עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף כד:
גמרא ופחותה מבת ג' שנים מי קא ילדה והתניא פרה וחמור עד ג' ודאי לכהן מכאן ואילך ספק הנה מכאן יש להביא ראי' לדעת הצמח צדק בתשובה ששאלוהו על אשה שספק אם היא בת כהנת ולוי' אם בנה חייב בפדיון והשיב שפטור אף דישראל א רוב אין הולכין הולכין במא"ה משמע דס"ל דאף במצות פדיון דין ממון יש לו ואין הולכין בו אחר הרוב ומכאן יהי' ראי' גדולה לדבריו דקשה לי מהו פריך הש"ס הרי י"ל דזה דומה למה דאמרינן בטרפה דאינה חי' וכתב הרש"ל שם דרובן אינן חיים אבל מעוטן חיים ייע"ש א"כ מכ"ש בזה שי"ל כן דודאי רוב פרות אין יולדת פחות מג' אך מיעוט פרות י"ל דיולדת פחות מג' ולכך התם שפיר אמרינן דפרה וחמור עד ג' הוי ודאי לכהן דאזלינן בתר רובא דרוב אין יולדין עד השתא לכך הוי לכהן אבל במעשה דבית שמש הוי ידוע שהם פחות מג' והוי מן המיעוט דיולדת בפחות ומה קושיא ובפרט לפי מה שנראה לומר דמה דמוקי לה בפחות משלש אין הכוונה דידוע דהוי פחות משלש רק הכונה בסתם נמי מותר דהוי כעין ס"ס דהרי אף ביותר מג' אינו ודאי שנרבעה רק ספק וא"כ הוי ס"ס דלמא הוי פחותה מג' ואז בודאי לא נרבעה ואף את"ל דהוי יותר מג' עדיין מידי ספק לא יצאה ודלמא אעפ"כ לא רבעה וכעין ס"ס זה מצינו בעלמא א"כ לפ"ז ה"כ י"ל כן דאף אם רובן אין יולדת בפחות משלש כיון דמיעוטן יולדת א"כ הוי ס"ס דלמא המה מן המיעוט שהם בפחות משלש ובודאי לא נרבעו ואת"ל דהם יותר מג' עדיין הוי ספק דלמא לא נרבעה וס"ס עדיף מרוב ומהו פריך ומכ"ש לפי משמעות לשון הש"ס דמשמע דידוע שהם פחותים משלש די"ל כן דרוב אין יולדים בפחות מג' ומיעוט יולדים והני מן המיעוט הם אלא ודאי מוכח דלא אזלינן בפדיון בכור בתר רובא ולכך אם איתא דמיעוט יולדים בפחות מג' למה עד ג' הוי ודאי לכהן יהי' המע"ה ובע"כ דאין שום פרה יולדת רק בת ג' ושפיר פריך ומוכח כדעת הצמח צדק מיהו יש לחלק בין פדיון הבן לפדיון בהמה דבפדיון אדם אינו מקיים המצוה כלל רק ע"י פדיון והפדיון לא נעשה רק בנתינה לכהן וזה בלא זה לא משכחת לה לכך י"ל דלא אזלינן בתר הממון רק בתר המצוה ובמצוה אזלינן בתר רובא אבל בבכור בהמה ממ"נ בפטר חמור יכול לעשות הפדיון בביתו ואח"כ ליתנו לכהן והוי הפדיון מצוה בפ"ע ונתינה לכהן מצוה בפ"ע וכן בבכור בה"ט משכחת לה קדושת בכור בלי נתינה לכהן כגון שמקריבו גם בלא"ה אם נהגו קדושת בכור מקיים המצוה של בכור ונתינה לכהן הוי מצוה בפ"ע ולכך לענין הנתינה לכהן שפיר יש לו דין ממון שמוציאין מזה לזה ולא אזלינן בזה בתר רובא וא"ש ודו"ק גם י"ל לפמ"ש בתשובה ליו"ד מה"ק ה' פדיון דלכך אזלינן בתר רובא בפדיון דאינו סותר כל כך לחזקת ממון כיון דאין לו תובעין א"כ י"ל בבכור בהמה דכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא שפיר סותר לחזקת ממון לכך לא אזלינן בתר רובא בזה וי"ל דזה תליא אם קדשים קלים ממון בעלים או ממון גבוה ועיין בתשובה של יו"ד מ"ש בזה במהדורא תליתאי לטרפות גמרא וישרנה הפרות בדרך וכו' מה הי' אומרים וכו' ר"י נפחא אמר רוני רוני השיטה וכו' עיימ"ש בזה בחדושי לעין יעקב מכבר ובדרוש לנתינת התורה בזה וכעת נראה לפרש מ"ש ר"י רוני רוני השטה וכו' והוא דהנה אמחז"ל במס' סוטה מ"ד לישרים נאוה תהלה א"ת נאוה אלא נוה תהלה אלו משה ודוד שלא שלטו זרים במעשה ידיהם וכו' וא"כ שם מוכח דלכך לא שלטו בו ידי זרים בארון מכח דהוי מעשה משה וזכות משה גרם הדבר אך כיון דבאגדה ניתן לתלמיד רשות לחלוק לזאת נראה לפע"ד די"ל להיפוך ובפרט דלא אני החולק רק י"ל דכוונת ר"י כאן הוי כן והוא דיש לעיין מה זה הי' מה שתחלה הניח הארון ליקח את עצמו ואח"כ הכה אותם עד שהוכרחו להחזירו וממ"נ אם לא ניחא ליה לא הי' לו להניח מתחלה ליקח אותו כלל ובאמת אנשי בית שמש בעצמו אמרו כן מאן אמרך דאמרת מאן אפייסך דאפייסת וכו' וא"כ קשה באמת למה נעשה כך וכבר מלתי אמורה בזה בדרוש לנתינת מ"ת כעת נראה כך דהנה במה שלא שלטו בו ידי זרים בארון י"ל בו שני טעמים אחד מצד קדושת הארון בעצמו ומכח התורה שבו והשני מצד דהוי הארון מעשה משה ומכח צדקת משה ראוי שלא ישלטו בו ידי זרים והנה הוכחה לזה הוי כך דאם הוי זה מצד צדקת משה שהוי ראוי לשכר שלא ישלטו זרים במעשה ידיו הוי ראוי שלא יהי' להם התחלה ללקחו כלל אך אם הוי מצד קדושת הארון בעצמו אז א"ש די"ל דודאי ללקחו תחלה הי' בידם אך אח"כ כשהביאוהו לארץ פלישתים לא הי' הארץ הטמאה יכולה לסבלו ולכך הכה אותם שם והוכרחו להחזירו כי לא נשא אותו הארץ שם להניחו שם ולכך הנה ממה שהניח הארון ליקח אותו תחלה ואח"כ הכה אותם מזה מוכח דלא הוי החזרתו מטעם שהוי מעשה ידי משה רק מכח קדושת עצמו והמקום ארץ טמאה לא הוי יכול לסבלו כלל והנה עוד ראי' דהארון קודש מצד עצמו לא מצד זכות משה שהרי הארון הי' מבחוץ ובפנים בזהב וביניהם הוי ארון העץ והנה ארון שעשה משה הוי רק ארון העץ כמ"ש בפ' עקב ועשית לך ארון עץ ומ"ש ועשו ארון עצי שיטים כבר דרשו בזה חז"ל שמכאן ת"ח בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו ייע"ש ועכ"פ משה רבינו לא עשה רק ארון העץ אבל הזהב עשה בצלאל וא"כ הרי במעשה בצלאל שלטו בו ידי זרים בשאר כלים שעשה ואם נימא דבארון שלא שלטו בו ידי זרים הוי רק מצד זכות משה א"כ הוי של העץ יותר חשוב משל זהב דשל זהב הוי מעשה בצלאל ושל עץ מעשה משה וא"כ הרי דרך כל מלבושים להלביש החשוב יותר בחוץ ואין הדרך לעשות להיפוך להלביש בפנים בגד החשוב ובחוץ בגד הבזוי זולת מפני הגשמים אבל דרך כבוד לובשים החשוב למעלה ולמה כאן הזהב בין שני הצדדים ובאמצע העץ בע"כ שמעשה בצלאל חשוב כשל משה וכיון דזה זהב וזה עץ לכך הזהב חשוב יותר ולכך הוי זה בחוץ וא"כ למה שלטו בו זרים בכל מעשה בצלאל ולא בארון בע"כ הוי מכח חשיבות עצמו וז"ש ר' יצחק דהפרות הי' אומרים טעם הענין למה תחלה נלקח הארון ואח"כ הוחזר והיינו דבזה ניכר מעלות הארון שרוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך דייקא שמזה מוכח הדרך מצד עצמו ולא מצד שהוי מעשה ידי משה וראי' עוד שהרי המחושק' ברקמי זהב דדממ' דמחושקת ברקמי זהב מוכח דהזהב עדיף ממנו ומוכח דאין מעשה ידי משה חשוב מצד עצמו יותר ממעש' בצלאל ומזה מוכח מה שאח"כ הוחזר הארון הו' המהולל' בדביר ארמון בהתורה המונחת בו ולא מצד שהוי מעשה משה וא"ש:
שם גמ' וישרנה הפרות מהו וישרנה ר"מ אומר שאמרו שירה רב זוטרא בר טובי' משמי' דרב אמר שהפכו פניהם כנגד הארון ואמרו שירה הנה להבין טעם פלוגתתם י"ל בשני אופנים אחר לפי הירושלמי שהביא הר"ן בפ"ק דר"ה גבי ערלה דסימן למי שאינו יונק מאביו הוא הופך פניו סימנך מאן דאכל דלאו דידי' בהית לאסתכולי באפי' והנה בספר אמרי שפר למהראנ"ח בפ' בהעלותך הביא להוכיח להיפוך מגרסת הירושלמי דאדרבא כל היונק ממנו פונה לשרשו ייע"ש ונראה בהך סברא פליגי כאן דהנה הפרות אין ראוין מצד עצמן לרוה"ק ולומר שירה רק כיון שהוליכו הארון נמשך ממנו קדושה עליהם והי' הם יונקים ממנו הרוח שיהי' בידם לשורר ולכך מ"ד הראשון שלא הפכו פניהם כנגד הארון ס"ל כדעת הר"ן בשם הירושלמי דמאן דאכיל דלאו דלי' בהית לאסתכולי באפי' ולכך ס"ל דלא הפכו פניהם כנגד הארון לומר שירה רק אדרבא הפכו פניו ממנו ואידך ס"ל כדעת מהראנ"ח דאדרבא היונק ממנו פונה אליו ולכך ס"ל דאדרבא הפכו פניהם נגד הארון ואמרו שירה ועוד י"ל שהם פליגו במה הי' השירה שלהם דר"י בשם ר"מ אומר שאמרו אז ישיר ור"י דידי' אמר שאמרו ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו וכו' ור"ל אמר שאמרו שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה ונראה דבזה פליגו מ"ד הנ"ל דהנה במדרש בפ' נח אמר ר"ל דמצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והי' העולם בפניו וכולו שלא בפניו מקצת שבחו בפני' שנאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך וכולי שלא בפניו שנאמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ופרשו המפרשים דבפניו אין נותנין שבחו י"ת רק על הטוב לא על הרעה אבל שלא בפניו נותנין הודאה לו גם על הרעה עיי"ש והנה בזה נבין הביאור כי הנה בשירת הים אמרו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה והנה חמרם וזמרת יה נדחק רש"י ייע"ש ולפע"ד הכוונה מלשון וזמרת עריצים והכונה דהנה בפ"ז דשבת גבי כלל גדול אמרו בשבת מדייק שם הש"ס מנקט כלל גדול מכלל דאיכא כלל אחר ייע"ש וא"כ ה"נ ממה שאמרו אשירה לה' כי גאה גאה מדכפלו בזה הגאות מוכח דאיכא גאות אחר שאינו בכפל ומה הוי גאות האחר בע"כ היינו הרעות שנעשה ממנו י"ת גם המה גאות וטובת אך הטובות הגלוים המה גאו' בכפל שהמ' טובי וגלוי' לכל שהם טובת אבל הרעו' הוי טובו' אבל אינן גלוי' לכך הוי רק גאות אחד וז"ש ישראל אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים זה הוי כפל הגאות מה שסוס ורוכבו רמה בים ומה שאמרנו כפל הגאות ומוכח שיש גאות שאינו בכפל היינו מחמת דעזי הן כשנותן עוז לי או להיפוך ח"ו וזמרת יה כשכורת ממנו העוז ומעניש אותי שניהם אני מאמין שויהי לי לישועה בשניהם אני מחזיק לישועה לכך הרעות הוי גאות אחת והטובות הוי גאות בכפל וא"כ מוכח שאז גילו דעתם דאף הרעות הם טובות והנה בפסוק ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו נמי מרומז הודאה גם על הרעות שהרי כן מתחיל הקיפיטול שם ואמרתם ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני הרי נתנו הודאה גם על הרעה וכן יהי' כוונתו שם במ"ש הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו דהנה לשון עלילה מורה על הרעה כמ"ש השחיתו התעיבו עלילה וכן נורא עלילה על בני אדם ומדרש במדרש פ' וישב ובתנחומא שם על מיתת אדה"ר ועל מכירת יוסף ייע"ש הרי דלשון עלילה מורה לרעה ולכך אמר הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו דאפילו עלילות והרעות שלו הודיעו בעמים שהם טובו' ולכך א"ש דר' יוחנן לשטתו דס"ל משמי' דר"מ שהי' אומרים אז ישיר משה או משמי' דידי' שהי' אומרים הודו לה' קראו בשמו הנה לדברי שניהם הי' כותבין הודאה גם על הרעה ולכך אמר סתם שאמרו שירה ולא שהפכו פניהם כנגד הארון דהרי אסור לומ' כל שבחו בפניו אבל רב זוטרא בר טובי' משמי' דרב ס"ל כר"ל שהי' אומרים שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזה מדבר רק מענין הטובות כמו פסוק אמרו לאלהים מה נורא מעשיך וכו' וא"כ מקצת שבחו יכול לומר בפניו לכך אמר שהפכו פניהם כנגד הארון ואמרו שירה וא"ש ובחדושינו מכבר פרשנו בע"א:
תוס' ד"ה יתרו לאחר מתן תורה בא וכו' הנה לכאורה אין התחלה לקושייתם דהרי הכתוב אומר אחר שלוחי' וא"כ י"ל דבאמת בשעת מתן תורה היתה צפורה אצלו עדיין אך כיון שפירש מן האשה והסכים הקב"ה על ידו אז שלחה משה רבינו ממנו ואח"כ חזר יתרו ולקחה ובא למדבר ומה הקשו ואפשר דהוי קשה להו דאם בשעת מתן תורה היתה עמו צפורה לא הי' משה משלחה אח"כ מן ישראל לרחקה מכנפי השכינה ובפרט את בניו ודאי לא הי' משלח אחר מתן תורה לרחקם מישראל ובע"כ דהך אחר שלוחי' הוי קודם מתן תורה והנה לפמ"ש בתרוצם דמשעה שנתן דעתו הסכים הקב"ה הקב"ה על ידו י"ל בזה מ"ש בפ' בהעלותך ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות אשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח ויאמרו הרק אך במשה דבר השם הלא גם בנו דבר והנה ענין אמרו אשה כושית אשר לקח אין לו הבנה והתרגום פירש ארי איתתא שפירתא דנסיב רחיק והנה באמת אין לשון לקח מורה על לשון רחק אדרבא לשון לקח מורה התקרבות אך נראה דהנה זה ודאי לא דברו ממנו על ענין פירש מן האשה דכמה חסידים פורשים עצמם מן נשותיהם אף שאין השם מסכים על ידן ולא יתכן שיהי' ענין זה רע בעיני צדיקים כאהרן ומרים וגם כמה זהירות ופרישות הצדיקים מתנהגים ולמה יגרע זה מכל הפרישות ולכך נראה דהם דברו להיפוך כיון שבשעת מתן תורה נתן דעתו לפרוש מן האשה וכן הסכים ית' על ידו א"כ למה כשבאה צפורה אח"כ קרבה לביתו כיון שפירש ממנה לא הי' לו לאספה אל ביתו אח"כ אך הנה י"ל לכך אספה כדי להיות פת בסלו כיון דמבואר בזוהר הקדוש דאין השכינה שורה על השרוי בלא אשה ולכך כהן שאין לו אשה לא ישא כפיו ודעת המקצועת דאפילו מי שאשתו נדה ביו"ט לא ישא כפיו ומוכח מזה דבעינן להשראת השכינה פת בסלו דוקא וא"כ י"ל כיון דרצה משה להיות השכינה מדברת עמו לבך הוצרך להחזיר את צפורה כדי להיות פת בסלו אך הם אמרו דהנה אהרן ומרים ודאי גם הם פרשו מן זיווגיה' אך לא ראו להיות פת בסלם רק פרשו לגמרי ממש ולכך ותדבר מרים ואהרן במשה על אודת אשה הכושית אשר לקח למה החזיר את האשה הכושית אחר שכבר פירוש ממנה למה החזירה אצלו והוי הפשוטו ופירש התרגום אחד הרי תרוצם בצדם ואפשר לכך קרבה כדי להיות פת בסלו להיות הקב"ה מדבר עמו לכך ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הרי גם בנו דבר אף דאין לנו פת בסלו ומוכח דלא בעי פת בסלו לנביא והקב"ה השיב אם יהי' נביאכ' ה' ולפי מדרגת משה בעינן פת בסלו לדידי' וא"ש:
תוס' ד"ה ר' יוחנן אמר גבול יש לה וכו' י"ל דר"י לטעמי' וכו' קשה לי למה הוצרכו לזה הרי בלא"ה א"ש כיון דאמרינן דהיא מעקרא י"ל אף הולד נעקר עמה וא"כ חס על הולד שלא יעקר כמו שחס על האם ובפרט די"ל ממ"נ כיון דלענין טרפה קיי"ל דולד טרפה מותר לכ"ע ולא אמרינן בזה עובר ירך אמו הוא כיון דטרפה אינה חי' עובר זה חי הוא וכו' א"כ ה"נ בזה כיון דהאם נעקרת ע"י רביעה א"כ כשהיא וולדה נרבעו הוי ממ"נ אם עובר ירך אמו הוא א"כ היא וולדה נרבעו ואם אין הולד נעקר א"כ לאו ירך אמו הוא לענין זה וממילא כשר לקרבן ואם הוי ירך אמו אם כן נעקר גם כן ושוב חס עלה הנכרי וא"ש ודו"ק:
תוס' ד"ה פרה וחמור בת ג' וכו' וי"ל דודאי עתה נשתנו הטבעים וכו' וקשה לי אם שייך בזה שינוי הטבע מהו פריך נימא דבדורות הראשונים כמי היו פרות יולדות בפחות מג' רק בזמן הש"ס נשתנו הטבעים ואז אינה יולדת רק בת ג' ולכך תני בברייתא דלפי זמנם הוי ודאי לכהן וצ"ע בזה: גמרא ת"ש ויחמול העם וכו' קשה לי מה קושיא הרי בספק טרפה יש תקנה להמתין עד שתתעבר ותלד או עד שתטיל ביצים ונהי דבבהמה אסור להשהותה מכח חשש תקלה היינו התם כיון דאסורין לגמרי לכך יש בזה חשש תקלה אבל כאן קשה שפיר כיון דבהמה הנרבעת נעקרת ונהי דר"א לא ס"ל דנכרי חס על בהמתו מכח דיצרו תקפו עכ"פ כיון דנעקרת אפשר להבחין להמתין עד שתתעבר ותלד ויהי' מוכח שלא נרבעת וא"כ אפשר הכונה שלקחו מיטב הצאן להמתין עד שיתעברו ויולידו ואז יקריבו ממנו לקרבן וחשש תקלה לא שייך בזה כיון שמותרין להדיוט וצ"ע בזה:
תוס' ד"ה מזמורא יתמא הנה בדרושי מכבר כתבנו ביאור זה למה נקט מזמורא יתמא וכעת נראה כך דהנה במדרש פ' צו בפסוק זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים איתא שם אמר ר' ינאי זה אחד מן המקראות שישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל שנאמר ולכה לישועתה לנו וביארנו הכונה דיש ישועה שישראל נושעים עמו ית' ויש ישועה שאנו נושעים ולא הוא כביכול והיינו דאם נעשה הנס בקישוי שלא כדרך הטבע הוי הישועה לנו ולא לו ית' כי לא ניחא לי' בכך ואם הוי הישועה בנקל כדרך הטבע הוי הישועה לו ית' וגם לנו והוי ישועתן של ישראל ישועתו של הקב"ה ייע"ש והנה כעת אני מוסיף דה"ה נמי להיפוך יש דלפעמים הוי ישועתו של הקב"ה ולא ישועתן של ישראל כגון בארון דפלישתים שתחלה נלקח הארון וגם גלה ישראל וכמ"ש המגיד לעלי ואח"כ שהוכרחו הפלשתים להחזיר הארון ועדיין לא נושעו ישראל הוי ישועתו של הקב"ה ולא ישועתן של ישראל והנה יתום נקרא מי שאין לו אב ואם להיות בעזרו והנה לפעמים מצינן גבי ישראל שאומרים כן יתומים היינו ואין אב וכו' והיינו דבזמן שישראל עם השכינה בגלות אז אין אנו יתומים כיון שיש לנו צירוף שכינתו ית' שהיא עמנו בגלות ומי שיהי' נוקם נקמת שכינתו ית' ינקום נקמתינו ג"כ אבל בזמן שהוחזר הארון מיד פלשתים אז הוא ית' כבר נושע רק ישראל לא נושעו אז נשארנו יתומים כאלו היינו בלא אב ולכך אמר ר"ל שאמרו מזמורא יתמא שאז נשארנו כיתומים והיינו שאמרו שירו לה' שיר חדש דעד הנה כשהושיע הקב"ה לעצמו הושיע גם לנו אבל כעת שירו לד' שיר חדש כי נפלאות עשה והיינו שהושיע לו ימינו שהושיע רק לו ימינו וזרוע קדשו ולכך אמר שאמרו מזמורא יתמא שהקב"ה הושיע לנפשו וישראל נשארו לבדם כיתומים ואין להם אב והנה בזה י"ל מ"ש במדרש אסתר וז"ל אתם אמרתם יתומים היינו ואין אב חייכם שאני מעמיד לכם גואל שאין לו אב ואם וכו' והוא תמוה מה חטאם בכך ומה הוי העונש מדה כנגד מדה וכבר מלתי אמורה בזה באיזה מקום וכעת כראה כך דהנה בזמן שנעשה הנס בפרסום שיכירו הכל כי יד ה' הוא אז הוי הישועה לנו ולו יתברך שנודע יכולתו והשגחתו בעולם אבל אם נעשה הנס בהסתר כנראה שהוא דרך הטבע אז לנו הוי הישועה אבל לא לו י"ת לזה הוי הרמז באסתר באמרו כי אין לה אב ואם כי הנה אם הוי לאסתר אב ואם הוי נמשך הישועה לה וגם לאבי' ואמה עמה אבל אם אין לה אב ואם הוי הישועה רק לה ולא לאבי' ואמה והוי הרמז בזה דאם הוי לה אב ואם הוי רמז שיהי' הישועה לישראל גם לאבינו שבשמים והוי נעשה הנס בפרסום והוי נודע כי ידו ית' הוא אבל כיון דאין לה אב ואם הוי הרמז כי הישועה רק לנו ולא לו ית' כי יהי' נעשה כדרך הטבע ולא יהי' ניכר שידו ית' הוא והנה בזה יהי' מפורש דברי חכמים וחידותם די"ל דמאמר יתומים היינו ואין אב נאמר בשעה שהפיל נבוכדנצר את חמ"ו בתוך כ"ה ואז נתקדש שם שמים כמ"ש נבוכדנצר אתוהי כמה רברבין ותמוהי כמה תקיפין וכו' ושולטני' בכל דור ודור והנה עד אז הוי ישראל עם כבודו ית' בגלות וזה הוי עיקר גלות השכינה מה שנתמעט כבודו ית' ושמו מחולל בין הגוים ולכך עד שעה זו הוי ישראל עם כבודו ית' בגלות לא היו נחשבין כיתומים כיון שינקום למען שמו הגדול ינקום גם נקמתינו אבל בשעה שהפיל לחמ"ו בתוך כ"ה ואז נתקדש שמו בגוים והושיע לו ימינו ורק ישראל נשארו בגלות מאז אמרו יתומים היינו ואין אב דאין האב עמנו בגלות עוד לכך אמר הקב"ה שעבור קובלנא זו יעשה להם אח"כ מדה דה להיפוך שיעמוד להם גואל שאין לו אב ואם ויהי' נעשה הנס כדרך הטבע ויהי' נעשה הנס רק לנו ולא לו ית' והוי היפוך כנגד נס חמ"ו שהוי רק לו ית' הישועה ולא לנו ונתרעמו על כך כנגד זה ישלם לנו ויהי בימי אסתר הנס רק לנו ולא לו ויעלה זה כנגד זה וא"ש ודו"ק בעז"ה:
דה כ"ה גמ' וידום השמש וכו' הלא היא כתובה על ספר הישר מהו ספר הישר זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים וכו' הנה מה שדקדק לקרותם בשם ישרים כאן נראה הכונה בשום לב למ"ש הכתוב רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה וביאור הענין נראה עפמ"ש בחדושינו בכמה דוכתא שלומר שירה לפניו ית' מצד עצמו הוי גנות לאו מרו כי זה כיכר שאין בו דעה ע"ד אמרם ז"ל משל למלך שהי' לו של זהב והי' מקלסין אותו בשל כסף רק עיקר הכבוד לנו באמירת השירה לו ית' היינו במה שנתן לנו הוא ית' רשות להללו ומחל לנו על כבודו זה הוי לנו הכבוד ופרשנו בזה משחז"ל שבשעה שאמר נבוכדנצר אתוהי כמה רברבין ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד ייע"ש וכעת נראה דיש צדיקים ויש ישרים וישרים הוי למעלה מצדיקים שהרי אם האבות נקראו בלשון ישרים ולא מתוארים בלשון צדיקים מוכח דישרים עדיפי וצדיקים ולכך י"ל דצדיקים לא הוי רשאים להלל לו ית' רק ע"י נתינת רשות ממנו ית' להלל אבל ישרים להם נאוה תהלה מצד עצמן והם לא בעי רשות כי בלי רשות נאה להם להלל לו ית' ועיין ברש"י מס' תענית דף ט"ו דישרים עדיפי מצדיקים והוא ראי' לדברינו מאוד ומפורש שם כדברינו דישרים עדיפי וז"ש רננו צדיקים בה' רק בשמו ית' במה שנתן להם רשות להלל ולולי הרשות הי' להם ההלול לגנאי אבל לישרים נאוה תהלה מצד עצמן אף בלי רשות כלל ולפ"ז הנה ביהושוע אחז"ל שאמר לשמש דום אמור השמש אם אני אדום מי יאמר שירה אמר לו יהושוע שתוק ואני אומר שירה ולכאורה אין זה טענה דבשלמא אם הי' השירה היתר מצד עצמו הי' שייך לומר שישתוק השמש ויהושוע יאמר שירה אבל כיון דהשירה אסור בעצם רק ע"י רשות הותרה א"כ תינח למה שניתן לו רשות אבל למה שלא ניתן רשות איך יכול לומר שירה השייך לאחר וכיון דשירת השמש ניתן לשמש ולא ליהושיע איך רשאי יהושיע לומר שירה במקום השמש בלי רשות ממנו ית' אך הענין הוא כיון דאנו נקראים בני אברהם יצחק יעקב הנקראים ישרים ואנו יורשים זכותן דברא כרעא דאבוה ולישרים הוי נאוה תהלה בלי נתינת רשות לכך הי' יכול יהושיע לומר מדעת עצמו שהוא יאמר השירה במקום השמש וז"ש הכתוב וידום השמש וירח עמד ער יקום גוי אויביו ומה שזכה יהושיע לשמוע בקולו מדעת עצמו היינו דהלא היא כתובה על ספר הישר אלו האבות שנקראו ישרים ולישרים נאוה תהלה לכך הוי רשאי להחליף וכו' וא"ש ועיימ"ש בדרושי תורה פ' האזינו שכת תקצ"ג ע"פ הנ"ל בפירוש המדרש שם ייע"ש וגם בפ' ואתחנן שנת תקצ"ג כתבנו מזה ייע"ש: גמ' ולא אץ לבא כיום תמים ובמה אריב"ל ד"ד שעו'אזיל שית וקם שית אזיל שית וקם שית הנה המרש"א בחד"א הרגיש למה נחלק הענין בשנים ולא בחד זימני ונראה להסביר טעם הדבר בשום לב על כפל הלשון וידום השמש וירח עמד עד יקום גו אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר ונראה הכונה דבעבור כבוד שניהם נעשה ענין זה דיהושיע זכה. לכך מצד עצמו אף לולי זכות ישראל וכמ"ש יעקב ואולם אחיו הקטן אדל ממנו וזרעו יהי' מלא הגוים הגוים מוכח שבזכותו יהי' כן וגם ישראל זכו לכך מצד עצמן אף לולי זכות יהושיע דודאי ראוין ישראל בכלל כמו יהושיע ולכך אמר הכתוב שבזכות שני הענינים נעשה ענין זה מה שידום השמש וירח עמד אחד עד יקום גוי אויביו כפרש"י כאן דקאי על ישראל והשני הוי מטעם דהלא היא כתובה על ספר הישר בזכות יהושוע שנאמר בו וזרעו יהי' מלא הגוים ולכך נחלק הענין לשנים לרוח דזכות כ"א לבדו כדאי לכך דאם הוי נעשה פעם אחד לא הוי ניכר דהוי בזכות שניהם די"ל או בזכות יהושוע לבדו או ישראל לבדן לכך נחלק לשנים אחד בזכות יהושיע ואחד בזכות ישראל והנה חוץ לדרכינו י"ל עוד בכפל הלשון עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר די"ל דהנה הכתוב אמר וידום השמש וירח עמד והנה ידוע מ"ש במדרש פ' בא דהאומ"ה מונין לחמה וישראל ללבנה ולכך י"ל דהירח עמד בזכות ישראל עצמן דהרי הם מושלין ללבנה ועמדה להם בעת צרתן אבל השמש שאומ"ה מונין לה היא עמדה בזכות יהושיע ולכך אמר יעקב וזרעו יהי' מלא הגוים דהיינו במה שהוי שייך אל הגוים גם בזה ימשול יהושיע ולכך אמר וידום השמש וירח עמד שניהם עמדו והתחיל ליתן טעם על כל אחד ואחד ופתח במה דסיים הירח עמד עד יקום גוי אויביו בזכות ישראל כי שייכין זה לזה והשמש עמוד מחמת שהלא כתובה על ספר הישר בכח יהושוע שאמר יעקב וזרעו יהי' מלא הגוים והנה בטעם פלוגתתן כמה שעות עמדה י"ל דפליגי באיזה זכות נעשה הענין שמ"ד י"ב שעות ס"ל דהוי רק בזכות אברהם לבדו שהוא הי' ראש האבות ולו אמר הקב"ה הבנו נא השמימה ואחז"ל שהוציאו חוץ לכיפת הרקיע וא"ל עד דסנדלך ברגלך דרוך כוכבא הרי שהשפיל הקב"ה צבא השמים תחת יד אברהם ולכך בזכותו עמד השמש ולכך ס"ל דהוי י"ב שעות ומ"ד דהוי כ"ד שעות ס"ל דהוי בזכות אברהם ויעקב דשניהם הוי מצד החסד ולא מצד יצחק דהוי מסטרא דדינא וגם אחז"ל מי שהוא גוזר עלינו שמדות אתה מנאו בין האבות וכו' ולכך גם בזה לא מנאו רק את אברהם ויעקב לכך אומר דהוי כ"ד שעות י"ב בעד אברהם וי"ב בעד יעקב ומ"ד דהוי ל"ו שעות ס"ל דהוי בזכות שלשתן גם בזכות יצחק אך כיון שכתבו הספרים בר"ה ויוה"כ דאין לעורר את יצחק לבדו כי הוא מדת הדין ממש וצריך ליקח את יעקב עמו להמתיק את הדין ולכך ס"ל דהוי ל"ו שעות וס"ל שלאברהם הוי בפ"ע ולכך אזיל שית וקאים י"ב ואח"כ אזיל שית וקאים ך"ד בזכות יצחק ויעקב יחד כדי להמתיק זה בזה כנלפע"ד נכון ועיימ"ש ביאור הנ"ל מה תועלת השמש שעמדה ומה רבותא בזה וביאור המאמר אני אומר שירה ופסוק היום הזה אחל תת גדלך בפ' עקב בחבורי על התורה שנת תקצ"ו ייע"ש:
גמרא. אתיא אחל אחל כתיב הכא אחל תת פחדך וכתיב התם אחל חת גדלך הנה להבין השינוי למה כאן כתיב לשון פחדך וכאן כתיב גדלך י"ל דהנה במשה רבינו בשעה שראו כל האומות שהשמש עומד במקומו כפל עליהם פחד גדול כי סברו שיגיע ימות המשיח שנאמר בו לעת ערב יהי' אור ונשתנה סדרי בראשית ויהי' כלין כל האומות וכפל עליהם פחד גדול ולכך נאמר אחל תת פחדך ויראתך על כל העמים אשר שמעו את שמעך ורגזו וחלו מפניך אבל אח"כ שראו שחזר העולם לבריתו והוי רק לשעה אז כשראו אח"כ נס כזה בימי יהושיע לא נפל פחד על העולם רק שראו את גודל מעלת יהושיע ששקול כמשה אך בטחו שיפסוק אח"כ שהרי כבר נעשה כן בימי משה לכך אמר אחל תת גדלך אבל אין כאן פחד ועיין כיוצא בזה בריש פ"ק דמכילתין באדה"ר שנתיירא פן בשבילו העולם חשך בעדו וכו' אמר עולם כמנהגו נוהג וכו' כן ה"כ בזה תחלה בימי משה נתייראו פן הגיע יום שכולו ארוך ויאבדו כל האומות אבל אח"כ בימי יהושיע כבר ידעו שנס בעלמא הוא לכך לא נתייראו עוד ולכך נאמר אחל חת גדלך וכו' ועיין מה שאכתוב לקמן עוד בזה. גמרא התם אבני ברד לא הוי יש להבין שהכתוב אומר ולא הי' כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש משמע דלענין זה לא הוי לפניו ולאחריו בענין זה מה ששמע ה' בקול איש מה שאמר שמש בגבעון דום וכו' והש"ס מתרץ בענין אחר מ"ש התם אבני ברד לא הוי והרי על זה לא אמר יהושיע ולא גזר ואיך תליא זה בזה לומר לשמוע ה' בקול איש אך נראה הכונה בשום לב לגוף הפסוק מ"ש ולא הי' כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם להם בישראל והנה מה שסיים כי ה' נלחם להם בישראל אין לו הבנה וחיבור ועיין בדרושים שלי מכבר מ'ש בזה בילדותי וכעת נראה כך דהנה המהרש"א בח"א הביא בשם הירושלמי שמלחמה זו בע"ש הי' וראה יהושיע שצרתן צרה כי יתחיל השבת ויצטרכו לחלל שבת לכך אמר השמש בגבעון דום וכו' ועיימ"ש המהרש"א בזה ולפ"ז נראה כיון דילפינן גז"ש משה מיהושוע גם בזה גמרינן גז"ש דגם בימי משה הוי כך בערב שבת ועשה כן משה כדי שלא לחלל שבת ולפ"ז נראה החילוק כך דבימי משה הוי כל המלחמה בידי אדם ולכך אף ששמע הקב"ה למשה והעמיד לו השמש אין ראי' דהוי לכבוד משה רק י"ל דהוי עבור חלול שבת כדי שלא יחללו ישראל שבת אבל בימי יהושיע כיון דהוי המלחמה בידי שמים א"כ כיון דהשליך עליהם אבנים מן השמים א"כ לא הוי צריכין לבא לחלול שבת דאף אם יחול שבת לא יצטרכו ישראל לבא לחילול שבת כלל כי יהי' בידי שמים והקב"ה בעצמו יכול לעשות כן אף ששומר שבת כמ"ש במדרש בראשית דאדם רשאי לטלטל בחצרו ואם אעפ"כ שמע הקב"ה לקול יהושיע מוכח דהוי עבור כבוד יהושיע מה ששמע לקולו ובזה מיושב מה שעמדנו לעיל למה במשה רבינו אמר היום הזה אחל תת פחדך וגבי יהושיע אמר אחל חת גדלך ולפמ"ש א"ש דבמשה רבינו באמת לא נתגדל בכך כי לא הוי לכבודו רק לטובת ישראל שלא יחללו שבת לכך נאמר אחל תת פחדך אבל ביהושוע שלא הוצרך לכך לטובת ישראל והוי רק לכבוד יהושיע שפיר הוי גדולת יהושיע לכך נאמר אחל תת גדלך וכו' וז"ש הכתוב ולא הי' כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש לענין זה לא הוי מלפניו ולאחריו להיות שומע ה' בקול איש דייקא והיינו כי כאן הוי הענין מכח דשמע ה' בקול איש דאין לומר בעבור חילול שבת שהרי כי ה' כלחם להם בישראל ולא הוי צריכין לחלל שבת עוד כי הי' בידי שמים וא"כ בע"כ הוי רק עבור ששמע בקול יהושיע לכך לא הוי כיום ההוא לפניו ולאחריו כי אף שהי' כן בימי משה מ"מ אז לא הוי מכח ששמע ה' בקול איש רק כדי שלא לחלל שבת כי אז הוי בידי אדם וזה דקאמר הש"ס התם אבני ברד לא הוי כלומר וכיון דלא הוי בידי שמים א"כ י"ל דלא הוי עבור כבוד משה רק כדי שלא לחלל שבת אבל בימי יהושיע דהוי אבני ברד והוי בידי שמים מוכח דהוי עמידת השמש עבור ששמע ה' בקול איש לכך אמר שפיר ולא הי' כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש דייקא וא"ש ודו"ק והך מ"ד דלא יליף מגז"ש הוא ס"ל כהך טעמא דשעות נפישי ועיין מ"ש לקמן עוד דרך אחר בזה:
גמרא ויאמר ללמד את בני יהודה קשת וכו' על ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו יש לדייק למה תחלה גבי וידום השמש לא סיים הך סיפא ותהי אחריתי כמוהו וכאן סיים כל הפסוק ונראה בזה כוונה מיוחדת דהנה מה דסיים הש"ס היכא רמיזא רש"י נדחק דהכונה היכן רמיזא דבני יהודה דרכם בקשת ולפע"ד הוא רוחק דהרי זה דבר דניכר במציאות דנחזי אנן אם בני יהודה דרכם בקשת או לא ולכך כראה הכונה היכן רמיזא שבמיתת הצדיק שייך להזכיר לימוד הקשת ולכך אומר שכן רמיזא שיעקב בשעת מיתתו אמר שיהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך ואיזה מכה שהוא כנגד העורף הוי אומר זה הקשת א"כ זכר בפירוש בשעת מיתתו שמעתה שימות יעקב יודו אחיו את יהודה במעלת הקשת וא"כ מוכח שבמיתת הצדיק שייך להזכיר הקשת ויומתק יותר כיון דידוע דעיין ואלף מתחלפין ולכך ה"נ מ"ש אתה יודוך אחיך יהי' כמו עתה בעיין שאמר עד הנה שהי' יעקב חי לא הוצרכו לקשת אך עתה שימות יעקב אז יודוך אחיך מה שידך בעורף אויביך כי אז צריכין לקשת אך הא גופא מנ"ל כן ולפרש דהאלף הוי כמו עיין ודלמא הכוונה כפשוטו דהוי ברכה בפני עצמו ולא שייך למיתת יעקב לכך אמר לראי' ממה שאמר בלעם תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו ולמ"ל תרתי וגם למה תחלה אמר בלשון רבים תמות נפשי מות ישרים ואח"כ אמר בלשון יחיד ותהי אחריתי כמוהו אך הכוונה דהנה אברהם כשמת לא הוצרך לקשת כיון שהי' אחריו יצחק הדומה לו וכן ביצחק לא הוצרך לקשת כיון דהוי יעקב אבל יעקב הוצרך ללמד קשת כיון שלא שייר כמותו וז"ש בלעם דעל גוף המיתה אין לו חילוק בין מיתת יעקב לשאר האבות כי כולם הי' מיתתן שוה ולכך ביקש המות נפשי מות ישרים אבל באחרית המיתה לא הוי שוין שאברה' ויצחק לא הוצרך ללמד קשת כיון שנשתייר כמותם אבל ביעקב הוצרך אחריו ללמדו קשת כיון שלא נשתייר כמותו ולכך אמר ותהי אחריתי אחר המיתה יהיה כמוהו כיעקב לבד שלא נשתייר כמותו והוצרך לבקשת הקשת ולא כאברהם ויצחק ולכך ביקש תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו שלא ישתייר אחרי כמותי וא"כ מזה מוכח דאחר יעקב לא נשתייר כמותו וממילא מוכח דמאמר יהודה אתה יודוך אחיך הוי רק עבור מיתת יעקב הוצרכה לכך ולא קודם דאל"כ מנ"ל לבלעם שביעקב לא נשתייר כמותו בע"כ ממ"ש ליהודה אתה יודוך אחיך וזכר מעלת הקשת מוכח שלא שייר יעקב כמותו וממילא מוכח שבקשת יעקב על הקשת הוי רק מכח מיתתו ולכך אמר שפיר היכן רמיזא דכתיב יהודה אתה יודוך אחיך זה מרומז שאחר העדר הצדיק שייך הקשת וזה נלמד ומאמר בלעם ותהי אחריתי כמוהו ולכך הביא כל הכתוב וא"ש ודו"ק והנה לולי דבריהם הקדושים י"ל גוף הפסוק מ"ש ויאמר ללמד את ב"י קשת הלא היא כתובה על ספר הישר והוא דיש שני מיני צדיקים יש צדיקים אשר הם משפיעים חיים לנפש בני ישראל לבד דידוע דיש מזון הגוף ויש מזון הנפש ולכך הצדיק הוי צנור המשפיע ומריק על ידו חיים וברכה להקטנים ממנו ויש צדיקים אשר משפיעין חיים להדור בחיי הגוף במזון גשמיי וכמ"ש חז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו':
והנה אמרו חז"ל דרש על פסוק גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה זו מיתת צדיקים וכו' הרי שמיתת צדיקים נקרא מכה אשר לא כתובה ונראה דזה דוקא במיתת צדיקים שאין נמשך בהם חיי הגוף רק חיי הנפש בזה כמו שאין טובתו ניכר וגלוי רק הוי בהעלם והסתר כן הוי העדרו והפסד מיתתו נמי בהסתר דכיון דהטובה אינו בגלוי א"כ גם ההפסד שלו אינו גלוי לכך בזה נאמר מכה אשר לא כתובה אבל העדר הצדיק אשר מחי' אחרים בחיי מזון הגשמי כמו דהטובה שלו הוי בגלוי ממילא נמי הוי ההפסד שלו גלוי וניכר וזה הוי מכה הכתובת דהנה כן מפורש בפ' בחוקותי מ"ש הכתוב בשברי לכם מטה לחם והכונה דאיש הזה אשר אשר אחרים נזונין בזכותו והוא להם למטה משען ומשענה אותו ישבור ויסלקנו מן העולם וזה יהי' כוונת דוד דהנה אחז"ל בפ"ק דברכות דחכמי ישראל אצל דוד המלך אמרו עמך ישראל צריכין פרנסה אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו א"ל לכו ופשטו ידיכם בגדוד וכו' א"כ מוכח שנתן להם עצה כשאין להם פרנסה להלחם עם אויביהם אך זה הוי רק בזמן שאין צדיק בדור אשר הדור נזון בזכותו ואז צריכין לבקש מזונותיהם בדרך הטבע ואז צריכין ליתן דבר שפתיים עצה וגבורה למלחמה אך אם הוי צדיק בדור שזן את ישראל בזכותו אז אין צריכין לבא למלחמה והנה דוד בקינתו על שאול אמר בנות ישראל על שאול בכינה המלבישכן שני עם עדנים הרי שאמר שבזכות שאול הי' מתעשרין אחרים ולכך אמר דוד ויאמר ללמד את בני יהודה קשת כי עד הנה שהי' שאול חי הי' מתפרנסין בזכותו ולא היו צריכין למלחמה אך כעת שמת שאול ואין להם מפרנס משלהם מעתה צריכין ללמד את בני יהודה קשת להיות פושטין ידיהם בגדוד ומכה כזו אינה ממיתת צדיקים שנקרא מכה אשר לא כתובה רק מכה כזו הלא היא כתובה על ספר הישר שמכה זו כתובה מפורש כמה שאמר הכתוב בשברי לכם מטה לחם וא"ש:
גמרא. מהו ספר הישר אר"ח ב"א אר"י זה ספר אברהם ויצחק ויעקב וכו' הנה טעם שזכר הכתוב זה היכן הוא כתוב י"ל ע"ד מ"ש במס' נדרים בפסוק אם בריאה יברא ה' אם בריאה מוטב ואם לאו יברא ה' ופריך הש"ס הא אין כל חדש תחת השמש ומשני לאקרובי פתחא להכא וכו והנה שם בארנו מה דלא פריך מכל נסים שנעשו במצרים הרי אין כל חדש תחת השמש די"ל כיון דתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית אם יקבלו את התור' מוטב ואם לאו יחזיר העולם לתהו ובהו ולכך כתיב יום הששי ויכולו השמים וכתיב הששי בה"א שכל העולם הי' תולין בששי בסיון שקבלו התורה וא"כ כיון דכתיב יום הששי ויכולו השמים משמע דלא נקרא כלות מלאכת השונים רק במתן תורה וא"כ עד מתן תורה הוי הכל בכלל בריאות העולם ולא נחשב הנסים הנעשין אז תחת השמש אבל במעשה קרח שהוי אחר מתן תורה וכבר כלה מלאכת השמים לכך פריך מאין כל חדש תחת השמש ולפ"ז הכא ביהושןע נמי קשה איך אמר שמש בגבעון דום הרי אין כל חדש תחת השמש ואך התירוץ בזה הוא כיון שכבר כתיב בתורה שיהי' כן וזה נכתב קודם מתן תורה במעשה אבות ודבריו ית' הוי כמעשה לכך נחשב כאלו כבר נעשה וז"ש וידום השמש וירח עמד ולא תקשה הרי אין כל חדש תחת השמש זה אינו דהלא היא כתובה על ספר הישר זה ספר אברהם יצחק ויעקב זה הוי כאלו נעשה כבר ואינו חדש: במאי עסקינן אלימא בחד דכוותא גבי ישראל מי שרי וכו' קשה לי לפי מ"ש בפ"ה דב"מ דף ע"א מ"ש שם אפילו תימא רשב"ג כאן בעבד עברי כאן בעבד כנעני עבד עברי צנוע לה עבד כנעני פרוץ לה ופרש"י צנוע לה מוחזק צנוע בעיני' שאם יקלקלו יחד לא יתפאר לגלות הדבר וכו' עבד כנעני פרוץ ויראה היא להפקיר את עצמה ייע"ש ועיין בתשובת שב יעקב שהוליד מזה היתר שתסע ישראלי' עם הנכרי בעגלה משום דאמרינן בחולין דנכרי מפעי פעי והוי כמו עבד כנעני ויראה ממנו ייע"ש והנה לפ"ז תמוה לי טובא מהו פריך הש"ס דכוותא גבי ישראל מי שרי דלמא אדרבא רבותא קמ"ל דלא מבעיא ישראל דצנוע לה דאסור להתייחד רק אף בנכרי דפרוץ לה ומפעי פעי והוי ס"ד דהוא פרוץ לה ומותרת להתייחד לכך קמ"ל דאף בנכרי אסורה ומהו פריך ומזה הי' כראה לומר דלא כהשב יעקב ודוקא בעבד כנעני שייך לומר דפרוץ לה ולא בנכרי ודו"ק היטב שוב עיינתי בשב יעקב וראיתי שהרגיש בזה קצת ותירוצו דחוק שם ייע"ש:
גמרא ולא תתייחד במאי אלימא בחד דכוותא גבי ישראל מי שרי קשה לי כיון דיחוד פנויה דרבנן ויחוד אשת איש דבר תורה א"כ דלמא הך משנה דלא יתייחד איש אחד עם שתי נשים מיירי באשת איש והוי איסור חמור לכך חיישינן אף בתרי נשים אבל כאן מיירי ביחוד פנוי' דהוי דרבנן בזה לא גזרו באיש אחד ושתי נשים רק בנכרי דחשודין ביותר או נימא להיפוך התם איירי בפנוי' דלא נאסרת עולמית בזה יש לחוש דדעתן קלות וחשידי אף בתרי אבל כאן מיירי באשת איש אם תזנה תהי' אסורה עולמית לבעלה בזה י"ל דאין דעתן קלות כה"ג וכמו"ש התוס' בגיטן פ"ד דף ל"ד שאינה חוששת רק במה שתהי' כל ימי' באיסור ואין לומר דלשון המשנה משמע דבכל ענין מיירי וכמ"ש התוי"ט בקידושין שם לדרכו זה אינו דבע"כ באחת קטנה שרי וכמ"ש הפוסקים ובע"כ מ"ש במשנה לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים לאו בכל ענין מיירי דבאחת קטנה שרי וא"כ ממילא דלא מיירי בכל הנשים רק בשתיהן גדולות א"כ נפרש נמי דמיירי או בפניות לבד או באשת איש לבד ומהו פריך ואפשר לפמ"ש התוס' דלשון המשנ' משמע דמיירי רק בחד אשה ולכך בזה מסברא פריך דבחד אשה בישראל נמי אסור אך אם מסברא פריך קשה למה הביא המשנה דלא יתייחד איש אחד עם שתי נשים הרי מזה לא קשה רק מסברא והו"ל להקשות מסברא דכוותא גבי ישראל מי שרי וצ"ע:
שם גמ' דכוותא גבי ישראל מי שרי והתנן לא יתייחד איש אחד עם שתי שם גמרא נשים הנה מה שהביא הש"ס הך משנה ואטו בלא"ה לא ידעינן דיחוד אסיר ונראה דודאי ממה דאסרה התורה כל יחוד לא הוי קושיא די"ל דעיקר איסור יחיד אינו מצד האשה דבהא ליכא חשש ממ"נ דלרצון לא חיישינן דאין יצרה תקפה ולאונס לא חיישינן דהרי אונס רחמנא פטרה ואף דבעריות והרג ואל יעבור מ"מ אם עברה אין העברה גדולה כל כך שהרי מותרת לבעלה ולכך י"ל דאיסור זה אינו חמור כל כך לאסור בשבילו אף ביחוד כיון דבכל התורה אונס פטור ורק עיקר איסור היחוד אסור מכח הזכר שהוא יצרו תקפו כמ"ש חז"ל דיצרו של איש גדול משל אשה ולכך בעבורו חיישינן ליחוד שמא יהי' הוא ברצון וא"כ כיון דעיקר איסור היחוד בשביל הזכר א"כ תינח בישראל אבל בנכרי הוי ס"ד דלא ניחוש ליחוד ממ"נ מצד הנכרי מה לנו לחוש להקנתו ולתקנת האשה י"ל דלא חיישינן כלל מכח ממ"נ הנ"ל לכך קמ"ל דאף בשביל האשה חיישינן ליחוד ולא יתייחד נכרי עמהם ולכך לא הוי קשה מסתם יחוד רק מן המשנה דאוסרת להתייחד עם שתי נשים ואם לחוש לאונס הי' מותר בשתי נשים כמו בשני זכרים כשרים ובע"כ ממה דאוסרת בשתי נשים היינו דנשים דעתן קלות וכפרש"י וא"כ מוכח דאדרבא סתם נשים הוי כמו בתרי ופרוצי זכרים וא"כ אם חיישינן לרצון דידהו מה לי זכר מה לי נקבה הלא השוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולכך אם אסור יחוד בזכר אסור בנקבה ולכך מה קמ"ל בנכרים כיון דבישראל כמי אסור ולכך הוכרח הש"ס להביא הך משנה וא"ש ודו"ק כן כראה כוונת הסוגיא בעז"ה. שם גמ' אלימא בחד דכוותא גבי ישראל מי שרי קשה לי לפמ"ש בש"ס ופוסקים באה"ע סי' ד"ב דהיכי דבעלה בעיר או פתחו פתוח לרה"ר דאין בי משום יחוד א"כ נימא דקמ"ל כאן דאפילו בעלה בעיר ופתחו פתוח לרה"ר נמי אסורה להתייחד בנכרי והנה אין לומר דבפתחו פתוח לרה"ר לא נקרא כלל יחוד ולא שייך לחסרו אף בנכרי זה אינו דהרי דעת הח"מ וב"ש דאם הוי לבו גס בה או בפרוץ אסור אף בפתחו פתוח לרה"ר א"כ מוכח דשייך יחוד אף בפתחו פתוח א"כ נימא דהמשנה מיירי כה"ג ומכ"ש בבעלה בעיר דהוי הטעם שמותר דאימת בעלה עליו וא"כ י"ל תינח בישראל אבל בנכרי חיישינן לאונס ואינו חושש על בעלה ומהו פריך וצ"ע: רש"י ד"ה וידום וכו' ויהושוע אמר שירה בשבילה דכתיב אז ידבר יהושיע הנה בזה נראה לפרש גוף הפסוק מ"ש ולא הי' כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל ונראה הכוונה דהנה אמחז"ל בפ"ק דמגלה בפסוק ולא קרב זה אל זה כל הלילה שבקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה ולא הניחם אמר הקב"ה להם מעשי ידי טובעי' בים ואתם אומרים שירה וכו' והנה לכאורה קשה א"כ איך הי' השמש עומד וזורח אז הרי בהליכתו אומר שירה תמיד ואיך הי' הולך אז בקריעת הים ואומר שירה הרי אין הקב"ה מניח אז לומר שירה אך נראה דדוקא במלאכי שרת שהם שכלים נבדלים והמה ברואים חיים וקיימים כאיש בעלי רצון בהם הקפיד על אמירתם שירה בשעה שמעשי ידיו טובעים בים אבל במערכת השמים שאין בגדר איש ואינן בעלי רצון עליהם לא הקפיד הקב"ה אם הם אומרים שירה ובפרט כיון דדרך שירות שלהם הוי כך ואם לא ישורר יצטרכו לעמוד וישתנו סדרי בראשית לכך הניחם לשרת ולשורר אבל המה"ש אפשר להם לומר שירה אח"כ לכך לא הניחם אז לומר שירה ולכך ביהושוע הכא שפיר שאמר לשמש שהיא ידום ויהושוע יאמר שירה הרי אז הוי בשעת המפלה ממש ובשלמא השמש יכולה לומר שירה בשעת מעשה ממש כי אינה בגדר איש אבל יהושיע שהוא בגדר איש איך יאמר אז שירה והנה לכך סיפור זה לחידוש והנה בשעת קי"ס נמי אמרו ישראל שירה אך כתבנו בכמה דוכתא שאחר המפלה מותר לומר שירה וכן מצינו במדרש פ' בשלח שאחר שעלו ישראל מן הים באו מה"ש לומר שירה אמר הקב"ה יאמרו בני תחלה וכו' משמע שלולי משפט הקדימה הי' מניחם לומר שירה מוכח דאחר המפלה מותר למה"ש לשורר וז"ש ולא הי' כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש בזמן כי ה' נלחם בישראל בשעת המפלה ממש כי אם אמרו שירה בים וכמה פעמים הוי אחר המפלה ולא בשעת המפלה ואם כי אומרת השמש שירה בשעת המפלה אינו בגדר איש אבל לשמוע ה' בקול אים ובזמן שני ה' נלחם להם בישראל זה לא הוי רק אז בשעת יהושיע שהי' יהושיע אומר שירה ובעת הפורעניות ממש ולפ"ז יש להבין הענין יותר ויובן מה דמשני הש"ס אח"כ התם אבני ברד לא הוי וכבר עמדנו דמה ענין זה לזה שהכתוב אומר ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש והש"ס נקט מעלה אחרת אך לפי דרכינו א"ש דהנה מה דאסור לומר שירה בשעת מפלת הרשעים למדו חז"ל מיהושפט שנא' ובצאת לפני החלוץ הודו לה' כל"ח ואמר ר"י מפני ומה לא נאמר כי טוב בהודאה זו שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים וכן נלמד מקרא דולא קרב זא"ז כל הלילה והנה שניהם מיירי רק בענין שהוא ית' בעצמו עושה הרעה לאומות כי הנה בים נאמר התיצבו וכו' ה' ילחם לכם ואתם תחרישון וביהושפט נאמר נמי בד"ה ד' לא לכם המלחמה וכו' התיצבו וראו את ישועת ה' וכן יש במדרש איכה גבי ד' מלכים מה שביקש זה לא ביקש זה מפרש שם דיהושפט ביקש שאין בו כח להכות רק הוא יאמר שירה ואתה עושה ולכך י"ל כל כה"ג דהוי מפלתן של רשעים ובידו ית' בזה לא ניחא ליה לומר שירה אז לפניו ית' כיון דדרכו ית' להיו' פועל טוב ולא רע אבל היכי דאינו נעשה ע"י ית' רק על ידי ידי ישראל י"ל שפיר דניחא לי' לומר שירה אף בשעת המפלה ולכך א"ש כיון דלמשה נמי עמדה החמה א"כ הוי נמי שאלה זו מי יאמר שירה ובע"כ שמשה רבינו אמר שהוא יאמר שירה וא"כ אמר משה נמי שירה בשעת המפלה אך במשה לא הוי חידוש כיון דמלחמת סיחון הוי בידי משה ולא בידו ית' לכך הוי מותר לומר שירה אבל ביהושוע דהוי המלחמה בידו ית' ואעפ"כ הניחו לומר שירה זה הוי חידוש וז"ש ולא הי' כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש לשמוע קול שירה בעת המפלה אף בזמן שני ה' כלחם לישראל לא ישראל עצמן ואעפ"כ שמע שירת יהושיע ואין ראי' ממה שהי' כן בימי משה דשם הוי המלחמה שלא בידו ית' וז"ש הש"ס התם אבני ברד לא הוי והוי המלחמה ביד ישראל לכך אין חידוש ששמע לשירת משה רבינו אבל כאן דהוי אבני ברד ומן השמים נלחמו עמהם ושמע בקול שירת איש זה הוי החידוש וא"ש ובחידושינו בילדותי פירשנו בזה מ"ש מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה היינו שזה הוי מעשה ידי מה שטובעים בים ולכך כיון דנעשה על ידו לכך לא ניחא לי' לומר שירה וזה סיוע לדברינו כאן וא"ש: רש"י ד"ה ספר משנה תורה וכו' הנה בעין יעקב הביא גרסא זו בשם המדרש שזה משנה תורה והיכן רמיזא שנאמר בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ ונראה מה שמחקו רש"י כאן היינו עפמ"ש לעיל בד"ה אתיא אחל אחל כתיב הכא אחל תת פחדך וכו' מה שבמשה נאמר אחל תת פחדך וביהושוע נאמר גדלך היינו דבימי משה הי' מתייראין האומות פן הגיע יום שכולו ארוך ויהיו כלין הכל ולכך נפל עליהם פחד אבל אח"כ כשראו שכבר הי' כן בימי משה וחזר העולם לתקונו שוב בימי יהושיע לא נתייראו עוד לכך נאמר גדלך וכו' ייע"ש ולפ"ז א"ש דהנה מ"ש במדרש בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ דקאי על מה שהעמיד יהושיע השמש מה שהמשיל זה בלשון עמים ינגח והרי נגיחה מורה לרעה והיזק היינו כפי דברינו מחמת שהם נתייראו פן הגיע זמן העולם להיות נחרב לכך אמר בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ ואך הרי כבר ראו כן בימי משה רבינו ולא הוי עליהם פחד עוד ולכך בע"כ המדרש אינו סובר כלל שעמדה לו חמה למשה רק ליהושוע לבד לכך אמר שפיר דיליף מבהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ שנפל עליהם אימה פחד פן יחרב העולם אבל הש"ס דילן ס"ל אח"כ דעמדה לו השמש גם למשה וא"כ לא הי' בימי יהושיע עליהם עוד פחד ולא שייך לקראו בלשון נגיחה בע"כ דלא גריס הכא דזה משנה סורה לכך מחק רש"י זה וא"ש:
תוס' ד"ה למשה ויהושוע ולנקדימון וכו' לולי דבריהם נלפע"ד ליישב קושייתם הוא דעיקר החידוש אינו מן עמידת השמש מצד עצמו רק מעכוב השירה מה שהשמש שתקה ולומר שירה ויהושוע אמר במקומה זה הוי החידוש ולכך תינח ביהושוע שעמדה השמש ממש וממילא שתקה מן השירה ג"כ זה הוי החידוש אבל גבי יעקב י"ל דהשמש הלכה ולא עמדה רק דכמה שעות מן הלילה נהפך ליום אבל השמש הלכה בדרך הליכתה ולכך ממילא אמרה שירה וא"כ אין בזה חידוש רק על שינוי הטבע אבל לא על ביטול השירה ולכך אין זה חידוש כל כך ולכך לא מנאה בהדייהו: