אור ברסלב
עבודת עבודה חלק א זרה › דף כג:

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף כג:

דף כג.

גמרא ש"מ דקדשי מזבח וכו' אלא מעתה תפסול ביוצא דופן כבר הרגישו התוס' על לשון אלא מעתה דהרי גם אם הוי קדשי מזבח כמי קשה כן וליישב קצת נראה דמזה ראיה יהי' לדעת הסוברים שהביא הט"ז ביו"ד סי' קנ"ג דנרבע אסור באכילה להדיוט אף שלא נגמר דינו והן אמת דמרש"י בתמורה מוכח להיפוך דף כ"ח ד"ה פוסלתו באכילה שהרי בסקילה הוא משמע הא לא"ה מותר להדיוט מיהו לדידן נראה דמזה והי' ראיה קצת להסוברים דאסור באכילה אף קודם שנגמר דינו ולפ"ז י"ל דמה דקאמר הש"ס ש"מ פרה קדשי מזבח היא אין הכונה דאם הוי קדשי מזבח הוי נאסר נרבע בפרה מכח הך לימוד דילפינן מני' שאר קרבנות דהיינו ממן הבקר וכו' די"ל דאף אם הוי קדשי מזבח נמי לא הוי ילפינן משאר קדשים לפסול בהרובע ונרבע דכמה חילוקים שבין פרה לשאר קרבנות ולא הוי ילפינן זה מזה כלל רק עיקר כוונת הש"ס הוי ע"ד מ"ש בתמורה דף ד"ט דפריך מה"מ דמוקצה ונעבד מותרין להדיוט אר"פ דאמר קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואי ס"ד אסירי להדיוט למ"ל קרא למעטינהו מגבוה ייע"ש ולפ"ז י"ל דזה כוונת הש"ס כאן דמה דבעי קרא ברובע ונרבע לגבוה היינו רק ע"פ ע"א או בעלים כדקאמר הש"ס בתמורה דף כ"ח בענין דמותר להדיוט אבל בידוע שנרבעו דאסור להדיוט לא בעי קרא כלל דבלא"ה אסור מכח ממשקה ישראל ולפ"ז י"ל דהנה זה ודאי דממשקה ישראל לא שייך רק בקדשי מזבח אבל בקדשי בד"ה לא בעינן ממשקה ישראל כלל וזה דקאמר הש"ס כאן דכאן מיירי בודאי נרבעה ולכך קאמר ע"כ לא פליגי רק בחששא אבל בודאי נרבעה אסורה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא וממילא כיון דודאי נרבעה אסירי אף להדיוט לכך פסול בפרה דלא הוי ממשקה ישראל אבל אם קדשי בד"ה היא א"כ לא שייך בה ממשקה ישראל למה תפסול בה רביעה ומשני חטאת קריי' רחמנא ולכך פריך שפיר בשלמא להס"ד דאין הטעם מכח דקרוי' חטאת רק מסברא יש לה דין קדשי מזבח י"ל שפיר דלענין ממשקה ישראל מן המותר לישראל יש לה דין קדשי מזבח אבל לענין יוצא דופן דהוי ממשקה ישראל דלישראל מותר רק דגז"ה דפסול לקרבן בזה לא ילפינן פרה מקרבנות אבל אם הטעם מכח דחטאת קריי' רחמנא וא"כ כיון דמפורש בקרא דשמה חטאת ראוי שיהי' בה כל דין חטאת ולכך תפסול ביוצא דופן והנה אסברא טעם הדבר דלמה מכח איסור דממשקה ישראל הוי פרה ככל קדשי מזבח ולענין איסור רובע ונרבע הנלמד מקרא לא יהי' בפרה דין שאר קרבנות וכן ביוצא דופן והוא דלענין ממשקה ישראל הוי מילי דסברא דהרי חזינן דאף בכל התורה דרשינן ממן המותר בפיך דבעינן מין המותר בפיך א"כ חזינן דאף בכל התורה קפדינן על כך נהי דשם במין תליא מלתא מסתבר דקדשי מזבח מעלינן מעלה אחת שיהי' עכשיו ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולא ממה שאסור לישראל תדע דהרי שם בתמורה פריך דאי ס"ד אסירי להדיוט למ"ל קרא תיפוק לי' ממשקה ישראל והרי ממשקה ישראל ביחזקאל נאמר ואיך כאמר דהו"ל להתורה לסמוך על קרא דיחזקאל ובע"כ דאף לולי קרא דיחזקאל הוי מילי דסברא דבעינן ממשקה לישראל ולכך כיון דהוי מילי דסברא שייך כן אף בפרה אם הוי עכ"פ לה שם קדשי מזבח אבל יוצא דופן ואינך דמותרין להדיוט ולא הוי מילי דסברא רק מגז"ה ודאי י"ל מה דגלי גלי ומה דלא גלי לא גלי ואין ראי' משאר קרבנות לפרה ולכך לא קשה מיוצא דופן רק לטעם דחטאת קריי' רחמנא וא"ש ודו"ק היטב:

גמרא, אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה וכו' ותדבר"י כל מקום שנאמר השחתה וכו' הנה בתמורה דף כ"ח ע"ב מבואר שם דפליגי בזה תנאי דמאן דיליף ממן הבקר להוציא את הרובע ואת הנרבע לא ס"ל הך דרשא דכי משחתם בהם ומאן דיליף מכי משחתם לא יליף ממן הבקר וכן כתבו התוס' בב"ק פ"ד דפליגי בזה תנאי והנה לכאורה הי' כראה להוכיח מזה מה דפליגי הפוסקים ביו"ד סי' קנ"ז באם ע"א נאמן לאסור נגד חזקת היתר או לא דהרא"ש ס"ל דאינו נאמן והרשב"א ס"ל דנאמן רק פועל אינו נאמן דגרע ולכאורה יהי' מוכח מסוגיא הנ"ל כדעת הרשב"א דנאמן דאם אינו נאמן מנ"ל להש"ס לעשות מזה פלוגתא דלמא תרוייהו איתני' כיון דמפורש שם בש"ס בתמורה דף כ"ח ע"א קאמר שם דהך לימוד דמן הבקר איירי בנרבע ע"פ ע"א או ע"פ בעלים דאי בשני עדים בלא"ה חייב מיתה ולא צריך קרא וא"כ הרי כאן מוכח בש"ס דבפרה לא שייך הך סברא דחייב מיתה לאסור דאל"כ מהו פריך כאן הא ודאי נרבעה אסורה ש"מ קדשי מזבח הוא דאי קדשי בד"ה היא למה תפסול בה רביעה והרי חייב מיתה ומהו פריך ובע"כ מוכח דאם קדשי בדק הבית היא לא משגיחינן על מה שחייבת מיתה וכן הסברא נותן בלא"ה דאם הוי קדשי בד"ה לא שייך לחלק אף דחייב מיתה וא"כ נימא דתרוייהו צריכי דאי מן משחתם בהם הוי ס"ד דוקא היכי דידוע שנרבע אסור דהוי כמום אבל באם אין ידוע רק ע"פ ע"א אינו אסור לקרבן ואין לומר דאם ידוע שנרבע אין צריך קרא דבלא"ה חייב מיתה די"ל איצטריך לפרה אדומה דליכא קפידא בחיוב מיתה ונרבע לכך קמ"ל דאף בפרה פסול מכח דהוי כמום ובפרה מום פוסל ג"כ לכך גם ערוה וע"ז פוסל אך בנרבע ע"פ ע"א הוי ס"ד דמותר דאין ע"א נאמן לאסרו לכך קמ"ל מן הבקר דאף בנרבע ע"פ ע"א אסור ואם הוי כתיב רק מן הבקר ה"א דאין איסורו מכח מום ויהי' כשר בפרה לכך קמ"ל כי משחתם בהם מום בם דפסולין מכח מום ופוסל אף בפרה ואיצטריך תרוייהו אלא ודאי כדעת הרשב"א דע"א נאמן לכד חזקת היתר ולכך כיון דכתיב כי משחתם בהם מום בם דנרבע וע"ז הוי כמו מום ממילא נדע דע"א נאמן בזה ובשלמא בקרא דמן הבקר דלולי הך קרא לא הוי ידענו דנרבע פסול כלל להקרבה רק דבעדים הוי פסולו מכח מיתה לכך ממילא הוי ס"ד דבע"א או ע"פ בעלים כיון דעכ"פ חיוב מיתה ליכא הוי ס"ד ס"ד שמותר לכך קמ"ל דאעפ"כ אסור אבל אם ילפינן פסול נרבע וע"ז מקרא דכי משחתם בהם מום בם א"כ כיון דפסולין מכח מום ממילא נדע דאף בע"א כיון דע"א נאמן נגד חזקת היתר נאמן אף בזה ולמ"ל קרא דמן הבקר בע"כ דפליגי אבל להרא"ש דס"ל אין ע"א נאמן נגד חזקת היתר הוי מצי למימר דתרוייהו צריכי כנ"ל דמוכח כדעת הרשב"א והנה ראיתי ברש"י בתמורה שם דף כ"ח ע"א גבי ומה בעל מום שאין הודאת ב' עדים פוסלתו מאכילה ע"א פוסלתו מהקרבה ופרש"י שם בד"ה הודאת ע"א פוסלתו מהקרבה כיון דאמר חכם מום קבוע הוא פסול מהקרבה וכו' הנה נקט בלשונו חכם ולמה לא פירש כגון דאמר ע"א שיש בו מום נאמן וא"ל דס"ל לרש"י דאי ע"א נאמן בכך דס"ל כדעת הרא"ש דאין ע"א נאמן באיתחזק היתרא דהרי מפורש בפ"ג דקידושין דבעל מום פסולו ביחיד ייע"ש ובפרש"י ואין לומר דהוי קשה לרש"י מה דאמר אח"כ מה לבע"מ שכן מומו ניכר ואם מיירי בע"א שיש בו מום א"כ בע"כ אין מומו לפנינו ומה קאמר שמומו ניכר ובע"כ מיירי בחכם ובזה קאמר שפיר שמומו ניכר אך גם זה אינו דהרי אפשר לומר כוונת הש"ס כך כיון דקיי"ל באיכא לברורי ע"א נאמן עיין ביו"ד סי' קנ"ז ובש"ך שם והרי מה"ט גופו קאמר הש"ס דבעל מום פסולו ביחיד מכח דא"ל שלי ואחוי, לך וא"כ י"ל דזה כוונת הש"ס בתמורה מה לבעל מום שכן מומו ניכר וא"כ הוי איכא לברורי לכך נאמן ע"א משא"כ בנרבע דלא הוי עבידי לגלוי' ולברורי לכך אין ע"א נאמן ולמה לא פרש"י כן וצ"ע בזה:

גמרא גופא תני שילא דבר אל ב"י ויקחו וכו' אלא מעתה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ה"כ בני ישראל בויקחו ואין הנכרים בויקחו וכו' קשה לי מהו פריך הרי אמרינן במס' ב"ב והכי קיי"ל בחו"מ סי קצ"ד בקנה ישראל קרקע מנכרי ונתן דמים ולא החזיק בה ואחר החזיק בה דכל המחזיק בה זכה בה דנכרי מכי קיבל זוזי אסתלק ישראל לא קנה עד שהחזיק ייע"ש וא"כ נימא ה"נ כיון דמן התורה משיכה קונה בנכרי ולא כסף הכי קיי"ל להלכתא וא"כ ר"א דאוסר ליקח פרה מן הנכרים היינו לקנות מהם הפרה במשיכה תחלה בזה כיון דהנכרי לא קיבל דמים עדיין לא נסתלק ולא נעשה הפקר וא"כ אי אפשר לזכות בה רק בתורת הקנאת הנכרי דבלא"ה הו"ל גזל נכרי ואסור או עכ"פ לא הוי לכם כדעת היריאים וא"כ וא"כ בעינן דעת אחרת מקנה ולכך אסור ליקח מן הנכרים דאין הנכרים בויקחו אבל הך מעשה דדמא בן נתינה י"ל שהיו החכמים רוצים ליתן לו דמים תחלה וא"כ כיון שיקבל הנכרי הדמים נסתלק ונעשה הפקר והם לא קנו אותו עד דמשך כיון דבנכרי אין כסף קונה רק משיכה א"כ הם זוכין מן ההפקר ואין הנכרי המקנה לכך מותר ואפשר לומר עוד יותר דר"א בכל ענין אוסר בפרה והוא מכח ממ"נ די"ל מה דתנא שילא טעמו דר"א מכח דאין הנכרים בויקחו ולא נתן טעם מכח חשש רביעה היינו מכח דס"ל דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר וס"ל דאף בפרה שייך כן כמו שהקשו התוס' לעיל באמת והנה התוס' לעיל ד"ה ורמינהו כתבו דאף דהנכרי כבר נותן דעתו למכרה מ"מ שייך לומר נכרי חס על בהמתו מכח שמא ימלך או לא ימצא מי לקנותה ולפ"ז י"ל כיון כיון דשם אמרינן דנכרי מכי קיבל זוזי אסתלק בע"כ דלא חייש בכה"ג שמא יהי' כמלך הישראל דבלא"ה איך מסתלק פן ימלך הישראל ויחזור בו בע"כ כיון דקיבל הדמים אף דהישראל לא החזיק בה לא חייש הנכרי שיהי' נמלך וא"כ י"ל בפרה ממ"נ אין לוקחין מן הנכרים דאם יתן דמים ואח"כ ימשך אותה ממילא יש חשש כיון שיקבל הנכרי הדמים שוב סומך שלא ימלך הישראל עוד ויש חשש רביעה שירביענה קודם שימשוך הישראל לרשותו ואם נאמר שימשוך תחלה הישראל קודם שיתן דמים דאז ליכא חשש רביעה דחושש הנכרי פן ימלך הישראל כיון דעדיין לא נתן דמים א"כ שוב בעינן דעת הקנאת הנכרי והנכרים אינן בויקחו ולכך ממ"נ אי אפשר ליקח פרה מן הנכרי אבל באבני אפוד דלא שייך חשש לכך מותר לקנות ממנו באופן שיתן הישראל הדמים ואח"כ ימשכנה ואין לומר דגם בפרה אפשר הוא ליתן דמים תחלה ולשומרה עד שימשכנה ז"א די"ל דבזה חושש ר"א לשני חששות דאיכא ספק ספקא לאיסורא חדא פן יטעה להיפוך למשוך הפרה ואח"כ ליתן הדמים ואת"ל שיתן הדמי' תחלה דלמ'לא ימשכנ' מיד ויסיח דעתו בינתיים וירביענה הנכרי ולכך כיון דאיכא ס"ס לאיסורא חיישינן אבל באבנים דליכא רק חד חששא בזה לא חיישינן ומותר לקנות ממנה באופן שיתן הדמים תחלה ומהו פריך הש"ס מדתנא שילא ויש מזה ראי' לשיטת הסוברים דבעכו"ם כסף קונה ולא משיכה ואפשר מזה יצא להרמב"ם דס"ל בנכרי קונה כסף ומשיכה והיינו דס"ל דראיות ר"ת נכונה דמוכח דעכו"ם קונה במשיכה וכאן מוכח דקונה בכסף ובע"כ מוכח דתרוייהו איתנהו בנכרי ודו"ק היטב וצ"ע בהנ"ל להסוברים להיפוך ועוד קשה לי מהו פריך הלא אף אם אין הנכרי בויקחו ודאי לא גרע מאתנן זונה ומחיר כלב דקיי"ל הן ולא שינוייהן דאם נשתנו מוהר וא"כ י"ל ה"נ מה דאין הנכרים בויקחו היינו בלא שינוי אבל אם נשתנה ביד ישראל מותר ולכך בשלמא פרה דלא שייך בה שינוי וכמות שהיא מקריבין אותה לכך פוסל ע"י נכרים אבל באבני אפוד שמשתנין במעשה האפוד בפרט דכותבין עליהם שמות בני ישראל וכל זה הוי שינוי דלא הדר גם כל שאר מלאכות הנעשין בהן א"כ ע"י שינוי ודאי דכשרין אף אם הוי משל נכרים ומהו פריך ואפשר דקושיות הש"ס לר"א לשטתו דהנה בית שמאי ס"ל דשינוי במקומו עומד ולא מהני שינוי באתנן ומחיר כלב עיין פ"ט דב"ק ובתמורה וכיון דאמרינן ר"א שמותי הוא ופירשו התוס' מתלמידי ב"ש וא"כ מסתמא כוותייהו ס"ל דשינוי במקומו עומד ולא מהנו שינוי באתנן ולכך ה"נ בנכרים אם פסולין בנכרים לא מהני שינוי וא"ש ודו"ק ועיין לקמן בדף כ"ד בתוס' ד"ה ותני עלה ר"א אוסר עיין ראי' לדברינו כאן ועיין בחדושי תורה פ' תרומה שנת תקצ"ב מ"ש בסוגיא הנ"ל: תוס' ד"ה ש"מ פרה קדשי מזבח היא הנה לולי דבריהם הוי כראה דאתי שפיר לפ"מ שכתבתי לעיל בשיטת רש"י דסבירא ליה מחזיקין מאיסור לאיסור ופירשנו בזה כל הסוגיא אם כן אתי שפיר גם זה דהנה בקרבנות ממש שייך לומר דאסור להקריב נרבע אף דעיקרו אינו רק דפסול לקרבן מ"מ ממילא דפסול לקרבן הוי אסור להקריבו דאסור להקריב פסולין ע"ג מזבח גם הוי כחולין בעזרה וכיון דהוי צד איסור בזה שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור אבל בפרה אדומה דאינה נקרבת בפנים רק בחוץ א"כ אף אם יש בה איזה פסול אינו רק דפסול לפרה ולא הועיל מעשיו אבל איסור ליכא דלא מצינו איסור להקריב פרה פסולה וא"כ הרי הרי אף לשיטת רש"י לא אמרינן רק מחזיקין מאיסור לאיסור אבל לא מאיסור לפסול א"כ לעיל כתבנו ליישב קושיות התוס' ד"ה יצרו תקפו דכוונת הש"ס מכח סמוך מיעוטא לחזקה א"כ יהי' כוונת הש"ס כך דבשלמא אם פרה הוי קדשי מזבח א"כ הוי בכלל שם שאר קרבנות ובשאר קרבנות יש כאן חזקת איסור ממש שהרי מחזיקין מאיסור לאיסור ולכך ראוי לומר סמוך מיעוטא לחזקה וכיון דשאר קרבנות אין לוקחין מן הנכרי גם מהך חששא ממילא גם פרה אינה נקחית כיון דעכ"פ נקראת קדשי מזבח אבל אם פרה קדשי בדק הבית הוא א"כ ליכא איסור בזה ולא שייך סמוך מיעוטא לחזקה א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה ניחוש לרביעה הרי נכרי חס על בהמתו ואין לומר דיצרו תקפו דא"כ למה מוכרין להם הרי יצרו תקפו ואין לומר דהתם אזלינן בתר רובא וכאן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דאין כאן חזקת איסור כיון דאינו אסור רק פסול ואין מחזיקין מאיסור לפסול מיהו שבתי וראיתי שזה טעות דהרי כל דברינו לעיל בענין מחזיקין מאיסור לאיסור היינו דכיון דמקודם היתה מחוסר זמן א"כ מחזיקין ממנו לאיסור כרבע ולפ"ז אף אם פרה קדשי בדק הבית היא הוי מפסול לפסול וכיון דלרש"י מחזיקין מאיסור לאיסור ראוי נמי להחזיק מפסול לפסול. אך שבתי וראיתי שבעז"ה כנים מילי דהנה דעת התוס' לחלוק על רש"י וס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אך נראה דגם לשטתם א"ש דברינו הנ"ל די"ל החילוק כך דע"כ לא ס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור רק כגון מחזקת איסור אבר מן החי לאיסור נבילה דחזקת אבר מן החי הוי אף לבני כח והשתא עכ"פ נסתלק הך חזקה לגבי בני כח וכיון דאיתרע הך חזקה במקצת בטלה לי' כל החזקה ולא מהני הך חזקה להחזיקו מכח זה בחזקת נבלה לישראל כיון דאין החזקות שוות דאיסור הראשון הוי לגבי בני נח ואיסור נבלה רק לישראל אבל בפסול קדשים דמחוסר זמן אסור בכל הקדשים ונרבע אסור בכל הקדשים א"כ שקולים הם וגם התוס' מודים דמחזיקין מזה לזה ולכך א"ש דברינו גם לשיטת התוס' דשייך כאן לומר סמוך מיעוטא לחזקה וכו' ולכך א"ש תינח אם אנו חוששין לאיסור נרבע דשייך בכל הקדשים הוי שוה ממש לאיסור מחוסר זמן וא"כ שייך לומר סמוך אבל אם נימא דנרבע מותר בפרה רק דהאיסור יהי' מכח עלה עלי' עול א"כ איסור עול אינו רק בפרה ולא בקרבנות ומחוסר זמן הוי בכל הקדשים וא"כ שוב אין מחזיקין מאיסור השייך בכל הקדשים לאיסור פרה בלבד ושוב קשה קושיות התוס' הנ"ל כיון דר"פ כמי ס"ל נכרי חס על בהמתו למה חייש כאן ליצרו תקפו ובזה י"ל דלא כפרש"י דפירש דע"כ לא פליגי הוי מלתא באפי נפשי' רק שייך שפיר לעיל דוקא לר"פ דבלא"ה לא הוי קשה די"ל כקושיות התוס' דהוי מכח עלה עלי' עול רק דפריך לר"פ הדרא קושיא הראשונה לדוכתא דלמא טעמא כדר"י אמר רב מכח הניח עלי' עודה של שקין ואין לומר דמשום ניחא פורתא לא מפסיד טובא דא"כ גם ברביעה נימא כן ואין לומר יצרו תקפו דהרי ר"פ ס"ל נמי נכרי חס כמ"ש התוס' דבלא"ה למה מוכרין ואין לומר דכאן שאני מכח סמוך מיעוטא לחזקה דאם פרה קדשי בד"ה היא ועיקר חשש רביעה מכח עול לא שייך כאן חזקת איסור דאין מחזיקין מאיסור לאיסור כה"ג ובזה י"ל גם קושיות התוס' בד"ה אלא מעתה די"ל לדידן לא קיי"ל כר"פ וי"ל לכ"ע פרה קדשי בדק הבית היא וטעם ר"א הוי מכח חשש עול כמ"ש התוס' כאן ודו"ק היטב בכל זה כי הוא נכון בעז"ה ועיימ"ש לקמן השייך לכאן:

בא"ד ועוד דמדקתני עלה וכן הי' ר"א אוסר בכל קרבנות שבתורה אלמא טעמא לאו משום עול הוא בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דמה ראי' הוא זה הרי סוף סוף הוי כולו חדא טעמא מכח חששא דרביעה ובשלמא להס"ד דפריך דטעמא דר"א כדתני שילא מכח דאין הנכרים בויקחו א"כ לא הוי טעמא מכח חשש רביעה כלל שפיר פריך דלא שייך לפ"ז מה דתני עלה וכן הי' ר"א אוסר בכל הקרבנות כיון דאין להם דמיון כלל דזה רק מכח חששא וזה מכח ודאי ומכח איסור אחר לגמרי אבל למה דקאמר השתא דכולם מכח חששא דרביעה הוא פן רבעו הנכרי ונהי דאיסור הרביעה בזה אינו שוה סוף סוף כיון דכאן מכח חשש רביעה הוא שייך לומר וכן הי' ר"א אוסר בכל קרבנות שבתורה מכח הך חששא גופא דרביעה וצ"ע בזה והנה מ"ש לעיל בישוב קושייתם שבתי וראיתי שיש לשדות נרגא בדברינו דלפי דברינו מהו הוצרך הש"ס לתרץ לעיל דמשום ניחא פורתא לא מפסיד טובא ורביעה ורביעה שאני דמשום יצרו תקפו ולמה לא משני דשניהם שוין רק בעודה של שקין דהוי הפסול מכח עול לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור כה"ג אבל ברביעה דשייך בכל הקרבנות לכך מחזיקין מאיסור כאיסור לכך אמרינן סמוך וכו' ומדלא משני כן נסתרו דברינו הנ"ל והנה גוף קושייתם לכאורה תמוה דזה סותר לדבריהם בפסחים פ"ב דף ך"ו ד"ה עלה עלי' זכר ששם הקשו דלמה עלה עלי' זכר פסולה הרי פרה מעוברת ר"א אכשיר וחכמים פוסלין ותרצו דעלה עלי' זכר אתיא כרבנן ייע"ש וא"כ מוכח דר"א מכשיר עלה עלי' זכר וא"כ מה הקשו הרי כאן אזיל לר"א והוא לשטתו מכשיר עלה עלי' זכר שהרי מכשיר בפרה מעוברת וצריך לומר דקושייתם הוי לפי תרוצם שם דלכ"ע עלה עלי' זכר פסולה ומה דמכשיר בפרה מעוברת היינו בלא ראה בשעת עלי' ייע"ש וליישב קושייתם בפשיטות הי' נראה כך כיון דמפורש בברייתא הובא בפסחים פ"ב דף הנ"ל ופ"ב דב"מ דף למד דהכניסה לצרכו ודשה כשרה לצרכו ולצרכה פסולה ועיין בש"ס שם הטעם ולפ"ז י"ל דהרי התוס' בפ"ב דב"מ הקשו דלמה עלה עלי' זכר פסולה הרי לא ניחא לי' להפסיד דמיו בכך ותרצו בחד תרוצא כיון דבשאר פרות ניחא לי' נחשב ניחא ייע"ש וא"כ תינח בעלה עלי' זכר דלא מעקרא בכך וא"כ כיון דאם הי' בשאר פרות הוי ניחא לי' אף השתא נחשב ניחא לי' אבל ברבע הוא הנה בשאר פרות אם הוי אחר עושה לא הוי ניחא לי' כיון דמעקרא רק היא בעצמו במעשיו שלו ניחא לי' דיצרו תקפו וא כ הוי רק לצרכו אף דממילא נעשה בה מלאכה אין זה מלאכה כיון דלא הוי כוונתו להנאת הפרה רק לצרכו אבל אם עלה עלי' זכר דלא מעקרא א"כ אם היתה פרה אחרת הוי ניחא לי' אף להנאת הפרה אף דמכוין גם להנאתו שתתעבר מ"מ בזה הוי לצרכו ולצרכה וא"כ בזה דבשאר פרות הוי נהנה גם לצרכה לכך אף עתה נחשב הנאה והוי כמו לצרכו ולצרכה אבל מה שרבעה הוא אינו רק כמו לצרכו ולכך לא פסול בי' מה שעלה עלי' ועוד י"ל דזה דומה למה דאמרינן בכמה דוכתא ומהם בפ"ג דפסחים גבי הנח לכותח הבבלי דאי אכיל לי' ע"י תערובת לית בי' כזית בכרי א"פ ואי משטר קשטר לי' בטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ י"ל ה"נ בזה בשלמא עלה עלי' זכר נהי דבהך פרה לא ניחא לי' דדמי' יקרין מ"מ כיון דבשאר פרות הוי ניחא לי' ולכל אדם לכך נחשב עבודה אבל ברבעה הנה אם אחר עושה כן לא הוי ניחא לי' אף בפרה אחרת דהרי מעקרא רק לעצמו ניחא משום דיצרו תקפו וא"כ בזה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא נחשב זה עבודה בכונה כיון דמצד הטבע לא הוי ראוי לעשות כן ובפרט בפרה דדמי' יקרין רק יצרו תקפו גורם לו לעשות היפוך השכל והראוי לכך נהי דיש לחוש שהוא יעשה כן מכח יצרו תקפו מ"מ כיון דמצד הטבע והשכל לא הו"ל לעשות כן בטלה דעתו אצל כל אדם ואין זה עבודה ובזה י"כ נמי המשך דברי הש"ס דפריך ע"כ לא פליגי כאן וי"ל דלא כפרש"י דזה הוי ענין בפ"ע רק דפריך נמי לר"פ דבלא זה הוי אפשר לומר דפליגי בחשש רביעה כדמוכח מוכן הי' ר"א אומר בכל הקרבנות שבתורה דמסיים רק די"ל דטעמא מכח עול דעלה עלי' זכר והיינו דלא מטעם יצרו תקפו אתינא עלה רק דנכרי לא חייש על ממונו ובהמתו וא"כ כיון דבשאר פרות הוי ניחא לי' אף בנכרי אחר אף בזה נחשב ניחא לי' כמו עלה עלי' זכר אבל לרבינא ור"פ דס"ל נמי נכרי חס על בהמתו שלא תעקר כמ"ש התוס' לעיל א"כ בנכרי אחר אף בפרה אחרת לא הוי ניחא לי' ואף הוא הי' נזהר בפרה אחרת כמ"ש התוס' לעיל רק בפרה זו לעצמו דיצרו תקפו ומכח דדמי' יקרים ועומדת למכור חיישינן שיעשה כן כמ"ש התוס' לעיל א"כ בזה בטלה דעתו אצל כל אדם לכך לא נחשב עבודה דניחא לי' ולכך פריך ע"כ לא פליגי וא"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה בקשו ממנו אבנים לאפוד וכו' ומה קושיא ליעבדינהו ע"י שמיר וכו' הנה המעיין שם בסוגי' פרש"י שם לתברינהו ע"י נכרי כדי לבטלן הנה נקט בכונה ע"י נכרי דע"י ישראל אסור לבטל ע"ז כידוע הן אמת דפירושו אינו מוכרח כיון דמה דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי הוי מטעם גזרה דלמה מגבה אותה והדר מבטלה וא"כ תינח בחוץ אבל במקדש הרי קיי"ל אין שבות במקדש וכהנים זריזין הם ועיין בפרי מגדים או"ח סימן תרכ"ב באשל אברהם דגם בשאר ענינים שייך לומר אין שבות במקדש ייע"ש מ"ש גבי שחיטת כל הסימנים א"כ י"ל דלא גזרו בזה מיהו עכ"פ לפירש"י דפירש ע"י נכרי וא"כ י"ל דוקא אם עושה הנכרי מעשה הביטול אז מתבטל אבל אם אין הנכרי עושה מעשה הביטול רק ע"י שמיר וא"כ הוא אינו עושה כלום רק השמיר אין זה ביטול דהרי ממילא נעשה אין זה ביטול ובפרט למ"ש התוס' דעל ידי שמיר לא נחסר כלום וא"כ אין זה ביטול דבביטול בעינן חסרה קצת והנה שבתי וראיתי ביו"ד סי' קמ"ו דזה במחלוקת שנוי' שם דלשיטת הש"ע וסייעתו שם לא מהני ביטול רק במעשה וגם חסרה מקצת אבל אם לא עשה מעשה או אף עשה מעשה כל שלא חסרה רק פחתה והפחת לא הוי בפני' לא בטלה ודעת הרמ"א וסייעתו דאפילו באמירה בעלמא בטלה והנה מדברי התוס' הנ"ל יהי' מוכח דס"ל כדעת הרמ"א דאף באמירה בעלמא בטלה ה"ה נמי ע"י שמיר בטלה ושפיר הקשו אבל להסוברים דבעינן מעשה וחסרון א"כ כיון דע"י שמיר אין הנכרי עושה מעשה בידים ואף אם נחשב עושה מעשה לא חסרה וכן שלא בפני' כיון דלא חסרה לא הוי ביטול א"כ אין התחלה לקושייתם כלל ויהי' מוכח דס"ל כדעת הרמ"א מיהו גם לדעת הרמ"א לא ק"מ לפי מה שכתב הש"ך שם בשם הד"מ ל ליישב קושיות הב"י דמ"ש ממכרה ומשכנה ותירץ בד"מ דזה עדיף דמיירי באומר שיקטע ראש אזנה וכו' וא"כ תינח התם כשאומר לקטע ראש אזנה לכך הוי כאלו עשה כן משא"כ הכא דאי אפשר שיעשה בה מעשה ואי אפשר רק ע"י שמיר בלי מעשה הדר הו"ל כמכרה או משכנה דלא בטלה גם אף זולת דברי הד"מ לק"מ כיון דקיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וא"כ בשלמא בשאר ע"ז שפיר בטלה באמירה אבל באבני מזבח כיון דאין בידו לבטל במעשה י"ל לכ"ע דבאמירה לא בטלה וא"ש ודו"ק: גמרא עכשיו איני מבקש אלא אותו שכר שהפסדתי בשביל אבא עיין במהרש"א בח"א שביאר כונתו דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אך לאומ"ה הקב"ה משלם שכר מעשיהם הטובים בעוה"ז ולכך נתן שכרו בעולם הזה ואותו עכו"ם הוי מחסידי אומ"ה ואמר שעכשיו אינו מבקש רק אותו ממון שהפסדתי ומותר יהי' לעוה"ב והוסיף לפרש די"ל דהנכרי קנה הרבה אבנים טובות יותר ממה שהי' ראוין לאפוד וחושן כדי להרויח למכור לאפוד וחושן והמותר יהי' כשאר לו ואח"כ כשלא קנו ממנו הפסיד ממקחו ולכך אמר שאינו מבקש רק מה שהפסיד בשבילו לא מה שהי' יכול להרויח עכ"ד בתוס' ביאור והנה לפי דרכו נראה להוסיף עוד דבזה יובן מה שאמרו תחלה עד היכן כיבוד אב ורש"י נדחק בזה ולפענ"ד י"ל כך דהנה קיי"ל כיבוד הוי משל אב ולא משל בן ויש להסתפק אם מניעת הריוח אם הוי בכלל משל אב או משל בן אם יומשך לו מכבוד אביו מניעת הריוח אם מחויב לכבדו בזה או לא ולכאורה נראה כיון דמניעת הריוח לא נקרא היזק לא נחשב משל בן והנה בזה יתפרש סוגיא זו דהנה ידוע מ"ש המפ' דאף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו במצווה ועושה אבל באינו מצווה יש שכר בהאי עלמא והנה הנכרי זה אף שהוא הי' נכרי מ"מ רצה לדמות עצמו לישראל בכך ולכך אמר מה שאין מגיע לישראל בההוא עלמא גם הוא אינו מבקש בעוה"ז אך מה שגם לישראל מגיע בעוה"ז גם הוא יטול עכשיו ולכך אמר דמה שהי' יכול להשתכר ונמנע בשביל כיבוד אביו זה נחשב משל אביו זה הוי בישראל מצווה ועושה גם הוא אינו מבקש שכר אך אותו ממון שהפסיד מביתו בשביל אבא זה אף בישראל אינו מצווה לכך זה מבקש ליטול בעוה"ז והנה בזה יובן השאלה ותשובה דהנה תשובת ר"א אינו מובן דהם שאלוהו מדינא עד היכן כיבוד אב והוא השיב להם צאו וראו מה עשה ככרי אחד דמה ראי' ממה שזה החמיר על עצמו לשכולם מחויבין לעשות כן מדינא ואם שאלוהו דרך חומרא עד היכן יחמיר האדם לנפשו אין זה שאלה דרך חומרא יודע כל אדם שיש בידו להחמיר כרצונו ומי ימחה בידו להחמיר אם ירצה ודרך חומרא לא שייך שאלה עד היכן אך לפמ"ש א"ש כך דהם ידעו דכיבוד אב משל אב ולא משל בן אך הם שאלוהו מדינא עד היכן כבוד אב אם מניעת הריוח הוי בכלל משל בן או הוי בכלל משל אב לכך אמר להם צאו וראו מה עשה נכרי אחד שלא רצה לקבל מישראל שכר רק מה שהפסיד ממש מביתו זה הוי ממש משל בן ולא הוי מחויב רק דרך חומרא לכך אף בישראל מותר לקבל שכרו בעוה"ז אבל מניעת הריוח אינו רוצה לקבל כיון דבזה הוי בישראל מצווה ועושה ושכר מצוה בההוא עלמא ליכא וא"ש דדינא קאמר ודו"ק:

גמרא. ע"י תגרי ישראל זבין קשה לי א"כ נשאר קושיות הש"ס לעיל דמנ"ל דפליגי ברביעה דלמא פליגי בדתני שילא ואין לתרץ כדמשני לעיל דא"כ למה קתני וכן הי' ר"א אומר בכל קרבנות שבתורה הרי לפ"ז י"ל שפיר דגם בכל קרבנות שבתורה ס"ל לר"א דאין הנכרים בויקחו דבשלמא להס"ד פריך שפיר ממה שר"א אוסר בכל קרבנות שבתורה ולא משני דיליף מפרה די"ל דודאי איכא כמה פרכי וחומרי בפרה ואין ללמוד מפרה לשאר קרבנות אך השתא דמחדש לן הש"ס דגם במשכן כתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי ואין הנכרים בויקחו וא"כ י"ל שוב דילפינן כל הקרבנות שבתורה מפרה ומשכן במה הצד ובכל הקרבנות ס"ל דאין הנכרים בויקחו וא"כ מה ראי' ממה דר"א פוסל בכל הקרבנות שבתורה דלא הוי טעמי' ממה דתני שילא וצ"ע בזה: גמרא וניחוש דלמא רבעה לאימא כד הוי מעברא וכו' קשה לי מה קושיא הרי קיי"ל בכל דוכתא אזלינן בתר חזקה וא"כ בשלמא בפרה עצמה חייש לרביעה ולא מוקמינן לה אחזקת היתר כיון דבשעה שנולדה היתה אסורה לפרה מכח מחוסר זמן וא"כ יש לחוש דרבעה אותה קודם שהגיע זמן הכשרה לפרה וא"כ לא הי' לה חזקת היתר מעולם לא מבעיא לשיטת רש"י דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור דא"ש רק אף גם לשיטת התוס' דס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור היינו דלא נחשב חזקה לאיסור אבל עכ"פ חזקת היתר ליכא כיון דהוי אסור מקודם לכך חיישינן לרביעה אבל באם שומרין אותה משעה שנוצרה דבה ליכא חשש רביעה רק לחוש שמא רבע אמה הנה על אמה אין אנו דנין אם היא כשרה לפרה דהרי בלא"ה אינה ראוי' לפרה ואין אנו דנין רק אם הוולדות שלה כשרים לפרה וא"כ לענין זה תמיד יש לפרה חזקת היתר לענין זה דוולדות שלה מותרין לפרה ובזה אף בשעה שהיתה האם מחוסר זמן עדיין מ"מ הי' וולדות שלה כשרים לפרה וא"כ כיון דעכ"פ האם בשעה שנולדה היתה בחזקת שולדות שלה כשרים לפרה א"כ אין לחוש שאח"כ נרבעו דמוקמינן לה אחזקת היתר ומהו פריך והנה מזה נראה ראי' למ"ש הב"ש באה"ע בסי' י"ז בשם הרא"ש דלא שייך לאוקמא בחזקת בחזקת חיים רק למי שהוא לפנינו אבל למי שאינו לפנינו ואין אנו מכירין אותו לא שייך לאוקמא בחזקת חיים וא"כ נראה דה"ה בחזקת היתר הוי כן דדוקא בפרה עצמה או באמה בשעה זו שאנו דנין עלי' אם כשרה לפרה או לא שייך לאוקמא בחזקת היתר אבל באם הפרה כשנוצרה לא היתה לפנינו אז לא שייך לומר דאז הי' לה חזקת היתר כיון שלא היינו מכירין בה אז לא שייך לאוקמא אחזקת היתר כן הי' נראה מיהו יש לחלק בין נדון דידן להתם מכמה טעמי גם כמה חזקות מצינו כיוצא בזה ולכך צריך לומר דחזקה האם לא מהני לוולד וכעין שפירשו המפורשים בפ"ז דכתובות גבי רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ייע"ש ודו"ק ועדיין צ"ע שם גמ' וניחוש דלמא רבעה לאימה כד הוי מעברה קשה לי מהו פריך הרי התוס' לעיל בד"ה יצרו תקפו הקשו דהרי ר"פ נמי ס"ל נכרי חס על בהמתו שלא תעקר רק שתרצו כיון דדמי' יקרים ועומדת למכור לישראל והנכרי סובר להעלי' לכך נחשד על הרביע' א"כ תינח כשכבר נולד' הפרה ויודע שראוי' למכור לישראל אבל בעוד מעברא אימה א"כ אינו יודע אם תהי' עומד' למכור לישראל ובפרט האם אינה עומד לישראל א"כ שפיר חס הנכרי על בהמתו שלא תעקר ולמה ניחוש לרביע' וצ"ע ועו"ק לי מהו פריך ממה דאמר רבא היא וולד" נרבעו הרי לעיל פריך הש"ס דאי פרה קדשי בד"ה היא למה תפסול בה רביעה ומשני כדתנא דבר"י וכו' והך פרה כיון דמום פוסל בה ערוה וע"ז נמי פוסל בה וא"כ מה קושיא דלמא לא קאמר רבא דוולד הנרבעת אסורה דהיא וולדה נרבעו רק בקדשי מזבח דשם האיסור מגז"ה דמן הבקר כדיליף בב"ק ובתמורה לכך בזה אף שנרבע היא ואמה נמי אסורין אבל בפרה אדומה דאין נרבע אוסר בה רק מצד דסבירא ליה מקום שנאמר השחתה הוי דבר ערוה והוי כמום ובזה יש לומר דדבר ערוה לא נקרא רק למי שמתכוין לערוה אבל למי שלא נתכוין לערוה לא הוי דבר ערוה ולא הוי כמום ובפרט דדבר ערוה נקרא השחתה יליף מכי השחית כל בשר את דרכו ושם איירי בכוונו לערוה ולא מיירי שם בערוה בלי כונה או בולד נרבע לכך אם נרבעו היא ואמה לא נחשב כמום בולד ומודה רבא דכשרה דאינו כמום ומהו פריך ואף אם נאמר דמשמע לי' דאין לחלק בזה עכ"פ תמוה מהו דפריך וניחוש דלמא רבעה לאימה מעיקרא ותנן דכל הפסולין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ור"א אוסר ומהו פריך הרי התוס' כתבו דלאו דוקא אכל הפסולין אוסר ר"א דגבי אתנן מודה ר"א דמותר וא"כ הרי מכ"ש בבעל מום פשיטא דמודה ר"א דמותר ולא שמענו מעולם דר"א אוסר בולד בעל מום שיהי' אסור ובפרט דבזה השכל נותן דמותר דאטו גרע הולד מבעל מום עצמו דאם הי' עובר מומו מותר וא"כ בהם חלק ממנו מומו מותר ולמה יגרע הולד ממנו כיון דאין בו מום מותר וא"כ אם וולד בעל מום מודה ר"א דמותר מהו פריך בשלמא בשאר קרבנות דהוי קדשי מזבח ואסורין בנרבע מצד עצמן בתורת כרבע לכך בזה אף וולדותיהן אסורין אבל בפרה דהוי קדשי בד"ה ואין איסור כרבע ומוקצה שייך בה רק בתורת בעל מום דהוי כמום וא"כ לא עדיפי מגברא דאתי מחמתי' ואם ולד בעל מום מותר לכ"ע למה יתסור ולד נרבע ומוקצה וצע"ג בזה ועיימ"ש בזה בתוס' ד"ה ישראל היו משמרים אותה וכו':

גמרא. כוס של אדום מעבירין לפני' וכו' קשה לי מהו פריך לעיל לתנא דבי שילא דס"ל אין הנכרים בויקחו ממה דתנא בברייתא דלשנה נולדה לו פרה אדומה בעדרו ומה קושיא דלמא ע"כ לא קאמר ר"א דאין הנכרים בויקחו רק אם אין הישראל הגורם לתולדות הפרה רק הכל הוי משל הנכרי בזה אין הנכרים בויקחו אבל בפרה של בן דמא כיון דישראל העבירו לפני' כוס אדום א"כ הם הגורמין לתולדת פרה האדומה מתחלתה וא"כ אין הקיחה מן הנכרי רק מישראל ועכ"פ לא הוי רק של הנכרי רק לישראל ג"כ חלק גם במכירת הנכרי לכך לא נחשב בזה קיחת הנכרים ומהו פריך וצ"ע: גמרא בשלמא וכו' אבל נרבעו ולבסוף עברו ד"ה מותרין וכו' הנה מידי דברי בסוגיא זו אזכיר כאן דבר אחד מה שעלה בדעתי כעת והוא דהנה ידוע דשיטת הרי"ף בפ"ז דחולין הוא דפת שאפאה עם הצלי אסור בחלב אף דקיי"ל ריחא לאו מלתא מ"מ משהו מיהו איכא והו"ל דבר שיל"מ כיון שמותר בלא חלב והנה לכאורה נראה מזבחים פרק כל התערובת כוותי' דקאמר שם דאי תני הך ה"א דוקא לגבוה אבל להדיוט שרי ולכאורה אין טעם לדבר דמה"ת לא יהי' לו דין ביטול לגבוה ולהדיוט יהי' ביטול אך לדעת הרי"ף א"ש דהיכי דאין איסורו רק לגבוה ראוי שלא יתבטל מכח דהו"ל דבר שיל"מ כיון שמותר להדיוט אבל היכי שגם להדיוט אסור א"כ אין לו מתירין ויתבטל וכו' אבל מסוגיא דתמורה שהביא הש"ס כאן דקאמר דרבנן ור"א לא פליגי רק בעברו ולבסוף נרבעו אבל בנרבעו ובסוף עברו ד"ה מותרין דזוז"ג מותר ואף לאידך לישנא עכ"פ מודה דרבנן מתירין מה"ט דס"ל זוז"ג מותר וקשה מה בכך דזוז"ג מותר תינח בנתעברה מטרפה וכדומה מה דאסור אף להדיוט כיון דלא הו"ל דבר שיש לו מתירין ובטיל לי' בתערובת דנהי דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי היינו מצד חשיבות שהוא בעל חי ואין הזרע בעל חי ולכך יש לו ביטול וכיון דיש לו ביטול גם זוז"ג מותר אך באיסורין שהם אסורין לגבי מזבח בלבד קשה שפיר הרי מפורש בש"ס פ"ב דפסחים דף כ"ז דבהקדש דבאלף לא בטיל גם זה וזה גורם אסור וכן העלה המג"א בסי' תמ"ה בחמץ כיון דבאלף לא בטיל וכן בע"ז אף זוז"ג אסור א"כ קשה ה"כ הני דאסורין לגבי מזבח לבד הני אף אם לא הו"ל דין חשיבות בע"ח נמי לא הוי בטל כיון דאינו אסור רק לגבוה א"כ הו"ל דבר שיל"מ שהרי מותר להדיוט וא"כ כיון דהו"ל דבש"י ל"מ אפילו באלף לא בטיל א"כ גם זוז"ג יהי' אסור וכן כתב הכ"מ באמת בה' נדרים דבנדרים כיון דאינו בטל דהו"ל דבר שיש לו מתירין אף זוז"ג אסור יע"ש וא"כ למה באיסורי מזבח מותר זוו"ג הרי הו"ל דבר שיל"מ כיון שמותר להדיוט ובע"כ מוכח דלא כהרי"ף וזה לא נחשב דשיל"מ ובטל לי' שפיר זולת מצד שהוא בע"מ לא בטיל אבל בזרע דאינו בע"ח בטל שפיר וכיון דהוי ראוי לבטל גם זוז"ג מותר ומוכח מזה דלא כדעת הרי"ף ודו"ק היטב. גמרא. מה השיבו חברוהי לר"א וכו' כל צאן קדר יקבצו לך קשה מה זו ראי' לפמ"ש התוס' לעיל דרבינא ור"פ נמי ס"ל נכרי חס על בהמתו שלא תעקר רק בפרה כיון דסומך דעתו למכרה לישראל לכך חשוד לרביעה וא"כ צריך לומר מה שר"א אוסר בכל קרבנות שבתורה היינו נמי שחושש בשעת מכירה לרביעה ואף דבעלמא גם אם נמלך למכרה חייש לשמא לא יהי' יכול למכרה וכמ"ש התוס' לעיל גבי קרבן דחמיר טפי חייש שמא ירבענה והיינו סמוך למכירה כיון דבא למכרה וא"כ מה ראי' מקרא דכל צאן קדר יקבצו לך הרי שם י"ל ממ"נ קודם שנמלך להקריבה נכרי חס על בהמתו שלא תעקר ובשעה שנתן דעתו להקריבה הרי אז נתגייר ולא חיישינן אז לרביעה ואין לומר דאף שיבואו להקריב מ"מ חשודין על הרביעה דהרי אדרבא ר"א משיב להו דכולם גריס גרורים הם ורבנן משיבין לו דלעבדו שכם אחד כתיב וא"כ אדרבא ס"ל לרבנן דהוי גריס גמורים ואם הוי גריס גמורים מה ראי' מזה דלא חיישינן לרביעה הרי י"ל בעלמא חיישינן לרביעה בשעת מכירה והתם הוי ממ"נ ואף אם כאמר דכוונת התוס' לעיל במ"ש דלקרבן חמיר טפי היינו דבקרבן בכל ענין חיישינן לרביעה מ"מ קשה מנ"ל לרבנן להקשות ודלמא לעולם ר"א מודה דכל ימי היות הבהמה ביד הנכרי לא חיישינן לרביעה אף לקרבן רק דבסמוך למכירה נהי דבעלמא אף בכה"ג לא חיישינן לרביעה כמ"ש התוס' מ"מ בקרבן כה"ג חיישינן לרביעה בשעה שנתן דעתו למכרה וא"כ בכה"ג אין ראי' מכל צאן קדר דשם ממ"נ ליכא חשש רביעה ובפרט מהו דפריך מיתרו ודאי קשה דיתרו גר צדק הוי וממ"נ מקודם שנתגייר לא נתן דעתו להקריבו ובשעה שנתן דעתו להקריבו כבר נתגייר וליכא חשש רביעה ובפרט מהו שהקשה מויחמול העם על הצאן התם ודאי הוי ממ"נ עד שעת כיבוש בכרי חס על בהמהו ומשעה שכבשוהו כבר הוי ביד ישראל וליכא חשש רביעה ומהו פריך וצ"ע בזה ובפרט לפי ווה שכתוב בפ"ב דכתובות דבשעת מלחמה אין פנאי לבעול ואם כן אין חשש רביעה בשעת מלחמה ומהו פריך וצריך עיון:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה