אור ברסלב
עבודת עבודה חלק א זרה › דף כג.

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף כג.

דף כב:

גמ' ומנא תימרא וכו' קשה לי מהו אולמא דהך מהך ודרך הש"ס בכל מקום כשאומר ומנא תימרא היינו היכי דההוכחה השני' אלים טפי ומוכח יותר מן הראשונה אבל כאן מה אולמא דהך מהך דהרי כמו דקשיא רישא אהדדי כן קשיא זו עצמה קשיא סיפא אהדדי ומה אולמא דהך מהך ואין לומר דברישא אפשר לתרץ כדמשני לעיל דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר דא"כ גם כאן יש לתרץ כן כדמשני באמת דמשום הפסד ממונו הוא וא"כ ממ"נ אם נחית לתירוצא הנ"ל גם כאן י"ל כן ואם לא נחית לזה מהו אולמא דהך מהך והנה ראיתי בתוס' ד"ה ע"י ממון מותרת לבעלה שכתבו בסוף דבריהם וי"ל דסבר רבינא דכיון שנחשבה שהיא מסורה בידו הי' לו לאסור באשת כהן ולמיחוש מיהא לבעילה באונס אע"ג דאיכא הפסד ממון וכו' וקשה דבריהם סתרו אהדדי דלעיל כתבו בד"ה רבינא אמר דרבינא נמי ס"ל הטעם דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר וקשה דהרי הבהמה נמי מסורה בידו ואעפ"כ חושש הוא להפסד ממון ולמה ס"ל דבאשה הי' לנו לאסור כיון דמסורה בידו ואין לומר דהנאת אשה קשה יותר משל בהמה ולכך בבהמה לא עביד לרבעה היכי דיש הפסד ממון ובאשה ראוי לחוש אף דאיכא הפסד ממון דהרי לעיל קאמר דאבע"א אפילו מוצאה נמי רובעה דחביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן וא"כ מ"ט ס"ל לרבינא דנכרי חס על בהמתו ובאש' ס"ל דאסור' אף דיש לחוש להפסד ממון וצ"ע ואדרבא התוס' כתבו דגבי מכירה אמרינן נכרי חס אבל בקרבן הוי ס"ל דלא סמכינן על נכרי חס רק בין לכתחלה ובין דעבד וא"כ למה עשה רבינא עיקר התירוץ על רומיא דלוקחין וההוכח' מאשה שנחבשה אדרבא באשה שכחבש' י"ל משום הפסד ממונא כדם לגבי מכירה דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר והו"ל לרבינא לחלק שם בין לכתחלה ובין דעבד ולעשות הוכחה מרומיא דלוקחין מהם בהמה דבזה לא שייך הפסד ממון כדעת התוס' דלקרבן לא מהני זה וצע"ג:

שם ומנא תימרא וכו' קשה לי טובא מה ראיה מביא מאיסור אשה לאיסור בהמה הרי שאני ושאני דבשלמא באשה כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין האשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה או עדים לכך נהו דלכתחלה לא תתייחד דחשידי על עריות בדעבד מותרת דלא אלים הך חשדא כעדים ממש ואין האשה נאסרת אלא ע"פ ב' עדים דילפינן דבר דבר מממון אבל באיסור בהמה לקרבן לא מבעיא להסוברים והובא בש"ך יו"ד סי' קנ"ז דעד דעלמא נאמן לאסור נגד חזקת היתר א"כ י"ל ודאי כיון דע"א נאמן לאסור ה"ה נמי הך חשדא דעכ"פ חשיד על הרביעה עכ"פ כע"א דמיא ואין לחלק בין לכתחלה בין דעבד אף גם להסוברים דאין ע"א נאמן נגד חזקת היתר מ"מ בתר אומדנא ומצוי ודאי אזלינן באיסורא דהרי קיי"ל תולין במצוי בין להקל בין להחמיר א"כ בשלמא באיסור קרבן דהוי איסור דעלמא והולכין אחר המצוי והאומדנא ולכך ממילא כמי כיון דחשידי ואסור לכתחלה אין לחלק בין לכתחלה ובין דעבד משא"כ באיסור ערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ לא מהני לא ע"א ולא אומדנא רק עדים בזה שפיר נהי דלכתחלה אסירי כיון דחשידי בדעבד אי אפשר לאוסרה דאין האשה נאסרת אלא בקנוי וסתירה או עד"ם ומה ראיה זה לזה וצע"ג ועיין לקמן בתוספת ד"ה ותו לא מידי מ"ש עוד בזה ובארתי קושיא זו יותר לשיטת רש"י וע"פ דברי מהרי"ק בתשובה:

גמרא, אלא ש"מ כאן לכתחלה כאן דעבד קשה לי א"כ למה שבוי' אסורה לכהן הרי זה הוי דעבד ובשלמא לפרש"י דמיירי באשת ישראל א"ש וכפי פירושינו לעיל אבל לפירוש התוס' דמיירי באשת כהן קשה מ"ש מכל שבוי' ואין לומר דשבוי' מיירי לענין לכתחלה להנשא לכהן וכאן מיירי לענין דמותרת לבעלה דהוי דעבד ז"א דא"כ למה לא פריך רבינא אלו המשניות אהרדי דמ"ש שבוי' המפורש במשנה דאסור לכהן ומ"ש האשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון דמותרת ובע"כ שאני בין לכתחלה ובין דעבד ועוד דמפורש הוא במשנה פ"ב דכתובות דאף לבעלה כהן אסורה בשבוי' והרי זה הוי דעבד ואין לומר דשבוי' שאני דהרי כאן האשה שנחבשה נמי שבוי' היא ובע"כ מוכח דהפסד ממון שאני א"כ גם לרבינא מוכרח לומר דהפסד ממון שאני ואם כן דקארי לה מה קארי לה ואין לומר דרבינא מוקי לה הך מתניתין דשבוי' באם הי' מחמת נפשות ז"א דא"כ אפילו לבעלה ישראל אסורה ואפשר דרבינא ס"ל דודאי לחשש איסור דרבנן ראוי לסמוך על הך אומדנא דנכרי מתיירא להפסיד ממונו אבל לאפוקי מאיסור תורה לא מהני אומדנא זו ולכך גבי לוקחין מהם בהמה לקרבן לא הוי ניחא לי' בהך תרוצא דנכרי חס על בהמתו מכח דלוקחין מהם בהמה לקרבן יש בו איסור תורה ובשל תורה לא סמכינן על הך סברא דמתיירא להפסיד ממונו ולכך ה"נ פריך כיון דהתנא במשנה קאמר קאמר שחשודין על העריות ממילא ראוי שיהי' כאן איסור תורה ובשל תורה אין לסמוך על הפסד ממון ובע"כ דיש חילוק מן התורה בין לכתחלה ובין דעבד ולכך נהי דבשבוי' החמירו אף בדעבד מ"מ זה הוי רק דרבנן ובדרבנן שפיר סמכינן על הך סברא דהפסד ממונו ומן התורה לא מהני הפסד ממון אך מן התורה בלא"ה מותרת בדעבד רק רבנן גזרו משום מעלה עשו ביוחסין ובבהמה לא עשו תקנה והעמידוהו על ד"ת שבדעבד שרי והיכי דאיכא הפסד ממון אף באשה הקילו והש"ס דוחה לא משום הפסד ממון סמכינן גם מה"ת על זה ודו"ק היטב ועדיין צ"ע הא לא ס"ד משום ניחא פורתא לא מפסיד טובא ה"נ לימא משום הנאה פורתא וכו' בעניי לא הבנתי קושיא זו דהרי מה דאמרינן בשביל ניחא פורתא לא מפסיד טובא אין הכונה שהנכרי יודיע כן לישראל דמי יכריחנו לומר כן לישראל בע"כ הכונה דהנכר' חייש שמא יראה אחד כן לפרסם הדבר וא"כ תינח להניח עלי' דבר דזה דבר דרכו להיות נעשה בפום בי' בזה אמרינן דנכרי מזהיר זהיר דבשביל ניחא פורתא לא מפסיד טובא אבל לבא על הבהמה הרי זה דבר דנעשה בצנעא באין רואה וכיון דבלא"ה עושה הדבר בצנעה א"כ מי יפרסם הדבר שאסורה לקרבן פרת חטאת ולכך לא חייש הנכרי ומהו פריך וצ"ע:

גמ' לא ס"ד דקתני סיפא וכן הי' ר"א פוסל בכל הקרבנות וכו' קשה לי מ"ט לא משני הש"ס לעיל כן במאי דפריך דלמא דכ"ע לא חיישינן לרביעה והכא ה"ט דר"א כר"י אמר רב ומהו קושיא לתרץ כמי כן דאם פליגי בדר"י אמר רב איך אמר וכן הי' ר"א פוסל בכל קרבנות שבתורה ובע"כ דבחשודין על הרביעה קמיפלגי וצ"ע:

גמרא ודלמא לכ"ע לא חיישינן לרביעה וכו' הנה לקמן ע"ב מבואר בש"ס הפלוגתא בכל האסורין לגבי מזבח אם וולדותיהן מותרין ומביא שם הפלוגתא דחד אמר בנרבעו כשהם מוקדשין פליגי ובחולין כ"ע לא פליגי דשרי וחד אמר דבחולין פליגי ובמוקדשין כ"ע לא פליגי דאסורין והרמב"ם בפ"ג מה' איסורי מזבח פוסק כל"ק דבמוקדשין פליגי ועיין בכ"מ בשם הרי"ק שנדחק ליתן טעם בדבר דבאמת הו"ל לפסוק כל"ב בפרט לחומרא ולפע"ד נראה ראי' שמכאן הוכיח הרמב"ם שיטתו והוא דלכאורה קשה למה פריך הש"ס דמכ"ל דפליגי בחיישינן לרביעה דלמא פליגי בדר"י אמר רב וכו' ולמה לא פריך טפי דלמא פליגי במוקצה ונעבד כיון דע"כ ס"ל דפרה דינה כקדשי מזבח בזה דאל"ה גם נרבע לא שייך בה כדקאמר לקמן ובע"כ מטעם דחטאת קריי' רחמנא א"כ גם מוקצה ונעבד פוסל בה א"כ נימא דפליגי אם חיישינן למוקצה ונעבד דר"א ס"ל דחיישינן למוקצה ונעבד ורבנן ס"ל דלא חיישינן ואין לומר דסברת הש"ס לעיל אם איתא דפלחי' או אקציי' לא הוי מזבין לה הוי לו לדבר פשוט ולא ניחא לי' לומר דפליגי בזה ואכתי קשה נימא דהם לשיטתם אזלי דר"א לשיטתו דס"ל דכל האסורין לגבי מזבח וולדותיהן אסורין א"כ ה"נ חיישינן דלמא אם הפרה היתה מוקצה או נעבד וממילא גם היא אסורה ואין ראי' ממה. שמכרה כיון דלא פלח לה ולא אקציי' ורבנן לשטתייהו דס"ל דכל האסורין לגבי מזבח וולדותיהן מותרין לכך ס"ל ממ"נ מותרת דאם אקציי' להאם ופלחי' הולד מותר ולדידה לא חישינן דאם איתא דאקציי' לא הוי מזבין לה ואין לומר דא"כ למה להו לאפלוגי בתרתי הרי כבר פליגי חדא זימנא בכל האיסורין לגבי מזבח ז"א די"ל דקמ"ל כאן אף בפרה דהוי קדשי בדק הבית נמי ס"ל לר"א דגם ולדה אסור ובכל האסורין לגבי מזבח קמ"ל לרבותא דרבנן דאפילו בשאר קרבנות ממש מכשרי ואין לומר דהוי קשה להש"ס דעכ"פ מה דסיים בברייתא וכן הי' ר"א אוסר בכל קרבנות שבתורה הוא למותר כיון דכבר פליגי בי' חדא זימנא זה אינו חדא דבע"כ הש"ס השתא לא ידע מזה עדיין דא"כ לא הוי פריך דדלמא פליגי בהניח עלי' עודה של שקין דא"כ למה פליגי בשאר קרבנות ובע"כ דלא ידע מזה עתה ועוד אף אם ידע מזה בלא"ה לק"מ מזה די"ל דמכל האסורין לגבי מזבח לא מוכח רק דולדה אסור אבל לא מוכח עדיין שיאסר ר"א ליקח מן הנכרים פן הוי ולד מוקצה לכך קמ"ל כאן דאף מספק אוסר ר"א והתם קמ"ל לרבותא דרבנן דאף בידוע שהוי ולד כעבד מתירין ודלמא פליגי בזה ובע"כ דר"פ ס"ל כהך לישנא דבנרבעו כשהם מוקדשין פליגי אבל בנרבעו כשהם חולין לכ"ע מותרין וא"כ שוב בפרה אדומה ביד נכרי דאמה חולין לכ"ע ולדה מותר וא"כ אי אפשר לומר דטעם ר"א מכח מוקצה ונעבד מכח דקשה ממ"נ אם לדידה אקציי' או פלחי' לא הוי מזבין לה ואם אמה הוי מוקצה ונעבד מה בכך הוי ולד מוקצה ומותרת וא"כ כיון דר"פ ס"ל נמי כהך לשנא דבמוקדשין פליגי א"כ הוי אידך לשנא יחיד במקום רבים ולית הלכתא כוותי' ובפרט לפמ"ש התוס' והרא"ש בר"פ דקיי"ל כר"פ וסוגיין דעלמא כוותי' וכיון דבזה הלכתא כר"פ דפליגי בזה ר"א ורבנן בע"כ קיי"ל כהך לשנא דס"ל במוקדשין פליגי דאם בחולין פליגי אין ראי' דפליגי ר"א ורבנן בחוששין לרביעה דדלמא בולד מוקצה ונעבד פליגי וזה ראי' נכונה לשיטת הרמב"ם וא"ש ודו"ק: גמרא רש"י ד"ה רבינא מהדר לתרוצי מתניתין וברייתא לעולם חשידי וכו' לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דממ"ש לעולם חשידי משמע דלתרוצא קמא הוי ס"ל דלא חשידי ובאמת זה אינו דאדרב' לתרוצ' קמא ס"ל יותר דחשידי דהרי דוקא מכח נכרי חס על בהמתו שלא תעקר מתיר ליקח מהם בהמה הא זולת זה אף דעב' ולרבינ' בדעב' לא חשידי וא"כ אדרב' לרבינ' אינן בחזק' חשודין כל כך כמו לתירוצא קמא ואף דאפשר לומר דכוונת רש"י לענין למכור להם בהמה לכתחלה דלתירוצא קמא לא חשידי כיון דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר ולרבינא חשידי כיון דהוי לכתחלה דאכתי קשה כיון דסוף סוף איכא צד להיפוך דלרבינא חשודין ולתירוץ קמא לא חשידי דהיינו לענין דעבד א"כ מה ראה רש"י לפרש דלעולם חשידי לרבינא יותר מלתירוצא קמא וצ"ע:

גמרא ומנא תימרא דשאני לן בין לכתחלה וכו' קשה לי מה ראי' הוא זה התם הוי דעבד ממש לענין אם מותרת לבעלה שכבר יושבת תחתיו משא"כ כאן דלוקחין מהם בהמה לכתחלה והן אמת דלפמ"ש לעיל די"ל כוונת רבינא מה דמשני כאן לכתחלה כאן דעבד היינו דלוקחין מהם לקרבן מיירי בשעת הדחק דהוי כדעבד וכעת ראיתי לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה ורמינהו בסוף דבריהם דמשל ישראל אי אפשר ליקח מכח דשכיחי מומין וכו' א"כ מוכח דס"ל דזה הוי כשעת הדחק ליקח מהם בהמה לקרבן א"כ היינו דקאמר רבינא כאן דהא לכתחלה הא דעבד ולפ"ז א"ש ראיות הש"ס כיון דעכ"פ מוכח משם דדעבד מותר וממילא שעת הדחק הוי כדעבד אך לפרש"י דנראה דמפרש הדעבד בענין אחר דהיינו לשמא כבר ארבעה לא חיישינן ייע"ש מדיוק לשונו נראה דהוי קשה לו קושייתנו הנ"ל דהרי לוקחין הוי לכתחלה לכך הכשיר לשונו ופירש כיון דהחשש הוי לענין דעבד לכך לא חיישינן לי' אף דהלוקחה הוי לכתחלה א"כ קשה מה ראי' ממה שע"י ממון מותרת לבעלה הרי התם הוי דעבד ממש משא"כ בזה וצ"ע:

רש"י ד"ה ומנא תימרא דבמידי דחשודי בי' שאני לן בין לכתחלה וכו' כוונת דבריו דאין כוונתו מנא תימרא דיש חילוק בין לכתחלה בין בדעבד דבזה יש הרבה עצמו מספר רק הכונה דמנ"ל דלענין הך חלוקא דבמידי דחשודי כמי יהי' חילוק בין לכתחלה וכו':

תוס' דיה רבינא אמר וכו' א"כ תימא האיך יתרצו וכו' הנה לולי דברי קדשם הי' נראה ליישב כך די"ל דיש חילוק רב בין הך דאין מעמידין לדין אין מוכרין דבאין מעמידין בהמה דשם אם ירביענה הנכרי הוי בשל ישראל קעביד מעשה דבשעת הרביעה של ישראל הוא אך אם מוכר לנכרי מה שמרביען, אח"כ הנכרי בשלו קעביד ולא בשל ישראל וא"כ י"ל דבשעת מכירה לא קעביד ישראל מידי ובהיתר קעביד ומה שירביעו הנכרי אח"כ הוי בשלו ולא בשל ישראל ולא ש"יך בזה לפני עור אך עיקר פרכת הש"ס לעיל אהדדי היינו מכח דמוכח מן המשניות שאוסר למכור כמה דברים שהם תקרובת ע"ז מכח לפני עור וא"כ מוכח דאף במכירה שייך לפני עור וכיון דמוכח דגם במכירה שייך לפני עור לכך פריך אהדדי המשניות ולפ"ז כיון דעיקר פרכתו מכח זה י"ל החילוק כך דגבי העמדה גרידא דבדידי' בשל ישראל קעביד מעשה בזה אף שעדיין לא רבע נכרי זה מעולם אם יש מקום לחשוד אותו שעתיד להרביע נמי יש בזה חשש דלפני עור אבל למכור לו בהמה לא שייך לפני עור רק אם כבר עשה כן פ"א או שחשוד הוא שכבר עשה כן כמו בע"ז דהנכרי חשוד שכבר עבד ע"ז כן ה"נ יש חשש דכבר רבע פ"א אז בזה כיון שכבר עשה כן אז נחשב כאלו בשעה שמוכר לו אז תיכף מוסרו לרובעו אז שייך לפני עור אף במכירה אבל אם לא עשה כן בשום פעם עדיין א"כ לא נחשב כמוסרו לו מיד לרביעה לא שייך לפני עור פן יעשה כן אח"כ כיון דאף אם יעשה כן בשלו יעשה ולא בשל ישראל ולכך לא שייך חשש לפני עור רק אם יש חשש שכבר עשה כן אז תיכף כשמוכרו לו הוי כמוסרו לרביעה לכך שייך בזה לפני עור ומדמה הש"ס הענינים כן כיון דחזינן שבע"ז חיישינן אף במכירה ללאו דלפני עור והיינו כיון דחשוד שכבר עשה כן שייך אף במכירה לפני עור וא"כ כיון דמאין מעמידין בהמה בפונדקאות מוכח דאף לרביעה חיישינן בנכרי א"כ למה מוכרין להם ניחוש שמא כבר רבע כן פ"א וכיון דרבע פ"א שייך אף במכירה לפני עור וזה כוונת פרכת הש"ס וא"כ א"ש דתינח להס"ד דס"ל דאין לחלק בין לכתחלה בין דעבד וכמו דחיישינן שירביע כן חיישינן שכבר רבע ולכך פריך המשניות אהדדי כיון דכבר מוכח מכמה משניות דאסור למכור להם דבר השייך לע"ז היכי דיש חשש שכבר עשה כן אבל למה דמחדש רבינא בין לכתחלה בין דעבד ופרש"י דלכתחלה היינו דלשמא ירביע חיישינן אבל בדעבד הוי לחוש שכבר הרביע לא חיישינן א"כ ממילא לק"מ קושיא זו דגבי אין מעמידין דבשל ישראל קעביד מעשה ושייך לפני עור אף אם לא רבע מעולם עדיין בזה חיישינן שמרביע אח"כ אבל במכירה דאם הוי ידענו שעדיין לא רבע מעולם לא הוי איסור בזה דלפני עור כלל כיון דהשתא בהיתר מוכרו ואח"כ בדידי' קעביד מעשה ועיקר החשש בזה שמא כבר רבע פ"א בזה הוי כודאי ואסור אף במכירה ובזה לשמא כבר רבע לא חיישינן ולא אלים החשדא בזה לחוש לשמא כבר רבע אבל בע"ז אלים החשדא טפי דאדוקי בה ולכך חיישינן שכבר עבד לכך שייך אף במכירה לאו דלפני עור וא"ש ודו"ק וזה סברא ברורה לפע"ד ובהכי א"ש מה דפירש רש"י לפרש דכוונת בין לכתחלה בין דעבד היינו לשמא רבע או ירביע ושיכל את ידיו ולא פירש כפשוטו דבדעבד שכבר נעשה מעשה לא חיישינן לאיסורא ואף דלוקחין לכתחלה הוי מ"מ י"ל דמיירי בשעת הדחק דהוי כדעבד ובפרט לפמ"ש התוס' בד"ה ורמינהו דקניית קרבן מעכו"ם הוי כשעת הדחק דאי אפשר בשל בשל ישראל לבד וא"כ הו"ל לרש"י לפרש כן אך לפמ"ש א"ש דהוי קשה לרש"י אם נפרש כאן דעבד ממש א"כ נשאר קושיות התוס' דאיך יפרש רבינא משנה דמקום שנהגו למכור ולזה הוכרח רש"י לפרש דמה דמשני דיעבד היינו לשמא כבר ארבעה לא חיישינן ממילא גם התם א"ש כמ"ש וא"ש ודו"ק דרך קצרה דהכלל כך הוא דודאי אינו דומה מוכר לו למפקיד ללאו דלפני עור ולכך תלוי לפי ענין החשד דבמפקיד לו אף אם הוי חשד כל דהו שיעשה כן שייך לפני עור אבל במוכר לו לא שייך לפני עור רק היכי דכבר עשה כן ואז קרוב לודאי שיעשה כן בזה שייך אף במכירה לפני עור אבל היכי דודאי לא עשה כן מכח חשש שיעשה כן לע"ל בלבד בזה לא חיישינן ללפני עור רק היכי דיש חשש שכבר עשה כן בזה שקולים הם מכירה להעמדה בעלמא וא"ש ודו"ק:

בא"ד מהו לקרבן מסתבר לי' להחמיר ולאסור הנה הטעם מה שיש להחמיר בקרבן יותר י"ל דהיינו מטעם דיש להמקריב חזקת חיוב או חזקת איסור בקדשים וביאת מקדש כמ"ש לעיל בזה ועוד י"ל בטעם הענין עפמ"ש לעיל בדף כ"א ע"ב ליישב מה שהקשינו דמה פריך מברייתא דלוקחין על משנה דאין מעמידין הרי בכל דוכתא אזלינן בתר חזקה וא"כ בשלמא גב' לוקחין מהם בהמה מסייע לנו חזקת הבהמה דכשרה לקרבן קודם שרבע לכך אזלינין בתר חזקה משא"כ לדין אין מעמידין דאנו דנין על הנכרי והנכרי לית לי' חזקת כשרות כלל וכתבנו דמזה ראי' לשיטת רש"י דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור וכיון דבתחלה הי' עלי' חשש מוקצה ונעבד לכך אף השתא דמזבין לה ואזיל לי' חשש זה שוב חיישינן לנרבע י"ע"ש אך לפי דברי התוס' לעיל אם איתא דאקציי' שכתבו דלרווחא דמלתא הוא וכו' ומשמע דבלא"ה נמי לא חיישינן כלל למוקצה ונעבד א"כ נסתרין דברינו בזה אך בלא"ה א"ש כיון דעכ"פ כיון כשנולדה הוי אסור לקרבן עד יום שמיני דהוי מחוסר זמן וביני ביני יש לחוש שרבע' א"כ מחזיקין מאיסור מחוסר זמן לאיסור נרבע ושפיר פריך הש"ס אהדדי וזה טעם התוס' כאן דס"ל דקרבן שאני דהיינו דס"ל כאן כשיטת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור ולכך אינו דומה למוכרין בהמה וכדומה דליכא חזקת איסור אבל לקרבן דאיכא חזקת איסור לא סמכינן על הך חזקה דנכרי חס על בהמתו והרווחנו בזה דא"צ לדחוק הדוחק שכתבו התוס' אח"כ דמה דלוקחין מהם בהמה לקרבן מיירי בתוך ג' והוא דוחק כיון דסתמא קתני אך לפמ"ש א"צ לכך דעיקר מה דמדמה הש"ס אהדדי ולא משני דשאני בהמה דיש לה חזקת היתר היינו מכח כיון דכשנולדה הי' לה חזקת איסור דמחוסר זמן א"כ מחזיקין מאיסור לאיסור ואף לשיטת התוספת דאין מחזיקין היינו רק דלא נחשב חזקת איסור אבל עכ"פ חזקת היתר ליכא ולכך פריך אהדדי אבל כיון דמשני דנכרי חס על בהמתו א"כ עכ"פ תוך ג' מותרת מכח הך אומדנא דנכרי חס על בהמתו שוב אף אחר ג' מותרת כיון דיש לה חזקת היתר ואינו דומה לאין מעמידין דשם ליכא חזקת היתר וא"ש אך בהיות כן קשה מה קאמר הש"ס ומנא תימרא וכו' מה ראי' הוא זה הרי שאני ושאני דאשה יש לה חזקת היתר דמעיקרא לכך יש לחלק בין דעבד לכתחלה אבל בהמה דאין לה חזקה היתר מנ"ל לחלק וצע"ג בזה:

תוס' ד"ה על ידי ממון מותרת לבעלה וכו' וקשיא דאם כן היכי מוכח דשריא בדעבד וכו' לכאורה אין הבנה לדבריהם דהש"ס מוכיח שפיר דבע"כ בדעבד לא חיישינן שבא עלי' דאין לומר שלעולם בא עלי' רק דהוי באונס ואונס לישראל שריא סוף סוף קשה א"כ אמאי לא תתייחד עמו בתחלה כיון דלרצון לא חיישינן ואונס ליכא איסורא בדידה ובע"כ דחיישינן לרצון ולמה בדעבד שריא בע"כ דבדעבד לא חיישינן שנתרצית א"כ מוכח דיש חילוק בין לכתחלה בין דעבד ולכאורה הי' אפשר לומר דהם מפרשים מה דלא תתייחד עמו אשה הוי בשביל לתא דידיה דלא יעבור אלפני עור ולכך שפיר הקשו מנ"ל לחלק בין לכתחלה בין דעבד אך ז"א דכבר כתבנו לעיל דא"כ הו"ל לתנא לפרש דוקא אשת איש לא תתייחד עמהם מדנקט סתם אשה משמע דמיירי אף בפנוי' ובה ליבא איסורא לנכרי ובע"כ משום לתא דידה אסרינן וא"כ מוכח דחיישינן לרצון ומה הקשו וליישב דבריהם נראה כך עפמ"ש רש"י לעיל בד"ה ומנא תימרא דבעידי דחשידי שאני לן בין לכתחלה בין דעבד ובארנו הכוונה דהוי קשה לי' דלחלק בין לכתחלה ובין דעבד יש הרבה רק דבא להוכיח דגם כאן במידי דחשידי יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד ולפ"ז הקשו התוס' שפיר על רש"י דבשלמא אם מיירי באשת כהן דאונס אסור ומה שמותרת בדעבד הוי דלא חיישינן שבא עלי' אז מוכח שפיר דבנכרי עצמו החשוד יש חילוק בין לכתחלה בין דעבד דבדעבד לא חיישינן שבא עלי' וה"ה ממילא ברביעה הוי כן אבל אם מיירי באשת ישראל דאונס שרי וא"כ ליכא הוכחה שמותר בדעבד מכח שלא בא עלי' די"ל לעולם בא עלי' רק דלא נתרצית מהו אמרת סוף סוף למה לא תתייחד לכתחלה בע"כ דחיישינן שתתרצה ואם בדעבד שריא מוכח דבדעבד לא חיישינן לרצון דא"כ יהי' החילוק בין לכתחלה בין דעבד רק באשה דלא חשודה בה שפיר יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד ומה ראיה זה לנכרי גבי בהמה דבנכרי יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד ואכתי מנ"ל דבמלתא דחשידי יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד ועוד י"ל דכוונת התוס' די"ל שהתוס' ורש"י יהי' מחולקים בפלוגתא שהביא הר"ן בפר"א דמילה באם אשתפוך חמימי שלאחר המילה אם מותר למול דדעת קצת דמותר למול דהשתא בהיתר עושה ואח"כ פ"נ דוחה שבת ויש ס"ל כיון דיודע שיצטרך אח"כ לדחות שבת אסור למול כלל ייע"ש והארכנו בזה בכמה דוכתא ומוכח דפליגי אם בתר השתא או בתר בסוף אזלינן וכיוצא בזה מצינו פלוגתא ביו"ד סי' רל"ב בנשבע לפרוע עד זמן פלוני וביום האחרון בא לו אונס דיש ס"ל דלא נחשב אונס כיון שהי' יכול לפרוע קודם ויש ס"ל דאעפ"כ נחשב אונס ומוכח דפליגי אם אזלינן בתר השתא או בתר מה שהי' בתחלה כן י"ל בזה התוס' ס"ל דאזלינן בתר תחלתו וכיון דהברירה בידה שלא תתייחד עמו א"כ אם נתייחדה ואנסה אין זה אונס גמור ולכך לא תתייחד עמו אבל בנחבשה בידי נכרים שלא ברצונה אז הוי אונס גמור לכך מותרת ואף אם נימא דלענין לאסרה לא נחשב רצון אף דעברה ונתייחדה דלא הוי רצון גמור היינו כיון דלאסרה לבעלה בלמעול מעל תליא מלתא וכמ"ש המהרי"ק דמה"ט אף בזנתה בשוגג שסברה שמותר לזנות אסורה מכח דעכ"פ כיוונה למעול מעל א"כ אף דבעלמא אומר מותר שוגג הוא בזה הוי כרצון דבלמעול מעל תליא מלתא י"ל ה"ה להיפוך בנתייחדה ונאנסה לגבי איסור הבעל לא הוי כרצון דעכ"פ לא כיוונה למעול מעל אבל לדין שמים לכל התורה נחשב כרצון והוי עברה בידה כיון דהוי בידה לשמור עצמה תחלה שלא תבא לידי אונס זה לכך שפיר לא תתייחד עמו מכח שמא יאנסנה ואין ראי' לחלק בין לכתחלה ובין דעבד אבל רש"י ס"ל כהסוברים דבתר השתא אזלינן ולכך אם לא הוי חיישינן בה לרצון הי' ראוי שתהי' מותרת להתייחד דעתה בהיתר עבדה ואח"כ אם יאנסנה תהי' אונס ואין עברה ולפני עור לא שייך בפנוי' ובע"כ דלכך לא תתייחד דחיישינן שתתרצה לו ויפתנה וא"כ למה בנחבשה שריא בע"כ דבדעבד לא חיישינן שנתרצית ומוכח דיש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד דהרי האשה חשודה להתרצות ע"י פיוס הנכרי דאם לא היתה חשודה לכך הי' ראוי אף לכתחלה להתייחד ובע"כ דהאשה חשודה דע"י פיוס הנכרי תתרצה ואעפ"כ בדעבד לא חיישינן ומוכח היכי דחשידי יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד כן נראה ליישב שיטתם בעז"ה ונראה הוכחה לרש"י דהוי קשה לו חדא קושיות התוס' מה מוכיח מע"י נפשות דהטעם משום הפסד ממונו דלמא דוקא ע"י נפשות אבל שלא ע"י נפשות מותרת גם מה דסיים הש"ס ותו לא מידי אין לו לשון כלל ועוד הוי קשה לרש"י דרש"י ס"ל כפשוטו מדחזר רבינא לתרץ בד"א בע"כ לא ס"ל דאדם חס על בהמתו שלא תעקר וא"כ ס"ל דהנכרי חשוד להרביע אף דאיכא הפסד ממון א"כ מה משני הש"ס לעולם אימא לך דעבד כמי לא והכא ה"ט דהנכרי חייש להפסד ממונו הרי רבינא לא ס"ל הך טעמא דהפסד ממונו ואם באמת חולק הש"ס על רבינא גם בזה לא הו"ל לומר בלשון והכא ה"ט דהנכרי מתיירא משום הפסד ממונו רק הו"ל לומר בין הכא בין לעיל הוי טעמא משום הפסד ממנו ומה דקאמר בלשון והכא ה"ט משמע דמודה ליה דגבי לוקחין מהם בהמה לא הוי טעמא מכח הפסד ממונו וקשה מ"ש בין זה לזה ולכך זה הוי קשה לרש"י ומפרש רש"י כך דהמשנה מיירי לישראל וא"כ אין כאן ראיה דבדעבד לא חיישינן שבא עלי' די"ל דבא עלי' רק שהי' באונס ועיקר הראי' בין לכתחלה בין דעבד היינו כיון דלא תתייחד עמו ומוכח דחיישינן שנתרצה א"כ חזינן שהיא חשודה להתרצות ע"י פיוס ואעפ"כ בדעבד שריא מוכח דביעבד לא חיישינן וע"ז דוחה הש"ס שפיר דודאי גבי בהמה לומר שיניח הדבר לגמרי ולא יעשנו מכח הפסד ממונו בזה ודאי י"ל אף בדעבד חיישינן שיעשנו להנאתו ולא יחוש להפסד ממונו אבל גבי אשה הנה עיקר הנאתו יכול הוא לעשות אף באונס רק אעפ"כ אין דרכו לעשות באונס רק מפתה אותה עד שתתרצה לכך לא תתייחד עמו דחיישינן שיפתנה להתרצות ומזה מוכיח הש"ס מדבדעבד שריא מוכח דלא חיישינן בדעבד שנתרצית או דלא חיישינן שפיתה אותה להתרצות ולכך דוחה שפיר די"ל דלעולם היכי דחשודי אף בדעבד חשודי והכא ה"ט דלכך לא חיישינן שיפתנה להתרצות דהנכרי חייש להפסד ממונו אם יפתנה ותתרצה יאסרנה על בעלה ויפסיד ממונו לכך אינו מפתה אותה להתרצות ועיקר הכאתו יכול לעשות באונס שיהי' נהנה ולא יפסיד ממונו לכך אמרינן דהנכרי חייש להפסד ממונו אבל בבהמה דלא יכול לעשות עיקר רק ע"י הפסד ממון ס"ל לרבינא דבשביל הפסד ממון אינו מניח הנאתו ולפ"ז דוחה הש"ס כך כמ"ש תדע דהנה הרי התוס' הקשו לרבינא דקארי לה מה קארי לה ואיך לא ידע די"ל שם הוי טעמא מכח הפסד ממונו ולשיטת רש"י י"ל כך דרבינא הוי משמע ליה כפירוש התוס' דהמשנה מיירי לכהן וא"כ אם מותרת לכהן בע"כ דלא חיישינן לבעילה כלל ומזה מוכיח שפיר לפי שיטת המקשן דפריך אהדדי משנה וברייתא א"כ לא ס"ל להמקשן דנכרי חס על בהמתו וא"כ ס"ל להמקשן דלא יניח הנאתו בשביל הפסד ממון א"כ לדידי' מוכיח שפיר דבע"כ יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד דאין לומר בשביל הפסד ממון דהרי לדידך לא סבירא לך חשש דהפסד ממון ולזה דוחה הש"ס דלעולם י"ל הטעם משום הפסד ממון דמיירי המשנה באשת ישראל דאונס שרי ועיקר החשש שמא יפתנה להתרצות ובזה שפיר חייש מכח הפסד ממונו כנ"ל אבל גבי בהמה להניח עיקר הנאתו לא יניח בשביל הפסד ממון גם לחלק בין לכתחלה בין דעבד אין נראה לחלק ולכך קאמר שפיר תדע דע"י נפשות אסורה לבעלה ואין כוונתו להוכיח מזה דהפסד ממון שאני רק להוכיח דהמשנה מיירי באשת ישראל ולכך קאמר תדע והוא דהוי דוחק לו לפרש באשת ישראל אבל אבל לכהן אסורה דא"כ הו"ל לפרש דמיירי בישראל אבל לכהן אסורה ולא הו"ל למסתם למתני סתם מותרת לבעלה כיון דאפשר למטעי דאפילו לכהן מותרת לכך קאמר תדע דבע"כ מה דתנא סתם מותרת לב עלה הוי הכוונה דסתם לבעלה משמע רק לישראל או דממילא סמך כיון דתנא סתם נפרש לחומרא ותפשת מועט תפשת וממילא נפרש לחומרא שאינה מותרת רק לבעלה ישראל ולזה קאמר תדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה ותו לא מידי דלא פירש דאפילו לבעלה ישראל אסורה רק נקט סתם אסורה לבעלה וקשה ממ"נ אם נימא דבאמת אסורה רק לבעלה כהן ולישראל מותרת א"כ קשה למה באמת אסורה לכהן הרי בדעבד לא חשידי בע"כ היכי דליכא הפסד ממון חשידי ומוכח דעיקר הטעם מכח הפסד ממון ואם נאמר דלכך אסורה מכח דע"י נפשות היא תבעתו כקושיות התוספת א"כ ממילא הוי ברצון וא"כ אסורה לבעלה ישראל ג"כ ולמה נקט סתם אסורה לבעלה ולא פירש אפילו לישראל בע"כ או דסתם לבעלה הוי הכוונה לישראל או דסמך התנא דממילא נפרש לחומרא דאף לבעלה ישראל אסורה א"כ גם רישא אפשר לומר כן דהכונה מותרת לבעלה ישראל ומה דלא פירש דלבעלה כהן אסורה היינו או דסתם לבעלה הוי לישראל או דסמך דממילא נפרש לחומרא וזה דקאמר הש"ס ותו לא מידי כיון דלא פירש אפילו לישראל רק נקט סתם לבעלה בזה אגלאי מלתא דגם הרישא אפשר לפרש כן ודו"ק היטב כן נראה כוונת הסוגיא בעז"ה לשיטת רש"י ועיין בתוס' ד"ה ותו לא מידי שם כתבתי ליישב קושייתם הנ"ל בדרך אחר ייע"ש ועפמ"ש נתיישב שיטת המרדכי בשם רש"י שתמה עליו הפ"י בחדושיו לכתובות דף כ"ו ע"ב דלמה לא נקט רש"י הטעם דהפסד ממון אם מיירי באשת ישראל ייע"ש שהניח בצ"ע ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב ייע"ש והבן:

תוס' ד"ה תדע דקתני וכו' עיין במהרש"א מה שפירש דבריהם ודבריו תמוהין מ"ש תדע דע"כ ליכא לפלוגי בין לכתחלה ובין דעבד דא"כ ע"י נפשות אמאי אסורה וכו' והוא תמוה דמה הוכחה הוא זה הרי התוס' כתבו בתחלת דבריהם דמזה אין ראי' די"ל דע"י נפשות היא תובעת אותו ואם הוי זה הוכחה לא הוי צריך לכל אריכות דבריהם ולזה נשאר קושיות העולם במקומו למה הביא הש"ס מסיפא כיון דעיקר הדיוק הוי מרישא ולכך שפיר האריך מהר"ש כהן בזה ואין בידי ספרו לעיין מ"ש בזה:

תוס' ד"ה ותו לא מידי וכו' תימא א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' הנה אין לשונם מדוקדק דהרי הם פירשו דכל הפלפול הזה באשת כהן מיירי דלרצון לא חיישינן וא"כ מה דדוחה הש"ס כאן די"ל דאף בדעבד חיישינן היינו רק באשת כהן ולא בישראל כן כתבו התוס' לעיל ד"ה תדע בסוף דבריהם דמה דנקט ע"י נפשות היינו בשביל בעלה ישראל משמע אף לפי המסקנא דדוחה משום הפסד ממון וס"ל דאין חילוק בין לכתחלה בין דעבד נמי מודה דאשת ישראל אינה אסורה רק ע"י נפשות ובלא"ה אינה אסורה וא"כ מה זה שכתבו דלא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ובע"כ כוונתם רק לכהן דאשת כהן עכ"פ לא משכחת לה שתהי' יושבת תחת בעלה אך בהיות כן גם בזה נלפע"ד דלק"מ ואען ואומר הנה בגוף הסוגיא הקשיתי דמה ראי' מבי' רבינ' דשאני לן בין לכתחל' בין דעבד מהאש שנחבש' בידי נכרי' מה ראי' מאיסו' ערו' לאיסו' קרבן בערו' כיון דיליף דבר דבר מממון ואין דבר שבערוה פחות משנים ואין האשה נאסרת אלא ע"פ קנוי וסתירה או עדים לכך אי אפשר לאסרה בדעבר אבל באיסור נרבע למזבח דהוי כשאר אסורין שפיר י"ל כיון דחשידי על רביעה אף בדעבד אסור והנה כעת אבאר יותר דהנה שבתי וראיתי שבגוף הערה זו הרגיש הב"ש באה"ע סי' ז' ס"ק דאיך כתבו הפוסקים דע"י נפשות אסורה לבעלה דחיישינן שמא נתרצית דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים והביא דברי מהרי"ק בתשובה סי' ק"ס שהקשה בשבוי' כן למה אסרוהו חז"ל הרי אין דבר שבערוה פחות משנים ואין האשה נאסר' אלא בקנוי וסתירה או עדים וכו' ותי' דמשום מעלה עשו ביוחסין החמירו ייע"ש ולפ"ז לא מבעיא לדעת רש"י שהביאו התוס' כאן והמרדכי בכתובות ובפי בחדושיו שם דף ד"ז דסוגיא זו מיירי באשת ישראל ודאי דקשה כיון דבזה לא שייך מעלה עשו ביוחסין א"כ מה ראי' מביא מאיסור ערוה לאיסור קרבן דיש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד די"ל דשאני אשה דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך מותרת בדעבד משא"כ באיסור נרבע י"ל דאין לחלק בין לכתחלה בין דעבד אף גם לדעת התוס' דמיירי כאן באשת כהן מ"מ נהי שחז"ל החמירו בשבוי' מכח מעלה עשו ביוחסין מ"מ הרי עכ"פ כיון דתנא במשנה האשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה בע"כ דכאן לא עשו מעלה זו יהא מאיזה טעם שיהי' סוף סוף כיון דמפורש במשנה דמותרת לבעלה בע"כ כאן לא עשו מעלה זו והעמידוהו על עיקר הדין וא"כ אם לא שייך כאן מעלה עשו ביוחסין הדר י"ל דלכך מותרת מכח דאין דבר שבערוה פחות משנים כקושיות מהרי"ק ומה ראי' ממנו לאיסור נרבע לקרבן והי' נראה ראי' מזה להסוברים שהביא הב"ש שם דעכו"ם שאני דכלל זה דאין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה או עדים הוי רק בישראל ולא בעכו"ם ייע"ש מיהו יש מקום גם לדברי מהרי"ק די"ל דזה תליא בזה דאם קיי"ל כרבינא דבדעבד לא חיישינן ממילא מוכח דבדעבד לא חשידי א"כ שוב הוי עכו"ם וישראל שוה ובע"כ מה דהחמירו בשבוי' היינו מכח דמעלה עשו ביוחסין אבל אם נאמר דבנכרי בדעבד כמי חיישינן א"כ לא שייך כלל זה דאין אשה נאסרת בעכו"ם א"כ הוי ראי' לאסור גם בדעבד מדינא וזה עצמו כוונת רבינא דהוי ס"ל נמי הטעם מכח הפסד ממונו כמ"ש לעיל דאל"כ מ"ש משבוי' רק דהוי ס"ל דהפסד ממונו לא מהני רק אם נימא דמדינא שבוי' מותרת רק מכח מעלה עשו ביוחסין אסרינן שבוי' ממילא לענין זה מהני הפסד ממונו לסתור המעלה כיון דיש לו הפסד ממון לא עשו מעלה לאוקמוהו אדינא אבל אם מדינא אסורה לא הוי סמכינן אהפסד ממונו וז"ש לראי' דבע"כ שני לן בין לכתחלה ובין דעבד דאף דלכתחלה חשידי בדעבד לא חשידי וממילא גם באשה שנחבשה כיון דבדעבד לא חשידי דין ככרי וישראל שוה ואין אשה נאסרת אלא ע"פ קינוי וסתירה או עדים וממילא שבוי' רק מכח מעלה אסורה ממילא נגד המעלה סמכינן על הפסד ממונו אבל אם היכי דחשידי אף בדעבד א"כ לא ילפינן עכו"ם מהך כללא דאין אשה נאסרת אלא ע"פ קינוי וסתירה דזה בישראל מיירי ואין מזה ראי' לעכו"ם א"כ הדר הו"ל כשאר איסורין דאסור מספקא אפילו בדעבד א"כ שבוי' מדינא אסורה גם כאן הי' ראוי לאסור דמה דאסור מדינא אין להתיר לסמוך על הפסד ממונו והש"ס דוחה די"ל דגם אם אסור מדינא סמכינן על הפסד ממונו וכו' כן נראה ביאור הסוגיא והנה לפ"ז י"ל גם קושיות התוס' די"ל דמה דמביא הש"ס ראי' לחלק בין לכתחלה בין דעבד ולא דחה דשאני אשה דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו די"ל כיון דע"י קינוי וסתירה ודאי נאסרת אף בלי ב' עדים והיינו כיון דאיכא רגליים לדבר חיישינן שפיר, א"כ ה"נ בשבוי' הוי רגליים. לדבר ונחשב כקנוי וסתירה אך הרי בקנוי וסתירה הוי תרי הוכחות הקינוי והסתירה א"כ ה"נ בשבוי' בעינן תרי דהיינו גוף השבוי' ומה דרוב עכו"ם פרוצין בעריות והוי תרתי והוי כקנוי וסתירה אבל אם נימא דבדעבד לא חשידי אזיל לי' הך רגלים סבר של עכו"ם ונשאר רק שבוי' לבד ובשביל חד הוכחה לא אסרינן לי' ולכך זה יהי' הוכחת רבינא דבע"כ עכו"ם לא חשידי בדעבד וממילא אינו דומה שבוי' לקינוי וסתירה ואין שבוי' אסורה רק מכח מעלה בעלמא ולכך ממילא מהני נגדו הפסד ממון אבל אם נימא דבעכו"ם היכי דחשידי אף בדעבד חשוד א"כ שוב בהצטרף עכו"ם ושבוי' יחד הוי כקנוי וסתירה ואסור מדינא ומדינא לא מהני הפסד ממון ולפ"ז דוחה הש"ס דלעולם עכו"ם חשוד אף בדעבד ושבוי' ועכו"ם יחד הוי כקנוי וסתירה ומיהו משום הפסד ממון סמכינן מדינא ג"כ בזה ולפ"ז היינו דוקא היכי דהוי שבוי' ועכו"ם יחד דהוי כקנוי וסתירה אבל אם הוי עכו"ם ולא שבוי' לא הוי כקנוי וסתיר' יחד ושוב אין אשה נאסר' אלא בקינוי וסתירה וכמו דהס"ד היכי דעכו"ם לא חשוד אף דהוי שבוי' לא הוי כקינוי וסתירה ה"ה נמי להיפוך לעכו"ם היכי דלא הוי תרתי לריעותא ולא הוי כקנוי וסתירה ושוב אין דבר שבערוה פחות משנים ולכך ביחוד בלי שבוי' מודה הש"ס דאינה נאסרת אף אם בהמה נאסרת מכח אין דבר שבערוה פחות משנים והנה גם התוס' בתירוץ ב' כתבו כן לחלק בין יחוד לשבוי' רק מדבריהם משמע דטעם החילוק בזה הוי כיון דיכולה לצעוק אינו דומה לבהמה ולפע"ד אין צורך לזה רק אף אם דומה לבהמה מ"מ שאני ושאני דבהמה הוי כשאר איסור לכך חיישינן מספק אבל באשה כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים לכך מותרת בדעבד רק במסורה בידם וגם עכו"ם דהוי תרתי לריעותא הוי כקנוי וסתירה אבל ביחוד בלי שבוי' לא הוי כקנוי וסתירה ונ"מ מדברינו דבבהמה אף אם העמידוהו רק לשעה י"ל דאסורה לקרבן ואשה שאני דאין דבר שבערוה וכו' וא"צ לטעם הירושלמי שהביאו התוס' דחרשת יכולה לרמוז דבלא"ה א"ש דשאני דבר שבערוה רק בשבוי' ועכו"ם הוי כקינוי וסתירה משא"כ באינה מסורה בידם כשבוי' לא הוי כקינוי וסתירה וא"ש ועוד י"ל בישוב קושייתם ע"פ מה שהקשיתי לעיל בתוס' ד"ה רבינא דמה פריך ורמינהו הרי קשה מהו פריך הש"ס מברייתא דלוקחין על משנה דאין מעמידין הרי י"ל שאני לוקחין דאזלינן בתר חזקה דבהמה משא"כ באין מעמידין דליכא חזקה וכתבנו דבהמה כמי לית לי' חזקה כיון דבשעה שנולדה היתה אסורה מכח מחוסר זמן א"כ אין לו חזקה דהיתר עכ"פ וא"כ קשה מהו מוכיח רבינא בדין בהמה דיש חילוק בין לכתחל' בין דעבד דלמא לעולם בבהמה כיון דליכא חזקה דהיתר אין לחלק בין לכתחלה ובין ודעבד והאשה שנחבשה שאני כיון דקודם שנחבשה ודאי הי' לה חזקת היתר לכך מותרת בדעבד וצריך לומר כיון דנחבשה בידי עכו"ם איתרע חזקה דידה והוי כאין לה חזקת היתר וא"כ מה דדוחה הש"ס דאין לחלק בין לכתחלה בין דעבד היינו נמי רק כגון נחבשה דאיתרע חזקה היתר דידה ודאי דמותרת בדעבד ואין דומה לבהמה דליכא לה חזקת היתר וא"ש ודו"ק היטב והנה ע"פ דברינו לעיל י"ל בזה לשון הש"ס דקאמר תדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה וכבר הרגישו התוס' דמה ראי' הוא זה דלמא ע"י נפשות שאני וכו' ולפמ"ש א"ש דהב"ש הקשה לתירוץ מהרי"ק דלכך שבוי' אסורה אף דאין אשה נאסרת בקנוי וסתירה היינו דמעלה עשו ביוחסין א"כ למה בע"י נפשות אסורה לבעלה ישראל מכח דחיישינן שנתרצית הרי בזה קשה שפיר דאין האשה נאסרת וכו' והנה מזה הוכיח דעכו"ם שאני והנה כבר כתבנו דהך סברא דעכו"ם שאני תליא בהך פלפול דאם בעכו"ם בדעבד נמי חשידי י"ל עכו"ם שאני אבל אם גם בעכו"ם בדעבד לא חשידי לא שייך לומר עכו"ם שאני ולפ"ז כן יהי' פלפול הש"ס כדברי המרי"ק והב"ש הנ"ל דרבינא מוכיח דבע"כ עכו"ם בדעבד לא חשידי וממילא מה דהחמירו בשבוי' היינו רק מטעם מעלה עשו ביוחסין ממילא נגד מעלה בעלמא מהני הפסד ממון ממון אבל אם גם עכו"ם בדעבד חשוד א"כ לא שייך בעכו"ם הך כללא דאין האשה נאסרת א"כ גם בדעבד אסורה שבוי' מדינא ומדינא לא מהני הפסד ממון וע"ז דוחה הש"ס דלעולם עכו"ם אף בדעבד חשוד ובאמת שבוי' מדינא אסור ואעפ"כ מכח הפסד ממונא אף מדינא סמכינן על זה וע"ז קאמר הש"ש תדע דבע"כ אף בדעבד עכו"ם חשוד ומדינא לא שייך בעכו"ם הך כללא דאין האשה נאסרת אלא בקנוי וסתירה וכו' ושבוי' מדינא אסורה דאם נימא דעכו"ם בדעבד נמי לא חשוד ושייך בו כמי הך כללא דאין האשה נאסרת אלא בקנוי וסתירה וממילא מה דשבוי' אסורה היינו רק מכח מעלה עשו ביוחסין א"כ ע"י נפשות דאסורה אפילו לבעלה ישראל נשאר הקושיא במקומה דהרי בזה אין האשה נאסרת כקושיות הב"ש על המהרי"ק ובע"כ אין הטעם כדעת מהרי"ק דמעלה עשו רק דעכו"ם שאני ובע"כ מוכח להיפוך דאף בדעבד עכו"ם חשוד ולא שייך בי' הך כללא דאין האשה נאסרת ושבוי' מדינא אסורה ובע"כ דע"י ממון מותר הוי דוקא ע"י ממון מכח הפסד ממון כנלפע"ד נכון כוונת הסוגיא בעז"ה ומיושב קושיות התוס' על נכון:

תוס' ד"ה התם יצרו תקפו וכו' נלפע"ד שמקושייתם הוציא רש"י דינו שמחזיקין מאיסור לאיסור והוא דהנה בחדושינו לעיל בתחלת סוגיא זו הקשיתי דמהו פריך הש"ס ורמינהו לוקחין מהם בהמה הרי בכל התורה אזלינן בתר חזקה וא"כ בשלמא בלוקחין מהם בהמה דאנו דכין על הבהמה אם מותרת או לא והרי יש לבהמה חזקת כשרות ולכך מותרת אבל להעמיד שם בהמה דאנו דנין על הנכרי והנכרי לית לי' חזקת כשרות כיון דמקודם היתה אסורה מכח מוקצה ונעבד שוב אף כשמזבין לה דאזיל הך חששא שוב חיישינן לנרבע ובחדושינו לעיל בתוס' ד"ה רבינא הוספנו בזה דברים דבלאו מוקצה ונעבד יש בזה איסור דקודם ח' ימים הוי מחוסר זמן גם כתבנו אף דשיטת התוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ חזקת היתר ליכא עכ"פ ייע"ש והנה כעת נוסף עוד דלפ"ז י"ל מה דמשני הש"ס לעיל נכרי חס על בהמתו שלא תעקר דאין צריך לדחוק כמו"ש התוס' לעיל ד"ה ורמינהו דהס"ד הוי ס"ל דכשבא למכרה לא שייך נכרי חס על בהמתו והתרצן משני דאעפ"כ חס על בהמתו פן לא ימצא למוכרה ולפמ"ש אין צריך לזה רק י"ל אף לפי המסקנא ס"ל לסברא זו לאמת דהיכי דבא למכרה לא שייך ככרי חס על בהמתו וכוונת התרצן רק כך דנהי דעתה בא למכרה מ"מ אמרינן דרק עתה נתחדש לו דעה זו למכרה אבל זמן מה קודם לא הוי דעתו למכרה א"כ בכלות ח' ימים שנעשית ראוי' לקרבן נעשה לה שעת הכושר שהיתה מותרת לקרבן ואז לא הוי חשש נרבע דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר א"כ כיון שהיתה אז בחזקת היתר חף דעתה בא למכרה ויש חשש שירביענה הדר הו"ל חזקת היתר ואזלינן בתר חזקה דהיתרא כן נראה כוונת הסוגיא שם והנה אחר הודיע ה' לנו חת כל זאת י"ל כך דודאי הך סברא דנכרי חס על בהמתו שמא תעקר אינו חזקה ברורה כל כך דיצרו תקפו כמ"ש התוס' כאן רק די"ל דרוב ככרים חסין על בהמתן ואינן רובעים אבל מיעוטן יש שיצרם תקפן ואין חוששין להפסד ממון ובזה עצמו מחולק ר"פ ורבינא עם התרצן הראשון דמשני ככרי חס על בהמתו דהתרצן ס"ל דהוי חזקה אלימתא דכל נכרי חס על בהמתו ואפילו מיעוטן חוששין להפסד ממונם וכיון דאפילו מיעוטא ליכא א"כ מהני אף במקום חזקת איסור ולא שייך בזה לומר סמוך מיעוטא לחזקה דאפילו מיעוטא ליכא ובמיעוטא דמיעוטא לא שייך סמוך כידוע ולכך לוקחין מהם בהמה לקרבן ג"כ אך רבינא ור"פ ס"ל דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר היינו רק דרוב נכרים חסין על בהמתן אבל ודאי יש מיעוטן דיצרם תקפם ואין חסין להפסד ממון ולכך בשלמא למכור להם בהמה דליכא חזקת איסור אזלינן בתר רובא דרוב נכרים חסין על בהמתן שלא תעקר אבל לקרבן וכן לפרה אדומה כיון דמחוסר זמן פסולין א"כ כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור יש כאן חזקת איסור וא"כ מה בכך דרוב נכרים חסין על בהמתן הרי עכ"פ מיעוט חשודין ונימא סמוך מיעוטא כחזקה ואיתרע לה רובא ולכך משני הא ר"א הא רבנן ומה דקאמר התם יצרו תקפו היינו דבעודה של שקין אפילו מיעוטא לא חשידי דמשום ניחא פורתא לא מפסיד טובא אבל לרביעה כיון דיצרא תקפו מיעוטן עכ"פ חשידי ושייך סמוך מיעוטא לחזקה ולכך ר"א דאוסר ס"ל דבע"כ עכו"ם חשידי על רביעה ומה דמותר למכור הוי רק מכח דנכרי חס על בהמתו וזה הוי רק רוב לכך לקרבן אסירי דאמרינן סמוך וממילא אין מעמידין בהמה כיון דבזה ליכא נמי הרוב דנכרי חס לא שייך בזה ממילא יש לחוש לרביעה ודמי ממש לאיסור קרבן דחיישינן לרביעה דלא מהני הרוב מטעם סמוך מיעוטא וכו' והוי פלגא ופלגא ה"ה היכי דליכ' רוב כלל כמי הוי כן אבל רבנן דמתירין לקרבן ולא ס"ל סמוך בע"כ ס"ל דלא חשידי כלל על הרביעה בלא טעם דנכרי חס דאל"כ נימא סמוך בע"כ דמצד עצמו לא חשידי א"כ גם להעמיד מותר כן נראה ברור ונכון כוונת הסוגיא ע"פ שיטת רש"י וראי' גדולה מזה לשיטת רש"י זלה"ה ודו"ק היטב ועיימ"ש לקמן דף זה ע"ב בזה:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה