אור ברסלב
עבודת עבודה חלק א זרה › דף כב:

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף כב:

דף כב.

גמ' ורמינהו לוקחין מהם בהמה וכו' קשה לי מהו פריך הרי לפי הוכחת המקשן דרוצה להוכיח דנכרי לא חשיד ארביעה והיינו אף דבע"כ בידו להרביע ובע"כ הטעם מכח דגם בנכרי שייך חזקת כשרות ולא חשדינן לי' שיעבור על כך וא"כ אם מכח חזקה זו אתינן עלה הרי הרי בעלמא גבי חזקת חי מחלקינן בין שמא מת לשמא ימות דלשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן וא"כ מוכח דהחזקה לא מהני רק לשעבר ולא להבא א"כ ה"נ בשלמא בלוקחין מהם בהמה דהוי לשעבר לחוש שכבר נרבע בזה לא חיישינן דמוקמינן להו בחזקת כשרות וכדומה אבל לענין אין מעמידין בהמה דהוי החשש שמא ירביע להבא בזה לא מהני חזקה ושפיר חיישינן שירביע להבא והן אמת דלפי דעת הנ"ב בתשובה דהטעם דלכך חיישינן שמא ימות מכח דסופו למות בשום פעם הוי א"ש דבזה דאין ודאי שסופו לבוא לכך אין לחלק בין להבא בין לשעבר אבל לפמ"ש בתשוב' לאה"ע סי' ד' לק"ק טרנפאל והוכחתי ממה דפריך הש"ס ביומא דף נ"ו מנוד ומדמה בקיעת הנוד לשמא ימות מוכח דלא כהנ"ב רק בכל ענין להבא לא מהני חזקה וכן מוכח מפירש"י שם ביומא להדיא וא"כ קשה ה"כ מ"ט לא מחלק בין שמא רבע ובין שמא ירבע והן אמת דהש"ס משני אח"כ לחלק בין לכתחלה בין דעבד אך משמעות לשון הוי דלאו מה"ט אתי עלה רק כוונתו ככל לכתחלה ודעבד דבש"ס דהכונה דלכתחלה חיישינן אף לחשש רחוק אבל בדעבד אוקמוהו אדינא ונ"מ דלפ"ז בעת הדחק כדעבד דמי ואם הוי שעת הדחק הוי מותר להעמיד לכתחלה בהמה בפונדקאות של נכרים וכדמשמע כמה דוכתא דשעת הדחק הוי כדעבד וכן משמע במקומו במה דמשני הא לכתחלה הא בדעבד והרי ברייתא דלוקחין מהם בהמה לכתחלה הוא ואיך מוקי לה בדעבד ובע"כ כוונת הש"ס דמיירי בשעת הדחק דהוי כדעבד וא"כ לפי משמעות הש"ס יהי' מותר בשעת הדחק אף לכתחלה להעמיד שם בהמה אך לפמ"ש הוי דינא כך דלחוש שמא כבר נרבע אין לחוש אבל לשמא ירבע אח"כ חיישינן וא"כ בזה אף דהוי שעת הדחק כל דהוי החשש שמא ירבע אח"כ חיישינן והנה שבתי וראיתי בפרש"י לקמן דף כ"ג בד"ה הא לכתחלה הא דעבד נראה באמת דמפרש לה כדעתינו והיינו דלא הו' ניחא לי' לפרש כפשוטו כלכתחלה ודעבד דעלמא דהוי קשה לו דלוקחין לכתחלה הוא ולזה מפרש דהכונה כמ"ש דלשמא נרבע לא חיישינן אבל לשמא ירבע חיישינן ולא ניחא לי' לפרש דשעת הדחק הוי כדעבד ומיירי בשעת הדחק כנלפע"ד בכוונת רש"י ודו"ק גמרא ורמינהו לוקחין מהם בהמה וכו' קשה מה קושיא הרי בכל דוכתא אזלינן בתר חזקה וחזקה דאורייתא א"כ בשלמא גבי לוקחין מהם בהמה דנין על הבהמה אם היא כשרה לקרבן או לא והרי בהמה אית לה חזקה דכשרות שמקודם שרבעה נכרי היתה מותרת וספק אם נאסרה לכך אוקמינן לה בחזקות כשרות דמן התורה אזלינן בתר חזקה אבל באין מעמידין אין לנו מה לדון על הבהמה רק על הנכרי אם הוא חשוד על הרביעה ונכרי אין לו חזקת כשרות לכך חיישינן ומהו פריך ואפשר לומר דמזה ראי' לשיטת רש"י דס"ל מחזקינן מאיסור לאיסור ולפי שטתו א"ש כאן כיון דהש"ס קאמר דמוקצה ונעבד לא חיישינן מכח דאם איתא דאקציי' ואם איתא דפלחי' לא הוי מזבין לי' וא"כ תינח השתא עתה דחזינן שמזבין לי' מוכח דלא הוי מוקצה ונעבד דאם איתא לא הוי מזבין לה אבל קודם שחזינן שמכרה היתה אסורה מחשש מוקצה ונעבד דמוקצה ונעבד אין לו חזקת כשרות די"ל דהוי מוקצה ונעבד מבטן או דהוי ולד מוקצה ונעבד וולדה כמוה וחזקת כשרות של האם לא מהני כיון דאין האם לפנינו ולמי שאין לפנינו לא מהני חזקתו כמ"ש הב"ש באה"ע סי' י"ז ובאחרונים לענין חזקת חי ולכך ממ"נ עד הנה לא הוי לה חזקת כשרות דהוי אסורה מכח מוקצה ונעבד והשתא אף דחזינן דמזבין לה ואזיל לי' החשש מוקצה ונעבד שוב חיישינן לרובע ונרבע ומחזיקינן מאיסור לאיסור ואם אעפ"כ לא חיישינן למה חייש כאן וא"ש ודו"ק ועיימ"ש לקמן דף כ"ב ד"ה רבינא אמר גם עיין בש"ס דף ד"ב בתוס' ד"ה התם יצרו תקפוהו מ"ש תוס' בזה ייע"ש:

שם עיין בתוס' מה שעמדו דמ"ט לא פריך הש"ס ממשנה דמקום שנהגו למכור מוכרין והנה תרוצם מה שתרצו דידע הש"ס מהך תרוצא דמקום שנהגו למכור התירו לייחד רק דכאן פריך כיון דמה שלוקחין עהם בהמה יליף מקראי ואי אפשר לאוקמא כל הני קראי במקום דלא חשידי על הרביעה ייע"ש והוא תמוה דאכתי מהו פריך נימא דהך מקום שנהגו שלא למכור הוא רק דרבנן דכיון דתליא במנהגא ויש מקום שמותר לגמרי ממילא י"ל אף במקום שנהגו שלא למכור הוי רק דרבנן או מנהג לבד ולכך אין ראי' מקרא דהכתוב מדבר מן התורה ומן התורה ודאי מותר בכל מקום ורק מדרבנן הוי מקום שנהגו שלא למכור או מצד מנהגא וא"כ מקרא אין ראי' והתנא דתנא לוקחין י"ל דמיירי שפיר במקום שנהגו למכור והדבר תמוה שהתוס' בעצמן כתבו כן בסוף דבריהם שמה שנהגו שלא למכור הוי רק ממנהגא ואין בו איסור וא"כ איך כתבו תחלה דקשיא לי' מקרא דמה קשיא מדבר שהוי רק מנהג על הכתוב בתורה שמדבר מדינא דאורייתא וצ"ע שדבריהם סותרין אהדדי ועיקר קושייתם הי' נראה ליישב די"ל דמזה יהי' סייעתא גדולה לשיטת הרמב"ם דס"ל דספקא דאורייתא לחומרא הוי רק מדרבנן ולא מן התורה אבל באיתחזיק איסורא או ספק כרת מודה הרמב"ם דהוי מן התורה ולפ"ז א"ש דודאי ידע הש"ס מהך תרוצא דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר רק דהוי ס"ל דחזקה זו אינו חזקה גמורה מן התורה רק מדרבנן וכעין שכתבו התוס' בפ"ק דכתובו' דף ט' דרוב דרצון אינו רוב גמור ואינו רק מדרבנן ייע"ש וכן מצינו בכמה מקומות כן י"ל בזה דהוי ס"ל דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר אינו חזקה מן התורה רק מדרבנן והיינו דמן התורה לא שייך לפני עור רק כשידוע בבירור שיעשה כן אבל אם אין ידוע בבירור רק בספק אם יעשה כן או לא ובפרט היכי דהוי ספק אם חשידי כלל או לא דהרי לס"ד דש"ס רוצה לומר דנכרי לא חשידי כלל וא"כ י"ל אף אם חשידי אינו בודאי חשידי רק ספק חשודין וכיון דהו' רק ספק הוי ספקא דאורייתא ומן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא וכיון דכל עיקר איסור זה רק מדרבנן ממילא סמכינן על הך אומדנא דנכרי חס על בהמתו שבא תעקר אבל אם הוי מן התורה לא הוי סמכינן על הך חזקה ולכך פריך כאן מלוקחין מהם בהמה לקרבן דבזה כיון דהוא חייב בודאי קרבן ובא לפטור עצמו בקרבן זה א"כ הוי איתחזק חיובא גם בלא"ה משכחת לה במחוסר כפורים דהוי אסור בקדשים ואם אכל חייב כרת ועל ידי קרבן זה אוכל בקדשים וא"כ הוי ספק ובזה הוי ספיקו לחומרא מן התורה והוי ס"ד דבשל תורה לא סמכינן על החזקה זו דנכרי חס על בהמתו ובע"כ מוכח דאין ספק בדבר ובודאי לא חשידי וא"כ קשה למה אין מעמידין ולזה משני דחזקה זו דנכרי חס על בהמתו הוי חזקה מעלייא אף בשל תורה ולעולם הם בכלל ספק חשודין עכ"פ ויש ראי' מזה לשיטת הרמב"ם ודו"ק ועיין בתוס' מ"ש עוד מזה:

תוס' ד"ה אין מעמידין וכו' תימא על מה נהגו העולם וכו' הנה לולי דברי קדשם הי' נראה טעם נכון למנהג העולם והוא ע"פ המפורש במשנה פ"ה דמע"ש משנה א' דכרם רבעי הי' מציינין אותו וכו' רשב"נ אומר בד"א בשביעית והעולה משם דפליגי רבנן ורשב"ג אם אמרינן הלעטיהו לרשע וימות דרבנן ס"ל לא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות ולכך אף שחשוד על הגזל עבדינן לי' תקנה להוציא מן איסור כרם רבעי ורשב"ג ס"ל דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות ולא עבדינן לי' תקנה ולפ"ז מבואר דהיכי דיש כאן שני עברות אחד גזל ואחד שאר עברה ועל אחד יהי' מזיד ובאחד שוגג לרבנן לא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות ולרשב"ג אמרינן הלעיטהו לרשע וימות ולזה י"ל ה"כ בזה דבנכרי על הגזל הוי מזיד דזה יודע כל נכרי דגזל אסור לו דהרי הם דנין ומחייבין על הגזל אבל על הרביעה הם שוגגין דלא ידעו איסורא בדבר דתרי אין מענישין על כך שהרי באמת מפורש בפירוש המשניות להרמב"ם דהאידנא שממיתין על הרביעה לא חיישינן כלל ובע"כ דהמשנה מיירי בענין שאין מענישין על הרביעה וא"כ הוי על הרביעה שוגג ולפ"ז הנה בחשש איסור זה שירביע הנכרי הבהמה יש בו ב' איסורין אחד הרביעה והשני הגזל דלא מבעיא בנקבה או בזכר דיש בו אכחושי בבשר אף גם בזכר על הנקבה כיון דעכ"פ הישראל מקפיד על כך הוי גזל והרי שואל שלא מדעת הוי גזלן אף שמחזירו בעינו א"כ יש כאן גם לאו דגזל והנכרי יודע שיש בו קפידא דהרי מה"ט לוקחין מרועה שלהם מכח דמרתתי אהדדי בע"כ דנכרי יודע שיש בו קפידא וא"כ יודע הנכרי שיש בו גזל רק הנה בשביל לאו דלא תגזול לא חיישינן בזה ללפני דבממון לא חיישינן ללפני עור דאתייהב למחילה וכיון דיש לומר דלאו דלפני עור לא נאמר רק באיסור ולא בממון לא ילפינן מניה לממון וכיון דאתייהב למחילה לא שייך בזה לפני עור ותדע דהרי במשנה דמעשרות דהנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה והובא בפ"ק דחולין ולמה חששו לתקנות המעשרות ולא לתקנות הגזל שגוזלת והרי מה"ט ס"ל לר' יוסי שם באמת דאין אנו עושין תקנה לרמאין והיינו כיון דחשודה אגזל הלעיטהו לרשע וימות ואם כן כיון דיש כאן גזל למה לא אסרו מליתן כלל לה מכח חשש גזל גופו ובע"כ דבאיסור גזל לא חיישינן ללפני עור רק באיסורא ולא בממון וא"כ א"ש דהמשנה אתיא כרבנן דס"ל לא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות לכך ס"ל דאין מעמידין בהמה בפונדקאות של ככרים מכח חשש רביעה ואף שיעבור הנכרי בזה על גזל מ"מ חיישינן ללאו דלפני עור על הרביעה ולא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות אבל אנן דקיי"ל כרשב"ג התם דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות א"כ ה"נ בשלמא בעלמא היכי דלא יעשה הנכרי איסור אחר עם הרביעה בזה חיישינן לפני עור ללאו דרביעה אבל להעמיד ולייחד שם בהמה יש כאן גם איסור גזל וכיון דיעבור הנכרי על גזל אין אנו חוששין שלא להכשילו בעבירה דרביעה דהלעיטהו לרשע וימות וכל כה"ג ששייך בו שני איסורין לא חיישינן ללפני עור כדמוכח מדברי רשב"ג הנ"ל והכל קיי"ל כנלפ"ד נכון וברור ליתן טעם למנהג העולם בזה והשם יצילנו כמשגיאו' ויורני בתורתו נפלאות:

גמרא אם איתא דאקציי' וכו' לא הוי מזבין לי' הנה ראיתי בת"ח שהקשה ממה דאמרינן מכרה או משכנה בטלה א"כ מוכח דעכו"ם מזבין ע"ז שלו והביא בשם הראב"ד דשאני בהמה דבהמה לא מזבין לה אם אקציה או פלח לה אבל שאר ע"ז מזבין לה והת"ח מתרץ דע"ד המיעוט יתכן שיהי' מזבין לה רק ע"פ הרוב לא שכיח דמזבין לה ייע"ש ולפע"ד לא נעלם זה מדעת הראב"ד והמקשים כן דזה ודאי אין ראי' ממה שראינו כן בעינינו. דנזדמן כך להיות מוכרח להיות כן תמיד רק עיקר קושייתם הוי מדברי רבנן דסיפא שם דמכרה או משכנה לא בטלה וע"ז קשה שפיר דמוכח דדרך נכרי למכור ע"ז דאם לא הוי דרכו בכך א"כ השתא דחזינן שמכרה ודאי בטלה ולמה ס"ל דמכרה לא בטלה בע"כ מוכח דדרכו למכור ע"ז שלו דאל"כ הי' ראוי להיות נחשב ביטול ואף אם מיעוט מוכרין כיון דרוב אין מוכרין הוי לן ליזיל בתר רובא דמן הסתם הוי נכרי זה מן הרוב דאין מוכרין ומדמכרח בטלה ואף דהוי לע"ז חזקת איסור הרי רובא וחזקה רובא עדיף ובע"כ מוכח דאף דאף רוב ליכא ולכך הוכרח הראב"ד לתרץ דבהמה שאני וא"ש ודו"ק: גמרא, אלא רובע ונרבע ליחוש קשה לי למה נקט בלשונו רובע הרי מן המשנה דידן לא מוכח רק דחיישינן לרביעה שהנכרי ירביע את הבהמה אבל לא מוכח להיפוך שיהי' חשוד שהאשה תרביע את הבהמה עלי' וא"כ לא קשיא רק דניחוש לנרבע אבל מהו פריך דניחוש לרובע ודלמא הזכרים חשידי להרביע הבהמות אבל הנקיבות לא חשידי להרביע הבהמות עליהן ואם משמע לי' מסברא דרובע ונרבע שוין בזה ואם חשידי לנרבע חשידי לרובע ג"כ א"כ קשה דנשאר קושיית הש"ס בדוכתא דניחוש לרובע ונהי דמשני הש"ס דעכו"ם חס על בהמתו שלא תעקר או משום כחישותא בבשר זה לא שייך רק בנרבע ולא ברובע וא"כ אכתי לא משני לרובע מידי ואם ס"ל דיש חילוק בין נרבע לרובע ואף דחשידי לנרבע לא חשידי לרובע א"כ מהו פריך תחלה רובע ונרבע ליחוש וצ"ע בזה שוב ראיתי שזה טעות דהיינו באמת מה דפריך הש"ס א"ה זכרים מנקבות לא לזבון אך זה קשה שפיר מה מדמה הש"ס הענינים להדדי דלמא להנרבע חשידי הזכרים אבל לרובע הנקבות לא חשידי ובפרט למה דאמרינן בעלמא יצרו של איש קשה משל אשה וכו' א"כ מה מדמה זה לזה וצ"ע:

רש"י ד"ה שעמדו על הר סיני ופסקו זוהמתן וניתקנו מכל מום שנאמר כלך יפה רעייתי ומום אין בה לא זכיתי להבין דברי קדשו דמה ענין מום לפסקה זוהמתן ועוד אם ס"ל דזה תליא בזה והמום בזוהמא תליא א"כ נימא כשחטאו בעגל וחזרו למומן כידוע ממילא חזרו זוהמתן א"כ כשאר קושיות הש"ס א"ה ישראל נמי ובע"כ אף דמומן חזרו זוהמתן לא חזרו וא"כ מה ענין מום שנקט שנתקנו מכל מום שנקט רש"י וצ"ע:

תוס' ד"ה ורמינהו עיימ"ש ליישב קושייתם ומה שיש לתמוה על דבריהם ועוד הי' נראה בישוב קושייתם די"ל דמזה ראי' למ"ש לעיל בשם שיטת רש"י דמחזיקינן מאיסור לאיסור וכתבנו דכאן דמתחלה הוי אסור מכח חשש מוקצה ונעבד רק דבעת דמזבין לה מוכח דלא אקציי' ושוב חיישינן לרובע ונרבע דמחזיקין מאיסור לאיסור ייע"ש וא"כ י"ל דהנה ידוע דעת הת"ה הובא באחרונים דחזקה דאתיא מכח סברא עדיפא משאר חזקות ולפ"ז א"ש דודאי הש"ס ידע מהך תרוצא דמשני לעיל דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר רק דהוי ס"ל דנהי דחזקה זו הו' חזקה לא אלים משאר חזקות ולכך פריך מלוקחין מהם בהמה לקרבן ושם איכא חזקת איסור דמעיקרא כנגדו וא"כ נימא סלק חזקה כנגד חזקה דנכרי חס על בהמתו וכו' ושוב נשאר הדבר שקול וניחוש לרובע ונרבע ומשני דנכרי חס על בהמתו הוי חזקה דאתיא מכח סברא ועדיפא מחזקת איסור דמעיקרא ואזלינן בתרה וא"ש ודו"ק היטב: תוס' ד"ה אם איתא דאקציי' לא הוי מזבין י' וכו' דבלא האי טעמא בסתמא לא חיישינן לדלמא מקצי' ופלחי' אסרי' למכור אלא משום חשש רביעה וכו' כוונת דבריהם להוכיח דבע"כ לא חיישינן בסתמא למוקצה ונעבד דאל"כ למה אסרינן למכור מכח חשש רביעה ולמה לא אסרו מכח שמא יעבדנו או יקצנו לע"ז והו' כמי בכלל לפני עור ולמ"ל הטעם דרביעה ובע"כ דלא חיישינן לשמא יעבדנו או יקצנו מכח דלא שכיח מוקצה ונעבד ולא חיישינן לי' סתמא כן תוכן כוונתם אך באמת דבריהם צ"ע בראי' זו לפמ"ש הב"ש באה"ע סי' ה' גבי סירוס דאסור אפילו אית לי' כמה בהמות דאינו דומה למה דאמרינן בפ"ק דע"ז בלפני אידהן דבאית לי' בהמה לדידי' ליכא לפני עור דהתם אמרינן שמסתמא אל יקריב כולם אבל הכא חיישינן שיסרס כולם ייע"ש וא"כ ה"כ מה זו ראי' י"ל לעולם מוקצה ונעבד שכיח אך לא מצי למנקט טעם המכירה מכח חשש מוקצה ונעבד דאז אם הוי בהמה לדידי' הי' מותר למכור דסתמא לא יקריב כולם ולא יעבוד כולם ולהא לא חיישינן למוקצה ונעבד אבל ברביעה חיישינן שירביע כולם ואסור אף ביש לו בהמות הרבה הרי אף לפי דעת התוס' בהוכחתם צריך לחלק לומר דלמוקצה ונעבד לא חיישינן כלום דלא תקיף יצרא כל כך ולרביעה תקיף יצרא וחיישינן וא"כ כיון דסוף סוף יצרך לחלק בין רביעה למוקצה ונעבד מנ"ל להוכיח דלמוקצה ונעבד ל"ח כלל וצריכין אנו לדחוק בפירושא דשמעתתא דהוי לרווחא דמלתא טפי י"ל דאף למוקצה ונעבד חיישינן רק דלא נקטו ה"ט גבי מכירה מכח דעכ"פ לשמא יקצה הרבה ויעבוד הרבה לא חיישינן והוי מותר עכ"פ באית לי' בהמה לדידי' אבל לרביעה חיישינן שירביע כולם ולכך אסרינן בכל ענין אבל גבי לוקחין מהם בהמה הוי קשה שפיר דעכ"פ באותה בהמה חיישינן למוקצה ונעבד אלא מכח דאם איתא וכו' לא מזבין לה לכך לא חיישינן וצ"ע על התוס' שלא תרצו כן:

תוס' ד"ה נכרים שלא עמדו על הר סיני ונראה דגרים נמי פסקה זוהמתן היינו אע"ג דאנהו לא הוי מזלייהו הוו הנה מדבריהם יהי' מוכח דהמזל ענין אחר ונפש אדם ענין אחר דאם הכוונה של מזלייהו היינו הנפש החיוני א"כ מה זה שכתבו אע"ג דאינהו לא הוי הרי אף ישראל לא הוי רק דור המדבר ואכתי שאר הדורות במה פסקה זוהמתן ובע"כ דנהי דלא הוי בגופן הנשמות הי' אז כמ"ש בכל הספרים וכדמוכח בכתוב אתם נצבים היום וכו' וא"כ כמו דישראל נחשבו עומדין על הר סירי מכח דנפשם הוי אז כן ה"כ הגרים הוי כן ומה זה שכתבו בגרים דאינהו לא הוי ובע"כ דמזלייהו לאו היינו הנפש ולכך בישראל נהי שהם לא הי' נפשותם עכ"פ הי' משא"כ הגרים לא הם ולא נפשותם הוי רק מזלייהו היו ומוכח דמזלייהו הוי ענין אחר מנפשייהו מיהו י"ל דמזלייהו היינו נפשייהו ובישראל ס"ל להתוס' אף דהם ולא נפשייהו הי' כיון דאבותיהם הי' ומהם פסקה זוהמתן ממילא מניין להם עוד זוהמא כיון דכבר פסק מה שהוי להם מאדם וחוה אבל גרים כיון שלא הי' אבותיהם בסיני א"כ י"ל זוהמא מ"מ נהי דאנהו לא הוי מזלייהו הו' היינו נפשותם דבאמת כל הנשמות העתידין להיות בחלק ישראל הי' אז ופסקה מהם זוהמתן וא"ש:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה