עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף כב.
ומרא א"ה תיפוק לי' מכח לפני עור קשה לי מהו פריך הרי לעיל דף ד' מפורש בש"ס דהיכי דאית ליה בהמה לדידי' לא שייך לפני עור א"כ ה"נ מהו פריך נימא דמיירי דאית ליה שדות לדידי' א"כ בלא"ה יכול לעשות בו בחוה"מ ולא שייך שייך לפני עור והנה לכאורה יהי' מזה ראי' לסברת הב"ש באה"ע סימן ה' שכתב לענין סירוס דבשלמא לענין הקרבה אמרינן מסתמא אל יקריב כולם אך בסירוס אפשר לומר שיסרס כולם א"כ ה"כ בזה י"ל דיעבוד בזה וזה שייך תמיד לפני עור אך אכתי לא הונח לי דל"ד להתם דשם כיון דבכל זמן שייך לאו דסירוס לכך אף שיש לו הרבה משלו סוף סוף חיישינן באיזה זמן שיפנה יסרס גם זה אבל בשדות אין חשש שיעבוד רק בחוה"מ דבחול אין בו איסור וא"כ הרי אי אפשר שיעבוד חלף שדות באלו הימים רק כשיעור עבודת הימים וא"כ ביש לו בלא"ה הרבה שדות כשיעור עבודת חוה"מ לא שייך בזה לפני עור דמהו אולמא דהך מהך ומה"ת ניחוש לומר שדוקא באותה שדה יעבוד בחוה"מ ואם אעפ"כ חיישינן שיעזוב אחרות ויעבוד אותה גם בהקרבה ניחוש שיעזוב דידי' ויקריב את זו ואם שם לא חיישינן מ"ט ניחוש כאן ואפשר ליישב בזה לשון א"ה דפריך עיין בתוספות והוא די"ל דוקא היכי דלית ליה אחרת לא ציית דלהוט שלא ילך בטל אבל באית לי' אחרות ציית ולכך בלא זה לא הוי קשה די"ל דמיירי ביש לו שרות אחרות אבל כיון דמשני דלא ציית בע"כ דאין לו אחרות דבלא"ה אף הוא ציית וא"כ קשה הא שייך לפני עור ודו"ק כי קצרתי הנה הסוגיא תמוה דמהו א"ה שייך בזה הרי זה קשה בלא זה ונראה לומר כך דהנה התוס' לעיל הקשו דמהו פריך הא שדהו לנכרי שרי דלמא כ"ש לנכרי דאסור ולפע"ד י"ל כוונת הש"ס כך דהנה מה דפריך הש"ס כאן דתיפוק לי' מכח לפני עור הי' אפשר ליישב כך דהרי אמרינן לעיל דאלפני דלפני לא מפקידינן וא"כ י"ל דלכך דלכך בקט רשב"א הטעם מכח דנקראת ע"ש דנ"מ אם מותר להשכיר לנכרי החשוד להשכיר לכותי אם הוי הטעם רק מכח לפני עור לא חיישינן בזה שהרי אינו משכיר לכותי רק לנכרי ואף אם ישכירנו הנכרי לכותי הוי לפני דלפני אבל אם הוי הטעם מכח שנקראת ע"ש ויש חשש מ"ע אסור להשכיר אף לנכרי בענין דיש לחוש שהנכרי ישכירנו לכותי דסוף סוף יש לחוש למראית עין שיאמרו דשלוחו הוא ונראה דכן יהי' פרכת הש"ס דהנה לעיל דף ט"ו ע"ב כתבו התוס' ד"ה לנכרי מזבין לישראל לא מזבין כתבו וז"ל במסקנא מסקינן דאסור למזבן לישראל חשוד וא"ת מ"ש מלפני דלפני דלעיל וי"ל דהתם מיירי בנכרי שאינו מוזהר אלפני עור לפיכך אין אנו חוששין אם הנכרי ימכור לחברו אבל הכא דמיירי בישראל החשוד אנו מוזהרין שלא יבא לישראל שום תקלה על ידינו וא"כ מוכח מזה דאם כעשה ע"י נכרי הוי לפני דלפני אבל אם נעשה ע"י ישראל הוי רק חד לפני וא"כ מיושב בזה קושיות התוס' הנ"ל דמה הקשו דלמא כ"ש נכרי די"ל קושיית' הוי כך דכבר הרגישו בזה דקשה בלא"ה אסור מכח לפני עור אך ידע דיש לתרץ דב"מ אם מותר להשכיר לאחר החשוד להשכיר לכותי דלפני עור ליכא ומראית עין איכא אך לפ"ז שוב פריך שפיר דממילא מוכח דלנכרי שרי דאם לנכרי כמי אסור א"כ הדרא קושיא לדוכתא למ"ל הטעם דנקראת ע"ש תיפוק לי' מכח לפני עור וא"ל דנ"מ ללפני דלפני דהרי לא משכחת לה דממ"נ ע"י נכרי הרי לו עצמו אסור להשכירו ואם ע"י ישראל הרי שוב חד לפני היא כמ"ש התוס' ובע"כ דלנכרי שרי וא"כ משכחת לה נ"מ ע"י נכרי ולכך הוצרך לטעם דנקראת ע"ש וממילא מוכח דלנכרי שרי דבלא"ה קשה דתיפוק לי' מכח דלפני עור וא"ש ומיושב קושיות התוס' ובזה א"ש לשון א"ה הנ"ל דבלא"ה כבר ידע הש"ס די"ל דכ"מ באם משכירו לנכרי החשוד להשכיר לכותי אך כעת פריך כך דהנה דעת התוס' לעיל דף י"ד ד"ה חצב קשבא שהיכי שבוודאי ימכרנו למומר הוי חד לפני ומזה מוכח דלפני דלפני לא שייך רק היכי דהוי ספק ואפשר הוא שלא יתננו לאחר אבל היכי דידוע שיתננו לאחר הוי חד לפני וא"כ לפ"ז נראה דאף באין ידוע שימכרנו וישכרנו לאחר לא הוי לפני דלפני רק אם נימא דנכרי לא ציית א"כ אם נימא שיתנה עם הנכרי שלא ישכרנו לכותי לא ציית א"כ כיון דתנאי אינו מועיל בזה שוב לא הוי כאלו המשכיר נותן לו רשות להשכירו לכותי ואז אף אם הנכרי ישכירנו אח"כ הוי לפני דלפני אבל אם הנכרי ציית א"כ אם יתנה עם הנכרי שלא ישכירנו לכותי יציית ושוב אם אינו מתנה עם הנכרי הוי כנותן לו רשות להשכירו לכותי ובנתן לו רשות הוי כאלו ידוע שישכירנו לכותי וחד לפני הוא ולכך להס"ד הוי ס"ל דנכרי לא ציית והוי תמיד לפני דלפני לכך משכחת לה נ"מ בע"י אמצעות הנכרי שמשכירו והנכרי לכותי אבל כיון דמסיק הש"ס דנכרי ציית וא"כ כיון דנכרי ציית גם בזה יציית אם יתנה עם הנכרי שלא ישכירנו לכותי ושוב השתא אם לא התנה עמו הוי כנותן לו רשות להשכיר וכל כה"ג אף דהוי באמצעות הנכרי חד לפני הוא וכמו היכי דידוע שימכרנו למומר דהוי חד לפני דכולה חדא טעמא הוא דכל שידוע הוי כנתן לו רשות למכרו לאחר וברשות הוי כחד לפני כן נראה עיקר טעם הסוברים דבידוע אסור דבידוע הוי כנתן לו רשות וברשות חד לפני הוא וא"כ ה"ה אם הנכרי ציית ובידו להתנות שלא ישכרנו לכותי אם אינו מתנה חדא לפני הוא אבל אם הנכרי לא ציית א"כ לא הוי כנתן לו רשות לכך הוי לפני דלפני ולכך כיון דפריך נכרי שרי ומוכרח לומר דנכרי ציית שוב פריך אם ציית בזה גם בזה יציית א"כ קשה א"ה תיפוק לי' מכח לפני עור ואין לומר דנ"מ ע"י נכרי סוף סוף חד לפני הוא דנכרי ציית וא"ש ודו"ק היטב כן נראה עיקר כוונת הש"ס בזה ועוד י"ל בזה דהנה לכאורה קשה מהו פריך הש"ס דעבר משום לפני עור הרי י"ל דמיירי בהי' יכול למצוא במקום אחר והיכי דאפשר למצוא במקום אחר לא שייך לפני עור כמ"ש אחרונים אך נראה בע"כ לא שייך הסברא לומר דכותי לא ציית רק באי אפשר לו למצוא במקום אחר אז הוא חשוד לקנות אף שמתנה עמו המוכר שלא לעשות כך וכך אינו חושש על דבריו ואומר אנא גמירנא טפי מנך אבל היכי דאפשר לו לקנות במקום אחר אינו חשוד לקנות במקום זה ולעבור על תנאי המוכר ואם קונה ומכרם לתנאי המוכר בודאי יציית ולא יעבור דאל"כ מי הכריחו לקנות הרי אפשר לו למצוא במקום אחר ולכך בלא זה לא הוי מצי הש"ס להקשות דקעבר בלפני עור די"ל דמיירי במוצא במקום אחר להשכיר דלא שייך לפני עור אבל כאן דמשני דכותי לא ציית מוכח דמיירי באי אפשר לו למצוא במקום אחר ולכך פריך הא קעברי לפני עור ובזה מיושב מה שהקשה המהרש"א דמהו פריך לעיל הא מרחץ לכותי שרי דלמא מכ"ש דכותי אסור דשייך לפני עור ולפמ"ש א"ש דכאן דמשני דכותי לא ציית ומוכרח דמיירי באי אפשר לו למצוא במקום אחר פריך שפיר דקעבר אלפני עור דאם ביכול למצוא הרי גם כותי ציית אבל לעיל לרשב"ג דאוסר גם לנכרי א"כ ס"ל דלא סמכינן על סברא דציית א"כ גם בכותי אף שיכול למצוא במקום אחר ראוי לאסור ולכך פריך הא לכותי שרי היכי דלא שייך לפני עור כגון ביכול למצוא במקום אחר ויהיה מוכח מזה דהיכי דיכול למצוא במקום אחר לא שייך אף איסור דרבנן עיין בט"א ובהשמטות ובחבור זה דף ד' בש"ס דאל"כ אכתי מאי פריך הרי י"ל מדרבנן אסור עכ"פ לכותי מכח לפני עור או י"ל בדרך הנ"ל די"ל דאדרבא מסוגיא זו יהי' ראי' לדעת הסוברים דאף היכי דיוכל למצוא במקום אחר אכתי שייך לאו דלפני עור מדרבנן עיין בראש פ"ק דשבת ולכך פריך שפיר תיפוק לי' מכח לפני עור ואין לומר דמיירי ביכול למצוא במקום אחר דאכתי מדרבנן יש כאן לפני עור ובזה יהי' א"ש לשון א"ה דהכה ידוע דעת הסמ"ג בשם המכילתא דגוי העושה מלאכה בשל ישראל בשבת אסור מן התורה והנה לדעתו י"ל כי אף אם משכיר לגוי יש איסור תורה כיון דשכירות לא קנייא א"כ י"ל דזה דומה למ"ש הפוסקים בחו"מ סי' קט"ו דהוי כאלו מכרו הלוקח למוכר וחזר ולקחו הימנו ייע"ש וא"כ אם גבי לוקח המשביח הוי כן מכ"ש בשכירות כיון דלא קנייא א"כ כל הפירות דעושה השוכר הוי כאלו עשאו למשכיר ושוב חוזר המשכיר ומוכר להשוכר הפירות נמצא עכ"פ תחלת הפירות עשה השוכר למשכיר ואח"כ חוזר ומכרו לו וא"כ עכ"פ גוף עשיית הפירות שעושה השוכר למשכיר הוא והוי מלאכה של תורה להסמ"ג ולכך א"ש דהנה מה דאמרינין דהנכרי ציית היינו רק בדרבנן אבל בשל תורה ודאי לא סמכינן אנאמנות הנכרי ולכך א"ש דבלא זה לא הוי פריך דקעבר אלפני עור די"ל דמיירי ביוכל למצוא במקום אחר ואף דאכתי אסור י"ל דנקט הטעם שנקראת על שמו לומר דבזה יש בו איסור תורה ולפעמים מצינו שינוי השם קונה ולהיפוך אמרינן במס' ב"ק דף ע"ו דמה דקאמרת מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון אבל מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וא"כ י"ל דזה כוונת הברייתא דאף דראוי לומר שכירות קנייא דשכירות ליומא ממכר הוא מ"מ לכך לא קנייא מכח דבשלמא במכירה הוי מעיקרא בית דראובן והשתא בית דשמעון אבל בשכירות כיון דנקראת ע"ש א"כ גם השתא בית דשמעון קרוי לי' לכך שכירות לא קנייא וי"ל דהוי בזה איסור תורה ושוב לא קשה דתיפוק לי' מלפני עור די"ל ביכול למצוא במקום אחר והוי רק דרבנן והבריית' נקט איסו' תור' נובל כיון דמשני נכרי ציית וא"כ בע"כ דהוי רק איסור דרבנן וא"כ באיסור דרבנן קשה בלא"ה יש כאן איסור דרבנן דלפני עור אף ביוכל למצוא במקום אחר או י"ל עפמ"ש בהשמטות הנ"ל די"ל דנהי דמן התורה שייך לפני עור בכל ענין מ"מ היכי דלא שייך לפני עור מן התורה רק מדרבנן אז יש חילוק בין היכי שאינו מוחזק ברשע אסור לו ליתן מדרבנן אבל היכי שהוא מוחזק לרשע אז אמרינן הלעיטהו לרשע וימות והנה בזה י"ל מה שהקשה המהרש"א הנ"ל דמהו פריך לעיל הא לכותי שרי דלמא מכ"ש לכותי דאסור בלא"ה מכח לפני עור ולפמ"ש י"ל דודאי ידע הש"ס די"ל ביכול למצוא במקום אחר אך עכ"פ הרי אסור מדרבנן אך הרי כותי רשע הוא ונימא הלעיטהו לרשע וימות אך זה הוי פלוגתא דתנאי בש"ס מעשר שני אם אמרינן הלעיטהו לרשע וימות דת"ק ס"ל דלא אמרינן הלעיטהו ורשב"ג ס"ל דאמרינן הלעיטהו עין שם במשנה דכרם רבעי הי' מציינין ובב"ק דף ס"ז ייע"ש ולכך א"ש דלרשב"א פריך הש"ס שפיר ותיפוק לי' מכח לפני עור דעכ"פ מדרבנן איכא לפני עור ואין לומר הלעיטהו לרשע וימות דהרי ת"ק לא ס"ל כן ולא ניחא לאוקמא כתנאי כדמצינו כן בכמה דוכתא ולכך משני טפי דחדא ועוד קאמר אבל לעיל דרשב"ג בעצמו קאמר לי' ורשב"ג ס"ל הלעיטהו לרשע וימות א"כ לדידי' פריך שפיר הא כותי שרי ואין לומר דכותי בלא"ה אסו' מכח לפני עור דהרי משכחת לה ביש לו לקנות במ"א דלא שייך לפני עור ואין לומר דאסור מדרבנן דהרי הוא ס"ל הלעיטהו לרשע וימות ולא שייך בכה"ג לפני עור וא"כ לאשמועינן בכותי וא"ש כן י"ל אך ליישב לשון א"ה הנ"ל י"ל כך דתחלה הוי ס"ל דכותי יודע שישראל יודע יותר ממנו ואעפ"כ הוא מתנהג כדרכיו וא"כ הוי מזיד ושייך בי' הלעיטהו לרשע וימות לכך לא הוי קשה דקעבר אלפני עור די"ל דיכול למצוא במקום אחר וא"ל דאכתי אסור מדרבנן דבכוסי לא שייך דרבנן הלעיטהו לרשע וימות אבל למה דמשני דכותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מנך וא"כ בזה הוי כאנוס ושוגג בדבר והוי כתינוק כתינוק הנשבה בין העכו"ם ולא שייך הלעיטהו לרשע וימות א"כ קשה ותיפוק לי' מכח לפני עור ואף דיכול לקנות במ"א ואכתי יש איסור דרבנן וא"ש ודו"ק ועיין בתוס' ד"ה תיפוק לי' מכח לפני עור בישוב קושיא הנ"ל על נכון:
לדף כ"א ע"ב גמ' אבל שדהו לנכרי שרי הנה המג"א בה' בהמ"ז סי' קפ"ט והב"ש באה"ע סי' קמ"א נסתפקו במומר אם הוי בכלל שליחות אם הוי בכלל בני ברית או לא והנה מכאן יש להוכיח דמומר אינו בכלל בן ברית ושליחות והוא דאם נימא דישנו בכלל שליחות מהו פריך הש"ס הרי בע"כ הך מ"ד ס"ל כמ"ד כותים גירי אמת הן דלמ"ד גירי אריות הם מה קאמר אח"כ דבכותים איכא תרתי איכא לפני עור וכו' הרי אם הוי גרי אריות ליכא לפני עור ובע"כ ס"ל כמ"ד גרי אמת הן וא"כ לפ"ז מה בכך דפקרי כעת אין להם רק דין מומרין וישנן בכלל שליחות א"כ בכותים אם יאמרו ששלוחם הוא יאמרו שעשה איסור תורה דהוי כאלו הוא עשאו לכך אסרו אף להשכיר מכח מראית עין ואף באשלר"ע הרי עכ"פ בדיני שמים חייב ויש שליחות משא"כ בנכרי ודו"ק אבל בנכרי דאין שליחות לנכרי א"כ אף אם יאמרו דשלוחם הוא אין כאן איסור תורה רק מדרבנן לכך לא גזרו למ"ע דהוי גזרה לגזרה ומהו פריך ובע"כ מוכח דמומר אינו בכלל שליחות וה"ה בכותים אף דגרי אמת הן לא שייך שליחות ולכך קשה שפיר מ"ש נכרי מכותי וזה ראי' ברורה לפע"ד וכן מוכח מדלעיל ממה דפריך אבל מרחץ לכותי שרי ומה קושיא דלמא רבותא קמ"ל אפילו ככרי דלא שייך שליחות אסור וכ"ש בכותי דשייך שליחות אלא ודאי דלא שייך שליחות בכותי וה"ה במומר ודו"ק היטב ושוב הגיע לידי ספר ישועות יעקב על א"ח וכוונתי לדבריו בזה ועיין בחו"מ סי' שפ"ח במה דפליגו הפוסקים היכי דהשליח מוחזק בכך אם שייך בי' שלד"ע וי"ל נמי דתליא בפלוגתא דבר חיובא או אי בעי עביד ודו"ק והבן ע"כ:
לדף כ"א ע"א תוס' בד"ה כיבוש יחיד שמי' כיבוש הנה לכאורה הדבר תמוה למה עמדו בזה כאן ולא לעיל על גוף המשנה כיון דמפורש במשנה דבסוריא משכירין אבל כא מוכרין הו"ל להקשות דלמה לא מכאן שם ולמה עמדו כאן אך להמעיין שם בגיטין דף ח' א"ש דהנה שם מפרש דמה דתנא בשלשה לא"י לענין מעשרות ושביעית כח"י דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש וכו' ולפ"ז א"ש דעל המשנה לא הוי מצי להקשות דהוי אפשר לומר כפרש"י שהמשנה אתיא כמ"ד כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש ולכך משכירין אבל לא מוכרין הא למ"ד שמי' כיבוש י"ל דאסור לגמרי בין מכירה בין שכירות וא"כ שוב לא הוי מצי למתני שם זה דממ"נ למנות דשוה בזה בחד צד לח"ל אי אפשר דהרי שם אתיא כמ"ד שמי' כיבוש וכולו אסור ולמנותו דשוה רק לא"י בזה הוי ידעו דתנא ושייר ואף דנחית למנינא מ"מ כיון דהני שלשה דשוה לח"ל שפיר נקט מנינא דהרי ליכא יותר לכך נקט נמי בשלשה שוה לא"י אף דבזה איכא יותר דכן דרך הש"ס תמיד למנקט מנין השוה ולא למנקט בשלשה לח"ל ובארבעה כא"י ובזה הוי ידעו דתנא ושייר אבל לפי מה דמשני דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש ואעפ"כ בסוריא משכירין א"כ הקשה שפיר דלתני בארבעה שוה לח"ל ובארבעה כא"י ובזה הוי ס"ד דלא שייך תנא ושייר כיון דנחית למנינא ואין לומר איידי כיון דבשניהם הוי מצי למנקט ד' ולכך ציינו זה הכא וא"ש ודו"ק ע"כ:
גמרא איתבי' רבינא לרבא וכו' ואם התנו וכו' קשה לי מהו פריך הרי מפורש בנדרים במשנה דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה דרבנן ס"ל דאסורין לכנוס לחצר וראב"י מתיר דזה לתוך שלו הוא נכנס וזה לתוך שלו הוא נכנס ומפורש בש"ס ב"ק דבברירה פליגו והנה אנן קיי"ל כראב"י דזה לתוך שלו הוא נכנס זה לתוך שלו הוא נכנס ייע"ש וא"כ מה קושיא נימא דהברייתא את א כרבנן דס"ל דאסורין לכנוס לחצר דאין ברירה ולכך בעינן הכא התנו מתחלה דאם לא התנו תחלה הוי שניהם שותפין ביום השבת וא"כ הנכרי שליחותי' קעביד אבל רבא קאמר לדידן דקיי"ל כראב"י דזה לתוך שלו הוא נכנס וזה לתוך שלו הוא נכנס ומכח דיש ברירה כה"ג א"כ ה"נ נהי דלא התנו תחלה כיון דעתה חולקים שזה יעבוד בשבת וזה בחול אמרינין ברירה דהוברר מתחלה דשייך להנכרי השבת ולישראל החול והוי כהתנו מתחלה לכך ומה קושיא ועיין בר"ן בנדרים שם ובש"ס בכמה דוכתא גבי אחין שחלקו לקוחות הם או ביורשין דתליא בדין ברירה או לא ותראה שהוא קושיא חמורה וצ"ע ועיימ"ש בחבורי על התורה פ' בא בפסוק כל מלאכה לא יעשה על פירש"י בחבור שנת תקצ"ד ייע"ש ועוד קשה לי לפי הידוע פלוגת' דר"י הסנדלר ורבנן אם מע"ש אסו' או מות' דר"י הסנדלר ס"ל מעשה שבת אסור ורבנן ס"ל מעש' שבת מות' קיי"ל א"כ נימ' דהך בריית' אתי' כר"י הסנדלר דס"ל מעשה שבת אסור ולכך כיון דיש כאן איסור גמור להיות הישראל נהנה ממעשה שבת לכך בעינן התנו תחלה וכל דלא התנו תחלה אסור אבל רבא קאמר לדידן דקיי"ל מעשה שבת מותר ואין איסור רק מכח מראית עין דנראה כשלוחו כל עוד שאומר לו טול אתה בשבת ואני בחול לא נראה כשלוחו ולזה לא בעינן התנו מתחלה ועו"ק לפי מ"ש לעיל בחידושינו דהך סברא דמצינו בש"ס חולין דנכרי מפעי פעי הוא פלוגתא דתנאי רשב"ג ורבנן במס' ע"ז דף ע"א ואנן קיי"ל כרשב"ג דאמרינן נכרי מפעי פעי וא"כ מהו קושיא נימא דהך ברייתא אתיא כמ"ד דלא אמרינן נכרי מפעי פעי לכך לא מהני התנו אח"כ דסוף סוף השדה נקראת על שם ישראל ולא ידעו שהתנו כן אבל אם התנו מתחלה אז מכירה אית לי' קלא כדקיי"ל המוכר שדהו בעדים וכו' וא"כ יהי' קול גם בזה שקנו ע"ד כן גם בלא"ה אם קנו מתחלה לא נקרא ע"ש ישראל מעולם בשבת ועוד דכל חשש מראית עין הוי שלא יגרום ישראל בעצמו לבא לידי מראית עין אבל אם במעשיו אינו גורם רק ממילא הוי אין הישראל מחויב לפזר ממונו בשביל מראית עין ולכך ה"נ בשלמא אם התנו מתחלה הוי כאלו הוי של הישראל גם בשבת וכשחולקין אח"כ הוי כמוכר לנכרי חלקו בשבת ולמכור ולגרום במעשיו שיהי' מ"ע אסור אבל אם התנו מתחלה א"כ מעולם לא הוי של ישראל ואין הוא המוכר לנכרי על שבת רק דהוי כקנה הנכרי מן המוכר להם ממנו קנה על יום השבת בפ"ע א"כ אף אם יהי' מ"ע מה להשותף בכך אינו מחויב לקנות מן הנכרי לסלק המ"ע ולכך מהני התנו תחלה אבל רבא אזיל לדידן דקיי"ל הנכרי מפעי פעי לכך מהני התנו אח"כ דנכרי מפעי פעי שהתנו כן ולכך די אף בהתנו אח"כ ומהו פריך וצ"ע ועי"ק לי דמהו פריך הרי בש"ס מבעיא לי' אח"כ סתמא מהו ולא אפשיטא וא"כ נימא דמה דקאמר הברייתא דלא יאמר ישראל לנכרי טול אתה בשבת היינו ע"ד לחלק אח"כ סתמא והא קמ"ל דאם רוצים אח"כ לחלוק בסתמא בזה לא מהני מה שאמר לו אח"כ טול אתה בשבת ואני בחול אך בהתנו תחלה אז מותר לחלוק אח"כ אפילו סתמא אבל רבא דהתיר להם היינו שלא לחלק בסתמא רק באמת יטול הנכרי של שבת וישראל של חול לכך בזה מהני אף בהתנו אח"כ והנה מזה הי' נראה סיוע לשיטת הרמב"ם שפסק דסתמא אסר ותמהו עליו כיון דהוי בעיא דלא אפשיטא ובמילי דרבנן ראוי לפסוק להקל ולפמ"ש י"ל דהרמב"ם מפרש בעיא דסתמא מהו על התנו מתחלה אם מותר סתמא אבל בלא התנו מתחלה ודאי אסור רק על התנו מבעיא לי' ולא כפירוש מהרי"א שהביא הב"י ומה דפשיט לי' הש"ס מאם התנו בתחלה מותר הא סתמא אסור היינו מדלא קמ"ל דמותר אח"כ אפילו בסתמא וקאמר סתם מותר משמע דאינו מותר רק לקיים כפי תנאם ולא בסתמא דאל"כ הו"ל לאשמועינן דסתמא נמי מותר וע"ד מה דפירש המרש"א בדברי התוס' ייע"ש ומהו דפריך אח"כ מאם באו לחשבון אסור הא סתמא מותר היינו דודאי סתמא בהתנו מעיקרא הוי רבותא טפי מאם באו לחשבון ולא התנו מעיקרא וא"כ פריך למה קמ"ל באם באו לחשבון ולא התנו מעיקרא לאשמעינן טפי בהתנו מעיקרא ואח"כ סתמא דאסור וע"ד מה שפירש המרש"א בדברי התוס' ייע"ש ואדרבא לשיטה זו א"ש יותר כיון דהרמב"ם מפרש דאם באו לחשבון קאי אלא התנו כפרש"י א"כ ודאי התנו ואח"כ סתמא הוי רבותא טפי מלא התנו תחלה ואח"כ באו לחשבון א"כ פריך שפיר ממ"נ אם סמך התנא על הדיוקא מדלא ביאר ההיתר ממילא נדע שאסור ח"כ מהו פריך ואם באו לחשבון ולא התנו מעיקרא ממילא נדע כיון דקאמר אם התנו מותר ידעינן דאם לא התנו אף שבאו לחשבון אסור ואם לא סמך על הדיוק ורצה לפרש האיסור א"כ למה לא קמ"ל גם זה דהתנו תחלה ואח"כ סתמא אסור א"כ משמע דסתמא מותר כן יהי' כוונת הסוגיא לדעת הרמב"ם ולכך בע"כ בעיא זו אזיל לרב גביהה דקאמר דשתילי ערלה הוי ולא איכסוף רבא רק סיוע סייע לכך סייעתא הוי שפיר דעכ"פ מוכח דהיכי דלא שייך שליחות מותר ולכך מבעיא סתמא מהו אבל לל"ק דבשבת הוי ורבינא אותבי' ואכסיף רבא בע"כ מוכח בפשיטות דסתמא אסור אף בהתנו דאם סתמא מותר מהו פריך לרבא נימא דכוונת רבא הוי שלא יחלקו סתמא בזה מהני אף התנו אח"כ והברייתא מיירי לחלוק אח"כ סתמא לכך בעינן התנו החלה ובע"כ מדפריך רבינא ורבא לא השיב לו כן דס"ל לשניהם דסתמא ודאי אסור אף בהתנו תחלה וא"כ כיון דסתם גמרא ס"ל דמעשה דרבא הוי בשבת וסתמא אסור קיי"ל בכל דוכתא כסתם גמרא נגד האמורא וה"ה בזה קיי"ל כסתם גמרא ולא כרב גביהה ומוכח דסתמא אסור ובעיות הש"ס אזיל לרב גביהה ודו"ק היטב ועיימ"ש לקמן עוד ישוב דעת הרמב"ם בזה ועו"ק לי על הש"ס דמהו פריך לרבא הרי בענין שבת יש שני מיני איסורין אחד גוף העברה שעושה הנכרי בשבת והשני מה שישראל נהנה מאותו המלאכה של שבת וא"כ נימא דמה דקאמר רבא דמותר לא מיירי לענין אם מותרין לכתחלה לעשות כה"ב רק מיירי במה שכבר עשה אם מותר להישראל ליטול כנגדו יום החול בזה לענין הנאת השכר כיון דהתנו עכ"פ קודם המלאכה מותר לו ליטול כנגדו יום חול אבל הברייתא לענין להניח הנכרי לכתחלה אם מותר לעשות באופן זה בזה קאמר דלכתחלה אסור לו להניח לנכרי לעשות באופן זה שיאמר לו טול אתה של שבת אבל אם התנו תחלה אז מותר לו לכתחלה להניחו לעשות באופן זה וכן קשה במה דקאמר אח"כ הש"ס לפשוט הבעיא דסתמא מהו ממה דקאמר אבל אם התנו תחלה מותר הא סתמא אסור ומהו פריך דלמא הא דקאמר מותר אין הכונה דהשכר מותר רק הכונה דמותר לכתחלה להניחו לעשות באופן זה דבזה ודאי הא סתמא אסור להניחו לעשות כך אבל בדעבד לענין השכר י"ל שפיר דמותר אף בסתמא הן אמת דבעניי אינני מבין גוף הסוגי' דהרי משמ' לעיל דלכך מות' להשכי' השד' מכח דלאריסותי' קעביד משמ' דאם הוי באמ' באריסו' מכ"ש דשרי והרי מעלת האריס אינו רק שנוטל שלישי ורביע והוי כשות' כמ"ש התוס' לעיל וכאן דהוי כשות' ממש אוס' אם לא התנו תתל' ומכ"ש ומכ"ש דקשה להר"א שכתבו התוס' כאן דהיכי שאין להנכרי חלק בגוף התנור אף דנוטל חלק מגוף השכר אסור והרי לעיל מתירין השדה מכח דלאריסותי' קעביד ומשמע דאם הוי באמת באריסות מותר והרי אין לנכרי חלק בגוף השדה ואף אם נימא דכאן אין האיסור בגוף עשיית הנכרי רק בהנאת השכר אח"כ מ"מ איך יעשה בעל השדה אם הנכרי עובד באריסות איך יהי' נהנה הישראל אח"כ מאלו הפירות ואם נאמר דבאמת הפירו' של שבת אין הישראל נהנין מהם כל כהאי הו"ל להפוסקים לפרש ולכך נדחה גם בזה מה דהוי אפשר לומר דאריס עדיף טפי משותף דאריס כיון דלאריסותי' קעביד הוי כהתנה תחלה כך סוף סוף קשה להסוברים דאף בהתנו תחלה אסור אח"כ סתמא א"כ מה נעשה בשדה לאריסות איך חולקין אח"כ סתמא שוב ראיתי בלשון הר"ן שהביא הב"י סי' רמ"ה בא"ח והוא בר"ן בסוגיא זו נראה שהרגיש בזה ולפי דבריו מיושב זה ייע"ש ובב"י סי' רמ"ה אך לפי דברי הר"ן קשה קושייתינו כאן דמהו פריך כאן נימא דרבא מיירי בדעבד ולענין חלוקת השכר והברייתא מיירי לענין אם מותר לכתחלה להניחו לנכרי לעשות בשבת בזה בעינן התנו תחלה וצ"ע בזה:
לדף כ"א ע"ב גמ' הא מרחץ לכותי שרי הנה נדפס מחדש ספר ישועת יעקב על א"ח וראיתי בו שהקשה דמהו פריך דנימא שאני ושאני דנכרי כיון דציית א"כ אפשר להשכיר לו בתנאי שלח יעשה בשבת וליכא הפסד לכך אסור לו להשכיר סתם אבל בכותי דלא ציית א"כ כיון דאין די בתנאי לכך אם ניחוש לא יהי' אפשר להשכיר כלל והוי פסידא ובמקום פסידא התירו חז"ל ייע"ש ואחרי המחילה שגה בזה ולק"מ דע"כ לא אמרינן דכותי לא ציית רק לחומרא דאין לנו לסמוך להקל על סמך סברא זו דכותי ציית דיש לחוש דכותי לא ציית אבל לקול' ודאי לא תלינן דכותי לא ציית דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינין והרי אם נתיר להשכירו בלא"ה בלי תנאי ודאי מה איכפת לנו דנחמיר לעשותו בתנאי א"כ ודאי דגם בכותי אסור להשכירו בלא תנאי ולכך פריך ממ"נ אם מיירי התנא דלא ישכיר מרחץ לנכרי אף ע"י תנאי א"כ שוב יש לו פסידא וקשה מ"ש כותי מ"ש נכרי ואם נפרש דהתנא מיירי בלי תנאי לא ישכיר לנכרי א"כ ממילא מדנקט נכרי ולא כות' משמע דלכותי אף בלי תנאי מותר וקשה שפיר דנהי דלהקל לא סמכינן על התנאי לחומרא עכ"פ למה לא יסמוך על התנאי כיון דאפשר בתנאי ואולי יציית למה יעשה בלי תנאי וא"ש וז"פ גם ראיתי בו שהקשה דלמה בחוה"מ אסור אף בחוץ לתחום דהרי בפ"ז דב"מ מבעיא שם אם מותר לומר לנכרי חסום פרתי ודש בה אם אף באיסור לאו הוי אמירה לנכרי שבות או דוקא באיסור כרת והקשו התוס' מ"ש דבחוה"מ אסרו שבות ותרצו דגזרינן חוה"מ אטו שבת ויו"ט וא"כ בחוץ לתחום דבשבת ויו"ט מותר למה יהי' אסור בחוה"מ ייע"ש וגם זה שגיאה דאטו בשבת ויו"ט מותר בחוץ לתחום אף שיש רואין הרי אם הוי שם רואין הוי אסור גם שם רק דלכך בחוץ לתחום מותר דליכא שם רואים וא"כ בחוה"מ דיש שם רואים הוי חוץ לתחום בי' כמו תוך התחום דשבת ואם נתיר בחוה"מ במקום שיש רואין יבואו להתיר אף בשבת ויו"ט במקום רואין ואם יש רואים מה לי חוץ לתחום מה לי תוך התחום ואם נתיר בחוה"מ במקום רואין נתיר אף בשבת ויו"ט במקום רואין גם בלא"ה אנן קיי"ל האיבעיא לחומרא וגם באיסור לאו אסור אמירה לנכרי ג"כ לכך חסור בחוה"מ בחוץ לתחום אף שלא דרך גזרה אטו שבת ויו"ט לכך אסור אף בחוץ לתחום וק"ל ועיימ"ש בזה בא"ח סי' רמ"ג בזה והנה מה דפריך הש"ס על רשב"ג ולא פריך על המשנה הא לכותי שרי י"ל דהנה מריש הוי קשיא לי כיון דקיי"ל דאסור למכיר שום דבר איסור לכותי מכח חשש שמא ימכרנו לישראל ואפילו בדבר שעיקר איסורו מדרבנן כדמוכח בה' מאכלי עכו"ם ובש"ך יו"ד סי' נ"ז וא"כ ה"נ מ"ט גמרינן דלרשב"א אסור להשכיר שדהו לכותי אבל לנכרי שרי ומ"ט לא ניחוש פן יחזור הנכרי וישכירנו לכותי ואין לומר דגם בזה הנכרי ציית דאכתי להס"ד דמקשן מ"ט פריך נכרי נמי קעביד בי'מ מלאכה בשבתות וי"ט הו"ל להקשות דנכרי נמי שמא ישכירנו לכותי אך צריך לומר דאיסור דמ"ע קיל טפי ובאיסור דרבנן כזה ודאי לא חיישינן שישכרנו לאחר אך לפ"ז ארווחנא דעכ"פ לדעת המקשן לא הוי מצי פריך על המשנה דלכותי שרי די"ל אדרבא כוונת המשנה כך דעבור חשש הנכרי עצמו לא הוי חיישינן כלל כיון דאף אם יאמרו שליח הוא הוי רק שבות ובאיסור דרבנן לא חששו למ"ע רק עיקר החשש הוי בשביל כותי דיש לומר דבכותי אם הוי שלוחו הוי איסור תורה דבכותי למאן דאמר גרי אמת הם יש שליחות ואף אם אשנד"ע יש לומר דעכ"פ בד"ש חייב והוי כמי איסור תורה ומכ"ש להסוברים בסי' שפ"ח דהיכי דהוחזק בכך יש שלד"ע והוי כאן איסור תורה וא"כ בכה"ג שפיר חששו למראית עין ולכך קמ"ל המשנה דלא ישכיר לו את המרחץ לנכרי מחשש פן ישכירנו הוא לכותי וא"כ לא מצי מקשה מ"ט לא נקט כותי דאדרבא עיקר איסורו הוי בשביל הכותי דלכך לא ישכיר לו את המרחץ מחשש שישכירנו הוא לכותי אבל על רשב"ג דקאמר דלא ישכיר לו את המרחץ וכו' ונכרי זה עושה בו מלאכה בשבת ויו"ט משמע דעיקר החשש הוי בשביל הנכרי עצמו שיעשה בו מלאכה וא"כ לא נזכר כאן כותי לכך פריך שפיר הא לכותי שרי בלא"ה הו"ל לאשמועינין גם בכותי וא"ש ודו"ק:
ע"כ:
גמרא. רב גביהה מבי כתיל אמר הני שתילי דערלה הוי וכו' הנה הרמב"ם פסק פ"י מהמ"א דאף בערלה בעינן התנו תחלה ואף יותר החמיר שם דאף בהתנו תחלה ובאו לחשבון אסור ובשבת כתב הה"מ בשיטתו שמתיר בהתנו אף שבאו לחשבון והראב"ד השיג עליו מסוגיא ז' ומפרש כפירוש רש"י דבערלה אף בלא התנו תחלה שרי ועיין בכ"מ דברים תמוהים מ"ש דלא ידע לפרש הסוגיא דלסיועו סייעו לפירוש הראב"ד ולא ידענו מהו קאמר דהרי מפורש כפירש"י פירוש הסוגיא בזה וצריך עיון והנה ליישב שיטת הרמב"ם היה נראה לפי מה שכתב לעיל בחידושי בפירוש רש"י דברי המתחיל לסיועי סייעי' להקשות דמהו סייעתא הוי בזה מה דמיון הוי התנו מתחלה דבזה מעולם לא זכה הישראל בשבת א"כ לא הוי כמחליף חול בשבת אבל בלא התנו תחלה גבי ערלה נהי דשליחות ליכא איסור הנאה איכא וכיון דקיי"ל אין ברירה הוי כמחליף היתר בערלה וכתבנו ליישב מכח דקיי"ל י"ב בדרבנן מכח דספקא לקולא וא"כ ה"ה נמי בערלה דספקו מותר בח"ל וגם בח"ל הוי הלמ"מ ולדעת הרמב"ם נחשב זה לדברי סופרים לכך בכה"ג אמרינן י"ב והוי כהתנו מתחלה רק לענין שבת דיש איסור שליחות וכל דלא התנו תחלה לכך נראה כשליחו ייע"ש א"כ לפ"ז א"ש די"ל דנהי דלדידן דקיי"ל כרבנן י"ב י"ל היינו רק בדבר שאין לו עיקר מן התורה אבל בדבר שיש לו עיקר מן התורה לא אמרינן ברירה אף דגם בספק דרבנן כזה אזלינן לקולא מ"מ לענין ברירה החמירו ולא אמרינן ברירה רק באין בו עיקר מן התורה ולא בשיש לו עיקר ומכ"ש לשיטת הסוברים דמה דקי"ל בשל תורה א"ב אבל בדרבנן י"ב דלא הוי מכח ספק רק דכך תקנו חכמים דבדרבנן הקילו דלשיטתם ודאי א"ש דיש לחלק בין יש לו עיקר מן התורה שלא הקילו בו ואין לו עיקר מן התורה ומוכח הך חלוקא בש"ס ערובין דף ל"ז ע"ב גבי א"ל רבא לר"נ מאן ההוא תנא דאפילו בדרבנן ל"ל ברירה והקשו שם התוס' דהמ"ל דר' יוסי דאגודה של ירק הוא ותרצו כיון דיש לו עיקר מן התורה חשוב כשל תורה ייע"ש א"כ מוכח דדעת רבא לחלק בברירה בין יש לו עיקר מן התורה או לא ונראה דזה תליא בהני תרי לישני דרבא כאן דרב גביהה מבי כתיל ס"ל אליבא דרבא דכל בדרבנן י"ב אף ביש לו עיקר מן התורה ומכח ספק דספק דרבנן להקל וממילא ה"ה בערלה דספקו מותר בח"ל י"ב ולכך לא בעינן בזה התנו תחלה אבל ל"ק דרבא דקאמר דבשבת הוי ואותבי' רבינא היינו דס"ל דלרבא אף בדרבנן כל שיש לו עיקר מן התירה א"ב א"כ אף אם הוי בשתילי דערלה בעינן התנו תחלה ואף אם לרבא מחלק דלא בעינן התנו תחלה עכ"פ מברייתא דשבת נהי דליכא תיובתא עכ"פ סייעתא נמי ליכא כקושייתו לעיל ואין לומר דיש ברירה דהרי ערלה עיקרו מן התורה עכ"פ הוי וא"כ למה קאמר רבינא לי' הך ברייתא דלא יאמר אדם וכו' ובע"כ מוכח דבשבת הוי ותיובתא הוי וא"כ כיון דסתם גמרא דערובין ס"ל דלרבא יש חילוק בין יש לו עיקר מן התורה או לא לענין ברירה הכי קיי"ל וממילא ליכא למימר בשתילי דערלה הוי דא"כ קשה והא אותבי' רבינא ואין לומר סיועי סייעי' דגם סייעתא ליכא כקושייתנו לעיל ובע"כ דבשבת הוי ולפ"ז ממילא גם בערלה בעינן התנו החלה ובלא"ה הוי כמחליף אף דהתנו אח"כ מכח דאין ברירה בזה וא"ש ודו"ק ועוד נראה ליישב דברי הרמב"ם ע"פ פירושו של הר"ן מיהו פירושו דחוק ואני אבאר בעז"ה יותר די"ל דלפי מה שמשמע מדברי הה"מ דבשבת בהתנו תחלה אף באו אח"כ לחשבון מותר ובערלה מפורש ברמב"ם דבהתנו אף בתחלה אסור אם באו לחשבון ובע"כ דס"ל להרמב"ם דחמור דין ערלה מדין שבת והיינו דס"ל דלא דמיין אהדדי רק לדין התנו מתחלה דלולי התנאי הוי הגוי עושה מלאכה בשל ישראל והוי כאן עיקרו מן התורה ומכ"ש אם ס"ל להרמב"ם כדעת הסמ"ג דבאמת יש כאן מלאכה דאורייתא כמ"ש הב"י בשמו ס"ס רע"ד ולכך בזה שוין הם שבת וערלה אבל אם התנו תחלה רק לענין שיחלקו אח"כ בשוה דהוי חשש דנראה כערמה בזה ודאי יש חילוק דבשבת דאין בו איסור תורה דשכר שבת הוי רק דרבנן ולכך בדרבנן ל"ח לערמה אבל בערלה דיש בו איסור תורה חיישינן לערמה כדמוכח בכמה דוכתא דיש חילוק בזה בין ד"ת לדרבנן ועיין תב"ש סי' תמ"ח ולכך ס"ל להרמב"ם דמה דקאמר הש"ס לסיועי סייעי' היינו לדין התנו תחלה אבל לדין אם מותרין אח"כ לבא לחשבון אינו שוה דבשבת מותר ובערלה אסור ולכך א"ש דהנה לשון הש"ס בריש סוגיא זו נקט בלשונו דנכרי הוי נקיט בשבתא וישראל בחד בשבתא משמע דבשעת חלוקה הוי כן שהנכרי הוי נוטל בשבת וישראל בחד בשבת ולא הי' באין לחשבון ולכך אותבי' רבינא ממ"נ דודאי לשון הברייתא ואם באו לחשבון אסור קאי אלא התנו כפירוש הרמב"ם אבל בהתנו מותר אף שבאו לחשבון ולכך פריך הש"ס על רבא ממ"נ היכי הוי אם לא התנו תחלה היכי שרי להו להנהיג כן מהיום והלאה הרי מפורש בברייתא דאם לא התנו אסור ואם מיירי בהתנו תחלה א"כ מה איריא דהנכרי הוי נקוט בשבת וישראל בחד בשבתא הו"ל למשרי להו לבא אפילו לחשבון וה"ל לאשמועינין כחא דהיתרא דאפילו לבא לחשבון מותר ובפרט להציל מיד נכרי ודאי דהו"ל לרבא לומר דאפילו לבא לחשבון מותר ובע"כ דמיירי בלא התנו וא"כ הו"ל לאסרו לכתחלה עכ"פ ופריך ממ"נ ולזה מפרש רב גביהה דמיירי בשתילי ערלה ולזה שוב שפיר י"ל דמיירי בהתנו תחלה ואעפ"כ לא הותר בבאו לחשבון דבערלה תרווייהו בעינן התנו ולא יבוא לחשבון אח"כ דבלא"ה הוי ערמה ואסור בשל תורה אבל בשבת דשכר שבת דרבנן מותר אם אח"כ באו לחשבון דבדרבנן ל"ח לערמה אבל התנו בעינן דבלא"ה יש כאן חשש איסור תורה תורה לדעת הסמ"ג ועכ"פ עיקרו מן התורה הוי וא"ש כן נראה נכון שיטת הרמב"ם בזה ועיימ"ש ביו"ד סי' רצ"ד בענין זה בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל עוד:
גמרא איבעיא להו סתמא מהו הנה הרמב"ם פסק בעיא זו לחומרא ותמהו עליו דהרי ספקא דרבנן לקולא ועיימ"ש לעיל בזה וכעת נראה כך ע"פ דעת הר"י שהביאו התוס' לחלק בין שדה שחלק הישראל מתרבה בו אסור ובין תנור שאין חלק הישראל מתרבה בו מותר רק שהר"י אח"כ חזר מן התוספתא שמפורש שם דגם במרחץ אסור ומרחץ ותנור שוין בזה והנה הרמב"ם לא העתיק הך תוספתא דמרחץ נמי אסור ונראה דס"ל דלא קיי"ל כן והיינו כיון דבברייתא דילן נקט שדה ולא נקט מרחץ וא"כ כעין דמוכח הש"ס בסוגיא הקודמת דמרחץ לנכרי אסור הא שדהו לנכרי שרי והיינו מדלא נקט שדה וא"כ ה"כ מדנקט שדה ולא נקט מרחץ מוכח דמרחץ שרי ואין לומר דנקט שדה לאשמועינין דבהתנו תחלה מותר אף בשדה דזה פשיטא כיון דהתנו תחלה מה לי מרחץ מה לי שדה וא"כ למה לא אשמועינין רבותא דמרחץ נמי אסור ובע"כ ס"ל להך ברייתא דמרחץ שרי ופליג על התוספתא שהביאו התוס' וכיון דהו"ל פלוגתא הו"ל פלוגתא בדרבנן ולקולא לא הביא הרמב"ם הך תוספתא וזה יהי' כוונת הטור מ"ש והתירו ר"י ואף דהר"י חזר בו מן התוספתא מ"מ ס"ל דאנן לא מהדרינן כיון דמברייתא דילן מוכח להיפוך ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם דודאי סתמא בשדה גרע טפי ממרחץ והתנו אח"כ דהרי עיקר מעלת סתמא הוי שאינו ניכר שהישראל מרויח ממלאכת שבת והרי גבי מרחץ ותנור באמת אינו מרויח וא"כ אם גם במרחץ אסור מכ"ש סתמא בשדה דאסור אך בעיות הש"ס הוי לברייתא דילן שנקט שדה וס"ל דמרחץ שרי אף בפירש אח"כ טול אתה בשבת לכך מבעיא ליה להך ברייתא סתמא בשדה מהו אם דינו כמרחץ בפירש או לא וראי' לדברינו דסתמא גרע משיטת הר"י שקודם חזרה הוי ס"ל דמרחץ ותנור מותר בודאי ובסתמא בשדה מבעיא בש"ס ובע"כ דס"ל להר"י מסברא דסתמא בשדה גרע ממרחץ ותנור בפירש וכן יסבור הרמב"ם לאמת ולכך ס"ל דבעיות הש"ס לא הוי רק לברייתא דילן דס"ל במרחץ מותר בפירש מבעיא לי' בסתמא בשדה אבל להתוספתא מכ"ש דסתמא בשדה אסור ולפ"ז ס"ל להרמב"ם כיון דהוי פלוגתא בין ברייתא דילן להתוספתא א"כ בשלמא לענין דין מרחץ הו"ל ספקא דרבנן ולקולא אבל לדין סתמא כיון דאף לברייתא דילן מבעיא בש"ס אם אסור או לא א"כ הו"ל ספק ספקא לאיסורא חדא דלמא קיי"ל כהתוספתא דאוסרת במרחץ ומכ"ש בסתמא בשדה דאסור ואת"ל דקיי"ל כהך ברייתא דידן דמרחץ שרי אכתי אפשר דסתמא אסור אף להך ברייתא כדמבעיא כאן וכיון דהו"ל ס"ס לאיסורא אף בדרבנן קיי"ל לחומרא ואתי שפיר שיטת הרמב"ם והנה ע"פ דרכינו הנ"ל יש ליישב יותר שיטת הטור שכתב והתירו הר"י והרי הר"י חזר בו בעצמו ואף שכתבנו לעיל דס"ל להטור דאף שהר"י חזר בו אנן לא מהדרינן אכתי קשה מה ראה הטור לתפוס כדעת הר"י כיון שהוא עצמו חזר בו אך לפמ"ש כאן א"ש דהנה עיקר חזרת הר"י הוי מן התוספתא דנקט נמי מרחץ וכבר כתבנו דמברייתא דילן מוכח להיפוך דנקט שדה ולא מרחץ ובשביל התנו תחלה דמותר ליכא רבותא בשדה אך זה תליא בבעיא דש"ס אם סתמא מותר או לא כיון דהש"ס רוצה לדייק מרישא דסתמא אסור ומסיפא מדייק דסתמא מותר וא"כ אם נימא דדיוקא דסיפא עיקר דסתמא מותר שפיר י"ל דמרחץ נמי אסור ומה דנקטה הברייתא שדה היינו לדיוקא דסתמא מותר אף בשדה וא"כ שוב אין לעשות פלוגתא בחנם בין התוספתא לברייתא דילן אבל אם נימא דדיוק' דרישא עיקר דסתמא אסור א"כ קשה למה נקטה הברייתא שדה ולא מרחץ לרבותא בע"כ דמרחץ שרי באופן שדין זה דמרחץ אם מותר לדידן או לא תליא בבעיא דסתמא דאם סתמא אסור מרחץ שרי דמסתמא קיי"ל כברייתא דילן שהובא בש"ס נגד התוספתא שלא הובא בש"ס אבל אם סתמא מותר אז מרחץ גם לברייתא דילן אסור ולכך א"ש הר"י יסבור כשיטת הרמב"ם דפסק דבעיא דסתמא לחומרא וא"כ ה"ה נמי אזלינן להיפוך לחומרא וחיישינן דלמא סתמא מותר וא"כ שוב אין ראי' מברייתא דילן להקל במרחץ לכך קיי"ל כהתוספתא דאסור ואזלינן הכא והכא לחומרא וא"כ זה שיטת הר"י אבל הטור אזיל לשטתו דפוסק כדעת אביו הרא"ש דפוסק בעיא דסתמא לקולא א"כ כיון דס"ל דהוי בעיא זו לקולא הוי נמי להיפוך לקולא לענין מרחץ די"ל סתמא אסור וא"כ כיון דהברייתא נקטה שדה ולא מרחץ מוכח דמרחץ מותר והלכה כברייתא דידן והו"ל ספק דרבנן ולקולא לכך י"ל לדידן דקי"יל כהר"י בזה ואין זה סותר הכלל דקיי"ל היכי דסתרי אהדדי לא אמרינן ספק דרבנן ולהקל דזה דוקא היכי דנזדמן יחד בקביעו' שני הצדדים אבל היכי דלא הוי בקביעות רק ע"ד הזדמנות אז בכל איזה צד שיזדמן אזלינן בי' להקל ואמרינן ספק דרבנן להקל וא"ש ודוק היטב ועיין מ"ש בחבורי על התורה פ' בא בפסוק כל מלאכה לא יעשה ופירש רש"י אפילו ע"י אברים בשנ' תקצ"ז מ"ש בזה די"ל דבשותפו' נכרי הוי מן התור' ייע"ש רש"י בד"ה לסיועי סייעי' וכו' קשה לי מה סייעתא הוי דלמא לעולם כי מתהני הישראל אסור ולכך בהתנו אח"כ כיון דאין ברירה והוי לישראל חלק בשבת ואף דאח"כ נוטל בחול הוי כמחליף שבת בחול ונהנה ממלאכת שבת אבל אם התנו תחלה א"כ לא זכה מעולם הישראל בשבת והוי של הנכרי מתחלה בשבת וא"כ אין הישראל נהנה ממלאכת שבת לכך מותר אבל בלא התנו תחלה שפיר הוי נהנה כיון דקיי"ל אין ברירה הוי כמחליף שבת בחול לכך הוי נהנה וממילא ה"ה בערלה נמי הוי כן דאם לא התנה תחלה רק אח"כ הוי כמחליף ערלה בהיתר משא"כ בהתנו תחלה לא הוי כמחליף כלל ולכך מותר וצ"ע דמה סייעתא הוי בזה ומזה יהי' ראי' לשיטת הסוברים דקיי"ל יש ברירה ולכך שפיר מביא ראי' דהיכי דהתנו תחלה מותר וא"כ ה"ה אף אם מתנה אח"כ הוי כהתנו תחלה כיון דיש ברירה רק לענין שבת דהוי אסור דנראה כשלוחו בזה מה בכך דיש ברירה סוף סוף כל דלא התנו תחלה כראה כשלוחו אבל בהתנו תחלה לא כראה כשלוחו אבל היכי דלא שייך שליחות שפיר אין סברא לחלק בין התנו תחלה או לא כיון דיש ברירה והיותר נראה דא"ש דאף דקיי"ל אין ברירה מ"מ כיון דכתבו הפוסקים דבדרבנן י"ב וא"כ כיון דערלה בח"ל הלמ"מ הוי והוי דברי סופרים לשיטת הרמב"ם גם בלא"ה קיי"ל ספק ערלה בח"ל מותר וכיון דספקו מותר אמרינן ברירה דהוי עיקר הטעם דבדרבנן אמרינן ברירה מכח ספקא לקולא ועיימ"ש לקמן בזה בישוב שיטת הטור בזה וא"כ בכה"ג ולכך שפיר קאמר לסיועי סייעי' דבכ"ה י"ב והתנו מעיקרא ואח"כ שוין הם כיון דליכא בזה איסור שליחות ואתי שפיר ודו"ק : רש"י בד"ה שקבלו שדה באריסות מב"ה ומשקבלו הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד הנה לכאורה זה הוי שפת יתר ברש"י דפשיטא הוא כיון שקבלו שניהם דהוטל על שניהם אך כוונתו לאפוקי מדעת הר"ן שמפרש דכל הני דינים היינו רק אם לא הי' עוסקים גם בחול ביחד רק שזה עובד יום א' וזה יום אחד אבל אם הם עוסקים בחול בשלוה יחד אף שהנכרי עוסק בשבת אין קפידא ולזה מיעט רש"י שאינו כן רק אף שמשקבלו הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד ולא זה יום וזה יום אעפ"כ אסור לומר לו טול אתה של שבת וכו' מיהו אפשר דמזה אין ראי' לדחות שיטת הר"ן די"ל דהר"ן לא קאמר רק בשדה שהיא שלהם ממש בזה כיון דיש להנכרי חלק בגוף הקרקע בזה אינו אסיר רק כשכ"א עוסק לבדו אבל בשדה שקבלו שניהם יחד מב"ה כיון דאין הגוף שלהם והרי דעת הר"א דהיכי דאין הגוף שלו לא מהני אף התנו מתחלה ונהי דכתבנו לעיל דאם גם של הישראל אינו ושניהם קבלותו מהני התנו מתחלה מ"מ בזה לא מהני בלא התנו אף דבחול עוסקין שניהם יחד אם בשבת עוסק הנכרי לבדו דלא שייך כל כך אדעתי' דנפשי' קעביד כיון דאין הגוף שלו מיהו כד דייקינן הא ליתא שהרי עיקר הוכחת הר"ן הוי לדין שלו ממה דאמרינן לעיל אריס אריסותי' קעביד ייע"ש א"כ מוכח דגם בחן הגוף שלו כגון באריס מהני אם בחול עוסקין שניהם יחד ובע"כ מוכח מזה דרש"י חולק בזה על הר"ן כנלפע"ד בזה וליישב קושיות הר"ן לשיטת רש"י צריך לומר דשאני אריס דאין הישראל עובד כלל בחול לכך לא נראה כשלוחו אבל כאן דעכ"פ גם הישראל עובד בה בחול לכך אם בשבת עושה הנכרי לבדו נראה כשלוחו כן כראה נכון וברור:
תוס' בד"ה תיפוק לי' משום לפני עור וכו' ומכאן יש להביא ראי' למה שפר"ת דשייך לפני עור אף במידי דלית בי' איסורא אלא מדרבנן וכו' הנה לולי דבריהם הי' כראה לומר להיפוך דמכאן מוכח דמלאכת חוה"מ הוי מן התורה והוא דהנה על לשון אי הכי דפריך הש"ס תמהו התוס' לעיל ונדחקו בזה ועיימ"ש בזה בש"ס אך כעת נראה כך דודאי בדרבנן לא שייך לפני עור או אף אם הוי שייך לפ"ע בדרבנן קשה מה שהקשינו בחדושי לש"ס דמאי פריך נימא דמיירי בהי' אפשר למצוא במקום אחר דלא שייך לפנ"ט וכתבנו דמכאן מוכח דאף דהיכי דיכול למצוא במקום אחר שייך לפני עור מדרבנן דאיסורא דרבנן עכ"פ איכא אך בזה נראה דהיינו דוקא באיסור תורה דגוף הלאו דלפני עור הוי מן התורה לכך אף היכי דיכול למצוא במקום אחר הוי איסור דרבנן עכ"פ אבל באם האיסור גופו הוי דרבנן א"כ גוף הלאו הוי רק דרבנן א"כ שוב היכי דיכול למצוא במקום אחר דאף באיסור תורה לא הוי כאן לפני עור רק מדרבנן פשיטא דבאיסור דרבנן הוי תרי דרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדינן וליכא בזה אפילו איסור דרבנן:
ולכך בלא זה לא מצי הש"ס פריך דתיפוק לי' מכח לפני עור די"ל מלאכת חוה"מ רק דרבנן ובדרבנן לא שייך לפני עור ואף אם שייך גם בדרבנן י"ל דמיירי ביוכל להשכיר במקום אחר דבכה"ג ודאי לא שייך איסור דרבנן בלפני עור אך זה להס"ד אבל כאן דמשני דנכרי ציית כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מנך הנה זה ידוע דהכותי אינו שומר תקנתא דרבנן אבל דברי תורה הם שומרים רק למה שאינו מפורש בתורה אינן מאמינין לדרשת חז"ל שדרשו מן המקרא ולכך בשלמא בדבר דלא הוי תקנת חכמים וישראל אין מקיימים אותה בתורת תקנת חכמים רק על ידי שהם מפרשים דכוונת התורה כך ואם הוי האמת כדברי כותים אף אנחנו לא היינו מקיימים אותם בזה שייך לומר דהכותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מנך דאין כוונת התורה כך ובטעות אתה מקיימן לכך לא ציית אבל בדבר דהוי מדרבנן א"כ אנן נמי מודים דמן התורה מותר רק שרבנן אסרוהו ואנחנו מקיימים תקנת חכמים והם אין מקבלים תקנת חכמים וא"כ בזה לא שייך לומר אנא גמירנא טפי מנך דמה בכך אנן נמי יודעים דמן התורה מותר רק רבנן אסרוהו והם אין חוששין לתקנת חכמים לכך בזה לא שייך לומר אנא גמירנא טפי מנך א"כ בזה גם הכותי ציית כמו הנכרי וכך לי בזה הכותי כמו הנכרי ולכך למה דמשני כותי לא לא ציית בע"כ דס"ל מלאכת חוה"מ הוי מן התורה ומכח מדרש חכמים לכך שייך לומר כותי לא ציית וא"כ כיון דמלאכת חוה"מ מן התורה קשה שפיר תיפוק לי' מכח לפני עור ואין לומר דמיירי ביכול למצוא במקום אחר דאכתי איסור דרבנן איכא גם בזה כמ"ש הרא"ש בפ"ק דשבת וא"ש ביאור הסוגיא בעז"ה ה ועיימ"ש בה' חוה"מ סי' ת"ק דבלא"ה מוכח מסוגיא זו דמלאכת חוה"מ הוי מן התורה תוס' ד"ה לא יאמר ישראל לנכרי וכו' ונראה להר"א וכו' ולא דמי לישראל ונכרי שקנו שדה בשותפות וכו' קשה לי הרי בלשון הברייתא שהובא בש"ס נקט ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות א"כ מיירי שאין לנכרי חלק בו רק שקבלו לאריסות ואעפ"כ מותר ואפשר דהר"א לא גריס בש"ס שקבלו רק שלקחו או אפשר דלא קאמר הר"א רק באם הי' לישראל קנין הגוף בו ולא לנכרי בזה אוסר אבל היכי דגם לישראל אין חלק בו רק שניהם הוי באריסות הדר הו"ל כאלו הוי שניהם שותפין בו ממש ומותר וזה כראה עיקר בעיני. בא"ד והר"י בעצמו חזר בו וכו' והביא ראי' לדברי ר"ת הנה הטור בא"ח סי' רמ"ה הביא מעשה זו וכתב עלי' והתירו ר"י והוא תמוה דהרי הר"י עצמו חזר בו לר"ת ועיין בב"י שנדחק בדבר ולפע"ד י"ל דכוונת הטור הוא דאף אם הר"י חזר בו אנן לא מהדרינן בי' והיא דהרי עיקר חזרת הר"י הוי מכח התוספתא שמפורש בי' דאף במרחץ אסור והוא דודאי הנחתו היא אמת דלענין הנאת השכר יש חילוק בין אם חלק ישראל מתרבה באותו מלאכה אז אסור להכות מגוף המלאכה ובין אם אין חלק ישראל מתרבה בזה אז מותר לישראל להנות מאותו מלאכה אך התוספתא כוונתה מכח איסור שליחות ומראית עין דבשלמא שדה כיון דאריס לאריסותי' קעביד וליכא חשש מראית עין ואין האיסור רק מצד הנאת השכר אך במרחץ דבלא הנאת השכר יש איסור מצד שנראה כשלוחו ובשלמא בהתנה תחלה לא נקרא שמו עליו מעולם וליכא חשש מראית עין ואף אם הוי חשש מ"ע אינו מחויב לקנות חלקו מן הנכרי לתקן המראית עין כל עוד שאין הישראל גורם לו במעשיו כן כמ"ש לעיל אבל בלא התנו תחלה שנקרא ע"ש הישראל ומת שמתנין אח"כ הוי כאלו הישראל מחליף עמו בשלו א"כ הוי כמשכיר לו משלו וגורם במעשיו למ"ע לכך אסור ולזה בעינין התנו תחלה אך לפ"ז נראה דלא קיי"ל כהך תוספתא דהנה בחדושינו לעיל הקשינו מ"ט יהי' אסור להשכיר מרחץ לנכרי למה לא נסמוך להתיר מכח דנכרי מפעי פעי כדקיי"ל סי' ס"א במשתתף עם הנכרי וכו' כתבתי לחלק די"ל דוקא ביש להנכרי חלק ממש שייך מפעי פעי אבל באם אינו בידו רק בשכירות לא שייך מפעי פעי ולכך חיישינן למ"ע והנה לעיל כתבנו די"ל הך סברא דנכרי מפעי פעי הוי פלוגתא דרבנן ורשב"ג במס' ב"ע דף ע"א גבי אשה לא תקנה את עבדים והבאתי ראי' לזה מתשובת שב יעקב חלק אה"ע וא"כ לפ"ז א"ש דהתוספתא אזלא כרבנן דלא ס"ל הך סברא דנכרי מפעי פעו ולכך אוסר אף בישראל ונכרי שותפין במרחץ אף דליכא איסור מכח הנאת השכר יש בזה איסור מכח דנראה כשלוחו לכך בעינין התנה תחלה אבל אנן קיי"ל כרשב"ג דאמרינן ככרי מפעי פעי וקיי"ל כן ביו"ד סי' ס"א א"כ ממ"נ מותר במרחץ דמצד הנאת השכר ליכא דאין חלק ישראל מתרבה בכך ומצד דנראה כשלוחו לא שיין דנכרי מפעי פעי ולכך שפיר כתב הטור דעת ר"ת דבשלמא בשכירות אסור במרחץ דלא שייך מפעי פעי אבל באם יש להנכרי חלק בו דשייך מפעי פעי לא שייך נראה כשלוחו והנאת השכר ליכא דאין חלק ישראל מתרבה בכך ובשדה אף דלא שייך חשש נראה כשלוחו אסור מכח הנאת השכר דחלק ישראל מתרבה ולכך הביא הטור דעת הר"י דחזרתו אינו חזרה לדידן וא"ש ודו"ק היטב כן נראה נכון שיטת הטור ועיימ"ש אח"ז עוד בישוב שיטת הטור והנה לפי דעת ר"ת דבתנור נמי אסור קשה לי מהו פריך הש"ס רישא אסיפא דמרישא משמע דסתמא אסור ומסיפא משמע דסתמא מותר ומה קושיא נימא דכוונת הברייתא כך דמתחלה קמ"ל דאם התנו מתחלה מותר אף בשדה אף דחלק ישראל מתרבה בכך הא סתמא אסור היכי דחלק ישראל מתרבה בכך ואח"כ קאמר ואם באו לחשבון אסור אף באין חלק ישראל מתרבה בכך כגון בתנור הא סתמא מותר היכי דאין חלק הישראל מתרבה בכך ונימא דרישא בשדה וסיפא בתנור הנה לעיל הבאתי שיטת הטור שהוא תמוה ומ"ש בישובו וכעת כראה דא"ש יותר דהרי הוי קשה להטור קושייתנו לעיל בש"ס מה דקאמר הש"ס לסיועי סייעיה מה ראי' מהתנו בתחלה ללא התנו דהוי כמחליף וכתבנו דכוונת הש"ס הוי דלדידן דקיי"ל בדרבנן יש ברירה א"כ לענין חשש הנאה אף בהתנו אח"כ הוי כהתנו מעיקרא כיון דיש ברירה ייע"ש ולפ"ז ס"ל להטור דהך חלוקא של הר"י בין אם חלק ישראל מתרבה או לא אזיל לדידן דקיי"ל בדרבנן י"ב וא"כ בזה יש סברא לחלק דבתנור לא נראה כשלוחו כיון דיש ברירה א"כ הוברר הדבר למפרע דבשבת שייך רק לנכרי ובחול לישראל אבל בשדה כיון דחלק ישראל מתרבה ע"י מעשה שבת א"כ לא שייך בכה"ג יש ברירה דהרי סוף סוף חלק ישראל מתרבה בכך אך זה לדידן דמספקא לן אם הלכה כמ"ד י"ב או כמ"ד א"ב ולכך הוי בדאורייתא א"ב ובדרבנן י"ב לכך יש לחלק כה"ג אבל התוספתא אתיא כמ"ד בודאי א"ב ולהך תנא דס"ל בודאי א"ב אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן וא"כ אם בתנור נמי א"ב לא מהני מה שאין חלק ישראל מתרבה בכך ולכך אוסר בכל ענין ולדידן י"ל דנשאר סברת הר"י אמת ויציב ודוק היטב כן נראה נכון בשיטת הטור:
בעזר האומר אני ראשון:
ובעזר אלהא דאלהין ובעזר הראשון ואין לו שני ובעזר יודע מחשבות ביום דין ואני אחרון נשלם פרק ראשון סיימתי פרק ג' ימים לפני אידיהן יעזרני להתחיל ולסיים פרק שני יעזרני להתחיל ולסיים פ' אין מעמידין פרק שני במשנה ולא תתייחד אשה עמהם שחשודין על עריות נסתפקתי טעם הדבר בזה אם נימא דהטעם בזה מכח דחיישינן לעברה שלה כמו דאסרינין יחוד ישראל מכח דחיישינן לעברה של עצמו כן ה"נ בזה חיישינן לעברה שתתרצה לו ואף באונס נמי כיון שיש בידה לשמור עצמה מן האונס הוי עברה בידה או באמת על עצמה לא חיישינן דלרצון שלה לא חיישינן כיון דמיירי באופן שהי' בישראל מותר היחוד וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניו' דמיירי בהכי דאל"כ מאי אריא עם הנכרי אפילו עם ישראל כמי לא וכן מפורש לקמן בש"ס דמיירי בכך וא"כ כיון דמיירי ביחוד שמותר עם ישראל רק עם הנכרי אסור כיון דהם חשודים על עריות וא"כ תינח להנכרי יש חשש שיעשה כן אבל האשה שאינה חשודה על עריות א"כ מצדה לא חיישינן לרצון כיון דבכה"ג לא הוי יחוד בישראל ורק עיקר החשש מכח הנכרי שיאנס אותה באונס וי"ל דלדידה לא חיישינן כיון שיהי' רק באונס ועיקר החשש ביחוד עמו הוי מכח לפני עור לא תתן מכשול מכח שהוא מצווה על עריות וי"ל דגם בזה הוי עיקר טעמו מכח לפני עור כמו ברישא בבהמה מיהו אם הוי הכונה מכח לפני עור לא הוי אסור רק אשת איש ולא פני' ולא הו"ל למסתם ולא תתייחד אשה עמו רק הו"ל לפרש אשת איש ובע"כ אף פני' אסורה ולזה בע"כ הטעם מכח דידה כן נלפע"ד בזה:
רש"י בד"ה אין מעמידין בהמה בפונדקאות וכו' ומעלין שכר לבעלים אני בעניי לא ידעתי מה בעי רש"י בזה אם מעלין שכר לבעלים או הוי בחנם ועוד קשה למה דמשני הש"ס אח"כ דלכך לוקחין בהמה מרועה שלהם משום דמתייראין להפסיד שכר ופריך א"ה אמאי אין מוסרין בהמה לרועה שלהם נימא דמתייראין להפסד שכר למה לא פריך ממתניתין דאי מעמידין בהמה בפונדקאות נימא דמתזראין להפסד שכר למה דלא ידע החילו' דחד בחברי' ידע ובע"כ דמן המשנה אין ראי' די"ל דמיירי בחנם וא"כ למה פרש"י בשכר דמעלין שכר לבעלים וצ"ע ותוס' ד"ה אין מעמידין וכו' ובתרי מסכתות לכ"ע אין סדר הכה דבריהם הי' תמוהין בעיני בהשקפה ראשונה דאדרבא אם בתרי מס' לכ"ע אין סדר א"כ אפשר דהוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם אבל אם הוי סדר הוי סתם ואח"כ מחלוקת ושוב ראיתי במהרש"א שהרגיש בזה והניח דבריהם בצ"ע וכדי שלא יהי' דבריהם תמוהין כל כך נראה דט"ס הוא וצ"ל וקשה דבתרי מס' לכ"ע אין סדר או ולא נהירא לי וכדומה והיא ענין השגה וקושיא על מ"ש תחלה דספק דרבנן להקל ע"ז כתבו להשיג כיון דבתרי מס' לכ"ע אין סדר למשנה א"כ קשה דהוי ס"ס לאיסורא חדא דלמא קיי"ל כרבינא ומתניתין לכ"ע הוא ואת"ל כר"פ דלמא נשנית פרה קודם ע"ז הוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ובס"ס אף בדרבנן אזלינן לחומרא ואם לא הוי זה לכ"ע רק הוי חד דעה דאף בתרי מס' יש סדר הוי ס"ס להיפוך דלמא קיי"ל כמ"ד דיש סדר והוי פרה אח"כ ואת"ל כמ"ד אין סדר אכתי דלמא סוף סוף נשנית פרה אח"כ והוי ס"ס גם לקולא וכעין ס"ס כזו מצינו בכמה דוכתא אבל כיון דבתרי מס' לכ"ע אין סדר א"כ הוי ס"ס לאיסורא גם י"ל דס"ל להתוס' דמה דאמרינן בסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם היינו רק היכי דידוע שיש סדר אז שייך לומר דרבי לא חשש לסתום כחד מ"ד כיון דידע שסופו אח"כ להביא מחלוקת והוי כמפורש אומר שמה שסתם תחלה אינו סתם אלא זה דברי פלוני שזה הטעם דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם אבל אם אין סדר למשנה א"כ כיון דעכ"פ אין ידוע וניכר מן הסדר אם הוי סתם ואח"כ מחלוקת או מחלוקת ואח"כ סתם אז אם לא דס"ל לרבי דהלכה כן לא הוי סותם ולסמוך על המחלוקת כיון דאין ניכר מגוף הסדר אם הוי מחלוקת ואח"כ סתם או להיפוך ובזה הוי הלכה כסתם ולכך הקשו על דבריהם הקודמים מ"ש דהוי סתם ואח"כ מחלוקת דהרי בתרי מס' לכ"ע אין סדר ובזה הוי הלכה כסתם כן כראה לי נכון מיהו המעיין בב"ק דף ק"ב שם משמע להיפוך מסברתינו הנ"ל ולכך דבריהם צ"ע עדיין ועיין בלשון הרא"ש בזה שתמוהין ביותר דהרי בלא"ה פרה הוי אחר ע"ז כידוע גם תימה עליו קושיות המרש"א הנ"ל: