אור ברסלב
עבודת עבודה חלק א זרה › דף כא.

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף כא.

דף כ.

גמ' בית נמי קמפקע לי' ממזוזה קשה לי מהו פריך הרי בשדה איכא כמה דאיכא תרומת ומעשרות וכן לקט שכחה פיאה משא"כ בבית דליכא רק מזוזה ודוחק לומר דבין חד לתרתי איכא לאפלוגו אבל בין תרתי לתלת ליכא לפלוגי זה דוחק וצ"ע ועוד קשה לי הנה זה ודאי דאם לא הוי איסור חני' אין איסור בהשכרות שדות לנכרי אף דמפקע לה ממעשר דלפי האמת התורה לא חייבה מעשר רק כשהוא ביד ישראל ולא כשהוא ביד נכרי וא"כ מן הדין מותר הוא. רק כיון דבלא"ה יש גזרת חני' לכך שוב צרפו לזה מה דמפקיע ממעשר א"כ שוב הי' יכול לומר בלא"ה כיון דהנכרי עשה מלאכה והרי ברחיים ומרחץ אסור להשכיר לעכו"ם בשבת מוכח שיאמרו דהנכרי עושה מלאכת ישראל וחיישינן למראית עין וכדמפורש במשנה רק בשדה כיון דלאריסותי' קעביד מותר א"כ י"ל דהיינו דוקא היכי דליכא חשש חני' בזה לא גזרו למראית עין בשדה בשבת כיון דלאריסותו' קעביד אבל במקום דאיכא חשש חני' בקרקע דאיכא תרתי חדא חני' בקרקע וחדא דאפשר לבא לידי מראית עין שיאמרו דבמלאכת ישראל הוא עוסק לכך גזרו משא"כ בבית דליכא חשש מלאכת שבת לכך לא גזרינן כן להיפך בשדה היכי דליכא חשש חני' לא גזרו לשבת כיון דאריסותי' קעביד ולמה לא משני כן וצ"ע והנה מזה נראה להביא ראי' לדעת הסוברים דבשדה מותר בשבת לעשות מלאכה ע"י נכרי בקבולת עיין באו"ח סי' רמ"ג ורמ"ד ולכך א"ש כיון דהחילוק בין מרחץ לשדה הוי דבשדה יש בו היתר שיאמרו דלאריסותי' קעביד ובמרחץ אין דרך ליתנו באריסות א"כ תינח היכי דמותר להשכירו דהוי תרתי להיתרא וחדא לאיסורא בזה מותר כמ"ש הט"ז סי' רמ"ד אבל במרחץ דהוי רק חדא להיתרא וחדא לאיסורא בזה אסור אף דרך היתר וא"כ לפ"ז היכי דאסור להשכיר השדה א"כ אף בשדה ליכא כאן רק חדא להיתרא וחדא לאיסורא שוב אסור אף בשדה בקבולת וא"כ קשה מ"ט קמ"ל במשנה דאין משכירין שדות הו"ל לאשמענין רבותא יתירא דאף להשכיר עכו"ם בקבולת אסור שם ובע"כ לא מיירי שם באיסור שבת כלל ולכך צריך לומר דמפקיע ממעשר אבל אם נימא כדעת הפוסקים דבשדה בכל ענין אסור בקבולת א"כ לא הוצרך למתני בזה איסור בקבולת דבכל ענין אסור בלא"ה בע"כ לא הוצרך לאסור רק בשכירות וא"כ לימא דאית בי' תרתי מכח שבת וצ"ע ועיין מ"ש עוד להשות בזה בחידושי לש"ס דף כ"א ע"ב לקמן:

גמרא אף במקום שאמרו להשכיר וכו' וסתמא כר"מ וכו' קשה לי מנ"ל דהוי סתמא כר"מ דלמא הוי כר' יוסי וזה דברי ר' יוסי עצמו דיהיב טעמא למלתא למה ס"ל משכירין בתים דליכא בבתים תרתי דהרי אף בבתים איכא תרתי כיון דמכניסין בו ע"ז וא"כ לגזור בו כמו בשדות לכך קאמר דבבתים ליכא תרתי דהרי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו' וא"כ שוב ליכא בבתים תרתי לכך שוב לא גזרו בי' כלל ואדרבא לכאור' הי' נראה דדוקא דברי ר' יוסי הוא דלר"מ קשה מ"ט גזרו שכירות אטו מכירה בבתים אף דליכא תרתי בבתים מ"מ כיון דמכירה בא"י וסוריא מן התורה גזרו בא"י שכירות אטו מכירה ולמה לא גזרו שכירות שאר בתים אטו בית דירה דאסור מן התורה ובשלמא לר"י א"ש דס"ל דאפילו חד גזרה לא גזרו בשכירות בתים כיון דליכא תרתי בבתים א"כ ה"נ לא גזרו בשאר בתים אטו בית דירה אבל לר"מ דס"ל בא"י גזרו בשכירות בתים אטו מכירה א"כ גם בח"ל וסוריא נגזור שכירות שאר בתים אטו בית דירה דאסור מן התורה ובזה אין סברא לומר דבסוריא וח"ל הקילו דבשלמא לענין חני' בקרקע יש לחלק ולומר דסוריא לא חמיר כולי האי אבל איסור דלא תביא תועבה אל ביתך כראה דכל המקומות שוין בזה לא"י וכמו דגזרו בא"י שכירות בתים אטו מכירה מכ"ש דראוי לגזור שכירות אטו שכירות ובע"כ דהך סיפא ר' יוסי הוא ולא ר"מ והנה לפמ"ש התוס' דאיסור זה גופו דרבנן הוי א"ש דהוי גזרה לגזרה אבל להסוברים דהוי מן התורה קשה ואפשר דלכך דייקא המשנה בלשונה ואמרה לא לבית דירה אמרו ולא נקט לא לדירה אמרו דאם הוי אומר בלשון זה לא לדירה אמרו הוי משמע דאף בית דירה אם משכיר לו שלא לדירה מותר ודוקא אם משכיר לו לדירה אסור אבל כיון דנקט לא לבית דירה אמרו משמע דכל שהבית הוי בית דירה בזה אסרו אף שלא לבית דירה מכח גזרה אטו שישכיר לו לדירה ממש רק אם משכיר לו בתים שאין ראוין לדירה אז חדרים הללו לא מחלפו בבית דירה ועוד כיון דבתים הללו אין ראוים לדירה א"כ לגזור בהו אטו שישכירם לדירה לא שייך דהרי אינן ראוים לדירה ולגזור שכירות דידהו אטו בית דירה הרי אף בית דירה שלא לשם דירה רק לעצמו מותר מן התורה ואינו אסור רק מדרבנן וא"כ שוב דירות אחרות שאין ראוין לדירה אטו בית הראוי לדירה הוי גזרה לגזרה והנה בזה אפשר ליישב קושייתינו מנ"ל דר"מ הוא דלמא ר' יוסי הוא ור' א טעמא הוא דיהיב למלתא דבבתים ליכא תרתי דאף במקום שאמרו וכו' ולפמ"ש י"ל כך דמה דקאמר מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרו אין הכונה על א"י וסוריא רק הכונה מדנקט לא לביה דירה אמרו מכלל דאיכא דוכתא היינו בית הראוי לד רה דלא מוגרו אפילו להכניס בו עצים דאל"כ אלא כל המקומות מותרין להשכיר לעצים רק אם משכיר לשם דירה אסור ולאו במקום תליא מלתא רק בגוף השכירות לשם מה משכירן הו"ל לומר לא לדירה אמרו ומדנקט לבית דירה משמע דבמקום תליא מלתא דאיכא דוכתא דאפילו להכניס עצים אסור והיינו בע"כ מכח גזרה אטו שישכיר לדירה ממש א"כ מוכח דסתמא כר"מ דס"ל חד גזרה גזרו אף במקום דליכא תרתי דאי כר' יוסי בכל דוכתא מוגרו לשם עצים כל שאינו משכירו לדירה דהוא ס"ל דאף חד גזרה לא גזרינן היכי דליכא תרתי ומזה מוכח דאתיא כר"מ ודו"ק היטב: רש"י בד"ה משכירין להם בתים ולא גזרינן אטו מכירה דאי כמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאורייתא וכו' תמוה לי שפרש"י הוא לסתור לדברי הש"ס מסיק דס"ל לת"ק דכיבוש יחיד שמי' כיבוש ואיכא במכיר' איסור תורה ואעפ"כ לא גזרו בבתים שכירות אטו מכירה ובשדה דאית בי' תרתי גזרו וכן פרש"י בעצמו בסוגית הש"ס דס"ל דאיכא במכירה איסור תור' ולמה פרש"י להיפך הן אמת דעל הש"ס גופי' קשה מי הכריחו לומר דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש הרי אף אם מסיק כן נמי מוכרח לחדש בין שדה לבתים דבשדה דאית בי' תרתי וכו' וא"כ הי' יכול לתרץ דס"ל כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש דמה דאסרו בשדה שכירות היינו מכח דגזרו בזה גזרה לגזרה ומה דלא גזרו כן בבתים היינו מכח דבשדה אית בי' תרתי והרי לולי הקושיא דבתים הוי ניחא ליה מה דגזרו בשדה שכירות אף דהוי גזרה לגזרה ולא פריך דהרי הו"ל גזרה לגזרה רק עיקר קושייתו אם בבתים לא גזרו גזרה לגזרה למה גזרו בשדה כן והו"ל לתרץ דבשדה דאיכא תרתי גזרו אף גזרה לגזרה משא"כ בבתים ולמה לי' לחדש דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש ואפשר כדי לפרש טעמי' דר' יוסי דס"ל דלא שמי' כיבוש ותליא פלוגתתם בפלוגתא דעלמא משא"כ אם נימא דגם ת"ק ס"ל דלא שמיה כיבוש א"כ מ"ט דר' יוסי שחילק ועכ"פ פירש"י דפירש להיפוך צ"ע ומה שהי' נראה ליישב פרש"י שלא יהי' תמוה כל כך נראה ע"פ דברי התוספות בד"ה מזוזה חובת הדר הוא ועיין בהם היטב ולפ"ז הי' כראה דמה דמשני הש"ס דקסבר כיבוש יחיד שמי' כיבוש ולא משני דלא שמי' כיבוש ובשדה דאית בי' תרתי גזרו גזרה לגזרה ובבתים דליכא תרתי לא גזרו גזרה לגזרה היינו משום כיון דקיי"ל בכל דוכתא דלא גזרינן גזרה לגזרה ולכך לא ניחא ליה לומר דכאן שאני מבעלמא דגזרינן גזרה לגזרה לכך טפי משני דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש וחד גזרה הוא ולפ"ז ס"ל לרש"י דהסוגיא אזלא כמ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מדי מעשר ולכך ס"ל דהפקעת המעשר לא הוי רק במה שמפקיען מדין מעשר אף אם יזרע בו ישראל וא"כ זה שייך רק במכירה ולא בשכירות ובע"כ דהגזרה הוי שכירות אטו מכירה ואם נימא דס"ל כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש יהי' גזרה לגזרה לכך מתרץ דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש וחד גזרה הוא אבל רש"י ס"ל להלכה כמ"ד אין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר ולדידי' בע"כ מה דבשדה אית בי' תרתי לאו מכח דמפקיע אף השדה ממעשר רק שהנכרי לא יפרוש ממנו מעשר כפירוש הי"מ ולדידהו אף בשכירות שייך כן כקושיית התוס' וא"כ לדידהו א"צ לומר כיבוש יחיד שמי' כיבוש דלעולם לא שמי' כיבוש ומה דגזרו בשכירות לאו אטו מכירה רק בשכירות גופא איכא תרתי וגזרו בי' רבנן ולכך לא כתב רש"י במשנה בלשונו דגזרו שכירות אטו מכירה רק בקינור דגזרו בי' רבנן היינו בשכירות עצמו כיון דאיכא תרתי ואצ"ל מכח גזרה לגזרה וא"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה הא אמר רב משרשיא וכו' פירוש וא"כ אין לגזור בהו שכירות אטו מכירה דמכירה לא מפקע לה ממזוזה אבל בשדה מכירה מפקע לה ממעשר הנה מה שהוכרחו לפרש כן ולא פירשו בפשיטות דבבתים בשכירות כמי לא מפקע לה ממזוזה דחובת הדר הוא אבל במעשר בשכירות מפקע לה ממעשר היינו משום דהם אזלי דלא כפירוש הי"מ רק כפי מה שהסכימו בסוף דמ"ש דמפקיע לה ממעשר היינו למ"ד יש קנין לנכרי ומכח דאף אם יזרענה הישראל נמי יפטור וא"כ כל זה לא שייך בשכירות דבזה ודאי אין כאן קנין נכרי להפקיע ממעשר וא"כ בשכירות גם במעשר ליכא הפקעה לכך הוכרחו לפרש דהכוונה דבמזוזה אף אם ימכור אין כאן הפקעה אבל במעשר במכירה איכא הפקעה וזה פשוט:

בא"ד ולא נהירא דא"כ מהו קאמר בסמוך לר' יוסי שדה דאית בה תרתי וכו' הנה בעניי לא יכלתי לעמוד על טוב כוונתם מנ"ל דכוונת הש"ס הוי דבמכירה אית בה תרתי דלמא באמת הכונה על שכירות דבשדה דאית בי' תרתי בשכירות גזרו בי' רבנן בתים דלית בי' תרתי בשכירות לא גזרו בי' רבנן ומ"ל לפרש בדרך אחר ולהקשות וצ"ע ומה דבסוריא גזרו במכירה ולא בשכירות היינו דבשכירות הוי גזרה לגזרה ועיין מה שכתבתי ליישב זה: בא"ד אבל בית וכו' ואפילו אם שכרה ישראל אחר ודר בה וכו' הנה לכאורה דבריהם תמוהין מי הכריחם לכך וטפי הו"ל לפרש להיפוך דבשדה אף אם יזרע הישראל פטור ממעשר לכך הוי הפקעה אבל בבית אם ישכור עמנו ישראל חייב במזוזה דחובת הדר הוא לכך אין כאן הפקעת ודוחק לומר מכח דהוי פשוט להו בלא"ה דחיוב השוכר בזה הוי רק מדרבנן ולא מן התורה ולכך הוכרחו לפרש כן דמלשונם משמע דעתה הוא שחדשו כן בשביל פירוש סוגיא זו והרי כאן הוי אפשר לפרש להיפוך וכן הרגיש בני שיחי' אך נראה דא"ש דבריהם שהם הוכרחו לפרש כן דהוי קשה להו דבשלמא לפירוש הי"מ דהכונה דמפקע לה ממעשר היינו שלא יקיים הנכרי מעשר ממילא מה דפריך בית נמי מפקע לה מזוזה היינו שלא יקיים הנכרי מזוזה בזה פריך שפיר המקשן למה דלא ידע מדברי רב משרשיא דחובת הדר הוא והוי ס"ל דחובת בית הוא והוצרך לדברי ר"מ אך לפי מה שפירשו הם דעיקר הפקעת המעשר הוי במכירה מכח יש קנין לנכרי והיינו דאז אף אם יזרענו הישראל פטור ממעשר דוקא מכח זה הוי הפקעה א"כ קשה טובא מהו פריך בית כמי מפקע לה ממזוזה אטו לא ידע הדין דהשוכר בית אחר למד יום חייב במזוזה והרי כן מפורש בברייתא והביאו התוס' כאן א"כ אינו מפקע לה לגמרי דאם ישכרנו הישראל יותר מלמד יום חייב ואף אם המקשן לא ידע מזה התרצן למה לו לדברי רב משרשיא הו"ל לתרץ דבזה אין כאן הפקעה דאם ישכרנו ישראל חייב בה ובע"כ דס"ל להש"ס דזה הוי רק מדרבנן ומן התורה פטור אף בשכרו ישראל לכך פריך שפיר מזוזה נמי מפקע לה ממזוזה דאף אם ישכרנו ישראל פטור מן התורה ולזה מוכרח להביא דברי רב משרשיא דחובת הדר הוא ומן התורה פטור ואין כאן הפקעה וא"ש ודו"ק היטב:

בא"ד ולא נהירא וכו' הנה לעיל עמדתי דמנ"ל דכונת הש"ס הוי דבמכירה איכא תרתי דלמא הכונה דבשכירות גופא איכא תרתי ושבתי וראיתי די"ל דהוכחתם הוי ממ"ש בסוריא דמשכירין שדות ולא מוכרין ומפרש הטעם בשדות דאית בהו תרתי גזרו בהו רבנן בתים דלית בהו תרתי לא גזרו רבנן והנה בזה ודאי אין הכונה דבמכירה דסוריא איכא תרתי דהרי בזה ליכא תרתי כיון דס"ל כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש א"כ סוריא פטור מן התורה במעשר וליכא תרתי ובע"כ הכונה בשדות דבמכירה דארץ ישראל איכא תרתי גזרו בי' רבנן אף בסוריא וכו' וא"כ כיון דהתם הכונה כך והרי בחד לשנא נקט לתרוייהו ממילא גם בתחלה בארץ ישראל הכונה בשכירות דבמכירה איכא תרתי גזרו כן אף שכירות אטו מכירה ובזה מיושב קושיות המרש"א למה לא הקשו מר"א דגבי דברי ר"א שפיר הי' אפשר לפרש דהכונה באמת בשכירות איכא תרתי אבל מדברי ר' יוסי הקשה שפיר מכח לישנא דקאמר אח"כ בסוריא וכו' וק"ל ועדיין צ"ע:

בא"ד מ"מ אין חיוב זה מן התורה וכו' עיין במהרש"א מה שעמד מ"ט לא הביא ראי' מגוף הברייתא דאם הוי מן התורה מה חילוק יש בין א"י לח"ל ובמחכת"ה נעלם ממנו לשעה דברי התוס' אח"כ מ"ש בד"ה אף במקום שאמרו להשכיר וכו' מ"ש בשם הר"א דביתך לא נקרא רק בא"י ולא בח"ל והקשו ממזוזה ייע"ש וא"כ לפ"ז לא הוי מצי התוס' להביא ראי' מגופא דברייתא דמה חילוק יש בין א"י לח"ל די"ל כדעת הר"א דביתך לא נקרא רק בא"י ולא בח"ל ולכך בא"י חייב מן התורה ולא בח"ל וא"ש ודוק:

תוס' ד"ה אלפני דלפני לא מפקידינן הנה פירושם דחוק מאוד דמה ענין זה לזה ולדעתי נראה דמזה ראי' לדעת התוס' לעיל דף י"ד ד"ה חצב קשבא שמשמע מדבריהם דמה דאמרינן אלפני דלפני לא מפקידינן היינו רק היכי דהוי ספק אם ימכרנו לאחר או לא אבל היכי דידוע שימכרנו לאחר אסור וא"כ מוכח מזה דמה דאמרינן אלפני דלפני לא מפקידינן אין הכונה דגוף הלאו לא שייך באמצעות אחר דודאי הלאו שייך אף ע"י אחר רק היכי דהוי לפני דלפני תלינן שלא ימכרנו לאחר מספק וא"כ זה דקאמר כאן במהו דפריך וניחוש דלמא מזבין ההוא נכרי לתרי נכרי' לזה משני דהרי חזינן דאלפני דלפני לא מפקידינן ובע"כ הטעם דמספקא לא חיישינן שמא ימכרנו לאחר כן ה"נ בזה לא חיישינן שימכרנו לאחר וא"ש אבל לשיטת הסוברים דאף היכי דודאי ימכרנו לאחר מותר א"כ לדידהו גוף הלאו ליכא בלפני דלפני ולא מכח ספק א"כ אין לו דמיון כלל לכאן והוא תמוה מה שייך זה לכאן ובע"כ כדעת הסוברים דהיכי דידוע אסור למכור ואינו מותר רק מכח ספק לכך מביא זה הש"ס לדמיון וראי' לכאן וזה ראי' ברורה לפע"ד ודו"ק:

תוס' בד"ה אף במקום שאמרו להשכיר וכו' וקשו בה טובא חדא כי אין נראה לר"י שיגרע ישראל בח"ל מעכו"ם דאפילו למ"ד אין קנין לנכרים בא"י בח"ל מיהא יש לו קנין וכו' והנה לולי דברי קדשם היה נראה דלק"מ דאין כוונת הר"א דלכך בח"ל לא הוי ביאך דאין קנין בח"ל לישראל דודאי יש לישראל קנין בח"ל רק הכונה להיפוך להיפוך רהרי לכאורה הוי ראוי לומר דנהי שהבית הוי של ישראל כיון דמשכירו לנכרי הוי ביתו של הנכרי וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים דכיון שהשאיל ישראל ביתו להמפקיד לשמירת ממונו ביתו דמפקיד קרינן בי' וכן מוכח גם במס' ב"ק גבי ובער בשדה אחר וכו' וא"כ ה"נ נהי דהוי ביתו של ישראל כיון שהשכירו לנכרי הוי ביתו של הנכרי רק בא"י אלים כחו דישראל והורע כח הנכרי דהרי לחד מ"ד ס"ל דאף במכירה ממש אין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר ולכך אף למ"ד יש קנין (נכרי היינו קנין ממש בקנין הגוף אבל בשכירות לבד ודאי לא אלים קנין הנכרי ולכך אף ששכרו הנכרי מ"מ נחשב עדיין ביתך של הישראל שהגוף שלו ולכך אסור להכניס בו ע"ז אבל בח"ל אלים כח הנכרי ככח ישראל ולכך כיון ששכרו הנכרי ממנו הו' ביתו דשוכר ולא הו' ביתך דישראל וכמ"ש הרא"ש בפסחים וא"ש דברי הר"א דאין הכונה מכת דהורע כחו של ישראל בח"ל אך הכונה מכח השוכר השוכר דהורע כח השוכר הנכרי בארץ ולא נקרא ביתך בשכירות אבל בח"ל יפה כח הנכרי ג"כ ונקרא ביתך של הנכרי כיון ששכרו הן אמת דאם נאמר כן קשה על הש"ס לעיל דף ט"ז דפריך ושכירות מי קנייא והתנן אף במקום שחמרו להשכיר לח לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז ומה קושיא הרי הך משנה רק בא"י מיירי שם ובקרקע לא אלים כח הנכרי להיות זוכה בו בשכירו' אבל בח"ל בקרקע ובא"י במטלטלין י"ל שפיר שכירו' קנייא ומהו פריך ולכך אי אפשר לפרש כוונת הירושלמי מכת הנכרי השוכר דא"כ הוי נגד ש"ס דילן דמוכח התם להיפוך ולא קיי"ל כהירושלמי ובע"כ כוונת הירושלמי והר"א מכח הורע כוחו של ישראל הבעה"ב ולכך הקשה ר"י דאין זה סברא מ"מ קשה דכל זה הו"ל להתוס' להזכיר בפירוש ולא לקצר ועוד י"ל כוונת הר"א לפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קנ"א בשם הראב"ן דלכך אנו נוהגין להשכיר להם מכח דיד הנכרי תקיפה בדיניהם ובדיניהם הוי שכירות כמכירה יע"ש וכוונתו אף דבדין תורה לא הוי כמכירה מ"מ קיי"ל דינא דמלכותא דינא ולפ"ז נראה דהטעם דד"מ דינא הוי מכח שיש כח להמלך לגזור שלא ידורו בארצם כ"א בדרך זה כמ"ש כל הפוסקים טעם זה א"כ תינח בח"ל דהוי שלהם שייך כומר דדמ"ד אבל בא"י דהוי שלנו א"כ שם לא שייך דדמ"ד ולכך שפיר קאמר הירושלמי דדוקא בא"י דאף דידם תקיפה מ"מ אזלינן בתר דין תורה ושכירות לא קנייא ולא הוי כמכר ועיין בנדרים דף כ"ח בר"ן דבא"י לא שייך לומר דדמ"ד והוא כתב כן במלכי ישראל ולפמ"ש אף במלכי אומ"ה הוי כן אבל בח"ל אזלינן בתר דיניהם וכיון דבדיניהם שכירות קנייא הוי ביתו דנכרי כן י"ל כוונתו מיהו דבר זה חדש הוא אם נימא דבא"י לא שייך דדמ"ד ויהי' תליא בפלוגתא אם כיבוש מלחמה שמי' כיבוש או לא או י"ל אף אם בעלמא שמי' כיבוש י"ל ארץ ישראל שאני דכתיב כי לי הארץ ויהי' תליא בדין אם יש קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר או לא דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י ה"ה נמי ע"י כיבוש מלחמה דהוי כקנין הוי שלהם ושייך שם לומר דדמ"ד אבל למ"ד אין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר דכתיב כי לי הארץ וא"כ אם מכירה מדעתו לא מהני מכ"ש כיבוש מלחמה ולכך אין הארץ שלהם ושוב לא שייך שם דדמ"ד ואינו דומה לח"ל דשם כיבוש מלחמה שמי' כיבוש והוי שלהם ויתיישב בזה מה דהוי קשה לי דלפי דרכנו מהו פריך הש"ס לעיל דף י"ד ושכירו' מי קנייא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר וכו' ומהו פריך הרי י"ל כוונת הש"ס דפריך שכירו' קנייא היינו מכח דיניהם דבדיניהם קנייא ודדמ"ד והיינו רק בח"ל אבל התנא מיירי בא"י כדמפרש בירושלמי כאן והמקשן שם פריך למה אוסר למכור אף בח"ל בהמה לנכרי הרי בח"ל שכירו' קנייא דהרי כחן מותר להשכיר בית דירה בח"ל ואם הש"ס דילן אינו סובר כן הוי הש"ס דילן נגד הירושלמי ולא קיי"ל כירושלמי אך לפי הנ"ל א"ש דהש"ס דפריך ושכירו' מי קנייא היינו רק על המקשן דפריך שם בפשיטות על התרצן דמשני משום שאלה ומשום שכירות פריך שאלה קנייא אגרא קנייא ושפיר מתמה אח"כ ומה זו קושיא הרי י"ל דהך תרצן ס"ל כמ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר א"כ לפ"ז אין חילוק בין א"י לח"ל וכיון דמוכח ממשנה זו דשכורו' לא קנייא בא"י ה"ה נמי בח"ל לא קנייא וא"כ לדידי' מוכח דבכל ענין לא קנייא לכך קאמר משום שאלה ושכירו' ומהו פריך בדרך תימה ושכירו' קנייא הרי מוכח דעכ"פ לחד מ"ד דשכירו' לא קנייא אבל לפי האמת לדידן דקיי"ל כרבה בגיטין דאין קנין לנכרי בא"י שפיר קיי"ל כהירושלמי דיש חילוק לענין דדמ"ד בין א"י לח"ל דבא"י לא שייך דדמ"ד ובח"ל שייך דינא דמלכותא דינא ולכך יש חילוק בין א"י לח"ל כן נראה ליישב דעת הר"א בזה בא"ד יש לפקפק על מה סומכין עתה בני אדם להשכיר ולמכור בתים וכו' עיין במהרש"א מ"ש דתיבת למכור לאו דוקא דמכיר' אין בו חשש כלל ייע"ש ולפע"ד י"ל דוקא ודוקא הוא וכוונתם על מכירה לזמן דס"ל כדעת הפוסקים דכל מכירה לזמן הוי רק קנין הפירו' וקה"פ קיימ"ל דלאו כקהג"ד א"כ הוי ביתך של ישראל וז"ש דעל מה סומכין עתה למכור לזמן או בדרך שכירו' להשכיר בתים וק"ל ומ"ש ואף לבית דירה הנה אין לשונם מדוקדק דהרי עיקר האיסור הוי רק לבית דירה וכל שלא לבית דירה אין בו איסור וא"כ כך הו"ל לומר על מה נהגו עתה למכור ולהשכיר בתים לבית דירה וכו' והנה לולי דמסתפינא הייתי מגי' דתיבת בית הוא מיותר וכך הו"ל לומר ואף לדירה וכוונתם שהם מפרשים לשון המשנה דנקט ולא לבית דירה ולא נקט לא לדירה דקמ"ל דאינו מותר להשכיר רק מקומו' שאין ראוין לדירה כלל אך מקומו' הראוין לדירה אף להכניס בו עבים ואבני' אסור דגזרינן אטו שישכרנו לדירה ממש ולכך תמהו התוס' על מה נהגו עתה למכור בתים ולהשכיר דהרי בתים עשוין לדירה וא"כ אף להכניס בו עצים ראוי לאסור ואף לדירה דהיינו לשם דירה הלא משכירין וזה אסור מן התורה וק"ל:

בא"ד וכיון דשכירו' בית דירה אינו אסור אלא מדרבנן אף בארץ א"כ בח"ל הקילו הנה לכאורה אין הבנה לדבריהם דמה ענין ח"ל לארץ בזה כיון דמצוה זו אינה תלוי בארץ מה בין ארץ לח"ל ונראה לפרש כוונתם עפמ"ש הט"ז בא"ח סי' רמ"ד לחלק בין מרחץ לשדה דבשדה דאיכא תרתי לטובותא לא חיישינן למראית עין אבל במרחץ דאיכא רק חד למעליותא חיישינן למראית עין ייע"ש א"כ ה"כ י"ל בזה דמה דאסרו להשכיר בית דירה לנכרי מפני שמכניס לתוכו ע"ז אף דמדינא מותר כיון שאינו דר שם הישראל מ"מ חיישינן למראית עין שיאמרו שהישראל עצמו דר שם ולפ"ז כיון דעיקר האיסור מכח מראית עין א"כ בח"ל כיון דאיכא תרתי להיתרא אחד שמא מכרו לנכרי ואת"ל לא מכרו שמא משכירו לנכרי ולאיסור ליכא רק קרא להיתרא שדר שם גם הישראל ולכך לא חיישינן בזה למראית עין אבל בא"י דמכירה שם אסורה א"כ אם נימא דהוי דרך מכירה עשה איסור ואם הוי דירת ישראל עצמו שם ג"כ אסור ואין היתר רק דרך השכרה וא"כ כיון דהוי תרתי לאיסורא וחד להיתרא חיישינן למראית עין שיאמרו שהוא עצמו דר שם ולכך דהעיקר החילוק דבא"י חיישינין למראית עין ולא בח"ל וא"ש ודו"ק היטב ועיין בחידושי לש"ס לקמן בתוס' ד"ה אריס אריסותי' קעביד מ"ש לפלפל בדברי התוס' הנ"ל ע"כ גמ' הא לכותי שרי כותי עביד מלאכה בחוה"מ עיימ"ש בזה בחידושי לא"ח סי' תק"כ בה' חוה"מ מ"ש שם בזה ייע"ש ומה דלא פריך דקעביד ביו"ט שני ייע"ש וכאן קשה לי כך לפי דעת המחנה אפרים הובא דבריו בספר שעה"מ הלכות תרומות דאף דאין שליחו' לנכרי היינו בחנם אבל בשכר יש שליחו' לנכרי ייע"ש וכבר הארכנו בזה בכמה דוכתא והנה באין שלד"ע ודאי אף בשכר אין שלד"ע כדמוכח בהכונס גבי השוכר עידי שקר פטור מד"א וחייב בד"ש וא"כ מה קושיא נימא דודאי בשביל איסור דרבנן לא הוי חיישינן למראית עין רק בנכרי יש חשש שיאמרו שהוא שכיר יום לישראל ובזה יש שליחות לנכרי ויש כאן איסור תורה אבל בכותי דהוא בר חיובא א"כ אין שלד"ע לכך אף שהוא שכיר יום לא עשה המשלח איסור תורה לכך אף דיש בזה איסור קל דבד"ש חייב מ"מ בזה י"ל דלא גזרו למראית עין ומהו פריך מיהו י"ל כיון דבדין אין שליח לד"ע יש פלוגתא אם תליא בבר חיובא אי בעי עביד אי בעי לא עביד וא"כ י"ל דלמ"ד אי בעי עביד אי בע' לא עביד אף בנכרי אין שליח לד"ע וא"כ י"ל דקושיו' הש"ס כאן למ"ד דאי בעי עביד תליא מלתא א"כ ממ"נ אם בתורת אין שלד"ע אתי עלה אף בנכרי אשלד"ע וא"כ קשה מ"ש כותי מנכרי ובזה י"ל דברי התוס' לקמן ד"ה אבל שדהו לנכרי שרי שהקשו דלמא כ"ש נכרי ותרצו דאדרבא כותי עדיף דאיכא תרתי והקשה המהרש"א דא"כ מה פריך הש"ס לעיל מרחץ נכרי הא לכותי שרי דלמא כותי הוי ק"ו דהרי איכא תרתי ועיין מ"ש שם בזה ולפמ"ש י"ל כך דפרכת הש"ס לקמן אזיל למ"ד באי בעי עביד ואי בעי לא עביד וא"כ אף בנכרי אין שלד"ע הוי כותי גרע מנכרי דאיכא בי' תרתי ולכך פריך שדהו לכותי אבל לנכרי שרי אבל כאן פריך לאידך מ"ד דס"ל דבבר חיובא ולא בבר חיובא תליא מלתא וא"כ בנכרי יש שליח לד"ע והוי בנכרי כמי תרתי דבנכרי הוי שלוחו ממש כיון דהוי בשכר משא"כ בכותי וא"כ בנכרי בעי איכא תרתי ומה דלא משני כן באמת דיש לומר בכותי מותר כיון דאין שליח לד"ע יש לומר דסבירא ליה להש"ס דשקולים הם כיון דבכותי יש לאו גמור דלפני עור והשני איסור קל דשליחות ומראית עין שיש בזה ובנכרי הוי להיפוך דהוי בו איסור חמור אם הוי שליח בשכר והוי מראית עין חמור וזה שקול כהני תרתי דבכותי לכך שוין הם זה כזה וא"ש ודו"ק ועיין בחבורי לא"ח אשר התחלתי בשנת תר"ד לפ"ק שם הקשיתי בתשובה לק"ק טולטשין בה' שבת סי' רמ"ד הקשיתי שם על הש"ס הנ"ל דהו"ל להקשות דביו"ט כמי עביד בי' מלאכה כיון דכותים לא ס"ל מדרש חכמים:

גמ' הא מרחץ לכותי שרי כותי נמי קעביד בי' מלאכה בחוש"מ קשה לי מהו פריך נהי דהמקשן הוי ס"ל מרחץ אסור בחוה"מ או כמ"ש בחידושי לה' חוה"מ סי' תק"ל בפירוש הסוגיא דהוי סובר דמרחץ לנכרים אסור בחוה"מ ולא הותר רק לצורך ישראל כמו ביו"ט דדרשינן לכם ולא לנכרים כן הוי בחוה"מ לענין מרחץ ייע"ש אך עכ"פ זה ודאי ידע המקשן דמלאכת דבר האבוד מותר בחוה"מ אף בכל מלאכות האסורות דבר האבד מותר וא"כ מהו קושיא הרי י"ל דהתנא מיירי בדבר האבד בענין שאם לא ישכיר לנכרי זה לא יוכל למצוא להשכיר לאחר וא"כ לכותי מותר להשכיר דלא גרע השכר הזו מגוף האיסור דמלאכת חוה"מ דמותר בדבר האבד וא"כ אם הי' אירע כן בחוה"מ עצמו היינו מתירין לו לעשות בחוה"מ ממילא מכ"ש דמותר להשכיר בחול היכי דהוי רק חששא שמא יעשה בו הכותי בחוה"מ ולא גרע איסור מראית עין מגוף האיסור דאתי' מני' אבל לנכרי דהוי בו חשש שעושה בו בשבת ויו"ט בהם לא הותר דבר האבד כלל א"כ אם הי' אירע לו מלאכה זו הי' אסור בכל ענין לכך אף להשכיר בחול אסרוהו מכח חשש מ"ע דשבת ויו"ט דעשאוהו כגוף האיסור ולכך לא נקט לכותי רק לנכרי לאשמועינין דאף בדבר האבד לא ישכיר לנכרי וצע"ג בזה:

גמרא. מרחץ נמי אריס אריסותי' קעביד מרחץ לאריסותי' לא עבדי אינשי הנה אם באמת נתן המרחץ לשליש או לרביע באריסות נראה מלשון הפוסקים דאסור אך מלשון הרמב"ם נראה להיפוך דזה לשון הרמב"ם בפ"ו משבת הלכה ט"ו ודבר ששם ישראל קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי המקום להשכיר או ליתנו באריסות אסור להשכירו לעכו"ם מפני שהעכו"ם עושה באותו מקום מלאכה בשבת והוא נקרא ע"ש ישראל בעליו עכ"ל והנה פתח בתרתי שאין דרך רוב אנשי אותו מקום להשכירו או ליתנו באריסות וסיים בחדא אסור להשכירו ונוכח מזה דס"ל דדוקא השכרה אסור אבל ליתנו באריסות שרי אך באמת קשה דמ"ש כיון דעיקר החשש מכח מ"ע ולא יתלו באריסות באריסותו דלא שכיח א"כ מה בכך שהוי באמת באריסות ואפשר דס"ל להרמב"ם דלא גזרה חז"ל רק בשכירות דלפי האמת הוי של ישראל וס"ל כדעת הסמ"ג שהביא ב"י ס"ס רמ"ד דאם מוסר לו בשבת אסור מן התורה ולכך אף במשכיר לו בחול אף דבזה אין כאן איסור תורה מ"מ חיישינן שיאמרו שמסר לו כן בשבת ואם הוי כן הוי מזה איסור תורה אבל היכי דהוי באריסות ס"ל להרמב"ם כדעת הר"מ שכתבו התוס' בסוגין דס"ל דהוי כשותף ויש להסביר טעם הדבר דהרי איכא חד מ"ד דס"ל קה"פ כקהג"ד ולכך אף למ"ד דלאו כקהג"ד מ"מ היינו רק בדבר דאין דרכו בכך ואינו לטובת השדה אבל בחלק האריס כיון דשדה עביד לאריסותי' והוי לטובת השדה בזה יש לו קנין הגוף וא"כ אף במוכר לו בשבת ליכא איסור דאורייתא ולכך לא גזרינן בזה למ"ע כן צריך לומר בשיטת הרמב"ם והנה באמת יש להביא ראי' לדבריו במה שאני מסתפק דאם מותר למכור לנכרי המרחץ לזמן דהנה בין שכירות למכירה לזמן יש חילוק וכמ"ש בחו"מ סי' רי"ב וא"כ יש להסתפק אם מותר למכור לו על זמן מה או לא אי נימא כיון דסופו לחזור כקרא נמי ע"ש ישראל ואסור או דלמא רק בשכירות גזרו אבל במכירה. לא גזרו והנה מלשון המשנה דנקט לא ישכיר לו את המרחץ ולא נקט רבותא יתירא דלא ימכור לו את המרחץ לזמן וממילא נדע מכ"ש שכירות דאסור מזה נראה דמכירה לזמן מותר אף דנקרא ע"ש ישראל מוכח דכל דהוי במכירה לא גזרינן גזרינן אףד דנקרא שם ישראל עליו עדיין והן אמת דלפי זה הוי קשה לי מהו פריך הש"ס הא שדהו לנכרי שרי ולמ"ל הטעם דלאריסותי' קעביד הרי י"ל בלא"ה דהרי איכא תנא דס"ל קה"פ כקהג"ד אך הנה בדין זה עצמו נראה לחלק דע"כ לא שייך לומר קה"פ כקהג"ד רק בפירות דאתי מגופו כגון שדה אבל בפירות דאתי מעלמא כגון מרחץ ודאי לא שייך לומר דהוי כקנין הגוף וכה"ג מחלקינן בכמה דוכתא בין פירות דאתי מגופה לפירי דאתי מעלמא ודאי דבדין קה"פ כקהג"ד יש לחלק בין אם הפירי דאתי מגופה ובין אם אתי מעלמא וא"כ מהו פריך נימא דבשדה דהוי פירי דאתי מגופה בזה שכירות קנייא או אריסות והוי קה"פ כקהג"ד לכך מותר ולא גזרו בזה אבל במרחץ דלא הוי פירות דאתי מגופה ולא הוי כקהג"ד ולכך כיון דשל ישראל הוא לכך אסרו להשכירו ואין לומר דאין חילו' בין אם הוי של הגוי בין אם הוי של ישראל רק כל שנקרא שם ישראל עליו אסור דא"כ למה נקט לא ישכיר ולא קמ"ל דלא ימכור לו לזמן ואפשר דלעולם אף מכירה לזמן אסור ומה דנקט לא ישכיר היינו לדיוקא דשדה מותר אף בשכירות ומיושב מה שעמדנו לעיל דעהו פריך שדהו לנכרי שרי דלמא רבותא קמ"ל דאפילו במרחץ דבידו להפקירו בשבת אסור מכ"ש שדה דאין בידו להפקירו בשבת דאסור ולפמ"ש מוכיח דבע"כ שדה מותר ולכך נקטו לא ישכיר לדיוקא דשדה אף בשכירות מותר מיהו גם בזה לא הונח דאכתי מנ"ל דשדה מותר דלמא נקט לא ישכיר לדיוקא דכותי דהא כותי אפילו בשכירות מותר והנה בהיותי בזה עלה בדעתי לפרש פירוש חדש בסוגייא אשר בזה יתיישבו כמה קושיות והוא מה דקאמר הש"ס הא לכותי שרי אינו דרך קושיא רק אדרבא בניחותא והוא דעיקר כוונת הש"ס הוי על הסוף שהש"ס רוצה להוכיח דשדהו לנכרי שרי ואך י"ל דנקט מרחץ לרבותא ומכ"ש שדהו אך עיקר דיוק שלו הוי מדנקט לא ישכיר ולא נקט לא ימכור לזמן מוכח דלדיוקא דשדה נקט אך הרי י"ל דנקט לדיוקא דהא לכותי שרי ולכך מתחיל הש"ס מתחלה לפלפל במה דנקט לא ישכיר ולא נקט לא ימכור לזמן מוכח לכאורה דנקט לדיוקא הא לכותי שרי והיינו אף דכותי עביד בחוש"מ מ"מ מותר כיון דמלאכת חוה"מ דרבנן לא גזרינן בזה וכדעת ר"ת לקמן דמלאכת חוה"מ דרבנן ושוב פריך הש"ס דאי אפשר לומר דנקט לדיוקא דכותי דזה פשיטא דשרי דלמהו ניחוש לה בשבת ויו"ט כותי נמי לא עביד ובחוה"מ במרחץ אנן כמי עבדינן וא"כ פשיטא דשרי ולא איצטריך לדיוקא דכותי וא"כ קשה למה נקט לא ישכיר ולא נקט לא ימכור לזמן בע"כ לדיוקא דשדהו הא שדהו לנכרי שרי אף בשכירות ובע"כ מטעם דאריס אריסותי' קעביד וא"ש ודו"ק כן כראה פירוש הסוגיא והוא נכון בעז"ה ויתישבו בו כמה דקדוקים והנה ע"פ סברתינו הנ"ל דיש לחלק בין שדה לבית לענין קה"פ כקהג"ד קשה לי מהו פריך הש"ס לעיל ע"א גבי אין משכירין להם בתים ואצ"ל שדות דמהו אצ"ל שדות ומה קושיא הרי י"ל בפשיטות דלא מבעיא שדות דהפירות הוי מגופי' ושייך לומר דכקהג"ד דהוי חני' אלא אף בתים דלא הוי הפירות מגופן ולא הוי כקהג"ד ולא הוי חני' מ"מ אסור להשכיר להם ואפשר כיון דלפי האמת ס"ל להך תנא דמתניתין דקה"פ לאו כקהג"ד דאל"כ לא הוי צריך לומר דאיסור השכירות הוי מכח גזרה דמכירה ואם באמת אינו דרך גזרה למה מחלק בין שכירות למכירה ובע"כ דס"ל התם דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי וכמ"ש שם בסוגיא הקודמת ובע"כ דס"ל להך תנא כמ"ד קה"פ לאו כקנין הגוף דמי ולמ"ד דלאו כקהג"ד אין סברא לחלק בין שדה לבית ואין בזה צד רבותא ובע"כ הוצרך לומר שם רבותא אחרת אבל כאן הקשינו שפיר דקשה דנימא דרשב"ג ס"ל דקנין הפירות כקהג"ד ולדידי' שפיר יש לחלק בין בית לשדה כנ"ל לענין קנין הפירות כקהג"ד ודו"ק היטב בכל זה:

גמרא. אבל שדהו לנכרי מאי שרי קשה לי מהו פריך הרי עיקר האיסור בזה הוי מכח מראית עין שיאמרו שהוא שלוחו והרי קיי"ל ביו"ד סי' ס"א במשתתף עם ישראל צריך שירשום מכח דחיישינן למראית עין והמשתתף עם הנכרי אין צריך שירשום מכח דנכרי מפעי פעי ומוכח דבנכרי לא חיישינן למראית עין וכן מוכח בש"ס ופוסקים בערובין והובא במג"א סי' שפ"ב ס"ק י"ג דבנכרי אמרינן אם איתא ששכר הו"ל קלא דנכרי מפעי פעי וכן יש סברא דנכרי מפעי פעי בכ"מ פ' איזהו נשך דף ע"א גבי אשה לא תקנה עבדים וכו' ייע"ש א"כ ה"כ נימא דבנכרי לא חיישינן למ"ע דמפעי פעי ויאמר האמת ששכרו ואינו שכיר יום והו"ל קלא והיכי דמפורסם הדבר כתבו הפוסקים שמותר אבל בכותי לא שייך מפעי פעי לכך חיישינן למ"ע ומהו פריך וצ"ע הנה ליישב קושיא הנ"ל דמהו פריך נימא דשאני נכרי דמפני פעי אבל בכותי לא שייך מפעי פעי כראה דזה אינו דומה לנדון המבואר בש"ס ויו"ד סי' ס"א דהתם אין החשש מ"ע רק שיאמרו שהוא של ישראל לגמרי ואם הוי יודעים שיש לנכרי חלק בו אין בו חשש מ"ע לכך אמרינן דנכרי מפעי פעי שיש לו חלק בו וליכא חשש מ"ע משא"כ בנ"ד הנה בזה יש לחוש לתרתי אחד שיאמרו שהוא שלוחו ובזה אף אם עשאו בחול אסור והשני אף אם השכירו לו אם עשאו כן בשבת אסור ואין בו היתר רק בהשכרה ובחול ולפ"ז נהי דלחדא לא חיישינן רק בצירוף הני תרתי חיישינן מ"מ שוב לא מהני נכרי מפעי פעי דנהי דפעי שיש לו זכות בשכירות מ"מ אינו פעי אם עשאו בחול או בשבת ולכך כיון דמה דנכרי מפעי פעי נמי אינו בבירור רק תלי' בעלמא ולכך תינח היכי דע"י זה יתוקן הדבר לגמרי אבל אם אף יהי' כן אינו מתוקן לגמרי ועדיין לא יצאנו מחשש חשדא וכיון דזה עצמו כמי אינו היתר ברור לא סמכינן על מפעי פעי בזה אבל אין לתרץ דנכרי לא פעי רק במכירה ולא בשכירות דהמעיין במס' ערובין ובמג"א סימן שפ"ב מוכח דאף בשכירות בנכרי שייך מפעי פעי מיהו לפמ"ש בהשמטות לא"ח סי' רמ"ד דמערובין אין ראי' די"ל דוקא לחומרא אמרינן מפעי פעי ולא לקולא א"כ י"ל דלקולא לא אמרינן מפעי פעי רק במכירה ולא בשכירות ובערובין שאני דהוי לחומרא ובזה י"ל שיטת הרמב"ם הנ"ל שהבאתי דמשמע מדבריו דס"ל דבאם באמת הוי לאריסות מותר ולכאורה מה טעם הוי בזה ועיימ"ש לעיל בזה וכעת כראה לי דבשכירות דלא שייך מפעי פעי לכך אסרו במרחץ אבל באריסו' דהוי כשותף כמו שכתבו התוס' בשם הר"ן י"ל דאף בזה הוי כשות' והנכרי עצמו מחזי' עצמו בזה כשותף ומפעי פעי לכך מותר אף במרחץ ובשדה אף בשכירות אף דבזה לא פעי כיון כיון דהרואים יתלו בשכירות מותר ובמכירה כזמן דבזה שייך מפעי פעי מותר בכל ענין וא"ש דברינו הנ"ל ועיין לקמן בש"ס דף ך"ב בסוגיא דהתנו מ"ש בזה לשם ועיין בחידושי לא"ח סי' רמ"ג מ"ש עוד בסוגיא זו:

גמרא. אבל שדהו לנכרי שרי עיין במהרש"א מה שעמד דלמה לא פריך על גוף המשנה כן ועיין לעיל בחידושי מ"ש בזה וכעת נראה כך דהנה מפורש בש"ס בחולין וקיי"ל כן ביו"ד סי' ס"א דהמשתתף עם הנכרי א"צ שירשום משום דנכרי מפעי פעי ומוכח דלא חיישינן בזה למראית עין ולפ"ז קשה לכאורה למה כאן אוסר להשכיר מרחץ לנכרי הרי נכרי מפעי פעי ונדע דאינו שלוחו וצריך לומר דאין כל איסורין שוין דדוקא בביטול מתנות כהונה דליכא איסור גדול רק ביטול עשה בזה סמכינן אנכרי מפעי ולא יחשדוהו שהנכרי משקר אבל באיסור שבת ויו"ט דחמור לא סמכינן אנכרי מפעי פעי רק יחשדוהו שהנכרי בעצמו משקר ולפ"ז הנה נראה דהך סברא דנכרי מפעי פעי תליא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג בפ"ה דב"מ דף ע"א גבי אשה לא תקנה את העבד רשב"ג אומר אשה קונה את העבד ופריך שם הש"ס דרשב"ג ארשב"ג ומשני כאן בעבד עברי כאן בעבד כנעני ומוכח מפרש"י שם דהטעם דעבד כנעני מותר מכח דנכרי מפעי פעי ומתפאר בכך ומתייראת ממנו ייע"ש וכן מפרש בתשובת שב יעקב חלק אה"ע ס"י דהכונה בזה מכח דנכרי מפעי פעי ומדמהו לאינך נכרי מפעי פעי ואנן דקיי"ל כרשב"ג לכך גם בחולין אמרינן דנכרי מפעי פעי ולפ"ז א"ש דודאי על המשנה לא מצי הש"ס להקשות מ"ש שדה ומ"ש מרחץ די"ל המשנה אתיא כת"ק דס"ל דלא אמרינן נכרי מפעי פעי ולזה בסתמא ודאי ידע הש"ס לחלק דבשדה דרכו לאריסות יתלו באריסות אבל מרחץ אין דרכו בכך ולא בשכירות רק להשכיר לשכיר יום ויחשדוהו אבל לרשב"ג דס"ל בב"מ סברת נכרי מפעי פעי וא"כ למה כאן אוסר ולא סמך על נכרי מפעי פעי היינו דחושש שיאמרו דהנכרי משקר והנה באמת ע"פ הרוב אין דרכו של נכרי לשקר במה שאין לו ריוח והרי אף בעדות אשה האמינוהו במסל"ת ומוכח דס"ל דהוי דרך סיפור דברים לא הוי דרכו לשקר א"כ פריך שפיר ממ"נ אם לא יחושו למיעוטא גבי שדה רק ילכו על פי הרוב דדרכו באריסות א"כ גם במרחץ כיון דנכרי מפעי פעי וע"פ רוב אין דרכו לשקר א"כ ישמעו דהוי בשכירות ואם נימא דהם יחושו למיעוטא דהנכרי משקר א"כ גם בשדה יחושו למיעוטא דאינו באריסות רק דרך שכיר יום ויש להמתיק הדבר דרך סברא דנכרי מפעי פעי לא שייך רק גבי מרחץ או התם בחולין דיתיב אמסחתא דשם כיון שבא אצל הנכרי ועוסק עמו מהני נכרי מפעי פעי אבל בעובד בשדה והישראל הולך למרחוק ורואה ואין לו עסק עם הנכרי בזה לא מהני נכרי מפעי פעי ולכך פריך כמו דבשדה תלינן דאריס וכו' אף דלא שייך נכרי מפעי פעי סמכינן על זה לבדו דדרכו בכך א"כ ה"נ במרחץ אף דאין דרכו בכך כיון דבזה שייך לומר הנכרי מפעי פעי ואין דרכו של נכרי לשקר דאין לחוש שיחשדוהו למשקר ולמיעוטא ולכך פריך שפיר ממ"נ ואפשר דזה כוונת הש"ס דפריך מרחץ נמי אמרו אריס וכו' דאין הכוונה שהעולם יאמרו כן רק הכונה על הנכרים השוכרים שהם יאמרו דאריס אריסותי' קעביד דנכרי מפעי פעי ובפשיטות נמי נותן הסברא כן דבשלמא בסתמא י"ל דבמרחץ כיון דלא עביד לאריסות לאריסות לא יעלו על דעתם אריסות כלל ולא יתלו בזה אך היכי דמפרש כן דהוי לאריסות כיון ששמעו כן ודאי יש להם להרגיש שכן הוא האמת ולא יתלו דהוי דרך איסור ולכך פריך ממ"נ אם ס"ל לרשב"ג דאף באריסות אסור גם בשדה אין מקום להיתר ואם ס"ל דבאריסות מותר גם במרחץ אין לחוש כיון דנכרי מפעי פעי וישמעו דהוי באריסות ודאי יעלה כן על דעתם ויאמינו שכן הוא האמת ולזה משני הש"ס דעכ"פ אינו דומה כיון דמרחץ לאריסות לא עבדי אינשי אז לא יתלו כלל באריסות ויאמרו דהנכרי משקר ואינו דומה לשדה דשם דדרכו הוי באריסות לא יחושו למיעוטא וחשדא אבל כאן דאין דרכו בכך אף דאין דרך הנכרי לשקר כה"ג מ"מ כיון דאריס לא שכיח כה"ג וזה לא שכיח יותר ממה דלא שכיח שהנכרי ישקר בכיוצא בזה לכך טפי יתלו בשקרות הנכרי ממה שיתלו דהוי באריסות דאריסות לא שכיח יותר וא"ש ודו"ק כ"כ נכון ביאור הענין ויש להסביר הדבר עוד יותר נכון די"ל דהמקשן דהמקשן ותרצן המה מחולקין כך דהמקשן הוי ס"ל דע"כ לא חיישי' למראי' עין רק היכי דחזינן ריעותא אבל כל דלא חזינן ריעותא אף דליכא נמי למעליות' לא חיישי' למראית עין ולכך בשלמא על המשנה דלא ס"ל מפעי פעי הוי ניחא לי' דבמרחץ איכא ריעותא כיון דאין דרך ליתנו באריסות לכך חיישינן למראית עין אבל בשדה ליכא ריעותא כיון דדרך ליתנו גם באריסות לכך לא חיישינן למ"ע אבל לרשב"ג פריך שפיר כיון דנכרי מפעי פעי א"כ ישמעו שהוא באריסות או כירות ואין דרך הנכרי לשקר א"כ כנגד הך ריעותא דלא עבידו אינשי אריסותא למרחץ יש מעלה דלא עביד הנכרי לשקר וא"כ שקולים הם וכיון דליכא ריעותא אין ראוי לחוש למראית עין ולכך פריך ממ"נ אם גם באריסות אסור מ"ט שדה מותר ואם באריסות מותר גם במרחץ הרי אמרו אריס אריסותי' קעביד כיון דליכא ריעותא ולכך משני הש"ס דלא כן הוא רק כל היכא דליכא למעליותא אף דליכא ריעותא חיישינין למראית עין רק בשדה כיון דרוב ב"א נותנין כן באריסות א"כ איכא צד למעליותא לכך לא חיישינן למ"ע אבל במרחץ כיון דלא עבדי אינשי אריסותא במרחץ א"כ ליכא למעליותא עכ"פ שפיר חיישינן בזה למראית עין וא"ש ודו"ק ועיין כיוצא בזה במהרש"א חולין דף נון ע"ב ד"ה בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ותמצא שמפרש שם כה"ג וה"ה בזה ייע"ש ועוד י"ל קושיות המהרש"א באופן אחר והוא עפמ"ש בהגהת רמ"א באה"ע סי' ה' דאף דאסור ליתן לנכרי לסרס היכי דאין דרכו של הנכרי לעשותו בעצמו רק ע"י אחר מותר ייע"ש וא"כ י"ל ה"ה בנדון אמירה לנכרי דהוא שבות לפמ"ש בחבורי ספר החיים סי' ש"ז ואח"כ מצאתיו בבאה"ט בשם תשובת חו"י די"ל דבאומר לנכרי לומר לנכרי אחר לעשותו הוי שבות ייע"ש וא"כ לפ"ז אפשר הוי לפרש כוונת המשנה כך דבמרחץ דלא עשוי לאריסות ויש לחוש שהנכרי השוכר בעצמו יעשה בו מלאכה וא"כ אם יאמרו דישראל ציוהו הוי חד שבות ובחד שבו' גזרו למ"ע אבל בשדה דלאריסותי' עביד וכיון דהוי הדרך בכך ממילא ידוע דהנכרי השוכ' לא יעשנו בעצמו רק יוריד אריס לתוכו א"כ אף אם יאמרו דישראל ציוהו הוי שבות דשבות שהרי לא הוי לישראל עסק עמו רק עם הנכרי השוכר וא"כ הוי שבות דשבות ובזה לא גזרו למראית עין וזה אין לחוש שיאמרו דישראל הוריד אריס זה עצמו לתוכו דהנה דרך כל ב"א לעמוד על פועלי' בשדה כמ"ש חז"ל הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ואל ישב עמהם ומסתמא עומד הנכרי אצל פועליו וא"כ אין טעות רק שיאמרו שהישראל ציוה לנכרי זה לעשות בו מלאכה ע"י ככרי אחר וזה הוי רק שבות דשבות ולא גזרו למראית עין אבל במרחץ יש חשש שיעשה בו השוכר עצמו מלאכה והוי רק חד שבות ולכך זה ידע הש"ס דשדה דרכו לאריסות ולא במרחץ דלא יחלוקו במציאות רק דהוי ס"ל ממ"נ אם מותר לעבוד ע"י אריס גם במרחץ דלא עביד לכך עכ"פ אין לחוש למ"ע שכל הרואה יעמידנו על חזקת כשרות ולא יחשדנו למחלל שבת רק יתלה שנתנו לו באריסות ואם גם ע"י אריס אסור א"כ קשה מ"ש שדה דמותר אך במשנה הוי ניחא ליה דבשדה דדרך באריסות הוי כידוע לנו שהשוכר לא יעשנו בעצמו רק יוריד שם אריס ובשבות דשבות לא חיישינן למראית עין ובמרחץ דלא עביד לאריסות חיישינן שהנכרי יעשנו בעצמו והוי רק חד שבות וגזרינן למראית עין ולכך על המשנה לא הוי קשה לו אך על הברייתא דרשב"ג הר קשה לו חדא מה קמ"ל בברייתא כיון דמפורש כן במשנה ודרך הברייתא לאשמועינין דבר חדש ועוד למה המשנה קצרה בלשונה מפני שנקראת ע"ש ורשב"ג הוסיף ונכרי זה עושה בו מלאכה וכו' אך כוונת רשב"ג כך דודאי גם במרחץ משכחת לה בנכרי הידוע שאין דרכו לעשות בעצמו רק ע"י אחר כדקיי"ל התם בסירוס אך החילוק בין מרחץ לשדה בשדה הוי סתם כידוע דדרכו ע"י אחר כיון דדרכו כך ובמרחץ לא הוי סתם כידוע אבל בידוע אף במרחץ ראוי הוי להתיר לפ"ז ולכך מהמשנה לא הוי ראי' רק היכי דאין ידוע דדרך הנכרי לעשות עי"נ אחר בזה אסור אך אם בידוע דדרכו ע"י נכרי אחר אפשר דמותר ולכך קמ"ל רשב"ג דאף בזה אסור והיינו דס"ל כהסוברים דיש שליחות לעכו"ם בעכו"ם דכלל זה לעכו"ם של החו"י דהוי שבות דשבות לא שייך רק אם נימא דאף עכו"ם לעכו"ם לא נעשה שליח אבל אם בעכו"ם לעכו"ם יש שליחות חד שבות הוא ולכך רשב"ג ס"ל דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות ולכך קאמר ונכרי זה עושה בו מלאכה כלומר אף אם באמת עושה ע"י אחר מ"מ נחשב כאלו נכרי זה עושה בו מלאכה בעצמו וחד שבות הוא או דכל זה נמשך למ"ש שנקראת כ"ש כלומר דאף אם דרך לעשות ע"י אחר אעפ"כ אסור להשכיר לו המרחץ דכמו שהמרחץ כקרא על שמו של המשכיר אף ששכרו לאחר כן נמי גוף המלאכה נקרא על שם הנכרי השוכר אף שעשאוהו ע"י אחר והוי רק כחד שבות וגזרו למראית עין וז"ש מפני שנקראת על שמו המרחץ וכן ונכרי זה עושה בו מלאכה זה כמי נקרא על שמו של הנכרי שנקרא שהנכרי זה עושה בו מלאכה אף שהוא ע"י אחרים ולכך קמ"ל רשב"ג דאף בידוע דעושה ע"י אחר אסור במרחץ וא"כ לפ"ז קשה שפיר מ"ש שדה ממרחץ כיון דאף בידוע שעושה ע"י אחר אסור וא"כ מ"ש שדה דמותר ולזה מוכרח לחדש דבאמת אריס אריסותי' קעביד ומותר ע"י אריס אף אם יעשנו ישראל לארוס נמי מותר ומה דאסרו במרחץ היינו אף דאפשר דרך היתר אעפ"כ חיישינן למראית עין שלא יתלו דרך היתר רק כיון דלא עביד לאריסותי' יחשדוהו שעשה כן באיסור וא"ש ודו"ק ועוד הי' נראה יותר בקושיות המהרש"א ליישב והוא דמזה יהי' ראיה לדברי הסמ"ג שהביא הב"י בסי' רמ"ד דס"ל מלאכת גוי בשל ישראל בשבת אסור מן התורה והנה בחדושי בר"ה א"ה תיפוק ליה מכח לפני עור כתבנו דלפ"ז י"ל דכוונת המשנה מפני שנקראת על שמו הוי הכונה דיש כאן איסור תורה ממש דהנה כיון דשכירות לא קנייא א"כ נחשב המרחץ של ישראל וכל הפירות שעושה הנכרי הוי כעושה לצורך ישראל רק דאח"כ הוי הנכרי כחוזר וקונה ממנו הפירות וכמ"ש הפוסקים בחו"מ סי' קט"ו בשבח דהוי כאלו מכר הלוקח השבח למוכר וחזר ולקחו ממנו ואם בלוקח ממש עשו כן מכ"ש בשכירות דמדינא לא קנייא י"ל דמדין תורה הוי כן כיון דשכירו' לא קנייא הוי השוכר כאלו עושה הפירות למשכיר וחוזר וקונה ממנו הפירות א"כ גוף המלאכה לישראל נעשה והוי כאן איסור תורה ומה דקתני במשנה מפני שנקראת ע"ש היינו דמה"ט גופו שכירות לא קנייא דבלא"ה כיון דקיי"ל שכירות ליומא ממכר הוא א"כ ראוי שיהי' לענין קני' כמי כממכר רק כעין דאמרינן בב"ק דף ע"ו לחלק בין מכירה דהדיוט להקדש אף דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מ"מ הקדש שאני דמכירה תחלה תורא דראובן והשתא תורא דשמעון אבל בהקדש מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ייע"ש א"כ ה"כ בזה י"ל בשלמא מכירה ממש דנשתנה השם ונקרא ע"ש הלוקח לכך הוי שמכירה אך בשכירות כיון דנקרא עדיין ע"ש המשכיר לכך לא קנייא וז"ש במשנה דלא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקראת ע"ש ולכך לא קנייא א"כ עביד בשל ישראל והוי כאן מלאכה דאורייתא כן י"ל כוונת המשנה ולפ"ז וראי לא הוי קשיא מ"ש מרחץ ומ"ש שדה כמ"ש לעיל דודאי בגוף המציאות לא הי' מחולקין המקשן עם התרצן דודאי גם המקשן ידע דשדה דרכו באריסות ומרחץ אין דרכו באריסות רק דהמקשן הוי ס"ל דממ"נ אם באריסות מותר מכח דנכרי אדעתי' דנפשי' קעביד א"כ גם במרחץ אף דאין דרכו באריסות אין לחוש למ"ע שכל הרואה ידונו בחזקת כשרות ויתלה שהי' באריסות כיון דעכ"פ אפשר בכך ואם גם באריסות אסור א"כ מ"ש שדה מ"ש מרחץ כן הוי ס"ד דמקשן וא"כ כל זה שייך רק אם נימא כפי האמת דעיקר איסורא מדרבנן ומכח מראית עין דנראה כשלוחו שפיר הוי קשה לו מ"ש זה מזה אבל על המשנה גופו דהוי אפשר לומר דכוונת המשנה הוי מכח דהוי איסור תורה ממש ומכח דשכירות לא קנייא ומצח דנקרא עדיין ע"ש המשכיר בזה ודאי ידע לחלק בין שדה למרחץ דבשדה כיון דעביד לאריסותי' שפיר שכירות קנייא בזה דשכירות ליומא ממכר הוא והטעם דנקראת על שמו לא שייך בזה כיון דידוע דכל שדה דרכו לאריסות א"כ הוי נקרא על שם האריס ג"כ והוי כאלו כקרא גם שם האריס בו ושוב שכירות קנייא וגם י"ל כמ"ש התוס' בד"ה אריס אריסותי' קעביד בשם הר"מ דגבי אריס כיון דעביד לאריסותי' הוי כשותף בו ייע"ש וא"כ כיון דהוי כשותף בו הוי כעושה הנכרי בשלו ואין כאן איסור תורה אבל במרחץ דלא עביד לאריסותי' א"כ כיון דשכירות לא קנייא הנכרי עושה בשל ישראל וכאלו אח"כ קנה הפירות עמנו ויש כאן איסור תורה אבל בשדה כיון דדרכו בכך מתחלה שייכין הפירות לו ולא להבע"ה ולא הוי כעושה לישראל ואין כאן איסור תורה כלל ולכך לא הוי קשה לו על המשנה כלל אבל על הברייתא דרשב"ג קשה אם ס"ל דיש כאן איסור תורה למה הוצרך לומר ונכרי זה עושה בו מלאכה דמשמע בתורת ודאי אתי עלה הלא אף אם הוי ספק כמי אסור מכח ספק של תורה לחומרא והו"ל לומר שמא יעשה בו הנכרי בשבתות ויו"ט ועיין כענין זה בפ"ק דחולין בסוגיא דחמצן של עוברי עבירה דפריך שם מי קתני מפני שאני אומר שמחליפין פני שמחליפין קתני דודאי מחליפין ייע"ש א"כ ה"נ קשה למה לא קתני משום שמא יעשה בו הנכרי מלאכה וכו' ובע"כ דס"ל דאין כאן איסור תורה רק דרבנן ולכך אם הוי ספק אם יעשה בו מלאכה בשבת הוי ספק דרבנן ולהקל ולכך הוצרך לומר דנכרי זה ודאי עושה בו מלאכה ואין בו ספק כלל ולכך אף בדרבנן חיישינן וכיון דהוי רק איסור דרבנן ומכח מ"ע פריך שפיר דממ"נ אם אריסות אסור גם בשדה יחסר ואם אריסות מותר גם במרחץ יתלו לקולא מכח חזקת כשרות דהוי באריסות ולזה משני לעולם אריסות מותר ומרחץ כיון דלא עבדי אינשי לא יתלו בו לקולא ועדיין יש חשש מ"ע וא"ש ודו"ק ועוד יש ליתן טעם בזה דאם יש בזה איסור תורה ודאי ידע דיש סברא לחלק בין היכי דעביד לאריסותא ובין היכי דלא עביד לאריסותי' אבל אם הר רק איסור דרבנן הוי ס"ל דלחשש מ"ע אין סברא לחלק בין עביד לכך או לא ולעולם יש להתיר כיון דמשכחת לה דרך היתר ולכך משני דאף בדרבנן יש לחלק לחלק בין עביד לכך או לא וא"ש ובפשיטו' י"ל קושיות המהרש"א די"ל דעיקר פרכת הש"ס הא שדהו לנכרי שרי אין הכונה מדלא נקט שדהו דודאי מזה אין ראי' די"ל חדא נקט אך עיקר קושייתו הוי דבאמת במרחץ אף באריסו' אסור וא"כ קשה למה קמ"ל דלא ישכיר אדם מרחץ לנכרי לאשמוענין רבותא טפי דאפילו אם מבטיח לו לשליש ולרביע נמי אסור ובע"כ לדיוקא נקט להיתרא דהא שדהו לנכרי מותר אף בשכירות אף שלא באריסו' ומזה עצמו מוכח דשדהו לנכרי שרי ולכך א"ש דתינח בברייתא דייק שפיר מדלא קמ"ל רבותא דאפילו באריסות אסור במרחץ אבל במשנה דמיירי הכל בשכירו' י"ל דאגב דמיירי הכל בשכירות לכך נקט גם בזה דלא ישכיר לו מרחץ ובאמת ה"ה שדה אסור וחדא מנייהו נקט ויש להסביר זה יותר דהרי דעת הב"ח דהא דתוך ג"י לא הוי הפקר היינו רק בקרקע אבל לא במטלטלין והטעם דעיקר תקנה זו הוי מפני הרמאין שהי' מפקירין שדותיהם מפני המעשרות ובמטלטלין דלא שייך מעשרות הוי הפקר ייע"ש ולפ"ז לפי דעתו י"ל אף בקרקע דוקא היכי דשייך מעשרו' כגון בשדות שייך דין זה אבל היכי דלא שייך מעשרו' הוי דינו כמטלטלין והוי הפקר מיד ואף אם נימא דלא פליג רבנן בקרקעו' עכ"פ צד רבותא הוי בבית יותר מבשדה וא"כ קשה מהו פריך הא שדהו לנכרי שרי הרי י"ל רבותא נקט מרחץ דלא מבעי' שדה דודאי אסור להשכיר לכותי שמא יעשה בו מלאכה דאין לו תקנה שיפקירנה ביום השבת דהרי הפקר תוך ג"י לא הוי הפקר וכן כל שאינו בפני ג' לא הוי הפקר אבל במרחץ הוי ס"ד כיון דבי' לא שייך מעשרות א"ב הוי הפקר מיד ואף בינו לב"ע א"כ הוי ס"ד שישכירנו וביום השבת יפקירנו לכך קמ"ל דגם זה אסור ומה קושיא דלמא נקט מרחץ ולא שדה לרבותא אך י"ל דעיקר קושייתו הוי למה קמ"ל שכירות הו"ל לאשמועינין אפילו אריסות אסור במרחץ דעדיף טפי דהוי כשותף ואסור במרחץ ובע"כ לדיוקא להיתרא דבשדה אפילו בשכירות מותר מיהו יש לדחות די"ל דנקט כן לדיוקא דכותי דשרי ואפילו בשכירות א"כ מוכח דשדהו לנכרי מותר וא"כ תינח בברייתא אבל במשנה דמיירי הכל בשכירות י"ל דנקט שכירות כיון דמיירי משכירות ומרחץ נקט לרבותא דאף מרחץ אסור ואף דגם בשדה מיירי המשנה מ"מ י"ל כיון דסוף יצטרך לשנות חד לרבותא מה אולמא דזה מזה ורבותא רצה להשמיענו לכך נקט מרחץ ולא ישכיר אבל בברייתא קשה שפיר דלא שמעינין שניהם לרבותא מרחץ באריסות ובע"כ לדיוקא נקט לאשמועינין דבשדה מותר אף בשכירות וא"ש ודו"ק ומה יומתק לדרכינו הנ"ל לשון הש"ס דפריך מרחץ כמי אמרי אריס אריסותי' וכו' כלומר כיון דאין בזה האיסור רק מכח מראית עין א"כ יאמרו דאריס אריסותי' קעביד וזה ראי' שכתבתי ייע"ש:

גמרא כותי נמי קעביד בי' מלאכה בחוה"מ קשה לי מה איריא בחוה"מ תיפוק לי' ביו"ט עצמו כיון דכותי לא ציית למדרש חכמים וא"כ הרי עיקר איסור רחיצה ביו"ט דאסור נלמד מאך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וכן מה דאסור לעשות לנכרים הוי מלכם ולא לנכרים וא"כ כותי דלא דריש מדרש חכמים יש לחוש שיעשה ביו"ט במרחץ או לנכרים ולמ"ל חוה"מ דנקט ואפשר דמזה לא מצי פריך די"ל דנהי דלא כתיבא אעפ"כ אחזוק ורשב"ג לטעמי' דס"ל בחולין באחזוק ולא כתיבא סמכינן עליה ואת"ל דלא סמכינן עליה היינו בשל תורה אבל באיסור דרבנן סמכינן עליה בודאי וא"כ לא מצי פריך מיו"ט די"ל אחזוק הוי עכ"פ ולכך פריך מחוה"מ דבזה ידע הש"ס דלא אחזוק ועושין בחוה"מ ולכך פריך מחוה"מ וא"ש תוס' בד"ה אבל נכרי מאי שרי וכו' ומכ"ש כותי דאית בי' תרתי וכו' ועיין במהרש"א מ"ש להקשות דא"כ מהו פריך לעיל הא מרחץ לכותי שרי דלמא כ"ש כותי דאסיר דאית בי' תרתי וכתב וי"ל ודו"ק וכונת דבריו עפמ"ש לעיל דמה דלא פריך הש"ס מגוף המשנה למה אוסר במרחץ ולא בשדה היינו מכח דאפשר לומר דכוונת המשנה מכח דמכניס לתוכו ע"ז וכן כתב בת"ח וצריך לפרש דבריו שלא תקשה א"כ מה ענין שנקראת ע"ש דנקט אך כוונתו עפ"י דברי התוס' לעיל דדוקא בא"י אסרו להשכיר דירה לנכרי מכח דמכניס לתוכו ע"ז אבל בח"ל לא גזרו ייע"ש וי"ל דהיינו דוקא היכי דאינה נקראת ע"ש אבל היכי דנקראת ע"ש אף בח"ל אסרו ולכך תנא במשנה ובכל מקום אסרו להשכיר את המרחץ והיינו אף בח"ל מכח שנקראת ע"ש ובזה ודאי חיישינן לשמא יכניס שם ע"ז וא"כ בהיות כן א"ש דנהי דלפי האמת אי אפשר לפרש כוונתם מכח חשש הכנסת ע"ז דהרי בברייתא מוכח דאינו אסור רק מכח חשש שבת ויו"ט הא לא"ה שרי מ"מ י"ל דעכ"פ בנכרי כמי איכא תרתי דהוי חשש מראית עין שיאמרו שלוחו הוא וגם חשש שמכניס לתוכו ע"ז אבל בכותי ליכא חשש הכנסת ע"ז אך בו איכא חשש דלפני עור א"כ בין בנכרי בין בכותי הוי תרתי ולכך פריך שפיר למה לא נקט כותי אבל אח"כ בברייתא דלא ישכיר שדהו לכותי דמיירי בשדה ובו ליכא חשש הכנסת ע"ז לכך הוי בנכרי חדא ובכותי תרתי ושפיר כתבו התוס' כן הוי כוונת המהרש"א ושוב ראיתי בספר הוראת שעה פירש כן וכוונתי לדעתו בזה וע"ל בחדושי ליישב קושיות המרש"א בע"א והנה עוד קשה לי על דבריהם א"כ מהו פריך הש"ס מ"ש כותי מ"ש נכרי הו"ל לומר דדוקא כותי דאית בי' תרתי גזרו אבל נכרי דליכא תרתי לא גזרו ואין לומר דבע"כ מה דנקט מפני שנקראת ע"ש היינו דמכח זה לבדו ראוי לאסור דאם מכח זה לבדו אין ראוי לאסור רק בצירוף לפני עור א"כ למ"ל טעמא מפני שנקראת ע"ש ממ"נ לטעם לפני עור לבדו ראוי לאסור א"כ למ"ל עוד לטעם שנקראת ע"ש הרי טעם זה אינו מספיק לאסור וטעם לפני עור בעצמו מספיק ל אסור א"כ למ"ל טעם השני אך א"כ דכוונת הברייתא דמשום שנקראת ע"ש לבדו ראוי לאסור הדרא קושיות התוס' לדוכתא מהו פריך הא נכרי שרי דלמא כ"ש נכרי דאסור ואין לתרץ כתרוצם דבכותי איכא תרתי ז"א דהרי התנא קמ"ל דאף בכותי אסור מכח דנקראת על שמו לבד מכ"ש נכרי דאסור בשביל זה לבד ובע"כ כוונתם דמכח תרתי יחד אסרינן א"כ מהו פריך הש"ס נימא דדוקא כותי אסור ולא נכרי דליכא תרתי הן אמת דזה גופו אינו מובן דלמ"ל תרתי ולמה לא יאסור מכח לפני עור לבד ואם יש סברא דאין לאסור בזה מכח לפני עור א"כ מהו פריך הש"ס תיפוק ליה מלפני עור וצ"ע כעת בזה: תוס' בד"ה אריס אריסותי' קעביד הנה לולי דבריהם הי' נראה דמזה ראי' לדברי הסמ"ג שהביא הב"י סוף סי' רמ"ד במלאכת גוי בשל ישראל אסור מן התורה ונהי דהסמ"ג לא קאמר רק אם מסרו לו ביום השבת עצמו ולא קודם מ"מ היינו מן התורה אבל מדרבנן י"ל דס"ל לרשב"ג דכל שלשה ימים קוד' לשבת דשייך לשבת דומ' כאלו מסר לו בשבת עצמו ואף דקאמר שם במס' שבת דבכלי' צבועי' כיון דנקל לכבסן מותר אף בע"ז היינו דהכלל כך הוא דהיכי דהמעשה אפשר להיות נעשה קודם השבת אז כיון דאפשר שהנכרי לא יעשה כן בשבת כלל לא הוי כמוסר לו בשבת עצמו ולכך מותר אף בע"ז אבל בכלים שאין בידו לכבסן קודם השבת ובזה כיון דהנכרי יעשנו בשבת הוי כאלו מסר לו בשבת עצמו ואם מוסר לו בשבת הוי איסור תורה לכך גזרו בי' אף קודם שבת עד ג' ימים קודם שבת אבל מקודם ג"י אף שהוא הרבה בענין שלא יהי' בידו לגמרו עד השבת מ"מ כיון דהוי קודם ג"י א"כ לא נחשב לפני שבת בזה לא דמיא למסר לו בשבת וכה"ג לא גזרו וא"כ י"ל דהיינו דוקא היכי דהוי הדרך ליתן באריסות או בקבלנות די"ל אריס אריסותי' קעביד וקבלן קבלנותי' קעביד בזה מותר ג"י קודם השבת אבל במרחץ דלא שייך אריסות וגם קבלנות אסור מדינא לדעת מהרי"א בזה אסרו אף מיום א' לשבת וזה כוונת הש"ס דרשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחץ לנכרי משום שנקרא ע"ש ומשמע דאף ביום א' אוסר להשכיר לנכרי ובזה דייק הא שדהו לנכרי מותר להשכיר ביום א' כיון דאינו סמוך לשבת והיינו מטעמא דאריס אריסותי' קעביד אבל בתוך ג"י סמוך לשבת לא מהני אריס אריסותי' קעביד וכן היכי דלא שייך אריסותי קעביד אף קודם ג"י אסור וא"ש ודו"ק היטב:

בא"ד אין הלכה כמותו אלא כרשב"ג דסתם לן תכא כוותי' עיין במהרש"א מה שהרגיש דדלמא טעמא דמתניתין משום דנכרי ציית ומתרץ דא"כ גם במרחץ לשתרי ייע"ש ובאמת אין מזה ראי' די"ל דדוקא בשדה ציית דאין לו פסידא דאם לא יעשה היום יעשה למחר אך במרחץ דמפסיד זה היום לא ציית וכמ"ש המהרש"א בעצמו סברא זו לקמן בד"ה אבל לנכרי מהו שרי ייע"ש ונשאר קושיות המרש"א בדוכתא גם קשה על דברי התוסו' דמה ראי' מדסתם לן תנא כוותי' הרי חזינן דלא פריך הש"ס אמתניתין הא שדהו לנכרי שרי רק אברייתא דרשב"ג ויהי' איך שיהי' כפי תירוץ אחד מן המפ' עכ"פ מוכח מן הש"ס דמן המשנה אין ראי' דשדהו מותר רק מדברי רשב"ג א"כ עכ"פ מוכח מן הש"ס דמן המשנה אין ראי' דס"ל כרשב"ג וא"כ אין ראי' מן המשנה דסתם לן תנא כוותי' וצ"ע ובנידון מה שהקשה המרש"א דלמא טעמא דהמשנה מכח דנכרי ציית הי' אפשר לומר דהרי במשנה לעיל קתני דאף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז והנה לדברי רשב"א דנכרי ציית הי' מותר להשכיר לו אף בית דירה ולהתנות עמו שלא יכניס שם ע"ז והרי נכרי ציית ובזה אין לו הפסד ממון והמשנה דס"ל דאסור להשכיר להכניס בו ע"ז בע"כ דס"ל דנכרי לא ציית ובע"כ דס"ל דלא כרשב"א ואם אעפ"כ מתרת בשדה מוכח כרשב"ג מיהו אין מזה ראי' חדא די"ל דבע"ז דחמירא ודאי לא ציית או י"ל דע"ז דהוי מן התורה לכך לא סמכינן אציית משא"כ במלאכת שבת דהוי רק חשש דרבנן בזה סמכינן אציית והנה בהיותי בזה ראיתי דבזה אפשר לפרש כוונת הירושלמי שהביאו התוס' לעיל דבח"ל מותר להשכיר להם בתים והתוס' נדחקו מה בין א"י לח"ל ולפמ"ש י"ל כיון דקיי"ל דנכרים דבח"ל לאו עובדי ע"ז וא"כ י"ל דזה כוונת הירושלמי דבא"י נכרים שם בני עובדי ע"ז הם ולכך לא סמכינן שם על תנאי דלא ציית אבל בח"ל דאינן עובדי ע"ז סמכינן על הך סברא דציית ומותר ע"י תנאי ואף לפי הבנת התוס' לעיל דלכך החילוק בין א"י לח"ל דהוי רק דרבנן קשה לי מנ"ל עדיין להלכתא דבח"ל מותר לגמרי דלמא כוונת הירושלמי כך דבח"ל כיון דהוי רק דרבנן סמכינן בזה דנכרי ציית ומהני תנאי אבל בלא תנאי י"ל שפיר דאסור אף בח"ל וצ"ע בכל זה:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה