עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף כ.
דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חני' בקרקע עיין בתוס' מה שהקשו דהרי בזיין אומות כתיב וכו' והנה לולי דבריהם הי' כראה ליישב בפשיטות דהרי בע"כ חני' בקרקע הוי יותר טוב מכריתות ברית וחיתון וכן מתנת חכם או חן נמי הוי יותר מברית וחיתון דהרי לפי האמת בשאר האומות לא נאסר ברית וחיתון וחני' בקרקע וכן מתנת חנם וחן נאסר אף בשאר האומות ובע"כ דענינים האלו הוי טובה יתירא להאומות מברית וחיתון וא"כ לפ"ז י"ל דהש"ס הוי ידע מסברא כן דחני' בקרקע ואינך המה טובה יותר לעכו"ם מכריתות ברית ולכך הוי קשה ליה אם קאי לזיין אומות א"כ הוי זו ואצ"ל זו דמה לכרות ברית אסור מכ"ש לא נתחנם ואיך אמר תחלה לא תכרות להם ברית ולא תחנם הרי זו ואצ"ל זו ובע"כ מוכח דלא תחנם לאסור אפילו שאר האומות אתי ולא תתחתן בם אם קאי רק לזיין אומות הוי דרך לא זו אף זו נגד כריתות ברית ואם הוי כ' סור לרבות כל המסירין הוי לא זו אף זו מלא תחנם וא"ש ודו"ק היטב:
גמרא מסייע לי' לרב דאמר אסור לומר כמה נאה נכרית זו נראה דט"ס הוא דלמה נקט דוקא נכרית ולא נכרי ועוד דא"כ לא די שלא הוי סייעתא לרב רק אדרבא תיובתא שהרי הברייתא אוסרת סתם אף בנכרי ורב אינו אוסר רק בנכרית ואפשר דס"ל דלא שייך חן בזכר רק בנקבה כמ"ש בסוף מס' תענית דלא נבראת האשה אלא ליופי וכן אמרינן בכתובות דנשים משום חינא משמע דזכר לא בעי חן רק בנקבה וא"כ י"ל דמ"ש הברייתא לא תתן להם חן הוי רק בנשים ולא בזכרים דלא בעי חינא ואין זה טובה להם רק בנקבות הוי זה טובה אבל היותר נראה כגרסת העיין יעקב כמה נאה נכרי זה וכן העתיקו הפוסקים דין זה:
גמרא דאף ר"ע ראה אשת טורנוסרופס וכו' עיין בת"ח שעמד למ"ל סיום זה הרי עיקר קושייתו הוי מרשב"ג ולא מר"ע ונדחק דרצה לסיים כל הברייתא ולפע"ד נראה לומר דבלא זה לא הוי קשה מידי והוא עפ"י שהניח לנו הרמב"ם בשמונה פרקים שהקשה אהדדי דהנה חז"ל אמרו אל ואמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והקב"ה גזר עלי והכתוב אומר נפש רשע אותה רע וכן הסכימו המחקרים דדרך החסידים הוי שלא להתאוות כלל לעברה וחילק בין מצות שכליות למצות שמעיות דבשכליות אסור לו להתאוות כלל ובשמעיות היותר נכון להתאוות ומי שאינו מתאווה הוי גרוע כן תוכן דבריו והנה לולי דבריו מפשט לשון הש"ס דקאמר אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והקב"ה גזר עליו נראה דכל המצות הוי כך שראוי יותר להתאוות להם ולכוף את יצרו וכן מורה ריהטת לשון הסוגיא דלעיל בר"ח ור' יונתן דהוי אזלי באורחא דאמר אידך נלך אפתחא דזונות דנכוף ליצרא ונקבל אגרא והנה בהיות כן לא הוי פריך הש"ס מידי מר"ג דודאי מה מה דאוסר לומר כמה נאה נכרי זה היינו אם מכוין לטובת הנכרי וליתן לו חן לפארו אבל אם אינו מכוין לטובת הנכרי רק לטובת ישראל ודאי דמותר וא"כ מהו פריך מרשב"ג דלמא הוי כונתו מ"ש מה רבו מעשיך ה' היינו דקמ"ל אף שהוא נאה ביותר מ"מ אינו חוטא בה ויוגדל שכרו והוי כוונתו לטובת עצמו להגדיל שכרו ולא לפאר הנכרי אך הנה ממעשה דר"ע שהביא סמוך לו מה שרק להזכיר שבאה מטיפה סרוחה והיינו כדי למאוס בעיניו שלא להתאוות לה כלל ואם הוי בשכליות נמי טוב יותר לומר איפשי והקב"ה גזר עלי למה רק למאסה שבאה מטיפה סרוחה אדרבא ראוי יותר להתאוות לה ולכוף את יצרו בע"כ כדעת הרמב"ם ובפרט בהרהור אשה ראוי טפי למאוס בה ממש וא"כ איך אמר רשב"ג מה רבו מעשיך ה' ובע"כ לא הוי הכונה לעצמו לומר שראוי להתאוות לה וכופה יצרא רק לפאר גוף הנכריות וא"כ איך עבר על לא תחנם ולכך הוכרח להביא סיום דברי ר"ע וא"ש: גמרא, אמר לך רב עיין בת"ח מה שדקדק למה קאמר אמר כך רב דמשמע רק על רב הוי קשה כן הרי גם על גוף הברייתא הוי קשה כן ייע"ש ולפע"ד לק"מ לפי מה שהקשו התוס' לעיל דהרי לא תחנם הוי רק בזיין אומות ותרצו דהיכי דאיכא טעמא רבא מוקמינין לי' על כל האומות ולפ"ז בלא דברי רב הוי אפשר לומר דחן ליכא טעמא רבה ואינו אסור רק בזיין אומות והך ד"א לא תחנם לא תתן להם חן מיירי רק בזיין אומות אבל רב דאוסר בכל נכרי לומר מה נאה נכרי זה פריך ספיר ממעשה דרשב"ג וא"ש ודו"ק:
גמרא ולאסתכולי מי שרי והתניא תימ' לי טובא על מ"ש המג"א באו"ח סי' קכ"ח ס"ק ל"ה דלשון להסתכל משמע הסתכלות ביותר אבל ראיה מעט שרי והביא ראי' מסי' רכ"ט בקשת והנה בגליון ש"ע חו"מ סימן קנ"ד בסמ"ע שם ציינתי שדברי הסמ"ע תמוהין שכתב להיפוך דלשון להסתכל משמע אפילו ראי' בעלמא בלי כוונת ראות דמאו"ח סי' רכ"ט משמע להיפוך וכמ"ש המג"א וכעת ראיתי שדברי המג"א תמוהין מכאן דאם כדבריו מהו פריך הש"ס לאיסתכולי מי שרי ומה קושיא הרי הברייתא אינה אוסרת רק להסתכל בה והיינו ביותר אבל בברייתא ראשונה נאמר רק לשון ראי' ברשב"ג ראה נכרית אחת וכן בר"ע ראה אשת טרנוסרופס וראי' בעלמא י"ל דמותר מזה מוכח דלשון להסתכל הוי כדעת הסמ"ע וצ"ע:
תוס' בד"ה ר"י אומר דברים ככתבן תימא לר"י למ"ל קרא דלא תחנם תיפוק לי' מהכא הנה לולי דבריהם הקדושים הי' נראה ליישב בפשיטות די"ל דנ"מ לענין מתנה ע"מ להחזיר או מתנה לזמן אם מותר לנכרי דאם הוי ילפינן מקרא דאו מכור לנכרי הוי ס"ד דלא אסר הכתוב נתינה לנכרי רק כעין נתינה דגר דמיירי במתנה לעולמות כמ"ש לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה א"כ אינו עומד להחזיר בזה אסר ליתן כה"ג לנכרי אבל במתנה ע"מ להחזיר או לזמן מותר אף בנכרי לכך קמ"ל קרא דלא החכם לאסור כל מתנת חנם אפילו מתנה לזמן או ע"מ להחזיר ומקרא דלא תחנם נמי הוי אפשר לאוקמא במתנה עולמות דמסתבר טפי אך כיון דמתנה עולמות כבר מוכח מקרא דאו מכור שוב ילפינן מלא תחנם אפילו מתנה לזמן ועוד י"ל דנ"מ לענין אדם חשוב דהנה מפורש בש"ס והכי קיי"ל באה"ע בקידושין דאף דנתנה היא ואמר הוא לא מהני מ"מ אם נתנה לאדם חשוב הוי קידושין דמתנה לאדם חשוב הוי כנתן הוא א"כ הוי כמכירה ממש והוי ס"ד שבמתנה לאדם חשוב יהי' מותר אף בנכרי וקרא דאו מכור לנכרי מיירי בסתם נכרי אבל באדם חשוב הוי כמכירה לכך קמ"ל מכא תחנם דאפילו לאדם חשוב אסור ויומתק יותר די"ל דלפ"ז אין כאן מלא תחנם ג' דרשות רק ב' דהיינו לא תתן להם חני' בקרקע ולא תתן להם חן והא דקאמר ד"א לא תתן להם מתנת חנם הכונה כך דזה ממילא משתמע כיון דאוסר ליתן להם חן א"כ יש כאן ממ"נ דאסור ליתן מתנה ואף שהוא חשוב דממ"נ אם יאמר שהוי לי כאלו אינו חשוב הרי אסור ליתן לו מאו מכור לנכרי ואם יאמר שהוא חשוב והוי כאלו הוא מקבל ממנו דמים א"כ נותן לו חן ושוב עובר על לא תתן להם חן ולכך מה דדרוש תחלה לא תחנם כא תתן להם חן ממילא מוכח דלא תתן להם מתנת חנם וא"ש ובהכי הוי אתי שפיר סידור לשון הש"ס דתחלה קאמר ומתהת חנם תנאי הוא וא"כ מפלפל דרש דכא תתן להם מתנת חנם ואח"כ מפלפל דלא תחנם לא תתן להם חן דאמר ד"א לא תחנם לא תתן להם חן מסייע לי' לרב והרי בברייתא הוי להיפוך דתחלה קאמר לא תתן להם חן ואחר כך לא תתן להם מתנת חנם ועוד קשה לי מנא לי' להש"ס דקאמר ומתנת חנם תנאי הוא מנא לן דהוי כתנאי דלמא לעולם בשאר חפיצים אף לר"מ אסור ליתן במתנה לנכרי רק בנבלה כיון דאמרינן בפסחים דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה ואם כן אם לא הוי פרט הכתוב להיתר גם נבלה הוי בכלל איסור הנאה א"כ שוב נהי שהתירה התורה נבלה בהנאה היינו אם רוצה למכרו אבל אם אינו רוצה להנות ורוצה לתנו בחכם טפי עדיף לכך בזה לא אסרה התורה נתינה לנכרי וגם לפמ"ש התוס' בד"ה להקדים נתינה דגר וכו' דודאי בשאר חפיצים אין חיוב ליתנו לגר בחנם רק בנבלה דאינו שוה רק דבר מועט וכו' אם בענין נתינה דגר חילקה בין נבילה לשאר חפיצים י"ל ה"ה בנתינה לנכרי נמי הוי כן וי"ל דוקא נבלה התירה ליתנה לנכרי אבל שאר חפצים אסור ליתן כנכרי מתנת חנם רק נבלה דהוי דבר מועט מותר ומנ"ל דהוי כתנאי אך כראה דהנה י"ל מה דיליף מלא תחנם כולהו ומנ"ל למדרש כולהו דלמא אתי לתרתי מנייהו אך נראה דודאי עיקר הלימוד מלא תחנם הוי רק חני' בקרקע ולא תתן להם חן וזה שפיר משתמע מני' דאי לחן לבד אתי לכתוב לא תחונם ואם הכונה רק רק שלא ליתן להם חני' בקרקע למה הוציאו בלשון לא תחנם הי"ל לומר לא תמכור להם קרקקע וכדומה למה הוציאו בלשון לא תחנם מזה מוכח תרוייהו וע"ד דאמרינין בבב"ח מדאפקי' בלשון בישול ייע"ש ולפ"ז הני תרתי נשמע מלא תחנם אבל מתנה לא נשמע ממנו רק כוונת הברייתא כך כיון דכבר נשמע ממכור לנכרי דאסור ליתן להם מתכת חנם רק דהוי ס"ד דלאדם חשוב מותר ליתן אף בנכרי לכך קאמר שפיר כיון דכתיב לא תחנם לא תתן להם חן א"כ ממ"נ אסור ליתן להם מתנת חנם דאם לא יעשנו חשוב אסור מכח מכור לנכרי ואם יעשנו חשיב ויאמר דהוי כאלו קבל הוא ממנו א"כ נותן לו חן וא"כ שוב שפיר אמר כתנאי דתינח לר"י דס"ל לדברים ככתבן אבל לר"מ דס"ל דנבלה מותר מתנה לנכרי א"כ מלא תחנם לבד ליכא ראי' די"ל דאיצטריך לחני' בקרקע ולחן ובע"כ הוי כתנאי ולכך א"ש גם הסדר דבל"ה א"י לומר מסייע לרב דמה סיוע הוי בזה דלמא דוקא בזיין אומת קאמרה הברייתא אבל כיון דהקדים שלא ליתן להם מתנת חנם א"כ זה אי אפשר לומר דמיירי בזיין אומות דא"כ אם בשאר אומות מתיר ליתן מתנה בע"כ דדריש או מכור כר"מ וכיון דס"ל בשאר נכרי כר"מ שוב אף לזיין אומות אין ראי' על איסור מתנה כיון דכבר איצטריך לחן ולחני' בקרקע ובע"כ דמיירי הברייתא בכל עכו"ם וס"ל דאו מכור כר"י ולכך שוב יליף מתנת חנם מכח ממ"נ וא"כ מוכח דגם חן אסור בכל נכרי לכך שפיר שוב מסייע לרב וא"ש ודוק היטב כי זה נכון מאוד בכוונת הש"ס:
תוס' בד"ה ור"מ ההוא או להקדים נתינה דגר וכו' וא"ת וכי יש לאדם חפץ וכו' לולי דבריהם הי' נראה דלק"מ עפמ"ש בפסחים רפ"ב דכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה וכו' וא"כ י"ל הרי אם לא התירה התורה בנבלה בהנאה הי' אסורה גם בהנאה רק שגילה הכתוב להתיר בהנאה וא"כ י"ל שפיר דלא התירה לו התורה ולא אוקמוהו ברשותו רק באופן שאין לו גר ליתנו לו אבל אם יש לו גר ליתנו לו לא נתנה לו התורה רשות להנות ממנו ולכך בזה שפיר הקדימה נתינה דגר למכירה דנכרי דהתירה לא התירה אותו בהנאה רק באופן זה אבל בשאר דברים דהוי מותר באמת וא"צ להיתר מן התורה ודאי רשאי לעשות בו כרצונו מיהו קושיית התוס' תפול על דברי ר"י דקאמר סברא הוא דגר אתה מצווה להחיותו בזה קשה שפיר קושייתם ואף בתירוצם לא הונח לי דמה בכך שהוא שוה דבר מיעוט הרי קיי"ל באבדתו ואבדת אחרים דאבדתו קודמת אפילו לאבדת רבו מכח אפס לא יהי' בך אביון וכו' והרי שם לא מחלקינן אם שוה אבדתו הרבה או מיעוט דאף אם שוה רק מעט אבדתו קודמת ואם כנגד ישראל ורבו אמרי' דשלך קודם ואין מחויב להפסיד משלו מכ"ש נגד גר תושב שאינו מחויב להפסיד משלו וא"כ כיון דיכול למכרו לנכרי והוי הנבלה שוה לו דמים וכיון דהוי לו דמים למה יפסיד שלו ליתן לגר בחנם הרי אפס כי לא יהי' בך אביון כתיב ושם לא מחלקינן בין מעט להרבה וצ"ע והנה בדברינו הנ"ל הרווחתי ליישב קושיית התוס' בפסחי" פ"ב ד"ה בשלמי' לר"מ לר"מ שהקשו לר"מ נמי איצטריך להקדי' נתינ' דגר וכו' ולפמ"ש י"ל כך דבשלמא לר"י דס"ל מסברא מקדמינן כיון דגר אתה מצווה להחיותו לדידי' שייך סברת התוס' שכתבו כאן כיון דאינו שוה אלא דבר מועט ולגר הרבה הוי מסברא כן אבל לר"מ דלא ס"ל כן וסברא א"כ קשה ממ"נ אם הוי כן וסברא למ"ל קרא ואם אינו כן מסברא למה באמת מקדימינן נתינה דגר למכירה דנכרי ובפרט לפמ"ש דאבדתו קידם לכל אדם ובע"כ דהיינו מטעם דבלא"ה הוי ראוי כיון שכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה ראוי הי' שגם נבלה יהי' אסור בהנאה רק שהתורה התירה לו בנבלה בהנאה כיון דמשולחן גבוה קזכה לא זיכה לו התורה רק באופן זה שיקדים נתינה דג למכירה דנכרי אבל אם הוי כל איסורין שבתורה מותרין בהנאה א"כ הוי נבלה ככל החפיצים ולמה יקדים נתינה דגר למכירה דנכרי ובע"כ מזה עצמו שהקדימה התורה נתינה דגר למכירה דנכרי מוכח ממילא דכל מקום שנאמר לא יאכל הוי איסור הנאה וא"ש ודו"ק היטב ע"כ גמ' ונשמרת מכל דבר רע וכו' א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זריזות וכו' הנה מ"ש מכאן א"ר פנחס אין לו הבנה ונראה הכונה ע"ד אמרם ז"ל דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות וכו' ולכך ג"כ חנינה כך דר"פ למד ק"ו דמהמדה רעה אם מהרהר ביום מביאו לידי עברה אחרת בלילה מכ"ש שמדה טיבה מביאו לידי מדה טובה לכך מכאן א"ר פנחס תורה מביאה וכו':
ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים הנה מה דקאמר כאן ת"ה אין הכונה שיזכה לת"ה דלע"ל דבזה יזכו כל ישראל הכשרים אך הכונה דרו"ק מביאו שיהי' הוא מחי' מתים כמו שהחי' אליהו ואלישע ובזה מיישב גרסת עין יעקב דת"ה מביא לידי אליהו הנביא ותמוה המרש"א דאליהו הנביא יהי' קודם ת"ה ולפמ"ש א"ש דהך ת"ה דהכא היינו שהצדיק יהי' בו כח להחיות מתים וזה יהיה תחלה ואח"כ יזכה לראות לאליהו הנביא גם י"ל לפי מ"ש בחידושי מכבר ששני ת"ה יהי' לעתיד לבא אחד ע"י הקב"ה ואחד ע"י צדיקים וא"כ כשיקדים הקב"ה כח לצדיקים להחיות מתים יביא את אליהו ולעשות את שלו והבן שוב ראיתי במהרש"א בחידושי הלכות שהרגיש בזה: גמרא גמרא וחסידות גדולה מכולן יש לדייק איך אמר שהוא גדולה מכולן דהרי יש אחרי' עוד ענוה ויראת חטא וכמה מעלות דאם החסידות גדולה מכולן א"כ המעלה המביאה לידי חסידות מכ"ש שמביאה לאלו ולמה קאמר דחסידות מביא לידי ענוה הרי אם כבר בא לידי כך מכ"ש שבא לאלו וכן קשה למ"ד ענוה גדולה מכולן הרי יש אחרי' עוד יראת חטא ואינך אחרי' וליישב זה לכאורה הי' כראה די"ל דודאי בעלמא מצינו דההתחלה עיקר כמ"ש חז"ל דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה א"כ מוכח דהמביא עיקר וא"כ י"ל ה"נ הכוונה כך דבהני מעלות ראשונות כגון תורה מביאה לידי זריזית אין הכונה שהתירה גורמת שכיון שלומד תורה זוכה לזריזות דודאי אפשר לתורה ולא יבא לידי זריזות אך הכינה הוי להיפך דהרוצה לבא לידי זריזות אי אפשר לו בלא תורה וכמ"ש ולא ע"ה חסיד וכן הי' הכונה באינך מעלות דאין הכונה דהראשונה מסבבת את השני' בדוקא רק הכונה דאי אפשר להרוצה לזכות בשני' רק אם זיכה בראשונה אבל אינו הכרח לבא מן הראשונה אל השני' אבל בחסידות או בענוה ס"ל דהראשונה המכרחת ומסבבת את המעלה שאחרי' ולכך שפיר אמר וחסידות גדולה מכולן כיון שהיא מביאה לידי ענוה וענוה ליראת חטא א"כ הכל תלוי בה והזוכה בה זוכה בכולן ולכך הוי חסידות גדולה ע"ד אמרם ז"ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה אבל באינך שאין הראשונה גורמת לשני' רק השני' אי אפשר לה בלי הראשונה בזה אין לראשונה משפט קדומה על המאוחר וא"ש והנה ע"פ הנ"ל נראה לפרש מה שאמר המשורר פ"ו תפלה לדוד הטה ה' אזניך ענני כי עני ואביון ואני שמרה נפשי כי חסיד אני והכונה כנ"ל שדוד המלך ביקש על רוה"ק שיהי' זוכה להיות ענה ממנו י"ת ולכך אמר דאף שהוא עני ואביון וחסר הרבה מעלות הקודמים לרוה"ק מ"מ כיון דעכ"פ הגיע למעלות החסידות והרי חסידות גדולה מכולן מכח כיון שזכה לזה מסתמא יזכה לכולם א"כ נחשב כאלו כבר זכה בכולם וראוי לרוה"ק וז"ש הטה ה' אזניך ענני כי עני ואביון אני כלומר אף שאני עני ואביון ואין לי המעלות המביאין לרוה"ק מ"מ ענני ברוה"ק והיינו כיון דשמרה נפשי מלשון ואביו שמר הדבר דנפשי מקוה לזכות בהן מכח כי חסיר אני כיון שכבר הגעתי למדת החסידו' ממילא נפשי מקוות ומובטחת לבא גם להם לכך הוי כאלו סמי' בידן וראוי אני לענות לי מיד ברוה"ק וא"ש:
גמרא אבל מוכר הוא מ"מ לקיץ וקוצץ הנה תיבת וקוצץ מיותר ובאמת במשנה ליתא סיום זה ונראה דקמ"ל לאפוקי ממ"ש בש"ס ופוסקים ובטוש"ע א"ח ה"ש סי' רמ"ח במפליג בספינה קודם השבת דפוסק ע"מ שישבות ואם אח"כ אינו שובת אין בכך כלום א"כ מוכח דעיקרו בתנאי תלוי וכיון שהתנה אף שאח"כ אינו עושה אין איסור א"כ הוי ס"ד ה"ה הכא כיון דמתנה עמו ע"מ שיקוץ אף שאח"כ אינו קופץ אינו כלום וזה קמ"ל דכאן לא כן הוא רק אף שמתנה עמו תחלה אין די בזה לבד רק הוא מחויב אחים לכפותו לקוץ אם רואה שאינו קוצץ והנה בזה י"ל לפום ריהטא פרפרת אחת מה דלא סיים כן במשנה והוא דלכאורה קשה לי דבקדושין פרק האומר יש פלוגתא ר"ה ור"י אם האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי או לא ולכאורה תמי' לי למ"ד דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי האיך יפרש להך ברייתא כאן דר"מ אוסר אף במוכר ע"מ לקוץ מכח דלמא משהא לי' ואם ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מה בכך דמשה' לי' הרי כל זמן שאינו קוצץ של ישראל הוא ולא חל הקנין רק אם קוצץ ובע"כ דע"מ כאומר מעכשיו דמי ובע"כ צריך לומר כיון דלמ"ד דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מודה דלרבי הוי כאומר מעכשיו רק דס"ל דרבנן פליגו עלי' א"כ ס"ל דר"מ כאן כרבי ס"ל דהוי כאומר מעכשיו לכך אוסר ולפ"ז י"ל דהמשנה אתיא כרבנן דס"ל ע"מ לאו כאומר מעכשיו א"כ כיון דמתנה ע"מ לקוץ שוב אין חיוב על המוכר לכפותו לקוץ דאף אם ישהנו מה בכך אין המכירה חל עד שיקוץ לכך אין חיוב עליו לכפותו לקוץ מיד אבל הברייתא אתי כרבי דס"ל ע"מ כאומר מעכשיו דמי א"כ כבר קנהו הנכרי שוב מחויב ישראל לכפותו לקוץ ולא ישהנו לכך קאמר וקוצץ והוי תרי תנאי אליבא דר"י בדין ע"מ אם כאומר מעכשיו דמי מיהו למ"ד בקידושין דלכ"ע הוי כאומר מעכשיו קשה למה לא סיים כן במשנה וצ"ע:
גמרא אבל קמה דפסיד אימא מודה ליה לר"י קשה לי למה קאמר הנ"מ אליבא דר"מ ולא אליבא דר"י גופא דהוי ס"ד דוקא אילן כיון דעכ"פ לא פסדי לכך נחשב חני' ובזה אסור אם לא בתנאי דע"מ לקוץ אבל בקמה כיון דאם משהה לה פסדו א"כ הוי לרעה לנכרי לאו לטובה וא"כ אין זה חני' והוי ס"ד דמותר למכור לו בלי תנאי כלל לכך קמ"ל דבעי תנאי ע"מ לקצור ובפרט לפמ"ש לעיל דלכך סיימה הברייתא וקובץ וקוצר לאשמעינן דאין די בתנאי לבד רק מחויב אח"כ למחות בו שלא ישהנו רק יכופו לקצוץ א"כ י"ל דעבור סיפא נקט קמה דבלא"ה הוי ס"ד דדוקא באילן דלא פסדי מחויב לכופו אם משהה אח"כ דלא פסדי אבל בקמה דפסדי נהי שמחויב תחלה להתנות עמו לקצור עכ"פ אם התנה עמו אף שאח"כ משהה הנכרי אינו חיוב לכופו כיון דבאמת אין זה חני' דפסדי לכך קמ"ל דאף בזה מחויב לכופו לקוצרו וצ"ע והנה בגוף פלוגתתם דר"מ ור"י בזה הי' נראה דלשיטתם אזלי דהנה לכאורה קשה למה גזר ר"מ שלא ימכור ע"מ לקוץ הרי מפורש לקמן במשנה דאין משכירין להם בתום דזה הוי רק דרבנן מכח גזרה אטו מכירה א"כ משמע דכל דלא הוי דרך מכירה רק השכרה הוי רק דרבנן וא"כ ה"ה שאלה שאלה הוי רק דרבנן וא"כ בשלמא אם אינו מוכר להם ע"מ לקוץ רק סתם אז הוי כמוכר לו גוף הקרקע שיהי' לו רשות להניח שם אילנו ותבואתו בזה יש איסור תורה אבל במוכר לו ע"מ לקוץ מיד הרי הוא אינו מוכר לו זכות בקרקע כלל מצד המכירה ושוב אף אם אח"כ ישהנו הנכרי אף שיניח לו הישראל בפירוש אינו רק דרך שאלה שמשאיל לו קרקעו ולא עדיף משכירות ואין בזה איסור תורה רק דרבנן וא"כ אם הוי כן בודאי הוי רק דרבנן ולמה גזר ר"מ שלא למכור לו לכתחלה כן מכח דלמא משהא לי' הרי הוי גזרה לגזרה כיון דאף אם משהה לי' בפירוש וברשות ישראל הוי רק דרבנן אך נראה דמה דס"ל להמשנה דאיסור השכרה הוי רק דרבנן היינו רק למ"ד קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי ולכך לא נחשב מן התורה חני' בקרקע רק אם מוכר לו לחלוטין אבל אם משכיר ומשאיל לזמן אין זה חני' בקרקע כיון דאין לו זכות בקרקע ולכך הוי רק דרבנן אבל למ"ד קה"פ כקהג"ד א"כ אף בשכירות ושאלה נחשב כקנין הגוף ואסורין מן התורה והנה ידוע מ"ש בגיטין וב"ק וב"ב בפלוגתא דהמוכר עבדו ע"מ שישמשנו למד יוסדר"מ ס"ל כקהג"ד ור"י ס"ל לאו כקהג"ד וא"כ י"ל ה"נ ר"מ לשטתו דס"ל קה"פ כקהג"ד ולכך אם משאיל ומשכיר לו מקום הוו איסור תורה ולכך גזר דלמא משהה לי' ור"י לשיטתו דס"ל קה"פ לאו כקהג"ד ולכך אף אם משהה לי' ליכא איסור תורה ולכך לא גזר דלמא משהה לי' דהוי גזרה לגזרה ובזה א"ש דעת הרמב"ם שפוסק כר"י ותמהו עליו דהרי סתם משנה כר"מ ולפמ"ש א"ש כיון דטעמו דר"מ דס"ל קה"פ כקהג"ד וכיון דאנן קיי"ל דלאו כקהג"ד ובפרט דאיכא סתמא אחריני במשנה זו דאין משכירין בתים דמוכח דקה"פ לאו כקהג"ד דאל"כ הוי שכירות כמכירה ומה בין שכירות למכירה ולמה זה מותר בסוריא וזה אסור ובע"כ דס"ל דלאו כקהג"ד וא"כ קיי"ל כסתם זה וא"ש והנה בזה יש להמליץ על הב"י ביו"ד סי' קנ"א שתמה על הטור שכתב בשם הרי"ף דפוסק כר"מ דאדרבא מן הרי"ף משמע דפוסק כר"י ייע"ש והמע"מ הועתק בגליון תמה עליו דהרי"ף סיים בלשונו והלכתא כר"ע דסתם לן במשנה כוותי' ולדעתי יהי' כוונת הב"י כך דהנה ר"מ ור"י בתרתי פליגו דפליגו בברייתא דאילן וקמה בפלוגתא דקה"פ כקהג"ד ופליגו בבהמה ע"מ לשחוט דשם אי משהה לי' הוי איסור תורה שירביענה וכדומה ולכך ר"י ס"ל דלא גזרינן דלמא משהה כה ור"מ גזר לה דלמא משהה לה והנה המשנה דאמרה אבל מוכר הוא משיקצוץ סתמא בתרתי כר"מ אחד דקה"פ כקהג"ד והוי איסור תורה אם ישהה והשנית דגזרינן דלמא ישהה וא"כ לפ"ז נהי דבהך דינא דקה"פ כקהג"ד לא קיי"ל כן דאיכא סתמא אחריני ואפסקא הלכתא כן דלא כקהג"ד מ"מ לענין זה אם גזרינן דלמא משהה לה דלא מצינו סתמא להיפוך ודאי קיי"ל כהך סתמא דסתם כר"מ ולכך כ"מ מזה לענין בהמה ע"מ לשחוט דשם ודאי הוי איסור תורה אם ישהה ושוב גזרינן דלמא משהה לה דאם באילן גזר ר"מ מכ"ש בבהמה דהוי ברשותו ולכך מ"ש הרי"ף והלכתא כוותי' דר"מ זה קאי רק על הברייתא דבהמה ע"מ לשחוט שהרי על זה סיים הרי"ף והלכתא כוותי' דר"ע דסתם לן תנא כוותי' וא"כ י"ל שפיר דלא כתב הרי"ף כן רק על בהמה דבזה ודאי איסור תורה איכא אם משהה לה וכיון דבמתניתין ס"ל כר"מ דגזרינן כן מכ"ש בבהמה דהוי כן לכך הלכתא כוותי' בזה אבל באילן וקמה עצמו י"ל דלא קיי"מל כן דנהי דקיי"ל דגזרינן שמא ישהא מ"מ הרי ר"מ לשטתו דס"ל קה"פ כקהג"ד וכיון דאנן קיימ"ל בזה דלאו כקהנ"ד מה בכך דגזרינן שישהא הרי הוי גזרה לגזרה ולכך שפיר תמה הב"י על הטור מנ"ל דהרי"ף פוסק גם באילן וקמה כר"מ ואף אם ספק הוי אם טעמא דר"מ מכח קה"פ כקהג"ד או לא נמי הוי ספק דרבנן ולהקל כיון דאף לר"מ אינו רק גזרה דרבנן לכך שוב קיי"ל לקולא דאמרינן דטעמא דר"מ מכח דלשטתו אזיל דקה"פ כקהג"ד ואכן לא קיימ"ל בזה כוותי' ולא מהני בזה מה דסתם מתניתין כוותי' ושפיר כתב הב"י מנ"ל להטור דהרי"ף פוסק כר"ע ואף דמלשון הב"י במה שהביא מהעתקת הרי"ף ראי' שהעתיק האיבעיא לא משמע כן קצת מ"מ נראה להמליץ בעד הב"י שלא יהי' תמוה כל כך שלא ראה סוף דברי הרי"ף במקומו:
רש"י ד"ה מתנה ע"מ לשחוט מתנה עמו בפירוש וצ"ע למה ציין רש"י כן על הברייתא דפלוגתא דר"מ ור"י ולמה לא פירש כן לעיל באיבעיא דבהמה ע"מ לשחוט דהיינו שמתנה עמו בפירוש וצ"ע:
תוס' בד"ה שלא יהרהר ביום וכו' הנה תרוצם תמוה לפע"ד דודאי הרהור כזה שאין אדם ניצול ממנו אינו מביא לידי טומאה בלילה דאל"כ איך הזהירה התורה ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה מה מהני בזה אזהרה כיון דאין הדבר בידו וסוף סוף הוא מוכרח להרהר ולבא לידי טומאה ודרכי' דרכי תורה דרכי נועם ואיך תעשה איסור מדבר שאין ביד האדם לקיימו ואם הכונה דהוי אזהרה לדחוק האדם נפשו שיהי' ניצול אף מהרהור שאין אדם ניצול הימנו א"כ הדרא קושייא לדוכתא מה התפאר יחזקאל דאורייתא הוא ואם הכונה של תורה שלא יהרהר הרבה ביום ויבא לידי תוספת טומאה בלילה כך הו"ל לומר שלא יהרהר ביום ויוסיף לידי טומאה בלילה ומדקאמר שלא יבא לידי טומאה משמע דבידו להיות ניצול מן ההרהור ומן הטומאה לגמרי והרי אין אדם ניצול מן ההרהור בע"כ דהרהור כזה שאין אדם ניצול הימנו אינו גורם טומאה בלילה מה דהוי הרהור כל דהו ובאונס רק אם הוא מוסיף הרהור על הרהור אז בא לידי טומאה בלילה א"כ הדרא קושיא לדוכתא ממ"נ אם הוי כוונת יחזקאל על הרהור שאין אדם ניצול איך אמר לא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה הרהור כזה אינו גורם לידי טומאה בלילה ואם הכונה על סתם הרהור קשה במה התפאר הרי זה מן התורה והנה לולי דמסתפינא דלא לחכו עלי בבי מדרשא הייתי אומר דבר חדש בישוב קושיות התוס' דהנה לשון דאמר ר"פ שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה ולמה לא קאמר סתם שלא יהרהר אדם ביום בע"כ מוכח דהרהור עצמו אין בו איסור רק מחשש שיבא לידי טומאה בלילה דאס הוי מצד עצמו אסור הו"ל לומר סתם שלא יהרהר ביום הן אמת דיליף לה מכח הסמיכות של כי יהי' בך מקרה וכו' אך על התורה גופה קשיא למה תליא בזה אם הוי האיסור מצד עצמו בע"כ דמצר עצמו אין בו איסור רק שלא יבא לידי טומאה בלילה ולפ"ז י"ל כיון דכתיב ובנבלתם לא תגעו וא"ר יצחק דמכאן שחייב אדם לטהר א"ע ברגל הרי דבכל השנה כא נזהרו ישראל על הטומאה רק ברגל אף דהכתוב אומר סתם ובנבלתם לא תגעו מ"מ מוקמינן ליה אמה דמסתבר טפי דהיינו ברגל כן י"ל ה"נ בזה דהתורה לא אסרה אלא ברגל וכדומה בזמן שהוזהרו ישראל על הטומאה אז הוזהרו גם על זה שלא יהרהרו ביום ויבאו לידי טומאה בלילה דהוי ס"ד דבנבלתם לא תגעו הוי רק אם מטמא עצמו בידים אך כל דלא הוי בידים ליכא איסור לכך קמ"ל דאף שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה והיינו דוקא בזמן שהוזהר על הטומאה דהיינו ברגל אבל כל דלא הוי ברגל ליכא איסור מן התורה רק ר"פ מדרבנן אוסר לו כל השנה לפום שטתו שמונה המעלות דטהרה מביאה לכמה מעלות אחרי' ממילא להיפוך הטומאה מונעת מכמה מעלות ולכך כיון דנשמע עכ"פ מהך קרא דונשמרת וכו' דהרהור ביום מביא לידי טומאה בלילה וכיון דלר"פ טהרה גדולה מאוד לכך אם רוצה לזכות למעלות דר"פ מזהיר לאדם בכל השנה שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה ולעולם בכל השנה הוי רק דרבנן ממילא א"ש דברי הש"ס דתרווייהו איתנהו דמה דמשני בכתובות דף מ"ו דמבעיא ליה לכדר"פ היינו דעכ"פ מן התורה נדרש הך קרא על זמן הרגל שמוזהר על הטומאה דאז לא יהרהר ביום שיבא לידי טומאה בכילה וממילא כיון דמוכח מהך קרא דהרהור גורם לידי טומאה בלילה מכאן אמר ר"פ שמדרבנן צריך להיות נזהר כל השנה מהרהור כדי שלא יבא לידי טומאה כיון דטהרה הוי דבר גדול לדידי' וממילא שפיר התפאר יחזקאל שלא הרהר ביום שיבא לידי טומאה בלילה דהיינו כל השנה שזה מותר מן התורה והנה בזה יובן ב"ה גרסת הש"ס דהגרסא שלפנינו בסוגין הוי תחלה סתם ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ואח"כ מכאן א"ר פנחס בן יאיר התורה מביאה וכו' וגרסת הש"ס בכתובות הוי להיפוך ונשמרת מכל דבר רע מכאן אר"פ בן יאיר שלא יהרהר ביום והיינו דגרסתינו כאן ס"ל כדעת התוס' דלעולם אסור זה מן התורה ולכך על גוף הלימוד לא שייך לומר מכאן אר"פ דהרי דאורייתא הוא ולכך דריש ליה הכתוב תחלה סתם ואח"כ קאמר דמכאן אר"פ בן יאיר מדאסרה התורה הרהור שלא יבא לידי טומאה בלילה ומה בכך אם אין ההרהור מצד עצמו איסור מה בכך אם יבא לידי טומאה בכילה הרי כל השנה אין מוזהרין על הטומאה בע"כ דטומאה היוצאת מגופו שאני דמנעתו מכמה מעלות שאחרי' ומוכח מעלות המדות הטהרה מביאה לידי וכו' ולכך אר"פ דמכאן מוכח מעלת הטהרה וסדר המדות אבל לפי הגרסא בכתובות ס"ל דעיקר הכתוב מיירי רק ברגל ולא כל השנה א"כ אין מוכח ממנו מעלת הטהרה לכל השנה ולכך לא שייך ללמוד מעלות דר"פ ממנו רק מעלות המדות נאמרו בפ"ע רק ממילא כיון דס"ל לר"פ מעלות הטהרה וכאן מוכח דהרהור ביום גורם לידי טומאה בלילה לכך מכאן אר"פ שלא יהרהר אדם מדרבנן כל השנה שלא יבא לידי הטומאה ויאבד מעלות המדות וא"ש ודו"ק והנה ליישב דברי התוס' מקושייתנו הנ"ל י"ל כך דלכאורה תמו' לי על קושייתם להמעיין בכתובות שם דקאמר שם אזהרה למוש"ר ר' אלעזר אומר ולא תלך רכיל ר' נתן אומר מונשמרת מכל דבר רע ופריך ר"א מ"ט לא קאמר כר"נ ההוא מבעיא לי' לכדר"פ דמכאן אר"פ שלא יהרהר ביום א"כ משמע דר"נ דמוקי לה להך קרא לאזהרה למש"ר לא ס"ל דר"פ וא"כ י"ל דהך סוגיא דחולין אזלא כר"נ וממילא לא הוי מן התורה ומה קושיא ובפרט כיון דבסוגיין לעיל כמי מפרש בברייתא דונשמרת מכל דבר רע היינו שנא יסתכל באשה א"כ לא דריש לי' אהרהור א"כ פליגא דר"פ הן אמת דזה לא קשה מה דלא משני הש"ס לעיל דרשב"ג ור"ע ס"ל כר"פ די"ל דלמ"ד דאוסר הרהור מכ"ש ראי' דגרע מהרהור אבל למ"ד דאוסר ראי' י"ל הרהור בלי ראיה מותר מן התורה וא כ י"ל דסוגיא דחולין הוי כהך ברייתא דלעיל דיליף מניה אסתכולי אבל הרהור מותר מן התורה ולכך אתיא סוגיא דחולין כברייתא הראשונה או כר"נ ומה דלא משני הש"ס דרשב"ג ור"ע ס"ל כר' נתן דמוקי לה למש"ר י"ל דלא רצה לאוקמא כתנאי ומתרץ לכ"ע אך על התוס' קשה שפיר מה הקשו וצריך לומר דקושייתם הוי דעכ"פ הך מ"ד דס"ל מן התורה הרהור דהיינו ר"פ וסייעתו איך יפרשו הם הך קרא דיחזקאל דנפשו לא מטומאה דבע"כ על הרהור והרי מן התורה הוא ולכך שוב תרצו שפיר דהכוונה על הרהור שאין אדם ניצול ממנו גם מזה ניצול יחזקאל ומה דסיים שלא יבא לידי טומאה בלילה אף דהרהור כזה אינו גורם טומאה היינו דודאי הסוגיא דחולין אתיא כר' נתן דקאי על מש"ר א"כ ס"ל דכל הרהור מותר מן התורה לכך מוקי לה לה אמה דמסתבר טפי דהיינו על סתם הרהור הגורם טומאה בלילה לכך סיים ולא באתי לידי טומאה בלילה אך ר"פ וסייעתו דס"ל דהרהור אסור מן התורה הם מפרשים הך קרא דנפשי לא מטומאה על ההרהור שאין אדם ניצול ממנו ולא ס"ל באמת הך סיום ולא באתי לידי טומאה בלילה רק מפרש ליה על גוף ההרהור המטמא הנפש דעל זה קאמר ונפשי לא מטומאה בהרהור דהרהור עצמו גורם טומאה בנפש וכדמצינו כמה פעמים בתורה דעברות נקראים טומאה ומטמאי הנפש עצמו מספר וא"ש ממ"נ כן כראה להמליץ בעדם יהא רעווא שימליצו טוב בעדינו למעלה אמן:
תוס' בד"ה חסידים לא כאמר אלא ענוים וכו' הנה להיפוך נמי קשה למ"ד דחסידות גדולה מכולם שנאמר אז דברת בחזון לחסידך וכו' שהרי כתיב נמי להיפוך יען משח ד' אותי לבשר ענוים אך ליישב כל זה נראה דהם פליגו במה דפליגו במדרש פ' לך הי' דבר ה' אל אברהם במחזה דבעשרה לשונות נקראו נבואה וכו' איזהו קשה שבכולן ר"א חזון שנאמר חזות קשות הוגד ר' יוחנן אמר דבור וכו' רבנן אמרו משא וכו' גדול כחו של אברהם שנדבר עמו בדבור ובחזון ע"כ לענינינו ולפ"ז בזה פליגו כאן דמ"ד דחסידות גדולה מכולן ס"ל דדבור וחזון גדול מכל לשון נבואה ולכך אמר דענוים לא יזכו שידבר עמהם השם בעצמו ומכ"ש שלא ידבר עמהם בדבור וחזון רק אמר ששלח ה' אותי לבשר ענוים ומבשרם ע"י שליח ולא על ידו יתברך בעצמו אבל לחסידים לא ישלח שליח רק יבשר להם בעצמו ובנבואה הקשה מכולם לכך אמר אז דברת בחזון לחסידך נקט דיבור וחזון כמו דנקט גבי אברהם לומר שהם זוכין לשניהם ואידך דס"ל דענוה גדולה מכולם ס"ל כמ"ש במדרש פ' וישלח בפסוק שלחני כי עלה השחר דמי גדול השומר או הנשמר מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך מוכח דהנשמר גדול פירשו המפרשים שהוא מסופק אם הצדיק גדול ממה"ש או מה"ש גדולים מן הצדיק ולכך מוכיח ממה שעושה הקב"ה למה"ש שליח לשמור את הצדיק מוכח שהצדיק גדול ייע"ש ושוב הקשו הרי בו ית' כתיב לא ינום ולא יישן שומר ישראל ופרשנו בילדותינו הכוונה דודאי המלך עצמו העושה הדבר כרצונו יתכן להיות שימחול על כבודו לשמש לאיזה קטן ממנו אחר שמצא חן בעיניו אבל שיכריח המלך חוזה שר וחשוב לשמש לאיש פחות זה לא יעשה כי הרי השר ההוא אינו עושה ברצונו רק דרך הכרח זה לא יעשה המלך כי זה שפיר הוי בזיון להשר כיון דאינו עושה מרצונו אך המלך שיעשה כן ברצונו אין זה בזיון לו כן הוי הוא ית' ששומר את ישראל אחר רצונו הפשוט אין זה חידוש והעדר כבוד לו ח"ו אבל במה"ש שנאמר בהם כי מלאכיו יצוה לך לשמרך הרי שהם מצווין ממנו ית' דרך גזרה ולא ברצונם בזה אם לא הי' הצדיק גדול ממה"ש לא היה מכריחם שהם ישרתו אותו עכ"ד שם וממילא א"ש כאן דמ"ד ענוה גדולה ש"ל דנבואה ע"י נביא הוי מעלה גדולה מדבור ממנו ית' בעצמו כי אם הוא ית' עושה את הנבי' שליח לבשר ענוים מוכח דענוה גדולה מנביא דבלא"ה איך עוש' שליח גדול לקטן ממנו אבל מה שהוא בעצמו ית' מדבר אין זה חידוש כ"כ והיינו דהוא ס"ל כמ"ד דגדולה מכולן הוי משא ולא דבור וחזון וא"כ אף נביא זוכה בדיבור וחזון וא"כ ממה שבזה נאמר אז דברת בחזון לחסידך ובזה נאמר יען משח ה' אותי לבשר ענוים מוכח דענוה גדולה דהרי הוא עדיף מנביא דהנביא נעשה שליח כו והחסיד אין לו רק מעלת הנביא שמדבר עמו כמו עם הנביא והענין עדיף מנביא ואידך ס"ל כמ"ד דדבור וחזון גדול שבכולם ואין הנביא זוכה לדיבור וחזון לכך ס"ל חסידו' גדול' דהן אמת דעניו גדול מכבי' היינו מנבי' סתם אבל לא מן הזוכה לדבור וחזון ולכך כיון שהקב"ה רוצה לדבר עם החסידים בדבור וחזון שזה מעלת אברהם אי אפשר ע"י נביא כי אין הנביא זוכה לכך ומכח זה מדבר הוא י"ת בעצמו עמהם ולכך נאמר אז דברת בחזון לחסידך ולכך ס"ל דחסידות גדולה מכולם כן נלפע"ד טעם פלוגתתם דהני תנאי כהני תנאי שבמדרש הנ"ל ומיושב קושיות התוס' ודו"ק ועיין במהרש"א שנראה שהרגיש בקושייתינו ומ"ש ליישב אין דבריו מובנין כלל ואם הוי מכח הוכחה אחרת גם למ"ד ענוה גדולה לק"מ די"ל נמי מכח הוכחה אחרת וצ"ע ואולי איזה ט"ס יש בדבריו:
תוס' ד"ה ואי אשמעונין וכו' י"ל דלא זו אף זו קתני וצ"ע דא"כ למה הוצרך הש"ס לומר דאי אשמעונין בהא ה"א בהא קאמר ר"מ והלא כיון דסוף סוף נצטרך לומר דלא זו אף זו קתני מכח גוני דאילן וא"כ למ"ל לחדש צריכותא אחרת הו"ל לומר בכולם לא זו אף זו אך לולי דבריהם הי' נראה לומר לפמ"ש בש"ס לקמן גבי אין משכירין להם בתים מכ"ש שדות דלכך קאמר מכ"ש שדות מכח דמפקע להו ממעשר ייע"ש והנה ידוע דתרומת קמה הוי מן התורה אבל תרומת פירות הוי רק דרבנן ולפ"ז הוי ס"ד אם לא הוי נקט אילן הו' אמרינן דמה דאסר ר"מ היינו רק בשחת דידוע שבחייהו ובזה ודאי ראוי לחוש דלמא משה' לי' ובקמה אף דפסדי אוסר מטעם אחר כיון דאיכא בזה תרתי לריעותא דמפקע לי' ממעשר וגם חיישינן דלמא משהא ונותן כהם חני' בקרקע לכך אוסר ר"מ ובהדי הך איסורא דמפקע לי' ממעשר חייש לשהויי אף דפסדי כיון דע"ד המיעוט יתכן שישהנו בזה חייש אף במיעוטא כיון דיש עוד איסור דמפקע לי' ממעשר אבל באילן כיון דתרומת פירות בעצמן דרבנן ובפרט אם מוכר לקצוץ האילן א"כ מוכר האילן לקצוץ ואין כאן הפקעת פירות ממעשר או דמיירי באילן סרק בזה הוי ס"ד כיון דעכ"פ לא ידוע שבחייהו לא שכיח דמשהא וכה"ג לא חייש ר"מ למיעוטא לכך קמ"ל דאף בזה אוסר ר"מ גם י"ל כיון דאמרינן במס' ב"ק דדקלא דטעון קבא אסור למקצצי' וכו' וא"כ י"ל דכאן מיירי באילן העושה פירות ולכך הוי ס"ד בשלמא שחת וקמה דאפשר לישראל עצמו למגזזה לכך גזר ר"מ שלא ימכור לנכרי ע"מ לגוז כיון דאפשר שיגזוז ישראל ואח"כ ימכור להם אבל באילן כיון דאסר לישראל לקוץ א"כ הוי ס"ד כיון דישראל צריך למכרו איצטריך לקוצצו והרי אי אפשר בלתי מכירה לנכרי תחלה ואי אפשר לקוץ כל זמן שהו' ברשות ישראל הוי ס"ד בזה לא העמיד ר"מ גזרתו לכך קמ"ל אף בזה אוסר ר"מ כן נלפע"ד נכון: