עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף יז.
גמרא דא"ר חסדא כל זונה שנשכרת לסוף היא שוכרת שנאמר ובתתך אתנן ואתנן לא ניתן לך ותהי להיפך כוונת הש"ס בלימוד זה דהכתוב מתמה דאם הי' ניתן אתנן לך תחלה לא הוי חידוש מה שאח"כ אתה נותן אתנן דזה דרך הטבע דכל הזונות הנשכרת תחלה לסוף נותנת אבל זה הוי החידוש מה שאתה נתת אתנן ולך לא ניתן בתחלה וז"ש ואתנן לא ניתן לך כלומר תחלה זה שפיר הוי חידוש ותהי להיפוך ייע"ש מה דבסוף שוכרת היא כיון דכתיב רועה זונת יאבד הון ואחז"ל כל הנכשל באשה זונה סופו בא עד ככר לחם וכו' וא"כ תינח בו שהוא נותן אתנן לכך סופו בא עד ככר לחם אבל הזונה שמקבלת האתנן א"כ מרווחת ממון עוד והוי חוטא נשכר ולכך מגלגל עלי' הקב"ה שבסוף תהא שוכרת ותתן אתנן ותאבד ההון שאספה תחלה:
גמ' שאני התם דאביק אביק בה כמינות דמי הנה עפ"ז נראה לפרש מ"ש התורה פ' ואתחנן בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם כי שאל נא לימים הראשונים אשר היו לפניך וכו' השמע עם קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי והנה המשך המאמר הזה אין לו הבנה כלל ומה ראי' הוי זע"ז ומצורף לזה יתבאר משאחז"ל בפסוק אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו ודרשו דקאי על מי שעבר עברה ושנה בה דאמר רב הונא העובר עברה ושנה בה נעשה לו כהיתר ולכאורה הוא תמוה על המשך המאמר בזה אך לפי הנ"ל א"ש דהנה במי שעבר עברה ולא שנה בה דלא נעשה לו כהיתר ממילא נקל הוא לשוב בתשובה לכך אפשר לו להיות שב בתשובה ומ"מ יהי' בחיים אך מי שעבר עברה ושנה בה כיון דנעשה לו כהיתר א"כ הוי כמביק אביק בה וא"כ אי אפשר לו לזכות לתרתי יחד להיות שב בתשובה וגם יחי' אחר כן רק אם חיים בעוה"ז לא ישוב ואם ישוב אין לו חיים וז"ש בכו בכה להולך דהיינו למי שעבר עברה ושנה בה דנעשה לו כהיתר אז ממילא כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו דאי אפשר בידו להיות כבי תרי להיות שב בתשובה וג רואה ארץ מולדתו וזה אמר כי לא ישוב עוד דאין לו תקנה עוד בתשובה שישוב וגם אח"כ יראה ארץ מולדתו ולא ימות זה נמנע רק אם ישוב לא יראה ארץ מולדתו ואם רואה ארץ מולדתו לא ישוב מיהו נראה דכל זה לא כאמר רק ביחיד אבל בציבור אף דפרושים ממינות או מעבירות דאביקו בה מ"מ אין מתים רק חיים כי תשובת הציבור גדול יותר וכמ"ש בש"ס לעיל דף ה' דשאני צבור דנפישי רחמייהו ייע"ש ח"ש הכתוב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו והיינו אף שתשוב בתשובה לא תאמר הועיל ופריש מעברה דאביק בה מיית לא כן הוא רק כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אף שתשוב בתשובה והחטא כבר הוי מימים רבים אעפ"כ לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם ולא תאמר כיון דדרך הטבע הוי דכל דפריש ממינות או מעברה דאביק בה מייתי איך אתה אומר שנחי' אף שנשוב בתשובה לכך אמר לא תתמה על כך כי כל ימיך הוי שלא כדרך הטבע כי שאל נא לימים הראשונים וכו' השמע עם קול אלהים וכו' כאשר שמעת אתה ויחי א"כ אם אז הי' חיים שלא כדרך הטבע כמו כן לע"ל אף דתהי' אביק בעברה ותשוב מ"מ לא תמות רק תחי' וא"ש והנה בגוף כוונת המקרא מ"ש כל בואי' לא ישובין ולא ישיגו ארחות חיים ליישב קושית הש"ס בזה כיון דלא ישובין איך ישיגו ארחות חיים י"ל ע"ד מה שפירוש שפירוש בש"ס הכונה ואם ישונו לא ישיגו ארחות חיים אך לא ע"ד מה שמפרש בש"ס דכל דפריש ממינות מיית רק הכונה ע"ד מה שכתוב הבינה לעתים דרוש א' בעת קץ גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם והקשה דהרי כל מצוה מארכת ימיו ושנותיו של אדם ופירש הוא ע"ד מ"ש במדרש קהלת בפסוק יש רשע מאריך ברעתו בשם שמואל הקטן דהקב"א מאריך אף לרשע ומאריך ימיו כי אולי ישוב בתשובה אך אם מתאבד תקותו ייע"ש וז"ש גדולה תשובה שאארכת ימיו ושנותיו כי הקב"ה מאריך ימיו ושנותיו לרשע כדי שאולי ישוב בתשובה ייע"ש והנה בזה נבין הביאור כאן מה שהקב"ה מקוה לרשע ומאריך לו ימים פן ישוב אף דלפניו ית' הכל גלוי אם ישוב או לא אך כבר הדבר אמור בכל הספרים דהידיעה שלו ית' אינו מכחיש הבחירה אך הקב"ה מסלק בזה הידיעה ממנו ומניחו על הבחירה אך לפ"ז אם הקב"ה מסלק ממנו הידיעה א"כ שוב הולך אחר הרוב כמו בכל מקום דאזלינן בתר רובא ולכך באלו העברות דשכיח שישוב בתשובה בזה הקב"ה מאריך לו ימיו פן ישוב אבל באלו שאין התשובה שכיח בהו בזה אין מאריכין לו ימיו כיון דעכ"פ הרוג לא ישוב וז"ש כאן דהנה המרש"א כתב והבאתיו לעיל דלפי המסקנא מ"ש כל בואי' לא ישובון היינו דאין רגילים לשוב קשה הוא להם התשובה ייע"ש וז"ש הכתוב כל בואי' לא ישובון אין דרכם לשוב וכיון דאין דרכם לשוב דאעפ"כ אפשר הוא ע"ד המיעוט שישובו מ"מ שוב עכ"פ לא ישיגו אורחת חיים להאריך ימיהם פן ישובו כי לא יאריכו ימיהם מכח תקוה זו דאזלינן בתר רובא דעכ"פ הרוב לא ישובו וא"ש והנה ע"פ דברי הש"ס הנ"ל י"ל מ"ש נתן לדוד אחר אמרו חטאתי גם ה' העביר חטאתך לא תמות ומה ענין לשון העביר חטאתך ועיין בינה לעתים מ"ש בזה ולדעתי י"ל כך ויתיישב נמי בזה משחז"ל לעיל דלא הוי דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה והקשו המפרשים דהרי כבר עשה אדם הראשון תשובה וכן ראובן וכן יהודא ולמ"ל ללמוד מדוד אך לדעתי י"ל כך ע"פ המבואר כאן דהיכי דאביק בה אף דעושה תשובה מיית והנה באה"ע סי' כ"א כתב שם הש"ע דמאוד מאוד צריך להתרחק מן הערוה וכתב שם הב"ש דאף דאמרי' מיעוטן בעריות מ"מ אם כבר הורגל בו קשה לפרוש יותר משאר עברות ייע"ש א"כ משמע דיש חילוק בין עריות לשאר דברים דאף דבשאר דברים אם עשה כזה אינו קשה לו לפרוש מ"מ בעריות כה"ג קשה לפרוש ובהיות כן דקשה לפרוש מעריות מה שאינו כן בשאר עבירות וכיון דמפורש כאן דהיכי דמביק אביק בה היכי דעשה תשובה מיית א"כ הי' נראה בעריות כמי דקשה ממנו לפרוש נמי אם עשה תשובה מיית אף אם דבשאר ענינים כה"ג לא נחשב מביק אביק בי' מ"מ בעריות כה"ג נחשב מביק אביק בי' ומיית ולכך א"ש דודאי גוף התשובה לענין שמועיל תשובה ודאי כבר נלמוד מאדם הראשון ודומה לו אך אי מהם הוי ס"ד דהיינו דוקא בשאר עבירות דלא אביק בהו בזה ודאי מהני תשובה ולא מיית כיון דלא אביק בהו כולי האי אבל בעון עריות דקשה לפרוש ממנו א"כ הוי מביק אביק בהו א"כ הוי ס"ד אף אם שב בתשובה מ"מ ימות כיון דמיבק אביק בי' לכך ילפינן מדוד דאף בעריות מהני תשובה ונשאר בחיים וז"ש הכתוב דהנה אם הוי ענין העריות דבוק בדוד לא הוי מועיל לו תשובה והי' מוכרח למות כמו כל עברות היכי דמיבק אביק בי' אך אם הקב"ה העביר ממנו החטא דעכ"פ לא יהי' אביק בי' כולי האי וממילא שוב לא ימות אחר עשותו תשובה וא"ש:
גמרא כיון דמיבק אביק בה וכו' הנה במס' סוטה פ"ק איתא בש"ס מ"ד אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם אמר הקב"ה מעולם לא הפתי לאומה ושניתי לה ואתם בני יעקב לא כליתם חצי כלים והם אינם כלים ועיין בחידושינו מכבר מה שעמדנו בזה דבמה התפאר הקב"ה אם האומה לא נתחייבה להכותם שנית מה רבותא הוא זה דפשיטא וכי חשוד קב"ה דעביד דינא בלא דינא ואם הם מחויבין שני עונשין למה יוותר להם וגם מה שייכות לזה מה שסיים חצי כלים והם אינן כלים וכו' ועיין שם מ"ש בזה וכעת נראה כך דהנה הטעם מה דפירש ממינות או משאר עברה דמיבק אביק דמיית פרשנו לעיל מכח דהתשובה קשה להם ומרחם הקב"ה עליו כדי שלא יצטער ייע"ש שכן מוכח בפרש"י ולפ"ז כראה דהנה אחז"ל ביונה דלכך ביקש לברוח מכח שאמר שהגוים הללו קרובי תשובה הם ויומשך מזה קטרוג על ישראל ולכך נראה דבכלל זה דכל דפריש ממינות מיית לא נאמר רק בישראל שקשה להם שוב בתשובה מיית כדי להקל עליו צערו אך גבי אומ"ה כיון שהם קרובי תשובה א"כ להם אין התשובה צער אם שבין לא מתים וקצת ראי' לדברינו ממה שאמרו חז"ל אין מינין באומות והרי אמרו חז"ל כל דפריש ממינות מיית והרי אין מינין באומות לכך לא לא עליהם נאמר כלל זה וזה שאמרו חז"ל מעולם לא הכיתי לאומה ושניתי לה דהיינו אם מכה אותם פעם ראשון הם שבין בתשובה וכיון ששבין בתשובה ממילא אין מכה אותם פעם שנית לומר כיון דמיבק אביק בה מיית דבנכרי לא שייך כלל כן אבל ואתם בני יעקב אף שאתם קשה התשובה א"כ בכם אם אתם חוזרין בתשובה הוי ראוי לומר לכם כל דפריש ממינות מיית אעפ"כ לא אעשה כן לכולם כי לצבור לא נאמר כן כמ"ש לעיל ולכך חצי כלים והם אינן כלים וצבור לא מיית וא"ש ודו"ק: גמ'. בכה רבי וכו' ולא עוד אלא שקורין אותו רבי הנה טעם קראו רבי הוא כי המלמד דעת לאדם נקרא בלשון רבי ולכך כיון דהשב בתשובה מלמד את אחרים לעשות כמוהו כמ"ש דוד אלמדה פושעים דרכיך וכמ"ש חז"ל לא הו' דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה א"כ אם מדוד נלמוד תשובה לכל העולם נקרא דוד רבי לכל העולם ולפ"ז נהי דכבר ידענו מדוד שתשובה מהני אך זה לא ידענו אם יכול לקנות בשעה אחת או אפשר דבעינן הרבה שעות וכמו שבכה יש קונה עולמו בשעה אחת משמע דעתה נתחדש לו כן ועד עתה לא ידע מזה וא"כ באופן זה הוי ר"א בן דורדייא רבי לכל העולם שלימד דעת לכל העולם דיש קונה עולמו בשעה אחת ולשם כך נקרא רבי וא"ש:
דש"י בד"ה ואם שבין ממהרין למות מתוך צרה וכפיית יצרם וזו גזרת מלך עליהם כוונת רש"י בזה דהוי קשה לו מ"ש כל בואי' כא ישובון דבשלמא אם הכונה דלא ישובון כלל איצטריך לאשמועינן שפיר דע"ד המיעוט הוי ס"ד דאפשר שימצא אחד בסוף העולם שיעשה תשובה לכך קמ"ל דשום אחד מהם לא ישובון אבל לפי מה דמפרש הש"ס דאם ישובון לא ישיגו אורחת חיים א"כ משמע דיש להם תקנה בתשובה א"כ בע"כ מ"ש כל בואי' לא ישובון היינו דלא שכיח שישובו כיון כיון דתשובתם קשה וכמ"ש המרש"א בח"א כן ולפ"ז לא הוי צריך להשמיענו דפוק חזו מה עמא דבר ולומר דלא הו"ל מלתא דשכיחא זה נדע מעצמנו וא"צ קרא לכך לזה מפרש רש"י דטעמא הוא דקיהיב למלתא דלכך לא ישיגו אורחת חיים מכח דכל בואי' לא ישובון א"כ הוי תשובתם קשה וצער גדול ממילא אם שב בתשובה חס עליו הכתיב שימות מהרה כדי שלא יסבול הצער הגדול וטוב להם המיתה כדי שלא יסבלו בעוה"ז צער גדול וק"ל תוס' בד"ה מהו לעשות בה"כ לכהן גדול נראה דלאו מדאורייתא קבעי דפשיטא דשרי דהא אפי' רקועי' דבית קדשי קדשים הוי שרי אי לאו רבויא דקרא וכו' הנה לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהרי זה שאל המין ודלמא באמת לכך חשבוהו הש"ס לדברי מינות מכח דלדידן יש רבויא דקרא על קדשי קדשים משמע הא לא"ה אף קדשי קדשים הוי מותר א"כ בבד"ה דליכא יתורא דקרא פשיטא דמותר אך המין דלא ס"ל מדרש חכמים ומלעיג על דברי חכמים לכך ס"ל דחף בדק הבית אסור לעשות בהם ולזה מבעיא לי' רק בבה"כ וזה הוי גופו צערו דר"א מה שלא השיב לו דלדידן אין זה ספק וזה עצמו כוונת הש"ס מה דפריך ורבנן הך קרא כי מאתנן זונה קבצה והכונה כיון דרבנן ס"ל רבויא לקדשי קדשים א"כ א"צ קרא להתיר בזה לכך למ"ל קרא כי מאתנן קבצה ואין התחלה לקושייתם כלל וצ"ע ועוד קשה לי לו יהא כדבריהם דהמין דינא בעי מה קושיא הרי מצינו בש"ס פ"ח דפסחים וז"ל מאי רבי דתנן אם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה מכדי ולא מכדי מקח רבי אומר אף מכדי מקח וכו' רבה ור"ז ח"א בעצים לצלייתן כ"ע לא פליגו כיון דתקנהא דפסח הוא כגופא דפסח דמי כי פליגו במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי הוא ור' סבר כיון דהכשרו דפסח הוא כגופו דפסח דמי וח"א במצה ומרו' נמי לא פליגו כיון דכתי' על מצו' ומרורים יאכלהו וכיון דמכשירין דפסח הוא כגופא דפסח דמי א"כ חזינן דלחד מ"ד לכ"ע מכשירי דפסח כפסח דמי ולחד מ"ד עכ"פ פליגו בהך סברא רבי ורבנן א"כ מה קושיא נהי דבשאר בדק הבית מותר לעשות בהם היינו כיון דאין בהם צורך קדשי קדשים אבל בזה כיון דהפרשת כה ג קודם יוה"כ הוי כדי שיכנס לפני ולפנים ביוה"כ א"כ הוי זה צורך פנים י"ל שפיר כיון דקדשי קדשים אסור מאתנן עכ"פ מיתורא דקרא א"כ שוב אף הבה"כ לצורך הפרשת כה"ג קודם יוה"כ כיון דצורך פנים הוא י"ל דהוי כלפנים וכן מפורש ביומא בכמה דוכתא דצורך פנים הוי כפנים וא"כ י"ל דזה הוי איבעיא שלו בכאן ומה הוקשו וצע"ג:
תוס' בד"ה ופליגא דר' פדת וכו' נראה לפע"ד דרש"י יישב קושייתם במתק לשונו במ"ש ופליגא דר' פדת הני ד' אמות דר"ח והכה שאלני אחד מתלמידי דלמה פרש"י הכי ד"א דר"ח גוף הא"ד דדרשו אל תקרב אל פתח ביתה זו זונה דזה גופא פליגא דר' פדת ויפה הרגיש ונראה לפע"ד דרש"י כיון בזה ליישב קושיית התוס' גם יסבור רש"י כדעת הסוברים דכל דהאיסור קל צריך הרחקה יותר עיין כתובות רפ"ק ובב"ש אה"ע סימן ו' שהרגיש בזה גבי כהן שגירש אשתו ובסימן קי"ז הביא שם שני שיטות בזה אם איסור קל צריך הרחקה יותר ייע"ש וי"ל דרש"י ס"ל כמי כן כשיטה זו דכל שאיסור קל צריך הרחקה יותר והוי קשה לרש"י א"כ מנ"ל דפליגא אר"פ דלמא לא פליגו ור"פ איירי באיסור עריות ממש בזה אין כריך הרחקה יתירא כיון דהאיסור חמור לכך בזה לא אמרה התורה רק קריבה של ג"ע אבל ר"ח מיירי בזונה פנוי' ואיסור קל בזה הוצרך הרחקה יותר ומנ"ל דפליגו אך נראה דכוונת הש"ס דהוי קשה לו מנ"ל לר"ח דהוי ד"א דלמא הכוונה אל פתח ביתה ממש ובע"כ דהוי קשה לו אם אל פתח ביתה ממש לא צריך קרא דדבר זה מוכח מן התורה כיון דכתיב לא תקרב לגלות ערוה מוכח דאסור קריבה לזונה וא"כ אם מן התורה אסיר למ"ל קרא דד"ק אל פתח ביתה ובע"כ מוכח דשיעור הרחקה דד"ק הוי ד"א וזה לא הוי מן התורה באיסור ערוה החמורה דבזה די להרחיק מפתח ביתה ממש ולכך הוצרך קרא דד"ק לאסור בזונה הקלה לאסור אף ד' אמות ולכך מוכח דר"ח פליג ק וס"ל דלא דלא תקרב לגלות ערוה הוי אף לפתח ביתה דלר פדס"ל דלא אסרה התורה רק קריבה דג"ע ממש א"כ י"ל דבשאר זונה לא אסר הכתוב רק קרי בה אל פתח ביתה ודי בהרחקה כזו ולא לאסור עוד ד"א ולכך מדאמר ר"ח ד"א מכלל דס"ל דלא כפירש"י ודו"ק: תוס' ד"ה עד שאנו מבקשים עליך רחמים וכו' לא השיבו לו כך וכו' י"ל למה עמדו דבריהם כן על תשובתם ולא על תחלת דבריו שאמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים וכו' ונראה כוונתם דהנה לכל דבר יש פה כמ"ש במדרש דיש פה לארץ כמ"ש ותפתח הארץ את פיה וכן מכנף הארץ זמירות שמענו וכו' אך החילוק בין האדם שיש לו פה לכל דברים שיש להם פה הוי כך דלאדם נמסר כח הדיבור לדבר כל אשר יחפוץ כיון דלהאדם ניתן הבחירה והרבה מצות תלוין בפה להרע או להיטב לכך נמסר לו כח הדבור לדבר מה שרוצה אך לכל שאר הברואים נתן להם נמי הקב"ה כח הפה והדבור אך לא נתן להם כח הדבו' רק למה שצריכין אבל למה שאין צריכין לא נמס' להם כח הדבור ולכך הנה לבקש רחמים על האדם לזה נמסר להם כח הדבור כיון שחייהם תלוין בחיי אדם וכמ"ש חז"ל דאלולי ישראל לא נתקיימו שמים וארץ וכן מצינו במתן תורה שנאמר משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה לבסוף שקטה ובמס' סנהדרין גבי חזקי' שלא אמר שירה על מפלתו של סנחריב שפתחה הארץ את פיה ואמרה שירה ועשאה צביונו של צדיק שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וכו' א"כ מוכח שדברה הארץ שירה אך לשמים וארץ לא ניתן כח לדבר רק מה ששייך להם והיינו מה שיתפללו על ישראל לזה נמסר להם כח הדבור כיון שכל קיומם תלוי בישראל מסר להם הקב"ה כח הדבור שיתפללו על קיום ישראל כדי שיתקיימו הם כי קיומם תלוי בקיום ישראל אך להיפך שהם ישיבו כי אין רצונם להתפלל על האדם זה אין להם צורך ולזה לא נמסר להם כח הדבור ולכך תחלה שאמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים מזה לא הוי קשה כי לזה ניתן להם כח הדבור והפה שיתפללו עליו וילמדו זכות על ישראל אך אח"כ כשהם השיבו עד שנבקש רחמים עליך וכו' בזה הוי היפך כוונת הבורא להם לא ניתן בזה כח הדבור ולכך הוי קשה להם איך יכול להשיב כן ולכך כתבו התוס' שהם לא השיבו כן וכו' וא"ש ועיין מ"ש בחבורי על התורה שנת תקצ"ז בפ' בראשית בפסוק ארור אתה מן האדמה וכו' ייע"ש דבר נכון בעז"ה. ע"כ גמ' א"ל מנא לך הא א"ל כתיב כי מזימה תשמור עליך וכו' עיין פרש"י ולפע"ד לא נראה כן דאם הוי שאלת מנא לך הא היינו על שא"ל נלך אפתחא דזונות הו"ל לשאול כן תיכף ומיד כשאמר לו כלך אפתחא דזונות ולמה המתין עד עתה שראה שהזונות נכנעין מקמייהו לכך נראה הכונה מ"ש מנא לך הא היינו דמנין לו זכות זה שיהי' הזונות נכנעין ממנו והבין כן השני דודאי בזכות זה שביקש לילך אפתחא דזונות בעשה כן שהוא ע"ד אמרם ז"ל אע"ג דאיהו לא חזי מזלו חזי ולכך זה שביקש לילך אפתחא דע"ז בודאי מזלו חזי שבשבילו לא יתבנעו הזונות לכך לא ביקש לילך לשם אך השני לבו חזא שיכנעו הזונות מפניו לכך נתאוה לילך לשם לכך שאלו מכא לך הא באיזה זכות זכה למעלה זו והשיב לו בזכות התורה דכתיב מזימה תשמור עליך ויש להסביר הדבר עוד לפמ"ש הרמב"ם בשמנה פרקים לחלק בין מצות השכליות לשמעיות דבשכליות צריך שלא יתאוה כלל לדבר רע ויותר נכון שלא להתאוות לו כלל כמ"ש נפש רשע אותה רע אבל במצות השמעיות הוי להיפך דראוי להתאוות לה ולכוף את יצרו ייע"ש ולפ"ז הנה עריות הוי מן השכליות שהרי אף באומ"ה הוי כן ובפרט דגם זה שייך בבני כח ומצות ב"נ הוי מן השכליות ובאלו ראוי שלא להתאוות להם כלל וא"כ קשה האיך אמר כאן דנזיל אפתח' דזונ' דניליף ליצר' הרי ראוי יות' שלא להתאוו' להם כלל ולכך נרא' כוונתו ליצה"ר של הזונו' שאם הם ילכו שם יכופו הזונות ליצרם מקמייהו ויקבלו הם שכר עבור שכפו הזונות ליצרם על ידייהו ולכך אמר כי היכי דניכוף ליצר' של הזונות ונקבל אגר' ולכך הנה תחלה סבר השני מה שאומר כי היכי דניכוף ליצרא היינו של עצמו וסבר כי אולי הוא בגדר הפחותים שאין בידו שלא להתאוות כלל לעברה כי האדם יראה לעינים והשם יראה ללבב אך כיון שראה אח"כ שהזונות מתכנעין מקמייהו והבין למפרע שכוונתו הוי לכוף יצרא של הזונות ולכך שאל מנא לך הא וכו' והנה ע"פ דרכנו דשאלת מנא לך הא קאי אזכו' א"ש בזה מה דקשה מה זו שאלה מכא לך הא אטו לא ידע הך קרא דמזימה תשמור עליך אך נראה הכונה דהנה לולי דברי קדשו של רבא דמפרש לקמן מ"ש מזימה היינו מדבר זימה תשמור עליך התורה י"ל בע"א והוא דענין השמירה י"ל בשני אופנים אחד דהזונות יתנהגו כמנהגן והשמירה יהי' עצם התורה והיא השומרת את האדם מן העברה או הכונה דהתורה גורמת כ"כ עד שהזונות שומרות את שומרי התורה מן העברה והזונות הוא עצמו השומר את שומר התורה ובזה פליגי ר"ח ור' יונתן ד מאן דדריש קרא כתיב מזימה תשמור עליך הוא מפרש הקרא כך דאומר מזימה תשמור עליך כלומר מן המזימה עצמה תשמור עליך שהזימה תשמור אותך שלא תגע בהם כמעשה דהני זוכות שהם. נחבאו מקמייהו ולכך אמר קרא כתיב אבל מאן דא"ל מנא לך הא הוא מפרש כדרשת רבא מדבר זימה תשמור עליך התורה וא"כ ס"ל דהתורה היא השומרת ולא הזימה עצמו השומר לכך שאל מנא לך הא וא"ש:
גמ' דכתיב כ ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת עיין במהרש"א שעמד דהרי סיים הכתוב וללא תורה ולפע"ד לא קשה מידי דכונת המקרא כך כי ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת ולא תאמר בשביל חסרון התורה דומין כאין להם אלהי רק ללא תורה לא בשביל חסרון התורה ידמו ללא אלהי רק בשביל חסרון אחר חסרון ג"ח ולהבין שורש הדבר איך יאמר על מי שהוא עוסק בתורה שדומה כאין לו אלהי יש להסביר עפ"י דברי הנז"הק בפ' ויצא על המדרש מאין יבא עזרי עבד אבא כשהלל לישא לישא אשה כמה חמורים כמה גמלים הי' עמו ואני לא חמור וכו' מאין יבא עזרי חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ ביאור הוא הענין עפ"י דברי הזוה"ק שיש שני מיני צדיקים יש שומר המצות ויש עוסק בתורה והחילוק הוא אינו זוכה רק להנהגה ע"י מלאך והוי הנהגתו רק כדרך הטבע אבל העוסק בתורה הנהגתו ע"י הקב"ה בעצמו והוי הנהגתו שלא כדרך הטבע ולכך קודם שהלך יעקב לבית שם ועבר לא הי' לו כח התורה ולא זכה רק לנס כדרך הטבע לכך אמר מאין יבא עזרי אך אח"כ כשחזר מבית שם ועבר הי' לו כח התורה לכך אמר מה אנא מוביד סברי מן בריי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ ייע"ש ולפ"ז כראה דזה כוונת הש"ס כאן דס"ל דעוסק בתורה לבדו נמי אינו זוכה להנהגת הקב"ה בעצמו רק אם יש לו תרתי תורה וג"ח אז זוכה להנהגתו ית' בעצמו ולנס שלא כדרך הטבע ולכך אמר כל העוסק בתורה ואין בו ג"ח דומה כמי שאין לו אלהי דאין הנהגתו על ידו ית' רק ע"י מלאך ואינו זוכה לנס שלא כדרך הטבע רק כדרך הטבע ולכך דומה כמי שאין לו אלהי והנה יש לכוין הזוהר לדברי הש"ס ויתיישב בזה הלשון מ"ש ללא אלהי אמת ודי לומר ללא אלהי אך הכונה דיש חסד ויש אמת והחילוק הוי דחסד נקרא מה שהקב"ה עושה לפנים משורת הדין ואמת נקרא מה שהקב"ה עושה כדין והנה לפ"ז יש שלשה חילוקים בדבר דמי שאין לו כח התורה זה אינו זוכה להנהגת הקב"ה אף דרך מתנת חנם אבל מי שעוסק בתורה ובג"ח זה זוכה להנהגת הקב"ה ונס שלא כדרך הטבע ובזכות עצמו מדינא ולא בחסד אבל מי שעוסק בתורה ולא בג"ח זוכה כמי להנהגת הקב"ה ונס שלא כדרך הטבע אבל לא מדינא רק דרך מתנת חנם וחסד ובזה א"ש מה שסיים יעקב עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ ומה ענין תואר שמים וארץ לכאן אך הכונה דיעקב אמר עזרי מעם ה' כיון שיש לו כח התורה ואף דלא עסק בג"ח ואין מגיע לו מן הדין מ"מ הוי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ דשמים וארץ נמי לא ננבראו בזכותם כי מה זכות להם רק דרך מתנת חנם כן יעשה עמי נס בדרך מתנת חנם וז"ש כאן כי ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת דנהי שיעשה עמו נס שלא כדרך הטבע מ"מ לא נקרא אמת רק חסד אבל מי שיש לו כח ג"ח זה זוכה מדינא ולכך הנה מי שיש לו מדינא אין לו להתיירא כלל כי בודאי יתן לו את שלו אבל מי שאין לו מדינא רק מצד החסד הוא מתיירא פן לא יעשה עמו חסד לכך אמר אתה עסקת בתורה וג"ח ומגיע לך מדינא לכך אתה מובטח שאתה ניצול אבל אני לא עסקתי רק בתורה ולכך אין לי מדינא רק מצד החסד ולכך יש לי להתיירא פן לא אזכה לחסד לכך אמר דומה כמי שאין לו אלהי כלומר שאין האלהי שלו רק מצד החסד והבן זה ובזה י"ל מה שהקשו התוס' דמהו פריך הש"ס מצדקה אג"ח הרי במס' בבא בתרא מפורש דצדקה קיל מג"ח ייע"ש והנה חוץ לדרכינו יש לומר כך דודאי הנותן צדקה בעצמו הוי ג"ח עדיף מני' מטעם המפורש בש"ס דצדקה הוי רק לעניים וג"ח בין לעניים בין לעשירים ואין להחשיב נתינת הצדקה לג"ח כיון שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בע"ה כי גמול זה לנפשו הוא עושה ולנפשו לא שייך לחשבו בכלל ג"ח ולכך הוי ג"ח עדיף מן הצדקה אבל הגבאי הממונה על הצדקה הרי הוא עושה טובה לעניים המקבלים ולעשירים הנותנים דהרי יותר ממה שהעני עושה עם בע"ה הבע"ה עושה עם העני א"ב גורם בזה טובה להנותן ולהמקבל והוי זה ג"ח נמי ולכך פריך מר"ח שהי' ממונה על הצדקה זה נחשב בכלל ג"ח א"כ י"ל חוץ לדרכנו אך לדרכנו יאמר כך דלפמ"ש בביאור הענין יש להסביר הדבר בטעמו למה בלא ג"ח דומה כאין לו אלהי וע"י ג"ח דומה כיש לו אלהי והוא עפמ"ש במדרש בהר בפסוק כי ימוך אחיך וז"ל הדא דכתיב מלוה ה' חונן דל וכו' כביכול עבד לוה לאיש מלוה וכו' אמר הקב"ה עלי הי' לפרנס את העני ובא זה וחטף לו את המצוה עלי לשלם לו גמולו ייע"ש א"כ מוכח דבצדקה הוי עבד לוה לאיש מלוה כביכול ממילא הוא נעשה ית' עבד לשמש לו בעת צרכו ולכך הוי הנהגתו ע"י הקב"ה בעצמו ולפ"ז הי' נראה דנתי דלענין שכר גוף המצוה הוי ג"ח עדיף מן הצדקה מכח דצדקה לעניים וג"ח בין לעניים בין לעשירים מ"מ לזכות לזה שיהי' הקב"ה נקרא עבד לוה לאיש מלוה זה לא שייך אלא בצדקה דבזה שייך הטעם של המדרש שאמר הקב"ה עלי הי' לפרנסו בא זה וחטף לו את המצוה לכך נעשה הקב"ה לוה לו שהרי עלי' י"ת הוי כן לעשות ועשאו האדם במקומו אבל בג"ח זה אינו ענין פרנסה ואין החיוב עליו י"ת לעשותו ובפרט דעיקר מעלת הג"ח הוי דהוי אף לעשירים ועל העשיר לא הוי עליו י"ת לעשותו דאינו חביב בעיניו י"ת כל כך כמו העני וכיון דלא הוי עליו י"ת לעשותו לא שייך בזה לומר עבד לוה לאיש מלוה וז"ש הכתוב ומלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו והיא כפל לשון אך לדרכנו יאמר כך שאמר מלוה ה' חונן דל שמי שחונן את הדל ונותן לו צדקה ממש זה הוא מלוה ה' וכביכול עבד לוה לאיש מלוה אבל וגמולו אם אינו חונן לו ממש רק שעושה עמו עמו גמילות חסדים זה ישלם לו שמשלם לו הקב"ה גמולו אבל אינו זוכה להיות נקרא מלוה ה' בכך ועל זה לא נאמר עבד לוה לאיש מלוה ולכך א"ש דברי הש"ס כאן דהתם בבבא בתרא מיירי לענין גוף מצות הג"ח בזה קאמר שפיר דג"ח גדולה מן הצדקה דהוי בין לעניים בין לעשירים אבל כאן דמיירי לענין אם יהי' הנהגתו ע"י הקב"ה בעצמו או ע"י שליח ולמה תלוי דוקא בג"ח ולא במצוה אחרת ובע"כ הטעם מכח דעבד לוה לאיש מלוה שפיר למד בק"ו מה בג"ח שהוי בין לעניים בין לעשירים ולא שייך בי' מלוה ה' חונן דל הוי הוא יה' מנהיגו בעצמו מכ"ש בצדקה ממש דודאי הוי עבד לוה לאיש מלוה דזוכה לכך ובזה פריך והוא לא עביד ולענין מעלה זו אדרבא גרע מה דג"ח הוי בין לעניים בין לעשירים דמה דהוי גם לעשירים לא שייך בי' מלוה ה' אבל מה דשייך רק לעניים שייך לומר בי' מלוה ה' חונן דל ואדרבא מכח קושיות התוס' פריך הש"ס כאן מכח כ"ש ודו"ק היטב:
גמרא אי סייפא לא ספרא ואי ספרא לא סייפא ומדהא ליתא הא כמי ליתא ועיין בת"ח מה שפירש דכוונתו הוי למ"ש במדרש פ' בחקותי והוא במדרש ראה ג"כ דהסייף והספר ירדו כרוכין מן השמים ייע"ש ואני מוסיף על דבריו דלדבריו לא הונח מ"ש אי סייפא לא ספרא דאין הסייף מעכב על הספר דבשלמא להיפך אי ספרא לא סייפא א"ש דהספר מעכב על הסייף אבל אין הסייף מעכב על הספר ולדבריו צריך לומר שיהי' בזה כוונת חלוקות אי סייפא לא ספרא היינו שזה הוי הוכחה מדהוי סייפא מוכח דלא ספרא ולהיפך אם ספרא לא סייפא הוי עתידות דהספר מגין על הסייף והוא דוחק אך לדעתי י"ל הכונה עפמ"ש בחידושינו מכבר דמ"ש במדרש הנ"ל דהסייף והספר ירדו כרוכים היינו עשו ויעקב דיעקב הוי הספר ועשו הוי הסייף דהרי נתברך בחרב וכיון דיעקב ועשו נולדו תאומים לכך אמר הסייף והספר ירדו כרוכין מן השמים ייע"ש והנה אמרו חז"ל בפ"ק דמגילה דצור וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמין ישבו שתיהן אל תאמין חרבה ירושלים ונתמלא צור תאמין חרבה צור וכנתלאה ירושלים תאמין דכתיב ולאום מלאום יאמץ ייע"ש וז"ש כאן אי סייפא אם הסייף הוא המושל בעולם אז לא ספרא אין הספר דהיינו יעקב מושל בעולם ואי ספרא אם הספר מושל בעולם אז לא סייפא אין הסייף מושל בעולם כן י"ל לפי דרך הת"ח אך גם בזה לא הונח דאכתי מה שסיים ומדהא ליתא הא כמי ליתא לא שייך כלל לפירוש הזה ולכך נראה הכונה עפמ"ש בחבורי ס' החיים הלכו' ת"ב סימן תקנ"א ובארנו שם מאמר הש"ס במס' תענית דיום ט"ו באב קרו לי' יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יסיף והעולה משם בקיצור כך הוא דים זמן השייך ליעקב שיכול לפעול קולו קול יעקב ויש זמן השייך לעשו שמזל עשו גובר בעולם ושולט כח החרב ואז בזמן ששולט כח החרב של עשו אין כח בקולו של יעקב לשבור החרב אז ולכך צריכין ישראל להשתדל ולפעול פעולות ומצות בגוף החרב של עשו להפכו לטובה ומני' ובי' אבא ליזיל בי' כרגא ולכך הי' כורתין עצים למערכה בברזל כדי לתקן בזה כח החרב של עשו אבל מט"ו באב תשש כחה של חמה ונחלש כח עשו ומתחיל להתגבר כח יעקב אז אין צורך לפעול פעולת בחרב רק אז מתחיל קול. יעקב לכך מכאן ואילך דמוסיף יסיף ובארנו בזה מ"ש הכתוב הקול קול יעקב והידים ידי עשו דים זמן ששולט קולו של יעקב ויש זמן ששולט כחו של עשו וידיו ייע"ש וז"ש כאן אי סייפא לא ספרא בזמן שהסייף מזל עשו גובר בעולם אז לא ספרא אין כח בספר לשברו אז נצרך לבקש השתדלות אחרות בעצם החרב ואי ספרא בזמן ההוא שהספר שולט בעולם כחו של יעקב אז לא סייפא אין כחו של עשו שולט בעולם כי לכל אחד יש זמן מיוחד אך מדהא ליסא מזמן שאין קולו של. יעקב בזמנו אז נחרב הבית בעון הזה וגרם מכח זה שאין לכו לעשות מצות בחרב בזמנו של עשו להפכו לטובה ח"ש מדהא ליתא אם הספר ליתא בזמנו לכך גם הא ליתא אין כח הסייף לנו בזמנו וכמ"ש במדרש מצינו שוויתר הקב"ה על ע"ז וג"ע וש"ד ולא וויתר על עון ביטול תורה שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' א"כ מוכח דעיקר חורבן הבית נמשך מביטול תורה לכך אמר מדהא ליתא אם הספר ליתא בזמנו אין הסייף בזמנו ונתבטל כח ישראל שהי' עושין בחרב בבהמ"ק ומחלישין כח עשו וא"ש ייע"ש והבן:
רש"י בד"ה תשמור עליך התורה וכו' ואנו הולכין הלוך ודבר בדברי תורה הנה מה שדייק רש"י כן ולא פירש בפשיטות שהרי כל אומנתם הוי בעסק התורה ונראה דהוי קשה לרש"י דהרי מסקינן במס' סוטה דתורה בעידנא דעסיק בה אגוני מגרי ואצולי מצלי בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגני ואצולי לא מצלי א"כ איך קאמר כאן שהתורה שמרה אותם בעת הלוכם בדרך מן החטא הרי בעידנא דלא עסיק בה אצולי לא מצלי מן החטא לזה פירש כיון שהי' הולכין ודוברים ד"ת א"כ הוי בעידנא דעסיק בה לכך הצילתם מן החטא וא"ש:
תוס' בד"ה אזיל אפתחא דזונות מכאן יש ללמוד וכו' דבריהם תמוהין מאוד בזה חדא דמה ראיה מכאן הרי בפירוש אמר דנלך כדי שנכוף ליצרא ונקבל אגרא וראיתי במהרש"א שתמה כן ותירץ בדוחק גדול והשנית הוא מה שהביאו הך קרא דאל תקרב אל פתח ביתה ובאמת זה לא מדריש לעיל על ע"ז וכן תמה בזה המהרש"א ומהר"מ ולא מצאו מעכה ולדעתי כראה לולי דמסתפינא הייתי אומר שט"ס הוא בדבריהם וכך צ"ל דמכאן כראה שצריך להרחיק מפתח ביתה כל מה שיוכל שנאמר הרחק מעלי' דרכך ומוקמי לעיל בעכו"ם שהרי הי' רוצה לילך על פתחי דזונות והרי כתיב אל תקרב אל פתח ביתה וכוונתם נראה דהנה מגוף הקרא דהרחק מעלי' דרכך משמע הרחקה מעלי' ממש אבל לא מפתח ביתה אבל מכאן משמע דצריך להרחיק אף מפתח ביתה דהרי כאן אמר דהוי שני שבילין חד פצי אפתחא דעכו"ם משמע שלא היתה ע"ז בחוץ רק פתח בית עכו"ם וא"כ קשה אם נאמר דעל פתח ביתה מותר קשה איך אמר חד דניזיל אפתחא דזונות דנכיף ליצרא ונקבל אגרא ואיך עובר על הך קרא דאל תבוא אל פתח ביתה ודרשו לעיל דזה זונה א"כ אוסר הכתוב ללכת על פתח זונה ולא ס"ל הך סברא דראוי לילך אל פתח ביתה בשביל לקבל אגרא ואיך אמר הוא לילך אל פתח ביתה ונקבל שכר ובע"כ הכתוב מיירי היכי דאיכא דרכא אחריני דרך היתר לכך אסור לילך על פתח ביתה אף כדי לקבל שכר אבל כאן כיון דליכא דרך אחר רק או פתח עכו"ם או זונה וסוף סוף יהי' מוכרח לעבור על ראש הפסוק או על הסוף לכך טפי עדיף לעבור דרך זונה כדי לקבל שכר א"כ מזה מוכח דאסור לעבור אף על פתח בית עכו"ם דאם נאמר דעל פתח בית עכו"ם ליכא איסור רק לפני' ממש א"כ הוי לו דרך אחר בהיתר ולעבור דרך ע"ז וא"כ שוב איך עבר על איסור הקרא דאל תעבור דרך ביתה ולפי דרך הנ"ל י"ל הגרסא כמו שהוא לפנינו ג"כ והוא דודאי מכאן מוכח דאסור לעבור אף על פתח בית עכו"ם דאם מותר איך עבר כאן על פתח זונה לקבל שכר ועבר על איסור דאל תקרב אל פתח ביתה ובע"כ דאם הי' הולך דרך אחר נמי הי' עובר ומוכח דגם על פתח ביתה יש איסור אך הוי קשה להתוס' על הך מ"ד גופו מנ"ל דאסור אף על פתח בית עכו"ם דהרי בקרא לא כאמר רק הרחק מעלי' דרכך לכך כתבו כיון דבסיפא דהך קרא נאמר ולא תקרב אל פתח ביתה ורישא דקרא איירי בעכו"ם וא"כ משמע דבעכו"ם מסתבר טפי להרחיק מזונה דאז הוי שפיר לא זו אף זו לא מבעיא עכו"ם אף זונה אסורה אבל אם בזונה מסתבר טפי להרחיק הוי זו וא"צ לומר זו ונקט הקרא שלא כסדר ובע"כ מוכח דעכו"ם בעי הרחקה טפי וא"כ אם בזונה כאמר אל תקרב אל פתח ביתה מכ"ש דבעכו"ם נאסר על פתח ביתה וז"ש נראה דצריך להרחיק מפתח ביתה כל מה שיוכל ואין די בהרחקה ממנה רק אף מפתח ביתה והטעם כיון דכתיב ואל תקרב אל פתח ביתה ומוקמי לעיל כלומר רישא דהך קרא מוקמי בעכו"ם א"כ משמע דטפי מסתבר לאסור בעכו"ם מזונה ואם בזונה נאסר על פתח ביתה מכ"ש בעכו"ם וראיה דעל פתח ביתה נמי אסור שהרי כאן רצה לילך על פתח זונה ואיך עבר על הקרא ובע"כ מוכח דגם דרך השני הוי באיסור ומוכח דעל פתח ביתה אסור גם י"ל כוונתם כיון דבע"ז כתיב הרחק מעלי' דרכך ובזונה כתיב רק אל תקרב אל פתח ביתה ובודאי לשון הרחק משמע טפי מלשון אל תקרב וא"כ אם בזונה שנאמר רק אל תקרב אל פתח ביתה נאסר בפירוש על פתח ביתה מכ"ש בעכו"ם דנאמר לשון הרחק דמשמע דבעי הרחקה טפי דנאסר אף על פתח ביתה ואפשר כוונתם עוד דהוי ס"ד דדוקא בזמן שהיצה"ר דע"ז הוי אלים אז בעי הרחקה אבל בזה"ז דנכיס ליצרא א"צ להרחיק לכך כתבו דמוכח כאן דאף בזה"ז צריך להרחיק מדהלך אפתחא אפתחא דזונות ועבר על קרא דאל תקרב אל פתח וגו' ומ"ש התוס' ומוקמי לעיל בעכו"ם ט"ס הוא רק חד תיבה ובמקום עכו"ם צריך להיות זונה דמוקמי לעיל בזונה וא"כ מוכח דאסור לעבור אפתח זונה והרי כאן רצה לעבור כדי לקבל שכר ובע"כ דכאן הוי גם דרך השני באיסור ומוכח דאף בזה"ז צריך להרחיק כל מה שיוכל והמדפיס לא הבין הכוונה ולכך הגיה עכו"ם במקום זונה ובאמת צריך להיות זונה וכוונתם כנ"ל ודו"ק היטב כי הוא נכון בעז"ה:
תוס' בד"ה מעות של פורים נתחלף לי במעות של צדקה וכו' הנה לולי דברי קדשם הי' נראה לפרש דמ"ש מעות של פורים היינו כפירש"י דהוי מגביית פורים וזה אסור לשנותו לדבר אחר אך היינו שנשלח לנפשו מעות פורים מה ששלחו כי י"ל שהי' עני ושלחו לו מעות פורים ומעות צדקה ונתחלפו לו ולא ידע מה לעשות בו כי אסור לשנות מעות פורים לדבר אחר לכך לא כהנה ממנו וחלקו לעניים והוי זה עיקר הרבותא דוויתר משלו לעניים עבור ספק זה שמא הוא מעות פורים ואין רשאי לשנותו לדבר אחר והוי זה עיקר הרבותא אך אם נאמר כן דר"ח בעצמו הי' עני איך אמר אח"כ כדבעי למעבד לא עביד דמשמע שהי' עשיר אך נראה לפרש לשון כדבעי למעביד בע"א ומצורף לזה יתבאר למה נזדמן לר"ח הני תרתי יחד שהי נתפס על שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה ולפי האמת מסיק הש"ס דהוי על שהיה הוגה את השם בפרהסיא ומה ענין הזדמן הני תרתי יחד אך נראה עפמ"ש בש"ס מ"ק דף י"ז שפעם א' גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק מה דריש חמוקי יריכיך כמו חלאים מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר נפיק ר"ח ודריש לשני בניו בחוץ וכו' ופירש"י שם וז"ל דכתיב בסיפא דקרא מעשה ידי אמן דהיינו התורה שכלי אומנתו של הקב"ה היא ייע"ש הרי דעיקר למודו דקאי על דברי תורה ממ"ש מעשה ידי אמן והנה המהרש"א כאן בח"א פירש מה שנזדמן לר"ח הך קרא דהצור תמים פעלו היינו דקאי על השם שהקב"ה בהשם ברא עולמו כמ"ש כי ביה ה' צור עולמים והוא הי' הוגה בו בחנם ייע"ש מוכח לפ"ז דקרא את השם מעשה אומנתו של הקב"ה שבו ברא עולמו ובזה לא הוי מוכח מהך קרא דחמוקי יריכיך דקאי על דברי תורה שלא לעסוק בפרהסיא דיי'ל די"ל דקאי על השם שלא להגות השם בפרהסיא ומ"ש מעשה ידי אמן קאי על השם שהוא הי' אומנתו של הקב"ה ומעתה כבין מדותיו ית' דר"ח הי' מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה בפרהסי' ואיך עבר על הך קרא חמוקי יריכיך כמו חלאים דד"ת הוי בסתר אך הי' אפשר לומר שהוא מפרש לי' על השם אך אם הי' הוגה את השם בפרהסיא לכך נענש ממ"נ דעבר על הך קרא דחמוקי יריכיך דאם דריש לי' על התורה איך לימד תורה בפרהסיא ואם מפרש לי' עב השם איך הוגה את השם בפרהסיא ונענש ממ"נ אך הנה שם במ"ק קאמר שם ואיהו מה דריש להך קרא בצדקה וג"ח א"כ מפורש שם דר"ח מפרש הך קרא דחמוקי יריכיך בצדקה וג"ח וא"כ עדיין לא הי' עונש לר' חנינא דדלמא הוא מפרש לי' כר"ח על הצדקה וג"ח אך זה עצמו כוונת הש"ס הנ"ל דמשני כדבעי למעבד לא עביד ואין הכוונה על סך הצדקה ר הכוונה דצדקה וג"ח בעינין בצנעא כמ"ש בש"ס מ"ק הנ"ל והוא הי' עושה גם זה בפרהסיא וז"ש כדבעי למעבד לא עביד היינו בסתר רק בפרהסיא א"כ בצירוף הני שלשתן עבר ממ"נ על הך קרא דחמוקי יריכיך לכך נענש ובהיות כן נתחזקו דברינו הנ"ל די"ל דהי' עני ושל עצמו הי' שנתנו לו וחלקו לעניים ומ"ש כדבעי למעבד לא עביד הכוונה על ענין אחר דלא עשאו בסתר ונתיישב קושית התוס' בעז"ה ודו"ק: