אור ברסלב
עבודת עבודה חלק א זרה › דף יא:

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף יא:

דף יא.

גמרא עוד אחרת הוא ברומי וכו' סך קירי פלסתר וכו' וי לדין כד יקום דין יש לדייק דמתחלה אמרו סך קירי פלסתר משמע שמכחישין הגאולה ואח"כ אומרים וי לדין כד יקום דין משמע שמאמינין בגאולה אך נראה ליישב בשום לב מ"ש סך קירי פלסתר חשבון הקצוב והרי יעקב לא נתן קץ כלל ולא אמר רק בסתם ואגידה לכם את אשר יקרא לכם באחרית הימים ואם כי נפרש בגוף הקץ הו"ל למימר קץ קירי פלסתר מהו סך קירי אך י"ל דהנה שני טובות אנו מקוין אחד קץ הימין והשני הוי תחיית המתים והנה אנחנו מקוין שיהי' קץ הימין תחילה ואח"כ ת"ה הגאולה בלא האבות טרם שיעמדו האבות ואח"כ יעמדו האבות וזה מרומז בלשון יעקב שאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ומדאמר אתכם ולא אמר אותנו הוציא עצמו מן הכלל ואם הוי יעקב מקוה שיהי' ת"ה ואח"כ הגאולה ולה הו"ל לומר את אשר יקרא אותנו ובע"כ סבר יעקב כפי האמת שתהי' הגאולה ואח"כ ת"ה וא"כ תהי' הגאולה בלא יעקב ולכך אמר אתכם ולכך אתא שפיר דהנה זה כפרו זרע עשו שיזכו ישראל לגאולה טרם שיקום יעקב בזה כפרו כי אומרים שישראל אינו כדי לכך אבל כשיעמדו לת"ה שיעמוד יעקב בעצמו זכות יעקב יועיל להם לגאולה ולכך אמרי סך קירי פלסתר דמה שגילה יעקב דעתו באמרו אתכם וקבע קץ הגאולה קודם ת"ה זה הוי פלסתר וכו' אך וי לדין כשיקים דין כשיעמוד יעקב בעצמו לעת התחי' אז ודאי בזכותו תהי' הגאולה לכך אז וי לדין כד יקום דין וא"ש פירוש זה בעז"ה ויש להסביר הדבר יותר דהרי לעיל אמרינן דף ח' ע"ב דמעיקרא מאי דריש ובסוף מאי דריש מעיקרא דרוש נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ובסוף דרוש יעבר נא אדוני לפני עבדו א"כ מוכח שגם הם מאמינים בקרא רק שסמכו על מה שכתוב יעבר נא אדוני לפני עבדו וא"כ הכתוב מסיים עד אשר אבא אל אדוני שעירה א"כ אז בטלה סמיכתם א"כ אין כופרין בגאולה רק קודם שיעמוד יעקב ואח"כ כשיעמוד יעקב ודאי שיפלו בידו שהרי הם סומכין רק על קרא דיעבר נא אדוני לפני עבדו והרי שם נאמר עד אשר אבא אל אדני שעירה ולכך אמרו וי לדין כד יקום דין ואנן מפרשים דקאי על בני יעקב וזרע ישראל שבניו נקראו כמותו וקאי על מ"ש עד אבא אל אדוני שעירה על זרעו אחריו דבניו כמותו אבל עשו טועה ולא ס"ל דהבן מתיחס אחר אביו וכמ"ש במדרש רות בפסוק אשה לבית אמה שכשמתה אמן הי' מתאבלין וכשמת אביהן הי' עוסקין במלאכתן ושאל להם ר"מ על מה עושין כן והשיבו לא כן כתיבא אשה לבית אמה ואמר להם ר"מ וו יפה אמרתם שאין אב לגוי ייע"ש וא"כ הם אינן יודעין שזרע יעקב מכונה בשם יעקב ואפשר דזה מרומז בתורה ארמי איבד אבי כי אומר שאין לי יחוס אחר אבי רק אחר אמי וכו' וזה שכתוב הבנות בנותי והבנים בני וא"כ רצה שיתיחסו הבנים אחר אמן ואחריו ולא אחר יעקב ולכך מפרש עשו דעל יעקב עצמו קאי ז"ש עד אשר אבא אל אדוני שעירה ואנן מפרשינן דלזרע יעקב המתייחסין אחר יעקב מכוין כן ועוד לגוף המאמר הנ"ל כיון שאחז"ל זכה אחישנה \לא זכו בעתה א"כ יש שני קיצים א' אם עשו ישראל תשובה אז כל יומי' זמני' כמאמר משיח לריב"ל היום אם בקולו תשמעו ויש זמן שאף לא יעשו תשובה ימ"מ יגאלו למע"ש וזה הוי בעתה והנה מה שאמר יעקב האספו ואבידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים היינו רק הזמן של בעתה בלא תשובה דע"י תשובה הוי כל יומי' זמני' ולא שייך לומר באחרית הימים ובע"כ ובע"כ דעל בעתה אומר בן והנה הכתיב אומר נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל והנה בש"ס פירשו חז"ל דלא תוסיף לפול עוד רק אדרבא קום בתולת ישראל דנפלה ולא תוסיף קום מעצמה רק הקב"ה יקימנה ויע"ש והנה באמת שניהם איתנהו דאם יתחילו ישראל ויעשו תשובה ויהי' אחישנה אז נחשבו ישראל הקמים בעצמם ומהם יהי' התעוררת הגאולה אבל אם לא יעשו תשובה ויהי' בעתה אז התעוררת ממנו ית' אז הוא ית' המקים אותנו ולא אנחנו קמין מעצמן ועיין במדרש השיבנו ה' שהקב"ה אומר שובו אלי ואשובה אליכם וישראל אומרים השיבנו ונשובה ייע"ש ולכך הנה לזה הזמן הגאולה שניבא יעקב שאמר עניו באחרית הימים דהיינו בעתה אף שיהי' לא זכו בזה אומרים סך קירי פלסתר וחם לא יעשו תשובה ולא יקימו מעצמן לא יקימם הקב"ה לעולם ובזה סך קירי פלסתר אך וי לדין כד יקום דין אם יקומו ישראל מעצמן ויעשו תשובה ויהי' אחישנה אז בזה ודאי וי לעשו כד יקום דין מעצמו ויהי' ממנו התעוררת אבל אם לא יקום מעצמו לא יקימנו הקב"ה ובזה אומרים סך קירי פלסתר וא"ש וגם זה נכון בפירוש המאמר בעז"ה ועיין בדף נ"ח השייך לכאן עוד בתוס' גם דף ד"ה עבמ"ש בזה שייך לדעיל ע"א לתוספת ד"ה עוקרין על המלכים הנה כראה עוד ראי' לדברינו דמשום כבוד המלך בזה לא הותר איסור תורה מסוגיא דידן גופא דאל"כ מה פריך ואי ס"ד חוקה הוא אכן היכי שורפין והכתיב בחוקותיהם לא תלכו ומה קושיא הרי עוקרין על המלכים נמי הוי איסורא בלא"ה מכח צב"ח ואעפ"כ הותר משום כבוד המלך א"כ מותר לעבור על איסור בחוקותיהם לא תלכו משום כבוד המלך ומהו אולמא דהך איסורא מהך איסורא ובע"כ צב"ח הוי רק דרבנן לכך הותר משום כבוד המלך אך בחוקותיהם לא תלכו דהוי מן התורה לא הותר משום כבוד הבריות ולכך פריך שפיר וא"ש וא"כ מוכח להדיא דאיסור תורה לא הותר מפני כבוד הבריות ובזה הוי אתי שפיר מה שהקשה התוס' לעיל מפ"ד מיתות דהיכא דכתיבא באורייתא לא גמרינן מנייהו וכתבנו ליישב די"ל דכאן מיירי מאיסור תורה והתם מיירי מאיסור דרבנן ייע"ש וכעת נראה מה שהתוס' לא רצו לתרץ כן דהוי קשה להו דגם שם בע"כ באיסור תורה מיירי דאי מיירי באיסור דרבנן קשה מהו מוכיח משורפין על המלכים דהיכי דכתיבא לא גמרינן מנייהו דלמא אף בזה גמרינן מינייהו ושורפין על המלכים שאני כיון דהוי כבוד הבריות וכבוד המלך לא חיישינין לאיסור דרבנן משא"כ ביחיד י"ל דחיישינן לאיסור דרבנן ואף דכתיבא גמרינן מינייהו ואסור מכח בחוקותיהם וכו' ובע"כ מוכח דהתם מאיסור תורה נמי מיירי ובשל תורה אין לחלק בין כבוד הבריות או לא לכך הקשו שפיר ודו"ק אך בהיות כן קשה קושייתנו ביותר תינח למ"ד צער ב"ח דרבנן חבל למ"ד דאורייתא איך עוקר וכו' ואם גם של תורה מותר מפני כבוד המלך מהו פריך כאן ואי חוקה הוא אנן היכי שורפין וצ"ע גדול והנה י"ל מכחן יהי' מוכח דאף איסור תורה ממש דחינן משום כבוד המלך אף בקום ועשה וצ"ע דזה סותר סוגיא דברכות פ"ג דשם מוכח דלא דחינן איסור תורה משום כבוד המלך ייע"ש ודו"ק וצע"ג ע"כ:

גמרא ויום אידם מי אסור והא ר"י שרא כרב ברובא לזבונא חמרא ולר"ג לזבוני חיטי הנה ענין לזבוני י"כ בו שני פירושים אם הכוונה למכור לאחרים או הכוונה שהם יקרו מאחרים ובהיות כן קשה לי לפי דעת הסוברים הובא בהרא"ש רפ"ק דדבר המתקיים מותר לקנות מהם ואסור למכור להם ודבר שאין מתקיים מותר למכור להם ואסור לקנות מהם ייע"ש וא"כ קשה אם הוי חמרא וחיטי דבר המתקיים מהו פריך דלמא הכונה לזבוני היינו שהם יקנו מן הנכרי חמרא וחיטי ובזה מותר אף ביום אידם ואם חמרא וחיטי הוי דבר שאינו מתקיים הוי אפשר לפרש להיפך שהותר להם למכור להם כן וזה מותר אף ביום אידם ומהו פריך ולכאורה צ"ע ואפשר דהש"ס ידע האיך הוי המעשה והוי ידע שהי' בדרך שאסור בשאר יום אידם וצ"ע ואין לתרץ דא"כ מה הוצרך להיתר ר"י הרי ברייתא מפורשת הוא זה דדבר המתקיים אסור ושאין מתקיים מותר די"ל דהיתר ר"י דקמ"ל דחמרא וחיטין הוי דבר המתקיים ומותר לקנות מהם או הוי דבר שאינו מתקיים ומותר למכור להם דהרי י"ל בזה לכאן ולכאן וצ"ע:

במשנה עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר הי' חוצה לה ע"ז תוכה מותר לכאורה יש לדייק דהוי זו ואצ"ל זו דהר' חוצה לה הוי טפלה לגוף העיר ואין גוף העיר טפלה לחוצה לה וא"כ אם הוי ע"ז בתוכה חוצה לה מותר ואינו נגרר אחר תוכה מכ"ש אם חוצה לה ע"ז שאין תוכה נגרר אחריו. אך נראה כיון דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכתב הרמב"ן דהיינו דוקא היכי דלא הוי מקומו ממש אבל אם הוי מקומו ממש אזלינן בתר קרוב כההוא חצבא דאשתכח בפרדסא דערלה שהוצרך הרי"ף לטעם דאם איתא דמני' הוי בגוי' לא הוי מצנעי הא בלא"ה הוי אסור והיינו מכח דהוי בתוכו ממש וכן כתב הסמ"ע סברא זו בסימן רנ"ט וא"כ י"ל דהוי ס"ד להיפך דאם הוי תוכה ע"ז אז חוצה לה מותר כיון דחוצה לה אינו מקומו ממש ודאי רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכיון דרוב עכו"ם דעלמא אין להם יום איד היום הזה לא אזלינן בתר קרוב דתוכה לה הוי היום יום איד לכך אזלינן בחוצה לה בתר רובא דעלמא אבל להיפך אם הוי חוצה לה ע"ז ולא תוכה א"כ תוכה כיון שכל סביבותי' הוי ע"ז הוי תוכה מקומו ממש ובזה אזלינן בתר קרוב דעדיף מרוב דעלמא והוי ראוי לאסור תוכה מכח דהוי קרוב לחוצה לה ואזלינן בתר קרוב לכך קמ"ל דאף חוצה לה ע"ז תוכה מותר והוי שפיר לא זו אף זו ודוק:

רש"י ד"ה עיר שיש בה ע"ז שאין נמשכין אחר אותה ע"ז אין כוונתו שידוע שאין נמשכין אחר ע"ז דח"כ לא הוי צריך לומר שכן המנהג וכו' דהרי בלא"ה ידוע שאין נמשכין אחר הע"ז רק כוונתו בסתמא דאנן תנינן שמסתמא אין נמשכין אחר הע"ז מחמת דשכיח הוא כן שזה המנהג זה עובד את שלו וזה עובד את שלו לכך תלינן אף בסתמא כן ודו"ק ועיין לקמן השייך לכאן:

גמרא היכי דמי חוצה לה יש לדייק מנ"ל דיש חילוק בין קרוב לרחוק ודלמא כל מה דהוי חוצה לה בכלל ההיתר ומנ"ל דיש לחלק בין קרוב לרחוק עד ששאל ה"ד חוצה לה ודלמא באמת הכל מותר כל מה שנקרא חוצה לה אך נראה לפמ"ש במשנה להקשו' דהוי זו ואצ"ל זו דמה חוצה לה שאינו טפל לתוכה מכ"ש תוכה שאינו טפל לחוצה לה וכתבנו ליישב דקמ"ל דהוי ס"ד דחוצה לה עדיף מכח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ייע"ש. אך זה למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אבל למ"ד דרוב וקרוב אין הולכין אחר הרוב וקרוב עדיף נשאר קושייתינו במקומה אך י"ל דבאמת יהי' חלוק ביניהם דאם תוכה ע"ז חוצה לה מותר אבל אינו סמוך ממש בעינן עכ"פ הרחוקה כעטלוזא של עזה ואפשר יותר אבל אם חוצה לה ע"ז אז תוכה מותר ממש בני נתינת שיעור כלל רק אף אם הוי סמוך ממש מותר ולכך שאל ה"ד חוצה לה דבע"כ לא הוי סמוך לה ממש דא"כ קשה למ"ל סיפא דחוצה לה ע"ז תוכה מותר ובע"כ דבסיפא לא בעינן שיעורא וברישא בעינן שיעורא לכך שאל שיעורא כמה הוי ובזה י"ל פרפרת אחת מ"ש כאן ר"ח כגון עטלוזא של עזה והיינו דדוקא ר"ח אמר כן דהנה רש"י פי' דעטלוזא הוי סמוכה מאוד משמע דאין סמוך אחר קרוב ממכה וכן מוכח מפירש"י בסמוך דף י"ב כסבר' רבה בר עולא דס"ל דביום איד הוא וסמוכה מאוד ועטלוזא של עזה מיירי בלפני אידו וא"כ מוכח דעטלוזא של עזה הוי סמוך ממש ואין סמוך יותר ממנה ולכך הס"ד הוי ס"ל דרוב וקרוב קרוב עדיף והוי קשה לו דסיפא הוי למותר ובע"כ ס"ל דברישא לא הוי סמוך ממש רק בעינן שיעורא ולכך שאל ה"ד חוצה לה ור"ח לשיטתו אזל דס"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב והוא האומר כן שם ולכך שוב ס"ל דאף סמוך ממש מותר ולכך אמר אפילו עטלוזא של עזה כמי מותר ולא קשיא סיפא די"ל כמ"ש לעיל דס"ד דטעמא דרישא מכח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב משא"כ סיפא דהוי מקומה ממש עיין לעיל ודו"ק ולכך ר"ח לשיטתו א"ש ובזה א"ש מ"ש התוספ' פרשב"ם דעטלוזא הוי שם ע"ז וכו' והנה לפירש"י משמע דמפרש דשאלת הש"ס ה"ד חוצה לה הוי על הרישא דתוכה ע"ז חוצה לה מותר אבל לפרשב"ם משמע דמבעיא לי' על הסיפא דחוצה לה ע"ז תוכה מותר וקשה באמת מ"ט לא מבעיא כן על הרישא רק על הסיפא ואם מבעיא לי' ארישא כמה נתן לו סימן בסיפא ולא על הרישא ולפמ"ש י"ל כוונת רשב"ם דברישא פשיטא לנו דלא מהני סמוך ממש דא"כ הוי סיפא למותר ובע"כ דבסיפא מותר יותר סמוך מברישא ולכך שאל על סמוך דבסיפא ה"ד סמוך דבע"כ הוי סמוך יותר מסמוך דרישא ושאל ה"ד והשיב לו דבסיפא אף סמוך ממש כגון עטלוזא של עזה שרי כנלפע"ד בזה: רש"י בד"ה אם יש חוצה לה ע"ז כלומר ע"ז שהיום יום אידם להם לא ידעתי למה ציין רש"י בזה כלומר ולעיל בד"ה הי' תוכה ע"ז לא כתב כלשון הזה וצ"ע:

רש"י ד"ה מהו לילך שם הנה מפירושו משמע שהוא ענין בפ"ע ומיירי בעיר שכל יושבי' הוי להם היום יום איד אך לולי דברי קדשו הי' נראה לומר דאדלעיל קאי דהיינו עפמ"ש הט"ז באו"ח סימן רמ"ד שם דלענין מראית עין דוקא היכי דיש שני צדדים להקל וחד להחמיר אז מותר אבל היכי דהצדדים שוין חיישינן לחומרא ייע"ש א"כ י"ל ה"נ ודאי בעיר שכל יושבי' יש להם יום איד אסור אף ביש לה דרך חוצה לה דאכתי הוי ספק, אחד אם הולך לשם או לעיר אחרת ויחשדוהו הרואה שהולך לאותו העיר והמשנה לא מיירי רק בעיר שתוכה אסור וחוצה לה מותר או להיפך בזה קמ"ל דאעפ"כ אם אין הדרך מיוחד רק לזו אסור אף דיש לומר דישא ויתן עם אנשים שחוצה לה מ"מ הוי ספק אחד ואסור אבל אם אין הדרך מיוחד לה רק לעיר אחרת ג"כ אז ליכא חשש מראית עין דהוי הרי ספקי דלמא הולך לעיר אחרת ואת"ל לזו דלמא לאלו המותרים הולך ולכך מותר כן נלפע"ד לולי פירש"י ז"ל. תוס' בד"ה סך קירי פלסתר וכו' לכך ומפרש לה ר"ת על יצחק ואע"ג דגם הוא אמר והי' כאשר תריד וכו' עיין במהר"ם לובלין פירוש דבריהם והנה לפי דרכם של התוס' נראה לפרש בע"א והוא דהנה בפ' תולדות נאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו וכו' ויש במדרש לפי שאין קיום השטר אלא בחותמיו לכך לפי שהי' הברכות מפוקפקות בידו לכך חזר וברכו וכו' א"כ מוכח שברכות הראשונות לא הוי להם חיזוק כל כך כיון שהי' בטעו' ולכך הוצרך לקיימן שנית מדעתו והנה בזה נבין מ"ש אח"כ וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען וכו' בברכו אותו וירא עשיו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל וכבר עמדו הכל על כפל הלשון וירא עשו כי רעות בכו כנען בעיני יצחק אביו דהרי כבר אמר וירא עשו וכו' גם יש שם במדרש בפשע שפתיים שפתיים מוקש רשע ויצא מצרה צדיק במרד שמרדו עשו וישמעאל בהקב"ה באת להם תקלה ויצא מצרה צדיק ויצא יעקב והוא תמי' וכבר דברו בזה המפרשים ואני בעז"ה וכעת נראה כך דהנה יצחק אמר לעשו שא נא כליך וכו' ועשה לי מטעמים ואוכלה בעבור תברכך נפשי א"כ מוכח שאמר יצחק שלא תחול הברכה רק ע"י קבלת טובה מהמתברך והנאה שנהנה ממנו אבל זולת זה אי אפשר לחול הברכה ולפ"ז הנה כיון שברכות הראשונות הי' מפוקפקות בידו ורצה יצחק לקיימן שנית וברכו שנית א"כ הוצרך נמי להיות בהנה ממנו פעם שנית דבלא"ה איך תחול הברכה והרי באמת לא נהנה יצחק מיעקב פעם ב' אך י"ל כיון דעכ"פ עשה יעקב רצונו ושמע לאביו ואמו והלך לפדן ארם א"כ כיון דעבד ליה נייח נפשי' נחשב לי' נמי הנאה כדמוכח בכמה דוכתי ולכך ה"נ בזה כיון דעבד לי' נייח נפשי' נחשב כאלו האכילו ואלו הברכות השניו' אך הנה זה ידוע דבכל קבלת טובה בעינן שיהי' טובה ממש וקבלת הנאה אבל דבר שהוי רק סלוק הנזק קיי"ל דלא הוי הנאה דהוי מבריח ארי בעלמא ומבריח ארי לא נחשב הכאה ובזה יבואר כאן דהנה בזה עשה הקב"ה טובה ליעקב שהסמיא עיניו של עשו כי הנה עד הנה אף שרצה עשו להרוג את יעקב לא ביקש להרגו מיד רק עד שיקרבו ימי אבל אביו והיינו כיון שסבר עשו שכיון שיעקב נטל הברכו' ברמאות ממילא לא יועיל כלום ולכך סבר שביעק' לא יתקיימו הברכו' ואין השנאה רק על שגרם לו היזק שמנע ממנו הברכו' וזה יוכל לנקום ממנו בכל עת אחר מית' אביו אך בעת שראה עשו שחזר אביו וברכו מדעתו א"כ יתקיימו הברכות ביעקב אם לא יהרגנו מיד הרי יתכן שיהי' ליעקב זרע וזרע זרעו ומה יועיל אם יהרגנו אח"כ סוף סוף יתקיימו הברכות בזרעו לכך רצה עשו להרגו מיד אך בברכות השניות הרי לא נהנה יצחק מיעקב כלום ולא יחולו בו הברכות ושוב א"צ להרגו מיד אך זה הוי קבלת טובה במה ששמע חל אביו ואל אמו והלך לשם א"כ עביד לי' נייח נפשי' והוי כנהנ' ממנו ולכך אם הי' עשו יודע כפי האמת שאין בנות כנען רעות בעיני יצחק אביו ומה ששילח יצחק את יעקב הוי רק כדי שיהי' עושה רצונו ויהי' מקום לחול הברכות מעתה לא הי' ענין לעשו לילך אל ישמעאל ליקח משם אשה בי מה שייכות זה לו הרי ליעקב לא נאמר זה רק בשביל הברכות והרי הוא אינו מתברך כעת ואינו מצוה מפי אביו כן א"כ לא הי' עשו הולך אל ישמעאל אך הי' רודף אחר יעקב להרגו כדי שלא יתקיימו בו הברכות אך הקב"ה שרצה לשמור את יעקב סימא עין עשו כי לפי האמת לא הוי רעות בנות כנען בעיני יצחק ומה שצוה את יעקב לא הוי רק כדי שיציית אותו באיזה מעשה וישרת אותו ובעבור זה תחול הברכות בו כיון דעביד לי' נייח נפשי' אבל לעשו אם הי' נראה כן הי' רודף אחר יעקב להרגו וגם לא הי' הוא הולך אל ישמעאל דמה לו בכך אבל הקב"ה סימא עין עשו ונראה לו כי כונת יצחק בלא"ה כי רעות בכות כנען בעיני יצחק אביו ואז כיון דבלא"ה הוי רעות בעיניו א"כ מה ששמע יעקב אליו לא הוי ענין טובה רק סלוק נזק בעלמא וסלוק נזק לא נחשב קבלת טובה לכך סבר עשו שברכות יעקב מיצחק בחכם הוי ולא יחולו בו הברכות לכך אין בו צורך לרדפו עכשיו רק יהרגו כשיקרבו ימי אבל אביו ולכך לא רדף אחריו ושוב אם רעות בנות כנען בלא"ה אצל יצחק אביו א"כ גם עליו מוטל הדבר ולכך וילך עשו אל ישמעאל והנה אמרו רז"ל כנוס לרשעים רעה להם ורעה לעולם ולכך כנוס זה שנתכנסו ונתחברו עשו עם ישמעאל הוי להם רעה וז"ש התורה דעשו ראה הכל כי בירך יצחק את יעקב ולא הוי בחנם כי ושילח אותו פדנה ארם ויצו עליו לא תקח אשה וכו' וזה הוי הכל בברכו אותו א"כ הוי לו להבין האמת כי אין בנות כנען רעות בעיניו רק זה נעשה הכל להיות הברכה חלה בכך אבל הקב"ה סימא לעיני עשו כי לעשו נדמה כי רעות בכות כנען בעיני יצחק אביו והם רעות בפני עצמן ליצחק ולכך סבר שהוא ענין בפני עצמו ואינו שייך להברכות לכך מעתה הוי הברכות בחכם לכך לא רדף אחר יעקב ואדרבא גם עליו מוטל לעשות כן וילך עשו אל ישמעאל וזה שכתב המדרש ממרד שמרדו עשו וישמעאל בהקב"ה באת להם תקלה והיינו מה שנתחברו בע"ז זה הוי התקלה דכנוס לרשעים רע להם ורע לעולם ולכך ויצא מצרה צדיק ויצא יעקב מבאר שבע ולא רדפו עשו כלל וא"ש בעז"ה ומעתה כבין ביאור המאמר כאן דהנה לפירוש התוס' קשה לי דהוי כפל לשון בשלמא לפרש"י א"ש דסך קירי פלסתר קאי על הגאולה אחוה דמרא זייפנא הוי לענין הברכות וסבר אפשר לזה בלא זה אבל לפר"ת דקאי על יצחק א"כ מ"ש סך קירי פלסתר הוי על הברכות ואחוה דמרא זייפנא הוי כמי על הברכות ותרתי למ"ל אך לפמ"ש א"ש כיון דשני ברכות ברכו יצחק אחד שלא מדעתו והשנית מדעתו והנה עשו הולך לפי דעתו שסובר דבברכה שני' ליכא קבלת טובה רק סלוק נזק דבלא"ה רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו ולכך אמרו ממ"נ סך קירי היינו ברכות השניות אף שברכו מדעתו מ"מ הוי פלסתר כיון שלא קיבל ממנו כלום הנאה אין להם מקום לחול לכך אלו הברכות הוי פלסתר וברכות הראשונת אעפ"י שקבל ממנו הכאה והאכילו והשקו מ"מ אלו הוי בטעות דאחוה דמרנא זייפנא ויצחק סבר שהוא עשו לכך ממ"נ שניהם אין להם מקום לחול וא"ש ודו"ק גם י"ל בביאור הסוגיא בזה דיש לדייק במ"ש אחוה דמרנא זייפנא דלשון זייף לא שייך רק במזייף איזה כתב אבל בעסק רמאות שהאדם מרמה את חבירו באיזה עסק לא שייך זיוף רק לשון רמאות גם למה תחילה אמרו רק זייפנא ולא אמרו רמאי וזייפנא ואח"כ אמרו כפל מה אהני לי' רמאי ברמיותי' ולזייפנא בזייפותי' ולכך נראה כפר"ת והכונה כך דהנה את יעקב אין מחזיקין בכבוד אבל את יצחק מחזיקין בכבוד כי אביהם שלהם הוא לכך הם מתביישין להחליט הדבר כי בברכת יצחק הבל לכך אומרים ע"ד הספק כך דאם אמת כדברי יעקב הכתוב בתורה שברכו יצחק שנית הוי סך קירי פלסתר מבוטלין או אפשר דברכת יצחק לא הוי לבטלה רק מה שלא נתקיימו ברכות השניות מכח דאחוה דמרנא זייפנא ולא ברכו שנית רק יעקב זייף בתורה וכתב שברכו שנית ולכך הוי או סך קירי פלסתר או אחוה דמרנא זייפנא ולכך מה אהני לרמאי ברמיותי' בברכות הראשונות ולזייפנא בזייפותי' בברכות השניות שזייף אותם וא"ש וק"ל:

תוס' בד"ה עטלוזא וכו' וקשה לה"ר אלחנן על הפירושים דאם הנכרי אינו חשוב כמו גלח לא ניחוש לדמי ע"ז ביד נכרי בין שיהי' הנכרי משוק הע"ז בין שאינו משוק הע"ז וכו' כוונתם דלפי פירושם הנ"ל דמיירי שהיום יום איד אבל אין דרך לישא וליתן ביום איד וא"כ בשלמא אם הנכרי איש חשוב כמו הגלחים ויש לחוש שהוי דמי ע"ז שהקריבו הדמים עצמן לע"ז כפירש"י שהביאו התוס' לקמן אבל אם אין הנכרי איש חשוב כגלח א"כ הוא עצמו אינו מקריב לע"ז אף אם הוא משוק של ע"ז אין ראוי לחוש לדמים שבידו דלמהו ניחוש לה לתקרובת ע"ז הרי הוא אינו מקריב לע"ז ולדמי מכירת ע"ז הרי אינו יום השוק וא"כ קשה מה קאמר הש"ס דלא חיישינן לאנשים שחוצה לה לדמי ע"ז מכח דאחזיקו איסור' לא מחזיקינן מזה לזה כמו דמדמ' לה לנכרי וישראל ששופתים קדרות הרי אפי' לנכרי דהוי תוכה ליכא חששא כלל וא"צ לדמיון נכרי וישראל כלל ומשמעות הסוגיא משמע דמיירי בסתם נכרי מדלא פי" דמיירי בנכרי חשוב כמו גלח משמע דבסתם נכרי מבעי' לי' ובזה ל"ש חששא כלל בלא"ה ולזה פרשו דהכונה ביום השוק שמוכרין ע"ז לכך בזה יש לחוש לדמי ע"ז שבידו ושוב כתבו דלפ"ז אין לפרש כפרש"י דתוכה וחוצה לה תליא אם הוא מבני אותה העיר ממש דבשלמא אם מיירי כאן מיום איד ממש בזה לא תליא מלתא במקום שהנכרי עומד השתא רק בתר עיקר מקומו כי מסתמא שומר יום אידו כמנהג מקומו ואף אם הוא כעת חוץ לעיר מ"מ שומר האיד ששומרין אנשי עירו לכך תליא הדבר ביושבי העיר אבל לפירושו שמיירי מיום השוק שמוכרין ע"ז בזה לא תלינן ביושבי העיר או לא רק בתר השתא מה שהוא השתא דאם הוא השתא בעיר יש לחוש שמכר שם ע"ז ויש לחוש לדמים שבידו ואם הוא השתא חוץ לעיר אף שהוא מתושבי העיר כיון דלעת עתה ביום השוק הוי חוצה לה לא מחזיקינן איסורא שהי' בעיר היום ומכר שם ע"ז וא"ש כן נראה ביאור דבריהם:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה