עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף יא.
גמ' אמר להו הקב"ה נקט נורא קמי' ישראל שנאמר וה' הולך לפניהם יומם וכו' הנה מה דנקט טובה זו לישראל יותר מכל הטובות וישועות שעשה הקב"ה לישראל ולמה ע"י אמירה זו נתגיירו אך הנה כל עיקר מניעת הגירות הוי מה שרואים האומ"ה שישראל הם בשפלות מאוד והאומ"ה מחללים שמו הגדול ולכך טועים האומות לכפור בו ית' כי אומרים דנהי דאין ישראל ערש"מ ראוי הוא לנקום נקמת שמו הגדול ולכך אומרים האומ"ה אי' אלהיהם אך התירוץ הוא כך דהקב"ה גם הוא עמנו בגלות ומקבל גלות על עצמו כדי למרק בזה עונות ישראל ועיין במשנה סוף ידים גבי קובל אנחנו עליכם צדיקים שאתם כותבים את המושל עם השם בדף ולא עוד שאתם כותבין את המושל תחילה שנאמר ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו וכשלקה מהו אומר השם הצדיק ובחידושינו פ' בא ופ' וישלח שבת תקצ"א פרשנוהו שזה הי' מעין גלות השכינה שהקב"ה מקבל על עצמו כאילו הוא בגלות ביד פרעה לכך מניח להקדים המושל תחילה ואח"כ השם לזה הוי מעין גלות השכינה אבל כשהגיע זמן הגאולה ויצאה השכינה מן הגלות אז נאמר ה' הוא הצדיק הזכיר שמו ית' תחילה ואח"כ את פרעה ייע"ש מ"ש בזה והנה להבין ענין גלות השכינה איך הוא יש להסביר כך דהנה אמרו חז"ל צדיק מושל ביראת אלהים ונעשה הצדיק מושל עליו ית' ועיין במדרש וארא בפסוק מי הוא זה מלך הכבוד למה נקרא מלך הכבוד שחולק מכבודו ליראיו מכך ב"ו אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו ואין יושבין על כסאו והקב"ה הושיב לשלמה על כסאו והרכיב לאליהו על סוסו וכו' לכך נקרא מלך הכבוד שחולק מכבודו ליראיו וביאר הרב עקדה הענין שמלך ב"ו שיש לו שרים ודוכסים אין כוונתו בשביל ליתן להם כבוד רק בשביל כבוד עצמו שהוא נצרך להם ולכך הוא משתמש בהם ואין הם משתמשין בכבודו אבל הקב"ה שחלק מכבודו ליראיו אין כוונתו לטובתו רק לכבוד הצדיקים לכך הם ודאי משתמשין בכבודו ואין הוא ית' משתמש בהם ולכך נקרא מלך הכבוד שחלק מכבודו ליריאיו ייע"ש והנה מטעם זה השרים והדוכסים מאירים למלך ואין המלך מאיר להם והקב"ה מאיר לישראל מה"ט גופא שהשרים הם משמשין למלך אבל אין המלך משמש להם וא"כ אם יאיר להם המלך הרי הם משתמשין בכבוד המלך ולא זו הדרך רק המלך משתמש בכבודם לכך הם מאירים לו אבל הקב"ה שהוא אינו משתמש בכבודם רק הם משתמשין בכבודו ית' לכך נעשה הקב"ה כביכול כאלו משמש להם ולכך הוא לפניהם והנה אמרו חז"ל דיו לעבד שיהי' כרבו ומה"ט גופו מקבל הוא ית' הגלות כיון שהוא ית' עשה עצמו כמשמש לישראל וכאלו ישראל מוטלים עליו וא"כ אני והם בגלות די לעבד שיהי' כרבו לכך גם הוא ית' מקבל על עצמו הגלות ולכך מניח את שמו להיות מחולל בין הגוים וז"ש להם אונקלס שלא יוקשה להם דמ"ט אין הקב"ה נוקם נקמת שמו עכ"פ מן הגוים לכך הראה להם גודל ההפרש בין מכך ב"ו להקב"ה שמלך ב"ו כולם מאירים לו ואין הוא מאיר להם וכן עבדיו שומרים אותו ואין הוא שומר להם והיינו מכח שהוא משתמש בהם ואין הם משתמשין בו אבל הקב"ה מאיר לישראל לפניהם וכן שומר אותם מבחוץ מוכח שהם הם משתמשין בכבודו והוא ית' משמש להם לכך הוי גלות השכינה מכח דיו לעבד שיהי' כרבו ובזה הסביר להם עכ"פ שיש שיש גלות השכינה ומה שהוא ית' אינו נוקם נקמת שמו הגדול מהם וא"ש ונכון בעז"ה:
גמרא מכלל דרבנן סברי חוקה והתניא שורפין על המלכים וכו' ואי חוקה הוא אנן היכי שורפין והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו יש נדייק דלמא המשנה מיירי ששורפין ביום המיתה עצמו כדמוכח גוף המשנה דחשוב יום המיתה ליום איד וקאמרו רבנן מיתה שיש בה שרפה וכו' מוכח מזה דהשרפה הוי ביום המיתה עצמה וי"ל דבזה הוי חוקת עכו"מ לשרפו ביום המיתה ממש ומה דתנא שורפין על המלכים היינו שלא ביום המיתה עצמה רק אח"כ וזה אינו מחוקת עכו"ם וצ"ע בזה:
בתוס' ואי ס"ד חוקה היא היכי שרפינן וכו' תימה וכו' הנה ליישב קושייתם הי' נראה דבלא"ה קשה על ר"י שם דקאמר מה אעשה שאמרה התורה בחוקותיהם לא תלכו מנ"ל דהחרב הוי חוקה דלמא הוי נמי רק חשיבות' בעלמא ובפרט דבזה מסתבר טפי דהוי רק חשיבות כיון דאמרו רבנן דמיתה מנוולת הוא זה א"כ י"ל דמה שנהגו בחרב הוי רק מכח חשיבות' בעלמא ומנ"ל דהוי חוקה אך נראה דודאי מודה ר"י דהוי רק חשיבות' אך כיון דעכ"פ נהגו בהם עכו"ם והרואה אינו יודע אם הם משום חוקה או חשיבות' ראוי לאסור מדרבנן גם אם הוי מכח חשיבות מכח לתא דחוקה שלא יטעו לומר דאף בחוקותיהם מותר לילך וראוי לאסור אף מכח חשיבות משום כתא דחוקה אך הנה הט"ז כתב בכמה דוכתא דדבר שהוא מפורש בתורה כהיתר אין כח ביד חכמים לאסרו וא"כ זה יהי' כוונת הש"ס כאן והתם דה"ק חי ס"ד דחוקה היא א"כ מן התורה אסור ובזה לא מהני אף שכתיבה באורייתא ולכך קשה אנן היכי שורפין ואיך מותר לעבור על איסור תורה ובע"כ דלאו חוקה הוא רק חשיבות' אך נהי דהוי חשיבות' מ"מ הוי ראוי לאסרו מדרבנן מכח לתא דחוקה ומזה מוכיח הש"ס התם ג"כ דחרב ודאי לאו רק חשיבות' רק דר"י אוסר עכ"פ מדרבנן מכח לתא דחוקה ולכך קאמרו רבנן כיון דמפורש בתורה אין כח ביד חז"ל לאסרו ולכך קאמרו שפיר ראי' שהרי שורפין על המלכים קשה נמי דלאסור מדרבנן אטו לתא דחוקה ובע"כ כיון דכתיבה באורייתא אין כח ביד חז"ל לאסרו וא"כ ה"נ בחרב הוי כן וא"ש השני סוגיות בע"ה ולא סתרי כלל ועיין בתשובתי ליו"ד סי' קע"ח לק"ק קראקא במהדור' ד' סי' פ' ליישב זה בע"א:
בא"ד ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דהכא היינו ר"י דהתם ולכאורה אין הבנה לדבריהם דמנ"ל להש"ס להקשות דברי רבנן אהדדי ודלמא רבנן דהכא לאו ר"י דהתם ואף אם נפשך לומר כוונתן כיון דסתם בר פלוגתא דר"א הוי ר"י א"כ מסתמא רבנן דהכא הוא ר"י דס"ל דלא מהני מה דכתיבא באורייתא אך זה קשה עכ"פ מה קושיא מברייתא דשורפין על המלכים עכ"פ י"ל דהתם אתיא כרבנן דסנהדרין דס"ל דהיכי דכתיבא באורייתא לא גמרינן מינייהו ומאן יימר דהוי התם כר"י וצ"ע מיהו בלא"ה הסוגיא תמו' דמה פריך דלמא הברייתא אתיא כר"מ דס"ל כחן דלאו חוקה הוא ומהו קושיא וכן הקשה בני השנון שיחי' וצ"ע:
בא"ד ולהכי אפי' ר"י מודה דלא גמרינין מנייהו אי כתיבא באורייתא לא יכולתי לעמוד על דבריהם דכל זה הוי למותר ומי מכריחם לכך הרי כבר מתורץ בדבריהם דשני חוקים יש ולכך התם מיירי בחוק של הבל שלהם ולכך אפי' אם לא כתיבא באורייתא גמרינן מנייהו או לא ולמ"ל כל מותר אריכות דבריהם זה ואם באו לפרש גוף טעם פלוגתתם אין לו ענין לכאן וזה הוי שייך למס' סנהדרין ולא כאן וצ"ע:
בתוס' ד"ה עוקרין על המלכים וכו' י"ל דשאני כבוד המלכות שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד דרבים ודחי צב"ח וקשה לי תינח למ"ד צב"ח דרבנן אבל אכתי קשה למ"ד צב"ח דאורייתא איך מתירין אותו מפני כבוד המלך והרי מוכח בש"ס פ"ג דברכות גבי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה וממה דפריך שם ממדלגין היינו ע"ג ארונות לקראת מלכים ומשני שם בבית הפרס דרבנן ומוכח שם הא איסור תורה לא הותר מפני כבוד המלך וא"כ הכא למ"ד לב"ח דאורייתא כשאר קושייתם במקומו הרי לא הותר כבוד הבריות לעקור איסור תורה אף בקום ועשה אף מפני כבוד המלך ולחלק בין כבוד המלך דהתם לדהכא זה דוחק וצ"ע ועיימ"ש לקמן דף כ"ו השייך לכאן: בד"ה עיקור שיש בה טרפה וכו' וא"ת מה קמ"ל ברישא פשיטא שאסור באכילה הנה לולי דברי קדשם הי' אפשר לומר כך לפמ"ש התוס' בחולין והביאם הרמ"א ביורה דעה סימן ד"ד דעיקור הסימנין לא הוי טרפה מחיים רק שאין שחיטה מועלת לו וחלב ובצים שלו הם כשרות וא"כ י"ל דכוונת הברייתא כך דעיקור שיש בה טרפה היינו עיקור הסימנין ולכך אם לא נעשה לשם כבוד המלך רק ממילא אז אינו אסור באכילה רק שאין שחיטה מועלת כו וממילא חלב ובצים שלו כשרות אבל בזה דעוקרין לכבוד המלך י"נ דבזה אסיר באכילה כמ"ש התוס' באמת בסיף באינו עו טרפה דהוי ס"ד שיתסר באכילה משום כבוד המלך כן י"ל באמת בעיקור שעו דהיינו עיקור הסימנין בענין שעכ"פ אם נשחט אח"כ הוי טרפה ושייך בה טרפות לכך אף מחיים שאינו טרפה אסור באכילה משום כבוד המלך וכיון דבזה היי איסור ממש גם החלב ובצים שלו אסור ונ"מ לחלב ובנים שלו אבל עיקור שאין בה טרפה כגון מן הארכובה ולמטה ואי אפשר לבא לידי טרפות על ידו מותר אף באכילה ויש להסביר יותר הדבר לפי דרכי דלכך אסורה באכיל' די"ל כמ"ש התוס' לעיל לענין שרפה דנהי דלא הוי חק לע"ז ממש מ"מ הוי חק לשטות והבל שלהם ייע"ש וא"כ י"ל דבזה דומה לשוחט לשם רפואה לשם הר וכדומה דאף דלא הוי שוחט לע"ז ממש מ"מ אסור באכילה ייע"ש וא"כ יש לומר ה"כ בזה אף דלא הוי חק לע"ז ממש מ"מ כיון דהוי חק לשטות שלהם נאסר באכילה אך הרי קיי"ל ביו"ד סי' מ"ה דבע"ח אין נאסרין אך בעשה בה מעשה איסור ועיין בט"ז סי' ד' דבעינן שיעשה בה עכ"פ מעשה נבלה וא"כ י"ל ה"נ בזה אם עושה עיקור שיש בה טרפות דעכ"פ יבא לידי טרפות על ידו הוי מעשה חשיב לכך אף שהוא בע"ח נאסרין אך כיון דאינו לשם ע"ז ממש רק לשם חק ושטות שלהם לכך נאסר באכילה ומותר בהנאה אבל אם אינו עושה עיקור שיש בה טרפה ואינו בא לידי טרפות לא נחשב מעשה כלל ובע"ח אין נאסרין אפילו במשתחוה ממש לו מכ"ש בכה"ג דהוי חק לשטות שלהם ומיירי הברייתא במלכי עכו"ם גם י"ל עוד דהרי מצינו דהר"ן ס"ל דאף דאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ באכילה אסורה ולפי דברי הב"ח שהביא הט"ז וש"ך יו"ד סי' ד' מוכח דס"ל להב"ח דלא הוי טעמי' דהר"ן כדעת הט"ז מכח דלאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה רק הב"ח ס"ל דאף ביין אף דאינו אסור באכילה אסרה וא"כ י"ל ה"ה בזה נהי דלא הוי חק לע"ז ממש לאסור גם לא משום בחוקותיהם כא תלכו מ"מ הוי חק לשטות שלהם ולשם כך כמי הוי ראוי לאסור במלכי עכו"ם עכ"פ מדרבנן רק דכיון שאין הבהמה של העוקר רק של המלך א"כ אינו אוסר דבר שאינו שלו ולכך מותר באכילה אבל כיון דבאכילה לא שייך אין אדם אוסר לדעת הב"ח לדעת הר"ן לכך באכילה אסורה אבל בעיקור שאין בה טרפה לא הוי מעשה כלל לכך מותר אף באכילה וא"ש ודו"ק ועיין מ"ש לקמן דף י"ג ע"ב בש"ס ראי' לשיטת רש"י הנ"ל דאסור לגרום טרפות לב"ח ייע"ש ועיימ"ש ביישוב קושית התוס' הנ"ל בדף י"ג ע"א: