אור ברסלב
עבודת עבודה חלק א זרה › דף טז.

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף טז.

דף טו:

גמ' אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור הפלגה דכתיב הבה נבנה לנו עיר ובדרך חטאים לא עמד בעמידתו של סדום שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים וכו' הנה מה שהמשיל אלו רשעים ואלו לחטאים נראה עפמ"ש בכמה דוכתא שיש שני מיני רשעים אחד שמודה שהוא עברה רק שיצרו ותאוותו תקפו עליו לעבור והשני שכופר ואומר שאין עברה כלל וכופר עיקר הדת והנה זה ודאי שהשני חמור מן הראשון דזה אין לו פשע כל כך דיצרו ותאותו גרם לו כך כי הוא חומר עכור משא"כ השני ולכך החוטא מחמת תאוה נקרא רק חוטא ולא רשע אבל החוטא וכופר בתורה לגמרי זה נקרא רשע והמופת בין שניהם היא שהחוטא מחמת תאוה זה אינו מתאוה להחטיא אחרים דמה לו בחטא אחרים הרי תאות אחרים אינו מרגיש הוא אבל השונא עיקר הדת זה מחטיא אחרים ג"כ לכך בסדום לא מצינו שהסיתו אחרים בחטא רק לנפשייהו חטאו לכך נקראו חטאים אבל אנשי דור הפלגה שאמרו הבה נבנה לכו עיר והסיתו את אחרים לחטוא לכך נקראו רשעים ולכך אמרו חז"ל אשר לא הלך בעצת רשעים אלו דור הפלגה שנאמר הבה נבנה לנו עיר וחטאים אלו אנשי סדום שהם חטאו רק מחמת תאותם ולכך התפלל אברהם עליהם ולא על דור הפלגה והיינו ע"ד שכתיב יתמו חטאים ואמרו חז"ל יתמו חטאים ולא חוטאים והיינו דוקא בחוטאים ולא ברשעים שעל אלו אין להתפלל עליהם לטובתם ולכך אנשי סדום שנקראו חוטאים התפלל עליהם אברהם אבל דור הפלגה שנקראו רשעים לא התפלל עליהם ומ"ש ובמושב לצים לא ישב אלו פלשתים הנה לפי דרכם שנקראו פלשתים מושב לצים י"ל מ"ש בפ' תולדות ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ופרש"י ארץ קשה ושנה קשה והנה שנה קשה מצינו בקרא שנאמר תחלה ויהי רעב בארץ אבל ארץ חשה לא מצינו בקרא תחלה ואיך אמר הכתיב בארץ ההיא דמשמע הידוע כאלו כבר נודע לנו שהי' ארץ קשה והו"ל לפרש תחלה איזה ארץ שהיא קשה ואח"כ הוי שייך לומר בארץ ההיא אך לפי דבריהם א"ש כיון דכבר זכר שהלך ארץ פלשתים וממה שנאמר תחלה באברהם ויגר בארץ פלשתים ולא נאמר וישב כפירוש המהרש"א בח"א מוכח שלא רצה לעשות ישיבה של קבע שהיו ליצנים וא"כ כיון שאמרו חז"ל דכל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין א"כ שפיר הוי ארץ קשה וז"ש ויזרע יצחק בארץ ההיא שהוי ארץ קשה שהי' מושב ליצים ומזונותיו מתמעטין ובצירוף אז שנה קשה שנת רעבון ואעפ"כ ויברכהו ה': גמ' כי אם בתורת ה' חפצו אמר רבי אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ הנה החילוק בין דברי רבי לדברי רבא עיין במהרש"א ולפע"ד י"ל דרך אחר דהנה רבי אמר אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ זה מורה שהוי דבר המעכב שממקום שאינו חפץ אינו זוכה ללמוד תורה כלל אך רבא אמר בלשון אחר דלעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ זה מורה היכי דיש לפניו שני דרכים אז ראוי שיבחר לו טפי ללמוד במקום שלבו חפץ אבל לעולם אם למד במקום שלא חפץ נמי אפשר שיזכה ללמוד ואינו דוקא רק לדרך עצה טובה קמ"ל ונראה דזה הוי מכח דרבא לשיטתו דהנה מה שהכריח לרבי לומר דזה הוי דוקא ואינו דרך עצה טובה היינו דמלשון כי אם בתורת ה' חפצו משמע כן דמלשון כי אם משמע דאין לו תקנה באופן אחר רק באופן זה ולכך ס"ל דדוקא הוא והיינו לרבי דלא דריש הך סיפא דובתורתו יהגה יומם ולילה כדדריש רבא אבל לרבא דדריש לקמן סמוך לי' דכתיב בתורת ה' חפצו וכתיב ובתורתו דקודם שלמד הוי תורת ה' ולאחר שלמד נחשב תורתו ולכך שוב ס"ל דגוף הדבר מ"ש כי אם בתורת ה' חפצו אינו לעיכוב רק דרך עצה ומ"ש כי אם הוא נמשך למטה דאם לומד במקום שלבו חפץ זוכה כל כך עד שמגיע אח"כ למדרגה זו להיות נקרא אח"כ תורתו אבל אם אינו לומד ממקום שלבו חפץ אז אינו זוכה להיות נקראת אח"כ תורתו ולכך לזה הוי לדיוקא לסיפא דקרא שלא נעשה תורתו רק באופן זה אבל לגוף הלימוד אפשר לו שילמוד אף ממקום שאינו חפץ רק דרך עצה טובה קאמר שלא ילמוד רק ממקום שלבו חפץ ואז יזכה אח"כ להיות נקראת תורתו אבל אם לא ילמוד ממקום שלבו חפץ לא יזכה אח"כ להיות נקראת תורתו וזה החילוק בין רבי לרבא:

גמ', אשר לא הלך בעצת רשעים עיימ"ש לעיל בזה ועוד י"ל דהנה עון הגאוה גדול יותר מכל העונות וכמ"ש בספר חובת הלבבות לתלמידיו וכן משמע בש"ס שהפליגו בעון זה דהוי כעובד ע"ז וכאלו בא על כל עריות והנה לפ"ז החוטא בשאר עברות נקרא חוטא אבל מי שיש בידו גאוה נקרא רשע וכמ"ש רשע בגובה אפו בל ידרוש ומזה למדו חז"ל על הגאוה במס' נדרים ולכך הנה דור הפלגה שאמרו הבה נבנה לנו עיר וכו' ונעשה לנו שם וכו' הרי שבקשו גאות להיות להם שם לכך נקראו רשעים אבל סדום שהי' בידם שאר עונות לכך נקראו חוטאים:

גמ' שם לא יחי' ולא יאריך ימים צייד הרמאי ר"ש אמר צייד הרמאי יחרוך נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו עפמ"ש הש"ך בחו"מ ס' רצ"ו בפסוק אל יבוזו לגנב כי יגנוב זה הגונב דברי תורה ומעתיקן ויע"ש וא"כ מוכח דהוי מצוה הגונב דבר תורה ומעתיקו ובמג"א בא"ח סי' קנ"ו הביא דהאומר דבר שלא בשם אמרו עובר בלאו והחילוק ביניהם כך הוא דהגונב ד"ת ומעתיקן רק כדי ללמוד ממנו ולא להתפאר בהם לאמרו בשם עצמו זה מצוה קעביד אבל אם אומרו בשמו זה עברה קעביד ולכך תחלה מדבר מן הרמאי שגונב ד"ת ואומרו בשם עצמו זה לא יחי' ולא יאריך ימים צייד הרמאי אם עושה הרמאי כן ואח"כ מדבר מרמאי שגונב ד"ת ומעתיקן רק כדי ללמוד ממנו בזה אמר דאדרבא צייד הרמאי יחרוך ומ"ש לא יחי' ולא יאריך יאריך ימים דהוי כפל לשון י"ל דיש אריכות ימים ויש אריכות שנים ועיין בדברי חז"ל בפסוק וכל ימי הזקנים שהאריכו ימים אחר יהושוע דימים האריכו שנים לא האריכו וכו' וא"כ מזה מוכח דאריכות שנים הוי יותר מימים וז"ש כאן לא יחי' שלא יחי' שנים הרבה ולא די שלא יחי' הרבה שנים רק אף גם לא יאריך ימים צייד הרמאי:

רש"י בד"ה רש"א צייד הרמאי יחרוך מלשון אחרוכי מחריך כלומר יש לי עופות לחרוך ולאכול הנה מה דנטה רש"י לפרש כאן בדרך אחר ולא מפרש כמי מלשון חיים ואורך ימים י"ל עפמ"ש לעיל דיחי' הוי לשנים הרבה ויאריך ימים הוי רק אריכות ימים ולא שנים לפ"ז א"ש דברישא דהכוונה בדרך אמת שפיר נקט לא זו אף זו דלא מבעיא דלא יאריך שנים רק אף ימים לא יאריך אבל עתה דמפרש להיפוך דיחרוך רמי' צידו דצייד הרמאי יחרוך הוי זו ואצ"ל זו שאם יאריך שנים ויחי הרבה מכ"ש ימים ולא שייך לשון יחי' ויאריך ימים לכך מפרש לה בלשון זה או י"ל הכונה יותר דלכך הוכרח רש"י לכך דהוי קשה לו ממ"נ לפרש צייד הרמאי היינו כמו שפירש תחלה זה אי אפשר דלא שייך לפ"ז המשל שאח"כ דאם משבר כנפי' של ראשונה דא"כ יהי' מעשה לסתור דאיך אמר שצייד הרמאי יחרוך ומביא משל דבלא"ה אינו מתקיימת בידו ובע"כ דלר"ש הוי הכוונה צייד הרמאי היינו שלומד מעט מעט ורואה להיות בקרבו תחלה לזה שייך שפיר המשל שהביא אך לפ"ז קשה דמהו קמ"ל דיחי' ויאריך ימים פשיטא הוא דזה עיקר הלימוד הוא לכ"ע וזה הטוב שהכל מודים ומה קמ"ל דיחרוך שיחי' ויאריך ימים ועוד אף אם לא הוי שונה אח"כ עוד רק הי' שונה הלכה אחת כל ימיו הי' זוכה לאורך ימים ומה קמ"ל דצייד הרמאי בכה"ג יאריך ימים לכך הוכרח לפרש דודאי לענין חיים ודאי זוכה לחיים כה"ג רק דהוי ס"ד דעכ"פ לתורה הרבה אינו זוכה כה"ג כיון שאינו מרבה ללמוד לכך קמ"ל דאף זה אינו מפסיד רק תורתו מתברכת לכך פירש וכו' אין לצייד הרמאי עופות לחרוך ולאכול בן לזה אף שאינו ממהר ללמוד הרבה סוף סוף יש לו תורה הרבה וא"ש:

תוס' בד"ה אשרי איש ולא אשרי אשה הנה לולי דבריהם הי' נרצה לפע"ד דלא קשה מידי דשם מסיים הכתוב כי אם בתורת ה' חפצו והיינו תלמוד תורה וא"כ שם שפיר נקט איש ולא אשה דאשה פטורה מתלמוד תורה משא"כ כאן שאינו מדבר מלימוד תורה רק מיראה פריך שפיר דאיש ואשה שוין ובזה א"ש ווה שסיים הש"ס לעיל בדף הקודם דת"ר ההולך לאיצטדינין וכו' הא למדת שדברים הללו מביאין לידי ביטול תורה ולמה סיים כן אך לפי הנ"ל יהי' הכונה כך דהנה לכאורה הי' אפשר לומר דהך קרא דכי אם בתורת ה' חפצו הוי ענין בפ"ע והיינו בזה הוי תשובה להחוטא באלו דתחלה אמר אשרי האיש אשר לא הלך כלל זה הוי הדרך היותר נכון ומכלל הן נשמע לאו הא אם הלך נענש ולכך אמר דאם לא עשה כן והלך וכו' אין לו תקנה כי אם בתורת ה' חפצו אח"כ אז התורה מכפרת עליו וע"ד אומרם ז"ל בערכין במספרי לה"ר דילך ויעסוק בתורה וכו' כן הי' אפשר לפרש ולא הוי מוכח שהדברים הללו גורמין לידי ביטול תורה אך כיון דאמר תחלה אשרי האיש וקשה ולא אשרי אשה והנה לפי דרשת חז"ל כאן שדרשוהו על אברהם לא הו קשה מ"ש אשרי האיש ולא אשרי האשה כיון דמדבר מאיש פרטי והרי הוא הי' איש ולא אשה לכך נקט האיש אבל אם נאמר דקאי על סתם בני אדם קשה שפיר למה לא נקט אשה ג"כ ולכך כיון דדריש לעיל ועליהן נאמר אשרי האיש אשר לא הלך משמע שאיכו מפרש שקאי על אברהם רק על כל אדם וא"כ קשה אשרי איש ולא אשרי אשה בע"כ מוכח דהך כ"א בתורת ה' שייך לרישא דקרא דדברים הללו גורמין לידי ביטול תורה ולכך כיון דרצה להגדיל העון שיש בזה עון ביטול תורה לא מצי למנקט אשה דבידה לא שייך עון ביטול תורה דלא מפקדא ולכך סיים הא למדת שדברים הללו מביאין לידי ביטול תורה וכיון דרצה לתלות בזה עון ביטול תורה לא מצי למנקט אשה דלא שייך בה עון זה אבל אם הוי הכונה כ"א בתורת ה' דהיינו אם כבר חטא בזה יש לו תקנה גם בתורה הוי מצי למנקט גם אשה דאף שאינה מצווה מ"מ אם עושות מקבלת שכר דאף שאמרו חז"ל במס' סוטה גבי שזכות תולה לה זכות דמהו אי לימא זכות דתורה הא לא מפקדא היינו רק להגין על איסור חמור של אשת איש דהוי מפורש בתורה בזה אינו מגין רק אם מצווה ועושה אבל במושב לצים שאינו מפורש בתורה רק דהוי דרבנן ודברי קבלה בזה גם בעוסק בתורה באינו מצווה מגין דגם על דרבנן אין מצווין מן התורה ושקולים הם גם יש להסביר הענין יותר דמה דפריך התם הא לא מפקדא היינו רק אם אינו עוסק דרך תשובה דעדיין מחזקת בעבירה ולא מהכי תשובה דזה הוי טובל ושרץ בידו וראי' דלא עשתה תשובה דהרי לא הודית והניחה למחוק שמו ית' בחנם וא"כ מוכח דלא עשתה תשובה ועודנה מחזקת בעברה רק דנימא דנימא דאעפ"כ זכות התורה יגין עלי' דאף בהיות החטא בידה תנצל בזה בעינן זכות רב וכיון דלא מפקדא אינו מגין אבל אם חוזרת מעונה לעשות תשובה ועוסקת בתורה לכפר עלי' מהני לה תקנת התורה אף דלא מפקדא הלכך אם הוי הך כ"א בתורת ה' חפצו תקין על הראשון שייך גם באשה אך אם כוונתו דתולה בו עון ביטול תורה זה לא שייך באשה דאם אינה עוסקת אין בידה חטא דלא מפקדא ודו"ק:

ע"כ גמרא על פלגי מים א"ר תנחום לעולם ישלש אדם שנותיו וכו' יש לדייק דתמיד מיעוט רבים הוי שנים ואיך דריש כאן מלשון פלגי מים דהוי שלשה ונראה הכוונה דהנה המקרא והמשנה זה הוי הקרן דהמקרא הוי קרן שבכתב והמשנה הוי קרן לתורה שבע"פ והתלמוד הוי פרי שלהם דהוא הוי פירי מן המקרא ומן המשנה ולכך אמר והי' כעץ שתול על פלגי מים דפלגי משמע תרי והיינו מקרא ומשנה ואח"כ אמר אשר פריו יתן בעתו היינו התלמוד ולכך אמר בעתו ואימתי הוי בעתו דהיינו דתחלה ילמוד מקרא ומשנה ואח"כ גמרא ולכך שפיר למדו חז"ל דישלש אדם שנותיו דלשון פלגי מים משמע תרי ואח"כ אמר אשר פריו יתן בעתו היינו התלמוד או דעץ שתול הוי התלמוד דמזה למדו חז"ל דאין ראוי ללמוד מרב אחד והרי בגמרא עדיף טפי ללמוד מרב אחד רק בסברא צריך ללמוד מהרבה וא"כ בע"כ קרא דעץ שתול ולא נטוע היינו במילי דסברא ומילי דסברא היינו התלמוד ולכך אמר והי' כעץ שתול על פלגי מים דפלגי הוי תרי היינו מקרא ומשכה ועץ שתול יהי' על פלגי מים היינו התלמוד ובזה א"ש סמיכות המאמרים אהדדי דאם לא הוי מקדים דברי רבא דלגמרא רב אחד עדיף לא הוי אפשר ללמוד מפלגי מים לשלש שנותיו דהרי פלגי משמע רק תרי ואי מעץ שתול דלמא עץ שתול היינו מקרא ומשנה בעצמו ומנ"ל שלשה אך כיון דהקדים דגמרא עדיף מרב אחד ובע"כ מ"ש כעץ שתול היינו סברא וא"כ היינו התלמוד ולכך מוכח מזה שלשתן שיהי' העץ שתול על פלגי מים היינו המקרא והמשנה וא"ש ודו"ק: גמ' ועליהו לא יבול וכו' שאפילו שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד וכו' לולי פרש"י נראה הכונה כתיב מגיד לאדם מה שיחו והקב"ה מדקדק עם האדם אפילו על שיחה קלה אך עם סתם בני אדם אין מדקדקין כל כך שבלא"ה לא הי' לומד ואין לו רק חטא אחד מה שמדבר שיחה בטלה אבל הת"ח המדבר שירה בטלה עונו יותר ישיבו ב' עונות אחד גוף השיחה בטלה והשני מה שבמקום הזה הי' יכול לדבר בדברי תורה גם מצד מעלת הת"ח וגדלו מדקדקין עמו יותר וזה יהי' כוונת החכם בקהלת כי אלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהי' דבריך מעטים והכונה ע"ד מ"ש במדרש פ' וישלח שהקב"ה קרא ליעקב אל שאמר לו אני אלהי בעליונים ואתה אלהי בתחתונים וכן מצינו בכמה דוכתי ולכך ה"נ י"ל כוונת המשורר שאמר כי אלהים בשמים הקב"ה הוי אלהי' בשמים ואתה הוי אלהים בארץ דאתה אלהי בתחתונים ולכך לפי ערך גדלך כן ידקדקו עמך יותר אפילו על שיחה קלה לכך על כן יהי' דבריך מעטים וזה שאמר דועלהו לא יבול דזה הוי דרך אזהרה שכל כך גדול הת"ח שאפילו על שיחה קלה מדקדקין אחריו לכך ממילא צריך ליזהר להיות עליהו לא יבול וז"ש דאפילו שיחות חולין של ת"ח צריכין ליעוד כלומר שהת"ח עצמן צריכין שילמדו איך לדבר שלא יהי' נתפסין בלשונם וצריכין לימוד איך לדבר ואיך להתנהג בהם ודו"ק:

גמ' מן התורה ומן הנביאים וכו' דכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו עיין במהרש"א שהקשה דהרי כמה עוסקי בתורה שאין מצליחין בנכסיהן ואני מוסיף להקשות למ"ל תיבת לו והי' די לומר נכסיו מצליחין אך נראה הכונה דהנה דרך צדיקים ות"ח מקבלים הכל באהבה ולומר על רע טוב כדרך שהי' אומר נחום איש גם זו וכמ"ש המהרש"א בח"א בברכות גבי הלל שאמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי ייע"ש והנה זה גורם דרך התורה להיות הרעה נדמה לו לטובה וזה יהי' כונת התנא באבות מ"ש כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' וחיי צער תחי' ובתורה אתה עמל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ונראה הכונה ע"ד הנ"ל דדרכה של תורה הוי מעלתה כך דאף אם סובל כל היסורין מ"מ אם עמל בתורה נחשב לו הכל לטובה וכמו שהי' מתנהג ר"ח ב"ד דדי לו בקב חרובין ולא הי' מבקש יותר וז"ש אם אתה עושה כן שאתה עמל בתורה אשריך בעוה"ז שידמה כך הכל לטובה וטוב לך בעוה"ב ובעוה"ב יהי' באמת הכל טוב לך ולא לפי דעתך וז"ש כאן דכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו דייקא אף דלגבי אחרים לא נראה כהצלחה מ"מ לו נראה הכל כהצלחה כי כל מה שעושין לו נראה כהצלחה לו וזה שהביא רחי' מקרא של תורה שאמר למען השכילו את כל אשר תעשון שכל מה שתעשה יהי' דומה לך להצלחה וכן מקרא דכתובים וכל אשר יעשה יצליח שכל מה שיעשה ידמה לו להצלחה אם טוב אם רע כי כך דרכה של תורה להיות הבעלים קונה דעת לקבל הכל לטובה וכדרך נחום איש גם זו וזה נכון בעז"ה ויש להסביר הדבר עוד יותר די"ל דלפי האמת הוי לו הצלחה בכל ענין דהנה ידוע דנסיון העוני קשה כשמחז"ל עניות מעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו ונסיון עושר קשה יותר כמ"ש האלשיך שמקרא מפורש הוא במשלי ריש ועושר אל תתן לי וכו' ופן אשבע וכחשתי וכו' אין אלהי אך זה באדם דעלמא הוי עניות קשה לו ועושר גדול נמי קשה לו אבל העוסק בתורה כיון שהתורה משמרתו מן החטא אז הוי להיפך שכ"א יש בו מעלה אם נעשה עני חשש חטא אין לו דהתורה משמרתו והוי מעלה כי אם הי' לו עושר הי' הטרדא מבטלתו מן הלימוד וכעת ילמוד יותר ויותר ואם נעשה עושר גדול יש לו מעלה כי אז ילמוד מתוך הרחבה ויהי' דעתו צלולה עליו ללבן שמעתא אליבא דהלכתא ולכך אמר כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו שכל מה שעושין נכסיו אם להרע או להיטב הכל נקרא הצלחה לו כן נראה לפע"ד נכון בזה:

גמ' פשיטא משמשי עכו"ם הוא וקשה מה קושיא דנהי דמצד דמי ע"ז לא מתירה דלא הוי ס"ד דמטעם קנס אסור דהרי אף בנושא ונותן ג' ימים לפני אידיהן הוי ס"ד שם דנשא ונתן אסור ואף דאנן קיימ"ל נשא ונתן מותר היינו רק לפני אידיהן אבל ביום אידיהן מפורש לעיל דף וי"ו עמוד ב' בברייתא דאסור והרי שם הוי רק מטעם קנס וא"כ י"ל ה"כ הוי ס"ד דקניס בזה לכך קמ"ל דשכרו מותר ואף מכח קנס לא מתיר ומהו פריך וצ"ע גמ' אלא למ"ד של עכו"ם אסורה מיד מאי איכא למימר קשה לי מאי פריך דלמא ס"ל כמ"ד אומן קונה בשבח כלי וא"כ הוי עדיין של ישראל לכך לא נאסרה עד אחר קבלת ממון וע"ז של עכו"ם דאסורה מיד היינו אם כבר קנה העכו"ם אז נאסר מיד אבל כאן כיון דאומן קונה בשבח כלי א"כ לא זכה בו העכו"ם עד אחר הפרעון ולכך קודם הפרעון לא נאסר ואין לומר דלא רצה לאוקמא כתנאי דהרי גם עתה מוקי לה כתנאי דהרי קאמר דס"ל כמ"ד ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף א"כ כיון דסוף סוף מוקי לה כתנאי א"כ נימא דס"ל כמ"ד אומן קונה בשבח כלי ולכאורה הי' מוכח דס"ל דאומן קונה בשבח כלי לא שייך רק במטלטלין אבל במחובר לקרקע אף למ"ד דמחובר לקרקע לאו כקרקע דמי ונ"מ לא שייך לומר אומן קונה בשבח כלי בזה. ובזה יש ליישב גרסא הישינה שכתבו התוס' דגרסי אין עושין תכשיטין לעכו', וקמ"ל דבדעבד שכרן מותר ומה שהקשו התוס' דא"כ היינו ר"א ופירש המהרש"א דא"כ קשה פשיטא דהרי משמשי עכו"ם הוא ייע"ש ולפמ"ש יש לומר כך דלכאורה לא פריך הש"ס מידי די"ל דנהי דמשמשי עכו"ם מותר היינו במשמשי ע"ז של עכו"ם אך במשמשי ע"ז של ישראל מבעיא לקמן בש"ס דף נ"א למ"ד דאסורה מיד אם גם משמשי' אסור מיד או לא א"כ י"ל דר' יוחנן ור"א כאן ס"ל דאומן קונה בשבח כלי ולכך הוי ס"ד דהוי משמשין של ישראל והוי ס"ד דאסורין מיד לכך קמ"ל דגם זה לא נאסר עד שתעבד או מטעם דזה לא נחשב של ישראל כיון דעשאו לצורך עכו"ם כמ"ש לעיל או מטעם דמשמשי ע"ז של ישראל נמי אין אסורין עד שתעבד ומהו פריך אך י"ל דגם זה פשיטא דבמחובר לקרקע לא שייך כלל אומן קונה בשבח כלי ולכך פריך פשיטא וא"כ תינח בזה אבל במשנה דאין עושין קטבלאות י"ל שפיר דקמ"ל דשכרן מותר ואף דמשמשי עכו"ם מותר הוי ס"ד דזה גרע דאומן קונה בשבח כלי והוי של ישראל והוי ס"ד דאסור לכך קמ"ל דזה לא נחשב משמשי עכו"ם של ישראל או דקמ"ל דאף משמשין של ישראל מותרין וא"ש ודו"ק אך בדרך אחר נראה ליישב קושייתנו די"ל דלעולם אף במחובר לקרקע שייך אומן קונה בשבח כלי ומה דלא משני דס"ל כמ"ד אומן קונה היינו דרוצה לאוקמא ככ"ע ומה דמשני ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף זה לא יהי' כתנאי רק יהי' הכוונה כך דהנה קיימ"ל דזה וזה גורם מותר ואף בע"ז הוי כן כמו בגנתא דאזרבל בזבל של ע"ז וא"כ ה"נ הוי אפשר לומר דאף אם אין לשכירו' אלא בסוף מ"מ הרי ודאי דע"ז לא נעשה רק ע"י מכוש אחרון והרי בעד מכוש האחרון לא הוי נותן לו כל כך דמים רק במה שבנה גם תחל' א"כ סוף סוף גם ההיתר גורם לו לשכר בזה וא"כ נהי דאין לשכירות אלא בסוף מותר כאן דהוי עכ"פ זה וזה גורם ולמה הוצרך לומר דס"ל ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף אך נראה דמה דקאמר אלמא קסבר ישנו לשכירות לא קאי על ר' יוחנן דס"ל כן רק הכוונה על רבה דמשני דמכוש אחרון לית בי' שוה פרוטה ואם הוי ס"ל דאין לשכירות אלא בסיף א"כ הוי זה וזה גורם ואף אם הוי במכוש אחרון שוה פרוטה אין בו חשש איסור כיון דאין לשכירו' אלא בגמר כל הענין והוי זה וזה גורם ובע"כ הוא סובר דישנו לשכירות ותחלה ועד סוף ואז כל פרוטה נעשה חוב בפ"ע ואם כן אם הוי במכוש אחרון שוה פרוטה הוי הוא נאסר בפ"ע והוי כאן פרוטה איסור מעורב בשכרו והוי כולו איסור כקושיות התוס' לכך הוצרך לומר דמכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה והוי הנכרי משלם לו אף בלעדו ולכך אין כאן תערובת איסור כלל כתירוץ התוס' ולכך ממה שהוא משני דמכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה מוכח דס"ל דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף והוי חשש איסור מכח פרוטה אחרונה דהוי כולו באיסור אבל אם הוי אין לשכירות אלא בסוף לא הוי חשש אף אם הי' בי' שוה פרוטה כיון דהוי זה וזה גורם וא"כ לפ"ז מיישב רבה דברי ר"י לכ"ע אף למ"ד ישנו וכו' ולמ"ד אין לשכירות פשיטא דא"ש טפי אבל כתנאי לא רצה לאוקמא והנה ע"פ דברינו הנ"ל יש ליישב קושיית התוס' שהקשו דהרי עכ"פ הוי כאן איסור משהו בשכרו ויתיישב בזה שיטת הרי"ף שלא העתיק דין זה דאם בנה שכרו מותר בעכו"ם עצמה עיין בט"ז וש"ך יו"ד סימן קמ"ג ולפמ"ש יש לומר כך דהנה י"ל שמה שהוצרך לומר דס"ל כמ"ד ישנו לשכירות וכו' ולא קאמר דמתיר מטעם זה וזה גורם היינו דכלל דזוז"ב מותר לא שייך רק בדבר דלא הוי דמי ע"ז ולא חלופי ע"ז רק דיש בו איסור נהנה מע"ז אם אין הנאתו רק דרך זה וזה גורם מותר אבל קי דהוי היא גופו חליפי ע"ז ודמי ע"ז בזה לא מהני זה וזה גורם בזה לא הוי מטעם הנאה רק דכן גזרה התורה דע"ז תופסת דמי' ולכך כל שיש כאן ע"ז ולולי הע"ז לא הוי נותן כל כך דמים הוי דמי ע"ז וא"כ ה"נ י"ל כיון שהוא עשה הע"ז זו לנכרי ומקבל בעדה דמים מן הנכרי הוי כמוכר לו ע"ז והוי גוף הדמים דמי ע"ז ובפרט למ"ד אומן קונה בשבח כלי דהוי דמי ע"ז ולא מהני זה וזה גורם כיון דלא נראה כשלוחו הוי לפני דלפני וא"כ היתרו מכח ודאי ולא מכח ספק ובזה מתיר רבה והתוס' שלא תירצו כן נראה דאזלי לשיטתם במס' ב"מ דס"ל היכי דהוי שלד"ע השליחות בטל לגמרי א"כ לפ"ז אין כאן סברא לחלק בין ישראל לנכרי דכיון דהשליחות בטל לגמרי דינו כנכרי דאין לו שליחות ולפ"ז מה דחייב בד"ש הוי רק מכח גרמא בעלמא ולכך אף בעושה הנכרי שליח כה"ג חייב בד"ש ואין לחלק בין ישראל לנכרי בזה ועיין ראיה לסברתינו הנ"ל ביו"ד סי' קס"ט סעיף יוד בעכו"ם שמשכן לישראל והשכינו ביד ישראל דאסור ישראל לפדותו ואם לא ידע הישראל שדעת הנכרי להשכינו ביד ישראל מותר ועיין שם בט"ז מוכרח דהטעם ר"ל דאם יודע נראה כשלוחו ואסיר לדעת רש"י החושש לשליחות בנכרי שם בריבית אבל אם אינו יודע שדעת הנכרי לעשות כן לא נראה כשלוחו ייע"ש וה"ה בזה ממש היכי דיודע שימכרנו לנכרי נראה כשלוחו ואם אינו יודע לא נראה כשלוחו וק"ל:

תוס' בד"ה רהיט אבתרי' וכו' אע"ג דלעיל תלינן דלשחיטה זבנה הכא לא תלינן דלישראל מזבין לה דכך ימכור לזה כמו לזה הנה דבריהם אין להם הבנה כלל ונראה כוונתם דכיוונו למ"ש הר"ן ליישב כן דבלשחיטה כשקנאו לשחיטה הוא מקפיד שלא יעשה בה מלאכה אבל במכירה אין חילוק בין זה לזה ועיין מה שעמדנו לעיל על דברי הר"ן בש"ס ד"ה והרי כלים אך על דברי התוס' קשה לי דאם כוונתם כן סתרי דבריהם למה שהקשו לעיל ד"ה מקום שנהגו שלא למכור שהקשו דנימא לשחיטה זבנה ומה קושיא הרי התם אינו מקפיד שלא ירביענה אם קנאה לשחיטה א"כ דומה ממש לאיסור מכירה לישראל חשוד ואין לומר דגם לרביעה הוא מקפיד כשקנאה לשחיטה דעיין בתוס' אימור לשחיטה במה שהקשו דנימא דאעפ"כ ירביענה וכו' א"כ מוכח מדבריהם להיפך לכך דברי התוס' בג' מקומות הללו סותרין זה את זה ואם לא נפרש דברי התוס' כאן כפירוש הר"ן אין לדבריהם הבנה כאן וצ"ע: גמרא אמרו לו ותרי מרביעין עלי' ויולדת וכיון דמרביעין עלי' ויולדת אתו לשהויי הנה הרמב"ם בפירוש המשניות נתן טעם דלכך אסרו רבנן בשבורה מכח דאפשר להטחינו ברחיים והוא תמוה דכאן מפורשי דטעמייהו משום דמרביעין עלי' ויולדת עובר וכבר עמד ע"ז בספר ת"ח ולדעתי י"ל כך דהנה כבר כתבנו דלחשש מטחינן ברחיים לא שייך נסיוני רק חשש דשאלה ושכירות אך הרמב"ם לשיטתו שהעתיק בה' שבת רק טעם דשאלה ושכירות ולא טעם נסיוני ולכך א"ש דהנה דבר זה אם שכירות קנייא או לא קנייא תליא בפלוגתא דקה"פ כקה"ד או לא דלמ"ד דהוי כקה"ג שכירות קנייא אבל למ"ד דלאו כקהג"ד אז שכירות לא קנייא והש"ס דפריך לעיל שכירות קנייא והתנן היינו דהמקשן דפריך שכירות קנייא הוי משמע לי' דלכ"ע שכירות קנייא דאם הוי ס"ל דלמ"ד לאו כקהג"ד שכירות לא קנייא לא פריך מידי דהרי י"ל דמתניתין אתיא כמ"ד דלאו כקנין הגוף דמי ובע"כ דפריך בפשיטות שכירות קנייא ס"ל דלכ"ע קנייא לכך מוכיח שפיר ממתניתין דעכ"פ מוכח ממשנה דאיכא למ"ד דלא קנייא והיינו למ"ד דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אבל זה מודה דלמ"ד כקנין הגוף דמי שכירות קנייא וא"כ הרי זה מוכח בש"ס דלמ"ד שכירות קנייא ליכא חשש שאלה ושכירות רק נסיוני ולכך א"ש דהך רבנן דאמרו לו ס"ל שכירות קנייא דס"ל כמ"ד קה"פ כקנין הגוף דמי וכיון דשכירות קנייא ליכא רק חשש נסיוני ובזה לא שייך חשש מטחינו ברחיים ולכך הוצרך לטעם שמרביעין עלי' ויולדת אבל הרמב"ם לשיטתו שפוסק כמ"ד דקנה"פ לאו כקהג"ד וא"כ שכירות לא קנייא ויש כאן חשש דשאלה ושכירות לכך בלאו הרבעה אסור מכח חשש שמטחינן ברחיים ושייך חשש שאלה ושכירות וא"ש ודו"ק ויש להסביר הדבר יותר דהנה הני רבנן דאמרו והלא מרביעין אותה ויולדת בע"כ ס"ל דטרפה יולדת וכיון דהרמב"ם פסק דלא כבן בתירא ולא כרבי יהודא וס"ל דקיימ"ל דאף שבורה אסורה ואנן קיימ"ל דטרפה אינה יולדת לא הוי אפשר להרמב"ם לפרש טעם זה ולכך הוכרח ליתן טעם אחר והנה מידי דברי בזה אזכיר עוד דגם בזה דברי הרמב"ם תמוהין שפסק דלא כבן בתירא וכן פסק הרע"ב והדבר תמוה דהרי מפורש בש"ס דר' יוחנן אמר הלכה כבן בתירא ולח ראינו בש"ס מי שחולק עליו ומה שנראה לי בזה. הוא לפמ"ש לעיל דחשש זה שמטחינן ברחיים לא שייך רק אם חיישינן לשאלה ושכירות אבל חיישינן לחשש נסיוני לא שייך בזה ובע"כ רבי דחייש למה שמטחינו ברחיים ס"ל כטעם דשאלה ושכירות ובע"כ ס"ל דשכירות לא קנייא ובע"כ ס"ל כמ"ד קה"פ לאו כקנין הגוף דמי ולכך א"ש מ"ש רבי יוחנן הלכה כבן בתירא כיון דקה"פ כקהג"ד א"כ ליכא חשש שאלה ושכירות ועיקר איסור בהמה גסה מכח חשש נסיוני וא"כ זה לא שייך בסוס לכך קאמר הלכה כב"ב אבל לדידן דקיימ"ל התם כר"ל דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ ממילא שכירות לא קנייא ויש כאן חשש שאלה ושכירות וא"כ זה שייך אף בסוס כיון דמטחינו ברחיים לכך פסק דלא כבן בתירא וא"ש שיטת הרמב"ם כפירושו ודו"ק היטב:

גמרא לכשיזקין מטחינו ברחיים קשה לי תינח לטעם דחשש שאלה ושכירות בזה יש חשש גם בזה אבל לטעם נסיוני לא שייך בזה דבמה ינסנו לרכוב עליו ליכא חשש מחמר ולהטחינו ברחיים הרי אינו אלא לעת זקנותו גם בלא"ה בהטחנה ברחיים לא שייך שמעה קלי' ואזלא מחמתי' וליכא חשש מחמר וא"כ קשה להס"ד דש"ס לעיל דס"ל שאלה ואגרא קנייא ועיקר האיסור מכח נסיוני הו"ל להקשות מברייתא זו דקאמר רבי אוסר מפני תורת בהמה גסה ובע"כ הטעם דכשמזקין מטחינו ברחיים א"כ בע"כ הוי טעמא מכח שאלה ושכירות ולא נסיוני ומוכח דשכירות לא קנייא ולכאורה הוא קושייא גדולה וצ"ע גדול כעת:

גמרא. עד כאן לא שרי ר"י אלא בשבורה דלא אתייא לכלל מלאכה וכו' קשה לי למ"ל ה"ט תיפוק לי' בלא זה הרי רבנן אמרו לי' בברייתא דהלא מרביעין עלי' ויולדת וכיון דיולדת אתי לשהוי ור"י משיב להו לכשתלד משמע הא אם היתה יולדת הי' מודה להו לרבנן דאסורין מה"ט א"כ שור של פטם דודאי אפשר להוליד ודאי דאסורין מה"ט שישהנו כדי להרביעו וה"ל לומר ה"ט ואין לומר דדוקא בנקבה שייך זה ולא בזכר דהרי התוס' כתבו לעיל דגם בזכר שייך ה"ט מיהו לפמ"ש לעיל דהתוס' לא כתבו כן רק ליישב הס"ד דבכורות א"ש גס זה די"ל דדוקא להס"ד דבכורות למה דלא ידע דטעמא דרבנן משום חשש אחלופי לא הוי מצי להוכיח דטעמייהו מכח אחלופי ממה דאסרו בזכרים די"ל דה"ט מכח דס"ל דגם בזכרים שייך חשש רביעה אבל לפי האמת דמסיק שם הש"ס דטעמייהו מכח אחלופי ס"ל דבזכרים לא שייך חשש זה שישהנו מכח רביעה ורבנן לא קאמרו רק לדבריהם דר"י בנקבות ולא בזכרים וכאן דמבעיא ליה בזכרים שפיר נתן טפי הטעם מכח דאתיא לכלל מלאכה וא"ש ודו"ק:

גמרא שור של פטם מהו הנה הרי"ף השמיט בעיא זו ועיין בר"ן מ"ש בזה ולפע"ד הי' נראה לומר כיון דבפ"ק דבכורות מבעיא שם אם מותר למכרו לר"י ומסיק שם דאסור ולכך נראה דודאי שור של פטם מסתבר טפי להיות אסור למכרו מעובר כיון דהשור כבר בעולם ובידו להכחישו ולעשות בו מלאכה אבל העובר ודאי אינו בעולם כלל ועוד לפי מה דפשוט שם דלכך עובר אסור מכח דר"י קאמר שאינה יכולה להתרפאות ולחיות ולכך ודאי דראוי לאסור שור של פטם והש"ס דמבעיא כן בשור של פטם היינו לפי מה דסבר כאן בעובר מותר למכרו בדרך את"ל דעובר מותר למכרו לר"י לכך מבעיא לי' בשור של פטם מהו אבל כיון דפשוט הש"ס שם דבעובר אסור למכור לר"י מכ"ש דשור של פטם אסור לכך לא העתיקו הרי"ף ודו"ק גמרא תנן אין מוכרין להם דובים ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים טעמא דאית בי' נזק הא לית בי' נזק שרי וכו' קשה לי טובא מהו פריך הרי זה ודאי לטעם שיש בו נזק לרבים אין חילוק בין אם הוי על ידי סרסור או לא וא"כ מהו פריך הרי לעיל מסיק הש"ס דע"י סרסור שרי דלא שייך בסרסור חשש שאלה ושכירות ונסיוני וא"כ הרי י"ל דמתניתין קמ"ל דאין מוכרין להם כל דבר שיש בו נזק לרבים אפילו ע"י סרסור משא"כ בדבר שאין בו נזק לרבים מותר ע"י סרסור אבל לעולם שלא ע"י סרסור אסור בבהמה גסה וצע"ג בזה ואפשר בזה ליישב שיטת הרמב"ם שבה' שבת העתיק סתם דחי' גסה הרי היא כבהמה גסה למכירה ולא חילק בין אריות לשאר חי' גסה ובע"כ דמפרש כפרש"י דהמשנה אתי כר"י דמתיר בשבורה והרמב"ם דפוסק כרבנן לכך אוסר אף באריות ובה' עכו"ם העתיק המשנה דאין מוכרין להם דובים ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים משמע הא לית בי' נזק שרי והרי המשנה אתיא כר"י ולרבנן בלא"ה אסור ושוב ראיתי בלח"מ ה' עכו"ם הרגיש בזה ולפמ"ש ניחא די"ל דהרמב"ם הוי קשה לו קושיא הנ"ל למה לא מתרץ דאיירי בסרסור ולזה ס"ל דכל הך סוגיא הוי ס"ל דאין חילוק בין סרסור או לא ובכל ענין אסור אבל לדידן דקיי"ל כרב אדא שמותר למכור ע"י סרסור בלא"ה אפשר לאוקמא המשנה ע"י סרסור ובא וראה דקדוק לשון הרמב"ם בה' שבת שכ' דחי' גסה אסור למכור כדרך שאסור למכור בהמה גסה ואינו מותר אלא ע"י סרסור ולכאורה מ"ש להתיר ע"י סרסור הוי שפת יתר דזה פשיט' דמי גרע מבהמה גסה וכיון שכבר ביאר בבהמה גסה שמותר ע"י סרסור מכ"ש בחי' ולמה חזר לכפול בחי' גסה אך לפי הנ"ל י"ל דבא לישב קושיית הש"ס שלא תקשה אם חי' גסה כבהמה גסה למכירה מה איריא דבר שיש בו נזק לרבים אפילו לית בי' שרי לכך כתב כיון דע"י סרסור מותר לכך י"ל דהמשנה מיירי ע"י סרסור ודו"ק ועדיין צ"ע בכל זה ועיין בק"א קנ"א מ"ש בזה עוד בישוב שיטת הרמב"ם:

גמ' תנן אין מוכרין להם דובים ואריות וכו' הא אין בהם נזק שרי קשה לי מה קושיא הרי עיקר החשש דחי' גסה מפורש בש"ס לקמן דמטחינו ברחיים וא"כ תינח לחשש דשאלה ושכירות אבל חשש נסיוני לא שייך בזה ולא שייך בזה חשש מחמר כיון דאינו נושא משוי וא"כ הרי יש להקשות מהו פריך הש"ס לעיל ושכירות קנייא והתנן אף במקום שאמרו וכו' הרי י"ל דזה תליא בפלוגתא דקנין הפירות כקנין הגוף דמי וא"כ י"ל דהך דהך משנה אתיא דלאו כמ"ד כקנין הגוף דמי והש"ס לעיל דקאמר שכירות קנייא הוי למ"ד קה"פ כקהג"ד מיהו שם לק"מ דעכ"פ קשה מהו פריך הש"ס שאלה קנייא אגרא קנייא הרי י"ל דהמשנה אתיא כמ"ד דלאו כקנין הגוף דמי ובע"כ דלכ"ע משמע לי' דשכירות קנייא ולכך פריך דעכ"פ מוכח דלמ"ד לאו כקהג"ד לא קנייא וא"כ תינח התם אבל כאן מה קושיא נימא דהך מ"ד דס"ל חי' גסה כבהמה גסה אתיא כמ"ד דלאו כקנין הגוף דמי וא"כ שכירות לא קנייא וחיישינן בשביל שאלה ושכירות בזה שייך אף בחי' גסה דמטחינו ברחיים אבל המשנה אתיא כמ"ד דכקהג"ד וא"כ שכירות קנייא וליכא חשש רק נסיוני ובזה לא שייך נסיוני לכך הוי כבהמה דקה למכירה ומה קושיא ועוד הוי קשה לפמ"ש בש"ס פ"ד דב"ק דף מ"א ע"ב דר"פ משני דלעולם סיפא רשות משנה ורישא ה"ט דכל מקום שהולך שם בעליו עליו וקשה לי ממ"נ אם נאמר דשייך בכל דבריו שם בעלי' עליו קשה מה שהקשינו לעיל מפסחים דף ו' לשיטת ר"ת דמהו פריך שם ושכירות קנייא וכו' כמו שהקשינו לעיל בש"ס דף ט"ו ואם נאמר דרק בשור שייך שם בעלי' עליו ולא בשאר דברים קשה מכאן דמהו פריך נימא דהך מ"ד דס"ל בהמה גסה וחי' גסה שוין ס"ל כמ"ד קנין הפירות לאו כקה"ג דמי וא"כ שכירות לא קנייא לכך חי' ובהמה שוין אבל המשנה אתיא כמ"ד כקה"ד רק דמ"מ חיישינן לשאלה ושכירות מכח דשור כל מקום שהולך שם בעליו עליו ועדיין נחשב שלו תה שייך רק בבהמה גסה אבל חי' גסה לא הוי שם בעליו עליו לכך שוב אין חשש שאלה ושכירות בזה כיון דשכירות קנייא ומהו פריך ואם נאמר בכל דבר שם בעליו עליו קשה קושייתנו לעיל לשיטת ר"ת וצ"ע בזה והסברא נותן כן שיהי' הפרש בין שם בעליו לבהמה וחי' דבהמה הוי תמיד להבעלים דהפקר לא שכיח ולכך הוי שם בעליו עליו אבל חי' גסה רובן הפקר לכך לא הוי שם בעליהן עליו ולכך אם בשאר מטלטלין יש חילוק מכ"ש דבזה ראוי לחלק כן ודו"ק: דרש"י בד"ה וכו' וכדי שלא יתפש ישראל שם אסור לבנות עמהם קשה לי מי הכריחו להך טעמא ולמה לא פירוש דאסור מחשש לפני עור לא תתן מכשול כיון דנכרי מצווה על ש"ד א"כ יש לחוש שיהרוג אדם לו יהא נכרי כיון דנכרי מצווה על ש"ד של נכרי אחר א"כ אסור למכור לו מכח חשש לפני עור ואפשר דלכך ציין רש"י בסיפא על אין בונין עמהם ולא פירוש כן ברישא על אין מוכרין להם דובים ואריות דהטעם כדי שלא יהרג ישראל על ידם אך ברישא ודאי אפשר לומר בלא"ה דהטעם משום לפני עור די"ל דמיירי דקאי בתרי עברי דנהרא אבל בסיפא דנקט אין בוכין עמהם משמע שגם הם בוכין וא"כ כיון דיוכל לעשותו בלאו הישראל שוב לא שייך לפני עור לכך הוצרך לפרש מכח דיש חשש שישראל נתפס יהי' עמהם והנה בזה יש להבין עוד מה ששינה המשנה הלשון דתחלה קאמר אין בונין עמהם ואח"כ סיים הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנות ולא נקט אסור לבנות עמהם ולפמ"ש א"ש דברישא בדברים שיש בהן נזק לרבים אף דהנכרי נמי בונה אסור מכח חשש שיומשך בזה נזק לישראל אבל אח"כ בכיפה שמעמידין בה ע"ז דאינו אסור אלא מכח לפני עור בזה דוקא אם אין הנכרי בונה רק הוא אסור לבנות אבל אם גם הנכרי בונה מותר כיון דהי' יכול לעשותו בלא"ה לא שייך לפני עור וא"ש ודו"ק והנה הט"ז אוסר גם בזה כשבונה לבדו אף בבימסאות ובכיפה אסור אף עם הנכרי ייע"ש בסי' קמ"ג והנלפע"ד כתבתי בזה ועיין בק"א סי' קמ"ג מ"ש בזה ייע"ש:

תוס' בד"ה אלמא לא מקבלת זכר וכו' וכדמשמע לישנא מדלא קאמר אלמא דלא ילדה וכו' הנה לא זכיתי להבין דבריהם בכאן דסוף סוף אם אינה מקבלת זכר אינה יולדה ואיך ס"ל דטרפה יולדת כיון דאינה מקבלת זכר ואם יש חילוק בין טרפה לשבירה א"כ בלא"ה אין התחלה לקושייתם ואם ס"ל דדוקא ברצון אינה מקבלת אבל בע"כ של הבהמה אפשר שתתעבר ותלד א"כ אכתי קשה דלמא אתי לשהויי כדי לרבעה בעל כרחה ואם ס"ל דרוב פעמים אינה מקבלה זכר אבל ע"ד המיעוט מקבלת זכר ומה דקאמר התם טרפה יולדת היינו ע"ד המיעוט ומ"מ לא חיישינן שישהנה בשביל דבר דלא שכיח ז"א דא"כ למ"ל לחלק בין לשון טרפה יולדת בין לשון מקבלת זכר הו"ל לחלק בין רוב הפעמים בין ע"ד המיעוט וצ"ע ועוד קשה אם בע"כ יכול לרבעה ניחוש שמא ירבענה הוא דהרי עיקר הטעם דלא חיישינן לרביעה דחס על בהמתו שלא תעקר וכאן שרוב הפעמים בלא"ה אינה יולדת א"כ לא קנאה לכך וניחוש לרביעה:

בא"ד אלמא לא מקבלת זכר לא זכיתי להבין דבריהם בדרך ממ"נ אם מפרשים בשבירה שנטרפה בכך א"כ אדקשיא להו דר"י אדר"י ליקשי טפי דרבנן אדרבנן איך אמרו והרי מרביעין אותה ויולדת הרי רבנן ודאי ס"ל דטרפה אינה יולדת ואיך אמרו דמרביעין אותה ויולדת ואם מפ' דמיירי בלא נטרפה בשבירה זו א"כ אדמקשי דר"י אדר"י הו"ל להקשות לכ' דהרי שבירה שאינה טרפה ודאי יולדת ואיך אמר כאן לכשתלד דאינה מקבלת זכר הרי אינה טרפה לכ"ע יולדת וא"כ קשה ממ"נ וצ"ע והנה לעיל עמדתי על תירוצם מה שכתבו דלעולם ס"ל טרפה יולדת רק דאינה מקבלת זכר והוא דבר שאין לו הבנה דאם אינה מקבלת זכר איך יולדת וכעת נראה דמזה יש להוכיח מה שנסתפקו האחרונים ובספר מים חיים בטרפה זכר אם מוליד או לא ונראה דמדבריהם יש להוכיח דאם טריפה אינה יולדת גם זכר אינו מוליד ולכך יהי' כוונתם כך דאם הוי אמרינן דטרפה יולדת מצד עצם גוף ההולדה אז גם בזכר לא הוי מוליד אך אם ס"ל דטרפה יולדת רק דהמניעה הוי מצד אחר דאינה מקבלת זכר ממילא בזכר דלא שייך ה"ט אז מוליד שפיר ולכך קאמר בחולין דר"י ס"ל דטרפה יולדת ונהי דבאמת אינה יולדת מ"מ היינו רק מכח דאינה מקבלת זכר ולכך בזכר דלא שייך כה"ג ס"ל דמוליד ומה שר"י מתיר כאן בשבירה היינו רק בנקבה וכן מורה לשונו דנקט לשון נקבה ר"י מתיר בשבירה וכן שאינה יכולה להתרפאות ולחיות מוכח דבנקבה מיירי ובזכר אף הוא אוסר והתוס' לעיל דעמדו מזכר היינו מרבנן דהם אסרו בכל ענין ומשמע דאסרו אף בזכר ולכך הקשו דבזכר לא שייך לידה לכך הוצרכו לטעם דירביענו על כמה נקבות אבל בדברי ר"י שפיר י"כ דאינו מתיר רק בנקבה כפשט לשונו וא"ש ודו"ק גם י"ל בישוב דבריהם הנ"ל דנ"מ לעוף שמטיל ביצים דזה אפשר אף בספנא מארעא ואם טרפה יולדת רק דאינה מקבלת זכר ממילא בעוף להטיל ביצים בספנא מארעא אפשר שתלד שפיר משא"כ אם אינה יולדת מעצמה גם ביצים א"י להוליד וא"ש:

תוס' בד"ה אלא תורת בהמה גסה מה היא וכו' קשה נימא דלית לי' חי' נושא א"ע וכו' ולפע"ד דרש"י תירץ זה במתק לשונו בד"ה תורת בהמה גסה מה היא כלומר איסור טעם מכירת בהמה גסה מה היא הא לא עביד בה מלאכה דחייב חטאת דנגזר בי' משום נסיוני עכ"ל הנה הדבר תמוה למה נקט רש"י דוקא הטעם דסיוני ולא אינך נכח שאלה ושכירות ודוחק לומר דחדא מנייהו נקט ועוד דלמה נקט ולא עביד מלאכה דחייב חטאת הו"ל לומר סתם ולא עביד מלאכה דאז שפיר הוי משמע דא"כ שאלה ושכירות לא שייך בזה אבל השתא דנקט דלא עביד מלאכה דחייב חטאת א"כ תינח לחשש נסיוני אבל לחשש שביתת בהמתו דלא בעינן חיוב חטאת אכתי ניחוש לכך כראה דרש"י ז"ל כיון בזה כוונה גדולה והוא דהמעיין במס' שבת דף קכ"ד קאמר שם תחלה אמר רמב"ח המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה וכו' אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכתיב תורה אחת יהי' לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה לע"ז מה ע"ז עד דעביד מעשה בגופי' והכא כמי עד דעביד מעשה בגופי' וכו' והנה אח"כ אמרינן שם דאמר"י המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת דהוקשה כל התורה לע"א במזיד כמי לא מחייב דתנן המחלל שבת וכו' בלאו כמי לא מחייב דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ולכאורה קשה כיון דקיי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין וא"כ כיון דאמר דבשוגג פטור דבעינין דומיא דע"ז דבעינין מעשה בגופי' א"כ מוכח דמחמר לא עביד מעשה והרי לאו שאין בו מעשה אין לוקין וצריך לומר דשאני לאו מחטאת דבלאו לא בעינן מעשה בגופי' רק כל שנעשה מעשה על ידו חשוב לאו שיש בו מעשה וכמו דס"ל לר' יוחנן בעצמו בחסמה בקול והנהיגה בקול דנחשב לאו שיש בו מעשה כיון דבדבורא עביד מעשה והרי כאן קאמר דבמחמר לא נחשב מעשה ול"ה דומי' דע"ז בע"כ דהכונה דבחטאת בעינן שיהי' מעשה בגופי' דומי' דע"ז וזה לא נחשב מעש' בגופי אבל ללאו לא בעינן מעש' בגופי' רק כל שנעשה מעשה על ידו חייב מלקו' בזה נחשב מחמר יש בו מעש' ולכך הוצרך לטעם דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולפ"ז נראה דהך מ"ד דס"ל דמחמר חייב חטאת ס"ל דזה נחשב מעשה בגופי' כיון דהבהמה הולכת על ידו נחשב מעשה בהמתו כמעשיו והוי מעשה בגופי' דמעשה בהמה נחשב כמעשיו ולכך נראה דהיינו דוקא במשוי דעלמא שאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח חיים דחי נושא את עצמו רק בעופת אמרינן בשבת דף צ"ד דשאני עופת דמשרבטי נפשייהו וא"כ המעשה תלוי בהם שהם מכבידין א"ע א"כ זה ודאי לא הוי מעשה בגופי' דנהי שהוא מחמר אחר בהמתו מ"מ מחמתו לא הוי משוי דהרי חי נושא א"ע רק דהם מנפשם משרבטי נפשייהו וזה ודאי לא הוי מעשה בגופי' וליכא חיוב חטאת דלא הוי דומיא דע"ז אבל ללאו דשביתת בהמתו כיון דללאו לא בעינן מעשה בגופי' רק שיהי' נעשה מעשה בזה שפיר נחשב מעשה דעכ"פ ע"י רכיבה זו משרבטו נפשייהו והוי כאן מעשה ולכך ס"ל לרש"י דטעם נסיוני לבד לא מהני וכן טעם שאלה ושכירות לא מהני לבדו רק בצירוף תרוייהו בעינן כמ"ש לעיל בגוף הסוגיא ולכך פרש"י דטעם נסיוני עכ"פ לא שייך בזה ולכך דייק דליכא כאן חיוב חטאת דבזה אף לרבנן אמרינן חי נושא את עצמו אבל לא מצי למנקט הטעם דשאלה ושכירות דבזה נ"ל דס"ל כרבנן ובעופת כקושיות התוס' ודוק היטב ועוד י"ל בדרך הנ"ל ע"פ מה שרוצה לומר בספר מק"ח סי' רס"ו דבמשוי שהי' די בסוס אחד ומשכוהו ב' סוסים הוי כשנים שעשאוהו וכיון דבו הי' פטור בבהמהו מותר לכתחלה ואח"כ דוחה שם זה די"ל דשאני איסור לאו מאיסור חטאת ובאיסור לאו אף שנים שעשאוהו חייבין ובחדושי מכבר הארכתי בזה וכעת כראה דמש"ס דשבת דף צ"ד הנ"ל דקאמר דלכך אסרו רבנן בסוס מכח דבעופות לא שייך לומר חי נושא א"ע דמשרבטי נפשייהו וקשה הרי עכ"פ אם רצו לא הי' משרבטי נפשייהו והוי נושאים א"ע וא"כ הוי זה יכול וזה יכול דהסוס יכול לשאת אותם אף שהם לא ישאו את עצמם והעוף יכול לשאת את עצמו דחי נושא א"ע ולא הוי נחשב מלאכה גבי הסוס וא"כ עכשיו אף דמשרבטי דמשרבטי נפשייהו הוי שנים שעשאוהו ובע"כ מוכח דבשבית' בהמתו לא שייך שנים שעשאוהו ולכך א"ש תינח בשביתת בהמתו דהוי רק לאו אבל במחמר דהוי חיוב חטאת שפיר פטור דהו"ל שנים שעשאוהו ונהי דבו חייב דהתורה גלתה כן דאתה ובהמתך מלאכה הנעשה על ידך ובהמתך כפרש"י שם דף קנ"ד מ"מ היינו דוקא בסתם משוי אבל במשוי עופת דהוי בלעדו שנים שעשאוהו בזה לא גלה קרא והדרינן לדינא דשנים שעשאוהו פטורין וא"כ בעופת ליכא חשש נסיוני אף דחשש שאלה ושכירות איכא וא"ש ודו"ק היטב ועיין שם מ"ש ראי' לזה והנה באמת על לשון הברייתא דקאמר ר"י מתיר בסוס שאין עושין בה מלאכה שחייבין עלי' חטאת וקשה לי חטאת מאן דכר שמי' והרי על שביתת בהמתו ליכא חיוב חטאת ואין לומר דקאי על מחמר דמה יעשה הך מ"ד בשבת דף קנ"ד דס"ל דליכא חטאת במחמר וכן להס"ד דש"ס דס"ל דהחשש הוי רק מכח שאלה ושכירות ולא ידע מנסיוני וא"כ קשה איך קאמר כאן שאין עושין בה מלאכה שחייבין עלי' חטאת בלא"ה על שביתת בהמתו ליכא חטאת ואין לומר דהכונה שאין עושין בה מלאכה באופן שאם היה האדם עושה לא הוי חיוב חטאת וכל שהוא פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה דאכתי למ"ל חיוב חטאת בקיצור הו"ל לומר דאין עושין בה מלאכה שחייבין עלי' לו יהא חטאת או לא ולמ"ל חטאת דנקט וצ"ע והנה מזה נראה ראי' לדברינו שכתבנו דאף למ"ד דאין חי נושא את עצמו בעופת היינו רק ללאו ולא לחטאת מלשון הזה דקאמר ריב"ב מתיר בסוס שאין עושין בה מלאכה שחייבין עלי' חטאת והנה בשבת דף קנ"ד ע"ב פריך שם ועוד תנן המחלל שבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה הרי דדייק מלשון המחלל שבת בדבר שחייבין חטאת מזה מוכח דאיכא חילול בדבר שאין חייבין חטאת א"כ ה"נ דקאמר דלא נעשה בה מלאכה שחייבין עלי' חטאת מכלל דאיכא מלאכה שחין חייבין עלי' חטאת וקשה מזה למ"ד מחמר אחר בהמתו פטור ואין לומר כדמתרץ שם דמיירי בתחומין ואליבא דר"ע דתינח שם דמיירי באדם עצמו אבל כאן דמיירי בבהמה א"כ תינח להפוסקים שהביא המג"א בסי' ש"ה ס"ק י' דשייך תחומין גם בבהמה למ"ד תחומין ד"ת אבל להתוס' והרא"ש דבבהמה לא שייך איסור תחומין ולא שייך בזה שביתת בהיותו א"כ איך משכחת לה מלאכה שחין חייבין עלי' חטאת ובע"כ דאתיא כרבנן דס"ל דלא אמרינן חי נושא א"ע בעופת ולכך לאו משכחת לה בסוס המיוחד לעופת מיהו אין עושין בו מלאכה שם יבין עלי' חטאת דחטאת ליכא בזה דבזה הוי שנים שעשאוהו וא"ש ודו"ק מיהו לפמ"ש די"ל דמ"ש שאין חייבין עלי' חטאת היינו על האדם שאם הי' הוא עושהו לא הי' חיוב חטאת א"כ בזה י"ל שפיר דהכונה בתחומין ואליבא דר"ע ואין ראי' לזה וק"ל. ותוס' ד"ה אבל האי דאי משהו לי' אתו לכלל מלאכה וכו' הנה מלשונם נראה שמפרשים מה דקאמר שור של פטם היינו שקנאו להיות עומד לפיטום וכן כתב המר"מ אך הוא דייק מתחלת לשונם שכתבו דאי משהו לי' לפיטום ובאמת זה אינו הכרח כל כך דאפשר שט"ש הוא בתוס' וצ"ל לפטם והכונה דמשהו לי' לשור של פטם אך ממ"ש בתירוצם וז"ל אבל בזמן מיעוט דפיטום לית לן למיגזר וכו' מזה נראה בעליל שהם מפרשים דהכונה שהוא יהי' משהא אותו שיפטמנו ולכך תרצו כיון דזה לא יאריך רק זמן מיעוט עד שיתפטם לא חיישינן למראית עין וכו' אך א"כ קשה לי מהו פשיט הש"ס משל בית רבי שהי' מקריבין שור של פטם ומה קושיא נימא דהתם מיירי בשור שכבר מפוטם לכך שפיר חיישינן לשהי' דהוי זמן מיעוטא אבל הבעיא דהוי בשור שקנאו כחוש רק כדי לפטמו דבזה הוי שהי' מרובה לחוש שישהנו לפטמו ואח"כ ישהנו להכחישו בזה לא חיישינן ובפרט לומר שיפסיד מעותיו יטרח ובכונה י"ל דלזה לא חיישינן ודוקא היכי דקנאו מפוטם בזה דלא טרח בו חיישינן שישהנו כדי להכחישו אבל באם קנאו כחיש שהוא יפטמנו ויטריח בו ואח"כ יכחישנו י"ל דבזה לא חיישינן ומהו פריך וצ"ע:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה