עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף טו:
גמרא אור אביי מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו וכו' להבין דברי חכמים יותר נראה הכוונה כך בשלמא התם הוי איסור נופו דחשש שאלה ושכירות ליכא רק דהוי איסור גופו מכח לפני עור ולכך היכי דאיכא למתליה לקולא תלינן אבל הכא אין האיסור מגופו רק מחשש אחלופי אטו שאלה ושכירות וא"כ מה בכך דאיכא למתלי לקולא דלשחיטה זבנה הרי בלא"ה ליכא איסור במכירה דלאו שלו הוא רק דגזרינן אטו שאלה ושכירות שאם יראה שמותר למכור יאמר שמותר להשאיל ולהשכיר ג"כ ואם הי' מבין הטעם שיש חילוק בין מכירה לשכירות לא הי' טועה דהרי מכירה אין הבהמה שלו ובשאלה ושכירות הוי הבהמה שלו ועובר על שביתת בהמתו ובע"כ דחיישינן שלא ירד לעומק הטעם ויטעה בין מכירה לשאלה וא"כ מה בכך שיש לתלות דלשחיטה קנאה סוף סוף הרי חיישינן חיישינן שלא ידע הוא טעם הדבר וסוף סוף הוא לא יבחין ויטעה בין שאלה למכירה ושאם הי' יודע בטעם הדבר בלא"ה הוי מכירה היתר גמור ואין לו דמיון לשאלה ובזה יובן קושיות התוס' יותר מה שהקשו דבשדה לא שייך שאלה ושכירות ולכאורה אין הבנה לקושייתם דמה בכך סוף סוף הרי אסי למכור לו שדה והיכי דאפשר למתלי לקולא תלינן א"כ ה"נ בזה אך לפ"ז י"ל א"ט והקשו שפיר כיון דבשדה לא שייך שאלה ושכירות ובע"כ אין בזה חשש אחלופי רק איסור גופו מכח לפני עור או מסייע ידי עוברי עבירה ואם כן בזה כל דהוי בגופו איסור שפיר יש לתלות לקולא ודו"ק:
גמרא והרי כלים דאין אדם מצווה וכו' קשה לי לפמ"ש הר"ן על הרי"ף להקשות מ"ט אסרו למכור לישראל חשוד נתלי דהישראל ימכרנו לישראל ותירץ דדוקא לשחיטה דמקפיד בה שלא לעשות מלאכה כשקנאו לשחיטה אבל בישראל המוכר דאין חילוק לו בין אם מוכרו לישראל או לעכו"ם חיישינן ייע"ש וקשה א"כ מהו פריך כאן מכלים הרי בכלים אף אם קנאן לשנה אחרת נמי יוכל לעשות באותה שנה וא"כ כיון דדרך הקונה כלים לשנה אחרת אינו מקפיד בהם על אותו שנה א"כ שוב דומה למוכר לישראל משום דחיישינין ואפשר דקושיות הש"ס אינו על מה דאמרינן כאן אימר לשחיטה זבנה רק על מה דאמרינן בשדה מפני שיוכל להובירה אך גם בזה לא הוכח חדא דאם בשדה שייך חשש שיעשה בה גם בשנה זו אכתי כשאר קושיות הר"ן מ"ש משדה דתלינן ובישראל החשוד לא תלינן ועוד דבשדה אדרבא ודאי אם קנאה להובירה מקפיד בה שלא יעשה מלאכה בה בשנה זו כיון דרוצה להובירה נדרך המוברים שנה אחת וזורעים אחת וא"כ לפי סברת הר"ן לא דמי זה לזה כלל ומהו פריך והרי כלים וזה צע"ג על דברי הר"ן לפע"ד:
גמרא, אלא אמר ר"א כל היכי דאיכא למתלי תלינן אע"ג דמצווה וכל היכי דליכא למתלי תלינן אע"ג דאינו מצוה קשה לי טובא מי הכריח לר"א לחזור בו לומר היכי דאיכא למתלי תלינן אע"ג דמצווה כיון דעיקר חידושו הוא בתירוצו דבכלים ליכא למתלי להיתרא וכמ"ש התוס' דהס"ד הוי דבכלים נמי איכא למתלי להיתרא וא"כ ר"א מחדש זה דבכלים ליכא למתלי להיתרא וא"כ הוי יכול הש"ס להיות נשאר בסברא קמייתא דהיכי דאיכא למתלי יש חילוק בין אם הוי מצווה או אינו מצווה והיכי דליכא למתלי לא תלינן אע"ג דאינו מצווה ולמה לו לחזור מכל הענין והוא תמוה אך נראה בשום לב לדייק למה שינה הש"ס לשונו דתחלה אומר כל היכי דאדם מצווה אסור וכן אמר אחר כך וכל היכי דאינו מצווה שרי ולא קאמר בלשון זה איכא למתלי או ליכא למתלי ואחר כך קאמר בלשון כזה דאיכא למתלי תלינן והיכי דליכא למתלי לא תלינן הו"ל לזמר כל היכי דאיכא למתלי שרי אף דמצווה וכל תיכי דליכא למתלי אסיר אע"ג דאינו מצווה ולכך בראה פרש כוונת הש"ס בע"א בעז"ה והוא בשנקדים לפרש מה דקאמר הש"ס בתחלה מיד מי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת והנה כוונת התרצן לא נודע בזה ולפרש"י העיקר חסר מן הספר ולכך נראה לפרש דהנה מריש הוי קשיא לן על פרש"י שפירוש כל היכי דאיכא למתלי בלאו דלפני עור תלינן וקשה מה קושיא הרי מסיק הש"ס לעיל דלפני עור לא שייך רק בלית לי' בהמה לדידי' אבל באית לי' בהמה לדידי' לא שייך לפני עור מיהו איסורא דרבנן עכ"פ איכא בישראל מכח מסייע ידי עוברי עברה כמ"ש בש"ך יו"ד קנ"א ובמג"א כי' שמ"ז ייע"ש ולפ"ז קשה מה קושיא דלמא לעולם באיסורא דאורייתא לא תלינן מספק לקולא ומה דב"ה כאן מתירין בשביעית מיירי באית לי' פרה לדידי' או שיוכל למצוא לקנות במקום אחר דלא שייך לפני עור ואין כאן רק איסורא דרבנן ובאיסור דרבנן שפיר תלינן לקולא דהוי ספק דרבנן ולהקל אך היכי דהוי ספק איסור תורה י"ל שפיר דמספק לא תלינן לקולא והנה לולא פרש"י לא הוי קשה די"ל דהש"ס פריך דהרי באן נמי הוי דרבנן דהרי אינו רק גזרה בעלמא ולכך מוכיח שפיר דבדרבנן תלינן לקולא דהרי בפרה בשביעית עכ"פ איסור דרבנן יש ותולין לקולא אך לפרש"י דדייק בלשונו לאו דלפני עור הי' נראה כוונתו דחשש שאלה ושכירות ונסיוני כיון דהוי כאן שני חששות לשביתת בהמתו גם לחשש מחמר בזה אלים טובא ודומה לספק תורה וגם כיון דהוי חשש מחמר דהוי חשש כרת בזה ס"ל לרש"י דבשבות דכרת ראוי להחמיר בו כשל תורה כמ"ש לעיל בשם רש"י יבמות דלכרת ראו להחמיר בו יותר מלאו וס"ל לרש"י דאם בעלמא בספק לא מקילינן כה"ג ראוי להקל אף בזה אבל אם בעלמא בשל תורה לא מקלינן גם בזה אין ראוי להקל אף דהוי דרבנן וא"כ קשה קושייתינו שפיר דמהו פריך הרי י"ל התם הוי רק איסור דרבנן מכח מסייע ידי עוברי עברה והוי איסור קל לכך תלינן לקולא משא"כ בזה אזלינן לחומרא דהוי איסור חמור ולכך פרש"י צ"ע וזה נראה ראי' לדברינו הנ"ל דתיבת לפני עור ברש"י הוי ט"ס ולפ"ז נראה קושיית הש"ס הוי באמת כך דנהי דמיירי שם באית לי' בהמה לדידי' עכ"פ איסור דרבנן הוי ומוכח דבדרבנן תלינן לקולא וא"כ ה"נ הוי רק איסור דרבנן ותלינן לקולא והנה בזה כבין תירץ הש"ס כך דהנה קיי"ל ספק דרבנן באיתחזק איסורא להחמיר אך אם לא איתחזק איסורא הוי לקולא ולכך משני הש"ס כך דלעולם איירי באית לי' כרת אחריני ואף דהוי איסורא דרבנן מ"מ הו"ל ספק דרבנן ולהקל ולכך זה היכי דוקא התם דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית וא"כ מן הדין מוסרת בהמתו במלאכה ואין איסור רק מכח שמוסרו לחשוד לעשות וכיון דספק הוא אם יעשה בה מלאכה או לא הוי ספק דרבנן באיתחזק היתרא ולקולא אבל כאן דאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת א"כ הוי כאן איתחזק איסורא לכך שוב הוי ספק דרבנן באיתחזק איסורא ולחומרא ויותר נראה לפמ"ש התוס' בכוונת תירץ הש"ס דבשביעית לא נחשב בידים ובשבת נחשב בידים ולפ"ז יש להסביר הענין יותר דהנה קיי"ל אין עושין ספק דרבנן בידים ולכך א"ש דמה דהוי צריך הש"ס להביא ראי' דמנא תימרא דאמרינן כה"ג ואטו עד הנה לא ידע דספק דרבנן להקל אך זה הוי עיקר ספקו כיון דזה עושה בידים א"כ נחשב כעושה ספק דרבנן בידים לכך הוי ס"ד דאסור לכך קאמר מנא תימרא דאמרינן כה"ג דמותר לעשות כן ספק כזה בידים ולכך מביא ראי' משביעית ולכך דוחה הש"ס דהתם כיון דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית לא נחשב בידים כמ"ש התוס' לכך שוב אמרינן דהוי ספק דרבנן ולקולא אבל בזה כיון דאדם מצווה על שביתת בהמתו א"כ הוי בידים כמ"ש התוס' וא"כ אף דהוי ספק דרבנן אין עושין ספק דרבנן בידים ולהסביר דבריהם למה זה נחשב בידים וזה, לא נחשב בידים נראה להסביר יותר לפמ"ש דבשביעית כיון דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו א"כ אף אם לא הוי המכירה הוי נמי מותר למסור לו בהמתו ואין בזה איסור רק מכח מסייע ידי עוברי עברה ואיסור זה לא נעשה בשעת מכירה רק אח"כ בשבת עושה בה החשוד מלאכה א"כ אז בשעת מלאכה הוי הפרה בידו כבר והוי דעבד והמכירה עתה בהיתר עושה ואח"כ כשעושה בה החשוד מלאכה כבר הוי כדעבד כיון שכבר נמכרה לו אבל בשבת כיון דאדם מצווה על שביתת בהמתו א"כ בלי מכירה רק דרך שאלה הי' אסור מדינא מכח ספקא דאורייתא לחומרא ואין היתר רק כיון דהוי דרך מכירה א"כ המכירה גורמת ההיתר, א"כ מוכרחין אנו לדין על שעת מכירה ושעת מכירה הוי לכתחלה ואין עושין ספק דרבנן לכתחלה בידים וא"ש ודו"ק והנה בהיות כן י"ל כוונת הסוגיא כך דהנה קיי"ל תולין במצוי בין להקל בין להחמיר אף באלו דהוי ספקן להחמיר מ"מ שמצוי תולין להקל ולכך א"ש דהנה זה החילוק תחלה הוי ס"ל להש"ס דמה דאמרינן בפרה אימור לשחיטה זבנה אין הכונה דמצוי יותר לשחיטה ממכירה רק דשוין הם ומספק תולין להקל ולכך פריך כיון דהוי בידים ואין עושין ספק דרבנן לכתחלה לכך הביא ראי' משביעית ובזה שפיר דוחה הש"ס דלענין ספק השקול שפיר יש לחלק בין אם הוי בידים או לא או בין איתחזק איסורא או לא ולכך פריך מי דמי התם אין אדם מצווה וכו' אבל אח"כ כדפריך מכלים דאין אדם מצווה על כליו בשביעית והנה במציאות אין מחולקין המקשן והתרצן דלא שייך לומר שיפלנו במציאות רק שניהם ס"ל דבכלים הוי ספק השקול ושני הצדדים שוין וגם התרצן ס"ל כן רק דהמקשן הוי ס"ל דגם בפרה הוי ספק השקול ואעפ"כ תלינין ולכך פריך שפיר דהרי בכלים הו' נמי ספק השקול ולא שרינן ולזה משני הש"ס דבפרה לא הוי ספק השקול רק יותר מצוי לקולא מלחומרא ולכך י"ל דלעולם אם הוי ספק השקול לא הוי עושין ספק כזה בידים רק כל היכי דאיכא למיתלי תלינן דייקא מחמת דהוי מצוי יותר להקל מלהחמיר ולכך תחלה דהוי ס"ד דהוי ספק השקול לא שייך לשון תלינין רק שרי או אסור אבל השתא דמסיק דבספק השקול אסור רק בדבר המצוי יותר לקולא תלינן לקולא בזה לא שייך לשון מצו' רק לשון תלינן כמו תולין במצוי ולכך משני כל היכי דאיכא למתלי דהוי מצוי יותר לקולא מלחומרה בזה תלינן וכל היכי דליכא למתלי לקולא רק הוי ספק השקול לא תלינן ולכך ממילא מוכרח ר"א לחזור בו מחילוק בין דבר שמצווה עליו או לא מכח דזה הוי ספק בידים וזה לא הוי בידים אבל כיון דמוכח מכלים דבספק השקול לא תלינן אע"ג דאינו מצווה ואין היתר רק במצוי יותר לקולא ובמצוי יותר לקולא כיון דבתורת ודאי אתינן עלה ולא בתורת ספק דהרי אף בשל תורה קיי"ל כן ובתורת ודאי אין לחלק בין בידים או לא ולכך מסיק הש"ס כל היכי דאיכא למתלי תלינן אע"ג דמצווה וא"ש ודו"ק היטב:
גמ'. אי לימא דחשידו ארביעה ומי חשידו וכו' קשה לי מה פריך הרי הר"ן כתב בפ"ד מחולין גבי אין קונין ביצה מן הנכרי דחיישינן לביצה טמאה והקשה הר"ן דהרי ביצה טמאה הוי מיעוטא דטמאים מיעוטא נינהו ותירץ הר"ן שם מכח דאיכא חשש נבלות וטרפות ג"כ וא"כ מצטרפים שני מיעוטים להדדי ונעשין מחצה על מחצה ייע"ש וא"כ קשה הרי כאן נמי משמע דהס"ד דשם הוי דאפשר לומר דכותים חשודי ארביעה, רק דפריך מברייתא דמייחדין עמהם דמוכח דלא חשידו וא"כ קשה מה קושיא דלמא לעולם מיעוט כותים חשודי ארביעה רק דרובן לא חשודי ולכך באיסור יחוד דליכא חשש אחר רק יחוד בזה אמרינן דאזלינן בתר רובא דאין חשודין ולמיעוטא לא חיישינן אבל למכור להם י"ל הרי בלא"ה חשש מכירה לנכרי או לישראל שוין המה דאפשר למכור לזה כמו זה רק כיון דהוי הצדדים שוין תלינן לקולא וא"כ היינו דוקא היכי שהם שוין אבל בכותים אדמצטרפין מיעוטא דחשש רביעה למחצה החשש לשמא ימכרנו לנכרי ולכך הוי רובא לאיסורא ומיעוט שמא לא ירביענה וימכרנו לישראל א"כ הוי רוב לאיסור ומיעוטו להיתר לכך אזלינן בתר רובא משא"כ בישראל חשוד שחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור עמנו א"כ חשש רביעת ליכא בישראל כלל רק חשש חשש שמא ימכרנו לנכרי ולכך כל הצדדים שקולים תלינן לקולא ובפרט דבזה י"ל דבזה הוי ס"ל איסורא שמא ירביענו ואת"ל לא ירביענו שמא ימכרנו לנכרי משא"כ בישראל חשוד דהוי רק חד ספיקא ומהו פריך ולכאורה צע"ג והנה מה שהי' נראה לי בזה דמה דקאמר הש"ס דישראל חשוד לישראל נמי זבין אין הכונה דמכח ספק תלינן לקולא דאפשר שימכרנו לישראל רק הכונה כך דהרי חזינן בלאו דלפני עור דאינו עובר רק בדקאי בתרי עברי דנהרא אבל כל דאפשר ליטלו בעצמו אף אם באמת אינו נוטלו בעצמו רק הוא נותן לו שרי א"כ חזינן כל דאפשר לו להיות בלי לאו דלפני עור אף דהשתא הוא נותן לו בידו מותר וא"כ ה"נ בזה לאו דלפני עור לא שייך רק אם בשעה שמוסר לו יודע בודאי שיעשה בו עברה אבל כל דאפשר להיות דרך היתר אף דאח"כ עושה בו הלה איסור לא עבר המוכר אלפני עור כיון דעכ"פ אפשר הי' שיעשנו הלוקח דרך היתר וא"כ כיון דאפשר שימכרנו לישראל ולא לנכרי אף אם מוכרו לנכרי ליכא לאו דלפני עור כלל ואין הדבר מותר מכח ספק רק מכח ודאי וא"כ בזה פריך הש"ס שפיר דלרביעה לא חיישינן ולחשש מכירה לנכרי ליכא אף דרך צירוף כיון דאינו ספק בדבר רק היתר ודאי כנ"ל ובזה כראה לי ליישב קושיית התוס' על נכון מה שהקשו התוס' ד"ה רבה זבין חמרא וכו' שהקשו דהרי רבה גופי' דחי לעיל טעמא דר"ה וכו' והנה גוף קושייתם נראה דאינו רק לשיטתם לעיל בד"ה מי דמי כפי פירושם שם דאלו לפרש"י לא קשה מידי דהרי רש"י פירש דעיקר החילוק הוי בין יש חשש שאלה ושכירות ובין היכי דליכא חשש שאלה ושכירות רק לאו דלפני עור בזה תלינן שפיר וא"כ לפ"ז הרי גם כאן ליכא חשש שאלה ושכירות רק חשש דלפני עור ובזה גם לעיל קאמר רבה דתלינן אך לפי פירושם שפיר הקשו כיון דלעיל פליג רבה וס"ל היכי דאיסור בגוף הבהמה לא תלינן וכאן מיירי נמי משבת והוי האיסור בגופו ולמה ס"ל דתלינן הן אמת דגם לפי פירושם אין מובן לקושייתם דבשלמא התם דאיירי שמוכר לנכרי עצמו ויש בזה חשש איסור מלאכה בבהמתו ואיסור מלאכה בבהמתו הוי על גוף הבהמה אבל בזה הרי הוא מוכר לישראל וא"כ לגבי המוכר ליכא חשש מלאכה בבהמה רק חשש שמכשיל את השני בלפני עור וא"כ הוי כאן עיקר החשש למוכר מכח לפני עור ועל גורם לפני ליכא איסור בבהמה דאטו גוף הבהמה מצווה על לפני עור ובזה אין החשש רק על האדם ובאדם עצמו מודה רבה דתלינן וצ"ע בזה על התוס' מיהו אף לפי קושייתם נראה דא"ש לפמ"ש דאין דומה זה לזה כלל די"ל דכמו דבאפשר ליטלו בעצמו אף דמן התורה לא עבר אלפני עור מ"מ איסורא דרבנן איכא מכח מסייע ידי עוברי עברה כן ה"נ היכי דאפשר בידו למכרו לישראל נהי דבזה ליכא לפני עור עכ"פ איסורא דרבנן איכא מכח מסייע ידי עוברי עברה מיהו בזה כיון דהוי איסורא דרבנן דמסייע ידי עוברי עברה רק דרבנן לכך שוב כיון די"ל ספק דרבנן להקל תלינן דבאמת לשחיטה זבין ולפ"ז נראה דמסייע ידי עוברי עברה לא תקנו רבנן רק במסייע לידי עברה ממש בענין דהעושה עצמו עושה עברה ממש בזה אסרוהו אף למסייע בו מכח מסייע ידי עוברי עברה אבל באם היכי דגוף העושה אינו עושה עברה ממש רק דעובר אלפני עור בזה כיון דלאו דלפני עור גופו לא אסרה רק מכח דהוי מסייע ידי עוברי עברה בזה במסייע לעובר אלפני עור לא החמירו בזה רבנן לעשות בזה תקנה לעבור בזה משום מסייע ידי עוברי עברה ובהיות כן מיושב על נכון דבשלמא בשבת דאם הוי ידענו שיעשה בה מלאכה הוי אסור אף דתחלה אפשר שקנאה לשחיטה מ"מ אם לפי האמת יעשה בה מלאכה הוי אסור ואין היתר רק מכח דתלינן שבאמת לשחיטה זבין ובהכי עמדתי על נכון בשינוי לשון הש"ס דתחלה גבי רב הונא אמר אימור לשחיטה זבין ובמשנה דאין מוכרין פרה לישראל החשוד על השביעית קאמר בה מפני שיכול לשוחטה ולא אמר דאפשר דלשחיטה קנאה אך הוא הדבר אשר דברנו דבש"ס גבי מלאכת שבת לפי האמת אין היתר רק לתלות שבאמת לא יעשה בה מלאכה רק לשחיטה קנאה ולכך אמר בלשון כזה אימור לשחיטה זבין אבל במשנה דאין מוכרין פרה לחשוד איירי לענין לאו דאורייתא דלפני עור ונקט כן לרבותא דב"ש דאף לאו דאורייתא איכא ולכך לענין לאו של תורה אין צריך לומר דבאמת לשחיטה קנאה רק כיון דעכ"פ בידו לשוחטה אף אם קנאה למלאכה לא שייך לפני עור ומה שמביא הש"ס ראי' מזה לזה היינו דקשה לו והא דלאו של תורה ליכא כל דיכול לשוחטה אכתי איסור דרבנן איכא מכח מסייע ידי עוברי עברה ובזה הוצרך לתלות דבאמת לשחיטה קנאה וא"כ מוכח דעכ"פ בדרבנן תלינן דלשחיטה קנאה וה"ה בשבת דהוי איסור דרבנן ותלינן דבאמת לשחיטה קנאה ולכך כל כה"ג לתלות דמכח ספק דבאמת לשחיטה קנאה פליג רבה ומחלק בין אם מצווה על בהמתו או לא והיינו התם דבשבת בעינן באמת לומר דלשחיטה קנאה וכן בשביעית דיש בזה איסור מסייע ידי עוברי עברה עכ"פ ובעינן לתלות דבאמת לשחיטה קנאה אבל במוכר לישראל החשוד למכור לנכרי דבזה כבר כתבנו דליכא בזה חשש מסייע ידי עוברי עברה וא"כ בזה לא בעינן לתלות דבאמת לשחיטה קנאה רק כיון דאפשר לו לשוחטה ליכא חשש לפני עור ואין היתרו מכח ספק רק מכח ודאי ובזה מודה רבה דאין חילוק בין מצווה על בהמתו או לא רק בכל ענין מותר וא"ש ודו"ק היטב כי הוא נכון בעז"ה:
רש"י בד"ה ומנא תימרא דהיכי דאיכא למתלי במכירה דלפני עור תלינן הנה זה אין לו הבנה דהרי כאן לא הוי הטעם מכח לפני עור רק מכח חשש שאלה ושביתה בהמתו ונהי דהשתא הוי ס"ד דש"ס דאין חילוק בין זה לזה ושוין הם לענין תלי' עכ"פ כאן לא מיירי מלפני עור ולמה נקט רש"י לפני עור לכך נראה דט"ס הוא ברש"י וצ"ל היכי דאיכא למתלי במכירה דאיסור תלינן וק"ל:
רש"י בד"ה אלמא לא חשידי וכו' הא בבהמה גסה אסור לזבוני להו אלמא משום דהדר מזבין לי' לעכו"ם חיישינן יש לדייק למה הוצרך לדייק מדיוקא ולא מגוף המשנה ממקום שנהגו שלא למכור דאין מוכרין בע"כ הוי טעמא דאסור מכח דחיישינן שימכרנו לנכרי א"כ מוכח דחיישינן להכי ואם ס"ל לרש"י די"ל בבהמה דקה יש איסור אחר שלא לחשש מכירה לנכרי וא"כ מנ"ל לדייק דבהמה גסה אין מוכרין דלמה אדרבא בבהמה גסה בכל מקום מוכרין דעדיפי כיון דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר א"כ י"ל דאדרבא בבהמה גסה לכ"ע מוכרין וצ"ע:
תוס' בד"ה רבה זבין חמרא וכו' וקשיא דהא רבה גופי' דחי טעמא דר"ה לעיל וכו' ועיין מ"ש לעיל בחידושי לש"ס שקושייתם תמוה אפילו לפי פירושם לעיל בד"ה מי דמי וכו' דסוף סוף הרי עיקר האיסור בזה שגורם ללוקח לעבור אלפני עור ולפני עור אין הבהמה מצווה רק האדם ובזה מודה רבה דתלינן ייע"ש והנה אפשר ליישב דבריהם דקושייתם נמשך רק לתירוץ השני שכתבו אח"כ לנכרי מזבין לי' לישראל לא מזבין שהקשו דהרי הוי לפני דלפני ותרצו דחד לפני הוא כדי שלא יעבור הישראל אשאלה ושכירות ונסיוני עכ"ל וא"כ לפ"ז הולך קושייתם כאן דרך ממ"נ אם חיישינן כדי שלא יעבור ישראל השני בלפני עור ובזה מודה רבה דתלינן כיון דאין הבהמה מצוות על כך א"כ קשה למ"ל הטעם דלישראל כמי מזבין תיפוק לי' בלא"ה דהוי לפני דלפני דלא ומפקידינן ואם הכוונה דחד לפני הוא כדי שלא יעבור הישראל אשאלה ושכירות ונסיוני א"כ בזה שוב אף הבהמה מצווה ובזה חולק רבה לעיל דלא תלינן וכו' דבורם בזה סובב והולך על דיבור שאח"ז וכו' הנה מ"ש בתרוצם השני וק"ל תוס' בד"ה לנכרי מזבין וכו' וא"ת מ"ש מלפני דלפני הב"ח ביו"ד קנ"א די"ל דוקא היכי דהוי ספק אם יעבור או לא אז נחשב לפני דלפני אבל היכי דבודאי יהי' נעשה כן הוי חד לפני מיושב כאן כמי קושייתם די"ל זה עצמו כוונת הש"ס דאם לא היי אפשר לומר דלישראל כמי מזבין הוי רק חד לפני אבל כיון דאפשר דלישראל נמי מזבין שוב הוי לפני דלפני ובזה הוי מיושב כמי מה שהקשו התוס' לעיל בדבור הקודם דאיך ס"ל לרבה דתלינן בישראל ולעיל פליג רבה וס"ל דלא תלינן דלשחיטה זבנה ייע"ש ולפי הנ"ל א"ש דשאני בחשש שימכרנו לנכרי דהוי לפני דלפני ולכך ס"ל דאלפני דלפני לא מפקידינן ועיקר הטעם דלישראל מזבין לי' הוי כדי להיות לפני אבל באימור לשחיטה זבנה הוי רק חד לפני בז לא תלינן מספק להקל והתוס' שהקשו כן הוי לשיטתם דס"ל דאף בודאי הוי לפני דלפני אבל ממה שכתבתי לעיל דף י"ד ע"ב קשה דלכומר ודאי אסור למכור דאף לנכרי שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר מזה מוכח דס"ל כדעת הב"ח דבודאי לא נחשב לפני דלפני וא"כ דבריהם צ"ע שסתרו למה שמוכח מכאן להיפך וצ"ע אך לפמ"ש לעיל שם דף י"ד ע"ב בתוס' הנ"ל לפרש דעת התוס' והב"ח דדוקא בע"ז מחלקים בין ספק לודאי אבל בשאר איסורים אין חילוק הוי א"ש לכאורה דכאן בשאר איסורין מיירי אך כד דייקינן גם זה ליתא דהרי כאן במוכר לישראל חשוד מיירי ובמוכר לישראל הוי כמו התם בע"ז ועדיף מנה דבישראל ודאי מצווין להפרישו וא"כ קשה למה לא חילקו גם כאן בין ספק לודאי וצ"ע דסתרי דבריהם אהדדי וצע"ג והנה עוד קשה לי על קושייתם דהרי יש לומר בישראל כיון דיש שליחות א"כ אם הי' עושה את השני שליח למכור לנכרי ודאי דהוי עובר הראשון על לפני עור כיון דשלוחו כמותו ואף דאין של"ע היינו בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב וא"כ נהי דלא עשאו שליח כיון דידוע דהישראל חשוד למכור לנכרי נראה כשלוחו ואסור אבל במוכר לנכרי כיון דאין שליחות לנכרי א"כ אף אם עשה את הנכרי שליח למכור להשני נמי נחשב לפני דלפני ולכך אין לאסור מטעם דבראה כשלוחו דאף אם הוי שלוחו בפירוש אין בו איסור ובזה הוי מיושב קושייתם הראשונה דרבה חולק על ר"ה ולפמ"ש י"ל כך דבשלמא בלשחיטה אם הוי באמת עושה בו מלאכה יש בו איסור ואין בו היתרא רק מכח ספק דתלינן דבאמת לא יעשה בו מלאכה ולתלות מכח ספק פליג רבה ואוסר אבל כאן הוי כוונתו כך דבשלמא אף אם הוי ידוע דהחשוד דרכו למכור רק לנכרי אז הוי נראה כאלו הישראל הראשון עשהו שליח למכור לנכרי והוי רק חד לפני עור אבל כיון דחשוד לישראל נמי מזבין א"כ המוכר לחשוד אינו נראה נעשהו שליח למכור לנכרי והרי אפשר שימכרנו לישראל ולפ"ז אף שאח"כ מוכרו החשוד לנכרי אין להמוכר הראשון בכך כלום מן הסתם יתבע עלבונה א"כ על אותה חזקה יש לסמוך גם על נפשו כי מן הסתם יתבע עלבונה ואם לא סמך על חזקה ויתיירא לנפשו פן אינו כדאי שיתבע הקב"ה עלבונו א"כ גם על הס"ת קשה מנ"ל שהיא כשרה ומקובלת לפניו ית' שיתבע עלבונה דלמא גם בה יש פסול ואם משמע לי' דאף אם אינו כשרה מ"מ כיון דלפי ראית העין היא ס"ת ראוי שיתבע עלבונה א"כ גם עליו ראוי כן דלפי ראות העין הוי צדיק ות"ח ועוסק בתורה וראוי לתבוע עלבונו והרי אמרו חז"ל בבלאי טפשאי דקיימו מקמי ס"ת ולא קיימו מקמי מקמי דגברא רבא וכו' א"כ מוכח דגברא רבא עדיפא וא"כ ראוי ממילא לתבוע עלבון שלו ולמה הוצרך לסמוך על תביעת עלבון הס"ת לכך זה הכריחם דודאי ר"ח ראה איזה ענין שהס"ת ודאי קדושה ולכך הי' מובטח עלי' שיתבע הקב"ה עלבונה ולכך סמך דרך אגב מי שיתבע עלבונה של ס"ת יתבע גם עלבונו לכך שאלו לו מה ראית שאתה מובטח בעלבונה של ס"ת יותר מעלבונך ולכך השיב שראה גוילין נשרפין ואותיות פורחת מזה הבין שיש בה יותר קדושה דבלא"ה הי' נשרפין האותיות ובע"כ שהיא קדושה מאוד ולכך בודאי יתבע עלבונה ולכך סמך מי שיתבע עלבונה של תורה יתבע עלבוני והתוס' נראה דס"ל כהפוסקים דהיכי דיעבור ואל יהרג אסור להחמיר על נפשו ולכך י"ל שעל נפשו הי' מתיירא כיון שהכניס עצמו בסכנה חשש פן עשה שלא כדין ולכך לא יתבע הקב ה עלבונו אך הס"ת שהיא נכנסת בלא דעת בסכנה זו א"כ עלבונה ודאי יתבע לכך אמר מי שיתבע עלבונה של ס"ת שלא פשעה ונכנסה בסכנה זו הוא יתבע עלבון שלי דדווקא לעשות עבורו נס חדש אינו כדאי כיון שנכנס בסכנה אבל כיון שבלא"ה יתבע עלבונה של ס"ת דרך אגב יתבע גם עלבוני כיון שא"צ לענין מחודש עבורי לכך הוי קשה להו מנ"ל דראה איזה דבר אך לשיטת הפוסקים דס"ל דמותר ומצוה להחמיר על נפשו א"כ לא אלים עלבון ס"ת מעלבונו בע"כ שראה איזה רמז בס"ת לכך שאלו מה ראית וא"ש ומ"ש מי שיתבע עלבונה של ס"ת הוא יתבע עלבוני י"ל בזה מ"ש המשורר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי והבן זה:
ע"כ גמרא כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים הללו גורמין לידי ביטול תורה נראה הכוונה בזה דהנה לא פריך הש"ס איצטדין אאיצטדין די"ל כולה ר"כ הוא והרי ר' נתן אינו מתיר רק מפני שצוח וניצול ועוד שיכול להעיד על עדות אשה להשיאה וא"כ י"ל דאחר כונת הלב הן הן הדברים כי הברייתא המתרת מיירי שהוא מכוין לש"ש לצווח ומציל ולהעיד עדות לכך מותר והאוסרת מיירי שאינו מכוין לשם כך רק לראות גוף הענין בזה אסור דהוי מושב לצים אך עיקר פרכת הש"ס הוי דאם לא הי' הברייתא אוסרת דברים הללו רק מכח עכשיו דבשעה שרואה כן הוי מושב לצים בזה הוי שפיר מקום לחלק דמושב לצים לא נקרא רק אם מכוין לשם ליצנות אבל אם מכוין להיות צווח ומציל או להעיד עדות אין זה מושב לצים אבל כיון דהתנא אומר דהא למדת שכל הדברים מביאין לידי ביטול תורה א"כ בין אם מכוין לראות או לצווח סוף סוף יבא לידי ביטול תורה ולבטל תורה ודאי אסור אף שמכוין להיות צווח וכו' כי אין ספק מוציא מידי ודאי ולכך אם לא הוי אמר שהא למדת שדברים הללו מביאין לידי ביטול תורה הייתי אוסרו רק מכח מושב לצים ובזה הכל בכוונה תליא מלתא אם לא הי' מכוין לשם לצנות הי' מותר לכך אמר הא למדת שדברים הללו מביאין לידי ביטול תורה ובזה בין אם מכוין לראות או לצווח וכו' אסור לכך שוב פריך שפיר ורמינהו הן אמת דלשון ר"נ דקאמר מפני שצווח ומציל משמע אף שהוא איני מכוין לכך מותר דאל"כ כך הו"ל לומר ר"כ מתיר אם מכוין לצווח ומציל מזה משמע שמתיר בכל ענין ואי אפשר לאוקמא תרוייהו כר"נ מ"מ הוי קשה לוקמא תרוייהו כרבנן ורבנן לא פליגי אר"נ רק במה שמתיר אף באינו מכוין אבל במכוין אף רבנן מודים ואתיא כת"ק ובע"כ כמ"ש ודוק ועיין בש"ס לקמן דף י"ט בש"ם כתבנו פירוש אחר הכון בדבור זה ועיין שם בתוס' ד"ה אשרי איש ולא אשרי אשה:
גמרא. מאי בינייהו קשה לי נימא דאיכא בינייהו אם מותר לילך במקום סכנה דלר"מ דס"ל דבכל המקומות מזבלין ויש חשש ע"ז אסור אף במקום סכנה כמ"ש ביו"ד סימן קנ"ז וכן משמע לעיל דף י"ב גבי פרצופות המקלחות מים דאף היכי דהוי רק מכח מראית עין אסור אף במקום סכנה אבל לרבנן דס"ל דיש מקומות שאין מזבלין ואין איסור רק מכח מושב לצים זה מותר במקום סכנה דאין לך דבר עומד מפני סכנה וכו' אך נראה דמזה ראיה לדברי הר"ן במכילתין לעיל דף י"ב הובא ברמ"א יו"ד סימן קמ"ט דכל דבר שאינו אסור בע"ז רק מכח מראית עין מותר במקום סכנה ומפרש שם הסוגיא דלעיל דף י"ב בע"א ייע"ש א"כ לדידי' פריך שפיר מ"ב כיון דכאן לא נאסר רק מכח מראית עין כמ"ש רבנן להדיא מכח חשדא ובזה מותר במקום סכנה לכך פריך מ"ב וזה ראי' גדולה לשיטת הר"ן בזה ודו"ק מיהו לפי שיטת התוס' שהם מפרשים דעל מקום שמזבלים קאמר מאי בינייהו ובע"כ היינו דר"מ אוסר מכח חשש עכו"ם ממש ולא מכח חשדא ורבנן אסרו מכח חשדא לפ"ז קשה שפיר דלתרץ מקום סכנה איכא בינייהו דלר"מ דס"ל דאסור מכח עכו"ם ממש אסור אף במקום סכנה ולרבנן דאסר מכח חשדא מותר במקום סכנה וצ"ע:
גמרא ואם לץ עליו נאמר אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא הנה מה שסיים הש"ס הך קרא לכאן י"ל כי הנה לכאורה הי' אפשר לומר כי כמו שהליכה אין בו איסור מצד עצמו רק מצד הגורם לו שסופו לעמוד וכו' וכן לאינך א"כ כולם לא נאסרו מצד עצמן רק שנדונו על שם סופן כן הי' אפשר לומר שגם הליצנות אין בו איסור רק מכח שנדון ע"ש סופו שיבא ממנו לידי חטא אחר לכך אמר לא כן הוא רק הליצנות הוא בעצמו האיסור וז"ש הכתוב דהנה אף שבכל הענינים הוי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות בזה לא הוי כן רק הוא להיפך דאם למד אדם תורה ואינו מקיימה כא נחשב לכלום כמ"ש חז"ל בפסוק חוסן ישועת חכמה ודעת וכו' וא עפ"כ יראת השם היא אוצרו משל לאדם וכו' יש לך קב חומטין וכו' משמע תורה בלא יראה אינו כלום וכן מכריז ר' ינאי חבל על דלית לי' דרתא ותרעא וכו' וא"כ לימוד החכמה בלא המעשה לאו כלום הוא ולהיפוך אם לומד אדם ליצנות אף שאינו חוטא בה נחשב לעבירה בפ"ע וז"ש אם חכמת חכמת לך כלומר אם אין בך מעלה אחרת רק החכמה אז חכמת לך אבל לא לו ית' כי לפניו ית' לא נחשב לכלום ולא פעלת כלום לפניו אבל אם לצת לבדך אף שלא עשית דבר אחר רק זה לבד ג"כ תשא אף שלא תבא ממנו לחטא אחר ולכך קמ"ל הש"ס דאם לץ לא נאמר דסופו לבא לידי חטא אחר רק עליו כאמור אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא בלי עון אחר וק"ל:
גמרא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר משך ידו את לוצצים עיין פירש"י והוא דחוק גם לפירושו נצטרך לומר דאזיל כאן למ"ד במס' תענית דאף מפתח של פרנסה לא נמסר לשליח דכתיב פותח את ידיך וכו' לכך להך מ"ד א"ש כיון דאומר הקב"ה מושך ידו מן הלוצצים ממילא אין להם במי להתפרנס דמפתח הפרנסה הוי רק בידו ית' אבל לדעת הת"ק דמפתח של פרנסה נמי נמסר לשליח לא שייך ראי' זו דנהי שהקב"ה מושך ידו מן הלוצצים עדיין אפשר שיהי' מתפרנס ע"י שליח מיהו לפי מה דמסיק הש"ס דכ"ע מורו בזה נסתרו דברינו הנ"ל מיהו בלא"ה פרש"י דחוק ולכך כראה הכונה דהנה בר"ה כדון העולם בכלל ובפרט דבכלל הוא נדון כמה שפע וטובה ראוי לבא לעולם בכללו ובזה נדון אחר רובו ואחר שנדון בכלל נדון בפרט דכ"א נדון יחידי כמה מגיע לו חלק מאותו טובה ואז נתחלק לכל אחד חלקו כפי הראוי לו ועיין בר"ן פ"ק דר"ה כתב כן בהדיא לחלק בין ר"ה לשאר זמנים שהעולם נידון בו ייע"ש והנה מי שמתלוצץ פורעים לו חלקו בליצנות במקום שהי' ראוי לו ליטול חלק בפרנסת העולם וטובו מסלקין אותו תמורתו בליצנות והנה זה הוי חלקו כדמצינו בכמה דוכתי דיד הוא לשון חלק וז"ש משך ידו חלקו את לוצצים ולכך אין חלק לו עוד בפרנסת העולם: גמרא. ת"ר ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם וכו' ועליהם נאמר אשרי האיש וכו' הנה אומרו ועליהן נאמר אין לו הבנה למה דוקא עליהן ולא על שאר מושב לצים ג"כ ואם הכוונה רק לומר שגם זה בכלל מושב לצים כך הו"ל לומר והמה בכלל מושב לצים שנאמר אשרי האיש מהו ועליהן נאמר גם לשון הברייתא דקאמר ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם נחשים והו"ל לומר כך ההולך לאיצטדינין וכו' או לראות נחשים וכו' לכך הי' נראה הכונה כך דודאי לילך לאיצטדינין ולכרקום בעצמו ליכא איסורא אם מכוין לשם שמים להיות צווח ומציל או להעיד עדות אשה רק דקמ"ל כאן אף דתחלה הלך לשם לשם שמים ולא נעשה בהליכתו איסור מ"מ אח"כ בהיותו שם ראה נחשים וכו' וכיוצא בזה מה שאינו שייך לכוונתו להיות צווח ומציל או להעיד עדות אשה גם זה הוי בכלל מושב לצים אף שבהליכתו לא כיון לכך ולכך אמר ההולך לאיצטדינין וכו' והוי הליכתו שלא ע"ד לראות נחשים וכו' אעפ"כ אם ראה נחשים וכו' ה"ז מושב לצים וז"ש הש"ס דהנה הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב והנה הש"ס לקמן פריך כיון דלא הלך היכן עמד וכיון דלא עמד היכן ישב ונראה דזה הוי קשה להש"ס כאן ולכך מפרשו דקאי על ענין הנ"ל ואז א"ש דמשכחת לה ישיבה בלא הליכה דהליכה הוי בהיתר להיות צווח ומציל ולהעיד רק שאח"כ דרך אגב ראה הנחשים נחשב מושב לצים והוי הישיבה בלא הליכה לכך אמר ועליהן נאמר קרא אשרי האיש אשר לא הלך היינו סיפא דקרא ובמושב לצים לא ישב ומשכחת לה ישיבה בלא הליכה אבל זולת זה לא משכחת לה ישיבה בלי הליכה ובלא דברינו כמי ע"כ כוונת הש"ס לסיפא דקרא כמובן ואין להקשות לפי דברינו מהו פריך הש"ס איצטדינין אאיצטדינין הרי י"ל איצטדינין עצמו אינו איסור ולא קרא מושב לצים רק בשביל שראה שם נחשים וכו' מיהו זה לק"מ דמשמע להש"ס מן הברייתא דקאמרו הולכין לאיצטדינין מפני שצווח ומציל ולא קאמר הולכין לאיצטדינין להיות צווח ומציל משמע אף שהוא אינו מכוין מותר משום דלפי האמת יתכן להיות צווח ומציל אף שהוא אינו מכוין לכך מותר ובזה פריך שפיר אהדדי בברייתא משמע דכל שאינו מכוין להיות צוח ומציל יש בו משום מושב לצים ואידך ברייתא מתרת אף שאינו מכוין לכך מכח דאפשר להיות מזדמן דבר מצוה ולפ"ז הי' מותר מכ"ש אם מכוין לצווח ולהציל לראות נחשים ועקרבים כיון דעכ"פ אפשר שיזדמן עי"כ שיהי' צווח ומציל ג"כ ולכך קשיין אהדדי וא"ש ודו"ק:
תוס' ד"ה מ"ב וכו' הנה לפי פירושם יהי' מחולקין עם פרש"י דלפרש"י מה דמשני הש"ס נושא ונותן א"ב היינו במקום שאין מזבלין ולהתוס' יהי' הכוונה במקום שמזבלין דלר"מ במקום שמזבלין נושא ונותן אסור ולרבנן אף במקום שמזבלין נושא ונותן מותר וכן ראיתי בת"ח שפירש כן ושוב ראיתי במהר"מ לובלין שפירש להיפוך דלר"מ מותר בנושא ונותן ולרבנן אסור ואין הבנה לדבריו מי דחקו לכך והרי לא נזכר בלשון התוס' דלרבנן לאוסופי קאתי רק סתם כתבו מדמזכירין בלשונם במקום שמזבלין משמע דגם בזה פליגו את"ק אבל לעולם י"ל דרבנן לאקילו קאתי דלר"מ אסור מדינא ומדרבנן רק מכח חשדא וגם אינו סברא כלל דלר"מ דס"ל דאסור דאסור מדינא ולא ומכח חשד יהי' קיל דמותר בנושא ונותן ורבנן דאסרו מכח חשדא יהי' אסור אף בנושא ונותן ויהי' בחשש חשדא חמור מעיקר הדין יציבא בארעא לכך נראה עיקר כפירוש הת"ח בפירוש לשון התוס':