עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף טו.
גמרא ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה מ"ט וכו' קשה לי למ"ל הך טעמא מ"ט לא קאמר דהרי באמת ראוי לאסור בכל מקום כיון דחיישינן לרביעה רק עיקר הטעם דתליא במנהגא מכח דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר לכך לא חיישינן לרביעה וא"כ י"ל תינח בהמה דקה שאין ראוי למלאכה רק לגדל וולדות בזה י"ל דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר לכך לא חיישינן לרביעה אבל בגסה דראוי' למלאכה א"כ י"ל דלא חייש על שתעקר ושוב חיישינן לרביעה בכל מקום ומה קושיא ועוד קשה הא לפי מה דמשני גזרה משום שאלה ושכירות הוי נמי גזרה דלאו בעלמא דלא תעשה כל מלאכה וכו' ובהמתך הוי רק לאו בעלמא וא"כ אם בשביל לאו בלבד גזרינן משום שאלה ושכירות א"כ למ"ל לחדש שאלה אחרת הו"ל לומר מניה ובי' כיון דעיקר הטעם דתליא במנהגא הוי מכח דאדם חס על בהמתו שלא תעקר א"כ תינח מכירה אבל שאלה ודאי חיישינן לרביעה ואסור בכל מקום א"כ שוב י"ל דגזרינן מכירה אטו שאלה ושכירות ויעבור אלפני עור ואין לדחות דא"כ אף בדקים כמי דבשלמא אם האיסור בשביל מלאכה דקים לאו בני מלאכה נינהו אבל אם האיסור הוי בשביל שאלה וחשש רביעה גם בדקים נגזר כן אך זה אינו די"ל דגם זה במלאכה תליא דדקים דלאו בני מלאכה נינהו א"כ לא שכיח בהו שאלה ושכירות לכך לא גזרינן בהו אטו שאלה דבמלתא דלא שכיח לא גזרי רבנן אבל בגסים דעבידו למלאכה ושייך בהו שאלה ושכירות לכך גזרו מכירה אטו שאלה ומהו פריך ולכאורה צ"ע בזה והנה לקושיא ראשונה י"ל כיון דש"ס קאמר ברפ"ב דאף בנכרים דליכא חשש עקור מ"מ חייש העכו"ם דלמא מכחיש בבשר י"ל ה"נ מה בכך דעבידו למלאכה מ"מ חייש דלמא מכחיש בבשר ולא יהי' ראוי אף למלאכה ולענין קושיא השני' הי' נראה לולי פירוש הקדמונים ודברי קדשם הי' נראה פירוש חדש בסוגיא די"ל מה דמשני הש"ס נכרי חס על בהמתו שלא תעקר אין הכונה על בהמה זו הקונה עכשיו די"ל דנהי דנכרי יחוש על בהמתו ומוכרח הוא לומר כן כמ"ש בש"ס לקמן רפ"ב ואיך פליג עלה רב בתחלה אך י"ל היינו דוקא אם קונה הבהמה בסתם לצורך ד"א כגון מלאכה וכדומה בזה חייס עלה שלא תעקר ולא רבעה אבל אם מתחלה קנאה רק לרביעה לא חייש עלה כיון דקנאה אדעתא דהכי ודוחק לומר דאין הנכרי מפזר ממון בעבור הנאתו דמה"ת ישתנה מכל הנאות ורועה זונו' יאבד הון כתוב אך י"ל הכונה דהתוס' הרגישו לעיל מ"ט לא מחלק הכא בין אית ליה בהמה לדידי' או לא והקשינו לעיל דמהו פריך הש"ס מאין מעמידין נימא דהתם מיירי בלית לי' לדידי' והכא מיירי באית לי' לדידיה בהמה אחרת ולפ"ז י"ל הכוונה כך די"ל דלכך שאני כאן מחשש הקרבה דשם מותר ביש לו אחרת והכא אסור דשם בהקרבה לא חייש על בהמתו שלו וכשרוצה להקריב מקריב מן המובחר והשמן ולכך אם ירצה להקריב יקריב משלו וזו יחזיקנה לנפשו אבל ברביעה י"ל דמה מהני אית לי' בהמה לדידי' דהרי הנכרי חייש על בהמתו שלא תעקר א"כ י"ל דשלו אינו רוצה לרבעה די"ל דזו שיש לו קנאה לדבר אחר מתחלה וכיון דקנאה לד"א שוב לא ירבעה דחייש על בהמתו שלא תעקר א"כ שוב הוי כלית לי' לדידי' לכך קונה זו עכשיו מתחלה לרבעה וזה יהי' כוונת הש"ס דבלא זה לא הוי מצי לתרץ דכאן באית ליה בהמה לדידי' כאן באית לי' דאי בלית לי' בהמה מ"ט במקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין מ"ש מלהקרבה דבאית לי' לדידי' מותר בכל מקום כקושיו' התוס' מ"ט לא מפליג דכוונתם נמי על מקום שנהגו שלא למכור דבהו מ"ט לא מפליג ולכך לא מצי הש"ס לתרץ כן מכח קושיית התוס' דמ"ש מהקרבה ובע"כ בלית לי' מיירי וקשה מהך דאין מעמידין ולזה משני רב כך דנכרי חס על בהמתו דידי' שלא תעקר ואינו דומה להקרבה דלא חייס עלה ולכך שוב י"ל שפיר כאן בלית לי' בהמה כאן באית לי' בהמה ולא תקשה מ"ט דמקום שנהגו שלא למכור באית לי' בהמה היינו מכח דנכרי חייש על שלו מכבר שלא תעקר ולכך לא מהני אית לי' בהמה אבל מה שקונה עתה לא מהני סברא דנכרי חייש א"כ אין חילוק בזה בין אם הוי עתה דרך מכירה או שכירות ולכך לא מצי לתרץ דהטעם מכח חשש רביעה דא"כ קשיא מ"ש גסה מדקה כיון דאין חילוק בין מכירה לשאלה ושכירות לפ"ז א"ש ודו"ק מיהו לשון הש"ס דקאמר ר"א אף במקום שאסרו לייחד מותר למכור לא משמע כפירוש זה שכתבנו אך בדברי רב שפיר י"ל כן ודו"ק:
גמרא ונעביד כיון דזבנה קניי' קשה לי מהו פריך הרי ספ"ה דכתובות מפורש שם בש"ס דמשנה אחרונה אמרה אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ומפורש בש"ס הטעם משום סמפון ופריך הש"ס אלא מעתה עבד כהן לא ליכול בתרומה ליחוש לסמפון ומשני שם סמפון בעבדים ליכא אי מאבראי הא חזי לי' אי מגואי מאי איכפת לי' למלאכה הוא דבעי לי' מה אמרת נמצא גנב או קוביוסטוס היגיעו עכ"ד הש"ס והנה בש"ע סימן רפ"ב מפורש שם דבעבדים ליכא טענת מום כלל וגבי בהמה מפורש שם בקנה שור שאין לו טוחנת ומת דמחזיר הדמים ובע"כ מוכח דבבהמה לא הי' אפשר להבחינו לאלתר דאל"כ הוי דינו כעבד דלא שייך בו מום וכן כתב שם בסוף סימן רל"ב במוכר שור ונמצא נגחן דהוי מום ומחזיר הדמים וא"כ מוכח דבבהמה שייך טענת סמפון וא"כ מהו פריך נימא דלכך אסור למכור גסה לעכו"ם מכח דיש לחוש לסמפון ונמצא עשתה הבהמה שלו למפרע מלאכה בשבת ולמה לו לחדש גזרה דשאלה ושכירות דהוי חשש מבחוץ ולמה לא משני טפי דגזרינן משום סמפון כמו דפריך התם בעבד דלא ליכול בתרומה דניחוש לסמפון כן ה"כ נימא דלכך אסרו מכירה דחיישינן לסמפון ואין לומר דהרי המוכר יודע אם יש בה מום או לא דא"כ גם בארוסה בת ישראל או בעבד נאמר דיודע העבד או הארוסה בנפשה אם יש בה סמפון או לא ובע"כ דלא פלוג חז"ל ועשו תקנה לכל העולם בשביל פעם אחת שמא ימצא בהם סמפון א"כ ה"נ נימא כן ומה קושיא וצ"ע והנה לכאורה הי' נראה ליישב בזה מה שהקשו התוס' לעיל דלמה במקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין אימר לשחיטה זבנה כדקאמר אח"כ דר"פ שרי למזבן פרה לנכרי מכח אימר לשחיטה זבין וכו' ולפמ"ש יש לומר כך די"ל כוונה חדשה בדר"פ די"ל דהוא ס"ל דאין הטעם מכח חשש שאלה ושכירות ונסיוני רק הטעם מכח סמפון כמ"ש לעיל וחולק על הש"ס בתחלה דקאמר הטעם משום שאלה ושכירות ויותר י"ל דלא פליגו והכוונה לאחדים והוא עפמ"ש הר"ן ליישב מה שהקשו התוס' למה נקט הטעם דמחמר ולא נקט הטעם דשביתות בהמתו וכתב הר"ן דנראה לו דלא שייך בזה חשש שביתת בהמתו כיון דלקחה ע"מ לכסותה הרי היא באחריות הלוקח וכו' וכרב וז"ל ואל תטעה לומר שמתורת שאלה נגעו בה לומר שהרי הוא כשואל בהם כל זמן שלא החזירה שהרי בפ' הספינה וכו' אלא ודאי מתורת מקח נגעו בה וכו' וכוונתו דאם הוי בתורת שואל הרי שאלה לא קניא אבל אם הוי בתורת מקח הוי כשלו אף שמחזירן אח"כ ייע"ש כן מפורש בהר"ן שם ולפ"ז מיושב קושיתינו דלכך לא משני הש"ס משום סמפון דמה בכך הרי עכ"פ עד שמחזירו הרי הוא ברשות לוקח ולא שייך בזה שביתת בהמתו וזה ראיה גדלה לדברי הר"ן מכח קושייתינו הנ"ל אלא ודאי דהיכי דהוי מתורת מקח אך שמחזירה הוי כשלו ועדיף משאלה ושכירות ובזה י"ל מה דמשני הש"ס דגזרינן אטו שאלה ושכירות אין הכונה דמכירה ממש גזרינן אטו שאלה ושכירו' דודאי מכירה בשאלה ושכירות לא מחליף רק הכונה דבאמת חיישינן לסמפון רק דמה בכך הרי הוא באחריות הלוקח אף שנמצא בו מום ולכך מחדש דעכ"פ כה"ג גזרינן אטו שאלה ושכירות דבזה מחליף שפיר אטו שאלה ושכירות כיון דבאמת מחזירו כמו בשאלה והרי הס"ד דהר"ן גופו הוי דיש לדמותו לשאלה רק שמוכיח דלדינא יש עליו תורת לוקח אבל עכ"פ בעין העולם מחליף בשאלה ולכך מחדש הש"ס כך דלא חיישינן לסמפון ובסמפון גזרינן אטו שאלה ושכירות וא"ש ודו"ק ובהיות כן י"ל כוונת הש"ס כך דהנה קיימ"ל בש"ע סימן רל"ב דהמוכר שור ונמצא נגחן אם אפשר לומר דלשחיטה קנאה המקח קיים וא"כ ה"ה במוכר שור שאין לו טוחנת אם אפשר לומר דלשחיטה קנאו א"צ להחזיר הדמים אך היינו דוקא בדעבד אבל לכתחלה אזלינן בתר רובא ובפרט באיסורא ולזה קאמר הש"ס כך דלמכור שור כיון דרובא לרדיא יש לחוש לסמפון או לשמא אין לו טוחנת והוי סמפון ושוב יש לגזור אטו שאלה ושכירות אבל במוכר פרה דליכא רוב ואפשר דלשחיטה זבין וא"כ ליכא חשש סמפון כיון דאף אם ימצא בו מום לא הוי ביטול מקח כיון די"ל לשחיטה זבין א"כ שוב ליכא למגזר ביה אטו שחלה ושכירות וא"ש דתינח בהמה גסה אבל בהמה דקה מה בכך דלשחיטה זבין סוף סוף יש לחוש לרביעה ג"כ וא"ש ודו"ק היטב ועיין בתויו"ט ריש בכורות מה שתמה על פירש"י ורע"ב שם הנה נראה עוד נוסף על דברי הר"ן הנ"ל ולדברינו ממה דקשה לי מה דפריך הש"ס שם בכתובות אלא מעתה עבד כהן לא ליכול בתרומה ליחוש לסמפון ומשני הש"ס סמפון בעבדים ליכא וקשה הרי בבהמות איכא סמפון כמ"ש לעיל כי כן מוכח בכמה דוכתא א"כ קשה בהמת כהן לא ליכול בתרומה ניחוש לסמפון אך לפי דברי הר"ן א"ש דבבהמה כיון דהוי באחריות ישראל ולקחה ע"ד לקנאה נחשבת כשלו ומותרת לאכול בתרומה אבל בעבדים דלא שייך אחריות רק דעיקר ההיתר דהוי קנין כספו וממילא אם מוצא סמפון דבטל הקנין למפרע אסור לאכול בתרומה וא"ש דלא פריך בבהמה רק בעבדים וא"ש ודו"ק היטב:
בא"ד ולעבוד כיון דזבני' קניי' הנה התויו"ט בבכורות בר"פ שם תמה על פרש"י בד"ה והמוכר לו אעפ"י שאינו רשאי שפירש משום דעביד בה מלאכה בשבת ותמה התויו"ט שהרי הש"ס פריך כאן כיון דזבנה קניי' ייע"ש שהניח בצ"ע ולפע"ד א"ש די"ל דרש"י לשטתו פירש שפיר דהנה ידוע הפלוגתא בין רש"י לר"ת ולשיטת רש"י בנכרי כסף קונה ולא משיכה ולפ"ז קשה מהו פריך הש"ס ולעביד כיון דזבנה קניי' הרי דאם מסרה לנכרי במשיכה ועדיין לא קבל הדמים לא קנאה הנכרי ובשל ישראל עביד מלאכה וא"כ וא"כ נהי דאם מכרה תחלה בכסף קונה הנכרי יש לגזור עכ"פ היכי דקיבל הכסף תחלה אטו היכי דלא קבל תחלה הדמים מן הנכרי רק מכרה במשיכה ולמ"ל לתרץ גזרה רחוקה מכירה אטו שאלה ושכירות לתרץ גזרה זו גופו במכירה דגזרינין אם לקח הדמים תחלה אטו היכי דלא לקח הדמים תחלה אך קושיות הש"ס הוא לר' יוחנן דס"ל בישראל כסף קונה וממילא הוי לנכרי משיכה ולדידי' קשה שפיר ממ"נ ליכא חששא דאם לא יקחנה הנכרי לרשותו ליכא חשש מלאכה ואם יקחנה לרשותו כבר עשה בה קנין משיכה ומשיכה בנכרי קונה ולכך מוכרח לתרץ משום שאלה ושכירות אבל לדידן לשיטת רש"י דפוסק כר"ל דבנכרי כסף קונה ולא משיכה א"צ לשאלה ושכירות רק במכירה גופו יש איסור היכי דמשכה הנכרי ולא נתן דמים עדיין דבזה הוי ברשות ישראל עדיין וממילא גזרינן אף בנתן הדמים תחלה אטו היכי דלא נתן הדמים תחלה ואפשר עוד דלשיטת רש"י אפשר דבאמת התנא לא אוסר למכור בהמה גסה רק בלי קבלת הדמים תחלה אבל בקבלת הדמים תחלה מותר באמת והוי א"ש בזה מה דקשה לי על הש"ס דקאמר ר"א שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא וכו' ייע"ש בדף זה וקשה מאי קמ"ל מתניתין הוא כיון שהסמ"ע והש"ך העלו בחו"מ סימן ר"ח דהטעם דמקח הנעשה באיסור המקח קיים היינו רק היכי דאפשר דרך היתר אבל היכי דלא משכחת לה דרך היתר בטל המקח ועיין שם ברמ"א דאף בדרבנן אמרינן כן דבטל המקח וא"כ קשה איך נפרש המשנה דבכורות דקאמר והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי משמע דאע"פ שאינו רשאי אעפ"כ המכירה קיים א"כ מוכח דמקח הנעשה באיסור אף דלא משכחת לה דרך היתר כלל נמי הוי מכירת ובע"כ דגם זה משכחת דרך היתר ע"י סרסור א"כ מוכח דע"י סרסור מותר ועכ"פ לסייע לר"א ממה דקיימ"ל הלכתא כרבא דעביד לא מהני ומוכח דע"י סרסור מותר דאל"כ איך נפרש המשנה דבכורות אך לדברינו א"ש די"ל דלדידן לשיטת רש"י דס"ל בנכרי כסף קונה ולא משיכה א"צ לפרש בשאלה ושכירות רק במכירה גופו יש איסור היכי דמשכו הנכרי ולא נתן הדמים ובזה אוסר התנא למכור לו בהמה גסה אבל היכי דקיבל הדמים תחלה מותר וא"כ שפיר קאמרה המשנה דהמוכר לו אע"פ שאינו רשאי דהיינו אף שמכר לו במשיכה בלי קבלת דמים אף דלא הוי רשאי כה"ג מ"מ מהני כיון דמשכחת לה דרך היתר אם הוי מקבל הכסף תחלה. לכך הוי מכירה מעלייא ואף דמשיכה אינו קונה בנכרי מ"מ לענין בכורה יש לומר דס"ל לרש"י דלענין בכורה מהני דהרי היכי דליכא דמים קונה משיכה וא"כ אם הוי נותן להנכרי במתנה אף אם הוי מתנה על תנאי שיתן לו הנכרי דמים כנגדו במתנה הוי קונה הנכרי במשיכה דכל דליכא דמים בתורת דמי המקח רק דרך תנאי בעלמא לא גרע תנאי זה משאר תנאי וקונה במשיכה וא"כ אף במוכר סתם לנכרי במשיכה אנן סהדי דלאפקועי איסורא מכוין באופן המועיל דהיינו שאינו מוכר לו דרך מכירה רק דרך מתנה והדמים הוי רק בתנאי בעלמא וכעין שכתב הרא"ש גבי שואל טלית מחברו או לקדושין דדעתו אם לא יועיל שאלה דהי' במתנה עמ"ל כן ה"כ יש אומדנא שכיון שאם לא יועיל דרך מכירה יועיל דרך מתנה והדמים יהי' תנאי בעלמא ובזה קונה הנכרי במשיכה אך א"כ יש איסור במכירה זו לגבי שבת ממ"נ דאם מכוין סתם אין משיכה קונה בנכרי ואם מכוין דרך מתנה ותנאי דלמא לא יקיים הנכרי התנאי ועביד למפרע מלאכה בשל ישראל לכך קמ"ל שפיר דאף שמכר לו באופן שאינו רשאי דהיינו במשיכה בלא דמים ואינו רשאי בממ"נ אם כוונתו במכירה ליכא מכירה כלל ואם על תנאי ובאופן המועיל נמי יש איסור אעפ"כ אם יקיים הנכרי התנאי ושילם אח"כ דמים הולד מותר והמכירה חל כיון דאפשר דרך היתר ע"י קבלת הכסף תחלה ואין ראי' דסרסור מותר ולכך לא הביא הש"ס סייעתא מזה ומוכח נחה כדעת רש"י וכפירושינו הגם מדברי הפוסקים משמע דלשיטת רש"י גם בבכור אין משיכה קונה גלא כסף אפשר דהם לכתחלה קאמרי אבל בדעבד י"ל דמודים דמהני גם לרש"י משיכה מטעם הנ"ל דכוונתו באופן המועיל וכמ"ש הרא"ש הנ"ל בשואל מחבירו ייע"ש ואף אם הם לא ס"ל כן מ"מ חלקי אמרה נפשי די"ל כן בשיטת רש"י ובפרט דמפירושו הנ"ל ומתמיהת התוסיו"ט יהי' מוכרח כן ויתפרש כפשוטו דמיירי דמכר במשיכה בלי מעות ויש איסור גמור בזה ויל"כ כנלפע"ד נכון ודוק היטב ועיין בש"ך יו"ד סימן ש"כ ס"ק ז' בשם התוס' פרק בתרא דע"ז כיוצא בזה דלגבי איסורא גמר ומקני ייע"ש הנה מה שעמדתי לעיל למה לא הוכיח הש"ס מזה דע"י סרסור מותר דאל"כ נימא דאי עביד לא מהני ולא יועיל המכירה שבתי וראיתי די"ל דע"כ לא אמרו רבנן היכ' דלא לזבון אי זבין לאו כלום הוא רק בדבר דאם יתבטל המכירה יתקן החשש שלהם בזה אמרו דאי עביד לא מהני אבל בנידון דידן דאיסור מכירה הוי גזרה משום שאלה ושכירות ועביד הנכרי מלאכה בשבת וא"כ אם נימא דהמכירה בטלה מכ"ש שיהי' איסור יותר דהנכרי בשל ישראל ממש עביד מלאכה בשבת ואם יהי' המכירה קיים אין בו רק גזרה משום שאלה וכו' לכך לא בטלו בזה המכירה ואוקמוהו אדין תורה והנה בזה י"ל כוונה רש"י הנ"ל שתמה עליו התויו"ט די"ל כוונת רש"י כך דודאי אם לא הוי גזרה דשאלה ושכירות והוי מדינא מותר המכירה לא הוי בי' חשש כלל ופריך שפיר ולעביד אבל כיון דמשני משום שאלה ושכירות א"כ עכ"פ יש בענין מכירה זו איסור בשביל שאלה ושכירות וא"כ הוי מקח הנעשה באיסור ובטל המקח וס"ל לרש"י דאף היכי דמשכחת לה דרך היתר כיון דהשתא נעשה באיסור בטל המקח וכיון דהמקח בטל הדר הו"ל עשה הנכרי השתא בבהמת ישראל מלאכה ולכך כיון דתקנו מכח חשש שאלה ושכירות שוב הוי במקח גופו איסור ממש דבטל ליה המקח מיהו הייני דוקא בעלמא אבל בבכור כיון דיש בו חשש להיפך דלמא אתי בי' לידי תקלה ומצוה להשתתף עם הנכרי בזמן הזה ואף בזמן הבית י"ל דנהי דלא הוי מצוה עכ"פ הוי כאן חשש תקלה אם יהי' לו דין בכור א"כ כנגד חשש וגזרה דשאלה ושכירות יש כנגדו חשש תקלה בבכור לכך אוקמוהו אדינא דהמכירה קיים ולכך פירש"י דאף דבעלמא אם לא הוי בכור לא הוי רשאי למכרו והוי גוף המכירה בטלה מ"מ גבי בכור לא בטלו המכירה ואוקמוהו אדינא דהמכירה קיים ופטור מבכורה וא"ש ודו"ק היטב:
גמרא ושמעה לקלי' ואזלא מחמתי' וניחא ליה דתיזול והוי מחמר אחר בהמתו הנה מה דמסיק הש"ס וניחא לי' דתיזול לכאורה הוא למותר דאף אם לא ניחא לי' מה בכך סוף סוף עשה מלאכה ולכאורה הי' כראה להוכיח מזה כדעת הערוך דס"ל דפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר ולכך א"ש די"ל דמה בכך דהוי מחמר הרי לא התכוין לכך להשמיע קול שתלך כדמוכח בש"ס דקאמר ושמעה לקלא ואזלא מחמתי' משמע דממילא תלך מחמתי' אבל הוא אינו מכוין להשמיע הקול שתלך וא"כ אף אם תלך מחמתו הוי דבר שאין מתכוין אך י"ל דהוי פסיק רישא דודאי ע"י שמיעת קול שלו תלך מחמתי' אך אם לא הוי ניחא הוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' לכך קאמר וניחא לי' דתיזול מחמתי' והוי פסיק רישי' דניחא לי' כן נלפע"ד נכון:
גמרא והו"ל מחמר אחר בהמתו בשבת וכל המחמר אחר בהמתו חייב חטאת וכן פרש"י לשון זה וקשה לי למ"ל חיוב חטאת דנקט תיפוק לי' אפילו אם לא הוי חייב חטאת רק לאו בעלמא כמי שייך למגזר עבורו שהרי תחלה להס"ד דלא ידע הך סברא דשכירות קניי' ניחא לי' בפשיטות דגזרינן אטו שאלה ושכירות ועובר אלאו דלא תעשה כל מלאכה וכו' וכל בהמתך והרי על שביתת בהמתו הוי רק לאו א"כ מוכח דהוי ניחא לי' לגזור אף בשביל לאו רק דפריך שכירות קניי' וא"כ כיון דמשני בשביל מחמר אף אם הוי לאו ראוי לגזור בעבורו והנה התוס' הרגישו בכיוצא בזה דלמ"ל כלל טעם דמחמר תיפוק לי' משום שביתת בהמתו ותרצו דדוקא אם עובד כל היום גזרינן בשביל שביתת בהמתו אבל שעה חדא לא הוי גזרינן רק בשביל לאו דמחמר דחמור טפי והנה בתירוצם לא מתיישב קושייתינו דתינח למנקט רק לאו דשביתת בהמתו י"ל שפיר כיון דהוי רק לשעה לא הוי חיישינן בשביל זה לבד אבל זה קשה כיון דנקט חשש מחמר למה לי עוד למנקט דמחמר חייב חטאת אף אם לא הוי חייב חטאת כיון דיש כאן לאו דמחמר גם לאו דשביתת בהמתו א"כ הוי תרתי לאוין ועבור תרי לאוין ראוי לגזור אף לפי שעה כמו דאמרינן השתא דגזרו בשביל מחמר דחמור דחייב חטאת מכ"ש דראוי לנזיר כן עביד רביי הלאוין ומנא תימרא דרבוי הלאוין חמור מחומר בעונשין הוא מדבדי הר"ן ביומא פ"ח גבי מאכילין אותו הקל שכתב דאם חולה צריך לאכול בשבת ויש לפניו נבלה מוכנת ובהמה חי' שוחטין לו ואין מאכילין אותו נבלה מכח דיעבור בנבלה על כל כזית וכזית ובשחיטה יעשה רק עיקר איסור אחד ייע"ש הרי אף דשחיטה הוי חמור בעונש דהוי בסקילה אעפ"כ רבוי לאוין חמור ממנו א"כ ה"כ אם בעבור מחמר דחמור גזרו אף לפי שעה מכ"ש דראוי לגזור בשביל רבוי האיסורין אף דהוי לפי שעה וא"כ אכתי למ"ל טעמא דהמחמר חייב חטאת הו"ל לומר דיש מחמר וגם שביתת בהמתו ובעבור תרתי יחד גוזרין אף לפי שעה וצ"ע בזה:
גמרא ושכירות מי קנייא והתניא אף במקום שאמרו להשכיר וכו' קשה לי מה מדמה הש"ס קרקע למטלטלין הרי בכמה ענינים קנין קרקעות שונים ממטלטלים דהרי לדעת ר"ל כסף אינו קונה במטלטלין כלל ובקרקע כסף קונה לכ"ע ואף לדעת ר"י דמעות קונות מ"מ הרי קרקע נקנה בחזקה ולא במטלטלין וכן בשטר ולהיפך יש קנינם המועילין במטלטלין ולא בקרקעות וא"כ ה"נ נימא דשכירות מטלטלין קונה אבל שכירות קרקע אינו קונה ומה דמיון קרקע למטלטלין וצ"ע:
בא"ד והתניא אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו הנה דעת הג"א דשכירות קניא לחומרא ועיין במגן אברהם מה שהקשה עליו מלקמן מכהן ששכר פרה מישראל ותירץ על פי דברי התוס' ייע"ש ולפע"ד קשה יותר מתחלת סוגיא זו ובזה לא שייך תירוץ המג"א והוא דקשה לי מהו פריך הרי בפ"ק דחולין דף ד' בסוגיא דחמצן של עוברי עברה קאמר שם דיקא כמי דלא קתני מפני שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין ומה בדרבנן אמרינן לא שביק היתרא ואכיל איסורא מכ"ש בדאורייתא א"כ מוכח דהיכי דנקט לשון כזה משמע ודאי א"כ ה"נ דקאמר מפני שמכניס לתוכו עכו"ם ולא קאמר מפני שמא יכניס לתוכו עכו"ם משמע דודאי הוא ולא ספק וא"כ מה קושיא הרי אם שכירות קניא או לא ספקא הוא א"כ בשלמא בשכירות בתים דהכנסת עכו"ם הוי ודאי ואין ספק רק אם שכירות קניא לכך הוי ספקא דאורייתא ולחומרא משא"כ כאן במכירות בהמה גסה הרי הש"ס קאמר נהי דלרביעה לא חיישינן מעביד בי' מלאכה חיישינן ומדקאמר חיישינן משמע דרק חשש בעלמא הוא לא ודאי והיינו דאפשר שלא קנאה למלאכה או שלא יהי' לו מלאכה ביום השבת ואינו רק חשש בעלמא וא"כ שוב פריך שפיר כיון דאגרא קניא מספק עכ"פ דשכירות קונה לחומרא וא"כ הוי ספק ספקא דלמא לא יעשה בה מלאכה כלל בשבת ואת"ל שיעשה בה מלאכה בשבת אכתי דלמא שכירות קניא ובדידי' קעבד וס"ס ס"ס הוי לקולא בכל דוכתא ומהו פריך והוא קושיא גדולה לכאורה לדעת הג"א ונראה דהג"א יסבור כדעת התוס' לקמן דף כ"א והבאתיו לעיל דהך איסורא שמכניס לתוכו ע"ז הוי רק דרבנן ולכך פריך שפיר אי ס"ד דעכ"פ ספקא הוי אי שכירות קניא ראוי נמי לומר בדידי' קמעייל דספק דרבנן ולהקל ובע"כ דבודאי לא קניא מיהו לפ"ז יהי' מוכח סוף סוף דלאו ספקא דאל"כ למה באמת לא אמרינן בדידי' קמעייל ספקא דרבנן לקולא ואפשר דזה כונת הש"ס דמשני עכו"ם דחמירא דכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך וכבר עמדנו על לשון דכתיב שהוא למותר והרי זה ידע תחלה ולפמ"ש י"ל דהנה הש"ך ס"ל בסי' ק"י דבספק דרבנן באיתחזק איסורא לחומרא והפר"ח חולק בשם הרמב"ם בין דבר שיש לו עיקר מן התורה או לא דבדבר שיש לו עיקר מן התורה הוי ספק דרבנן להחמיר ובאין לו עיקר מן התורה הוי להקל והנה זה הוי איתחזק איסורא שקודם השכירות הי' אסור להכניס ע"ז בביתו וספק אם הותר אח"כ ודו"ק ולפ"ז יהי' כוונת הש"ס כך דאין כוונתו דשאני עכו"ם דחמירא היינו דחמור משאר איסורי תורה רק כוונתו דלעולם בשאר ספק דרבנן אמרינין ספק דרבנן ולקולא ושכירות קניא אבל שאני עכו"ם דחמירא משאר ספק דרבנן מכח דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך ומה דפריך אח"כ מכרשיני תרומה היינו דתרומת פירות דרבנן או הנאה של כלוי הוי רק דרבנן וא"כ אם מספקא הוי נימא ספק דרבנן להקל ובע"כ דבודאי לא קנייא ודו"ק כיון דהוי ברשותו א"כ נהי דלא נאסר מן התורה רק באם הוא כמי דר שם מ"מ שוב הוי ספק דרבנן ביש לו עיקר מן התורה והוי ספק דרבנן להחמיר וא"ש והנה ע"פ דברי הג"א י"ל פרש"י מ"ש ד"ה שאלה קניא להתחייב באונסין ותמהתי לעיל דלמה לי מה שחייב באונסין הרי שכירות קניא אף שאינו מחויב באונסין מכח הנאת השימוש א"כ מכ"ש דבשאלה דכל הנאה שלו ראוי לומר כן והנה לכאורה הי' נראה לפרש דהוי קשה לרש"י מה דפריך הש"ס בכפל לשון שאלה קנייא שכירות קנייא והו"ל לומר בקיצור שאלה ושכירות קנייא גם הוי קשה לרש"י למה קאמר הש"ס גזרה משום שאלה ומשום שכירות בחדא סגי והו"ל לומר גזרה משום שאלה לבד או משום שכירות לבד ולזה מפרש רש"י דודאי למגזר מכירה אטו שכירות לא מחליף כיון דהוי רחוק ממנו הרבה ששכירות הוי רק קנין פירות ומכירה הוי קנין הגוף גם מכירה הוי באחריותו גם לאונסין ושכירות אינו באחריותו לאונסין לכך אין לשכירות דמיון עם מכירה כלל ולא מחליף רק בשאלה ומכירה יש חשש אחלופי כיון דגם בשואל חייב באונסין כמכירה לכך הוי שאלה דמיון בחד גווני עם מכירה ובחד ענין דומה שאלה לשכירות דגם בשואל אין לו קנין הגוף רק קנין הפירות כשכירות ולכך שאלה מחליף עם מכירה ומחליף עם שכירות לכך גזרינן מכירה אטו שאלה ואף דבשאלה נמי קניי' מ"מ שוב גזרינן שאלה אטו שכירות ואף דהוי גזרה לגזרה מ"מ כמה פעמים גזרינן גזרה לגזרה כמ"ש התוס' בכמה דוכתא ולכך פרש"י דלמה עדיף שאלה משכירות ולזה פרש"י מכח חיוב אונסין ורש"י לשיטתו דגם במלוה על המשכון פירש כן דמכח חיוב אונסין הוי שלו ייע"ש ולכך פריך הש"ס ממ"נ אם כוונתך מה דקאמרת גזרה משום שאלה ומשום שכירות הוי או הא או הא בזה קשה דשאלה פשיטא דקניא ואם כוונתך לחדא דגזרינן מכירה אטו שאלה ושאלה אטו שכירות הרי גם באגרא קניי' ולכך לפי האמת דמסיק הש"ס דשכירות לא קנייא מסיק דגזרה משום שכירות ומשום שאלה היינו דבאמת שאלה קנייא דגזרינן מכירה אטו שאלה ושאלה אטו שכירות ושאלה באמת קניי' כן הי' כראה ליישב קצת שיטת רש"י אך העיקר נראה דרש"י יסבור כדעת הג"א הנ"ל שכירות קנייא לחומרא מספקא וס"ל לרש"י דהספק הוי די"ל שאלה קני' בודאי אך הספק הוא מ"ט קנייא אי נימא דהקנין הוי מכח דחייב באונסין וממילא שכירות לא קנייא דליכא חיוב אונסין או הטעם דשאלה מכח הנאת השימוש וממילא גם שכירות קנייא וזה הוי הספק בשכירות ולכך הוי קשה לרש"י מ"ש לעיל. דלמה האריך הש"ס שאלה קניי' שכירות קנייא הו"ל לומר בקיצור שאלה ושכירות קנייא ולזה מפרש רש"י דשאני דין שאלה מדין שכירות דשאלה קנייא בודאי ושכירות רק מספק ולכך פריך שאלה קנייא בודאי שכירות נהי דלא קנייא בודאי עכ"פ מספק קניא וא"כ הוי נמי ס"ס להיתרא ולכך הוי קשה לרש"י מ"ט יהי' שאלה ודאי ושכירות מספק לכך מפרש מכח דבשאלה איכא עוד מעלה דחייב באונסין וא"כ פרכת הש"ס יהי' כך דשכירות מיקנייא אפינו בספק דהרי אין משכירין להם בתים וכו' והרי זה הוי רק איסור דרבנן ונימא ספק דרבנן להקל וכן פריך אח"כ מכרשיני תרומה כיון דתרומת פירות דרבנן או הנאה של כלוי הוי רק דרבנן כמ"ש המשל"מ בהלכות תרומת והרי להאכיל לבהמה אינו אסור רק מכח הנאה של כלוי והוי רק דרבנן ונימא ספק דרבנן להקל ובע"כ מסיק דשכירות לא קנייא אפילו בספק ואם ספק בשכירות ליכא ממילא גם בשאלה לא קנייא דאם הוי בשאלה ודאי קנין ראוי להיות בשכירות ספק וזה תלוי בזה ואם בשכירות ליכא ספק ממילא גם שאלה לא קנייא ולכך מסיק דגזרה משום שכירות ומשום שאלה ובהנ"ל מיושב מה שהקשו התוס' דלמה לא מוכיח מרישא דישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה ולפמ"ש א"ש דמרישא י"ל דלעולם ספק הוי וספק דרבנן לקולא ולכך היכי דהוי קולא לומר דלא קנייא תלינן דלא קנייא משא"כ בשבת הוי ספק ספקא ולכך פריך מסיפא דמוכח דאפילו ספק ליכא ודו"ק והיותר כראה בשיטת רש"י ע"פ דעת הב"ח הובא בחו"מ סי' שי"ג בש"ך דשכירות לא קנייא מן התורה, רק מדרבנן והנה ראיות הב"ח הוי כמ"ש בתשובתו הובא בספר ישועת יעקב סי' רמ"ו דהוא מכח קושיית התוס' דהרי אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא ולא ניחא לי' בתירוצם דהוי רק לענין אונאה ולכך מפרש דהיינו מדרבנן גם מלשון הש"ס בב"ק כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרין וכדרך שקרקע נקנית בכסף וכו' כך נקנה בשכירות וס"ל דלשון שתקנו קאי גם על שכירות שתקנו דהוי שלו מדרבנן ולפ"ז י"ל דזה יהי' פלפול הש"ס דהנה בפ"ק דב"מ בסוגיא דהילך מסיק הש"ס בשלמא אי אמרת הילך חייב מתקני רבנן שבועה דאיתא כוותי' בשל תורה אלא אי אמרת הילך פטור מתקני רבנן שבועה דליתי' כוותי' בשל תורה א"כ מוכח דתקון רבנן הוי רק באיתא כוותי' אבל בליתי' כוותי' לא תקנו ולכך ה"נ אם שאלה קניא מן תתורה ראוי להיות שכירות קונה, מדרבנן דהוי כעין שאלה אבל אם שאלה לא קניא מן התורה שכירות לא קניא אפילו מדרבנן ולכך הוי קשה לרש"י אריכות הלשון שאלה קניי' שכירות קניא וכנ"ל וס"ל לרש"י ליישב זה דמה דקאמר הש"ס גזרה משום שאלה ומשום שכירות היינו דתרתי בעינן דודאי מכח חדא לבד לא הוי גזרינן דלא שכיחא הוא ועבור מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן רק מכח הצטרף תרויייהו יחד גזרינן דמכח תרווייהו נעשה מלתא דשכיחא ולכך פריך הש"ס כך איך גזרינן מכח שאלה הרי שאלה קניא מן התורה וראי' דהרי חזינין דשכירות קנייא מדרבנן כדקאמרינן בעלמא שכירות ליומא ממכר הוא ולא ניחא להמקשן כתירץ התוס' דדוק' לענין אונאה הוי כן רק דס"ל כדעת הב"ח דהוי מדרבנן וא"כ מוכח דשאלה הוי מן התורה דבלא"ה איך תקנו מלתא דליתי' כוותי' בשל תורה וא"כ לא שייך גזרה דשאלה עכ"פ עבור שכירות לבד קאמרת דלא תקנו ולזה פריך ושכירות מי קנייא אפילו מדרבנן והרי תנן וכו' לא לבית דירה אמרו וכו' ואם איתא דעכ"פ מדרבנן קנייא לביתו דנפשי' קמעייל כיון דזה הוי רק איסור דרבנן כמ"ש לעיל בשם התוס' דמן התורה אפילו לא קנייא ליכא איסור רק מדרבנן הוי עיקר איסורו ומדרבנן הרי לביתי' קמעייל ולכך משני שאני עכו"ם דחמיר ושוב פריך מכהן ששכר פרה מישראל כיון דזה הוי נמי רק חיסור דרבנן דתרומת פירות דרבנן או הנאה של כלוי דרבנן א"כ ראוי לומר בי' שכירות קניא ובזה מיושב מה שהקשו התוס' למה לא פריך מרישא דברישא י"ל להיפך כיון דמן התורה שכירות לא קנייא א"כ כיון דזה הוי רק איסור דרבנן הם אמרו והם אמרו ובאיסור דדבריהם אוקמוהו אשל תורה דשכירות לא קנייא והתירו לאכילה תרומה דרבנן ולכך פריך רק מסיפא דמוכח דאף מדרבנן לא קנייא ומסיק באמת דלא קנה אף מדרבנן ומה דאמרינן שכירות ליומא ממכר הוא היינו רק לענין אונאה כתירוץ התוס' ומחולקין המקשן והתרצן בפלוגתת התוס' והב"ח לענין מהו אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא והנה עפ"י פירושינו הנ"ל הי' נראה עוד ליישב לשון הש"ס דקאמר והשתא דאמרת שכירות לא קנייא גזרה משום שכירות וגזרה משום שאלה וגזרה משום נסיוני וקשה ממ"נ אם ניחא לי' בגזרה זו למ"ל גזרת שכירות ושאלה ואם ניחא לי' בגזרת שאלה ושכירות למ"ל גזרת נסיוני ותרתי למ"ל וגם יש לדייק דתחלה אמר בקיצור גזרה משום שאלה ומשום שכירות ואח"כ אמר באריכות גזרה משום שכירות וגזרה משום שאלה אך נראה הכונה דמשום נסיוני לבד לא הוי ניחא להש"ס דא"כ נצטרך לומר כמ"ד דמחמר חייב חטאת דבשביל לאו לבד לא תקון אבל השתא לא ניחא לי' לאוקמא כתנאי לכך מוקי לה ככ"ע לכך מחזיק בטעם שאלה ושכירות מיהו לעיל דלא ידע הטעם דנסיוני הוצרך לומר לומר דהגזרה הוי בתרווייהו משום שאלה ושכירות דמשום חד לבדו לא היי מתקנין דלא שכיח ולכך מוכרח הי' לומר דגם שאלה לא קנייא כמו שכירות אבל כאן מחדש הש"ס כך דהנה י"ל דלעולם שאלה קניי' ומה דתקנו הוי רק עבור שכירות אף דלא שכיח מ"מ בהצטרף חשש נסיוני בתרווייהו יחד חיישינן אף ללאו דמחמר ואם שאלה לא קנייא הוי משום שכירות ומשום שאלה ואם שאלה קנייא הוי משום שכירות ומשום נסיוני וע"ד שס"ל להג"א בשכירות י"ל לדידן בשאלה וא"ש עוד דקדוק אחד למה תחלה הקדים משום שאלה ומשום שכירות וכאן הקדים שכירות לשאלה אך לפי הנ"ל א"ש כיון דבשכירות ודאי לא קנייא ובשאלה ספק וא"כ משום שכירות הוי ודאי הגזרה ובשאלה הוי ספק אם הטעם משום שאלה בצירוף שכירות או נסיוני בצירוף שכירות לכך קאמר והשתא דאמרת שכירות לא קנייא גזרה משום שכירות ואף דשכירות לא שכיח מ"מ הוי ממ"נ אם שאלה לא קנייא הוי הגזרה משום שאלה בצירוף שכירות ואם שאלה קנייא הוי גזרה משום נסיוני בצירוף שכירות וא"ש ודו"ק גם י"ל לפי דברי הר"ן שכתב דלכך לא נקט הטעם דשביתת בהמתו בנסיוני מכח דבקנין מקח אף שמחזירו אח"כ הרי הוא באחריותו ייע"ש ולפ"ז תינח במכירה ממש אבל בשאלה ושכירות דלא קנייא שייך חשש נסיוני אף בלא טעם דמחמר רק מכח שביתת בהמתו ולכך א"ש הכל דס"ד דש"ס דלא ידע מהך חששא דנסיוני הוכרח לחדש דהגזרה הוי מכח תרוייהו שאלה ושכירות דשכירות לבד לא שכיח והיינו אף דשכירות לבדו נחשב שכיח מ"מ לחוש לשכירות ולשמא יזדמן לעשות בו מלאכה בשבת תרתי יחד לא שכיח לכך מוכרח לחדש מכח שאלה ושכירו' יחד אבל השת' דמחדש טעם נסיוני תחלה למה דלא ידע מחשש שאלה ושכירות הוכרח לומר דאתיא רק כמ"ד מחמר חייב חטאת ומשום מחמר אבל השתא דמסיק שכירות לא קנייא מסיק הש"ס דמעתה א"צ לחשש מחמר רק מכח שביתת בהמתו והחשש דנסיוני אינו מכח חשש קני' רק מכח חשש שאלה ושכירות דכל עת שאלה ושכירות יבא לנסותה ואז יעבור על שביתת בהמתו ושוב א"צ לומר לשאלה ושכירות יחד רק בחדא סגי דנסיוני דנסיוני ודאי שכיח דבכל שאלה ושכירות דרכו לנסותו תחלה דהרי להכי הוא משאיל או שוכר לכך מעתה סגי או שאלה או שכירות ולכך קאמר גזרה משום שכירות לבד או משום שאלה לבד או משום שכירות לבדו ושניהם אסירי או זה או זה משוש נסיוני דשאלה ושכירות וכמ"ש לעיל דפעמים גזרינן גזרה לגזרה וראי' לדברינו כאן ממקומו מה דמקום שנהגו שלא למכור דקה אין מוכרין ופירש העט"ז והביאו הש"ך ובשם רש"י והרע"ב דגזרינן דקה אטו גסה ייע"ש והרי הוי גזרה לגזרה וכן לדעת הר"ן גזרינן מכירה אטו יחוד והרי יחוד גופו הוי רק דרבנן ומוכח דגזרינן בזה גזרה לגזרה ודו"ק: גמ' ושכירות מי קנייא והתנן ישראל ששכר פרה מכהן וכו' קשה לי מהו פריך הש"ס דלמא הכוונה כך כיון דקיימ"ל בכמה דוכתא דאסור להיות נראה ככהן המסייע בבית הגרנות א"כ י"ל כוונת הברייתא כך דישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה הכהן כרשיני תרומה והיינו כפירוש התוס' דמיירי שמזונותי' על הכהן ולכך יאכילנה הכהן כרשיני תרומה וקמ"ל כיון דהוי ס"ד כיון דהפרה נשכרת לישראל הוי כפרת ישראל ממש לכך קמ"ל דמותר הכהן להאכילה תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונתי' עלי' היינו על הישראל הבעלים אעפ"כ לא יאכילה הישראל כרשיני תרומה והיינו תרומה שנפלו לו מבית אבי אמו כהן או כפרש"י דהכהן ניחא לי' בכך וקמ"ל דאעפ"כ לא יאכילנה דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות די"ל לכך שכר ממנו הפרה היינו כדי שיתן לו התרומה היינו בהמה השכורה לו דניחא לי' לכהן שתאכל טפי כדי שתעשה מלאכה יותר והוי ככהן המסייע בבית הגרנות או י"ל יותר דהוא גופו קמ"ל דאין זה נתינה לכהן וברישא קמ"ל שמותר הכהן להאכילה תרומה אף דהפרה נשכרת לישראל ובסיפא קמ"ל דלא יאכילנה הישראל תרומה אף דמזונותי' על הכהן אין זה נתינה לכהן ולא יצא ידי תרומה וצ"ע:
גמ' שאני עכו"ם דחמירא דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך הנה בעניי לא זכיתי להבין דברי הש"ס דמה זה שסיים דכתיב לא תביא תועבה כי במה מחדש עכשיו אטו הס"ד לא ידע מזה הרי להס"ד נמי ידע כן דאל"כ למה יאסור להשכיר לדירה בשביל להכניס בו ע"ז ובע"כ מכח לא תביא תועבה וא"כ כבר ידע זה מקודם והוי דוחק לומר שאני עכו"ם דחמירא ולפרש כוונת הש"ס נראה בכמה אופנים אחד דהנה התוס' כתבו לקמן דף כ"א בד"ה אף במקום שאמרו להשכיר וכו' תחלה כתבו דלא אמרה התורה רק דרך קבע ולא ארעי ואח"כ כתבו דאף דרך ארעי אסור כיון דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך אף ארעי משמע ייע"ש ולפ"ז י"ל דהרי קשה מהו פריך הש"ס כיון דשכירות קניא כי קמעייל לביתי' דנפשי' קמעייל מה קושיא הרי י"ל דבאמת בשעת השכירות ליכא חשש דלביתי' קמעייל רק החשש הוא פן ישהא הנכרי אחר זמן השכירות וכיוצא בזה מצינו בנדרים גבי דאם מודר בהנאה מחברו אסור לו לכנוס לבקרו פן ישהא בישיבה כן ה"כ ניחוש שמא ישהא אחר זמן השכירות ובפרט דכמו רגע אי אפשר לפנותו וקודם זמן השכירות לא יפנה הנכרי ואחר זמן אי אפשר שלא ישהא מעט ועובר אח"כ הישראל על לא תביא תועבה אל ביתך אך הס"ד הוי דאינו אסור רק דרך קבע ולא ארעי ולכך פריך שפיר דדרך קבע קשה דלביתי' דנפשי' קמעייל ומה שישהא אח"כ הוי דרך ארעי ואין איסור בדבר ולכך משני הש"ס שאני עכו"ם דחמיר דאפילו דרך ארעי אסור דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך ולשון זה משמע דאף דרך ארעי אסור ולכך חיישינן שישהא אחר זמן השכירות וא"ש ודו"ק ועוד י"ל הכונה עפמ"ש התוס' שם בדבור הנ"ל בסופו דהתורה לא אסרה רק שיכנס ע"ז לביתו עמו ממש בבית שהוא דר שם אבל אם מוסר להנכרי בית בט"ע ליכא איסור אך רבנן החמירו ואסרו אך ליתן לו ב"ת בפ"ע וטעמם שם הוי כיון דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך משמע דוקא במקום שהוא דר שם ייע"ש ולפ"ז יהי' כונת הש"ס כך והש"ס רוצה לומר נהי דבעלמא שכירות קנייא מ"מ בע"ז החמירו דשכירות לא קנייא רק לראי' על כך דבע"ז החמירו יותר מביא הש"ס כך דהרי בלא"ה אין איסור אפילו בלי שכירות דהרי התורה לא אמרה רק לא הביא תועבה אל ביתך והיינו רק למקום שהוא דר שם וא"כ למה אסרו אף ליתן לו בית בפ"ע בע"כ דהוי כאן חומרא דרבנן ואם כן יש. לומר כמו דהחמירו בזה החמירו כמי דשכירות לא קנייא וזה שקאמר שאני עכו"ם דחמירא ולכך החמירו לומר דבזה שכירות לא קנייא ואמר לראי' על כך דיש כאן חומרא דרבנן דהתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך ולמה אסרו אף בבית בפ"ע בע"כ דהוי חומרא דרבנן ה"ה נמי בזה החמירו ודו"ק ועוד י"ל הכונה דהנה יש לספק קצת כיון דב"נ מצווין על ע"ז אם מצווין על לאו זה דלא תביא תועבה אל ביתך אי נימא דהוי בכלל ע"ז ממש וכמו שהנכרי מוזהר על ע"ז כן נמי הוא מוזהר על לא הביא תועבה אל ביתך או אפשר דלאו דלא תביא כיון דלא נאמר לב"נ אינו בכלל ע"ז ולא שייך לב"נ ולכאורה י"ל כיון דכתיב בקרא ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו א"כ מדאמרה התורה והיית חרם כמוהו משמע דהוי הבאתו בכלל ע"ז ממש ולכך י"ל דגם בב"נ שייך כן וא"כ א"ש די"ל דזה כוונת הש"ס דאם ב"כ מצווה על הבאת ע"ז לביתו ממילא אסור לישראל להשכיר לו בית דהוי בכלל לפני עור לא תתן מכשול ולכך א"ש דהס"ד דש"ס הוי ס"ל בב"נ לא שייך איסור זה דלא תביא תועבה ולכך פריך שפיר כיון דשכירות קנייא לביתי' קמעייל ולכך משני הש"ס שאני עכו"ם דחמירא דאפילו הכנסה נחשב כעבודה דכתיב ולא הביא תועבה אל ביתך והכונה על סיום הפסוק שם והיית חרם כמוהו א"כ מוכח דהכנסה לביתו הוי כמוהו כאלו עבד לה ממש וא"כ אף עכו"ם מצווה על כך ושוב עובר הישראל מכח לפני עור מיהו זה טעות דא"כ אף למכור יהי' אסור מיהו בפשיטות א"ש לפ"ז דכוונת הש"ס על סוף פסוק כיון דמשמע ממנו דאף הכנסה הוי כעבודה ממש לכך החמירו בי' לומר דשכירות לא קנייא ועיקר כוונת הש"ס על מה דסיים והיית חרם כמוהו מיהו א"כ עיקר חסר מן הספר לכך נראה יותר כדברים הראשונים:
גמ'. שאני עכו"ם דחמור דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך הנה לעיל עמדתי על לשון דכתיב שהוא למותר וכעת נראה לומר עפמ"ש הרמב"ם דעל לאו דמחמר אין לוקין עליו משום דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ובהמתך ויש בכלל לאו זה גם חרישה וחרישה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ייע"ש בפ"ב מה' שבת וא"כ י"ל דזה כוונת הש"ס שאני עכו"ם דחמור דבעכו"ם כתיב לא תביא תועבה אל ביתך והוי לאו מיוחד ואינו בכלל עכו"ם ממש להיות לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהוי בזה לאו מיוחד ולכך לוקין עליו אבל בשבת כיון דאינו לאו מיוחד רק לאו הכולל כל המלאכות וא"כ אף חרישה בכלל והוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו לכך הוי איסור רק דאין לוקין עליו לכך בזה שכירות קנייא והנה ראי' לפירושינו הנ"ל ממה דקשה לי מן הש"ס דפסחים דף ו' דפריך התם נמי למימרא דשכירות קנייא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר וכו' ולמה לא משני שם שאני עכו"ם דחמור כמו דמשני הכא ולכאורה הייתי סבור לומר דלכך לא משני שם כן די"ל חמץ הוי איסור חמור כמו עכו"ם אך כדדייקינן אין לומר כן דהא כאן גבי שבת הוא דפריך הש"ס כן שכרה קנייא וע"ז פריך הש"ס ושכירות מי קנייא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר וכו' וע"ז משני שאני עכו"ם דחמור וא"כ משמע דמשני דעכו"ם חמור אף משבת וא"כ אם נגד שבת דהוי בסקילה נחשב עכו"ם חמור מכ"ש נגד חמץ דהוי רק בכרת דנחשב עכו"ם חמור ואם נאמר דסוף סוף גם הלאו דשביתת בהמתו אינו בסקילה הרי גם לאו דלא תביא אל ביתך ולאו דלא יראה ולא ימצא אינו במיתה רק בלאו ובע"כ הכונה דשם עכו"ם חמור א"כ נימא נמי שם שבת חמור טפי דהוי בסקילה ואם אעפ"כ נחשב עכו"ם חמור אף נגד שבת מכ"ש דנחשב חמור נגד חמץ אך לפירוש הנ"ל א"ש דהכונה שאני עכו"ם דחמור דכתיב ולא תביא תועבה והוי לאו מיוחד ולוקין עליו משא"כ בשבת אין לוקין על שביתת בהמתו ולכך לא משני כן בחמץ ויהי' ראי' מזה לשיטת הרמב"ם דלוקין על בל יראה היכי דעשה מעשה ולכך הוי חמור כמו עכו"ם וא"ש ודו"ק מיהו לפי מה דפירשנו לעיל דהכונה מכת ספק אם שכירות קנייא או לא ומוכיח הש"ס דאף בספק לא קנייא דאל"כ הוי ספק דרבנן ולזה משני דשאני עכו"ם משאר ספק דרבנן דהוי עקרו מה"ת א"כ א"ש תינח כאן אבל התם בפסחים מוכיח אם שכירות קנייא בודאי דבספק לא מהני התם ומכח ודאי אין לחלק בין עכו"ם לחמץ גם י"ל בלא"ה כוונת הש"ס דשאני עכו"ם דחמור שהקפידה התורה אפי' על ההבאה לביתו משא"כ בשבת חזינן חומרא זו וא"כ לפ"ז בחמץ דהקפידה נמי התורה שלא יהי' בביתו שפיר חמור כמו עכו"ם ממש לכך לא משני התם כן:
גמ' והשתא דאמרת שאלה לא קנייא וכו' גזרה משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני הנה הרמב"ם השמיט טעם נסיוני והעתיק רק הטעם דשאלה ושכירות ועיין בהר"ן מ"ש בזה ולפע"ד הי' נראה בפשיטות דלמד כן מדברי ר"ה לקמן דשרי למזבן פרה לעכו"ם דאימור לשחיטה זבנה ומפרש הרמב"ם כך שהוא מטעם ס"ס וע"ד מ"ש התוס' בערובין פר"ק בפרוץ כעומד מותר אף דאי אפשר לצמצם מ"מ הוי ס"ס דלמא הוי שוה ודלמא העומד מרובה ייע"ש וכה"ג כתב גם המש"א בחולין דף נ"ג גבי רוב אריות דורסין ייע"ש וא"כ י"ל ה"ה בזה דודאי היכי דקנאה לשחיטה י"ל דקנאה נמי למלאכה והיכי דהוי צד היתר לשחיטה אין היתר רק בקנאה לשחיטה לבד אבל בקנאה לשחיטה ולמלאכה הוי אסור למכור לו אבל האיסור דמלאכה הוי אף בקנאו לשחיטה ג"כ וא"כ הוי אדרבא ס"ס לאיסורא דלמא קנאו לשחיטה ולמלאכה ודלמא קנאו למלאכה לבד וההיתר אינו רק אם קנאו לשחיטה לבד אך הרי התוס' כתבו לעיל דלכך מסיק הש"ס הטעם דמחמר ולא שביתת בהמתו דשאלה ושכירות הוי כל היום לכך חיישינן אף משום שביתת בהמתו אבל נסיוני הוי רק לפי שעה ולא חיישינן לי' רק מכח מחמר דחמור טפי ולפ"ז י"ל דרב הונא ס"ל דאין הטעם דנסיוני רק דשאלה ושכירות ולכך אינו אסור רק אם הוי לזמן מרובה אבל לפי שעה אין לחוש ולכך שפיר מיקל מכח אימר לשחיטה זבנה דהוי רובא וס"ס להיתר דלמא לשחיטה לבד קנאו ואת"ל למלאכה מ"מ דלמא קנאו גם לשחיטה וא"כ לא תהיה בידו זמן מרובה רק לשעה ולשעה לא חיישינן לשביתת בהמתו ואין איסור רק אם קנאו רק למלאכה ושהיות זמן מרובה והוי רובא להתירא אבל מ"ד דחייש לנסיוני א"כ חייש אף לזמן מועט אז הוי להיפך דהוי ס"ס לאיסורא דלמא קנאו רק למלאכה ואת"ל לשחיטה דלמא קנאו לשניהם לשחיטה ולמלאכה ויש נמי חשש נסיוני לכך לא הוי תלינן דלשחיטה זבנה ובע"כ מאן דחייש לנסיוני אוסר לעולם ור"ה דמתיר בפרה ס"ל דלא חיישינן לנסיוני והוי הוכחה להרמב"ם גם מקושיית התוס' לעיל למה שם במקום שנהגו שלא למכור חיישינן לרביעה ולח אמרינן לשחיט' זבנה והיינו כמ"ש דשם הוי האיסור אפילו בשביל שעה חדא דהוי בסקילה לכך הוי ס"ס לאיסורא דלמא רק לרביעה ואת"ל לשחיטה דלמא לתרווייהו וכל כה"ג הוי רובו לאיסורא אבל בחשש מלאכה דאין החשש רק מכח בכח שביתת בהמתו וזה אין לחוש רק לזמן מרובה ולכך הוי רובו להיתר דלמא רק לשחיטה ואת"ל למלאכה וגם לשחיטה ושוב לא חיישינן כיון דלא ישהנה הרבה ומזה מוכיח הרמב"ם דלא קיי"ל כטעם נסיוני דאל"כ הוי חשש גם לזמן מועט וליכא ס"ס ואם אעפ"כ מקילינין א"כ גם ברביעה נאמר כן כקושיית התוס' ודו"ק זה נראה סיוע נכונה לשיטת הרמב"ם ודו"ק: גמ' והשתא דאמרת שכירות לא קנייא גזרה משום שכירות וגזירה משום שאלה וגזרה משום נסיוני הנה הרמב"ם בפ"ב משבת העתיק הטעם רק דשאלה ושכירות ולא הטעם דנסיוני ועיין בר"ן מ"ש בזה גם אני לעיל מ"ש בזה וכעת נראה לומר דהרמב"ם מפרש הגמ' כמ"ש לעיל בביאור הסוגיא דלכך מחדש הש"ס תרתי גזרה משום שכירות ושאלה וגם נסיוני היינו דהש"ס ס"ל דנהי דמוכיח דשכירות לא קנייא עדיין נשאר בספק אם שאלה קנייא וכעין דס"ל להג"א בשכירות י"ל בשאלה כן לדידן דהש"ס הוי מסופק אם שאלה קנייא או לא ולכך מסיק הש"ס דמשום שכירות ודאי גזרינן אבל משום שכירות לבד לא הוי גזרינן דלא שכיחא הוא ולכך קאמר ממ"נ אם שאלה לא קנייא גזרה משום שכירות ומשום שאלה ואם שאלה קנייא גזרינן משום שכירות ומשום נסיוני ייע"ש לעיל והבן ולפ"ז א"ש דס"ל דהנה לדידן יהיה מוכח דאין חילוק בין שאלה ושכירות דאל"כ קשה מהו פריך הש"ס בפ"ק דפסחים דף ו' גבי ייחד לו בית אינו זקוק לבער למימרא דשכירות קנייא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו' וקשה מה קושייא נימא דע"ש ייחד לו בית היינו בדרך שאלה ושאלה שפיר קנייא אבל במקום שאמרו להשכיר היינו דרך שכירות ושכירות ודאי כא קנייא הן אמת להסוברים בחו"מ סי' צ"ה דהשואל בית ונשרף פטור דלא שייך דין שומרין בקרקע א"ש דעיקר המעלה הוי מכח חיוב אונסין ובבית ליכא חיוב אונסין ולא שייך לחלק בין שאלה לשכירות אבל להסוברים בחו"מ דגם בביתו שייך דין שומרין ייע"ש קשה מהו פריך דלמא שאלה קנייא ושכירות לא קנייא ומזה מוכח דאין חילוק בין שאלה לשכירות ונראה דכן ס"ל להרמב"ם דגם בבית שייך דין שומרין ולכך ס"ל דהש"ס דכאן דמסיק גזרה משום שאלה וגזרה משום נסיוני הוי מספקא לי' אם שאלה קנייא או לא לכך מוכרח לחדש דאם לא הוי מכח חשש שאלה הוי מכח נסיוני אבל כיון דבש"ס פסחים מוכח דאין חילוק כלל בין שאלה לשכירות וא"כ קיי"ל כש"ס דפסחים ולא שבקינן מה דפשיטא לי' בפסחים בשביל מהו דמספקא כאן וכיון דקיי"ל שאלה לא קנייא די בהך גזרה דשאלה ושכירות וא"צ לחשש נסיוני כן הי' נראה בישוב דברי הרמב"ם מיהו כד דייקינן זה ליתא דהרי שם בנכרי מיירי ובנכרי לא שייך דין שומרין לכך אין לחלק בין שאלה לשכירות אבל בישראל שפיר יש לחלק בין שאלה לשכירות הן אמת דבזה פרש"י תמוה דפירש ד"ה שאלה קניא הואיל והוא חייב באונסין דנהי דשאר שואל חייב באונסין מ"מ כאן בנכרי מיירי ובנכרי לא שייך דין שומרין וא"כ פטור הנכרי מאונסין ומה חילוק יש בין שאלה לשכירות וצ"ע והנה עכ"פ הרווחנו בזה ליישב דעת הרא"ש בפ"ק דפסחים גבי ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חברו שכתב הרא"ש דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דמפקיד ביתו דמפקיד קרינן בי' ותמה עליו הש"א בתשובה דהרי הש"ס מסיק בדף ע' דשכירות לא קנייא ייע"ש ולפמ"ש א"ש די"ל דס"ל להרא"ש דיש חילוק בין שאלה לשכירות כמשמעות פרש"י כאן דנהי דשכירות לא קנייא שאלה קנייא מכח חיוב אונסין ומה דמדמה התם הש"ס שאלה לשכירות היינו רק בנכרי כיון דאין דין שומרין בנכרי אבל בישראל דיש דין שומרין בהי דשכירות לא קנייא שאלה קנייא ולכך דייק הרא"ש כיון שהשאיל ביתו וכן ביתו דמפקיד קרינן בי' ודוקא שאלה וא"ש ודו"ק ושיטת רש"י י"ל דס"ל לרש"י דמה דאין דין שומרין לנכרי הוי רק מישראל לנכרי אינו חייב בשמירתו דלא עדיף מישראל לישראל וק"ו הוא ישראל לישראל חייב נכרי לישראל לא כ"ש ודומה למה דקיימ"ל בנזקין דשל ישראל שנגח של נכרי פטור ושל נכרי שנגח של ישראל משלם נזק שלם וא"כ חמור נכרי מישראל לישראל מכ"ש דשוה נכרי לישראל ודין שומרין דיש לישראל יש לנכרי ודוקא להיפך אם הישראל שומר לנכרי פטרה התורה אותו והקילה עליו אבל לא להחמיר ישראל וכעין דאמרינן בפסחים פ"ב דישראל מישראל קונה משכון מנכרי לא כ"ש ואף רבנן דפליגו התם הוי מטעם אחר דהטעם דקונה משכון הוי מכח צדקה ובזה לא שייך צדקה אבל בעלמא מודים לק"ו הזה וא"כ ה"ה בנכרי הנעשה לישראל שומר דיש ק"ו זה ולכך בנכרי השומר לישראל שייך דין שומרין ושוב דברי הרמב"ם הנ"ל כדברינו הנ"ל והנה ע"פ דברינו הנ"ל הוי א"ש דברי הרוקח שמביא הב"י בא"ח סי' רמ"ו וקשה להב"י ומתוך מ"ש יתבאר לך שמ"ש הרוקח בסי' ש' בהמת ישראל ביד גוי אם הגוי עושה בה מלאכה בשבת מאחר שאין לוקח השכירות מותר ואם ישראל רואה מוחה בידו ע"כ אין לו על מה שיסמוך עכ"ל הב"י ולפמ"ש יש לרוקח עמוד גדול לסמוך עליו דעת הרא"ש הנ"ל דס"ל דשאלה קכ קניא ורש"י דס"ל שאלה עדיף וזה והי' כוונת הרוקח שאם הוי הישראל מקבל שכר אז הוי כשכירות ושכירות לא קנייא ועושה הבהמה מלאכה בשבת אבל כיון שאין הישראל מקבל שכר עבור שבת א"כ הוי בתורת שאלה ביד הנכרי ושאלה קנייא לכך אין חשש שביתת בהמהו בכך פירש הרוקח מה דקאמר הש"ס גזרה משום שאלה ומשום שכירות היינו כדרך אחד שכתבנו בביאור פרש"י מה דנקט שאלה קנייא כיון דחייב באונסין דהיינו דמפרש דמכירה בשכירות לא מחליף כיון דרחוק זה מזה הרבה רק דגזרינן מכירה אטו שאלה דדומה כו במקצת ושאלה גזרינן אטו שכירות דדומה לו במקצת ייע"ש לעיל וא"כ א"ש דתינח כיון דלכתחלה אסרו בשאלה אטו שכירות ומקח אטו שאלה אבל היכי שכבר הוא בידו בדעבד אין חשש כיון דמדין תורה אין בזה איסור כיון דשאלה קנייא וא"ש ומה דאם רוצה מוחה בידו הוי רק מכח מראית עין דבאם שותק נראה כנותן רשות או מסכים ויאמרו מדמסכים עמו הוי בשכירות ועיין בחידושי מחדש והנה ע"פ הנ"ל נראה ליישב דברי הג"א שהביא המג"א סי' רמ"ו שכתב דבישראל ששוכר מתחלה מעכו"ם יש לחוש דשכירות קנייא לחומרא ותמה המג"א דהרי ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה ומוכח דאף מספק שכירות לא קנייא ויע"ש ולפמ"ש י"ל כך דהנה קיי"ל הלוקח מקח לזמן פטור מאונסין וגנבה ואבדה ואינו חייב רק בפשיעה וכן כתב הטור וש"ע סי' שמ"ו דבעל בנכסי אשתו הוי כלוקח לכך פטור מאחריות ייע"ש א"כ מוכח דלוקח עדיף משוכר דלוקח פטור מאחריות ושוכר חייב באחריות וי"ל דמה"ט גופו מוכח דשכירות לא קנייא מדחייבה התורה שוכר באחריות גבבה ואבדה ואם איתא דשכירות קנייא א"כ הוי כמו לוקח לזמן וראוי שיפטור מאחריות גנבה ואבדה עכ"פ ומדחזינן שחייבה התורה את השוכר בגנבה ואבדה מוכח ששכירות לא קנייא ולכך בנכרי השוכר מישראל וכן ישראל מישראל כיון דבזה חייבין באחריות מוכח דלא הוי כמקח דמקח אין בו חיוב אחריות ובזה ודאי דשכירות לא קנייא אבל הג"א מיירי בישראל השוכר מנכרי כיון דישראל לנכרי ליכא חיוב אחריות שוב י"ל דשכירות קנייא דבזה שפיר הוי כמקח ולכך בזה מספקא להג"א אם שכירות קנייא כיון דאין בזה חיוב אחריות או גם בזה לא קנייא וא"ש ודו"ק היטב והנה עוד יש לדבר בסוגיא דשכירות קנייא והוא דיש להעיר הערה אחת בפ"ק דפסחים הנ"ל דקאמר שם למימרא דשכירות קנייא והתניא אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז ואי אמרת שכירות קנייא כי קמעייל לביתי' דנפשי' קמעייל וקשה מה קושיא הרי בב"ק פ"ד דף מ' ע"ב פריך שם הועד בבית שואל והחזירו לבעלים בעלים משלמין חצי נזק ושואל פטור מכלום סיפא רשות משנה רישא רשות אינו משנה ומסיק הש"ס דר"פ אמר מדסיפא רשות משנה רישא כמי רשות משנה ורישא ה"ט משום דכל מקו' שם בעליו עלי' וקשה הרי שם חזינן דרשות השואל נחשב שינוי רשות שהרי בהועד בבית שואל והחזירו חזר לתמותו ואעפ"כ מבית בעלים לבית שואל לא נחשב שינוי רשות מכח דשם בעליו עליו וא"כ ה"נ מה קושיא דלמא לעולם שכירות קנייא ומ"מ אסור להשכיר לבית דירה מכח דעכ"פ שם בעליו עליו ולכך הוי כבית ישראל ולכך תינח גבי ע"ז דאף ע"ז של אחרים אסור להכניס לביתו בזה אין אנן דנין רק על הבית חם הוי שלו והבית אף דהוי של הנכרי דשכירות קנייא מ"מ שם בעליו עליו ואשור אבל בחמץ הרי דעת ר"ת שם דאינו אסור רק בקבל עלי' אחריות אבל בלא קיבל עליו אחריות מותר א"כ מוכת דהיכי דהוי של הנכרי ממש מותר אף אם הכניסו לביתו ואינו אסור רק בקיבל אחריות ואיסור דקבלת אחריות הוי מכח דכדידי' דמיא דגורם לממון כממון דמיא וא"כ בזה י"ל ממ"נ אם כלך בתר גוף הדין דבחמץ הוי גל"מ כמ"ד ונחשב כדידי' הרי שוב אין הבית שלו מכח דשכירות קנייא והוי של הנכרי ואם נאמר כיון דשם בעליו עלי' עדיין לא יצא מרשות בעלים הראשונים א"כ גם בחמץ הוי שם בעליו עליו ושוב הוי של הנכרי עדיין וא"כ בזה י"ל ממ"נ אם כלך בתר גוף הדין דבאחריות הוי כדידי' גם בשכירות הוי כדידי' ואם נלך בתר שמא דשם בעליו עליו גם בחמץ הוי שם הנכרי עלי' וא"כ הוי חמצו של נכרי ולכך ממ"נ פטור ואין לומר דדוקא בשור הוי שמו עליו ולא בקרקע ולא בשאר מטלטלין דהנה דמלבד דזה אינו סברא לחלק בין שור לשאר מטלטלין גם מן הש"ס פ"ב דפסחים גבי כותח וכל מיני כותח אסור למכור בפסח לדעת ב"ש מכח דשמו עליו מכח דאף בשאר מטלטלין הוי שמו עליו ונהי דאנן קיימ"ל כב"ה היינו רק כיון דהוי מכירה ממש אין להשגיח במה דהוי שמו עליו אבל זה מודה דגם במטלטלין הוי שמו עליו דאין סברא לומר שיפלגו במציאות אם הוי שמו עליו או לא וא"כ קשה לשיטת התוס' דס"ל התם דמיירי בקיבל אחריות קשה כנ"ל ולכאורה הוי סייעתא לשיטת רש"י שם שמפרש דאף בלא קבלת אחריות אסור וא"כ לדידיה הוי אתי שפיר מה דפריך שם מאין משכירין בתים דלו יהא דטעמא התם מכח דשם בעליו עליו גם בחמץ נימא כן דמה דגם על החמץ הוי שם בעליו אין בכך כלום דהרי בשל נכרי נמי אסור אבל לדעת ר"ת צ"ע ואם נימא דדוקא גבי שור שייך לומר שם בעליו עליו ולא בדברים אחרים הוי א"ש מה שהקשינו לעיל למה כאן פריך הש"ס גם ממשנה דישראל ששכר פרה מכהו וכהן מישראל ובפסחים פריך רק מאין משכירין בתים ומן המשנה דישראל ששכר פרה לא דבר כלום ולפי הנ"ל א"ש דממשנה דישראל ששכר פרה וכו' לא הוי ראי' די"ל דשאני בהמה דשם בעליו עליו כל מקום שהולך לכך לא קנייא אבל בבית ואינך י"ל שפיר שכירו' קנייא אבל כאן בע"ז דמיירי נמי בבהמה פריך שפיר דתיתי מהי תיתי כיון דעכ"פ מוכח דבבהמה שכירות לא קנייא א"כ ראוי לגזור משום שאלה ושכירות וכו' ואפשר לומר דדוקא במועד יש חילוק בין שמו עליו או לא מכח דבמועד כתיב והועד בבעליו אבל בעלמא אין חילוק בין שם בעליו עליו או לא וצ"ע בכל זה ועיין מ"ש בש"ס דף ט"ז עוד בזה ועיין בב"ק דף מ"ח בפרש"י ר"ה הו"ל שוב חצר הניזק דכיון דנתן לי רשות דוכתא אקני לי' בגוי' והו"ל חצר הניזק מוכח נמי דס"ל שכירות שכירות קנייא והיינו ממש כדכתב הרא"ש בפ"ק דפסחים וקשה עליו מה שתמהו שם על הרא"ש ועיין בש"ס דף מ"ח ע"ב בב"ק מפורש שם כפירש"י שם וצ"ע גדול דהרי שכירות לא קנייא:
גמרא אימר לשחיטה זבין מריש הוי קשיא לי על לשון הש"ס דקאמר אימר לשחיטה ולמה הזכיר בנכרי שחיטה והו"ל לומר אימר לאכילה זבין ומה שנראה לי בזה הוא כנ"ל דמזה ראי' לפירוש הר"ן דכאן מיירי בטבח אבל בשאר נכרי אסור ולפ"ז י"ל דהנה מפורש בברייתא דלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ וכתבו שם התוס' דלכך נקטו כוס יין לנזיר מכח דמסתמא למשתייא קבעי לי' ולפ"ז ה"ה נמי באמ"ה לב"נ נמי מיירי אף בסתמא וכן מוכח בהרא"ש בפסקיו וא"כ מוכח דהנכרי חשוד אף בסתמא ולפ"ז קשה איך מותר למכור לנכרי בהמה שלימה ניחוש שיאכל ממנו אבר מן החי אך א"ש דלא מבעיא למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דפשיטא דאין לחוש בזה מסתמא ואפילו למ"ד בהמה בחיי' לאיברים עומדת עכ"פ אפשר הוא דקונה גם למלאכה ותלינן לקולא במלאכה כדקאמר הש"ס דלפני עור תלינן לקולא אך א"ל תינח בעלמא אבל בזה כיון דלמלאכה אסור ואין היתר רק דלאכילה קבעי לה א"כ בזה הוי ממ"נ אם קנאו למלאכה יש חשש שאלה וכו' ונסיוני ואם קנאה לאכילה הדר יש חשש אמ"ה לכך אין היתר רק בנכרי העומד למכור לישראל בשחיטה ולכך בזה ליכא חשש אמ"ה דדרכו למכור לישראל בשחיטה וליכא חשש אמ"ה מכח מי איכא מידי וא"ש ודו"ק: דרש"י ד"ה כיון דזבנה קנייא וכו' אבל על השבת לא נצטוו וכו' אין לשונו מדוקדק דמשמע שלא נצטוו אבל אי בעי מקיימין טפי הו"ל לפרש דאפילו אם ירצו לקיים אינם רשאים דב"נ ששבת חייב מיתה והו"ל לפרש דאסורין לשמור שבת:
רש"י בד"ה שאלה קנייא לימי שאילתה כיון דחייב באונסין הרי הוא שלו קשה לי מה ענין חיוב אונסין דנקט רש"י הרי בשכירו' ליכא חיוב אונסין ופריך הש"ס שכירות קנייא ובע"כ כיון דזכה בהשימוש להיות משתמש בה כך וכך נחשב שלו ומכ"ש בשואל שכל הנאה שלו דקנייא ואין לומר דשאני שכירות שנותן דמים משא"כ שאלה דהוי בחכם דמה בכך הרי בכל דוכתא מתנה כמכר ועיקר הקנין הוי בשומרין המשיכה ומה לי שאלה או שכירות כיון דהוי קנין הפירות שלו מה לי אם מחל לו השכירות או לא בכל דוכתא מתנה כמכר ולמה לרש"י החיוב אונסין דנקט רש"י ואף אם נדחק דס"ל לרש"י לחלק בין שאלה לשכירות ונאמר דרש"י לשיטתו דמפרש גבי ב"ח קונה משכון להתחייב באונסין ומוכח דקנין בחיוב אונסין תלוי וממילא דהיכי דחייב באונסין קנהו אכתי קשה א"כ הרי הש"ס החלה פריך תרווייהו שאלה קנייא שכירות קנייא ואח"כ פריך הש"ס ושכירות מי קנייא וכו' ומסיק אלא שכירות לא קנייא והשתא דאמרת שכירות לא קנייא גזירה משום שאלה ומשום שכירות ואם שאלה הוי ענין בפ"ע נהי דמשכירות הדר בי' משאלה מי מכריחו לחזור בו והו"ל לשאר בסברתו דשאלה קנייא וגזרה משום שכירות או נסיוני ובע"כ דשאלה ושכירות קנין אחד להם רק מטעם קנין הפירות ולכך כיון דהדר משכירות הדר בי' גם משאלה וא"כ למה נקט רש"י תחלה חיוב אונסין וצע"ג להבין דברי קדשו בכאן:
בא"ד שאלה קניי' לימי שאילתה כיון שחייב באונסין הנה חבת לימי שאילתה מיותר דפשיטא דלא קנייא רק לימי שאילתה ולא יותר אך נראה דרש"י כוון בזה כוונה מיוחדת ויתיישב בזה מה שעמדנו לעיל למה נקט רש"י חיוב אונסין בלא"ה קנייא מכח הנאת השימוש דלא גרע משכירו' וכבר כתבנו מזה כמה פעמים וכעת נראה כך דודאי הוי קשה לרש"י דקדוק הלשון מה שהאריך הש"ס שאלה קנייא ואגרא קנייא דהו"ל לומר בקיצור שאלה ואגרא קנייא ולזה מחלק הש"ס כך דיש חילוק בין שכירות לשאלה דבשכירות אף להס"ד דקנייא אין הכונה דהוי רק של השוכר ולא להמשכיר כלל רק הכונה דהוי קנין גם להשוכר בו אבל נחשב של המשכיר ג"כ וכדמוכח גם מלשון תשובת הרא"ש הובא בב"י חו"מ סימן ר"ס דהשוכר והמשכיר הם כשותפין בזה ייע"ש ומה דפריך הש"ס שכרה קנייא היינו כיון דקיימ"ל בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דכל אחד לתוך שלו הוא נכנס כראב"י ומטעם ברירה וכמו שביאר הר"ן שם בנדרים הענין דבכה"ג אמרינן יש ברירה דבשעה זו שהוא משמש נחשב כשלו וא"כ ה"נ בשכירות דנחשבו השוכר והמשכיר כשותפין אז בשעת שהשוכר משמש בו אמרינן ברירה דבאותה שעה שלו הוא וא"כ לפ"ז כל ימי השכירות בשעה שאינו משתמש בה לא נחשב קנוי לו השכירות לגמרי רק הוי כדבר השותפות רק בשעת השימוש ממש אז אמרינן ברירה ואז בשעה ההיא הוי שלו ממש והרי עיקר החשש הוי עבור שיעשה בה מלאכה בשבת ולכך פריך כיון דאגרא קנייא עכ"פ בשעת השימוש א"כ ממ"נ שלא בשעת השימוש אין חשש כלל ובעת השימוש הרי אז קנייא והוי שלו ובדידיה קעביד וזה בשכירות אבל בשאלה כיון דחייב באונסין אז לא נחשב כשותפין עם המשאיל רק הוי שלו לבד של השואל וכיון דהוי של השואל לבד אין חילוק בין שעת השימוש או לא ולכך כל ימי השאלה הוי כשלו וזה דכפל הש"ס בלשונו שאלה קנייא לכל ימי השאלה אגרא נהי דלא קני א לכל ימי השכירות עכ"פ קנייא לשעת המלאכה ומכח ברירה וזה דדייק רש"י בלשונו לימי שאילתה לאפוקי שכירות דלא קנייא רק לשעת השימוש ולכך פרש"י דלמה עדיף שאלה משכירות דה"ט מכח חיוב אונסין ודו"ק ועיין מ"ש לקמן שכן נראה שיטת הרא"ש בפסחים:
רש"י בד"ה אימר לשחיטה זבנה ותלינן לקולא ומתניתין בבהמה טמאה אפילו בסתמא יש לדייק דמה בכך דהוי בהמה טמאה הרי בהמה טומאה מותרת לנכרי ומה"ת לא נתלה בי' לאכילה יותר מבטהורה ואם נאמר דדוקא פרה דשכיח לאכילה תלינן לאכילה אבל בהמה טמאה דלא שכיח לאכילה לא תלינן לאכילה א"כ אם גם רש"י מחלק בין שכיח ללא שכיח לא הוי צריך רש"י לתרץ בבהמה טמאה או בפירוש הו"ל לפרש בפשיטות דדוקא פרה דשכיח לאכילה תלינן לאכילה אבל בשאר בהמות דלא שכיח לא תלינן וצ"ע ואפשר מכח קושיית התוס' בשם ר"ת דפרה דרכה לחרישה לא פירש כן:
תוס' בד"ה ושמעה לקלי' וא"ת למ"ל טעמא דמחמר תיפוק לי' משום שביתת בהמתו לחוד ונלפע"ד ליישב קושייתם ע"פ מה דקיי"ל באו"ח סימן רמ"ו באם השכיר בהמתו כבר לעכו"ם יפקירנה בינו לבין עצמו על יום השבת ומ"מ אין כח ביד שום אדם לזכות בה ייע"ש והנה יש להבין מה דקאמר הש"ס דחיישינן שמא מזבין לה סמוך לשקיעת החמה ושמעה לקלי' ואזלא מחמתו ומ"מ ניחוש למלתא דאיסורא ולא נימא דראוי לאוקמא אחזקת כשרות ומסתמא לא ימכור סמוך לשקיעת החמה ואם ימכור יהי' נזהר שלא ישמיע קלי' להיות מחמר אך בע"כ הכונה דזה דומה למה דאמרינן בעלמא דאדם בהול על ממונו וכו' כן ה"כ יש לחוש שיהי' כראה לו אז ריוח במכירה ומתוך כך יהי' בהול על ממונו ולא יחוש על שהוא סמוך לשבת וגם לא יהי' נזהר משמיעת קול בכונה בכדי שתלך אחר קלי' ויקננו הלוקח וכדאמר הש"ס דניחא לי' דתיזיל ולכך חיישינן שמתוך שהוא בהול על ממונו לא יחוש לאיסורא ולכך א"ש דזה תינח היכי דאין לו תקנה לפרוש מאיסור רק ע"י הפסד ממון חיישינן שמתוך שהוא בהול על ממונו יורה היתר לנפשו ולא יחוש לאיסורא וא"כ תינח ללאו דמחמר דשייך אף בבהמות אחרים לכך אין לו תקנה רק אם יבטל המקח בזה חיישינן כיון דבהול על ממונו יורה היתר לעצמו אך בענין לאו דשביתת בהמתו דלא שייך בשל אחרים ואם כן יש לו היתר להפקירו באותו שעה וזה אין לו הפסד שהרי אין יכול אחר לזכות בו וא"כ בידו לעשות הפקר על אותה שעה א"כ אם יזדמן כך מסתמא יפקירנו ולא יעבור על שביתת בהמתו משא"כ בשאלה ושכירות דיש חשש שישכירם ימים רבים קודם השבת ובזה יש לחוש שמא ישכח להפקירו ביום השבת ויעבור על שביתת בהמתו וממ"נ בשעת השאלה דהוי ימים הרבה קודם השבת לא יזכור יום השבת ובסמוך לשבת כיון דאינו סמוך לשאלה יצא הדבר מלבו להפקירו ע"ד מה דמצינו בכמה דוכתא כיוצא בזה אבל בחשש נסיוני דלא הוי חשש רק סמוך לשבת ואז בשעת מעשה אם יזדמן כך מסתמא יזכור להפקירו וכיון דבידו להפקירו בלי הפסד שוב ליכא למיחש לאיסורא וא"ש ודו"ק היטב ועיין בהשמטות לא"ח סי' רמ"ו שם כתבתי ישוב אחר בזה בחידוש' מכבר ייע"ש בא"ד ושמעי' קלי' ואזלא מחמתי' הנה לעיל כתבנו ליישב קושייתם ועוד נראה לומר דהנה קיי"ל לרוב הפוסקים דמלאכה שאצ"ל פטור עלי' והיינו כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה וכדומה וא"כ ה"נ יש לומר בשלמא בחשש שאלה ושכירות דהוי חשש שיעשה בה מלאכה הצריכה לו לגוף המלאכה לכך הוי חשש שפיר אבל בחשש נסיוני הרי אם תלך ריקן ליכא חשש שביתת בהמתו רק דיש לחוש שיטעין אותה משוי כפרש"י וא"כ בזה הרי אינו צריך לגוף הענין רק לנסותה אם תלך יפה א"כ הוי משוי זו עכשיו מלאכה שא"צ לגופה וא"כ הרי אף אם הוא הי' עושה כן הוי רק איסור דרבנן וכל שבהוא עצמו פטור אבל אסור קיי"ל בבהמתו מותר לכתחלה וא"כ אין כאן חשש נסיוני כלל לכך מוכרח הש"ס לומר דהוי מכח מחמר וזה הוא עצמו עושה ובו נהי דהוי מלאכה שא"צ לגופה איסור דרבנן עכ"פ איכא ומה דמסיים הש"ס ומחמר חייב חטאת היינו דלכאורה קשה דלפמ"ש הוי רק גזרה לגזרה כיון דנסיוני גופו אינו רק איסור דרבנן וא"כ איך גזרינן אטו נסיוני אך הנה ביבמות דף קי"ט משני שם הש"ס לאיסור כרת חששו לאיסור לאו לא חששו ופריך שם הש"ס כל שבדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת משמע הא בדרבנן שפיר יש לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת וכן פרש"י התם וז"ל הא מידי דספקא לאו הרחקה דרבנן הוא בדבר המותר דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד א"כ מפורש דלענין הרחקה שפיר יש לחלק בין כרת ללאו וכן מפורש בפ"ב דביצה דמשני שאני שבות שבת משבות יו"ט ייע"ש א"כ מוכח דלאיסור כרת עשו הרחקה יותר מאיסור לאו א"כ ה"נ כן יהי' כוונת הש"ס דאף דבעלמא לא גזרינן גזרה לגזרה באיסור לאו בזה לא עשו הרחקה בגזרה לגזרה אבל בזה כיון דהוי חשש מחמר ומחמר אחר בהמתו חייב חטאת א"כ הו"ל איסור כרת ובאיסור כרת גזרינן אף גזרה לגזרה ובזה עשו הרחקה אף בגזרה לגזרה וא"ש ודו"ק היטב והנה יש להסביר הדבר יותר דהנה כבר כתבנו דכאן מצינו דגוזרין גזרה לגזרה דהרי במקום שנהגו שלא למכור דקה אין מוכרין וביאר העט"ז והש"ך בשם רש"י והרע"ב דגזרינן דקה אטו גסה, א"כ חזינן דגוזרין גזרה לגזרה א"כ כמו כן י"ל גזרינן מכירה אטו נסיוני אף דהוי רק שבות דרבנן אך בזה לבד לא הונח דהרי בכל מקום אין מוכרין בהמה גסה והרי במקום שנהגו למכור בהמה דקה מוכרין וא"כ קשה הרי באותו מקום שמוכרין דקה בע"כ ס"ל דלא גזרינן גזרה לגזרה וא"כ לדידהו אמאי אין מוכרין בהמה גסה הרי הרי הוא גזרה לגזרה ובפרט לטעם הר"ן דלכך אסרו דקה אטו יחוד וא"כ מקום שנהגו למכור בע"כ דלא גזרו אטו יחוד והיינו כיון דיחוד גופו דרבנן לא גזרינן גזרה לגזרה וא"כ קשה למה אסרו גסה מכח אטו נסיוני הרי הוי נמי גזרה לגזרה לכך משני דמחמר היי לי' חיוב חטאת ולכך נהי דבחשש רביעה לא גזרו גזרה לגזרה בחשש כרת גזרינין גזרה לגזרה ולשיטת הר"ן ניחא יותר דלטעם דקה אטו גסה לא הוי פרכא בלא"ה די"ל שלשה גזרות לא גזרו אבל שתים גזרו אבל לפירוש הר"ן א"ש דהוי קשה כיון דבמקום שנהגו למכור לא גזרו מכירה אטו יחוד א"כ מוכח דאף חד גזרה לגזרה לא נזרו וא"כ למה גזרו בגסה אטו נסיוני הרי הוי נמי גזרה לגזרה לכך מחלק בין איסור לאו לאיסור כרת ודו"ק היטב כי הוא נכון בעז"ה:
תוס' בד"ה ישראל ששכר פרה מכהן וכו' וניחא נמי שיכול להאכילה וכו' הנה המשך דבריהם נראה דזה מוכיח אל הקודם דקושייא האחרונה לבד לא הוי קשייא די"ל כפרש"י רק דלפי מה שהקדימו להקשות למה לא פריך מרישא וע"ז תרצו דמיירי באין מזוניתי' עליו וא"כ לפ"ז קשה דא דייק מסיפא דשכירות לא קניי' לידוק מרישא להיפוך דשכירות קנייא דאל"כ למה לא אשמעינן רבותא טפי דאפילו מזונותי' עליו יאיכילנה כרשיני תרומה כיון דשכירות לא קנייא ובע"כ במזונותי' עליו לא יאכילנה ומוכח דשכירות קנייא וא"כ קשה דרישא וסיפא סתרי אהדדי אך לזה כתבו דלא כפרש"י רק דלכך ניחא נמי מה שיכול להאכילה כרשיני תרומה ולא חיישינן להפסד כהן מכח דהוי מזונותי' על הכהן ולכך אין ראי' מרישא דשכירות קנייא די"ל לא קנייא ומה דלא נקט אע"פ שמזונותי' עליו היינו משום דאז אסור מטעם אחר מכח הפסד כהן ומזה מוכח דלא כפרש"י דאי כפרש"י א"כ אף שמזונותי' עליו יכול להאכילה א"כ למה נקט ברישא אע"פ שמזונותי' עליו בע"כ מכח שכירות קנייא וא"כ קשיא רישא וסיפא אהדדי מיהו לפי דעת הב"ח דס"ל שכירות קנייא מדרבנן א"ש בלא"ה דלא פריך רישא וסיפא אהדדי דבתרוייהו אזלינן לחומרא ברישא היכי דמזונותי' עליו לא יאכילנה מכח דעכ"פ שכירות קנייא מדרבנן ובסיפא לא יאכילנה מכח דשכירות לא קנייא מן התורה ועיקר פלפול הש"ס הוי להוכיח דעכ"פ מן התורה שכירות לא קנייא ודו"ק היטב ובעיקר קושייתם מ"ט לא דייק מרישא אני תמה על עצמי דלפי דעתי בעניי אין התחלה לקושיא זו דהרי בכל הקנינים בעינן שיכוין הקונה לקנות ובלי כוונתו לא קנה כדאמרינן בעלמא זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות א"כ ה"נ בשלמא בשאר שכירות דטוב להשוכר להיות הגוף נקנה לו לזמן שכירותו אמרינן מסתמא המשכיר מקנה לו לגמרי לאותו שעה והשיכר מכוין לקנותה על אותה זמן אבל בישראל ששכר פרה וכהן ובידו להאכילה כרשיני תרומה שהוא בזול ובחנם הוא לו א"כ בזה ודאי לא ניחא להשוכר לקנותה לדעתו בזה ודאי אינו מכוין לקנותה והרי אם הי' משכיר לו ומתנה בפירוש השוכר שאינו רוצה לקנותה פשיטא דכל תנאי שבממון קיים ואינו דומה לקנין ממש בזה לא שייך תנאי לומר דהוי כמתנה שלא יקנה דהוי תנאי הסותר למעשה דהרי קנהו והוי כקונה ע"מ שלא יקנה אבל שוכר דהוי ענין מבחוץ דהרי באמת אינו שוכרו רק לשימוש דהרי לפי האמת קיי"ל שכירות לא קנייא ובע"כ דשכירות הוי ענין בפני עצמו וא"כ אף אם שכירות קנייא הוי הקנין ענין מבחוץ ולא הוי כתנאי הסותר למעשה ולכך אם מתנה ששוכר ע"מ שלא יקנה ודאי מהני וא"כ י"ל ה"נ בסתמא בישראל ששכר פרה מכהן כיון דבסתמא ניחא לי' שלא יקנה הר אומדנא דמוכח שאינו רוצה לקנות והוי כאלו התנה משא"כ בישראל שמשכיר בהמה לנכרי דלשניהם הן לישראל הן לנכרי הוי טובה הקניי' לכך אמרינן דשכירות קנייא ובסיפא פריך שפיר דבכהן מישראל ניחא לי' שיקנה לו ולמשכיר כדי שיאכילנה כרשיני תרומה ואם אעפ"כ אסור מוכח דשכירות לא קנייא וז"ב ונכון לדעתי לולי שהתוס' לא פירשו כן וצ"ע ובזה הי' אפשר ליישב פרש"י ד"ה שאלה קנייא עה דנקט שהוא חייב באונסין ותמהתי עליו לעיל דלמ"ל כן הרי בלא"ה קנייא מכח הפירות כמו בשכירות ייע"ש מ"ש לעיל ולפמ"ש כאן י"ל דהוי קשה ברש"י כפל הלשון שאלה קנייא שכרה קנייא דהו"ל לומר בקיצור שאלה ואגרא קנייא ולזה מפרש דשאני דין שאלה מדין שכירות דבשאלה כיון דחייב באונסין הוא עצמו הוי קנין הגוף וא"כ אם מתנה שלא יהי' קנוי לו לא מהני דהוי כמתנה בקנין ממש שקונה ע"מ שלא יקנה דהוי כתנאי הסותר למעשה אבל בשכירות הוי הקנין ענין מבחוץ ולכך בזה מהני תנאי אם מתנה שלא יקנה ולכך פריך שאלה קנייא בכל אופן אף אם מתנה שלא יקנה אגרא נהי דלא קנה בע"כ מ"מ בסתמא קנייא דבסתמא ניחא לי' שיקנה ולכך פרש"י דלכך שאני שאלה משכירות מכח חיוב אונסין וא"ש ודו"ק:
בא"ד ועוד דאם הי' על ישראל אדדייק מסיפא דשכירות לא קנייא לידיק מרישא וכו' הנה אני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם כלל דמה הועילו במה שפירשו במזונותי' על הכהן אכתי קשה סוף סוף מוכח דשכירות לא קנייא דאי קנייה הרי הוי הפרה של הישראל ומה בכך דמזונותי' על הכהן אטו בעבור המזונות לבד יהי' מותר להאכיל בהמת ישראל בתרומה ואם נימא דהאמת כן דעבור המזונות לבדו מותר להאכילה בתרומה א"כ קשה מסיפא למה כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה לו יהא דשכירות לא קנייא סוף סוף הרי הוי מזונותי' על הכהן ואם באינה שלו לא מהני מזונותי' עליו א"כ שוב מוכח מרישא דשכירות לא קנייא דאל"כ הרי הוא של ישראל ומה בכך שמזונותי' על הכהן ואם ס"ל להתוס' דנהי דשכירות קנייא היינו רק דהוי גם של השוכר מיהו הוי גם של המשכיר ונחשבו כשותפין לכך כיון דהוי כשותף וגם מזונותי' עליו מותר בתרומה משא"כ בסיפא כיון דשכירות לא קנייא אינה שלו כלל א"כ לפי זה לא הוי צריכין לומר דמיירי במזונותי' עליו דאף במזונותי' אינן על הכהן דמרישא י"ל דעכ"פ שותפין הוי אבל מסיפא קשיא ובע"כ דלא הוי ניחא לומר דהוי כשותפין דא"כ למה יהי מותר בשבת כיון דהוי גם של ישראל ובע"כ מוכח דשכירות קנייא ולא הוי של המשכיר רק של השוכר א"כ מה מהני מזונותי' עליו אם אינה שלו וקשה ממ"נ ואפשר דכוונת התוס' די"ל דשכירות קנייא זה עצמו תלוי במזונותי' עליו דהיכי דמזונותי' על השוכר אז שכירות קנייא אבל באין מזונותי' עליו אז שכירות לא קנייא ולכך הוי מצי לתרץ דהש"ס דפריך שכרה קנייא היינו במזונותי' על השוכר דהיכי דאין מזונותיה עליו לא שכיח וסתם שכירות הוי מזונותיה עליו ולכך פריך שכרה קנייא אבל המשנה דישראל ששכר פרה מכהן מיירי באין מזונותי' עליו ובזה שכירות לא קנייא אבל מסיפא פריך שפיר דמוכח דאף במזונותי' עליו שכירות לא קנייא אך א"כ קשה מהו פריך הש"ס ושכירות מאין משכיר לו דירה הרי י"ל שאני בהמה דהוי מזונותי' עליו לכך שכירות קנייא משא"כ בבית דירה דלא שייך חיוב מזונות הוי כאין מזונותי' עליו ובזה שכירות לא קנייא וצ"ע ואפשר אף בבית שייך לחלק בין אם הוי אחריות התיקון על השוכר או לא והוי כמו בבהמה מזונותי' עליו ועיין כיוצא בזה בב"ח הובא בט"ז א"ח סי' ת"ן ובמג"א שם מפורש יותר שמחלק שם בנידון אירנדא אם הוי על הישראל לתקן הרחיים והיורות הוי ברשותו או לא לדבריו כאן בתוס' שמוכח שיש חילוק בין שכירות קנייא בין מזונוותי' עליו או לא ונראה דזה טעם הב"ח ויחוש הב"ח לדעת הג"א דבישראל מנכרי מספקא לי' אם שכירות קנייא או לא אך היינו דוקא במזונותי' על השובר וה"ה נמי תיקון ש"ר הרבה דברים המתקלקלין ע"י השכירות הוי כמזונותן עליו בבהמה ודו"ק תוס' בד"ה אימר לשחיטה זבנה וכו' וא"ת נהי דלשחיטה זבנה מ"מ ניחוש שמא ירביענה קודם שישחטנה קשה לי מהו פריך הרי י"ל דמיירי במקום שנהגו למכור בהמה דקה ושם לא חיישי לרביעה מכח דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר רק דהקושייא הוי דבהמה גסה בכל מקום אין מוכרין ולזה קאמר דלמלאכה לא חיישינן דאימור לשחיטה זבנה ולרביעה לא חיישי דנכרי חס על בהמתו וצ"ע בא"ד וי"ל דמלתא דלא שכיחא הוא וכו' קשה לי ממ"נ אם הך דאין מעמידין בהמה בפונדקאות דומה ממש למוכר לשחיטה דגם ביחוד הוי רק לשעה ולא חיישינן לרביעה א"כ קשה לפי האמת מ"ט אין מעמידין בהמה וחיישינן לרביעה ובמכירה תלינין דלשחיטה זבנה ולא ירביענה ואם נאמר דביחוד והעמדה גרידא נמי שכיח הוא יותר לרביעה ממכירה לשחיטה א"כ קשה מהו פריך הש"ס לעיל מקום שנהגו למכור מוכרין מכלל דבמנהגא תליא מלתא והתנן אין מעמידין ומה קושיא נימא דהטעם דמקום שנהגו למכור מוכרין הוי מכח ה"ט גופו דתלינן דלשחיטה זבנה ושוב אין לחוש לרביעה דלא שכיח כמו שכתבו התוס' כאן אבל הך דאין מעמידין דהוי יחוד ושכיח הרביעה יותר בזה חיישינן לכ"ע וצ"ע ובעיקר קושייתם לא ידעתי מהו קא קשיא להו הרי שאני ושאני דלרביעה הוי ס"ס להיתרא דלמא קונהו לעבודה ואז בודאי לא ירבענה דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר ואת"ל שלא קנהו לעבודה אכתי דלמא לא קנהו לרביע' רק לשחיט' ולא ירביענה כלל ובזה פשיטא דאין לחוש רק לחשש מלאכה דהוי רק חד ספקא דלמא לשחיטה דאם קנהו למלאכה הוי אסור לכך קמ"ל דבזה אף בחד ספקא משתרי כיון דעיקרו דרבנן הוי ספקא דרבנן ולהקל ואפשר דזה עצמו כוונת התוספות מ"ש דלא שכיח וכוונתם כנ"ל דלכך לא שכיח דאפשר שמכרו לרדיא ועבודה ואפשר לשחיטה לבד ובזה הוי מיושב קושייתינו הנ"ל דתינח בגסה אבל בדקה דלא שכיח עבודה מודים התוס' דשכיח לרביעה אף בקונה לשחיטה ולכך לא משני כן לעיל ודו"ק:
בא"ד אבל לוקח סוסים כדי למוכרם להרויח אסור לכאורה אין זה מוכרת לפמ"ש לעיל דלדידן דאין בקיאין בקלא לא שייך חשש נסיוני וכן חשש שאלה ושכירות דלא שכיח דמושלי רק שכתבו דעכ"פ שכיחי להשכיר וא"כ באלו שקונים רק כדי למכרם אלו אין דרכם להשכיר רק למכור וא"כ אין בזה שום חשש איסור כלל וא"ש: