עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף יד:
גמרא תרנגול לבן למי הבו לי' שחור ושקול וכו' קשה לי דכאן מספקא לי' אם בכה"ג לא שייך ערומי קמערים ומוותר ולעיל פריך הש"ס בפשיטות אילימא דאמר תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי אפילו בין התרנגולים נמי לא ומה קושיא נימא דמה דקתני במשנה בין התרנגולים היינו דקאמר לבן למי ויהבו לי' שחור ושקיל אדום ושקול וביני ביני מוכר לו לבן בזה מותר כה"ג ומה רומיא ואין לומר דפריך א"כ תפשוט הך בעיא דלקמן ז"א דהרי מגוף המשנה אי אפשר למפשט די"ל דמיירי בלא אמר תרנגול לבן רק מדברי ר"ז דקאמר דאינו אסור רק בתרנגול לבן יהי' מוכח מן המשנה כן ומדבר אמורא אין לפשוט די"ל דר"ז גופיה מבעיא ליה וכדמשני בפ"ג דסוכה לר"פ פשיטא ליה ולאידך מספקא ליה וכן בב"ק ובכמה דוכתא וא"כ ה"נ נתרץ כן ועוד הרי בנדרים בבעיא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו כתב שם הר"ן והתוס' דרוצה למפשטי' רק ממשנה וברייתא וברייתא וא"כ י"ל ה"כ מבעיא ליה למפשטי' המשנה ומברייתא וממשנה וברייתא אין ראיה זולת דברי ר"ז כלל ולעולם ר"ז י"ל דמפרש באדום ושקיל שחור ושקיל ומה קושיא וצ"ע:
גמרא תנן ר"מ אומר וכו' אין מוכרין להם במחובר לקרקע וכו' עיין בתוס' ד"ה תורניתא מ"ש בזה ועוד קשה לי דהרי מפורש בש"ע סימן קכ"א שמוכר לו ע"מ שיקוץ וקוצץ וא כ מה קושיא נימא דר"א מיירי במוכר לו דקל ע"מ לקצוץ לכך בשאר אילנות מותר ובדקל טוב אסור אך י"ל לפי מ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות דהעבודה הוי בזה בפירות הדקל שמקריבין ממנו לע"ז א"כ בע"כ מיירי שמוכר לו שלא יקוץ מיד דאם יקוץ מיד א"כ לא יוציא פירות ואין כאן חשש עבודה ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בד"ה תורניתא על רש"י דהרי אין מוכרין להם כל דבר המחובר לקרקע ולפמ"ש י"ל דדוקא בדקל טוב שאין הוא ראוי לעבודת ע"ז רק פירותי' א"כ אם מכר לו גוף הדקל הוי עיקר האיסור בשביל שיהי' גדל בו פירות לע"ז א"כ בע"כ שלא התנה ע"מ לקוץ דאם התנה ע"מ לקוץ ליכא פירות ולכך פריך שפיר אבל התם בתורניתא פירש רש"י דהעבודה הוי לתלות אותו בפני ע"ז ובפרט דארז אינו עושה פירות א"כ לא הוי עבודה רק בגופו א"כ י"ל שפיר שמכר לו ע"מ לקוץ וקוצץ ולכך אין איסור רק מכח לפני עור והנה לפי פירוש הרמב"ם דהעיקר עבודה הוי בפירות י"ל שבהך סברא פליגי ר"מ ורבנן דמשמע דרבנן מתירין בדקל טוב ור"מ אוסר והיינו דרבנן ס"ל כיון דהוא אינו מוכר לו הפירות רק הדקל והרי אינו עובד בדקל רק בפירותיו ולכך הוי כלפני דלפני דלא מפקידינן ור"מ ס"ל דאינו בכלל לפני דלפני ושייך גם בזה לפני עור זה הוי לפי הס"ד הש"ס דמיירי במוכר לו הדקל בע"כ פליגי בהך סברא לרבנן נחשב לפני דלפני ולר"מ לא נחשב זה לפני דלפני ולפי מה דמשני הש"ס דמיירי בפירות דקל יהי' פליגי בהך סברא דר"מ לשיטתו דס"ל דאדם מקנה דשב"ל וא"כ אין צורך לומר דהוי כוונתו שמוכר הדקל לפירותי' רק דמוכר גוף הפירות ובמכירת הפירות שייך לפני עור כיון דהם הם התקרובת ורבנן לשיטתם דס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל והמוכר פירות בע"כ כוונתו באופן המועיל וכוונתו שמוכר הדקל לפירותי' ואף דרבנן ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה מ"מ היינו רק באמירה אבל במעשה גם לרבנן אין אדם עושה מילי בכדי כדקיימ"ל בח"מ סימן מ"ב דהיכי שמתבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד בעהש"ט עה"ת ייע"ש ועוד יש כמה ראיות דלפעמים אף לרבנן אין אדם מוציא דבריו לבטלה לכך ה"נ הוי כוונתו שמוכר לו דקל לפירותי' ושוב כיון דאין עובדין בדקל רק בפירות הוי לפני דלפני וחשש איסור חני' בקרקע ליכא בזה כיון דאינו מוכר לו הקרקע רק לפירותי' דהרי קי"ל ומפורש כן במשנה שמשכיר לו בתים וא"כ מוכח דקנין פירות מותר אף דשכירות כיומא ממכר הוא א"כ ה"נ מותר למכור לו דקל לפירותי' ולכך חני' בקרקע לא הוי ולפני עור לא שייך כיון דאינו מוכר הפירות רק כח הדקל הוי כפני דלפני ור"מ מודה דכל הנ"ל הוי לפני דלפני רק דהוא לשטתו ס"ל דהפירות עצמו מכר ורבנן ס"ל דהדקל לפירותי' מכר ולהס"ד פליגי באם זה נחשב לפני דלפני או לא כנלפע"ד נכון ודו"ק היטב:
במתני' מקום שנהגו למכור וכו' פרש"י כגון מקום שלא נחשדו על הרביעה וכו' קשה לי למה נקט רש"י הס"ד דש"ס והרי למסקנא מסיק הש"ס דאף רב הדר ביה וס"ל דאדם חש על בהמתו שלא תעקר א"כ ס"ל דלא שייך חשש רביעה במכירה ובע"כ הטעם דמקום שנהגו שלא למכור הוי מכח גזרה דקה אטו גסה או טעם אחר ולמה עזב רש"י המסקנא ופירש כפי הס"ד ואפשר ליישב בדוחק דכוונת רש"י דאף למסקנא היינו רק בסתם דבסתם לא חיישינן לרביעה מכח דאדם חס על בהמתו אבל ודאי יש מקומות דאף על שלו הם חשודין על הרביעה ולכך פרש"י דתליא במקום שנהגו מיהו בהיות כן קשה על התוס' ד"ה אמר רב דכמה דהדר בי' רב ניחא והו"ל להקשות על פירש"י דס"ל דגם למסקנא הוי הטעם מכח חשש רביעה א"כ נשאר קשה אף לפי המסקנא מ"ט בכותים אסור דהרי הם לא חשידי על הרביעה וצ"ע למה לא הרגישו התוס' בזה. רש"י בד"ה לא סתמא צריכא למימר דמזבנינן דלא תנינן אלא תרנגול לבן כוונת רש"י בזה דלא בעי לפרש דקושיות הש"ס הוי מכח סברא דמסתמא פשיטא דמותר וכדרך הש"ס בכמה דוכתא פשיטא דאח"כ מוקי הש"ס באמת דפירושן היינו חוורתא וא"כ ס"ל באמת לאיסורא והאיך ס"ד דיסתור הש"ס דבריו תכ"ד דתחלה פריך פשיטא דמותר ואח"כ מסיק דבאמת אסור ולכך פרש"י דאין הכוונה להקשות מסברא דודאי י"ל דאסור רק דפריך דההיתר א"צ לפרש דממילא משתמע כיון דלא נקטו בכלל האיסור ממילא נדע ההיתר אבל למהו דמסיק דפירושיהן הוי חיטי חוורתא א"כ מפורש במשנה באמת דאסור ת"ל דבאמת אסור וק"ל:
רש"י ד"ה מקום שנהגו למכור בהמה דקה כגון מקום שלא נחשדו על הרביעה והכי מפרש לה בגמרא ואל ישנה אדם מפני המחלוקת לא גרס ליה הכא אלא בפסחים המשך כוונתו נראה דודאי אם הטעם דלכך נהגו שלא למכור מכח דגזרינן דקה אטו גסה כמ"ש הש"ך בסימן קמ"א בשם העט"ז ורש"י ורע"ב או כמ"ש הר"ן כאן דגזרינן מכירה אטו יחוד בכל אלה כיון דבגופייהו ליכא איסור רק מצד גדר וסייג אטו ד"א א"כ בזה האיסור חל מצד הישראל שבמקום זה קבלו עליהם חומרא זו ובמקום אחר לא קבלו עליהם חוטרא זו ודאי שייך למתני כאן אל ישנה מפני המחלוקת דהיינו אח יבא אחד ממקום שמוכרין למקום שאין מוכרין אם ירצה למכור שם אסור לו לשנות מפני המחלוקת והוי ממש דומיא דהתם במקום שנהגו לעשות בע"פ או לא אבל אם הוי הטעם כפירוש רש"י דיש מקומות שחשודים נכרים על הרביעה ויש מקומות שאין חשודים הנכרים על הרביעה ובמקום שהנכרים חשודין אסורין למכור ובמקום שאין חשודין מותרים למכור א"כ בזה לא הרי השינוי מצד ישראל רק מצד הנכרים דבמקום זה חשודין ובמקום זה אין חשודין א"כ פשיטא דמדינא אסור למכור מי שהוא ממקום אחר שמוכרין אסור לו למכור במקום שאין מוכרין כי מה שנהגו היתר במקום שמוכרין היינו מכח דשם אין חשודין אבל במקום הזה הנכרים חשודים וא"כ מדינא אסור לו למכור שם ולמ"ל הטעם דאל ישנה מפני המחלוקת לכך פירש"י דלא גרס לה הכא והיינו לפי מה שהקדים תחלה דהטעם הוי רק מכח שבמקום הזה לא נחשדו ובמקום הזה נחשדו לכך לפי הטעם הזה לא גרסינן הכא דאל ישנה מפני המחלוקת דלא שייך דבלא"ה אסור רק בפסחים שייך שפיר אבל הרי"ף מפרש כטעם רש"י והרע"ב או כטעם הר"ן ולכך גרס שפיר אל ישנה מפני המחלוקת דשייך הכא כמו בפסחים וא"ש ודו"ק:
תוס' בר"ה חצב קשבא וכו' במסקנא דהך שמעתא כ' ר"ב ברבי כיון דשאר דברים פירושן אסור א"כ אסור לעולם למכור לבונה לכומר עכו"ם דהוי כמו פירושן דדבר ברור הוא דלתקרובת בעי ליה וכו' דבריהם מחוסרין הבנה דמה ענין שאר דברים לפירושן ללבונה דהרי לבונה מפורש במשנה לאיסור ואפשר לפרש כוונתם דס"ל דבלבונה בעינן שיאמר לבונה זכה כמו תרנגול בעינן שיאמר לבן אבל אם אינו אומר זכה הוי כמו תרנגול למי שמותר למכור לו אך עכ"פ לא גרע משאר דברים באומר בפירוש לע"ז ואם הוי בשאר דברים אף באומר בפירוש לע"ז הוי מותר מכח הטעם המפורש בש"ס דמימר אמר כי היכי דהוא אביק כ"ע נמי אביקי' בי' גם בלבונה הוי כשאר דברים ואף שהו' כומר ואין דרך הכומרים לילך בעצמן לקנות שאר דברים רק לצרכי ע"ז מ"מ י"ל כיון דאינו מפרש זכה לא בעי לה לע"ז ומה שהולך בעצמו היינו כדי שיטעה הקונה ויסבור שלצורך ע"ז קנאו ויוזיל גבי' דכ"ע אביקי בי' אבל אם בשאר דברים אסור בפירוש ולא אמרינן הך סברא דמביק אביק בי' א"כ ה"נ בלבונה אף בסתמא כיון שהוא כומר הוי כפירש בשאר דברים או י"ל הכונה דביום איד שכיח הוא להקריב אבל בשאר ימות השנה לא שכיח הוא שיקריב ולכך אם בשאר דברים אם בפירוש הוי אזלינן בתר רובא דאין דרך להקריב מהם ואף בפירוש לע"ז הוי תלינן דמכח שיוזיל לו אומר כן דסובר כולי עלמא אביקי בי' ולא הוי חיישינן למיעוטא שיקריבנו גם בלבונה בכומר בשאר ימות השנה הוי אזלינן בתר רובא דאין דרך להקריב בימים הללו והוי חמרינן שמה שהכומר הולך בעצמו אף שאין דרכו לקנות שאר דברים מ"מ י"ל דעושה כן כדי שיוזיל גבי' דסובר כ"ע אביקי' גבי' אבל כיון דבשאר דברים אסור בפירוש אף דזה, סברא אלימתא די"ל דמימר אמר כי היכי דהוא אביק כ"ע אביקי' בי' מ"מ חיישינן למיעוטא שמא יקריב ממנו א"כ ה"נ בכומר הקונה לבונה בשאר ימים אף דאין דרך להקריב אז מ"מ כיון דכומר הוי כפירש חיישינן למיעוטא אף בשאר הימים או י"ל הכונה דהתוס' מיירי בקונה הרבה יחד בענין דניכר דקונה לסחורה אך כיון דהוי כומר ואין דרכו לסתור ולקנות רק לקנות לע"ז הוי כפירש לע"ז וא"כ בהרבה יחד ופירש לע"ז דינן כשאר דברים ופירש לע"ז ואם הוי בשאר דברים מותר אף בפירש מכח דמימר אמר כי היכי דהוא אביק כ"ע אביקו בי' כן ה"נ הוי מותר בקונה הרבה יחד די"ל מסתמא לסחורה קנאו כיון דהוא הרבה ומה שהולך בעצמו היינו כדי שיסברו שקונה לע"ז ויזולו לו דמימר אמר כי היכי דהוא אביק כ"ע אביקי בי' אבל אם בשאר דברים אסור בפירש ולא אמרינן מימר אמר וכו' א"כ ה"נ בהרבה יחד והוא כומר דהוי כפירש או פירש ממש דאסור כנלפע"ד ביאור דבריהם ודו"ק:
בא"ד דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר עכ"ל הדברים תמוהין כיון דהישראל עצמו מכרו לכומר לא הוי עובר רק אלפני עור וכמ"ש התוס' עצמן א"כ השתא שהוא מוכרן לנכרי אחר והנכרי לכומר הוי לפני דלפני כמפורש לעיל בש"ס דאלפני דלפני לא מפקידינן, והנה אחר העיון בספרים ראיתי בב"ח יו"ד סי' קל"ט הביא בשם המרא"י שהרגיש בזה וכתב הב"ח לחלק בין ספק לודאי דמה דקאמר הש"ס דאלפני דלפני לא מפקידינן היינו בספק שמא ימכרנו כנכרי ואם הוי ודאי שימכרנו גם בלפני דלפני מפקידין עכ"ד והנה מלבד שלשון הש"ס דקאמר אלפני דלפני לא מפקידינן משמע דעל גוף הדין לא מפקידנן כלל ולא מכח ספקא ומלבד זה קשה דבאה"ע סי' ה' בהג"ה מפורש דבאם אין הכותי בעצמו מסרסם רק נותנן לאחר לסרסם לכ"ע שרי והב"ש כתב שם יותר בשם הת"ה דאפילו נותנו לשלוחו מותר א"כ מפורש להדיא שם דאפילו בודאי לא קפדינן אלפני דלפני וא"ל כיון דים בזה ב' דעות באמת הת"ה שם יסבור כדעת המתירין וס"ל דאף בודאי לא קפדינן אלפני דלפני והתוס' ס"ל כדעת האוסרין וכסברת הב"ח דים חילוק בין ספק לודאי אך א"כ סתרו דברי הרמ"א זה את זה דביו"ד סי' קל"ט הביא ב' דעות בזה ובאהע"ז פסק בפשיטות שמותר והו"ל להביא גם שם השני דעות בזה הן אמת דיש לדחוק כיון דבלא"ה הוי שם שני דעות בזה בהג"ה שם א"כ בזה אם לא יסרסם הוא רק אחר הוי ס"ס וק"ל אך אכתי אכתי לא הונח בזה דהב"ח שם בסי' קל"ט כתב דהת"ה בעצמו סיים בזה בין לבונה לכומר לדין לפני דלפני משמע דס"ל לחלק כחילוק הב"ת בין ספק לודאי ובאה"ע הובא דעתו בפשיטות דס"ל אלפני דלפני אפילו בודאי לא מפקידינן לכך נראה עיקר ליישב הכל על נכון ואען ואומר דהנה הרמ"א ביו"ד סימן קנ"א הביא שני דיעות בסעיף א' באם יש לו לנכרי כיוצא בזה או שיכול לקנות במקום אחר בענין דלא שייך לפני עור אם יש בזה איסור דרבנן או לא והש"ך תמה עליו דליכא כאן פלוגתא רק בישראל אף היכי דלא שייך לפני עור יש בזה איסור דרבנן עכ"פ דהרי הוא מחויב אפילו להפרישו מן העבירה ומכ"ש שלא לסייע לו ולכך יש בזה איסור דרבנן מכח מסייע ידי עוברי עבירה אבל בנכרי דאינו מצווה להפרישו היכי דליכא לפני עור לח שייך איסור דרבנן עכ"ד הש"ך ולקמן נכתוב בדברי הש"ך נופו ומתחלה אני אומר דאם נאמר דהתוס' ס"ל כדעת הרמ"א לדעת האוסרין דאף בנכרי שייך איסור דרבנן אף היכי דלא שייך לפני עור הוי אפשר להחזיק סברת הב"ח לחלק בין ספק לודאי ולא תקשה עליו מה שעמדנו לעיל דהרי מלשון הש"ס משמע דאלפני דלפני לא מפקידינן כלל והוא די"ל דודאי אם הוי איסור תורה בלפני דלפני בודאי אף בספק הוי אסור דכל ספק תורה לחומרא רק דכיון דמן התורה ליכא איסור כלל בלפני דלפני אך נהו דאיסור תורה ליכא איסור דרבנן איכא מכח מסייע ידי עוברי עבירה דמה לי הנכרי דיכול לקנות בלא"ה דלא שייך לפני עור ויש איסור דרבנן ומה לי בלפני דלפני דליכא איסור תורה ויש איסור דרבנן ולכך בזה הוי שפיר חילוק בין ספק לודאי דבספק הוי ספק דרבנן ולהקל ובודאי יש איסור דרבנן עכ"פ וזה שכתב הש"ס אלפני דלפני לא מפקידינן וליכא בזה איסור תורה רק איסור דרבנן ושוב כיון דהוי ספק אם ימכרנו לאחר הוי ספק דרבנן ולהקל אבל התוספות כתבו דבודאי ימכרנו לכומר והוי איסור דרבנן עכ"פ כן הי' אפשר לפרש סברת הב"ח אך הרי התוס' כתבו הובא במג"א סימן שמ"ז והש"ך ביו"ד הנ"ל דבנכרי לא שייך איסור דרבנן דאין מצווה להפרישו אך נראה דצדקו דברי הרמ"א שעשה מזה פלוגתא דודאי יש לחלק בין ע"ז לשאר איסורין דגבי שאר איסורין שפיר כתבו התוס' והפוסקים דלא שייך איסור דרבנן בנכרי דאינו מצווה להפרישו וגוף העברה כמי אין חויב לבטלו אבל בע"ז כיון דמצווה לבער ע"ז ולשרש אחרי' כמ"ש ביו"ד סימן קמ"ו ואף רוצה בקיומו אסור אף בע"ז של עכו"ם שהרי אסור לקבל שכר משמירת יי"נ של נכרי או ע"ז דרוצה בקיומו א"כ אם רוצה בקיומו אסור אף בע"ז של נכרי מכ"ש דאסור להיות מסייע בקיומו וכמ"ש ביו"ד שם דמצוה לבער ע"ז ומשמשי' א"כ נהי דמצד הנכרי העובד אין מצוה להפרישו מכר גוף ע"ז מצוה להפרישו שלא יהי' נעשה עבודת עבודה זה והוי בזה כמו ישראל בשאר עברות ובזה שייך איסור דרבנן אף היכי דלא שיך לפני עור ושפיר כתב הרמ"א בזה ב' דעות דלא כש"ך ובזה א"ש מאוד דברי הת"ה והרמ"א דבאה"ע דמיירי בשאר עבירות כגון בסרסור שפיר כתב בפשיטות דלפני דלפני מותר אף ודאי ואיסור דרבנן לא שייך בזה דבנכרי לא שייך איסור דרבנן דאין מצווה להפרישי אבל ביו"ד שפיר הביא דעת האוסרין דבע"ז י"ל שפיר אף היכי דלא שייך לפני עור איסור דרבנן עכ"פ איכא מלהיות מסייע בעבודת ע"ז מצר עצם הע"ז ולכך אף בלפני דלפני יש איסור דרבנן וא"ש דברי התוס' והרמ"א והב"ח על נכון בעז"ה ודו"ק היטב ועיימ"ש לקמן בש"ס דף ט"ו ע"ב:
תוס' בד"ה מקום שנהגו שלא למכור וכו' וקשה לי עכ"פ מהו פריך הש"ס ממשנה דאין מעמידין בהמה בפונדקאות מה קושיא דלמא התם מיירי דלית ליה בהמה לדידי' לכך בזה בכל מקום חיישינן לרביעה אבל המשנה מיירי דאית ליה בהמה לדידי' לכך תליא מלתא במנהגא וצ"ע. בא"ד הכא לא מפליג בין אית לי' בהמה אחריתי וכו' יש לדייק למה נקטו בלשונם נמי הך משנה דאין מעמידין בהמה בפונדקאות של ככרים למה גם שם לא מפליג בין אית ליה בהמה וכך הו"ל לומר הכא ובמשנה דאין מעמידין וכו' לא מפליג ונראה ליישב כונתם דהנה לכאורה קשה לי מה קושיא מהקרבה דמותר באית ליה בהמה הרי שאני ושאני דהתם לא גזרו שום גזרה רק מה דאסר מדינא לכך אמרינן היכי דאית ליה בהמה לא שייך לפני עור אבל כאן הרי אף בלית ליה בהמה ליכא חשש עברה דנכרי חס על בהמתו ובע"כ מה דאסרו למכור בהמה דקה הוי רק מכח גזרה או דגזרינן דקה אטו גסה כמ"ש הש"ך בשם הפוסקים או דגזרינן מכירה אטו יחוד כמ"ש הר"ן וא"כ כיון דבלא"ה ליכא איסור רק מכח גזרה י"ל כמו כן דגזרינן אית ליה בהמה אטו לית ליה ומה קושיא וצריך לומר דקושייתם הוי דהוי גזרה לגזרה כיון דאף בלית ליה מותר מדינא דנכרי חס על בהמתו רק מכח גזרה אסיר אטו יחוד א"כ אם נגזור עוד אית ליה אטו לית ליה הוי גזרה לגזרה וא"כ א"ש תינח כאן במכירה דהוא גופי' אף בלית לי' לא נאסר רק מכח גזרה לכך הקשו שפיר דא"ל דגזרינן אית ליה אטו לית לי' דהוי גזרה לגזרה אבל התם באין מעמידין דיחוד מדינא אסור מכח בפני עור שפיר י"ל דגזרינן בזה אית לי' אטו לית לי' כמו דגזרינן כאן מכירה אטו יחיד דחד גזרה חזינן דגזרי בזה א"כ כמו כן גזרו ביחוד ולכך לא הקשו רק מ"ט הכא לא מפליג בין אית לי' או לא אבל על התם מעיקרא לק"מ ודו"ק:
גמרא והתנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים יש לדייק דהמעיין בש"ס לקמן דף כ"ב פריך סם הש"ס המשניות אהדדי הך דאין מעמידין והמשנה דלוקחין מהם בהמה ומתרץ שם ר' פדת הא ר"א דחייש נרביעה הא רבנן דלא חיישו לרביעה והתוס' כתבו שם בר"פ אין מעמידין דקיימ"ל כר"פ וא"כ מה פריך כאן נימא כמי דהך משנה דמקום שנהגו דתליא במנהגא אתיא כרבנן דלא חיישי לרביעה לכך תליא במנהגא וברייתא דאין מעמידין אתיא כר"א דחייש לרביעה לכך הוא אסור בכל מקום מיהו י"ל דהוי קשה לו אם לרבנן נמי תליא במנהגא א"כ קשה למה גם שם במשנה דלוקחין מהם בהמה למה אינו מחלק בין מקום שנהגו או לא ומדאינו מחלק שם מוכח דלוקחין מהם בכל מקום ובע"כ לרבנן לא תליא מלתא במנהגא כלל ובע"כ הך משנה דמקום שנהגו אתיא כרב"א וא"כ מוכח דאף לר"א יש חילוק בין מקים שנהגו או לא לכך פריך דר"א אדר"א וק"ל והנה הט"ז בסימן קנ"ב הביא בס"ק א' דעת מי שרוצה לאסור בהמה נרבעת אפי' באכילה להדיוט והט"ז השיג עליו והוכיח שמותר באכילה ונראה דיש להוכיח מזה כדעת הט"ז דאם נאמר דאסור באכילה קשה לי מהו פריך הש"ס ממה דתנן אין מעמידין נימא דלעולם לרביעה לא חיישינן דרוב נכרים אין חשודין על הרביעה ולכך אזלינן בתר רובא אך היינו דוקא היכא דליכא חזקת איסור אבל אם יש חזקת איסור אז חיישינן אף למיעוטא מכח דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא ואז חיישינן שפיר למיעוטא ולפ"ז כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וא"כ לא מבעיא לשיטת רש"י דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור דקשה כן אף גם להסוברים והכי קיימ"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ היכי דנולד ריעותא מחיים דעת כמה אחרונים דחיישינן לחזקת איסור אבר מן החי ומחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ מה קושיא הכא מיירי לענין לאו דלפני עור בזה לא שייך חזקת איסור ולכך אזלינן בתר רובא ולא חיישינן לרביעה בסתמא רק במקום שנהגו אך הך משנה דאין מעמידין מיירי בבהמה טהורה דבעינן לה לאכילה לכך הכוונה כך דאין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם מפני שחשודין על הרביעה ותהי' נאסרת באכילה ובאכילה שפיר חיישינן אף למיעוטא כיון דמולד ריעותא מחיים ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת לכך אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא ובפרט דסתם מתניתין ר"מ דס"ל כן לכך אסור להתייחד עמו ומהו פריך וא"ל דהוי דוחק לפרש הך דאין מעמידין דוקא בבהמה טהורה דהרי כיוצא בזה פרש"י לקמן גבי והא זבן פרה לנכרים דמשנה דידן מיירי בבהמה טמאה וא"כ אפשר לפרש נמי להיפך דמשנה דאין מעמידין מיירי בטהורה ולא קשיא מידי ובע"כ מוכח כדעת הט"ז דאף כשנרבע מותר באכילה ובע"כ הך דאין מעמידין הוי רק מכח לפני עור ופריך שפיר אהדדי ודו"ק גמרא והתנן אין מעמידין הנה המשל"מ בהלכות מלוה ולוה נסתפק היכי דשייך לפני עור רק שיודע שאם הוא לא ילווה לו בריבית וכדומה יש אחר החשוד לכך וימכור השני לו או ילוה לו אם שייך בזה לפני עור או לא ייע"ש ונראה דיש להוכיח זה מכאן דלכאורה קשה מהו פריך הש"ס למימרא במנהגא תליא מלתא וכו' מה קושיא הרי בע"כ מה דנקט במשנה מקום שנהגו למכור מוכרין ומה רבותא הוא בזה דלכאורה פשיטא הוא כיון דנהגו למכור ובע"כ דקמ"ל דהוי ס"ד דהוי מנהג גרוע ולא אזלינן בתריה לכך קמ"ל דהוי מנהג טוב ואזלינן בתרי' וא"כ מה קושיא דלמא לעולם איסורא הוא והכונה כך דמקום שנהגו למכור אף דהוי מנהג גרוע מ"מ שוב מותר אפילו ישראל כשר למכור כיון שאם הוא לא ימכור יעבור השני הלאו דלפני עור ולכך לא שייך לפני עור ומוכרין אבל במקום שלא נהגו למכור ולא יעבור השני בלאו דלפני עור לכך אין מוכרין ולעולם איסורא הוי וא"ל דאכתי קשה למה גבי באין מעמידין אינו מחלק בין מקום שנהגו או לא אך ז"א דהרי התוס' הקשו למה אינו מחלק כאן באית לי' בהמה או לא ותרצו דרביעה שאני דמתאוה לכל בהמה ובהמה ולפ"ז תינח היכי דיש לו כמה בהמות מכבר או היכי דחזינן שרוצה לקנות עכשיו בהמה זו רק דנימא אף שקנה לא ירבעה כיון דיש לו מכבר בזה אמרינן כיון דמתאוה לכל בהמה ובהמה יש לחוש לכולם אבל היכי דלא חזינן שרוצה לקנות רק אחת ודאי אין לחוש שיקנה זו וגם עוד אחרת דודאי לא יפזר ממון הרבה לקנות כל הבהמות וכל היכי דלא חזינן שדעתו לעשות כן לא חיישינן ותדע דאל"כ גם בנידון המל"מ מה מהני שיש ישראל אחר שילוה לו או בהראי' שהביא שם מהתוס' שיש אחר שילמדנו ניחוש דלמא ילוה מזה ומזה וילמוד מזה ומזה ובע"כ דלמעשה חדש לא חיישינן רק לאותה מעשה שחזינן שרוצה לעשות אבל ליחוש למעשה חדש לא חיישינן סתמא א"כ ה"נ בשלמא במכירה אמרינן ממ"נ בהמה זו שרוצה עתה לקנות בזה לא שייך לפני עור דהרי הוי מקום שנהגו למכור ואם לא ימכור הוא ימכור אחר ויעבור השני בלאו דלפני עור לכך מותר גם הוא למכור וליחוש שמא יקנה זו וגם אחרות בזה אין לחוש למעשים חדשים כנ"ל אבל ביחוד שפיר יש לחוש נהי שגם אחרים מייחדין שם בהמות מ"מ בזה יש לחוש שירבע לכולם כיון דמתאוה לכל בהמה ובהמה ומה קושיא ומזה מוכח דהיכי דיש אחר שיעבור בלפני עור כמי עוברין בלפני עור וזה ראי' ברורה ודו"ק היטב תוס' בד"ה מקום שנהגו שלא למכור אימר לשחיטה זבני וכו' דבריהם אין מובנין לי דודאי היכי דקנאו לשחוטה מ"מ יש נמי חשש לרביעה דאפשר שירבענה ואח"כ ישחטנה ולכך אינו דומה להתם דהתם מיירי במקום שנוהגין למכור ולא חיישינן לרביעה רק בבהמה גסה ואסור מכח מלאכה ולכך היכי דאפשר שקנאה לשחיטה ולא למלאכה אין בזה חשש ואף אם אפשר שיעשה שיעשה בה מלאכה תחלה ג"כ מ"מ כיון דעיקר הגזרה הוי אטו שאלה ושכירות א"כ תינח היכי דקנאה רק למלאכה דשייך כיוצא בזה בשאלה ושכירות לכך גזרינן במכירה אטו שאלה ושכירות אבל היכי דקנאה גם לשחיטה נהי דאפשר שיעשה בה גם מלאכה מ"מ כיון דהוי גם לשחיטה שוב ליכא למגזר בזה אטו שאלה ושכירו' לכך מותר למכור דלא שייך בזה גזרה אטו שאלה ושכירות ובזה הוי א"ש מה דקאמר הש"ס והשתא דאמרת שכירות לא קניא גזרה אטו שאלה ושכירות ונסיוני קשה למה להש"ס לחדש הך גזרה כיון דמשום נסיוני לבד כמי א"ש למ"ל לחדש הך גזרה ולפמ"ש א"ש דנ"מ לדינא דאם הוי הטעם רק מכח נסיוני הוי אסור אף באם אפשר לשחיטה זבנה ולכך מסיק הש"ס דהשתא דאמרת שכירות לא קניא י"ל דלאו משום נסיוני לבד גזרינן רק בצירוף חשש שאלה ושכירו' ולכך נ"מ היכי דאפשר לומר דלשחיטה זבנה ולא שייך בשאלה ושכירות מותר למכור וא"כ לפ"ז במתניתין גבי יחוד דלא הוי גזרה אטו שאלה ושכירות אין לחלק בין אם אפשר לשחיטה זבנה או לא דסוף סוף מכירה הוא ואפשר שירבענה ג"כ וז"פ ונכון לפע"ד: