עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף ח:
בגמ' אדם חשוב שאני עמ"ש בחידושי לש"ע סי' קנ"ב מ"ש ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם בזה ועיין ב"ח וט"ז מ"ש בזה ובאמת אני בעניי לא זכיתי להבין סוגיא זו דמהו פריך מר"י דאדרבה לא מיבעיא דתיובתא ליכא הכי אף סייעתא איכא דהרי אף ר"י בעצמו רצה לאכול קודם דשמע ואודי ואיך רצה לאכול תחלה בע"כ דקודם יב"ח שרי רק אח"כ דשמע דאודי פירש וא"כ לעיל מיירי דלא שמע דאודי בזה מתיר קודם יב"ח אך בשמע דאודי אסור א"כ אדרבה סייעתא ולא תיובתא וא"כ צ"ע בזה להבין הסוגיא ואפשר לפרש כוונת הסוגיא כיון דאמרינין בעלמא. צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן א"כ קשה איך בא כאן תקלה ע"י הצדיק שהנכרי אודי על ידו והתוס' הקשו מכמה דוכתי וכתבו לתרץ דדוקא באכילת איסור הוי כן ויע"ש וא"כ קשה כאן כיון דאמר ר"י דמעלה עליו הכתוב משעת קריאה כאלו אכל מזבחי מתים א"כ כיון דמעלה עליו הכתוב כאכילה א"כ איך הביא הקב"ה תקלה על ידו אך התירוץ הוא דמה דאין הקב"ה מביא תקלה על ידן היינו דוקא בשוגג אבל אם חוטאין במזיד ובכונה בזה אין הקב"ה שומרן דהבחירה חפשיית ולכך כיון דר"י עשה שלא כדין מה ששמע לו והלך בקריאתו לכך לא נשמר מן השמים ואזיל הנכרי ומודי אך תינח אם עשה ר"י שלא כדין שפיר לא שמרו הקב"ה ובא לו תקלה דאודי על ידו אבל אם קודם יב"ח שרי א"כ כדין עשה והקב"ה צריך לשמרו ואיך בא תקלה על ידו ולכך פריך שפיר מזה דשמע ואודי והביא הקב"ה תקלה על ידו מוכח דשלא כדין עשה וא"כ מוכח דקודם יב"ח אסור ולכך מתרץ אדם חשוב שאני והוא מחויב לפרוש ולכך נענש שלא פירש ואיש אחר מותר קודם יב"ח וא"ש ושוב ראיתי בת"ח שהרגיש בקושיא זו ופירש דהקושיא כיון דחזינין דאיתרמי דאודי ראוי לו לחוש דילמא אודי ודבריו בלתי מובנים דאטו בשביל שיזדמן כן על המיעוט ראוי לחוש אף דהרוב אינו כן ופירושנו נראה יותר ועיין ביו"ד סי' הנ"ל ישבתי גם דברי הת"ח ייע"ש:
שם בגמ' מעיקרא מאי דריש ולבסוף מהו דריש מעיקרא דריש נסעה ונלכה וכו' יש לדייק מהו זו שאלה ומנ"ל דדרשי שום דרשא וממ"נ אם נאמר דבסוף עשו כן כבחירותם שלא בגזירת שמים פשיטא דאין קושיא די"ל תחלה לא מלאו לבם להרשיע כ"כ לשקר ולבסוף הרשיעו יותר ובעינינו ראינו בני אדם שעומדין באמונתן תחלה ולבסוף מתפקרין ומכ"ש באומ"ה וכמה אומות יש להם שלום מתחלה ואח"כ נלחמין ואם כלך בתר האמת דלב מלכים ושרים ביד ה' והוי הכל בגזרת שמים א"כ ג"כ לא קשה די"ל תחלה לא גרם חטא ישראל להיות בגלות ולבסוף גרם החטא שנתחייבו גלות כמו בחורבן בית ראשון וכמה גלות שעברו על ישראל ומתו זו שאלה מעיקרא מאי דריש ולבסוף מהו דריש ונראה הכונה ע"ד אמרם ז"ל במגלה צור וירושלים אם יאמר לך אדם נתמלאו שתיהן אל תאמין חרבו שתיהן אל תאמין דכתיב אמלאה החרבה וכו' ולכך שאל הש"ס כאן מעיקרא מאי דריש בשמים שהניחו להיות מושלים כאחת הרי א"א שישתמשו בכתר אחד כמ"ש אמלאה החרבה וכן ולאום מלאום יאמץ ולזה משני הש"ס דמאי דאמרינין דנתמלאו שתיהן אל תאמין היינו שיתמלאו כל אחד בפני עצמו ומדעת עצמו בלי רשות חברו בזה א"א שישתמשו שניהם בכתר אחד אבל אם אחד מוחל לחברו מרצונו חלקו ומסכים בדבר להיות שוה לו בזה אפשר להיות שפיר כן ולכך אמר דמתחלה דריש כיון דעשו בעצמו אמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך א"כ מונה את יעקב עמו ברצונו אפשר הוא להיות שוין בגדולה לכך הי' שוין בתחלה אך אח"כ אמרו הרי שוב יעקב מחל מתנה זו לעשו א"כ מחל לו מתנה שנתן לו א"כ כיון שנמחל מאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך שהרי מחל לו יעקב בזה כדין הנותן לחברו מתנה ואמר הלה אי אפשר בה ושוב בלי רצון עשו להתמלאות שתיהן אי אפשר ולכך שלטו בהן וא"ש ודוק:
בתוס' ד"ה אלא שלא דנו דיני נפשות הנה לולא דברי קדשם נראה ליישב די"ל כיון דמפורש כאן שאמרו מוטב שיהי' ניגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום וגומר א"כ י"ל דזה דדין ד' מיתות לא בטלו היינו רק אם נתחייבו רוצחים עכ"פ רק שלא קיימו בהם אז לא בטלה דין ד' מיתות אבל אם לא נתחייבו כלל הרוצחים מיתה פשיטא דדין ד' מיתות כמי לא נעשה בהם ולכן דייקו שם חז"ל בלשונם ואמרו מי שנתחייב הריגה וכו' אבל בלא נתחייב לא ולפ"ז הנה בירושלמי איתא והובא בר"ן קידושין וש"ך חו"מ סי' ד"א ובש"ע א"ע סימן ל"ח דהא דאונסא כמאן דעביד דמי ואף החולק שם היינו מטעם שכתב הש"ך שם אבל בלא"ה מודה דאונסא כמאן דעביד וכן נמצא כיוצא במסכת זו לקמן דף כ"ה למ"ד המל ימול איתתא כמאן דמה ולא דמי ומוכח מכל זה היות כי אין בידם למול נחשבו כמהולי א"כ י"ל ה"נ בעת חורבן הבית שליכא בית ולא סנהדרין ואי אפשר להם לקיים הכתוב ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך לכך נחשבו כיושבים ממש שם וא"ב באחד שנתחייב מיתה בב"ד חל עליו החיוב ממש והוי כאלו נידון בב"ד מיתה רק שלא קיימו בי' כן ולכך דין ד' מיתות לא בטלו ונתקיים בו בידי שמים כן אבל כ"ז שהוי הב"ד קיים שהוי ביד סנהדרין לישב שם ולפסוק הדין והמניעה הוי מרצונם ומידם בזה שפיר לא נתחייבו כלל הרוצחים מיתה וכדומה שארי החוטאים וכדקאמר כאן כ"ה דלא ליחייבו ואם לא נתחייבו כלל אף דין ד' מיתות בטלו ולכך שפיר קאמר דוקא משחרב הבית אז אע"פ שבטלו ד' מיתות דין ד' מיתות לא בטלו אבל קודם שחרב הבית אף דין ד' מיתות בטלו ודוק היטב. ועוד נראה לומר כיון שהתוס' בדיבור שאח"ז הקשו דכל ירושלים נקרא מקום ותירצו דשאני ד"נ דבעינין סמוך לשכינה ייע"ש ולפ"ז הנה בפ"ד דר"ה והובא במדרש איכה ובילקוט יחזקאל ג"כ דעשר מסעות נסעה שכינה מכפורת לכרוב ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן וממפתן לחצר וכו' ומגג לחומה וכו' ולפ"ז הנה החלה בזמן שהי' השכינה עדיין בק"ק אז כשגלתה סנהדרין וישבה לה בחנות לא נחשב סמוך לשכינה ובטלה דיני נפשות אבל אח"כ כשגלתה השכינה משם לחצר א"כ אף בחנות היתה סמוך לשכינה ומכ"ש כשהיתה השכינה בחומה שהי' כל ירושלים נקרא מקום אז חזרו ודנו ד"נ ולא בטלו דיני נפשות בלי הפסק רק משחרב בה"ע ואילך וא"ש ודוק מיהו כד דייקינין אי אפשר לומר תירוץ זה דהרי אמרינין שם במס' ר"ה דעשר מסעות נסעה שכינה וכנגדו גלתה סנהדרין א"כ לפי חשבון המסעות זה כנגד זה ממילא מוכח דבזמן שגלתה השכינה לחצר כבר היו הסנהדרין דרי' ביבנ' א"כ עדיין לא היו כמוך לשכינה ולא דנו דיני נפשות ובע"כ מוכח כמ"ש מתחלה ואף קושייתם תמוה כיון דבש"ס מפורש דלכך בטלו כיון דנפישי רוצחים א"כ דוקא דילמא רוצח לא דנו אך אם נזדמן שאר דיני נפשות חזרו לישב ודנו אבל משחרב בהמ"ק בטלו כל דין ד' מיתות ולמה הצריכו לומר עבור צורך שעה דנו ודוק וצ"ע: