עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף ח.
גמ' וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו באמצע תפלה יש לדייק על לשון לא כדברי זה הרי הוי כדברי ר"י שפיר ועיין במהרש"א ברכות וברשב"א שם עמ"ש ולפע"ד הכוונה דהנה הטעם מה שניתקן להיות שומע תפלה מקום לשאלת צרכיו ולא בברכה אחרת ונראה בשום לב בנוסח התפלה שמע קולנו ה' אלקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפלתינו והתחיל לדבר מלשון תפלה לחוד ומסיים כי אל שומע תפלות ותחנונים אתה זכר תרוייהו תפלה ותחנונים ואח"כ אמר כי אתה שומע תפלת עמך ישראל ברחמים זכר שומע תפלות לבד וכן סיים שומע תפלה אך הכוונה עדמ"ש לעיל דלשון תפלה הוא סידור השבח ומי שזוכה הקב"ה שומע לו בעת סידור השבח תיכף אך מי שאינו זוכה אינו נענה רק בשאלת צרכיו ממש גם כתבנו שהסידור שבח צריך כוונה יותר משאלת צרכיו והשכל נותן כן דדבר דהוי צורך האדם הקב"ה רחום וחנון ושומע בין אם הוא כהוגן או לא אך השבח שאינו לצורך האדם רק לכבודו ית' א"כ תינח אם הוא בכוונה גדולה אך אם הוא שלא בכווכה גדולה אינו ראוי לקבל ולכך צריך יותר רחמים ותחנונים בסידור השבח יותר מבשאלת הצרכים ובפרט לפמ"ש לקמן דבאמת לא הי' ראוי ממנו ית' לקבל שום שבח משום משום ברי' דאדרבה משל נמלך שהי' לו של זהב ומקלסין אותו בשל כסף דגנאי הוא לו כמאמרם ז"ל רק שהקב"ה עשה עמנו רסד ועשה רשות להודות ולהלל לפניו ולכך הסידור השבח הוא יותר חסד ורחמים מבקשת הצרכיים וזה כוונת נוסח התפלה דהנה לשון קול שייך בבקשת צרכים שהצועק אינו מסדר דברי מליצות ותחנונים רק לפעמים מחמת צער וכאב רח"ל צועק בקול צעקה בעלמא ואנו אין מחזיקין עצמינו להיות נענין בסידור השבח רק בשאלת הצרכיים ממש ולזה אמר שמע קולינו וכו' חוס ורחם עלינו היינו מכח הרחמנות שלו ית' הוא שומע קול השאלת צרכים שלנו ואמר אח"כ וקבל ברחמים וברצון בשניהם ברחמים ובריצוי דברים הערבין לשומעם הנאמרים בסידור ובכונת הלב את תפלתינו היינו השבח כמ"ש לעיל ואמר כי אל שומע תפלות ותחנונים אתה ר"ל לפי ערך הש"י ב"ה מהראוי לסדר השבח תחילה ואח"כ התחנונים כדי להראות לכל העולם חסדו הנפלא ומדת אל שלו ששומע לתפלת עמו בעודם מסדרים השבח רק אעפ"כ ומלפניך מלכינו ריקם אל תשיבנו אף דאנו מסדרין השבח ועדיין אין אנו נענין להיותינו אינם ראוין לכך עכ"פ בבקשת הצרכים ריקם אל תשיבינו וזה שסיים כי אתה שומע תפלת עמך ישראל היינו הצדיקים אתה שומע תמיד ברחמים ולא נמצא חילוק בין אם הן בריצוי דברים הערבים אי לא כי תמיד ערבים דברי צדיקים פה המקודש מפיק מרגליות בוקע חלוני רקיע בסידור שבחו ומסיים שומע תפלה היינו סידור השבח כי זה עיקר ההודאה ומורה אהב' הצדיקים וישראל עמו לא מצד רחמנות לחוד וא"ש: ומעתה נבין דברי חכמים דהנה בחידושי לתורה בדרוש לסוכות בילקוט על הפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון זש"ה פנה אל תפלת הערער וכו' עד ועלינו מה לעשות ליקח אתרוג ולולב לקלס להקב"ה ובארנו מאמר חז"ל בשעה שאמר נבוכד נצר אתוהי כמה רברבין ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד ובארנו שם איך יתכן שבשביל אמירה מועטת כזו יגנה כל שירות ותושבחו' שאמר דוד ובארנו דהכונה דבאמת רבוי שבח הוא חלילה גנאי כמ"ש חז"ל משל למלך שמקלסין אותו בשל כסף וכו' אך זה גופו הוא לנו לכבוד ולתפארת שהש"י רוצה בשבח שלנו אשר אנו מהללין ומשבחין לשמו ית' אף שכביכול גנאי הוא לו במיעוט השבח אך זה אם לא הי' גם נבוכד נצר משבח למארי עלמא אבל כשהרשע הזה משבח שוב בטל זה הסברא וא"כ ריבוי השבח שוב גנאי וכנ"ל ולזה אמר שבקש לגנות כל שירות ושבחות של דוד וא"ש וכתבנו שם שהענין הלולב והאתרוג בשעת ההלל ליתן הודאה על הודאה שאנו מודים לו ית' על שנתן לנו רשות להודות ולהלל לשמו ית' ומעתה גם כאן נאמר דתחלה אנו מסדרין שבחו ית' האל הגדול הגבור וכו' ובסוף מסיימין שומע הפלה ברכת הודאה על הקבלת השבח ושנתן לנו רשות להודות לפניו ומעתה נבין הסוגיא דר"א ור"י ס"ל תרווייהו דאמירת האל הגדול הגבור זה הוא אמירת השבח רק דפליגי אימה יאמר השבח או בתחלה או בסוף. אך חכמים ס"ל לא כדברי זה ולא כדברי זה רק אמירת האל הגדול הגבור וכו' אינו עצם השבח שלו ית' כי סיפור גוף השבח לא די שאינו לכבוד לו ית' רק אדרבה גנאי וכו' ועיקר השבח שלו ית' הוא מה שמקבל השבח מאתנו ומקבל השבח ממנו ומוחל לנו על כבודו זה הוי עיקר השבח ולכך חכמים ס"ל שומע תפלה הוי עיקר השבח שלו יתברך ולכך ס"ל שואל צרכיו בשומע תפלה והוי השבח והשאלת צרכים ביחד לכך א"ש לא כדברי זה דס"ל השבח קודם ולא כדברי זה דס"ל דשאלת צרכיו קודם רק שואל אדם צרכיו בשומע תפלה והוי השבח והשאלת צרכים ביחד וא"ש בעזה"י והפוך בה כי קצרתי והמ"י:
שם גמרא ור"א אמר לא ילפינין ממשה דשאני משה דרב גוברי' (עיין בחידושי תורה שלי פ' אמור שנת תקצ"ב מ"ש ביאור הסוגיא סוף פ"ט דמנחות וביארתי שם דפליגי במלאכים אם גם הם מבקשין צרכיהם קודם או מתפללין בסידור השבח קודם ייע"ש ודוק) כבר עמדנו לעיל בפירוש דבר זה וביארנו שם הכוונה וכעת נראה כך דהנה טעם פלוגתתן אם יסדר השבח תחלה אי ישאל צרכיו תחלה נראה דפליגי בהך סברא דהנה הטור כ' סימן א' דראוי לומר פ' עולה ואח"כ פ' חטאת ותמהו עליו האחרונים דהרי מפורש בש"ס דחטאת קודם לעולה וכתבנו שם בחידושינו דיצא להטור כן מש"ס זבחים גבי קרבן יולדת דלא הקדימה הכתוב אלא למקראה ומפרש הטור דהיינו דלמקרא פ' הקרבנות הוי עולה קודם ולפ"ז הנה הטעם בש"ס דחטאת קודם לעולה הוא מכח משל דנכנס הפרקליט וריצה נכנס הדורון אחריו ייע"ש א"כ מוכח מש"ס דדרך הפרקליט להיות נכנס תחלה ואח"כ נכנס הדורן ולפ"ז ה"ה בתפלה שהוא מקום הקרבנות הוי השבח במקום עולה דזה הוא הדורון והשאלת צרכים הן הפרקליט והמליץ על האדם ולכך ר"א ס"ל כדעת האחרונים החולקים על הטור וס"ל דאמירה וההקרבה שוין דראוי להקדמת חטאת לעולה דראוי להקדים הפרקליט ואח"כ הדורון ולכך ס"ל דראוי להקדים השאלת צרכים תחלה דזה הוי הפרקליט ואח"כ השבח דהוי הדורון ור"י ס"ל כדעת הטור דבאמירה שאני דראוי להקדים העולה קודם לחטאת ומוכח דבפה הוי הדורון תחלה ולכך ס"ל דיסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל ומקדים הדורון ואח"כ הפרקליט וזה ראי' גדולה להטור דראוי להקדים פ' עולה כיון דקיי"ל כר"י דיסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל והנה בהיות כן י"ל על נכון דברי הש"ס הנ"ל דשאני משה וכו' והוא דלכאורה קשה על הש"ס דנתן טעם דלכך חטאת קודם לעולה דמשל לפרקליט דנכנס הדורון אחריו דהרי מקרא מלא מפורש להיפך בפ' וישלח שאמר יעקב אבע"ה לשלוחיו ואמרתם לעבדך ליעקב מנחה הוא שלוחה לאדוני לעשו ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני עכ"ל הפסוק וא"כ אמר להיפך ששולח המנחה הדורון תחלה ואח"כ אראה פניו אולי ישא פני א"כ יכנס הדורון תחלה ואח"כ הפרקליט אך צריך לחלק בין אם שולח פרקליט אחר ובין אם רוצה לדבר בעצמו דבשולח פרקליט ועושה שליח להמליץ עבורו הוי הדרך להיו' הפרקליט תחלה ואח"כ הדורון משא"כ ביעקב שרצה לדבר בעצמו עם עשו ואמר ואח"כ אראה פניו אולי ישא פני בזה שהוא בעצמו הולך לפייסו הוי הדרך להיפך לשלוח הדורון תחלה כי החלה יש לו בושה להתראות בעצמו לפניו כי חוטא נבזה הדרך להקדים הדורן תחלה ובזה נבא אל הביאור דהנה אחז"ל במסכת שבת וסוטה דאל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית שאין מלאכי השרת נזקקין בלשון ארמית וה"מ ביחיד אבל בציבור לית לן בה והטעם דביחיד אין הש"י מקבל תפלתו בעצמו רק ע"י מלאך לכך אסור לו להתפלל ארמית אבל בציבור הקב"ה בעצמו שומע תפלתו ולפ"ז הנה מה דס"ל לר"א דישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל הוי רק ביחיד דאז אין הקב"ה מקבל תפלתו רק ע"י מלאך וא"כ כיון דהוי ע"י שליח דומה ממש לקרבן חטאת וראוי להקדים הפרקליט ואא"כ הדורון לכך יבקש צרכיו ואח"כ יתפלל משא"כ בציבור שהקב"ה בעצמו שומע תפלתן א"כ הוי קיבול תפלתם שלא באמצעי רק ע"י עצמינו לפניו ית' והוי ראוי להקדים הדורון ואח"כ הבקשה ובזה מודה ר"א דיסדר השבח תחלה ולא פליגי רק ביחיד ולכך מביא ר"י ראי' ממשה דהוי נמי יחיד וסידר השבח תחלה ובזה נבא אל הביאור דהנה במסכת תענית פליגי שם שני מ"ד ח"א דפרנסה בשביל יחיד ומביא ראי' ממשה שירד לו מן כנגד כל ישראל ואידך ס"ל דפרנסה בשביל רבים וממשה אין ראי' דשקול משה כנגד כל ישראל דכתיב למשה ולישראל עמו דשקול משה ככל ישראל וזה היא פלוגתתם כאן והני תנאי כהני תנאי דר"י ס"ל דפרנסה בשביל יחיד ס"ל דמשה דינו כיחיד לכך ס"ל כאן דילפינין ממשה דאף יחיד יסדר שבחו ואח"כ יתפלל אך ר"א ס"ל דפרנסה בשביל רבים וממשה לא ילפינין דמשה שקול כנגד כל ישראל ונחשב כרבים לכך משני גם כאן כן שאני משה דרב גוברי' ונחשב כרבים והקב"ה בעצמו מקבל תפלתו והיכי שהקב"ה בעצמו מקבל תפלתו והי' ראוי להקדים הדורון ואח"כ השאלת צרכים משא"כ בשאר יחיד דהוי תפלתו ע"י המלאך ראוי להקדים הפרקלי' תחלה ואח"כ הדורון וא"ש ודוק היטב. שם בגמ' אלא למ"ד בניסן וכו' דהוי זוטא כולי האי לא חזי קשה לי ממ"נ אם נימא דאתיא כתנאי א"כ בפשיטות הו"ל לתרץ דאתיא כמ"ד בתשרי נברא העולם ומדפריך אלא למ"ד בניסן נברא העולם בע"כ דרוצה לאוקמי ככ"ע וא"כ ואי משני דזוטא כולי האי לא חזי מה בכך למה נתירא שבשבילו שסרח חוזר העולם לתהו ובוהו הרי חטאו הי' בניסן ביום שנולד והרי אדרבה אז הי' היום הולך וגדול ולא חזר לתוהו ובוהו וא"כ איך אח"כ נתירא שיחזור לתוהו ובוהו ואפשר דנהי דבניסן נברא העולם מ"מ בתשרי העולם נידון לכך בניסן שעדיין לא הי' יום הדין לא נשפט שיהי' העולם תהו ובוהו עד שבא תשרי והוי יום הדין אז נתחייב עבור חטאו שיחזור העולם לתהו ובוהו ונראה דמזה הוי סמך לנוסח התפלה שלנו בר"ה היום הרת עולם וכתבו הפוסקים דאף דקי"ל דבניסן נברא העולם מ"מ בתשרי עלה במחשבה להבראות ויש ראי' לזה מהנ"ל דנהי דחטאו הי' בניסן ונידון בו ביום מ"מ נידון רק הוא בפ"ע ולא העולם אך בהגיע תשרי שאז הוי זמן שעלה במחשבה להבראות ואז הקב"ה פוקד עולמו בכל שנה מחדש אז נידון העולם לעצמו ונתירא פן יחזור העולם לתוהו ובוהו מתשרי ואילך וא"ש שם כיון שראה תקופת טבת שהיום הולך וגדול אמר מנהגו של עולם הוא יש נדייק ממ"נ מאי קסבר אם קסבר דלאחר גז"ה לא יועיל לו תשובה ותפלה א"כ במה ישב בתענית ותפלה כיון דאינו כלום אחר הגז"ד ואם הוי ס"ל דאכתי יש לו תקנה בתשובה ותפלה אם כן מנא ידע דמנהגו של עולם הוא דילמא תשובתו ותענותיו הועילו לו שחוזר העולם לקיומו ואין לומר שהי' רואה שהולך וגדול מעט מעט הבין כן דאם מכח תשובתו הי' לו להתגדל ביחד ז"א דהרי תחלה הי' מתקטן והולך מעט מעט אף דסבר דהוי דרך עונש מ"מ נעשה מעט מעט א"כ י"ל אף דנתקבל תשובתו ונתבטל הגזירה נמי חוזר מעט מעט ומנ"ל דעולם מנהגו נוהג ואפשר כיון דמדה טובה מרובה ממדה פורעניות ולכך אם לא הי' עולם כמנהגו נוהג הי' לו להיות גדול כל פעם יותר מערך שנתקטן תחלה דמדה טובה מרובה אך ממה שראה שהולך וגדול בשוה כערך שהי' חסר תחלה הבין שעולם כמנהגו נוהג וא"ש:
שם גמרא דזוטי כולי האי לא חזי יש לדייק דנהו דזוטי כולי האי לא חזי עכ"פ חזי לילות דזוטי כולי האי מניסן עד תמוז ראה לילות המתקצרים הרבה וממ"נ הימים שמתקצרים כבר ראה יומא אריכא ויומא קטינא ואף דלא חזי דזוטר כולי האי אכתי חזי לילות דזוטרא טפי ואיך לא הבין דגם מידת היום הוי כן וצ"ע. שם בגמרא כיון שעלה עמוד השחר עמד והקריב שור שקרנותיו קודמין לפרסותיו הנה מה שדייקו חז"ל כאן משמע שהקריב בכוונה כעין דבר דבר המאורע נראה כונתם דהנה בבריאת העולם היום הולך אחר הלילה וכן הוי בבריאת העולם כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וזה הוי בגוף הבריאה הוי הלילה תחלה ואח"כ היום אבל לאדה"ר הוי להיפך שהוא נברא ביום ולא ראה הלילה לפניו רק הלילה שלאחריו ולאדה"ר הי' היום תחלה ואח"כ הלילה והוי נגדו היפך טבע הבריאה תמיד וז"ש המשורר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך דהנה היום הוי אחור למעשה בראשית והוי קדם למעש' בראשית שהרי נאמר ויהי ערב ויהי בוקר אבל באדה"ר הוי יום תחלה ואח"כ הלילה:
לכך י"ל דלמה באמת ברא הקב"ה כן אך י"ל דהנה הקב"ה הי' צופה שעתיד לחטוא והי' ראוי שבאמת העולם יחזור לתהו ובוהו וכיון דמצינו בעלמא דעציבותי' מסתייע כן ה"נ באדה"ר כיון שנצטער והי' סבור שהעולם חשך בעדו לכך עלה לו לעונש כאלו באמת נחשך העולם. עבורו ובזה א"ש מה דלשנה קבע ימים הראשונים ליו"ט וקשה בשלמא אחריני שפיר דקבע יו"ט דנתבשר בשורות טובות אבל ימים הראשונים שהי' בהם בתעני' למה קבע אח"כ יו"ט ולפמ"ש א"ש דלכך קבע בהם יו"ט דהתענית שלו הוי לטובה דעציבותי' מסתייע ולולא כן באמת הי' חוזר לתוהו ובוהו ולכך כיון דעציבותי' מסתייע תינח אם נברא ביום בהגיע לילה עולם חשך בעדו וסבר דהעולם חרב ולכך הוי עציבותי' מסתייע אבל אם הוי נברא בלילה והי' רואה קודם החטא שהעולם מנהגו הוא נוהג ולא הי' סובר שהעולם חשך עבורו והוי העולם באמת חוזר לתוהו ובוהו לכך כיון דבאמת צפה הקב"ה שעתיד לחטוא ולכך בראו ביום וז"ש אדה"ר כיון דכבר דקודם הבריאה כבר הי' עתיד לפניך שעתיד אני לחטוא שהרי לכך אחור וקדם צרתני א"כ למה אח"כ כשחטאתי ותשת עלי כפיך וענשת אותי כיון דקודם שנבראתי הי' גלוי לפניך שאחטא א"כ למה כעסת עלי אח"כ כשחטאתי או הכונה ע"ד הנ"ל כיון דכל העולם נברא עבור האדם וממילא כשחטא הי' ראוי להיות נחרב העולם אד אם לא הי' נברא העולם עבור האדם לא הי' ראוי להיות כחרב בחטאו כיון דאינו קיים עבורו וז"ש דלכך אחור וקדם צרתני ביום תחלה מחמת שתשת עלי כפיך כל מעשיך שתה עלי ונברא כולם עבורי לכך הי' ראוי להיות נחרב בחטאי ולכך בראתני אחור תחלה ביום קודם להיות עציבותי' מסתייע ועכ"פ שאדה"ר ראה שנברא היפך סידור הבריאה שסדר הבריאה הוי לילה ואח"כ יום והוא נברא להיפך לכך הקריב קרבן כמי כזה שכל בהמה הוי פרסותיו קודמת לקרנותיו אבל שור שלו הוי היפך הבריאה ונברא קרנותיו קודם לפרסותיו וזה הוי תנחומים שלו שאמר עולם כמנהגו נוהג ולא תיקשי דא"כ הוי ראוי להקדים הלילה ליום ולמה הקדים היום ואח"כ הלילה לכך התנחם בהשור דהוי נמי קרנותיו קודמים לפרסותיו אף שבסדר הבריאה הי' להיפך מ"מ במעשה בראשית נשתנה מסדר הבריאה שלאח"כ כן נמי בריאתו אף שאח"כ הוי הלילה קודם מ"מ הוא נברא להיפך היום קודם ונראה לי עוד דקרנים מרומזים על מדת יום דקרן הוא מלשון כי קרן אור פניו וכן קרנים מידו לו (בחבקוק) ולכך קרן מרמז על יום והפרסות מרמזות על מדת הלילה דהפרסות הוי סימן טהרה והוי מדת לילה כמ"ש ובא השמש וטהר דכל הטהרה מטומאה הוי עם ביאת הלילה ולכך הוי הפרסות סדוקות כמדת לילה הנחלק לשנים כדמצינו כמה פעמים בתורה משא"כ ביום לא מצינו בו שיהי' נחלק לשנים ולכך הפרסות מורין על מדת לילה ולכך הקריב שור שקרנותיו קודמת לפרסותיו להראות שלאדה"ר הקדים היום ללילה כמדת הבריאות השור ההוא ממש ובזה יובן מ"ש שקרן אחת הי' לו במצחו היינו בעה"ז דהימים חלוקים זה מזה הוי מדת הלילה קודם ואח"כ היום אבל למעלה ביומו של הקב"ה הוי היום קודם ואח"כ מדת הלילה כמ"ש אמר שומר אתא בוקר וגם לילה לכך בקדשים הלילה הולך אחר היום ובקודש היום קודם וכיון דלמעלה הוי כולו רק יום אחד כמ"ש יוצרו ולא אחד בהם וקרינין לי' בוא"ו שלו ית' הוי רק אחד בהם ועיין במדרש בפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד זה יומו של הקב"ה ולכך על יום ההוא רומז קרן השור שהי' לו רק קרן אחת במצחו להראות שמדת אותו היום הוי קרנותיו קודמים לפרסותיו שמדת היום תחלה ואח"כ ולכך בו התנחם אדה"ר שנברא ביום להקדים לו היום להראות שהטעימו לו הקב"ה מעין עולם הבא וא"ש והבן ועמ"ש לקמן עוד מזה:
שם בגמרא רומי שעשתה קלנדא וכו' ריב"ל קלנדא אסורה לכל עיין פירש"י הטעם דהן מוכרין לאנשי רומי וכו' וקשה לי אם כן מאי מיבעיא לעיל אם הטעם משום הרווחה או משום דאזיל ומודה תיפשוט מכאן דהוי מכח אזיל ומודה דאי מכח דלפני עור הרי קי"ל דאלפני דלפני לא קפדינין עיין ביו"ד סי' קכ"א ובא"ע סימן ה' א"כ ה"כ למה יהי' עיירות המשועבדות להם אסורין הרי הוי לפני דלפני ואין לומר דלא מיירי ריב ל בלשאת ולתת רק בלהשאילן זה ודאי אינו חדא דמסתמא אסור אף לשאת ולתת משמע ועוד דא"כ מאי סייעתא מייתי הש"ס כר"י דילמא הברייתא מתיר רק בלשאת ולתת דהוי לפני דלפני אבל להשאילן מודה דאסורין ובע"כ דריב"ל אוסר בכ"ע ועוד דאדרבה השכל נותן להיפך דלהשאילן ראוי להתיר יותר דבזה כיון דהדר בעיני' ואי אפשר לזה ליתן לאנשי רומי א"כ ממ"נ לאנשי רומי ליכא בזה הנאה ועיירות הסמוכות אף דהוי להו הנאה לא שייך אזיל ומודה כיון דלהם אינם יום אידם והרי הש"ס לא אסר לי' רק משום שהם משועבדין ומוכרין לאנשי רומי ובלהשאילן לא שייך זה ובע"כ דעיקר איסורו הוי רק בלשאת ולתת ואגב זה אסור אף לשאול ולהשאיל וא"כ אם טעמא הוי בלשאת ולתת הוי מכח לפני עור מה חשש יש בזה הרי הוי לפני דלפני ואפשר דבעיות הש"ס הוי רק לר' יוחנן דקי"ל כותי' דעיירות הסמוכות מותרו' לדידי' י"ל דהטעם מכח לפני עור ולכך מותר עיירו' הסמוכות דהוי לפני דלפני או אף לדידי' הוי הטעם מכח אזיל ומודה מ"מ בסמיכות גם חשש אזיל ומודה ליכא אבל ריב"ל הוי ודאי הטעם מכח אזיל ומודה ולא מיבעיא לדידי' כלל הך בעיא ובזה נדחה עכ"פ דברי הב"ח ביו"ד סימן קמ"ח דמפרש דאף דלטעם אזיל ומודה הוי הטעם מכח לפני עור דא"כ קשה איך אסר ריב"ל עיירות הסמוכות הוי ליה לפני דלפני ולא קפדינין ובע"כ דהטעם אזיל ומודה אינו מכח לפ"ע רק מכח לא ישמע על פיך וק"ל והנה באמת קשה לי לפירש"י דלכך אסורין גם בעיירות הסמוכו' מטעם דמוכרין לבני רומי א"כ אימא דריב"ל לא אסר רק למכור להם דבזה שייך הטעם דהם חוזרין ומוכרין לבני רומי ואזלי ומודי אבל לפורען ולפרוע מהן או להלותן ולהשאילן וכדומה דבזה ליכא הכאה לבני רומי רק לעיירות הסמוכות דהי' להם חשיבות והנאה והרי להם ליכא יום איד לכך אף ריב"ל מודה דמותר וא"כ נימא דאתיא הך ברייתא לענין להשאילן ולהלותן ולפורען בזה מותר בעיירות הסמוכות אבל לשאת ולתת עמהם אסור כריב"ל ומאי פריך והנה מזה מוכח כפירוש הת"ח בסוגיא ולא כפירש"י ייע"ש. והנה במ"ש י"ל שיטת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הך בעייא דלעיל דמיבעיא לי' הם הוי הטעם מכח אזיל ומודה או מכח לפ"ע די"ל דודאי ממה דס"ל לריב"ל כאן דאף עיירות הסמוכו' אסורו' מוכח דס"ל מכח אזיל ומודה ולא מכח לפ"ע וכיון דס"ל לריב"ל כן ממילא אף לר"י הוי כן דהרי קיל בפלוגתא עדיף ולכך אף ר"י דמתיר הוי רק בסמיכו' אבל בי' גופו אף באית ליה בהמה לדידי' אסורין ולמעט בפלוגתא עדיף והש"ס דמיבעיא לי' כן לעיל י"ל ע"ד מ"ש הר"ן בנדרים והתוס' שם בקידושין דף ד"ג בבעיא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו אף דר"כ אמר בפשיטו' דשלוחי דרחמנא נינהו אעפ"כ רוצה לפשוט ממשנה או ברייתא כן ה"נ י"ל בזה דהש"ס רוצה למיפשוט ממשנה או ברייתא אם הטעם משום אזיל ומודה או משום לפ"ע אבל באמת לדידן ודאי קי"ל מכח אזיל ומודה כמו דמוכח מסוגיא זו ודוק היטב:
שם בגמ' ריב"ל אמר קלנדא אסורה לכל הוא ר"י אמר אינה אסורה אלא לעובדי' קשה לי א"כ לעיל דפריך חכמים היינו ת"ק ומשני שם דשמואל א"ב למה לא משני דריב"ל ור"י א"ב דלת"ק דוקא אנשי אותה העיר אסורין אבל המשועבדין מותרין ולחכמים אף משועבדין אסורין דתנא בתרא לטפויי קאתי ושוב לא תקשי מהברייתא ומשנה דת"כ כר"י די"ל דאתיא כת"ק וצ"ע: שם גמ' אר"א אף אנן כמי תנינא וכו' קשה לי אדרבה מן המשנה מוכח להיפך מדקמ"ל כן בסיפא גבי של יחיד ולא קמ"ל כן גבי קלנדא דאין אסורין רק הם ולא אחרים מוכח דברישא דאף אחרים אסורין וא"כ מוכח להיפך. והנה שבתי וראיתי שהת"ח הרגיש בזה והוכיח מזה פירושו דלא בפירש"י מיהו אף לפי פירושו קשה לי דנהי דליכא הוכחה להיפך מן המשנה מ"מ אכתי מאי סייעתא הוי דילמא דוקא באיד של יחיד כמו דקי"ל אף לעצמו דאין אסור לפניהן והרי בכל אדם אסורין לפניהם ובשל יחיד קי"ל דאף עמו ממש מותר לפניהם לכך מה"ט קי"ל נמי דאף ביום אידו מותר משועבדי' אבל ביום אידם של אנשי רומי כמו דחמיר דאסרינין לפניהם כן חמיר דאף עם משועבדים שלהם אסורין ומאי סייעתא איכא מזה וצ"ע. שם לאו למעוטי משועבדים לה הנה הר"ן הביא בעיא בירושלמי דבעי אם הכונה רק אותו היום בלבד או הכונה בכל שנה אותו יום וכתב הר"ן דלא איפשטא ונראה דפוסק לחומרא ולפע"ד יש להוכיח מן הש"ס הנ"ל דפשיטא לי' להש"ס דאינו אסורין רק ביום אידו ממש דאם ס"ל דאסור בכל שנה אותו היום מנ"ל דמשועבדי' מותרין ביום אידם דילמא לעולם ביום אידם ממש אף משועבדי' אסורין ומה דנקט כאן אותו האיש היינו דקאי על אותו היום דקאי תחלה דאינו אסור אלא אותו יום דמשמע דאותו היום אסור בכל שנה אף דאינו יום אידו ממש וע"ז קאמר דאותו היום בכל שנה אינו אסור אלא אותו האיש בלבד ולא משועבדי' אבל בו ביום דהוי לו יום איד ממש אף משועבדי' אסור ומאי סייעתא איכא א"ו דס"ל להש"ס דאינו אסור רק אותו היום ממש ביום אידו ואעפ"כ אסרו אלא אותו האיש בלבד ומוכח דמשועבדי' מותרין ומוכח אדרבה מן הש"ס לקולא עיין בק"א מ"ש בבעיא זו סי' קנ"א שום גמ' ואימא עד דאכיל אמר קרא וקרא לך משעת קריאה הנה מכאן נראה סייעתא להרא"ש ז"ל והובאו דבריו ביו"ד סי' ב' שהשיג על הרמב"ם דמפרש מדכתיב ואכלת מזבחו אתה למד שזבחו אסור והרא"ש כתב שהפסוק מיירי ממה שהוא זובח בתוך ביתו וע"ש והנה כאן מפורש כדברי הרא"ש דהרי קאמר נכרי שעשה סעודה וכו' מעלה עליו כאילו אכל מזבחי מתים מפורש אומר דקרא ואכלת מזבחו מיירי ממה שהוא זובח לע"ז דאי מה דשחיט הנכרי לצורך ישראל נהי דאסורה מ"מ אינה זבחי מתים וע"כ דמפרש הך קרא בזובח לע"ז וע"ק מנ"ל באמת דמעלה עליו כאלו אכל מזבחי מתים וכונת ואכלת מזבחו היינו מה שזובח לע"ז דילמא כונת ואכלת מזבחו מה שהוא זובח לך ומעלה עליו הכתוב כאלו אכל נבילה דלכ"ע לפי האמת שחיטת נכרי נכרי נבילה ודילמא כאלו אכל נבילה אבל לא זבחי מתים ואין לומר דאין טעם לדבר לדמותו לנבילה בשלמא לאוכל זבחי מתים כיון דאסור מכח דאזיל ומודה ועובר על לא ישמע על פיך א"כ הוי כאלו עובד ע"ז אבל אין טעם לדמותו לאוכל נבילה אבל ז"א דא"כ גם לאוכל זבחי מתים אין לדמותו והו"ל למימר כעובד ע"ז ומה ענין אכילה לכאן ובע"כ דלא דקדק הכתוב לדמותו ממש דומה בדומה א"כ דילמא הכונה כאוכל נבילה ומנ"ל דהכונה כאוכל זבחי מתים וצ"ע: