עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף ז.
גמ' ת"ר הנשאל לחכם וכו' הלך אחר המחמיר הנה לכאורה הי' מוכח מזה דאף דת"ק ס"ל דכל ספק דרבנן להחמיר ואנן דקי"ל דספק דרבנן להקל היינו דאנן קי"ל כריב"ק כדפסק הינכתא כאן וא"ל דדוקא בספק פלוגתא ס"ל להחמיר דהוי כספק ידיעה או דאפשר הוא להתברר אבל בשאר ספק מודה דהוי לקולא שהרי א"כ יהי' מוכח דספיקא דפלוגתא חמיר מספנקח דגוף המעשה ובאמת בש"ך ביו"ד סי' כ"ג וסי' כ"ז הביא בשם התה"ד בתשובה דלא דמי ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה מוכח שם להיפך דספיקא דפלוגתא קיל טפי וגם בחידושי למס' ביצה הבאתי דברי רש"ל דלא אמרינין בדשלי"וו להחמיר א"כ מוכח דזה קיל טפי א"כ להת"ק כאן דס"ל בספיקא דפלוגתא להחמיר בדרבנן עכ"ש בספק דגוף המעשה ס"ל להחוניר א"כ קשה מן הש"ס פ"ק דביצה דפריךשם וספיק' אסור' הא הוי ספק בדרבנן ולהקל ומה קושיא דילמא אתיא הך ברייתא כת"ק דהכא דאף ספק דרבנן להחמיר ומה זו תימא אם אתיא כת"ק דהכא ואם נאמר דס"ל דספיקא דפלוגתא חמיר טתי א"ם קשה על הפוסקים הנ"ל דס"ל דספיקא דפלוגתא קיל כיון דמוכח מן הש"ס הנ"ל להיפך ועוד אכתי תקשה הלא בלא"ה דחיק שם הש"ס לשנויי בתחלה דסיפא אתאן לספק טריפה א"כ בע"כ לאו בכל גווני מיירי א"כ נפרש טפי מ"ש דספיקא אסורה היינו אם חכם אחד אוסר ואחד מתיר אז ספק אסור ואתא כת"ק דכאן דס"ל בספק אזלינין אחר המחמיר וצ"ע בזה:
שום בגו הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר יש לדייק בזה הלשון ויטהר דהל"ל למימר שיטהר דהשאלה הוי כדי שיטהר או כלשון הירשלמי שמא יטהר שהביא התוס' ומהו לשון ויטהר והנה לכאורה הי' בראה להכריע בזה כדעת הסוברים דמשום שויא אנפשי' חד"א הוא ולא משום כבודו של חכם דהנה י"כ הנ"מ בין הני שני הטעמים הוא אם אחד רוצה לישאל לחכם השני ע"ד שלא לעשות כהוראת השני רק לידע בנפשו אם כדין הורה הראשון או לא דלטעם משום כבודו של חכם אסור אף בזה דמה בכך שלא יעשה כהוראתו סוף סוף כיון שטיהר השני הוי בזיון לראש ון אבל בשביל שויא אנפשי' חר"א אינו אסור רק אם רוצה לסוויך על הוראת השני אז אסור וז"ש הש"ס הנשאל לחכם וטימא לא ישאל כחכם ויטהר היינו השואל דהשואל לא יטהר אחר הוראת השני שיעשה כדבריו זה אסור מכח שויא אכפשי' חד"א אבל אם אינו רוצה לסמוך על הוראת השני מותר לשאול ולא חיישינין משום כבודו של ראשון. או י"ל הכונה דהנה נסתפקתי להסוברים דגדול ממנו בחכמה רשאי להתיר אם באינו גדול ממנו רק שהם רבים שהאוסר הוא יחיד והמתירין הונה רבים אם הם יכולין להתיר ודוקא ביחיד נגד יחיד אין רשאי להתיר אבל ברבים רשאין להתיר או דילמא אף רבים אינם רשאים להתיר מה שאסר היחיד וי"ל דמזה יהי' מוכח דאף רבים אינם רשאים להתיר וי"ל דזה כוונת התנא דקמ"ל דל"מ אם אין השואל יודע הדין שטעה הראשון וא"כ בזה אף אם ישאל לשני ויתיר יהי' יחיד כגד יחיד וא"כ בלא"ה לא ישאל דמה בצע בהוראת השני כיון דאף אם יורה להיתר הוי חד לגבי חד ולחומרא רק גם אף אם השואל הוי בר דעת ויודע שטעה הראשון ויודע שבודאי יתיר לו השני וא"כ בזה אם ישאל להשני ויטהר ג"כ יהי' שנים נגד אחד שהוא והשני מתירין ובזה הוי רבים נגד יחיד ולזה קמ"ל דאף בזה לא ישאל להשני ויטהר דהיינו אף שיודע בבירור שבודאי יטהר השני ואעפ"כ לא ישאל לו ומוכח דאף בתרי גבי חד אין רשאי להתיר מיהו יש לדחות דודאי י"ל דרבים נגד יחיד הרבים רשאין להתיר מה שאסר הראשון ומה דקאמר כאן לא ישאל לחכם ויטהר היינו דקי"ל דבר שאין לו חזקת איסור רשאי לראות היתר לנפשו אך בדבר שכבר איתחזיק איסורא אסור להורות לעצמו עיין בט"ז יו"ד סימן ח"י ולכך א"ש דאם לא הוי כבר אסרו החכם לא הוי איתחזיק איסורא ואז הוי מצטרף דעת הבעלים לדעת המתיר והוי רבים נגד יחיד אבל כיון דכבר נשאל לחכם ואסר א"כ שויא חד"א שוב הוי איתחזיק איסורא וא"כ שוב לא ישאל לחכם ויטהר גם הוא להצטרף עם השני מכח ממ"כ אם לא יצטרף דעתו הוי יחיד נגד יחיד ואם ירצה להצטרף דעתו הרי כיון דאיתחזיק איסורא אסור להורות לעצמו אבל ברבים דעלמא י"ל שפיר דיכולין להתיר ונה שאסר היחיד ואדרבה מוכח כך מדקמ"ל רק באם רוצה להצטרף דעתו אינו רשאי ולא קמ"ל דבשנים אחרים ממש נמי אינו רשאי לשאול מהם מוכח דדוקא ליחיד ועצמו אינו רשאי מכח ממ"נ הנ"ל אבל לרבים ממש רשאי לשאול דרבים מתירין מה שאסר היחיד ודוק נראה לי וכיון דהוי איסורא דרבנן כמ"ש הר"ן ז"ל סומעין להקל גם בעיקר הפלונתא בין הפוסקים שהביא תר"ן אי הוי טעמא מפני כבודו של חכם אי הוי תטעם מכח דשויא אנפשי' חד"א הוי נראה דתרוייהו איתנייהו דודאי י"ל דאף מ"ד דהטעם משום שויא אנפשי' חד"א ס"ל הטעם משום כבודו של חכם והענין הוא כך דמפני כבודו של חכם לבד אינו מספיק דהרי ראוי להתיר בדעבד עכ"פ כמ"ש הר"ן ז"ל ולכך צריך לטעם שויא אנפשי' חד"א ובזה לברו אין מספיק דהרי אין הדבר של החכם ואינו שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו בדיבור בלי מעשה ובע"כ צ"ל דהבעלים בעצמן כיון ששאלו להראשון ואסר וקבלו הוראתו הם בעצמם אסחי דעתיהו מהדבר ועשאוהו בעצמן כחתיכה דאיסורא אך אכ"ל דאסחי דעתייהו מיני' וקבלו הוראתו הרי עכ"פ אפשר להם לשאול לאחר ויתיר ומכ"ל שקבלו הוראתו אך כיון דחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר לכתחילה מכח כבודו כבודו של חכם א"כ תחלה כשהורה הלה לאסור כבר אסחי הבעלים דעתם מיני' וקבלו הוראתו שהרי אין בידם להתירו לכתחלה שויא הוא בעצמו חתיכה דאיסורא ולכך אף ששוב אירע שחזר והתיר השני אף בדעבד אינו מותר שכבר נעשה חתיכה דאיסורא ויצא לנו מזה דין חדש באם הורה אחד לאיסור דבר אך לא נודע להבעלים כגון שהי' ע"י שליח השאלה ולא נודע לבעלים עד שמת האוסר דיכולין הבעלים לשאול לשני ולהתירו אף לכתחלה די"ל ממ"נ מפני כבודו של חכם ליכא כיון שכבר מת הראשון לא חיישינין על כבודו בזה כיון שאינו בעולם ולזילותא דאחר מיתה לא חיישינין בכה"ג וא"כ כיון דליכא משום כבודו והחכם אינו יכול לעשותו חד"א לפי שאינו שלו והשואל לא גמר בדעתו לעשותו חד"א כיון שתיכף שנודע לו תיכף מת החכם ורשאי לשאול לאחר וכיון דלא נעשה חד"א עדיין וכל כה"ג מותר להתירו לכתחלה כנלפענ"ד נכון לדינא כיון דבלא"ה להסוברים משום כבודו של חכם בדעבד מותר ובזה היכא דמת י"ל דאף לכתחל' מותר להתיר א"כ אף להאוסרים מכח שויא אנפשי' חד"א אף בדעבד מ"מ למעט בפלוגתא עדיף ובכה"ג מודים דמותר כנלפע"ד נכון בזה:
בתוס' ד"ה ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו תימא דקשיא דר"מ אדר"מ וכו' הנה מהרש"א כתב שנעלם מהם שקושיא זו ופירוקה הוא ש"ס מפורש בב"ק דף צ"ה. והנה עיינתי שם דגרסינין שם טעמא דר"מ איבעיא להו אי משום שינוי במקומו עומד או טעמא דר"א מכח קנסא קא קליש נ"מ היכי דכחשה מכחיש וכו' וקשה למה לא קאמר נ"מ דאם מת דקי"ל בכל הקנסות דלא קנסו בנו אחריו אבל אם טעמא דר"מ מכח שינוי במקומו עומד, אף בנו מחויב להחזיר אבל אם שינוי קונה והכא טעמא מכח קנס לא קנסו בנו אחריו ובנו אין מחויב להחזיר ולכאור' הי' כראה דמה דקי"ל דלא קנסו בנו אחריו היינו שאנו באנו לחייבו מכח מעשיו שעשה כגון במטמא ומדמע ומנסך וכדומה דבאנו לחייבו ע"פ מעשיו בזה אמרינין דבבנו הוי כמאן דלא עביד כלל ואוקמוהו אדינא ופטור אבל להיפך היכי שלולא מעשיו לא הי' זכות אפילו לבנו רק ע"י מעשיו הוא רוצה לזכות בזה עכ"פ קנסוהו שלא יועילו מעשיו והוי כמאן דלא עביד ובזה אף אין לו זכות כיון דעכ"פ קנסוהו להיות כלא נעשה מעשה וא"כ ה"כ לגבי שינוי קונה אם לא הי' נעשה מעשה שלא גזל או לא נשתנה לא הי' זכות אף לבנו וא"כ שיועילו מעשיו הנעשין באיסור בזה אף לבנו קנסוהו והנה ממה דמסיק הש"ס במס' מ"ק פ' מי שהיפך בכיון מלאכתו במועד או בשדה שנטייבה בשביעית דלא קנסו בנו אחריו אף דשם ראוי לומר דהוי כאילו לא נעשה מעשה ויהי' נאסר אף לבנו אין מזה ראי' די"ל דהתם דהוי רק מדרבנן שאני וכדמוכח בש"ס שם דדרבנן קיל אך מצורם אוזן בכור דקיל דלא קנסו בנו אחריו והתם הוי איסור תורה ואעפ"כ לא אמרינין דראוי להיות כאלו לא נעשה מעשה והוי כאלו לא הטיל בו מום ואעפ"כ לא קנסו בנו אחריו א"כ מוכח דאף בכה"ג לא קנסו בנו אחריו וקשה מהנ"ל מיהו א"ל ע"ד מ"ש בתוס' בתמורה לחלק גבי עביד לא מהני דלא שייך לומר בצורם אזן בכור עביד לא מהני כיון דהוי כנעשה ממילא יע"ש ולפ"ז הרי הש"ס בתמורה שם פריך מגזל דאמר רחמנא לא תגזול ואעפ"כ שינוי קונה וכו' א"כ דבגזל לא שייך לומר דהוי כנעשה ממילא כיון דאם לא כוון לגזול ולקנות לא הוי נעשה ברשותו ושוב י"ל דה"נ לענין קנסו בנו אחריו הוי הכלל דעשאוהו כאלו הוא לא עשאו רק הוי כנעשה ממילא ולכך בכל הני דאם נעשה ממילא הוי זכות לבנו בהם שוב לענין בכו הוי כאלו נעשה ממילא ולא באיסור וזכה בנו אבל בגזל אם הוי נעשה ממילא לא הי' זכות לאביו ולא לבנו בכך ואם ירצה לבנו לזכות צריך לבא מכח מעשה אביו שכוון לגזול בזה כיון דהוי באיסורא קכסוהו שלא יועילו מעשיו ואף בנו לא זכה ע"י כך ובזה אף לבנו קנסו וזה כלל חדש ואכ"מ להאריך בזה אוני יזכינו הש"י בזמן אחר לפרש יותר ועיין במ"ש בסוגיא זו בחו"מ סימן שפ"ח לענין מודה בקנס ייע"ש ועמ"ל שם במה דפריך הש"ס שם דמי צמרו ושבחו בעי למיתב ליה משמע דגוף הקנין מודה דלא יצטרך להחזיר רק דפריך על הדמים דמי צמרו ושבחו בעי למיתב לי' ולמה לא פריך דבעי להחזיר לו גוף הצמר עם השבח ומה שהי' נראה ליישב דהנה ענין שינוי קונה י"ל ב' אופנים או דהשינוי קונה למפרע דאי גלאי מילתא למפרע מעת התחלת השינוי הוי שלו או דנימא דשינוי קונה היינו מן השינוי ואילך ונ"מ לענין השבח שע"י השינוי דאם הוי למפרע אף גוף השבח שנעשה ע"י השינוי הוי שלו אבל אם נימא דהקנין חל להבא אזי גוף השבח הוי של הנגזל ומחויב לשלם הכל ואין נ"מ בשינוי קונה רק לענין גוף החפץ דצריך להחזיר החפץ אם אין שינוי קונה אבל אם קונה א"צ להחזיר החפץ רק דמיו ובזה א"ש דמאי דס"ד דהש"ס דר"מ ס"ל דשינוי במקומו עומד היינו רק דלמפרע לא חל הקנין דאם חל למפרע למה משלם אותה ואת גיזותי' ואת וולדותי' אבל ע"מ י"ל דמודה דהקנין חל אחר השינוי ומה דקאמר דמשלם אותה ואת גיזותי' ואת וולדותי' היינו רק דמים צריך לשלם עבור הכל אבל גוף החפץ קנה באמת ולכך פריך הש"ס דנהי דנאמר דשינוי קונה מכאן ולהבא לר"מ ולא אמרינין שינוי במקומו עומד רק למפרע דלא קנה מ"מ קשה נהי דקנה גוף הצמר להבא מ"מ דמי צמרו ושבתו בעי למיתב לי' עכ"פ וא"ש ודוק. ודנה ליישב דברי התוס' הנ"ל מקושיית המהרש"א לפי חומר הנושא הי' נראה ליישב דבריהם והוא בשום לב עוד דהמהרש"א לא הקשה רק על קושייתם ותירוצם דמפורש כן בש"ס ולי קשה אדרבה והוא דסוף דבריהם סותר דברי הש"ס שם והוא שהם כתבו דאף דבמטמא ומדמע ומנסך קניס ר"מ שוגג אטו מזיד דמזיקו בידים אבל הכא לא שייך לקונסו דלטענתו הוא מתכוין משמע דס"ל דענין זה עדיף משוגג ואף אם קנסו בשוגג בהא לא קנסו ובב"ק שם מיבעיא אי קניס ר"מ בשוגג או לא נפשוט מהך משנה דהנותן צמר וכו' ואי ס"ד דבשוגג כמי קניס ר"מ דמי צמרו ושבחו בעי למיתב לי' אלמא לא קניס ר"מ בשוגג אלמא דמדמה הש"ס שוגג זה לשוגג דעלמא וכאן כתבו התוס' דשוגג זה עדיף ולכך נראה לפרש כוונתם כך דהנה בגיטין מסקינין דר"מ קניס בכל דוכתא שוגג אטו מזיד א"כ מה"ת הכא נחלק ולומר דבמזיד קניס ובשוגג לא קניס מה"ת ישתנה דינו מכל דוכתא דקניס ר"מ שוגג אטו מזיד אך בע"כ צ"ל דהסוגיא דכאן אזיל למ"ד בתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך הש"ס מגזל ומשני אמר רחמנא כעין שגזל א"כ משמע שלולי שגלי קרא הי' ראוי מן התורה לומר כל מילתא וכו' לא מהני ולכך א"ש דוודאי היכא דאיכא למימר דמן התורה ר"מ קניס במידי דליכא כותי' בשל תורה והחמיר יותר משל תורה בזה כיון דקניס במזיד אף בשוגג קניס אבל באן עיקר קנס ר"מ אינו להחמיר על דין תורה אלא לקיים דין תורה דהרי בכל דוכתא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני רק דבגזל גלי קרא דמהני ובזה לא קניס ר"מ רק דנוטל מה שחידשה התורה להיות בגזל עדיף מכל התורה בזה קניס ר"מ שלא והי' עדיף רק כמו דלא גלי קרא ואז דינו ככל התורה דאי עביד לא מהני וא"כ כיון דבזה לא קניס ר"מ רק לבטל החידוש ולהיות דינו ככל התורה דעביד לא מהני ולכך תינח במזיד אבל בשוגג דדינו בכל התורה דאי עביד מהני וכמ"ש בחידושי לאו"ח ולכך בזה לא קניס ר"מ יותר משל תורה דא"כ יהי' שוגג חמור ממזיד דבמזיד לא קניס רק לקיים הדין הורה שבכל מקום ובשוגג יחמיר יותר מדין תורה בכל מקום ויהי' שוגג חמור מן מזיד ולכך לא קניס ר"מ אבל למ"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א"כ בכל התורה מהני וכאן דקניס ר"מ במזיד הוי להחמיר מדין תורה שבכל מקום שוב אין לחלק בזה בין שוגג למזיד וכמו בכל מקום דקניס ר"מ בשוגג אטו מזיד ולכך א"ש דבריהם על נכון דהם ידעו הסוגיא שם רק דהוי קשה להו לל"ק דפשיט שם דר"מ ס"ל שינוי קינה מהנותן צמר לצובע וכו' ואס"ד שינוי במקומו עומד דמי צמרו ושבחו בעי למיתב לי' אלא ש"מ דקנסא קניס ר"מ וא"כ קשה אכתי אם שם קניס ר"מ מ"ט לא קניס בנותן צמר לצבוע אך י"ל דזה ידע הש"ס מה דקאמר לקמן שם דר"מ לא קניס רק במזיד ולא בשוגג ולכך אם הוי מכח קנסא א"ש וכו' ולכך הוי קשה להו תינח למ"ד עביד לא ומהני א"כ בזה שייך לחלק בין שוגג למזיד דאף דבעלמא קניס שוגג אטו מזיד אבל בזה אין לקנוס שוגג אטו מזיד דא"כ יהי' שוגג חמור מן מזיד כנ"ל אבל לדידן דק"ל כמ"ד עביד מהני וא"כ אם אעפ"כ קניס ר"מ במזיד שוב ראוי לומר קנסו שוגג אטו מזיד כמו בכל התורה לר"מ ולכך שפיר הקשו דלדידן סתרי דברי ר"מ אהדדי דבין אם נימא טעמא דר"מ התם דשינוי לא קונה מה"ת ובין אם אינו קונה מדרבנן מכח קנסא סוף סוף סתרי אהדדי דלמה כאן לא ס"ל כן רק קונה הן מן התורה הן מדרבנן ובין שוגג למזיד אין סברא לחלק כיון דבכל התורה קניס ר"מ שוגג אטו מזיד ומ"ש הכא מדעלמא ולכך תירצו דאף לדידן א"ש דלעולם טעמא דר"מ מכח קנס ואף דקניס שוגג אטו מזיד זה עדיף משוגג כיון דנתכוין לטובתו ואף אם בשינוי כמי קניס בשוגג אטו מזיד כאן עדיף משוגג דלטובתו הוא נתכוין וזה שחידשו כאן מדעתם דלדידן צ"ל דזה עדיף משוגג והתם אזיל למ"ד עביד לא מהני ולכך א"צ לומר דכאן עדיף משוגג רק די"ל דבזה לא קניס ר"מ שוגג אטו מזיד ומכח סברא הנ"ל אבל לדידן דקי"ל עביד מהני א"כ בע"כ אף בזה קניס ר"מ שוגג אטו מזיד כמו בכל התורה ולכך הקשו דר"מ אדר"מ ותירצו דבע"כ לפ"ז כאן עדיף משוגג וא"ש ודוק ועיין כיוצא בט"ז א"ח סימן ת"מ בפירוש דברי רבינו יונה דבבתיכם לא קאי רק על החידוש ייע"ש כן י"ל דהקנס לא קאי רק על החידוש ולא שייך שוב שוגג שיהי' חמור מן מזיד דבשוגג ליכא חידוש והנה בהיותי בסוגיא זו הוי קשה לי עוד דמאי פריך התם דר"מ אדר"מ וכן התוס' כאן הרי י"ל לפמ"ש התוס' בב"ק והובא דעתם בטור ורמ"א וש"ך בסימן ש"מ דבשינוי מעשה בעינין נשתנה השם מחמת המעשה ובשינוי מעשה בלי שינוי השם לא קנה וא"כ קשה מאי פריך הש"ס דר"א אדר"מ נימא דר"מ ס"ל בגזל פרה מעוברת וילדה או רחל וגזזה לא נשתנה השם על הולד והגזיזה דגם מקודם בהיותו על הבהמה הי' נקרא צמר וכן הולד אף בהיותו במעי אמו נקרא עגל ובפרט למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא וכיון דלא הוי שינוי השם לכך שינוי מעשה לבדו ס"ל דלא קנה אבל בצמר וצבעו דהוי שינוי השם גמור ולכך בשינוי מעשה בהדי שינוי השם מודה ר"מ דקנה ומאי פריך וצ"ע:
והנה מ"ש לעיל ביישוב דברי התוס' מקושיית מהרש"א כעת אפרש דברינו יותר דיש לדמות למ"ש הט"ז באו"ח סימן ת"מ בביאור דברי דברי ר"י והעולה משם דאם הוי גורם לממון לאו כממון דמי דקאי בבתיכם על החידוש דבזה מותר בביתו של עכו"ם אבל בממון ממש אף בבית אחר אסור אבל אם גורם לממון כמ"ד בכל התורה א"כ בכל חמץ אף בשלו מותר בבית אחר וקאי בבתיבם למעט הכל ייע"ש וכן יהי' הכוונה כאן דלמ"ד בכל התורה אי עביד ל"מ רק בגזל הוי חידוש שחידשה תורה דמהני אז לא הוי קנסא דר"מ קאי רק על החידוש לבדו שקניס ר"מ לבטל החידוש וממילא לא שייך לומר דקניס שוגג אטו מזיד דאף במזיד לא קניס רק לבטל החידוש אבל אם לא הוי כאן חידוש אף במזיד לא הוי קניס וכיון דבשוגג לא הוי חידוש איך יקנוס ר"מ שוגג אטו מזיד הרי הוא יותר ממזיד עצמו ולא אמרו אלא אטו מזיד ואיך יעשה תקנתא לשוגג בפ"ע מה שלא עשה כן במזיד ולא ס"ל לר"מ קנסו שוגג אטו מזיד רק היכי שאותו הקנס עצמו שייך במזיד ושייך בשוגג אז לא פלוג בתקנתא וקניס שוגג ומזיד ביחד אבל לא היכי דלא שייך קנסא דמזיד לגבי שוגג אבל למ"ד עביד מהני א"כ גם בגזל ליכא חידוש וקניס ר"מ אז הוי שפיר הקנס בין בשוגג ובין במזיד דאותו הקנס ששייך במזיד שייך בשוגג ובפרט כיון דאמרינין בפ"ק דב"מ דכל דתיקון רבנן כעין של תורה תקון ולא במילתא דליתא כותי' בשל תורה ולכך בשלמא למ"ד עביד מהני א"כ מן התורה לא מצינו חילוק כלל בין שוגג למזיד א"כ אם ר"מ קניס דלא אהני מעשיו חזינין דקניס במילתא דליתא כותי' בשל תורה א"כ שוב מה לי מזיד מה לי שוגג וראוי לומר קנסו שוגג אטו מזיד אבל למ"ד עביד לא מהני א"כ חזינין שיש מן התורה חילוק בין מזיד לשוגג דמזיד מן התורה לא מהני ובשוגג מהני א"כ שוב מסתבר לומר דמאי דקניס ר"מ כעין של תורה קניס דהיינו דבגזל אף שגילתה התורה דאי עביד מהני הוא תיקן דלא מהני והיינו רק כעין של תורה במזיד כדינו בעלמא אבל בשוגג דבכל מקום עביד מהני וליכא כותי' בשל תורה לא תיקן וא"ש דבריהם בעזה"י:
בתוס' ד"ה הנשאל לחכם וכו' והא דאמרינין פ' אלו טריפות במחטא דאשתכח בסמפונא רבא דכבדא וכו' הנה לכאורה אין המשך לדבריהם דזה הו"ל לציין לעיל בתחלה דדברו מחכם שאסר אין חברו רשאי וכו' אבל כאן דברו מחכם שטיהר אז חכם רשאי לאסור ומה ענין קושיא זו לכאן ונראה לפרש דבריהם דמזה יהי' ראי' שהם סוברים דאף לגדול הימנו חין רשאי להתיר להפך מדעת הר"ן ומהרמ"ק שם שהביא הש"ך סימן רמ"ב ס"ק נ"ג והנה טעם פלוגתתם נראה דתליא בשני הטעונים שיש בזה מה שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר דיש פוסקים כתבו הטעם דהוי מכח שויא אנפשי' חד"א דנעשה ע"פ הראשון חד"א ויש לומר עוד טעם אחר דמפני כבודו של חכם נגעו בה דהוי זילותא לחכם הראשון וכדמשמע מן הש"ס פ' כל היד שם דלכך לא התירו משום כבודו דרבב"ח וכו' והנ"מ ביניהם אם הוי השני גדול ממנו דמטעם שויא חד"א אין רשאי להתיר אף שהוא גדול ממנו דסוף סוף נעשה חתיכה דאיסורא ע"פ הראשון אבל לטעם מפני כבודו של חכם י"ל דבגדול הימנו אינו מחויב לכבדו ולחוש לכבודו גם בנא"ה אם השוה לו מחזיר הוראתו הוי זלותא לראשון אך אם גדול ממנו מחזירו אין לו זלותא דבלא"ה ידוע שהשני גדול ממנו והנה עוד נ"מ בין שני הטעמים הללו דלפי טעם דשויא חד"א ממילא להיפך אם התיר הראשון יכול השני לאסור אבל אם הוי הטעם מפני כבודו של חכם ממילא ה"ה נמי להיפך בהיות אוסר מה שהתיר הראשון נמי אסור דגם בזה הוי זלותא לחכם שוב ראיתי דברינו ממש בש"ך סימן רמ"ב ס"ק נ"ט וז"ל וכן נראה מהראב"ד והרשב"א והר"ן לעיל שכתבו דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויא חד"א משמע דיכול לאסור מה שהתיר חברו ע"כ לשון הש"ך הנה מפורש להדיא בדבריו דזה תליא בזה דאם הוי משום כבודו של חכם לא הי' יכול לאסור מה שהתיר הראשון רק כיון דהוי טעמא מכח שויא חד"א ממילא יכול לאסור מה שהתיר הראשון וכן מצאתי בש"ג פ"ק שכתב כדברי א"כ בהיות כן א"ש דברי התוס' דבל"ז לא הוי מצי להקשות מן חולין די"ל דהשני המכשיר הי' גדול מר"ה והיכי דגדול ממנו יכול להתיר מה שאסר הראשון דזה תליא בזה וי"ל דבאמת הטעם משום כבודו של חכם אך כעת שהוכיחו דנאסור מה שהתיר חברו יכול ובע"כ אינו הטעם משום כבודו של חכם דא"כ מה לי להתיר ומה לי לאסור ואדרבה יותר יש זלותא לראשון אם התיר שלא כדת שרצה להאכיל טריפות ולהכשיל ממה שבא לאסור שבא רצה להכשיל רק להחמיר וכ"א יכול להחמיר מספק וא כ אם מפני כבודו מכ"ש דלא הוי רשאי לאסור מה שהתיר השני כיון דבאמת לא טעה טעות גמור והורה כדעת המחמיר ובע"כ אם קי"ל דיכול לאסור מה שהתיר חברו לא הוי הטעם משום כבודו רק מכח דשויא חד"א א"כ ממילא אף בגדול הימנו אין רשאי להתיר וא"כ קשה מהאי דחולין דאיך התיר מה שאסר חברו וא ש דבריהם ודוק ומוכח דס"ל דאף דגדול הימנו אין יכול להתיר שוב דהוי כחד"א ואף גדול א"י להתיר ולהר"ן טעמא משום כבודו של חכם ולכך ס"ל דגדול מתיר שוב ראיתי בר"ן ת"ל כוונתי האמת דשם מפורש דפליגי בזה הראב"ד והר"ן דלהראב"ד טעמא משום דהוי כחד"א והוא מפרש כדברינו א"כ ודאי כן כוונת התוס' וז"ב ונכון: שם בא"ד ודוקא אסר אין חברו רשאי להתיר אבל אם התיר חבירו רשאי לאסור לא ידעתי מי הכריחן לכך ולהוציא דברי ירושלמי מפשוטן ואין לומר דקשה להו למה נקט חכם שאסר אין הב' רשאי להתיר ולא נקנו להיפך דהתיר אין חברו רשאי לאסור אך מהא לא איריא לא מיבעיא לדעת הט"ז סימן רמ"ב דבהתיר הראשון בעינין שחלה הוראתו וכבר נעשה מעשה על פיו פשיטא די"ל דלכך נקט חכם שאסר דאז אף בלא חלה הוראתו אין יכול הב' להתיר אבל בהתיר בעינין דוקא חלה הוראתו אך גם לדעת הנה"כ שחולק על הט"ז וס"ל דלא בעינין שנעשה מעשה מ"מ כיון דקי"ל דאבדתו ואבדת רבו אבדתו קודמת א"כ חזינין בהפסד ממון אין לחוש לכבוד רבו אבל בליכא הפסד ממון קי"ל אבדת אביו ואבדת רבו אבדת רבו קודם מוכח דאף דמצות כיבוד אב מן התורה מ"מ כבוד רבו קודם וא"כ אם הוי קמ"ל בחכם שהתיר אין רשאי לשאל לחכם אחר הוי ס"ד דוקא כה"ג שאין להשואל הפסד ממון בזה יש לו ליחוש לכבודו של חכם ולא יחזור וישאל לאחר דאף שיש בזה חשש איסור מ"מ הא קי"ל דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בלאו דל"ת עכ"פ וא"כ ה"ה נמי בזה אבל אם חכם הראשון אסר לו א"כ יש לו הפסד ממון ולגבי הפסד ממון אינו מחויב לחוש אפילו לכבוד רבו ולכך אין להשגיח בכבוד החכם והוי ס"ד דרשאי לחזור ולשאול לחכם ולהתיר ולכך קמ"ל דאף בזה לא יחזור וישאל ומנ"ל להכריע דחכם שטיהר רשאי השני לטמא וצ"ע בזה. והנה בדברי התוס' שכתבו דאם אין מודיע לא ישאל יש להסתפק אם מפני החשש החכם המתיר נגעו בה שהוא לא ידע שחכם הראשון אסר ויתיר הוא בשוגג עבירה הוא בידו וממילא עובר השואל על לפני עור או י"ל הכוונה מכח ההיתר גופו כי אם הי' יודע החכם שזה אסר לא הי' מתיר ואם כן הוי ההיתר בטעות ואינו היתר ונשאר האיסור הראשון קיים ובשביל עצמו אסור כן או מכח דשויא חד"א אסור אף בדעבד וכן ראיתי בהר"ן שם דלהסוברים דהטעם מכח דשויא חד"א אסור אף בדעבד ייע"ש: והנה נסתפקתי אי הך דינא דחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר אי שייך כן אף באיסור דרבנן או לא והנה זה ודאי להנך דסוברים דאיסורא מפני כבודו של חכם דאז בזה אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן אך להיפך בחכם שהתיר להסוברים דחברו יכול לאסור ולא חיישינין לכבודו של חכם י"ל היינו דוקא באיסור תורה דבזה י"ל דלחומרא אין חוששין לכבודו של חכם מכח דבמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב אבל באיסור דרבנן אף הם מודים דחכם שהתיר אין חברו רשאי לאסור דבדרבנן אמרינין דגדול כבוד הבריות דדוחה ל"ת שבתורה בלאו דרבנן כן י"ל בזה ולמעט בפלוגתא עדיף גם בזה אני מסופק להסוברים דמשום שויא חד"א הוא והנה זה ודאי הוי רק מדרבנן וכמ"ש בתשובת ח"ץ סי' ע"ג דף ק"ו ע"ב והיינו דמן התורה ודאי לא שייך לומר שויא חד"א כיון דאינו שלו רק מדרבנן גזרו כן וא"כ י"ל דהיינו רק באיסור תורה ואז החמירו כיון שהורה אחד להחמיר נעשה חתיכה דאיסורא ואין יכול להתיר אבל י"ל דבדרבנן היא גופא תקנה ותקנתא לתקנתא לא עבדינין ולא גזרו בזה עוד לומר דע"י הוראת האחד נעשה חד"א ויכול השני להתיר. והנה לכאורה הי' אפשר להביא ראי' לזה מפ"ט דברכות דקאמר שם גבי חנני' אחי ר"י שהי' מעבר שנים בח"ל ופריך שם בשלמא הוא מתיר והם אוסרים לחומרא אלא הוא אוסר והם מתירים והא תניא חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ומאי פריך נימא דמיירי באיסור דרבנן ובזה רשאי להתיר מה שהא' אוסר ובע"כ דאף בדרבנן א"י להתיר מיהו יש לדחות זה די"ל דלכך לא משני כן מכח הרישא דהוא מתיר והם אוסרים והנה מזה מוכח דחכם שהתיר חברו רשאי לאסור ובחידושי ליו"ד מכבר הארכתי ליישב זה להסוברים דאין חברו רשאי לאסור אבל לפי פשוט נראה כדעת הסוברים דחברו רשאי לאסור ובפרט אנן אזלינין כעת להסוברים מכח חד"א ולדידי' בהתיר הראשון יכול השני לאסור ולכך תינח בשל תורה דבזה אין חוששין לכבודו של חכם דאין חולקין כבוד לרב אבל בשל דרבנן ודאי דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבדרבנן וא"כ אין רשאי לאסור מפני כבודו ואף דהנך הסוברים מכח דשויא חד"א לא ס"ל הטעם מפני כבוד של חכם היינו דוקא היכי דהראשון החמיר בזה אין בזיון אם השני מקיל והוא מחמיר אבל אם בא להכשיר והשני אומר שאסור ודאי הוי בזיון לו שרצה להכשיל בדבר איסור לכך בזה ודאי חיישינין לכבודו של חכם לכך לא מצי לתרץ דמיירי בדרבנן דא"כ קשה מרישא למה הוא מתיר והם אוסרין הרי אסור לעשות כן משום כבודו של חכם וע"כ דמיירי באיסור תורה וא"כ קשה מסיפא שהוא אוסר והם מתירין ולכך לדינא צ"ע בדרבנן אם אסור להתיר מה שאסר הראשון אם גם בדרבנן שייך הך תקנתא או לא וצ"ע כעת. שם בא"ד הנה לולא דבריהם הי' כראה לי דודאי מיירי כשמודיעו לראשון וכדומה והכונה דאף דמיירי דהשני גדול הימנו בחכמה ומנין והיכי שהוא גדול הימנו רשאי להחזירו או דמיירי באיסור דרבנן ובדרבנן כרבנו דרשאי השני להתיר מ"מ כיון דהוי יחיד לגבי יחיד א"כ אף אם הי' שניהם בבה"מ לא הי' מותר רק מכח ספק דרבנן ולכך כיון דאין עושין ספק דרבנן לכתחילה לכך לכתחלה אסור לשאל לחכם השני כדי שלא יעשה ספק דרבנן לכתחלה או אף דהוי גדול הימנו מותר לסמוך על הוראתו מ"מ לכתחלה לא יעשה כן לכנוס לספק בזה וא"ש בפשיטות:
ומה ומה שהקשו מחולין ולא תירצו דהמתיר לא ידע שהראשון אסר י"ל דלא הוי קשה להו רק על השואל וכיון שכבר אסר ר"ה איך חזר השואל ושאל שנית ולכך הקשו קושיא זו כאן משום דכאן מפורש האיסור על השואל שלא ישאל שנית ולכך הקשו מהתם:
והנה הירושלמי שהביאו התוס' עיינתי בירושלמי שלפנינו עם הק"ע וראיתי בו הגירסא להיפך לא כן תני הנשאל לחכם והתיר ישאל לחכם אחר שמא יאסר וכו' אר"י הכין הוי עובדא שאל לר"א ואסר לי' לר' סימון ושרא לי' איקפד ר"א כהדא דתני נשאל לחכם ואסר לי' אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר עכ"ל הנה מוכח ברישא ישאל לחכם שמא יאסר ובסיפא גרסינין אל ישאל לחכם. והנה מזה מוכח יותר דחכם שטיהר חברו יוכל לאסור ובאמת כד דייקינין לק"מ הכא לא מיבעיא לדעת הט"ז דבחכם שטיהר בעינין נעשה מעשה וא"כ א"ש דהירושלמי מיירי שלא נעשה מעשה ולכך אם התיר יכול לאסור ואם אסר אינו יכול להתיר דבזה אף שלא נעשה מעשה א"י להתיר כיון דשויא חד"א ובזה הוי בדיבורא כנעשה מעשה אף גם להסוברים דלא בעינין נעשה מעשה א"ש ג"כ די"ל דוקא החכם אינו רשאי לאסור אבל השואל יכול לשאל דודאי כל הנוגע לעצמו אין לו לחוש לכבוד החכם כמ"ש לעיל דדמיא למאי דאמרינין דאבידתו קודמת לאבדת רבו ואם בהשבת ממונו שלו קודם מכ"ש בהשבת גופו ונפשו באיזה חטא דשלו קודם ואין להשגיח על כבוד החכם רק שאם שאל החכם הראשון אין יכול לשאל לשני אלא יגלה לו שאסר הראשון דבאסר הראשון שוי חד"א א"כ חכם השני המתיר הוי כמתיר דבר איסור וממילא עובר השואל על לפני עור שמכשיל את החכם להתיר איסור ולכך גם השואל אסור לישאל כלל והוי גוף השאלה באיסור אבל בחכם שטיהר בזה מה דאין השני יכול לאסור הוי רק מפני כבודו של חכם ובזה תינח היכי דהשני יודע מן הראשון אבל כל שאינו יודע לא שייך דעביד איסורא בשוגג דכל כה"ג ליכא בשוגג עבירה כלל דדבר שאין בו איסור רק העדר כבוד תינח ביודע אבל באינו יודע ליכא איסורא כלל וא"כ לא שייך בזה לפני עור ושוב מותר להשואל להיות שואל להשני ולא יודיע לו שהתיר הראשון וממילא השני יורה לו כדין ולגבי השואל ליכא איסורא דלגבי נפשו שלא יהי' הפסד בממונו אם אסר הראשון או להיפך אם התיר הראשון והוא רוצה שלא יבא לידי איסור ורוצה לדייק טפי ודאי אין לו לחוש לכבודו של השני לגבי נפשי' ולכך מותר לו לשאול אם אין מודיע להשני וזה כונת הירושלמי דלל"ק מה דכעס ר' סימון אינו על ר' אמי האוסר שהרי אולי לא ידע ר' אמי שהוא התיר תחלה רק קפידתו הי' רק על השואל למה חזר ושאל ולכך פריך לא כן תני והיינו הן לפירוש התוס' והן לפי גירסתינו דודאי על השואל ליכא איסורא בחכם שהתיר ומותר לו לשאול להשני ולא יודיע לו שהתיר הראשון אבל חכם שאסר אף על השואל איכא איסורא אבל החכם בעצמו אם יודע שהתיר הראשון אין לו לאסור באופן המבואר בש"ע סי' רמ"ב בהג"ה ודוק. והנה בהיותי בזה תמהתי מאוד על הסוברים דלא הוי הטעם משום כבודו של חכם רק מכח דשויא חד"א מה יענו לירושלמי הנ"ל הרי שם לא מיירי מאוסר דבר היתר בדין הבאת האיזמל לצורך מילה והכי איתא שם תחילה ר' סימון בשם ריב"ל סכין של מילה עושה לה חילה ומביאה בר מדינה הו"ל עובדא ושאל לר' סימון ושרא לי' וכו' כדמסיימין התוס' כאן ופירש שם המפרש דעושה לה חילה היינו מחיצות של בני אדם ומביאה דרך ר"ה וא"כ בזה מאן דאסר היינו דאסר להביא הסכין של מילה דרך מחיצות של בני אדם ואיך שייך לומר בזה שויא חד"א בשלמא לאוסר איזה חפץ ידוע שייך שויא חתיכה דאיסורא אבל בזה מה שאוסר להביא איזמל דרך מחיצות בני אדם לא שייך לומר חד"א כמובן ובע"כ דלאו משום חד"א רק משום כבודו של חכם וצ"ע על הפוסקים הנ"ל ואין לומר דמ"ש בירושלמי הוי עובדא כא קאי אלעיל רק הוא ענין בפ"ע ומיירי באוסר חפץ ידוע ז"א דמלבד שזה דוחק דלפ"ז לא הוי לי' ענין לכאן כלל חוץ מזה א"א לומר כן דא"כ למה כשהיפך ר' יודן הדבר דר' אמי אסר ור' סימון שרי ולמה לי' להפוכי כולי האי הרי זה מוכרח להיפך בין אסר לשרי ולגרוס אסר תחלה אכתי למה היפך דר' סימון לדר"א הנ"ל לשנות גירסא הראשונה ולא הו"ל להפוכי רק בין שרי לאסור והו"ל לגרוס כמעיקרא ר' סימון תחלה דר' סימון אסר ור' אמי שרי ואיקפד ר' סימון ולמה לי' להגיה יותר אך בע"כ דאי אפשר לגרוס דר' סימון אסר כיון דתחלה מתיר ר' סימון משמי' דריב"ל וא"כ איך אסר אח"כ ולזה מוכרח להגיה דר"א אסר א"כ מוכח דהך עובדא מיירי ממש מענין הראשון מאיזמיל של מילה וכו' וא"כ איך שייך לומר בזה שויא חד"א ובע"כ משום כבודו של חכם הוי א"כ לפ"ז דברי הירושלמי סתרי דאם משום כבודו נגעו בה אף אם טיהר החכם א"י לאסור כמ"ש הר"ן ז"ל דזה תליא בזה ולמה ס"ל דהתיר החכם יכול לאסור ובע"כ כמ"ש דזה שאני מכח דכונת הירושלמי רק על השואל וכנ"ל ודברי הפוסקים דס"ל מכח שויא חד"א צ"ע בזה והנה לפמ"ש באיזה ענין מיירי הירושלמי נדחה ג"כ הראי' מן הירושלמי שהביאו התוס' שחכם שהתיר יכול השני לאסור די"ל ע"ד מ"ש התוס' מה דאמרינין בצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם היינו דוקא באכילת דבר איסור ולא בשאר איסורין כן י"ל בזה דדוקא בחכם שהתיר לאכול דבר איסור בזה הוי גנאי ביותר בזה חיישינין לכבוד החכם ואין לאסור מה שהתיר הראשון אבל הירושלמי בדבר שאינו מאכל בזה לא חיישינין לכבוד החכם ויכול השני לאסור מה שהתיר הראשון ופריך הירושלמי שפיר בנידון דידן כן י"ל בזה ועוד הי' מקום לפלפל בזה ועיין בת"ח שנתן טעם חדש למה חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר מכח דהוי ספיקא דדינא ומאי חזית. ואף בגדול ממנו ייע"ש והבן: