אור ברסלב

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף ו:

דף ו.

גמרא הבמ"ע כגון דקאי בתרי עברי דנהרא הנה הרמב"ם השמיט הך דינא דלא יושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"כ ולא נודע למה וא"ל דסמך על מ"ש בה' עכו"ם כמה דברים דאסרו משום לפני עור וממילא נדע לכל התור' עכ"פ הו"ל לחלק בין קאי בתרי עברי דנהרא או לא ולאשמועינין לשון הברייתא לא יושיט ולא נקט לא יתן ונראה ליישב שיטתו ויתישב בזה כמי מה דהשמיט הרמב"ם הך אבעיא דמבעיא כאן אם הטעם משום הרווחה או לפני עור ולכאור' הי' ראוי כיון דהוי מלתא דרבנן לפסוק בי' ספק דרבנן להקל ושוב ראיתי בהר"ן רפ"ק עמד בזה על הרי"ף והרמב"ם במה שהשמיטו הך בעיא אך נראה לומר דלכאורה הי' נראה דהרמב"ם מפרש כפירש"י במתניתין דהוי קשה לו קושיות התוס' לעיל ומה שתירצו דהכונה שיהי' לו מעות לצרכו על זה הוי קשה לו ג"כ מאי פריך הש"ס וכי אית לי' לדידי' מי שרי נימא דהכונה כנ"ל דלקנות ממנו שרי בכה"ג ולכך י"ל להרמב"ם דקושיית הש"ס הוי למ"ד דגזרינין לשאול אטו להשאיל וא"כ ה"ה דגזרינין לקנות אטו למכור וכמ"ש לעיל בישוב פירש"י ושוב ראיתי בר"ן שכתב כן וכוונתי לדעתו בפרש"י ולכך פרכינין מלא יושיט אדם וכו' אבל לדידן דקי"ל כרבא דכולן משום דאזיל ומודה ולא ס"ל הך גזירה י"ל שפיר דאף דאית לי' בהמה לדידי' אסור משום לפני עור ואף בלא קאי בתרי עברי דנהרי נמי שייך לפני עור ומה דקאמר דנ"מ באית לי' בהמה לדידי' היינו דרק אז מותר לקנות ממנו בהמה עכ"פ ולכך שוב דאף דאית לי' בהמה שייך לפ"ע ולכך יסבור הרמב"ם דבכ"ע שייך לפ"ע אך קשה דהרי עכ"פ הש"ס דייק מגוף הברייתא דמיירי בקאי בהרי עברי דנהרי מדקתני לא יושיט אך נראה דא"ש דהר"מ מפרש דמאי דמשני דייקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן אין הכוונה דמזה מוכח דבלא קאי בתרי עברי דנהרי לא שייך לפ"ע דודאי י"ל דאף בלא קאי בתרי עברי דנהרא שייך לפ"ע ומאי דנקיט לא יושיט ולא קתני לא יתן היינו לרבותא כמו שאבאר רק דכוונת הש"ס הוי רק דמדקתני לא יושיט מוכח דמיירי הברייתא דקאי בתרי עברי דנהרא א"כ י"ל דלכך נקט דינו בתרי עברי דנהרא דבלא כן לא שייך לפ"ע אבל לעולם מזה לבדו לא מוכח די"ל להיפך לרבותא נקט כן והוא עפ"מ דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וכבר כתבנו בחיבורי לאו"ח סימן רס"ג דדוקא במידי דבעי שליחות אז מסתמא נעשה שלוחו אבל במידי דלא בעי שליחות אף שאומר לחברו לעשות כך וכך לא הוי הכונה מסתמא בתורת שליחות רק אם עושיהו שליח בפירוש ולפ"ז הי' אפשר לומר להיפך דרבותא קאמר דל"מ אם לא קאי בתרי עברי דנהרא וא"כ אם הי' כונתו רק להנאת חברו למה לי' מעשיו הרי יכול ליטלו בעצמו אם ירצה ובע"כ כונתו להיות אוכל בשליחותו ולעשות רצון עצמו הוא מכוין ולא להנאת חברו א"כ בזה אנן סהדי דכוונתו לשם שליחו' ובתורת שליחו' יאכלנו בזה ודאי אסור כיון דשליחו של אדם כמותו רק אף גם אם קאי בתרי עברי דנהרא דאז אין ראי' דעשאו שליח די"ל דאין כוונתו לתורת שליחו' רק להנאת חברו אעפ"כ אסור מכח לפ"ע ובקאי בתרי עברי דנהרא דלא הי' יכול ליטלו מעצמו אעפ"כ אסור מכח לפ"ע אך מה דלא ניחא להש"ס לומר כן היינו כיון דאין שליחו' לעכו"ם א"כ אף בלא קאי בתרי עבדי דנהרא אין שייך כאן שליחו' כלל וליכא בזה רק איסור דלפ"ע ולמה לי דקאי בתרי עברי דנהרא ואין לומר דנקט לא יושיט בשביל כוס יין לנזיר דשייך בי' שליחו' ז"א דבנזיר בלא"ה לא שייך שליחו' דהרי המשלח אינו מיר והוא מותר לו לשתו' יין ובע"כ מה דנקט לא יושיט ולא נקט לא יתן אם הכונה לרבותא דשליחו' לא נקט לי' רק עבור אבמ"ה לבני נח ובזה אסור גם למשלח וא"כ בזה הרי אין שליחו' לעכו"ם א"כ לא הוי צריך למיתני לא יושיט ובע"כ למידק מינה דבלא קאי בתרי עברי דנהרא לא שייך לפני עור אך כיון דרש"י ס"ל בפ"ה דב"מ דיש שליחו' לעכו"ם לחומרא א"כ שפיר י"ל דנקט לא יושיט לחומרא דאעפ"כ עובר בלפ"ע ומכ"ש בלא קאי בתרי עברי דנהרא דאסור בלא"ה מכח שליחו' דיש שליחו' לנכרי לחומרא. אך י"ל הסוגיא דידן אזיל למ"ד אין שליחו' לנכרי אפילו לחומרא ובע"כ מדנקט לא יושיט ולא נקט לא יתן מוכח דהיכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא לא שייך לפ"ע ולכך קאמר הך נ"מ דאית לי' בהמה לדידי' אבל לדידן יסבור הרמב"ם כדעת רש"י דקי"ל יש שליחו' לעכו"ם לחומרא שפיר י"ל אף דאית לי' בהמה לדידי' נמי שייך לפני עור והתם נקט לא יושיט לרבותא ל"מ בלא קאי בתרי עברי דנהרא דאסור ולכך השמיט הר"מ ז"ל הך דינא דלא יושיט וכבר ביאר בכמה דוכתא כמה דברים דאסורין מכח לפ"ע ובאמת כיון מוכח דאין חילוק בין יש לו אי לא בכל ענין שייך לפ"ע ולכך לא העתיק הברייתא דלא יושיט וכו' ומה"ט לא העתיק נמי האיבעיא דאם הוי הטעם מכח הרווחה או מכח לפ"ע מוכח דאין נ"מ לדידן ביניהם דאף לטעם לפ"ע אסור אף דאית לי' בהמה לדידי' ואין נ"מ לדידן לדינא ולכך השמיטו והנה מ"ש בדין שליחו' לא נעלם ממני מה דאמרינין בפ"ב דקידושי דאף שמאי דס"ל יש שליח לד"ע מודה הוא בצא ובעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחו פטור דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב מ"מ א"ש דברינו כאן חדא דהתם לא מיירי רק באמירה בעלמא שאומר לו לאכול ולבעול הערוה אבל אין כנותן לו בידו ממש אבל אם כנותן לו בידו המאכל י"ל דחייב המשלח א"כ יש בזה שליחו' ובזה הי' מקום ליישב מה שהקשו שם התוס' ממעילה וז"ל דבמעילה מיירי שם שאמר לו טול חתיכה זו ואכול אזי עכ"פ נעשה שליח על הנטיל' והוי כאלו נטלו הוא ונתנו לו וכל שנטלו הוא ונתנו לו חייב אף דזה כהנה ורבא לא קאמר רק באין נותן לו בידיו ולא עשהו שליח על הנטיל' כלל רק באמיר' בעלמא לא נתחייב על הנאה של זה ויש לכוין זה בדברי התוס' עצמן בקדושין שם מה שתירצו שם די"ל דכונתם כנ"ל ייע"ש ודוק ואין פנאי להאריך בזה כעת. גם י"ל דהתם קאמר לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב דחיובא חל על המשלח אך מ"מ איסורא קא עביד ובדיני שמים חייב עכ"פ תדע דקאמר התם רבא אפילו למ"ד שני כתובים הבאין כאחד מלמדין והוא לא דריש מודה בבא על הערוה ולמה לא קאמר דאף אי ס"ל אין מלמדין ודריש הוא כיון דס"ל דבדיני שמים חייב הו"ל למימר דמודה באומר לו אכול חלב שהוא פטור ובע"כ דבדיני שמים חייב אף בזה נהנה וזה מתחייב רק בד"א פטור ולכך א"ש כאן די"ל דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא דמוכח דאסור בתורת שליחו' דאסור בלא"ה רק אף גם היכי דקאי בתרי עברי דנהרא דליכא הוכחה דעשאו לשליח מ"מ אסור מכח לפני עור גם י"ל דאף דאין המשלח חייב כלל דזה נהנה וזה מתחייב מ"מ לענין לפני עור גופו ודאי הוי חילוק בין אם עושה מעשה ומאכילו ובין אם רק מושיט לו לאכול או נותן לו עצה לאכול דודאי אם עושה מעשה בידיו ומאכילו שייך יותר לפני עור ולכך א"ש דבין בנכרי ובין בכוס יין לנזיר י"כ דנהי דהמשלח פטור דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב עכ"פ כיון דיש שליחות שייך בי' טפי לאו דלפני עור דהוי כאלו נותן לו בידו לתוך פיו ולכך א"ש דזה תלוי במה דפליגי בפ"ק דב"מ אי ישלד"ע בשליח אינו בר חיובא או אי בעי עביד והנה כמו דאין שלד"ע היכי דאיכא למשלח עבירה כן נמי אשלד"ע היכי דהוי עבירה לשליח ולא למשלח כדמוכח בפ"י וקצה"ח גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ייע"ש וי"ל דזה תליא בהך פלוגתא הנ"ל דלמ"ד היכי דאין שליח בר חיובא ישלד"ע ה"ה נמי להיפך אם המשלח אינו בר חיובא ישלד"ע אבל למ"ד דהיכי דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אשלד"ע אף בזה אשלד"ע וא"כ י"ל למ"ד דיש שלד"ע היכי דלאו בר חיובא וא"כ ה"ה היכי דמשלח לאו בר חיובא ישלד"ע בזה נהי שהוא פטור מכח דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב מיהו עכ"פ גוף השליחו' נתקיים וכיון דהוי שליחו מסתבר טפי דעכ"פ עובר בלאו דלפני עור דנהי דגוף החיוב חל על האוכל מכח שהוא נהנה עכ"פ המשלח גרם לו שהרי אכילתו הוי במעשה ממש ושייך בזה לפ"ע לא תתן מכשול אך אם לא הוי שליחו בזה א"כ לא הוי אכילתו כמעשה הנותן א"כ י"ל דלא שייך בזה לאו לפ"ע ולכך א"ש דהסוגיא דידן אזיל למ"ד דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד א"כ במושיט כוס יין לנזיר אשלד"ע ולכך אין מעלה בזה ביכול ליטלו בעצמו יותר מבתרי עברי דנהרא ובע"כ מדנקיט התנא בתרי עברי דנהרא מוכח ביכול ליטול בעצמו לא שייך לפני עור אבל לדידן י"ל דהרמב"ם ס"ל דבטעם בר חיובא תליא מילתא והיכי דלאו בר חיובא יש שלד"ע וא"כ ה"ה היכי דהמשלח לאו בר חיובא ישלד"ע וא"כ י"ל אדרבה לרבותא קמ"ל לא מיבעיא היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ובזה מוכח דכוונתו הוי להיות שליחו בדבר דאם לטובת הנהנה הרי בידו ליטלו מעצמו אם ירצה ובזה ודאי דעובר אלפני עור דמעשיו כמעשיהו. אך בתרי עברי דנהרא י"ל דלא הי' כונתו להיות שליחו רק להנאת הנהנה כיוון ואעפ"כ עובר בלפני עור ולכך ס"ל להרמב"ם דבכל ענין שייך לפ"ע ולכך השמיט הך איבעיא איבעיא דאין נ"מ בזה לדינא ועיין בש"ך חו"מ סי' קפ"ב מה שפלפל בזה כאיזה מ"ד קי"ל בדין אשלד"ע והנה הרי"ף שהשמיט ג"כ הך איבעיא וכבר הרגיש בזה הר"ן במשנה א' יתיישב יותר בדרך הזה והבן ועיין בחידושי לש"ס לקמן דף ח' ע"א גבי עיירות הסמוכות לה מה שישבתי שם דברי הרי"ף שהשמיט האיבעיא הר"ל בע"א ייע"ש ודוק. ועיין בתוס' רפ"ב דפסחים שכתבו שם באמ"ה של נכרי איירי מדנקיט לא יושיט ולא נקט לא יתן כדדייק במס' ע"ז ועיין במהרש"א תמה על דבריהם שאין זה בש"ס שלנו כלל ואני מוסיף תימה על תמיהתו דאדרבה דאם מלשון לא יושיט משמע אף ביש לנכרי משלו א"כ מה דייק הש"ס דייקא כמי דמיירי בתרי עברי דנהרא דנקט לא יושיט ולא נקט לא יתן דילמא לעולם מיירי בלא קאי בתרי עברי דנהרא רק אם הוי נקט לא יתן הוי ס"ד דבשל ישראל איירי אבל בשל נכרי שרי כיון דבלא"ה הי' שלו והי' יכול ליטלו לכך קמ"ל לא יושיט דאף בשל נכרי אסור משום לפ"ע ומוכח להיפך דאף דאית לי' לדידי' שייך לפ"ע ומנ"ל לדייק בהיפך ונראה דחדא קושיא מתורצ' בחברתה דבזה יתיישבו דברי התוס' בפסחים על נכון וקושיות מהרש"א הנ"ל דודאי הי' קשה להתוס' קושיא הנ"ל מנ"ל להש"ס דלכך לא נקיט לא יתן לאשמועינין דמיירי בתרי עברי דנהרא דילמא הכוונה כנ"ל דקמ"ל לא יושיט אפילו הוי משל נכרי כמי ולכך מפרשים דבאמת יהי' כן כוונת הש"ס דהמקשן הוי ס"ד דאין לחלק בין אית לי' בהמה לדידי' או לא תמיד שייך לפ"ע בשוה ולכך משני התרצן דמיירי בתרי עברי דנהרא וקאמר דייקא נמי דבע"כ יש סברא לחלק בין אית לי' מדידי' או לא שהרי קתני לא יושיט ולא קתני לא יתן וע"כ לאשמועינין דאף אם הוי משל הנכרי לא יושיט משמע הא אם קתני לא יתן הוי אמרינין דרק בשל ישראל לא יתן לו אבל בשל הנכרי מותר וא"כ חזינין דעכ"פ הוי ס"ד דבאית לי' לדידי' מיתר א"כ נהי דלפי האמת קמ"ל לא יושיט דאף משל הנכרי אסור מ"מ שוב מוקמינין במה דמסתבר טפי דמיירי בתרי עברי דנהרא וכו' והוי הך דייקא כמי רק דהוי סברא כן מבחוץ דבאית לי' לא שייך לפני עור עד שהוצרך להשמיעינו דלא יושיט א"כ שוב י"ל דמיירי רק בתרי עברי דנהרא ולא בענין אחר וא"ש:

והנה. בזה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל שהביא הש"ך ביו"ד סימן ק"ס ס"ק א' דאסור להתעסק בין לוה ומלוה בריבית וכי מי שיהי' סרסור ביניהם עובר בלפני עור וכו' ולא חילק כלל בין אם הי' מלוה לו בלא"ה או לא והרי התוס' כתבו בפ' איזהו נשך דלכך לא מנה את הערב ואת העדים בלאו דלפ"ע מכח דלא פסיקא לי' דלפעמים הי' מלוה אותו בלא"ה ייע"ש וא"כ למה כתב הרמב"ם והסמ"ג כן ולא חילקו בין אם הי' מלוה בלא"ה אי לא ובע"כ דהם ס"ל דאף חם הי' מלוה בלא"ה כמי הי' עוברין בלפ"ע ול"מ לפירוש הראשון שכתבנו ודאי א"ש שיטת הרמב"ם בזה אף גם לפמ"ש עתה בביאור כוונת הש"ס במה שאמרו דייקא כמי א"ש ג"כ ע"פ הנ"ל דהרמב"ם מפרש כפירוש רש"י במשנה ולכך ס"ל דהסוגיא אזיל למ"ד גזרו לשאול אטו להשאיל וה"ה לקנות אטו למכור וע"כ מאי דאמר דאית לי' בהמה לדידי' אף למכור שרי ומוכח דס"ל דלא שייך לפ"ע באית לי' לדידי' ולכך מוכרח לאוקמי דקאי בתרי עברי דנהרא אך לדידן דקי"ל כרבא התם דכולי משום אזיל ומו"ה לא ס"ל הך גזירה כלל י"ל באמת אף דאית לי' לדידי' שייך לפ"ע רק לקנות מותר באית לי' לדידי' ומה דקאמר דכ"מ באית לי' לדידי' היינו דאז מותר לקנית אבל בעלמא שייך לפ"ע אף דאית לי' לדידי' ולכך א"צ לאוקמי בתרי עברי דנהרא ומה דקאמר הש"ס דייקא נמי היינו רק דיש סברא לחלק כן מדהוצרך לאשמועינין דאף משל הנכרי אסור מוכח דלהס"ד הי' מותר א"כ אף לפי האמת י"ל דמיירי בתרי עברי דנהרא וזה למ"ד דגזר אטו למכור אבל לדידן א"צ לכך רק י"ל דלפי האמת בכל ענין שייך לפ"ע וא"ש והנה בהיותי בזה תמוה לי טובא שם בספ"ה דב"מ גרסינין אמר אביי מלוה עובר בכולן וכו' לוה עובר וכו' ומשום לפ"ע ערב ועדים אינן עוברין אלא משום לא תשימון והקשו בתוס' למה ערב ועדים אינן עוברין משום לפ"ע ותירצו דמיירי שהי' מלוה לו בלא"ה והוי דומיא דנזיר דלא קאי בתרי עברי דנהרא וכו' וקשה א"כ מ"ט המתין הש"ס להקשו' עד הכא וכי אית לי' לדידי' מי שרי והתניא לא יושיט וכו' ולמה לא ידע מהך תירוצא דתרי עברי דנהרא הנ"ל להקשות שם בב"מ על אביי דלמה ערב ועדים אינן עוברין בלפ"ע וא"ל דבלא"ה נמי הי' מלוה הרי תנן לא יושיט וכו' ולתרץ שם דמיירי בתרי עברי דנהרא ולמה שם לא הקשה כלום על אביי וכאן הקשה וכי אית לי' לדידי' מי שרי וצ"ע בזה:

ובזה מיושב דברי הש"ג בריש פירקין שהניח בצ"ע אם אפשר להנכרי לקנו' במק"א אם שייך לפ"ע והוא תמוה דמאי ספיקא הוי הלא כן מפורש בש"ס דכה"ג לא שייך לפ"ע ולפמ"ש א"ש די"ל לדידן אפשר לא קי"ל כן ואפשר כוונת הש"ג לחלק בין אית לי' כבר מדידי' או אין לו רק שדעתו לקנות במק"א אפשר דגרע טפי גם ממה שנקט הש"ג בלשונו מעכו"ם אחר משמע הא בידו לקנות מישראל אחר ודאי שייך לפ"ע ולא כדעת המשנה למלך שהבאתי לעיל ודוק:

מ"ש לעיל בביאור דברי התוס' בפסחים כעת אפרש דבריהם יותר דכוונת התוס' דמוכח כן בסוגיא דבאמת דבריהם מוכרחין כן דהרי קשה מאי מתחיל הש"ס להקשות וכי אית לדידי' שרי והתניא לא יושיט אדם וכו' ומאי קושיא ומנ"ל דזה מיירי באית לי' לדידי' דילמא מיירי בלית לי' לנזיר ונכרי זה והוא נותן לו משלו והוי דומיא דכאן במכירה ומאי קושיא והתרצן למה הוצרך לתרץ לו דקאי בתרי עברי דנהרא ולא משני טפי דמיירי בנותן לו משל הנותן ובע"כ מוכח דמשמע לי' להמקשן דמיירי בשל הנכרי ולא משל ישראל ומהיכן משמע לי' כן ובע"כ מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן משמע דבשל הנכרי איירי וא"כ התרצן נמי דקאמר דייקא כמי דנקיט לא יושיט היינו רק דקאמר דייקא נמי ובע"כ הסברא מבחוץ הוי דבאית ליה לדידי' שרי דאם הסברא מבחוץ הוי דאין חילוק בין יש לו ובין אין לו למה נקט לא יושיט ליתני לא יתן ובע"כ דאם הוי קתני לא יתן הוי אמרינין דדוקא בשל ישראל מיירי אבל בשל נכרי מותר א"כ מוכרח אתה להודות דהסברא מבחוץ הוי דבאית לי' לדידי' שרי א"כ נהי דהשתא קמ"ל דאף משל נכרי לא שרי שפיר י"ל דמיירי דקאי בתרי עברי דנהרא אבל בענין אחר נשאר הסברא מבחוץ דשרי וז"ב ונכון בכוונת התוס' ודוק: והנה והנה לשון הרא"ש בזה בד"ה תניא ר"נ אומר וכו' הלכך אפילו שואל בסתם לא יתנו לו שמא ישכח וכו' מלשונו משמע דאם אינו שואל מותר ליתן לו מעצמו ואפשר הכוונה להיפך דקמ"ל לרבותא לא מיבעיא ליתן לו מעצמו פשיטא דאסור אלא אף ששואל לו הנכרי או הנזיר בסתם ואפשר הי' כוונתו עבור צורך אחר שנצרך לו אפ"ה לא יתן לו וצ"ע בזה:

והנה ראיתי בספר טורי אבן במסכת חגיגה בסופו אבני מלואים דף י"ג ע"א שהתחיל לחקור באם אפשר לו למצוא במקום אחר אם הוי איסור מדרבנן או לא והוכיח מדברי הרא"ש בסוגין שכתב דאסור להושיט למומרין דבר איסור ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא משמע הא בלא"ה הוי היתר גמור והקשה דדבריו סתרי אהדדי דבפ"ק דשבת כתב בפשט ב"ב את ידו לחוץ דפטור ומותר והקשה הרא"ש ז"ל דהרי עובר אלפני עור ואף דמיירי ביכול ליטול בלא"ה מ"מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצויין להפרישו מכ"ש גדול ומשמע דס"ל דיש בזה איסור דרבנן ייע"ש שהניח הדבר בצ"ע ולדידי אין כאן התחלת קושיא כלל דשאני מומר מישראל כשר דהנה מריש הוי קשיא לי על הרא"ש והפוסקים דשייך במומר לפני עור לא תתן מכשול דהרי משנה מפורשת בפ"ה דמעשר שני וכרם רבעי הי' מחללין אותו וכו' דרשב"ג ס"ל דדוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע אדרבה הלעיטהו לרשע וימות והכי קי"ל בפ"ז דב"ק וא"כ אם בישראל חשוד אמרינין כן הלעיטהו לרשע וימות מכ"ש במומר מהראוי לומר הלעיטהו לרשע וימות ואינו דומה למה דמפורש בברייתא דלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמה"ח לבני נח ת"ל לפני עור לא תתן מכשול דהתם י"ל דעדיין לא נעשה הנזיר רשע וחשיד מקודם רק עכשו חיישינין שיבא לעבור לכך לא שייך לומר הלעיטהו לרשע וימות דהרי לולא מעשה זה לא הוי רשע עדיין וכן באהמ"ח לבני נח י"ל כיון דנכרי אין מצוה על שאר התורה ושבע מצות דידי' אפשר דמקיים עד הנה לכך שייך לומר בו לפני עור וכן אף דמוכח שם דאף בע"ז חיישינין בנכרי ללפני עור אף דעובד ע"ז בלא"ה י"ל דסוף סוף בנכרי דהוא טועה ושוגג ואינו מזיד בכך לא שייך לומר הלעיטהו לרשע וימות אבל במומר ישראל שהוא מזיד ופושע מה"ת ניחוש לו ללפני עור אדרבה נימא הלעיטהו לרשע וימות והנה לכאורה הי' נראה לחלק דשם בכרם רבעי אין נותנין לו בידים רק שהוא נוטלו מעצמו בזה שייך לומר הלעיטהו לרשע וימות ואינו מחויב להפרישו מן האיסור אבל כאן מיירי הרא"ש ז"ל ליתנו לו בידים ולכך י"ל בזה איסור דלפ"ע ולכך הוי א"ש בזה מה שמפורש במשנה פ"ג דדמאי בנותן לחמותו מעשר מה שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה ור' יוסי אמר שם אין אנו אחראין לרמאין משמע דת"ק ס"ל דאנו אחראין לרמאין והרי רשב"ג ס"ל הלעיטהו לרשע וקשה הילכתא אהילכתא ולפמ"ש א"ש דשם נותן לה בידים לכך שייך לומר לפני עור לא תתן מכשול אבל בכרם רבעי אינו נותן להם בידים לכך אמר הלעיטהו וכו' אך התוס' פ"ק דחולין דף וי"ו שהקשה המשניות הנ"ל אהדדי וכן כמי הרע"ב והתי"ט שם שמחלקים שם בע"א ומשמע הא בלא"ה הוי אמרינין גם בנותן לחמותו הלעיטהו לרשע א"כ קשה מ"ט ניחוש במומרין ללפני עור וצריך לחלק דדוקא אם במעשה זו עצמה יעשה עבירה בלא"ה בזה אין לנו לתקן העבירה האחרת שעשה אף שהשני לא יכוין להאחרת בזה אמרינין הלעיטהו לרשע וימות ולא שייך בזה לפני עור אבל אם במעשה זו לא שייך עבירה אחרת רק עבירה זו שאנחבו גורמים לו אף שבשאר עבירות יהי' רשע מ"מ אמרינין דשייך בזה לפני עור וא"ש והרבה יש להאריך בזה ואין כאן מקומו ועכ"פ נראה דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא דאין יכול ליטלו מעצמו בזה שייך לפני עור אף במומר אבל היכי דיכול ליטלו מעצמו דליכא בזה לפני עור רק דהרא"ש ז"ל כתב בפ"ק דשבת דיש דיש בזה איסור דרבנן מכח דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ומכ"ש גדול וא"כ בזה היכי דלא שייך לפני עור רק מכח דמצווה להפרישו וזה שייך דוקא במי שעד הנה לא הוי רשע והוא בחזקת כשר רק עתה עושה עבירה לכך ודאי דמצווה להפרישו שלא יעשה איסור אבל במומר דהוי רשע בלא"ה אותו ודאי אין אנו מצווין להפרישו כשעושה איסור דבכה"ג ודאי אמרינין הלעיטהו לרשע וימות לכך אין בזה אפילו איסור דרבנן לכך נכון דכאן בע"ז מיירי במומר לכך שפיר כתב דהיכי דלא שייך לפני עור לא שייך ג"כ דמצוה להפרישו דמצד להפרישו מאיסור אמרינין הלעיטהו לרשע ואין אנו אחר אין לרמאין כדס"ל לר"י בפ"ג דדמאי וקי"ל כן אבל בשבת איירי בישראל שהי' בחזקה כשרות עד הנה רק עכשיו יבא לעשות איסור בזה שפיר תקנו חז"ל דמצווין להפרישו ואי"ה בזמן אחר אפרש יותר בזה גם מה דמשמע מדברי הט"א דהיכי דיכול לקנות אצל אחרים ואית לי' לדידי' שוין לדינא אין נראה די"ל היכי דאינו ברשותו רק סוף סוף מוכרח לעשות מעשה לקנות בזה נהי דליכא איסור תורה מ"מ מדרבנן אסור דאולי לא יעשה מעשה ולא יקנה אצל השני ג"כ אבל היכי דאית לי' לדידי' בעצמו ואין מחוסר מעשה כלל י"ל אף איסור דרבנן אין בו כלל ונתיישב ג"כ קושיית הט"א ייע"ש ודוק היטב ועיין בחידושי לש"ס דף ך"ב מ"ש שם בזה ייע"ש:

שם בגמ' עבר ונשא ונתן מהו ר"י אמר נשא ונתן אסור ר"ל אמר נשא ונתן מותר יש לספק בפירוש ענין זה אם הכונה דאסור לכל העולם דלכ"ע קנסו כמו בחמץ שעבר עליו הפסח שקנסוהו הואיל שעבר בב"י וב"י ולאו לדידי' לבד קנסו אלא לכ"ע קנסו א"כ ה"ה בחומר ע"ז עשאו כן או דילמא דוקא למוכר עצמו ולוקח עצמו קנסוהו כמו דמצינו במחליף איסורי הנאה דאסירין למחליף עצמו ולאחרים מותר והנה לכאורה הי' אפשר להוכיח דמה דאמר ר"י אסור היינו למחליף עצמו אבל לאחרים מותרין דאל"כ אלא נאמר דאף לאחרים אוסר ר"י א"כ קשה מאי פריך הש"ס לר"ל מברייתא דאידיהן של עכו"ם אסור דילמא ר"ל לא פליג אר"י רק לאחרים דאוסר ר"י אף לאחרים ובזה פליג ר"ל ואומר דלאחרים מותרין אבל לעצמו מודה דאסור א"כ י"ל דמה דנקט בברייתא דלאחר אידיהן נשא ונתן אסור היינו למוכר ולקונה עצמו ומאי תיובתא א"ו דלאחרים אף ר"י מודה דלא אסור ובע"כ מה דמתיר ר"ל היינו אף לעצמו אך א"כ תקשה להיפך לא"ד דפריך לר"י מברייתא דנקט אידהן דנשא ונתן אסור מוכח דלפני אידיהן שרי מהו קושיא נימא דר"י דאוסר היינו רק לעצמו אבל לאחרים מותר ובברייתא דקתני נשא ונתן אסור היינו אף לאחרים לכך היינו דוקא בתוך אידיהן אבל לפני אידהן מותר לאחרים אבל לעצמו אסור ור"י מיירי לעצמו ומהו פריך וקשה ממ"נ רם ר"י מיירי אף לאחרים קשה מאי פריך לר"ל ואם ר"י לא מיירי רק לעצמו קשה לא"ד מאי פריך לר"י וצ"ע:

שם בגמ' תניא כותי' דר"ל וכו' ואפילו דבר המתקיים נשא ונתן מותר. הנה רש"י בפסחים בפ"ח בסוגיא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום פירש שם בד"ה אמר רבא קנסא קנסו רבנן לקונה דלא ליקני זימני אחריתא וכו' וכה"ג נמי אמרו אינשי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב כלומר המוכר לא פשע אלא הקונה הילכך מעותיו נדבה וקשה לי א"כ מאי סייעתא הוי לר"ל הרי הברייתא מיירי ע"כ בישראל המוכר לעכו"ם מדמתיר דבר שאינו מתקיים ואוסר דבר המתקיים ולכך י"ל דאם המוכר ישראל לא קנסוהו דאת המוכר לא קנסו אבל ר' יוחנן מיירי בקונה מעכו"ם ואת הקונה שפיר קנסו חז"ל ואסרוהו אפילו בדיעבד ואף דר"י קאמר נשא ונתן אין זה ראי' שהרי הברייתא מיירי במוכר לבד ואעפ"כ קתני נשא ונתן ובע"כ דמהא לא איירי כמ"ש התוס' כאן ובריש פירקין וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק זה וא"כ דר"י מיירי בקונה ולכך קנסוהו אבל הברייתא מיירי במוכר ולמוכר לא קנסו והן אמת דמהתם אין ראי' די"ל דהיכי דאפשר למיקנס למוכר וללוקח קנסו טפי לליקח מלמוכר אבל היכי דא"א ליקנוס אה הלוקח קנסו המוכר וכדאשכחן בכמה דוכתא כן מ"מ קשה כיון דעכ"פ חזינין שיש סברא דראוי לקנוס הלוקח טפי מהמוכר וא"כ כיון שהש"ס רוצה להוכיח מהברייתא דלא קנסוהו כלל בזה א"כ מנ"ל דלא קנסוהו כלל דילמא לעולם ללוקח קנסו אף בדיעבד רק להמוכר לא קנסו די"ל דזוזי אנסוהו והברייתא מיירי במוכר ור"י מיירי בלוקח:

והנה באמת דברי רש"י צ"ע דמקור דבריו בזה הוא בגיטין דף מ"ה דאמר לי' אביי לר' יוסף מאי חזית דקנסו ללוקח ניקנסי' למוכר א"ל לאו עכברא גנב אלא חורא גנב א"ל אי לאו עכברא חורא מנ"ל מסתבר' היכא דאיכא איסור' התם קנסינין עכ"ל הש"ס א"כ חזינין דחזר הש"ס מהך סברא דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב רק הטעם הוא דהיכי דאיכא איסורא התם קנסינין והו"ל לרש"י ז"ל לפרש ה"ט דנשאר קיים במסקנא ולמ"ל דנקט הס"ד דהש"ס וא"כ לפי דברי הש"ס דהיכי דאיכא איסורא התם קנסינין קשה נמי מאי פריך הש"ס הרי י"ל הבריית' במוכר מיירי ושם אין איסור מצד קבלת ישראל המעות רק מצד שנותן לנכרי דבר המתקיים וא"כ הרי האיסור ליכא גבי ישראל המוכר אלא גבי לוקח ולכך לא קנסוהו למוכר כיון דליכא איסורא גבי' אבל ר' יוחנן מיירי בישראל הלוקח דבר שאינו מתקיים א"כ בזה הוי עיקר האיסור מצד הסחורה שקונה הישראל ממנו דבר שאינו מתקיים ואזיל ומודה וכיון דהוי איסורא גבי ישראל לכך קנסוהו ואסור אף בדעבד ואף דאין דמיון להתם דהתם היכי דאפשר לקנוס שניהם אמרינין שפיר דקנסינין היכא דאיכא איסורא אבל כאן א"א לקנוס הנכרי רק הישראל מ"מ קשה כמ"ש כיון דעכ"פ הש"ס רוצה להוכיח דלגמרי נשא ונתן מותר ולא קנסו בזה כלל ודאי טפי י"ל דלמוכר לא קנסו וללוקח קנסו ואפשר ליישב ממ"ש התוס' לקמן לראי' דקי"ל כר' יוחנן ממה דקאמר לקמן נשא ונתן א"ב ולכך י"ל דהוי קשה להש"ס במה פליגי ר"י ור"ל כיון דכבר פליגי בזה תנאי ומוכח מסתם משנה דנשא ונתן אסור ולזה מפרש דבע"כ המשנה מיירי בלוקח ולכך אסרו בקונה והמה פליגי במוכר דלר"י אף במוכר קנסינין ולר"ל במוכר לא קנסינין ולכך א"ש דקאמר תניא כותי' דר"ל דמוכח דעכ"פ במוכר לא קנסינין וא"ש ודו"ק ונסתר ראיית התוס' דקי"ל כר"י מכח דהמשנה הוי כותי' ולפמ"ש אין ראי' דהמשנה בלוקח מיירי וכאן מיירי במוכר גם בלא"ה יש לסתור ראייתם די"ל דלפלוגתת ר"י ור"ל הוי לאחרים אם מותר לכל העולם כולו אבל המשנה מיירי במוכר ולוקח עצמו ולדידהו ודאי אסור רק לאחרים פליגי וא"ש ודוק:

עוד יש להעיר בזה אם יש לחלק בזה בין שוגג למזיד דבעלמא פליגי לרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד ולר"מ קנסינין שוגג אטו מזיד א"כ י"ל ה"נ בזה דמה דפליגי ר"י ור"ל היינו במזיד והברייתא מיירי בשוגג וקמ"ל דאם נשא ונתן בשוגג לאפוקי מר"מ דס"ל דקנסו שוגג אטו מזיד ומה ראי' הוי דלא כר"י ובזה הוי נדחה נמי ראיית התוס' מהמשנה דהמשנה מיירי במזיד והם פליגי בשוגג:

והנה עוד קשה לי מהו ת"כ דר"ל הוי הרי ידוע פלוגתת דרבנן ור' ישמעאל אם גם לאחריהן אסור גם איבעיא לעיל אם הטעם דלפני אידיהן הוא מכח הרווחה או מכח לפני עור גם כתבנו לעיל דלאחר אודהן ודאי הוי מכח אזיל ומודה ולא מכח לפני עור דלאחר אידיהן אינו מקריב עוד וא"כ קשה מאי פריך נימא דהך ברייתא דתניא כותי' דר"ל מיירי אחרי אידיהן ואתיא כר' ישמעאל דאוסר אף אחרי אידיהן ובזה אין אסור רק מכח חשש דאזיל ומודה וכיון דזה הוי רק חששא רחוקה לכך לא גזרו בזה בדעבד דהרי חזינין דלרבנן אף לכתחלה לא גזרו בזה לכך י"ל אף ר"י דאוסר מודה בדעבד דמותר אבל ר' יוחנן מיירי בלפני אידיהן וי"ל דבזה איכא איסור תורה חשש דלפני עור ואלים איסורא וא"כ בזה כיון דלכ"ע אסורין לשאת ולתת עמהן אף בדעבד אסור ומאי פריך והנה מפירש"י שפירש מהו להנות מאותה סחורה וכן כתב הר"ן ז"ל מוכח דס"ל דאת המוכר לא קנסו לאסור המעות רק את הלוקח ונ"מ אף לדידן בש"ע דקי"ל בלא"ה נשא ונתן מותר מ"מ ביום אידו דודאי אסור לא קנסו רק את הלוקח ולא את המוכר והמעות מותר אף ביום אידו כן נראה לפי משמעות רש"י והר"ן הן אמת דפירושם תמוה דא"כ מהו תניא כותי' דר"ל הרי שם מיירי במוכר דאיסור דבר המתקיים אינו רק במוכר וא"כ מאי ראי' מזה ללוקח וצ"ע:

שם בגמ' תניא כותי' דר"ל אפילו דבר המתקיים נשא ונתן מותר קשה לי מאי בעי לעיל אם הן בלא אידיהן אי הן ואידיהן תיפשוט לי' מהך ברייתא דהן בלא אדיהן דאי כוונת המשנה הן ואידיהן איך תנא בברייתא כשאסרו לשאת ולתת עמהם משמע דאמתניתין קאי דאסרו לתת ולשאת עמהם ואיך תני עלה דאף בדבר המתקיים נשא ונתן מותר הרי בפירוש אמרו בברייתא הראשונה באידיהן עצמן נשא ונתן אסור ובע"כ דהמשנה מיירי בהן בלא אידיהן וצ"ע בזה:

עק"ל מאי קושיא הרי בברייתא קתני נשא ונתן מותר ולפ"מ דמפרשינין השתא כיון דמיירי רק במוכר ולא בלוקח צריכין אנו לדחוק בלשון נשא ונתן כמ"ש התוס' וקשה מאי רומיא הרי חזינין דבחלופי איסורי הנאה ים לחלק בין חליפין לחליפי חליפין דחליפין אסורין וחליפי חליפין מותרין א"כ נפרש ה"נ הכונה דקמ"ל אפילו דבר המתקיים נשא ונתן מותר דנשא היינו שלקח מן הנכרי לידו ואח"כ ונתן לאחרים מה שקנה מהנכרי אזי מותר דהוי חליפי חליפין ויהי' א"ש לשון נשא ונתן בדוקא דבדבר המתקיים אם נשא מהנכרי ואח"כ נתן לאחרים מותר דהוי חליפי חליפין אבל חליפין עצמו אסורין ור' יוחנן מיירי מחליפין עצמו ומאי פריך: שם בגמ' בשלמא להלותם וכו' אלא ללות מהן אמאי הנה בגירסא שלפנינו לא נזכר כאן בפירכת הש"ס הא מיעוטי קממעט להו אבל לעיל גבי לשאול מהן מכר שם הלשון הא מיעוטי קממעט להו וכן גבי לפרוע מהן גריסינין כמי כן והדבר צ"ע למה בזה לא נזכר כן והן אמת דמדברי התוס' משמע דגם כאן גרסינין כן אך בש"ס שלפנינו ליתא וצריך טעם למה ואפשר דבשאלה כיון דהדרא בעיני' ופחת השימוש הוי למשאיל דהוי כמתה מחמת מלאכה ולכך הוי ממעט להו שהרי כלי פוחת והולך ע"י השימוש אבל הלואה כיון דלהוצאה ניתנה והוא מחזיר לו מעות אחר ואינו נפחת משלו כלום ואף דמפסיד הריוח מ"מ מניעת הריוח לא מיקרי היזק לכך לא פריך בזה דמיעוטי קממעט להו רק דפריך דעכ"פ אינו מהנה להו ולמה אסור:

שם בגמ' ואיבע"א הנח להלכות מועד דכולהו מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן מה שנשמט כאן תמצא בסוף הספר) זמן בפוירש"ו ד"ה אלוה בשטר אין נפרעין מהן לפני אדיהן מפני ששעח הוא לאחר זמן ביום אידו דכיון דנקיט שטרא בידא דישראל עליו כל שעתא מסתפי מיני' עכ"ל הנה מפירושו משמע דלכך במלוה ע"פ כפרעין מהן מכח דבזה אף באחר זמן אינו שמח כיון דאין ביד הישראל לכופו בלא"ה ולכאורה תמוה דא"כ למה מסיים בברייתא הטעם דהוי כמציל מידם דבלא"ה מותר דבזה ליכא שמחה לאח"ז וצ"ע וכראה לפרש דרש"י לא ס"ל כסברה התוס' ד"ה אמר אביי דכונת אביי הוי היכי דשייך קצת שמחה אז בזרינן רק הוא מיישב קושיות התוס' כך דהנה ת"ק אוסר לפרוע מהן בכל ענין בין בשטר בין בע"פ ור"י מתיר בכל ענין בין בשטר ובין בע"פ ולכך לת"ק דאוסר בכ"ע אפילו בע"פ ובזה לא שייך ששמח לאחר זמן ובזה הוצרך אביי לטעם גזירה אבל לר"י דמתיר בכ"ע אף בשטר ולכך קאמרי לי' רבנן נהי דגזירה כ"ת לך תינח בע"פ אבל בשטר ראוי שתאסר כיון דבזה מיצר הוא עכשיו שמחה הוא לאחר זמן וא"כ א"ש דכוונת הברייתא לריב"ק יהי' כך דודאי אם הוי בזה חשש אזיל ומודה לא מהני טעמא שהוא כמציל מידם לעבור על איסיר תורה דלאו לא ישמע על פיך בשביל הנאת ממון והרי בלשאת ולתת עמהן נמי פעמים יש הפסד מרובה במניעת מו"מ זה ואפשר אף הפסר מקרן נמשך מכח זה אם אין לו קונה אחר והוי דבר האבד ואעפ"כ אסרו לכך בודאי בשביל חשש אזיל ומודה לא מהני טעמא דכמציל מידם רק כיון דבע"פ לא שייך אזיל ומודה דאף לאחר זמן אינו שמח רק דמ"מ הי' ראוי לאסור אטו לפורעו כמו דאסור לשאל מהן מהאי טעמא גופו מכח גזירה אף דלא שייך בזה אזיל ומודה ואף לרבא דס"ל כולהו משום אזיל ומודה לא פליג על הך גזירה דודאי מודה רבא דהי' ראוי לגזור כן רק דס"ל דלא נצרך לכך דבלא"ה אסור דבי' גופו שייך אזיל ומודה אבל מ"מ מודה רבא דראוי לגזור זה אטו זה גם י"ל דוקא בלשאל מהן דהוי כולה להיתרא רק לגזור אטו להשאיל דבזה דאין הענינים שוין דבין לשאל ובין להשאיל לא מיחלף כלל וניכר בין זה לזה והדבר מוכח מתוכו לכך י"ל דלא גזרינין רח מכח דהוא גופו אזיל ומודה אבל במלוה ע"פ כיון דלפרוע ממנו מלוה בשטר אסור א"כ הוא גופו יש בו צר איסור כגון במלוה בשטר שראוי לגזור שוב במלוה ע"פ אטו בשטר כיון דמעשה זו עצמה יש בו צד איסור ולא הוי כולה להיתרא ובין פרעון חוב בשטר לחוב בע"פ לא ניכר מתוכו ומיחלף זה בזה ולכך אף לרבא הי' ראוי לגזור מלוה ע"פ אטו בשטר מיהו בזה כיון דליכא בזה איסור תורה וחשש אזיל ומודה רק גזירה מדרבנן בזה שפיר לא גזרו היכא דשייך לומר דהוי כמציל מידם ובזה לא העמירו חז"ל דבריהם אלא העמידוהו על די הורה משא"כ בלשאל וללות מהן דליכא הטעם כמציל מידם לכך גזרינין זה אטו זה וא"ש שיטת רש"י על נכון ודוק היטב:

ומה דלא פירש"י הטעם דבשטר לא שייך כמציל מידם היינו מה"ט גופו דרש"י אזיל לשיטת רבא א"כ גזירה לפרוע אטו ליפרע לא גזרינין א"כ אם בשטר לא הוי שייך שמחה למה נאסור בי' אף אינו כמציל ולכך פירש"י דבשטר שייך שמחה ושוב הי' ראוי לאסור בע"פ אטו בשטר דבזה אף רבא עודה דגזרינין ולכך הוצרך לטעם דהוי כמציל מידם ולא גזרו ודוק: בתוס' ד"ה אמר אביי גזירה וכו' וי"ל דמשום ה"ט דשאח וכו' כיון שאינו שמח ביום אידו וכו' קשה לי א"כ ואי פריך הש"ס לקמן ול"ל לר"י אע"פ שמיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן וכו' נמאי קושיא הרי אינו דומה להתם דהתם הוי השמח' תוך המועד דכיון דכל ימי המועד אחד הם לכך ס"ל שפר דלא איכפת לנו במה שמיצר עכשיו כיון דשמח אח"ז בתוך המועד אבל כאן הרי אינו שמח ביום האיד רק אחר יום האיד א"כ בזמן האיסור ליכא שמחה ואדרבה הוי סייעתא מהתם דהתם אם אינו יכול לקפלו במועד אסור אף דהוי שמחה לו אחר המועד א"כ ה"נ בזה כיון דביום אידו אינו שמח לכך מותר ומאי תיובתא ומה שנראה ליישב הוא די"ל דקושיות הש"ס אזיל לאביי דס"ל בכולהו גזירה וכו' וא"כ ר"י דפליג ואמר נפרעין מהן מפני שצער הוא לו משמע אבל באינך להשאיל מהן וללות מהן לא פליג ומודה דאסור וע"כ דגסהוא ס"ל הדנזירה דלשאל אטו להשאילן וכו' א"כ קשה למה גבי לפרוע מהן פליג ואמר נפרעין מהם מפני שצער להם דמה בכך עכ"פ הגזירה להיכן אזלה דנגזור לפרוע מהן אטו לפורען ובע"כ דכונתו כמ"ש התוס' דהיכי דשייך קצת שמחה גזרינין זה אטו זה אך בלפרוע מהן ס"ל דלא שייך שמחה כלל ולכך שוב לא מיחלף ולא גזרינין הא אטו הא ולכך פריך הש"ס שפיר ול"ל לר"י אע"פ שמיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן וכיון דיש קצת שמחה שוב ראוי לגזור בי' אטו לפורעו ושוב לא מצי לתרץ דשאני הכא דאין שמחה ביום אידו רק אח"כ שהרי גם לשאל וללות מהן נמי ליכא שמחה להיות שייך בי' חשש אזיל ומודה דאל"כ לא הוצרך להך גזירה ובע"כ דלא שייך בהך שמחה אזיל ומודה ואעפ"כ כיון דשייך קצת שמחה גזרינין בי' א"כ ה"כ כיון דשמח הוא לאחר זמן א"כ נחשב שמחה עכ"פ נהי דלא שייך בי' אזיל ומודה כיון דהשמחה אחר יום אידו עכ"פ כיון דשייך שמחה שוב ראוי למיגזר בי' כמו בלהשאילן ולשאל מהן וא"ש ודוק:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה