אור ברסלב

עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

זרה · דף ו.

דף ה:

בגמרא לא ס"ד וכו' אמר רחמנא כותך עייל שלימין לא תעייל אין להקשות דלמא כונת התור' לאשמועינין דאף דכוותך נמי תעייל ומותר להכניס אף טרפות וה"ה כשרות אך ז"א דא"כ למ"ל קרא לא לכתוב אותך ומסברא נדע דכשרות כולם כי זה הוי סברא מבחוץ ותדע דהרי לדידן אצטריך קרא למעט טורפות ומוכח הא מסברא הוי כשירים אף טרפות א"כ למ"ל אותך לרבות טרפות ובע"כ דאתך אתי לדוקא ולמר או טהורים דוקא או טמאים דוקא ולכך שפיר לא ס"ד להקפיד על טריפות דוקא וק"ל.:

גמרא לצוותא בעלמא וכו' עפירש"י דבטריפות בטל הצוות אין להקשות א"כ תינח למ"ד טרפה אינה חי' אבל למ"ד טרפה חי' א"כ לא בטל הצוותא וא"כ למ"ל קרא למעט זקן וסריס תיפוק לי' מטרפה אך לק"מ דאדרבה למ"ד טרפה יולדות וחי' אז פשיטא דהוי הכונה רק לפסול לקרבן ולא מכח קיום העולם ואין ראי' ממנו לזקן וסריס דאינו ראוי לקיום העולם ולא שייך בי' פסול לקרבן רק למ"ד טרפה אינה יולדת ואינה חי' א"כ שוב אמרינין דמה דפסלה התור' טרפה הוי מכח קיום העולם וא"כ הוי שפיר ראי' ממנו למעט גם זקן וסריס מה"ט דאינו ראוי לקיום העולם ולכך הוצרך לומר דגם להך מ"ד ליכא ראי' מטרפות דשא"ה דבטל הצוות יע"ש ודו"ק מיהו אכתי תמוה דהרי משמע בש"ס דפסול טרפות הוי דאינו ראוי לקרבן ולא מכח קיום העולם דהרי אף מחוסר אבר פסול שם אף דלא שייך בי' שיבטל הצוות וגם א"כ נהי דמטרפה ליכא ראי' לזקן וסריס נביא ראי' ממחוסר אבר ובע"כ דזה שאני דהכונה מכח קרבן ואף דכתבה התור' גם בטמאין בע"כ כמ"ש התוס' לעיל מכח באינו ענין א"כ גם מטרפות ליכא ראי' דהוי בשביל קרבן ולא בשביל קיום העולם אבל זקן וסריס דראוי לקיום העולם מאן שמעת כי' ולמ"ל לרש"י לומר הטעם דבטל הצוות וצ"ע ושוב ראיתי בספר ת"ח כתב דאף למ"ד טרפה חי' בטל הצוות דמתנונות והולכת ייע"ש:

גמרא אלא למ"ד טרפה יולדת מאי איכא למימר לכאור' קשה מאי קשיא דלמא באמת למ"ד טרפה יולדת ס"ל דמכל החי ממעט טרפה וס"ל דמחוסר אבר כשר ומה דקאמר ר"א מחוסר אבר פסול היינו לדידן דקיי"ל הלכתא טרפה אינה יולדת ולכך נתמעט טרפה מלהחיות זרע וילפינין מכל החי למעט מחוסר אבר ומאי פרכא וצריך לומר דקושיית הש"ס על המשנה דלמ"ד טרפה יולדת א"כ אצטריך כל החי למעט טרפה וא"כ מחוסר אבר כשר וא"כ למ"ל ג' ימים בחד סגי ונשאר קושיית הש"ס בדוכתא למ"ל ג' ימים בחד יומא סגי והוי פרכת הש"ס דלמ"ד טרפה יולדת איך מפרש המשנ' דלמ"ל ג' ימים בחד סגי ובזה י"ל על נכון מה שהקשו התוס' בד"ה אלא למ"ד טרפה יולדה וכו' דלמ"ד טרפה יולדת היכן משמע מהך קרא דכל החי למעט טרפה כיון דיולדת כ"ש דחי' ולפמ"ש י"ל ויתיישב נמי מה שהקשה הת"ח בד"ה ודלמא כח גופי' טרפה דאין לפרש דפריך דלמא נח גופא טרפה הוי ואזהר רחמנא לעייל טרפה ומנ"ל דטרפה אסורה לב"נ דמה קושיא דלמא ה"נ דטרפה כשרה לב"נ ובע"כ דפריך ודלמא כח גופא טרפה הוי ולא אמעיט לי' מאתך למעוטי טרפה ואצטריך מכל החי למעוטי אך א"כ יצטרך לומר דלהך פרכא הוי אתך לדרשא אחריתי א"כ מאי משני אח"כ לא ס"ד דאמר לי' רחמנא כוותך עייל שלימין לא תעייל הרי כבר ס"ל דאתך הוי לדרשא אחרינא והניח בצ"ע והן אמת דקושיא זו לק"מ זולת דברינו דמנ"ל כונת הש"ס כך די"ל דדלמא נח גופא טרפה הוי וגלי קרא דאתך ליקח דוקא טרפה וכיון דהוי ס"ד דוקא טרפה ולא כשרה אצטריך מכל החי דאף כשרה כשר ולכך אם הוי כתיב וכל החי לבד הוי ס"ד דוקא כשרה ולא טרפה כלל ואם הוי כתיב אתך הוי אמרינין דוקא טרפה דומיא דנח ולכך אצטריך כל החי לרבות דאף כשרים כשר ואכתי מנ"ל למעט מחוסר אבר לכך משני הש"ס דלומר דוקא טרפה אינו סברא כלל בלא"ה ולכך לא אצטריך מכל החי לרבות כשרים ובע"כ למעט מחוסר אבר וא"ש אך לדרכנו א"ש בלא"ה דהרי המהרש"א הקשה על קושיית התוס' דדלמא כונת הש"ס כפשוטו למ"ד טרפה יולדת מנ"ל דטרפה אסורה לב"נ וא"ל דבאמת כשרה קשה קושיא הראשונ' למ"ל תלתא יומא בחד סגי וא"ל התם לאכילה וכאן להקרבה הרי גם בישראל לאכילה נמי צריך בדיקה מטרפות שלא יהי' טרפה ועיין בת"ח בסוגיא זו שכתב דאף מבחוץ אפשר להכיר על טרפות יעו"ש בשם ספר החסידים ותשובות תשב"ץ ולפ"ז כיון דאפשר להכיר מבחוץ נמי על טרפות א"כ צריך בדיקה לאכילה מטרפות א"כ הוי כמו הקרבה לעכו"ם ולמה בעינין תלתא יומא גם לולי דבריהם עכ"פ מטרפות הניכר צריך בדיקה וגם זה צריך זמן רב עכ"פ כמו מחוסר אבר דגם לדידהו לא מפסול רק מחוסר אבר ודו"ק אך החילוק הוי דלהקרבה בעי בדיקה מתרוייהו מטרפות וממחוסר אבר אבל לאכילה לא בעי בדיקה רק מטרפות ולא ממחוסר אבר לכך בעי בדיק' יותר ולכך תינח אם טרפה אסורה לב"נ אבל אם טרפה כשרה לב"נ א"כ לא בעי בדיקה רק ממחוסר אבר וישראל בעי בדיקה רק מטרפות א"כ שוב סקולין הם וקשה קושיית הש"ס במקומה מ"ש התם דסגי בחד יומא ומ"ש הכא דבעינין תלתא יומא וזה הוי פרכת הש"ס דלמ"ד טרפה יולדת מאי איכא למימר מנ"ל דטרפה אסורה לב"נ בלא זה לא הוי קשה די ל דבאמת טרפה מותר לב"נ אבל כליון דמוכח דטרפה אסור' לב"נ קשה מנ"ל דאין לומר דמותר לב"נ א"כ קשה למ"ל תלתא בחד סגי ולכך פריך הש"ס אח"כ ג"כ דלמא נח גופי' טרפה הוי ושוב קשה מנ"ל דטרפה אסור' ואם מותרת למ"ל תלתא יומא וא"ש ודו"ק היטב כי זה כפתור ופרח בביאור הסוגיא בעזה"י גמרא גמרא. אבעיא להו הן ואידיהן או הן בלא אידיהן הנה חוץ ממה דכ"מ ליום השלישי אם אסור או מותר יש בו עוד נ"מ אחרת בזה מה דיש להסתפק אם הני שלשה ימים שאסרו חז"ל לפני אדיהן אם הוי גם הלילות עמהן ומתחילין מלילה שלפניהם או לא וזה יהי' תלוי בבעיא הנ"ל דהנה לדידן היום הולך אחר הליל' אבל בב"נ הלילה הולך אחר היום וכל אידיהן מתחילין מן היום ונגמרין בליל' שלאחריו והליל' הולך אחר היום והוי בכלל אידו ולכך ביום חידו אסור לשאת ולתת גם בליל' שלאחריו ולזאת אם נימא דשלשה ימים הו' הס ואדיהן ממילא הוי הני ג' ימים דומיא דאדיהן עצמו מה יום אידיהן הוי הכונה שמתחיל מן היום והליל' הולך אחר היום כן הני ימים שלפניו נמי הכונה כן שמתחיל מן היום והליל' הולך אחר היום בזה אבל אם נימא דהני שלשה ימים הוי בלא אידיהן אז מן הסתם הוי כונת שלשה ימים ככל הימים האמורין בש"ס דלדידן היום הולך אחר הליל' ומתחיל כאן האיסור בליל' שלפניו ובזה מיושב מה שהקשו התוס' דלמה לא פשיט לי' דהוי בלא אדיהן דאל"כ לתני שני ימים לפני אדיהן וכו' וכן הקשה בספר ת"ח אך לפי הנ"ל א"ש די"ל דהתנא רוצה לאשמועינין בזה דהלילה הולך אחר היום כן ה"כ במה שלפניו אבל אם הוי תנא בהו שני ימים לפני אדיהן ולא הוי אדיהן בכלל הוי אמרינין דהיום הולך אחר הלילה וא"ש ודו"ק ועיין מ"ש לקמן השייך עוד לכאן בתוס' ד"ה אלא ש"מ וכו':

גמרא יום אידו חשיב לי' מעיקרא וחשיב לי' בסוף קשה לי מאי פריך הא בהך איסורא דאסרו לשאת ולתת עמהם מוכח בש"ס דיש בזה שני טעמים אחד מכח לפני עור והשני מכח אזיל ומודה והנה לפני אדיהן יש לומר בו שני הטעמים אבל לאחר אדיהן ודאי לא שייך בו הטעם דלפני עור רק מכח אזיל ומודה כיון דעדיין שם ע"ז שגור בפיו כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ומי בעינין כולי האי דמכח דשם ע"ז שגור בפיו אזיל ומודה יעו"ש ואם כן לאחר אדיהן ודאי יש לומר כן והנה הטעם דלפני עור לא שייך רק במילי דהקרבה אבל במידי דלאו בר הקרבה לא שייך לפני עור כמ"ש התוס' לעיל בר"פ ולהיפוך אזיל ומודה לא שייך אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא שייך אזיל ומודה ועיין בהרא"ש ר"פ מה שמפרש מה דקתני במשנה אסור לשאת ולתת עמהם לצדדין קתני דלקנות מהם אסור דבר שאינו מתקיים ומותר לקנות מהם דבר המתקיים ולמכור להם הוי להיפוך דבר המתקיים אסור ודבר שאינו מתקיים מותר ייע"ש ובהיות כן קשה מה פריך נימא דה"נ לצדדין קתני דלפניהם אסור מכח לפני עור ולכך בדבר שלא שייך בי' תקרוב' אף דהוי דבר המתקיים מותר ודבר דשייך בי' תקרוב' אף בדבר שאינו מתקיים אסור ולאחריהן הוי להיפוך דבר המתקיים אסור אף דאינו ראוי לתקרוב' ודבר שאינו מתקיים מותר ואף דראוי לתקרוב' דעיקר הטעם בזה מכח אזיל ומודה וא"כ לפי"ז י"ל שפיר דר"י ס"ל תרתי טעמי מכח לפני עור ומכח אזיל ומודה דלפני אדיהן שייך לפני עור ולאחריהן שייך אזיל ומודה וביום אידו עצמו י"ל דשייך תרווייהו לפני עור ואזיל ומודה ולכך נחשב יום אידו לפניהן ולאחריהן דללפניהן נחשב ואסור למכור להו דבר תקרובת אף שאינו מתקיים מכח לפני עור ובכלל לאחריהן הוי דשייך ביה אזיל ומודה ואסור למכור דבר המתקיים אף שאינו ראוי לתקרוב' מכח אזיל ומודה ומאי פריך נימא דכמו דלשאת ולתת עמהם מיירי לצדדין כן ה"נ מיירי דברי ר"י לצדדין ובפרט דבלא"ה נמי מוכרחין אנו לומר כן להך טעמא לקמן דרוצה לפרש מכח לפני עור ולאחריהן לא שייך לפני עור רק מכח אזיל ומודה א"כ בע"כ לצדדין קתני בלא"ה א"כ מאי פריך כאן מר"י ודוחק לומר דכל פשיטות הש"ס הוי כאן רק לפי הך ס"ד דטעמא משום הרווחה ודוחק וצ"ע:

גמרא יום אידו חשיב לי' מעיקרא וכו' קשה לי מה פריך הרי במשנה והובא בסוגיא זו מפרש דאלו הן אדיהן קלנדא וסטרונייא א"כ מוכח דאדיהן דתני במשנה מיירי בקלנדא וסטרוניא ותדע מדפריך עשרה הוי מוכח דשלשה יום לפני אדיהן מיירי בקלנדא וסטרוניא וא"כ גם לאחריהן מיירי בהני וא"כ הרי התוס' כתבו דאין בקלנדא לסטרוניא רק ב' ימים או ג' יהי' לדידן דהוי בלא אדיהן ג' וא"כ בע"כ לאחריהן דקאמר ר"י אין הכוונה לאלו ימים שאחר סטרוניא דתיפוק לי' דהני ג"י אסורין מכח דהוי לפני קלנדא ואף לרבנן אסירי ובע"כ דמ"ש ר"י לאחריהן היינו אחר קלנדא וא"כ מהו קושיא הרי י"ל דלפניהם שלשה היינו לפני סטרוניא וסטרוניא בכלל וכדמשני דכולהו כחד יומא חשיב להו אבל קלנדא אינו בכלל זה שהרי איכא ימים המפסיקין בין סטרוניא לקלנרא ואינו איד אחד לכך לא נחשב ליה כחדא ולאחריהן היינו אחר קלנדא עם קלנדא בכלל דנמנה לאחריהן ואין סטרוניא בכלל כיון דימים מפסיקין בנתים וא"כ מהו קושיא דחשיב להו מעיקרא וחשיב להו בסוף הרי י"ל דלפניהם מיירי מסטרוניא ולאחריהן מיירי מקלנדא וצריך עיון בזה:

גמרא אליבא דר"י לא קמבעיא לי כי קא מבעיא לי אליבא דרבנן קשה לי א"כ יפלגו רבנן עם ר"י בתרתי דלר"י גם לאחריו אסור ולרבנן לאחריו מותר והשנית דלר"י אסור ג"י לפניו ולרבנן רק שני ימים א"כ למה במשנה שאח"ז קאמר ר"י שלשה ימים לפניהם ושלשה ימים אחריהם אסורין וחכ"א לפניהם אסורין ולאחריהן מותרין ולמה פליגי רק על אחריהן ולא פליגי גם אלפניהן כיון דלר"י בע"כ שלשה ימים בלא אדיהן כדקאמר הכא א"ם הו"ל לחכמים לפלוגי גם אלפניהם דאינו אסור רק ב' ימים אך הנה זה קשה בלא זה למה דקאמר הש"ס לקמן דף ז' ע"ב במה דפריך חכמים היינו ת"ק ומשני הן בלא אדיהן א"ב ייע"ש א"כ קשה למה פליגי חכמים שם רק אלאחריהן ולא פליגי אלפניהם ג"כ וצ"ע:

גמרא אליבא דר"י לא קמבעיא וכו' לכאורה הוי זה מחוסר טעם דבאיזה סברא יהי' בזה החילוק בין ר"י לרבנן ושוב ראיתי בת"ח הרגיש בזה יעו"ש מה שכתב בזה ולפענ"ד נראה להסביר הדבר דהנה רש"י כתב דלמ"ד לפני אדיהן הוי אדיהן עצמו כ"ש אך נראה דדבר זה אם הוי אדיהן עצמו כ"ש יהי' תליא בבעיא דלקמן אם הוי טעמא מכח אזיל ומודה או מכח לפני עור דלהך טעמא דאזיל ומודה מכ"ש באדיהן עצמו דשייך אזיל ומודה אבל להך טעמא דלפני עור י"ל דרוב נכרים מנינין לעצמן הכל קודם אידיהן ואין ממתינין ליום האיד עצמו וא"כ י"ל דלא שייך בזה לפני עור ולכך כן יהי' כונת האיבעיא אם הוי עיקר טעמא מכח לפני עור וממילא לא הוי יום אידו כ"ש כלל והוי ג' ימים עם יום אדיהן דגם יום האיד הוצרך להשמיענו אי הוי טעמא מכח דאזיל ומודה והוי שלשה בלא אדיהן דיום אדיהן לא הוצרך להשמיענו דכ"ש הוא ובהיות כן דוחה הש"ס שפיר דלר"י דאוסר גם לאחריהן לדידי' ודאי הוי רק טעמא מכח דאזיל ומודה דלפני עור לא שייך אחר יום האיד ובע"כ דס"ל מכח אזיל ומודה ובודאי אין יום האיד בכלל דכ"ש הוא אבל לרבנן דס"ל דרק לפניהם אסור י"ל שפיר דהו' טעמו מכח לפני עור וממילא הוי הן ואדיהן דבזה ליכא כ"ש ומה דמבעיא אח"כ בש"ס אם הוי הטעם מכח הרווחה או מכח לפני עור אף דכבר פשוט לי' דהן בלא אדיהן קאמר היינו דאם הוי טעמא מכח אזיל ומודה אז מוכרח לומר דהוי הן בלא אדיהן דאידו עצמו הוי כ"ש אבל אם הוי הן בלא אדיהן אז י"ל דהוי טעמא מכח אזיל ומודה והוי אדיהן כ"ש שאסור או י"ל דהוי טעמא מכח לפני עור ודוקא לפני אדיהן אסור אבל אידו עצמו מותר באמת כן הי' אפשר לפרש אך זה קשיא א"כ למה קאמר הש"ס נ"מ בין טעמא מכח הרווחה ובין לפני עור דאית לי' בהמה לדידיה ולמה לא קאמר דנ"מ יום אידו בעצמו דלטעמא משום הרוחה אסור ולטעמא דלפני עור שרי ובע"כ דאף לטעם לפני עור הוי אסור יום אידו והרי לא נקט לי' במשנה כלל ולמה לא נקטו בע"כ דכ"ש הוא א"כ מוכח דאף לטעמא דלפני עור הוי כ"ש וא"כ נסתר פירושנו הנ"ל ולכך נראה לפרש בע"א דהנה בטעמא דג"י לפניהם אסורין י"ל בו ב' טעמים או דשייך בהו גופייהו אזיל ומודה ולפני עור כפשוטו או י"ל דבשלשה ימים לפניהן ליכא חשש כלל דאזיל ומודה ולפני עור רק דיום אידו גופא נאסר לשאת ולתת בו מכח אזיל ומודה ולפני עור וממילא אסרו גם לפניהם לעשות חזק ע"ד מ"ש בש"ס במס' ר"ה דף י"ט בשם מגלת תענית דתניא במגלת תעני' הימים האלה הכתובין במגלת תענית אסורין בין לפניהם בין לאחריהם שבתות וי"ט הם אסורין לפניהם ולאחריהם מותרין מה הפרש בין זה לזה הללו ד"ת ואין ד"ת צריכין חזוק והללו ד"ס וד"ס צריכין חזוק וכו' א"כ מוכח דבדרבנן בעינין חזוק לאסור גם שלפניו וי"ל בג' ימים לפניהן נמי מה"ט נאמרו אך באמת ז"א כיון דחזינין דהיכי דעשו חזוק אסרו גם לאחריהן וא"כ אם איתא דהכונ' כאן מכח חזוק הי' אוסרין גם לאחריהן ומדלא אסרו לאחריהן רק לפניהן מוכח דאין הטעם מכח חזוק רק מכח דשייך בזה אזיל ומודה או לפני עור ולכך תינח בלפניהן אבל בלאחריהן לא שייך זה לכך מותר באמת ולפ"ז א"ש דתינח לרבנן אבל לר"י דאוסר לפניהן ולאחריהן יהי' באמת טעמו מכח חיזוק דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם ולכך א"ש דלהך טעמא דחיזוק אי אפשר לומר דיום אדיהן בכלל כיון דאין טעמן שוה דיום אידו הוי מכח חשש אזיל ומודה או לפני עור וימים שלפניו ואחריו הוי טעמא רק מכח חיזוק לו וא"כ אין טעמן שוה וגם לאו חדא תקנה הוי דתחלה תקנו לאסור יום אידו ואח"כ עשו חיזוק לו וא"כ לאו חדא תקנה הוי ולכך ודאי אינו בכלל אבל אם הוי טעמא דלפניהן מכח אזיל ומודה או לפני עור א"כ הוי ליה רק חד טעמא וחד תקנה עם יום אידו ושפיר יש לומר דיום אידו בכלל ולכך שפיר קאמר דלר"י דהוי טעמא לדידי' מכח חיזוק ודאי אין יום אידו בכלל אבל לרבנן דטעמא לאו מכח חיזוק בזה י"ל דאף יום אידו בכלל וא"ש ודוק היטב גמ' וכי אית לי' לדידי' מי שרי והא תניא לא יושיע וכו' קשה לי מהו קושיא. נימא דהתם מיירי שאין הנזיר וב"נ מהדר אחריו ומבקש ממנו להושיט לו זה רק הוא מעצמו מושיט לו בזה שפיר עובר אלפני עור אף דהי' יכולין ליקח בעצמן מ"מ אפשר שלא הי' עולה על דעתם כלל ליקח מעצמן אם לא הי' הוא מושיט להם ולכך כיון דלא חזינין ריעותא שהם מהדרין אחר הדבר לכך בכל ענין אסורין מכח לפני עור אבל כאן דמיירי דהנכרי מהדר אחר ישראל לקנות בהמה א"כ חזינין דרצונו להקריב לכך בזה י"ל שפיר אם יש נו בהמה יכול להקריב משלו כיון דהוא מהדר אחר הדבר ומבקש מישראל למכור לו כן ולכך בזה לא שייך לפני עור כל דיכול לעשותו בלא"ה וצ"ע בזה ובפירש"י להדיא בד"ה כוס יין לנזיר שמא יבא לשתותו משמע דאינו דאינו ברור וא"כ י"ל שפיר חילוק הנ"ל דהתם אינו מהדר אחריו וכאן מהדר אחריו וצ"ע:

גמ' וכי אית לי' לדידי' מי שרי קשה לי מהו פריך נימא דאף דיכול ליקחנו בעצמו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא אולי גם מעצמו הי' לוקחו כן או אפשר שבעצמו לא הי' לוקחו רק ע"י עה שהוא מושיט לו כן ולכך התם מיירי שנותן לו בפירוש כדי לאכול א"כ הוי רק חד ספיקא אם בלא"ה נמי הי' עושה או לא וספיקא דאורייתא לחומרא אבל בזה הרי אינו מוכר לו בפירוש כדי להקריבו רק אם לית לי' לדידי' חיישינן מספיקא דלמא קנאו להקרבה והוי ספק תורה ולחומרא אך כד אית לי' גם לדידי' א"כ הוי ס"ס דלמא אינו קנאו כלל להקרבה ואת"ל דקנאו להקרבה דלמא בלא"ה כמי הי' מקריב משלו וס"ס מותר מן התורה ומדרבנן וא"כ מהו קושיא ובפרט דהרי בלא"ה קשה למה פריך דוקא עתה למה דקאמרי דנ"מ דאית לי' בהמה לדידי' בפשיטות הו"ל להקשות דהרי זה מוסכם דהני שלשה ימים דאסורין הוי רק מדרבנן לא מן התורה והו"ל להקשות בפשיטות דלמה לא יהי' נאסר מן התורה מכח לפני עור כמו התם דאסור מן התורה ובע"כ מדלא פריך כן בפשיטות בודאי דשאני ושאני דהתם נותן לו בבירור לאכול משא"כ בזה שמוכר לו סתמא א"כ לפי"ז גם עתה מהו פריך הרי י"ל כיון דהכא בלא"ה ליכא חשש דאורייתא דלפני עור ואינו רק חשש דרבנן לכך שוב היכא דאית לי' בהמה לדידי' דאיכא עוד צד להקל התירו לו לגמרי אבל בזה דמה"ת אסור בלפני עור אף דיכול לטלו עובר בספק ואין להתעקש ולומר דגם הכא אסור מן התורה דא"כ למה לא קאמר הש"ס הך נ"מ דלטעם הרווחה אינו רק דרבנן ולטעם לפני עור הוי מן התורה וכמה כ"מ יש בין של תורה לדרבנן לענין ספק וכדומה בע"כ דאף לטעם לפני עור הוי רק דרבנן וא"כ בע"כ דשאני בין זה להך דלא יושיט וא"כ קשה מהו פריך השתא וצ"ע:. והנה המשל"מ בהלכות מלוה ולוה נסתפק בדין לפני עור לא תתן מכשול אם ידעינין כשהוא לא יעשנו אז יעשנו אחר אם שייך בזה לפני עור או לא ועיין בחידושי לה' רבית מ"ש בזה וכאן כראה דמסוגיא זו יהי' מוכח כן דהנה קשה לי למ"ל להש"ס לומר דנ"מ דאיה לי' בהמה לדידי' ובזה קשה שפיר מהך ברייתא דלא יושיט והוכרח לתרץ דקאי בתרי עברי דנהרא מאי טעמא לא קאמר כ"מ אחרתי כגון דיכול הנכרי לקנות אצל ישראל אחר ואז להך טעמא דלפני עור בזה מותר כיון דכאן אם לא יקנה אצלו יקנה אצל השני אבל לטעם הרווחה אסור דסוף סוף אף אם יקנה אצל אחר מ"מ יהי' לו זה להרווחה ולכך אסור ונרויח בזה דבזה לא יהי' קשה מברייתא דלא ושיט די"ל דהיכי דאית לי' לדידי' שייך לפני עור כיון דעכ"פ באית לי' לדידי' ולא יהי' נעשה רק גוף העבירה אבל לאו דלפני עור לא יהי' כלל אבל אם הוא מוכר לו נעשה שניהם לפני עור וגוף הלאו ולכך אסור אבל היכא דיכול לקנות במקום אחר ע"י ישראל אחר א"כ סוף סוף יהי' נעשה שניהם הלאו דלפני עור וגוף העבירה לכך ליכא בזה לפני עור והו"ל לומר דנ"מ היכא שיכול לקנות מישראל אחר ולא נצטרך לתרץ דקאי בתרי עברי דנהרא ומדלא משני כן מוכח דשייך לפני עור אף היכא שהי' יכול לקנות במקום אחר וזה ראי' ברורה לפענ"ד ועיין מ"ש לקמן דמלשון הש"ג בפ"ק דע"ז שכתב דצ"ע אם יוכל העכו"ם לקנות מעכו"ם אחר משמע הא מן ישראל ודאי שייך בזה לפני עור כדברינו ממ"ש:

בפירש"י ד"ה לפני עור וכו' ואעפ"י שאין מקבלין שכר בקיומם אין לשונו מדוקדק דודאי מקבלין שכר רק דאין מקבלין כמצוה ועושה רק כאינו מצווה ועושה וכדמפורש בש"ס לעיל והרי הש"ס עמד על לשון זה בתחלה על מה דמשני לומר לך שאף אם מקיימין אין מקבלין עליהם שכר ופריך הש"ס ולא והתניא וכו' ומשני שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה רק כאינו מצוה וא"כ לא ניחא להש"ס לומר לשון זה שאין מקבלים שכר ופריך עלה ולמה כתבו רש"י כאן וצ"ע:

בתוס' ד"ה אלא למ"ד טרפה יולדת וכו' עיימ"ש לפנינו בזה וליישב קושייתם כראה עוד דאף למ"ד טרפה יולדת וחי' אינו ודאי רק ספק דס"ל דכשרות רובן חיין ויולדים אבל טרפות יש מהן שחיין ויולדים ויש שאין חיין ולא יולדים ולכך בספק טרפה לא מהני הסימן מה שיולדת או חי' כיון דמקצת טרפות יולדין וחיין ולכך א"ש דהמעיין בש"ס סוטה דף כ"ט גבי ר"ג רמי כתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דלא יאכל וכו' מוכח דכל שקראה התורה שם דבר הכונה על הודאי ולא על הספק ייע"ש וא"כ ה"נ מ"ש התורה מכל החי משמע ודאי חי ולא ספק ובשלמא בכשרה כיון דרובן חיין ויש להם חזקת חי הוי כודאי חי אבל טרפה עכ"פ יצא מן הרוב ואיתרע לי' רובא וחזקתן לחיים נמי אתרע וא"כ אינו ודאי חי רק ספק ואין לו שם חי כי שמו מורה על הודאי משא"כ גבי להחיות זרע דאינו שם התואר רק התורה אמרה שיהי' ראוין להחיות זרע בזה אף דהוי ערפה מ"מ ראוי הוא להחיות זרע דהרי עכ"פ אפטר לטרפה שתלד ותחי' והרי אף בכשרים הרי גם בהם אין ההכרח שיולידו וכמה בני אדם חיין ובריאין וכן בהמות ואין יולדין ובע"כ הכונה שלהחיות זרע הוי רק שיהי' ראוין להחיות זרע וראוין הוי שפיר כיון דעכ"פ אפשר לטרפה שתלד ותחי' וזה פשוט ונכון לעפנ"ד:

בתוס' ד"ה אתך בדומה לך והא דאמר לעיל האי מבעיא לי' למעוטי טרפה א"כ משמע דטפי מסתבר למעוטי טרפה וכו' לולי דבריהם א"ש בפשיטות דלכך מסתבר יותר למעוטי טרפה כיון דלא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל והרי במנחות דף ואו פריך שם למ"ל קרא דמן הבקר תיפוק לי' ממשקה ישראל וכו', א"כ מה"ט מסתבר טפי למעוטי טרפה דלא הוי ממשקה ישראל אבל מחוסר אבר הוי ממשקה ישראל ושוב ראיתי בת"ח שהרגיש קצת בזה אך לא ביאר כל הצורך כמו שביארנו וליישב דברי התוס' שלא פירשו כן הי' נראה עפ"י מ"ש לעיל ליישב למה כתבה התורה כן בטמאים הרי בל"ה לא חזי לקרבן וכתבתי דרצה הקב"ה להיות נח מקיים שני לאווין לאו מחוסר אבר ולאו דטמאים ואם הי' מכניס טמאים בעלי מומין לא הי' עולה לו רק לאו אחד שלא הקריב בעלי מומין אבל לאו דטמאין ליכא שהרי לא הי' יכול להקריבן בלא"ה כיון שהי' בעלי מומין יעי"ש ולפי"ז א"ש דטעמא דאסור לב"כ להקריב טמאים היינו נמי כיון דאינו ממשקה ישראל ולכך תינח אם הוי פסול מחוסר אבר או טרפה פסול בפ"ע א"כ יש כאן שני לאוין לכך שפיר הקפיד על טמאים נ"כ שלא יכניס מחוסרי אבר וטרפו' להיו' בידו שני לאוין אבל אם איסור טריפה הוי נמי רק מכח משקה ישראל א"כ זה הוי חדא ענינא א"כ קשה למ"ל בטמאים שלא יהי' טריפו' ולכך הקשו שפיר מאיזה סברא נמעט טריפה טפי ממחוסר אבר ומה"ת נדרוש מכל החי למעט טריפה יותר ומחוסר אבר ואין לומר מכח ממשקה ישראל א"כ קשה למה הקפיד בכך על טמאים הרי בלא"ה לא חזו להקרבה ואין לומר דאם הי' טרפות לא הי' מקבל נח רק שכר לאו אחד שלא הי' יכול להקריבם מכח טריפות דהשתא נמי חד הוא דמה לי זה או זה שניהם מכח ממשקה ישראל הוא ושוב מסתבר טפי למעט מחוסר אבר דהוי פסול בפ"ע להיו' שייך גם בטמאים זה כדי להיו' ב' לאוין ובע"כ דטריפה הוי נמי פסול בפ"ע ולכך הקשו שפיר דמה"ת מסתבר טפי טריפה ממחוסר אבר וא"ש מיהו מלשונם לעיל ד"ה מנין למחוסר אבר משמע קצת דלא נחתו להך חלוקא שכתבנו ועוד הי' נראה ליישב קושיות התוס' דמה"ת כמעט טרפה יותר די"ל דאף למ"ד טריפה יולדה היינו רק בחד כשר עכ"פ ודומה למה דקי"ל בעלמא זה וזה גורם מותר וגם בולד טריפה אמרינן בש"ס דכשרה מכח זו"ז גורם וא"כ י"ל כמו דלענין איסור לא נחשב כח האיסור לאסרו כיון דהוי גם גורם היתר כמו כן י"ל לענין כח הולדה דאם הוי חד כשר אד בצירוף כח הכשר יש כח גם לטריפה לסייע להוליד אבל אם שניהם טריפות ודאי אין כח בהם להוליד משא"כ במחוסר אבר דאף אם שניהם מחוסרי אבר יכולין להוליד לכך גרע טריפה ממחוסר אבר וכמו דלמ"ד טריפה אינה יולדת דלדידיה ניחא להו למעט טריפה טפי ממחוסר אבר כן ה"נ למ"ד טריפה יולדת כיון דעכ"פ בשניהם טריפות יחד אין יכול להוליד גרועי ממחוסר אבר והנה לעיל הקשינו להסוברים דזכר טריפה מוליד א"כ מה קאמר הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת אף לדידי' קשה דאצטריך למעט זכר וכן הקשינו להסוברים דיתר אבר חי א"כ אצטריך למעט יתר אבר וכעת שבתי וראיתי דלק"מ די"ל כיון שכתבנו לעיל בתוס' ד"ה מנין למחוסר אבר דהיכי דאפשר לומר דכוונת התורה הוי לפוסלו לקרבן תלינן טפי שיהי' כוונתה לפוסלו לקרבן מלתלו' בקיום העולם כמ"ש לעיל בטעמו וא"כ לקרבן אין סברא לחלק בין אם ראוי להוליד או לא רק לולי קרא דלהחיו' זרע או למ"ד טריפה יולדת דליכא מיעוט כלל שטריפה פסולה ליכא לנו ראי' כלל ש שהקפיד הכתוב על טריפה אך כיון דכתיב להחיו' זרע וטריפה אינה יולדת א"כ חזינן שהקפידה התורה על טריפה ושוב אמרינן דהי' כוונתו ית' מכח קרבן ולא בשביל קיום העולם ובשביל קרבן אין סברא לחלק בין אם ראוי להוליד או לא לכך ממילא גם זכר טריפה ויתר אבר פסול ולכך אייתר מכל החי למעט מחוסר אבר אך בהיות כן יהי' נסתר דברינו שכתבנו דאף למ"ד טריפה יולדת מ"מ בשניהם טריפות אין מולידין דא"כ מהו פריך הש"ס למ"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר הרי אף למ"ד טריפה יולדת אפשר לומר דהתורה מיעטה מלהחיו' זרע שלא יהי' שניהם טריפו' ויהי' עכ"פ אחד כשר וכיון דחזינן דהקפידה התורה על טריפות אמרינן דמסתמא הי' כוונת התורה עבור קרבן לא לקיום העולם ולקרבן שוב אין לחלק בין אחד טריפה או שניהם ולכך לא אצטריך עוד מכל החי ומדלא משני כן מוכח טרפה יולדת אף בשניהם טריפה יולדים והקשו התוס' שפיר מכח תוככה הנ"ל מדלא משני הש"ס כן למ"ד טריפה יולדת וכו' ואין לומר דבשניהם טריפו' אין ראי' לאחד מהם א"כ גם למ"ד טריפה אינה יולדת ליכא ראי' דאכתי אצטריך למעט זכר או יתר אבר ובע"כ למ"ד טריפה יולדת אף בשניהם טריפה יולדים וא"ש קושיות התוס' ודוק:

מתוס' ד"ה אתך בדומין לך הנה לעיל כתבנו ליישב קושייתם די"ל אף למ"ד טריפה יולדת היינו רק בחד טרפה. אבל בשניהם טרפה ודאי אין יולדין אך שבתי וראיתי שבע"כ מוכח לומר דלמ"ד טריפה יולדת אף בשניהם טריפה יולדין דאם בשניהם טריפה אין יולדין למ"ל להש"ס לתרץ דאי ס"ד נח טריפה הוי אמר רחמנא כוותך עייל שלימין לא תעייל ולמ"ל להקשות מסברא הו"ל להקשו' טפי. דהרי על כולם נאמר לשון אתך בין על הזכרים בין על הנקבות ואם אמר רחמנא טריפה עייל הוי שניהם טרפה וא"כ איך ילדו אח"כ שהרי כל העולם נצמח מהם וגם א"כ אכתי מלהחיו' זרע נפקא דאם נח טרפה הוי הוי ע"כ כונס הוי טרפות ואיך אמר להחיו' זרע ובע"כ נח כשר הי' וכיון דכתיב אתך בדומה לך משמע דבעינן שניהם כשרים ולמ"ל להקשו' מסברא ובע"כ מוכח דלמ"ד טרפה יולדת אף בשניהם יולדין ונסתרין דברינו הנ"ל:

בתוס' ד"ה אתך בדומין לך ומ"מ ליכא למעט מהכא מחוסר אבר וכו' עיין מהרש"א מה שעמד דלמא אצטריך מכל החי להכשיר, שאר בע"מ לב"נ דבלא"ה הוי ס"ד דכל בע"מ אסור לב"נ יע"ש שהניח בצ"ע ולק"מ די"ל קושייתם נמשך לתירוץ הראשון שכתבו בד"ה מנין למחוסר אבר על מה שהקשו דלמ"ל קרא בעוף למעוטי יבשה גפה וכו' מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ותירצו דס"ד דבעוף עדיף וכו' ולכך שפיר קשה כאן למ"ל מכל החי דאין לומר דלולי מכל החי הוי אסרינן כל מום לב"נ מאתך א"כ קשיא למ"ל פסול המומין לישראל הרי בלא"ה נדע מאתך מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ובע"כ דשאר כל המומין שרי לנכרי ולמ"ל מכל החי וק"ל בא"ד א"כ משמע דמסתבר טפי למעוטי וכו' עיין מהרש"א מ"ש בזה ודבריו תמוהין דודאי י"ל דלדידן דכתב זרע למעט זקן וסריס שוב אמרינן דגלי קרא דאין הטעם באתך מכח צוותא כלל וממילא נתמעט ממנו מחוסר אבר דלא הוי דומיא דאתך אבל אם לא הוי כתיב זרע שפיר הוי מפרשינן טעמא דאתך מכח צוותא ולא הוי ממעטין ממנו מחוסר אבר והוא גופו גלי קרא דזרע דלולי זרע הוי מפרשינן טעמא דאתך מכח צוותא וזקן וסריס כשר וגלי זרע דממעט זקן וסריס דאין הטעם מכח צוותא ואז ממילא אתי אתך למעט מחוסר אבר ומכל החי למעט טרפה ונשאר קושייתם בדוכתא וצ"ע:

בתוס' ד"ה ודלמא כח גופי' טרפה הוי ואע"ג שחי לאחר מכאן וכו' נלפענ"ד ליישב קושייתם ויתיישב כמי מה שהקשו אח"כ בד"ה והשתא דכתיב אתך וכו' שהקשו דלמ"ד טריפה אינה חי' למ"ל אתך והוא דמזה יהי' ראי' להסוברים ביו"ד סי' נ"ז דביתר אבר חי כמה שנים ואינו טרפה רק כיון דכל יתר כנטול דמי ואם הי' חסר הי' טרפה והנה לעיל הקשינו דונה משני הש"ס דטרפה מלהחיו' זרע נפקא הרי אצטריך ליתר אבר דראוי להחיו' זרע ולכך ממעטינן לי' מכל החי שיהי' חיין ראשי אברים שלה וזו יתר כחסר דמי ולא חיין ראשי אברים שלה והיינו דוקא היכא דעושה אותו טרפה אבל באלו שאין עושין אותו טרפה י"ל דכשר ומנ"ל דכל חסר אבר פסול מיהו שבתי וראיתי שזה לק"מ דהש"ס משני שפיר דמה בין קרא דמכל החי ובין קרא דלהחיו' זרע וממ"נ אם אזלינן בתר השתא דהוי יתר אבר והוי בכלל דלהחיו' זרע א"כ יקרא בכלל דמכל החי ג"כ כיון דהשתא חיין ראשי אברים שלה ואם כאמר דכוונת הכתוב על דין תורה כיון דיתר כחסר דמי ואם הוי חסר לא הוי בכלל מכל החי א"כ גם להחיות זרע לא הוי ראוי אם הי' חסר ואין למעטו מטעם טרפה דבשלמא סתם טרפה נהי כמי דס"ל לחד מ"ד יולדת וחי' מ"מ עכ"פ מתנוונת והולכת ולא הוי בכלל מכל החי אך יתר אבר דהוי בריא וחזק לגמרי השתא ואף אינה מתנוובת אינו נתמעט מכל החי כלל ולכך א"ש דתינח בכלל כל החי אין למעטו ביתר אבר אך מקרא דאתך שפיר מתמעט אף יתר אבר לכך אף למ"ד טרפה אינה יולד' וחי' ומתמעט טרפה מלהחיות זרע מ"מ יתר אבר לא נתמעט מכל החי ולא מלהחיות זרע כיון דבאמת חי ולכך נתמעט מאתך הדומה לך דאף יתר אבר פסול לב"נ ולכך א"ש דפריך הש"ס ודלמא נח גופי' טרפה הוי דהיינו ביתר אבר ואין ראי' ממה שחי כמה שנים דיתר אבר חי הוא ומ"מ טרפה הוי וי"ל דאתך בדומין לך להכשיר טרפה ובזה י"ל מה שהקשה הת"ח ואני הבאתיו לעיל מהו פריך הש"ס ודלמא נח גופא טרפה הוי ממ"נ אם קושייתו מנ"ל דטרפה אסורה מה קושיא דלמא באמת טרפה מותר' לב"נ ואם כוונתו כיון דמאתך אין ראי' דטרפה אסור' א"כ שוב אצטריך מכל החי למעט טרפה ומנ"ל למחוסר אבר וא"כ לפ"ז בע"כ דאתך יהי' לשום דרשה א"כ מה משני אח"כ לא ס"ד דאמר רחמנא כוותך תעייל שלימין לא תעייל שהרי דורשין אתך לדרשה אחריתי ייע"ש ועיימ"ש לעיל בזה ולפמ"ש א"ש דהנה למ"ד טרפה אינה יולד' ודרשינין מלהחיו' זרע למעט טרפה אי אפשר לומר דמכל החי נתמעט יתר אבר מכח דקשה ממ"נ אם בתר השתא אזלינין גם חי הוא ואין למעטו מכל החי ואם בתר הדין אזלינין וכיון דכל יתר כסבר ואם הי' חסר לא הי' חי ולא נקרא בכלל כל החי א"כ גם להחיות זרע אינו אבל אם אמרינין דטרפה יולדת א"כ אין למעטן מלהחיו' זרע י"ל שפיר דמכל החי ממעטינן אף יתר אבר ומכח דאם הי' חסר לא הי' חי לכך י"ל דנח גופא טרפה הוי והיינו שהי' לו יתר אבר ולולי קרא דאתך הוי אף יתר אבר פסול מקרא דמכל החי דהוי מפרשינן כיון דאם הי' חסר לא הי' חי גם עתה פסול לכך אצטריך אתך בדומה לך לגלות דיתר אבר כשר ולפרש דמכל החי כוונתו דבתר השתא אזלינין ואם כעת הוא חי כשר ואם לא הוי כתיב רק אתך הוי אמרינין דכל טרפה כשר לכך אצטריך כל החי לפסול מי שהוא עתה טרפה ואינו חי והיינו ש"ע כ"פ מתנוונת והולכ' כפירוש התוס' ולכך פריך שפיר ודלמא כח גופא טרפה הוי היינו ביתר אבר וצריכי תרווייהו ולכך משני לא ס"ד דאמר רחמנא כוותך עייל שלימין לא תעייל וא"ש ודו"ק ומיושב קושיות הת"ח הנ"ל ודוק: בתוס', ד"ה ודלמא נח גופא טרפה הוי ואע"ג דחי לאחר מכאן כמה שנים וכו' הנה דעת מהרש"ל הובא ביו"ד סי' נ"ז דאף דטרפה אינה חי' היינו רק רוב טרפות אבל מיעוטן חיין ותמהו עליו מדברי התוס' דכאן דמה הקשו דהרי חי כמה שנים דהרי אפשר דהוי מן המיעוט ועיין בכו"פ מ"ש בזה בסי' נ"ז ולפענ"ד א"ש דהנה יש לעיין בקושית הש"ס שהקשו ודלמא נח גופא טרפה הוי דסוף סוף הרי אנחנו לא ידענו אם כח טרפה הוי וכוונת אתך אפילו טרפה או הכוונה להיפוך דכח כשר הי' והוי אתך למעט טורפות א"כ ממילא לא יקריב טרפו' מכח ספק תורה לחומרא ואכתי כל החי למ"ל דאף אם לא הוי כתיב כל החי כמי הי' אסור לב"נ להקריב טרפה כיון דכתיב אתך בדומין לך וא"ל דלמא כח גופא טרפה הוי מ"מ אנן לא ידענו אם טרפה או כשר הוי א"כ סוף סוף יהי' אסורין להקריב טרפה מספק ואכתי מכל החי למ"ל ונראה דמזה יהי' ראי' לדעת הרמב"ם דספק תורה לקולא מן התורה ולכך פריך שפיר דאצטריך מכל החי למעט טרפה דמאתך אין ראי' דיש לומר דכח טרפה הוי וא"כ מספק יהי' טרפה כשר להם לכך אצטריך מכל החי למעט טרפות או דהקושיא הוי כמ"ש למ"ל א"כ ג' ימים בחד סגי אך אם נימא דספק תורה לחומרא מה"ת א"כ אף מאתך לבד יהי' אסור טרפה מכח ספק ואכתי מכל החי למ"ל גם בעינין תלתא יומא כיון דטרפות אסור מכח ספק ולכאורה הי' אפשר לדחות ראי' זה דיש לומר דפרכת הש"ס הוי דלמא נח גופא טרפה הוי ואם כן אמרה התורה דוקא טרפה ולא כשרה ואם כן שוב יהיה אסור לב"נ להקריב כלל בין כשרה בין טרפה מספק ואצטריך מכל החי למעט טרפות ולגלי דנח כשר הי' ובזה יהי' מיושב מה שהקשיתי לעיל דמה משני לא ס"ד דאמר רחמנא כוותך עייל שלימין לא תעייל דלמא הוי הכונה כדי שלא ישמשו בתיבה מעצמן לדעת הרא"ה דאין נזקקין לנקבה ולפמ"ש א"ש מאוד דכוונת הש"ס הוי רק דממ"נ לומר שהקפיד הקב"ה לקרבן לומר כוותך עייל שלימין לא תעייל ולפסול שלימים לקרבן אין זה סברא ואם הכונה כדי שלא ישמשו בתיבה א"כ עכ"פ לקרבן כשר כשירים בודאי ואין ספק רק על טרפות א"כ בלאו כל החי כמי אסור טרפות מספק ושוב אייתר מכל החי למעט מחוסר אבר אך אכתי לא הונח בזה לפי קושיית התוס' לעיל מכח מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור א"כ אכתי קשה מאי פריך דלמא כח גופא טרפה הוי אכתי מכח ספק נמי ראוי לאסור טרפה כיון דהוי לן ספק אם נח כשר הי' או טרפה ואין לומר דקושייתו הוי דבלא מכל החי יהי' אסורין אף בכשרות מכח ספק וא"כ למה הוצרך לתרץ מכח סברא דלא אמר רחמנא כוותך עייל וכו' למה לא משני טפי דבכשרים אין לאוסרם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכיון דכשירים ודאי מותר לב"נ מכח מי איכא מידי וטרפות יתסרו בלא"ה מכח ספק א"כ למ"ל מכל החי ובע"כ אתי למחוסר אבר ומדלא משני כן מוכח כדעת הרמב"ם דספק תורה לקולא מן התורה מיהו לפמ"ש לעיל דלא שייך בזה מי איכא מידי י"ל דשפיר דספק תורה לחומרא מן התורה וכוונת הש"ס הוי דלא נטעה דאף כשרים אסורין ואצטריך מכל החי ומי איכא מידי לא שייך בזה וזה יהי' שיטת האו"ה דס"ל דאין נזקקין לזכר ולא קשה עליו קושייתינו די"ל הפירוש כנ"ל אך עכ"פ משיטת התוס' דס"ל דשייך בזה מי איכא מידי יהי' מוכח דהם ס"ל כשיטת הרמב"ם דספק תורה לקולא מן התורה ומוכח לומר דהתוס' ס"ל כהרמב"ם בהא ויהי' איך שיהי' עכ"פ זה א"ש מה שהקשו דאיך אפשר לומר דנח טרפה הוי שחי כמה שנים דשפיר הקשו דאף דמיעוטן חיים מ"מ אנן לדידן דלא ידעינין אם כח טרפה הוי ודאי דראוי לנו לילך בתר הרוב ולומר דלא הוי טרפה דאם הי' טרפה לא הי' חי וא"כ אף אם לא הוי כתיב מכל החי כמי לא הוי מכשירנן טרפה מכח קרא דאתך דאין לומר דנח גופא טרפה הוי דראוי לנו לילך בתר הרוב ומן הסתם אם הי' טרפה לא הי' חי ונלך בתר רובא דודאי כשר הי' ויהי' אסורין להקריב טרפה מקרא דאתך ולא אצטריך וכל החי וקושיית התוס' דלדידן דספק הוי אם טרפה הוי ודאי דראוי לנו לילך בתר רובא לומר דלאו טרפה הוא וא"ש ודו"ק:

והנה מדבריהם גופייהו כאן יהי' מוכח דס"ל ספק הורה לקולא מן התורה דאל"כ קשה מה הקשו דהרי כח חי אח"כ כמה שנים דלמא הוי פרכת הש"ס כך דלכך אצטריך מכל החי דאי מאתך היי ס"ד דעכ"פ נח בשעת מעשה לא ידע אם כשר או טרפה הוי והוי מסופן בנפשו אם הוא טרפה או לא ואם כן הוי ס"ד דאמר רחמנא כוותך עייל גם לספק טרפה שא"צ להכניס אלו שבודאי הם כשירים באותה שעה רק יכניס אלו שמסופק לו אם המה טרפה אז או לא ולכך אצטיריך מכל החי לאשמועינין שלא יקח רק אלו שידוע לו בשעת מעשה שהם כשרים ומה הקשו ובע"כ מוכח דהש"ס ס"ל דספק תורה מן התורה מותר וא"כ אף מכל החי אין למעט ספק טרפה כיון דספק תורה מן התורה לקולא וא"כ אף ספק טרפה כל החי נחשב וא"כ שפיר הקשו ממ"נ לומר דנח ודאי טרפה הוי אי אפשר שכבר חי אח"כ כמה שנים ולומר דעכ"פ באותה שעה ספק טרפה הוי וא"ל רחמנא רחמנא כוותך עייל לספק טרפה כמוהו דא"כ גם מכל החי לא נתמעט ספק טרפה דהוי בכלל מכל החי ומוכח דס"ל ספק תורה לקולא מן התורה אך בתוס' סוטה דף כ"ט ד"ה ספק זונה כזונה מוכח שסדס"ל ספק תורה לחומרא מן התורה ודברי' סתרו אהדדי וצ"ע:

והנה מה שהתחילו להקשות דנח חי אח"כ ודקארי לה מאי קארי לה הרי הסוגי' אזיל למ"ד טרפה חי' הי' נראה לומר דהנה לכאורה קשה לי מה משני הש"ס לא ס"ד דאמר רחמנא כוותך עייל שלימין לא תעייל ומנ"ל דאתך הוי ללמוד דשלימין לא תעייל דלמא אתי הכתוב להתיר טרפה לומר דאף טרפה תעייל דהוי ס"ד דבעינין דוקא כשרים לכך קמ"ל אף טרפה מהני ואין לומר דלהכשיר אף טרפה לא צריך קרא דמסברא הוי ידעינין דמה"ת נפסול טרפה אך הרי חזינין דהקפידה תורה על טהורים כמ"ש לו ליקח שבעה שבעה וכמ"ש במדרש נח וא"כ אם הקפיד על טהורים בע"כ מטעם דלא הוי ממשקה ישראל א"כ גם טרפה יתסור מטעם זה והוצרך אתך להכשיר טרפות וא"ל דא"כ אם מסברא אסורה טרפה הדר אייתר קרא דמכל החי למעט מחוסר אבר ז"א דהרי מוכח בש"ס מנחות דף וי"ו דממשקה ישראל לא נתמעט רק היכא דלא הי' לו שעת הכושר אבל בהי' לו שעת הכושר נחשב ממשקה ישראל א"כ לעיל פריך שפיר דההיא מבעיא למעט טרפה היינו טרפה שהי' לו שעת הכושר דזה לא נלמד מטהורים דשם לא הי' לו שעת הכושר ולא הוי בכלל ממשקה ישראל אבל טרפה שהי' לו שעת הכושר מסברא כשרה ולכך י"ל דמכל החי ממעט טרפה אבל כאן י"ל דאתך היינו בדומין לך להכשיר טרפה שלא הי' לו שעת הכושר וזה מסברא הוי אסור כמו טמאים ולכך אצטריך קרא להכשיר טרפות כהך ומהו משני הש"ס דלא ס"ד דאמר רחמנא כוותך עייל שלימין לא תעייל ובע"כ דפרכת הש"ס הוי דאין לומר דאתך בדומין לך היינו בטרפות שלא הי' לו שעת הכושר דא"כ אכתי אינו בכלל דומה לך דאף אם נח גופא טרפה הוי מבטן לא הוי טרפה שהרי כבר חי כמה שנים ובע"כ אף אם הוי טרפה נטרף אח"כ ובזה א"צ קרא להכשיר דמסברא כשר דמנ"ל לאסרו דאין ראי' מטהורים שלא הי' להם שעת הכושר ועוד אם גם זה הוי מסברא א"כ שוב אייתר מכל החי למחוסר אבר וממ"נ א"ש דאם טרפה שהי' לו שעת הכושר לא נאסר מסברא א"כ למ"ל אתך להכשיר ואם מסברא הוי אסור שוב ממילא אייתר כל החי למעט מחוסר אבר אך בהיות כן מוכח דהש"ס כאן אזיל להך סברא דטרפה אינו חי כמה שנים דאם חי הדרא קושייתינו לדוכתא מהו משני לא ס"ד וכו' דלמא נח טרפה מבטן הוי וקמ"ל אתך דאפילו טרפה מבטן כשרה דהוי אסרינין זה מסברא כמו טמאים ואצטריך מכל החי לאסור טרפות מבטן ובע"כ דכאן ס"ל דטרפה אינו חי והיינו אף למ"ד טרפה יולדת וחי מ"מ כמה שנים אינו חי ומוכח ממה דכח חי כמה שנים דלא הי' טרפה מבטן א"כ כמו כן קשה דחזינין שחי אח"כ כמה שנים ולכך הקשו שפיר ותרצו בע"א ע"ש ואדרבה לפי"ז לתירוצם השני קשה דמשמע דאף כמה שני הוא חי למ"ד טרפה יולדת א"כ קשה קושייתנו הנ"ל וצ"ע בזה בתוס' ד"ה ודלמא כח גופא טרפה הוי וכו' ולא נהירא תירוץ זה דע"כ לא הזהירו אלא טרפות הכיכר וגלוי וכתב בת"ח ודבריהם תמוהין דא"כ למ"ד טרפה אינה יולדת ויליף טרפות מלחיות זרע איך אזהר רחמנא שלא יטול מן הטרפות אלא מן הכשרות הראויות להחיות זרע ואכתי הרי אפשר שיטול מן הטרפות שבסתר וכו' ואני אומר דדבריו תמוהין דהרי בכל דוכתא. אזלינין בתר רבוא ורוב כשרות הם גם אפשר שיטול מאלו שכבר חיו יב"ח וכבר ילדו וא"כ יש להם חזקה דמעיקרא שאין טרפות רק בטרפות שמבחוץ כיון דאיכא לברורי לכך נצטוה לברר ולראות שלא יקח טרפות גם נזהר היכי דיודע שהוא טרפה שלא יקח אותם דלולי שהזהירתו התורה אף שהי' יודע שהוא טרפה הי' לוקחו ולכך אתמעט מלחיות זרע היכי שיודע שהוא טרפה אבל באינו יודע וא"א לברר ודאי אזלינין בתר רובא וצדקו דברי התוס' ויש להסביר הדבר יותר נכון עפמ"ש לעיל דודאי הי' אפשר שבלאו נח לא תקלוט התיבה את הטרפות ולא הוצרך לאזהרה על כך רק כונתו ית' הי' לזכות את נח במצוה כדי שיהא בידו מצוה זו שהקריב מן הכשרים ומן הטהורים ולכך תינח כל מה שהי' בידו לעשות אבל מה שלא הי' בידו לעשות ממילא לא הי' לו חשש כי בלא"ה לא קלטם התיבה את הטרפות וא"ש:

בתוס' ד"ה תמים כתיב בי' עיין במהרש"א ודבריו תמוהין מאוד דמתמים לבד לולי קרא דאתך אין למעט כלל בעל מום כאן דהרי לשון זה בנח כאמר ומה ראי' ממנו לבהמות ובשלמא התם בקרבנות נאמר שפיר הקשו דנליף מתמים לפסול בעל מום אך בנח הרי עיקר תמים בכח נאמר ולא בבהמות רק דהש"ס פריך כיון דכתוב אתך בדומה לך ובנח גופא כתיב תמים ממילא משמע דטרפות ובעל מום פסול אבל לולי קרא דאתך ודאי אין ראי' מתמים למעט בעל מום ואם כוונתו להקשות דנילף מאתך לבעל מום כבר הקשה כן לעיל ומתרץ ייע"ש א"כ מה הקשה כאן ולכך דבריו צ"ע:

בתוס' ד"ה והשתא דכתיב אתך וכו' י"ל קושייתם עפ"י דעת הגאון מו' לייבוש שהביא הט"ז בסי' נ"ז דנסתפק באם האם נדרסה אם מזיק טיפת הארס גם לולד ולפ"ז אם נאמר דטיפת הדרוסה מזיק גם לולד י"ל דבזה מודים כ"ע דטרפה יולדת דהרי חזינין דחד מ"ד ס"ל בכל דוכתא טרפה יולדת ולכך נהי דקיי"ל דטרפה אינה יולדת מ"מ אם לא נטרף בעצמו רק האם בזה אף אם טיפת הדרוסה מזיק גם לולד מ"מ בידו להוליד ולכך אין למעטו מלהחיות זרע רק אצטריך קרא דאתך בדומה לך דנח לא הוי כותי' ולא הוי בדומין לך וא"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה ואי ס"ד הן ואידיהן עשרה הוי וכו' מדקאמר עשרה יומי הוי א"כ עכ"פ יש שני ימים וכו' לא זכיתי להבין דבריהם בראי' זו ממ"נ אם משמע להו מדמפרש במשנה ואלו הן אידיהן קלנדא וסטרוניא משמע דבין בקלנדא בין בסטרוניא אסור ג"י לפניהם א"כ לא הוי צריכי להביא ראי' שיש שני ימים לפניהם ממה דקאמר כאן עשרה יומי וכו' הלא מגוף המשנה מוכח כן מדקאמר ג' ימים לפני אידיהן אסורין מוכת דגם בקלנדא יש ג' ימים לפניהן והו"ל להוכיח טפי דיש ג' ימים לפני קלנדא וכו' ואם מן המשנה אין ראי' די"ל דג"י אסורין קאי רק אלפני סטרוניא ולא לקלנדא א"כ גם מן הש"ס אין ראי' די"ל מה דפריך עשרה יומי הוי כמי י"ל דקאי רק אסטרוניא ולא אקלנדא ולכך דבריהם צ"ע בתוס' ד"ה אלא ש"מ הן בלא אידיהן ש"מ תימא לי אמאי לא קאמר וכו' עיימ"ש בש"ס ליישב קושייתם וכעת אוסיף נופך בדבר יותר די"ל דזה דדחק להש"ס לפרש דהן ואידיהן ולא ניחא להו כפשוטו דהן בלא אידיהן ובפרט דלשון לפני אידיהן אינו סובל כלל לומר דאידיהן בכלל אך הכונה הוי כיון דלדידן היום הולך אחר הלילה ומקצת היום ככולו ובאומות אין האיד מתחיל רק מן היום וא"כ אם נימא דהוי שלשה ימים הוי שלימים עם הלילות הוי כאן ד' ימים לפני אדיהן דיום הרביעי בלילה שלפניו עדיין לא התחיל האיד ומקצת היום ככולו וא"כ איכא ד' ימים לפני אידיהן עם הלילה שלמחרתו האיד ולכך אם נאמר דהוי בלא אידיהן נצטרך לומר דבהני שלשה ימים הלילה הולך אחר היום והוי רק ג' ימים לפני אידיהן עם לילה שלפני האיד אבל אם הוי הן ואידיהן אז שפיר י"ל דהני שלשה ימים היום הולך אחר הלילה כמו בכל התורה ואף על פי כן נחשב ג' ימים לפני אידיהן כיון דמקצת היום ככולו והוי יום האיד נמי בכלל יום שלפניו כיון דמקצת היום ככולו והליל' עדיין לפני האיד ולכך יהי' כונת האיבעיא כך דהנה זה וראי האיד עצמו אינו בכלל דלפני אידיהן קתני ולא עם אידיהן אך מבעי' לי' אם הן ואידיהן היינו לילה שלפני האיד הוי נמי בכלל כיון דמקצת היום ככולו והוי ג' ימים עם לילה שלפני האיד דנחשב ג"כ ליום או הכונה הן בלא אידיהן מחמת שליל' שלפני האיד אינו בכלל יום בפ"ע דבזה הלילה הולך אחר היום והי ג' ימים לפני האיד ובזה מיושב קושיית התוס' שפיר דלא מצי למיפשט ממה דקתני שני ימים לפני האיד די"ל דאינו נאסר רק יום אחד וליל שלפני האיד הוי יום שני וא"ל דליתני לפני האיד יום אחד דא"כ היינו טועין דלא נאסר רק לילה שלפני, האיד דנחשב יום לפני האיד כיון דמקצת היום ככולו ובליל' עדיין לא התחיל האיד ולא היינו יודעין לאסור ביום ממש שלפניו ולכך נקט שני ימים לאסור גם יום ממש שלפני האיד אבל לפני פניו לא נדע לכך הוצרך למיתני שלשה ימים לאסור אף לפני פניו והוי שני ימים שלימים לפניו וליל שלישי השייך ליום האיד הוי יום ג' ולעולם י"ל דעם אידיהן קתני וא"ש מיהו פירוש זה לא ניתן להאמר כיון דקאמר אח"כ שמנה עשרה הוי מוכח דמבעיא לי' שפיר אם אידיהן ממש בכלל או לא ונסתר פירוש זה מיהו פירוש הראשון בש"ס שכתבנו י"ל להאמר ייע"ש. בתוס' ד"ה הן בלא אידיהן ש"מ והא דאצטריך שמואל לאשמועינין וכו' תמי' לי על תמיהתן הרי כמו דמספקא בש"ס על לפניהן אם הוי הן ואידיהן כן ה"נ יש להסתפק בלאחריהן אם הויהן ואדיהן או לא והש"ס לא פריך לעיל רק אי ס"ד הן ואידיהן יום אידו חשיב לי' מעיקרא וחשיב לי' בסוף א"כ הוי עיקר קושייתו דהוי תרתי דסתרי אהדדי אבל בשביל אחריהן לבד לא הוי קשיא לי' דשפיר אפשר לפרש דהוי לאחריהן עם יום אידיהן ולפ"ז כיון דמסיק הש"ס דלפני אידיהן הוי חוץ יום אידיהן א"כ שפיר אפשר לומר דלאחריהן דקאמר ר"י היינו עם יום אידיהן ומה דקראם בשוה שלשה לאחריהן עם שלשה לפניהן היינו כדדחה הש"ס לעיל איידי דנקט שלשה לפניהן נקט כמי שלשה לאחריהן למה דהוי ס"ד דלפניהן הוי הן ואידיהן כן ה"נ למסקנא אם כאמר דלאחריהן הוי הן ואידיהן הוי נמי כן דאיידי דנקט ג"י לפניהם תני ג' לאחריהן ולעולם אחריהן הוי הן ואידיהן לכך קמ"ל שמואל דאף לאחריהן לר"י הוי הן בלא אידיהן וא"ש ודבריהם צ"ע בקושייתם: בתוס' ד"ה או דלמא משום לפני עור וכו' ושמא י"ל דממציא לו מעות לקנות בהם צרכי ע"ז וכו' תמי' לי טובא דא"כ הוי לפני דלפני שהרי אינו נותן לו דבר עצמו השייך לע"ז רק שנותן לו מעות ובמעות ההוא יקנה מאחר צרכי ע"ז א"כ הוי לפני דלפני ואלפני דלפני מפורש בש"ס ויו"ד סי' קנ"א ואה"ע סי' ה' בהג"ה דלא קפדינין ומה לי אם הישראל נותן לנכרי והנכרי נותן לנכרי אחר להקטיר דהוי לפני דלפני ומה לי אם הישראל נותן מעות לנכרי והנכרי נותן המעות לאחר ויקנה בהם צרכי ע"ז ואם נאמר דעיקר החילוק החילוק הוא בין אם הנכרי זה שהישראל נותן לו אינו עובד כלל רק נותן לנכרי אחר זה הוי לפני דלפני אבל אם סוף סוף הנכרי זה עצמו שישראל נותן לו המעות עובד הע"ז אף שהוא אינו נותן לו גוף צרכי ע"ז אף דהוי גורם דגורם מ"מ נחשב בכלל לפני עור לא תתן מכשול עכ"פ קשה לפ"ז מהו פריך הש"ס וכי אית לי לדידי' מי שרי והתנן לא יושיט ומהו קושיא דלמא כוונת הש"ס כך דודאי ליתן לגוף הדבר שעושה בו עבירה אסור אף באית לי' לדידי' דסוף סוף השתא ע"י מעשיו עושה העברה ובתר השתא אזלינין אך אם אינו נותן לו דבר השייך לע"ז רק מעות רק דיש חשש שילך ויקנה בהם צרכי ע"ז בזה שפיר לא חיישינין רק בלית לי' לדידי' אז מסתמא יקנה במעות הללו צרכי ע"ז אבל באית לי' לדידי' מסתמא לא ילך ויקנה מאחר ואין חשש כיון דהוא אינו נותן לו צרכי ע"ז וא"כ י"ל דכונת הש"ס כך כיון דהמשנ' אוסרת לקנות מהם ג"כ ולכך אמר דנ"מ באית לי' בהמה לדידי' אז לטעם לפני עור מותר עכ"פ לקנות מהם דלא שייך בזה לפני עור כיון דמעות אין ראוי לע"ז ולחוש שמא יקנה במעות אין חשש כיון דאית לי' בהמה לדידי' לא חיישינין יותר אבל לטעם הרווחה הרי סוף סוף קמרויח לו ואסור לקנות ממנו בשום ענין דהרי מרויח לו ואזיל ומודה ונשאר קושיית היש מקשין לפירש"י מיהו קושייתם בלא"ה לק"מ די"ל דגזרו לקנות אטו למכור כדמשני לקמן גבי להשאילן ולהלוותן ואף רבא דמשני שם כולהו משום דאזיל ומודה היינו רק דס"ל דשם לא נצרך לטעם דגזרה דבלא"ה א"ש כיון דהטעם משום אזיל ומודה אבל היכא דלא שייך אזיל ומודה מודה די"ל דגזרו זה אטו זה וא"ש פירש"י ועמ"ש לקמן ע"ב בש"ס בזה:

תוכן העניינים

עבודת עבודה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה