עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף ה:
בגמ' אין אדם עומד ע"ד רבו עיין בתוס' מה שהקשו דא"כ למה קראי משה כפויי טובה כיון שגם היא לא עמד על זה כ"א בסוף ולפע"ד לק"מ כיון דאמרינין בפ"ק דמגילה ת"ת דרבים עדיף מת"ת דיחיד ולכך הך כללא דאין אדם עומד ע"ד רבו עד ארבעים שנין היינו ביחיד אבל דרבים הלומדים תורה בציבור נפושי זכותא כי ת"ת דרבים גדול ולכך הם עומדים ע"ד רבן מיד ולכך ישראל שהי' כפויי טובה כא נתנו דעתן על כך וכיון שמשה רבינו לא זכה לגדולה אלא בשביל ישראל וכמ"ש הקב"ה לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל עכשיו שישראל חטאו וכו' ולכך אף דאמרינין במס' תענית ששקול משה כנגד כל ישראל היינו רק אם הי' ישראל במעלה גדולה אז עלה גם משה עבור' אבל כיון שאז הי' כפויי טובה וירדו ממדרגתן גם משה ירד ממדרגתו ונדון רק כיחיד וביחיד אין עומד ע"ד רבו עד מ' שנין ולכך גם הוא לא עמד על זה עד סוף ארבעין שנין כשאר יחיד וא"ש שם בגמ' בזמן שעוסקין בתורה ובגמילת חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם הנה כפל לשון בזה כיון שכבר אמר יצרם מסור בידם א"כ פשיטא דאין הם מסורין ביד יצרם. אך הכוונה ע"ד שאחז"ל יצה"ר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת א"כ משמע דעכ"פ לפעמים נצרך ליצה"ר כגון שצריך לאכילת מצוה או לתאות המשגל לקיים פ"ו או מצות עונה או שעוסק במו"מ וכדומה לכך אמר שבשעה שעושין המצות ועוסקין בצרכי הנפש אין ביד יצרם לפתותם לכוין שלא לשמה או לשום איזה פני' או לבטלם ממצותם לגמרי רק יצרם מסור בידם ועושין במחשבה רצוי' ושלימה ולהיפך בשעה שעוסקין בעניני עוה"ז שיש שייכות להיצה"ר מ"מ אין הם מסורין ביד יצרם לכוין להנאתם שגם בזה הם מכונין לשם שמים וכנראה דלכך בעינין תרתי תורה וג"ח ועיין במהרש"א שעמד בזה ולפי הנ"ל א"ש דכל חד מועיל בשלו דתורה שעוסק בה הוי בעסקי הנפש ולכך מגין בעודו עוסק שבעסקי הנפש לא יפתנו יצרו לקלקל מחשבתו וכשהיא עוסק בג"ח לעשות עם חברו טובה בהכנסת כלה והכנסת אורחים וכדומה זה הוי מצות של עוה"ז ולזה מגין עליו המצוה בענינו שלא יהי' מסור ביד יצרו בעניני עה"ז ולכך אמר אם עוסק בתורה ובגמ"ח לכך מובטח בשניהם שיצרם מסור בידם גם אין הם מסורין ביד יצרם ולכך כפל הלשון גם ביצה"ר ואמר משלחי רגל השור והחמור דהנה אם האדם עוסק במצוה והיצה"ר מפתהו להתגאות בה ולכוין שלא לשמה בזה דומה היצה"ר לשור הנוגח כי זה בא לו מרום לבבו שמתגאה בקרניו וכמ"ש חז"ל מרחיקין משור המועד ביומי ניסן ופירש"י משום שדעתו זחה עליו והנה העוסק במצוה ואין לו פני' אחרת הוי מצוה כתיקונה דקי"ל לכמה פוסקים מצות אצ"כ דמסתמא לשמה קאי ואין בה פסול רק אם מכוין בפירוש לשם פני' וגאוה ומחשבת חוץ ובזה נמשל יצה"ר לשור שדעתו זחה עליו שנוגח בקרניו כן ה"נ היצה"ר נותן גאוה בלב האדם ונוגחו בקרניו ודוחהו מעבודת השם ולהיפך אם האדם עוסק בעניני בעניני עוה"ז אם אינו מכוין לש"ש אז סתמא פסול ושלא לשמה קאי רק אם מכוין בפירוש למצוה לשם שמים אז נחשב לו למצוה ובזה כל עוד שאינו מכוין לשם שמים דומה לחמור שאין בו דעה כמו שהמשילו חז"ל כל דבר שאין בו דעה לחמור ואמרו עם הדומה לחמור והרבה כזה ולכך בזה א"צ היצה"ר לנגחו בקרניו רק מבטלו ממחשבה הטובה ועושהו כחמור לעשות בלי דעת ותבונה כבר נכשל בהם כיון דהמעשה גופא הוא מגונה ובזה נמשל היצ"הר כחמור ולכך אמר זה כנגד זה דאשריכם זורעי על כל מים שעוסקין בתורה ובג"ח אז הם משלחי רגל השור והחמור בתורה שעוסק משלחי רגל השור ובג"ח שעוסק משלח החמור מדת כנגד מדה כנ"ל ובזה י"ל מ"ש בפ' וירא ואברהם היו יהי' לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בנו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו והכונה דמצות התורה נקראו גוי גדול כי מכל מצוה נברא מלאך רוחני ולכך מצות התורה המה גוי גדול ודברים שלנו כתאות עוה"ז נקראים גויי הארץ שהמה תאות עוה"ז וחיילותיו ולכך אמר שאברהם יהי' לו ב' מעלות האחד שאברהם הי' יהי' לגוי גדול ויקיים מצות התור' כדבעי וגם ונברכו בו כל גויי הארץ שגם האות עוה"ז והבלי' שגם בזה יכוין לשם שמים וגם אותם יהפוך אברהם לטוב וגם הם יקבלו ברכה ממנו ולזה אמר למען אשר יצוה את בניו ואת בני ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות משפט וצדקה דצדקה היינו ג"ח ומשפט היינו התורה כמ"ש ומשפטים בל ידעום (עיין בפ"ק דחגיגה) ולכך עבור שיעסקו בניו בתורה ובג"ח לכך יזכה אברהם לשני דברים הללו להיות יצרו מסור בידו בעסקו במצות התורה ושלא להיות הוא אסור ביד יצרו בעסקו בעניני עוה"ז ולכך אמר למען הביא על אברהם את אשר דיבר עליו היינו מה שדיבר כאן היו יהי' לגוי גדול וגם ונברכו בו כל גויי הארץ ולכך יזכו בעה"ז וליכא מידי דלא רמיזא:
בגמ' שם משלחי רגל השור והחמור תנא דב"א לעולם יעשה אדם עצמו על ד"ת כשור לעול וכחמור למשאוי נראה הכונה דבא למעט שלא יכוין להנאתו לכבוד או לעושר וכדומה רק לשם שמים וכמ"ש במס' ר"ה דמצות לאו ליהנות ניתנו רק לעול על צואריהם ניתנו וכדפירש"י ז"ל וכפל לשונו כשור לעול וכחמור נמשאוי י"ל הכונה ע"ד שאחז"ל בפ"ק דחגיגה בפסוק דברי חכמים כדרבונות מה הדרבון הזה הוא מיישר את הפרה לתלמיה כך ד"ת מיישר את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים א"כ מוכח דהתורה נמשלה לדרבון ועול אך החילוק הוא דשור המושך בעול יש בו הנאת עצמו שהוא חורש להנאת עצמו כי יגדל התבואה ויהי' לו ממה יאכל כעין שאמרו הפרות חורשות והצאן רועות על ידיהן וכן לא תחסום שור בדישו ולכך השור המושך בעול יש לו הנאת עצמו בזה אבל החמור הנושא משא אין לו הנאת עצמו מן המשא כלל דמה ריוח יש לו מגוף המשא ולכך אמר שהעוסק בתורה צריך לכוין לשני אלה דחלילה לו לדמות שאין לאדם הנאה בלימוד התורה ובקיומה רק מחיוב להאמין ולידע שיש הנאה גדולה בקיום התורה ובלימודה שמביא חיים לעולם רק עכ"פ לא יכוין להנאת עצמו רק הוא ישים עצמו כחמור למשא שאין לו שום הנאה ממשאו ויכוין רק להביא חיים לעולם ויעסוק בתור' ומצות לטובת הכלל ולא להנאת עצמו וז"ש שיעשה אדם עצמו על ד"ת כשור לעול שמיישר דרכי אדם מדרכי מיתה לחיים אעפ"כ יעש' עצמו כחמור למשאוי שלא יכוין להנאתו כלל רק לנפשו ויהי' כחמור למשאוי וא"ש:
שם בגמרא ומי בעינן כולי האי וכו' יש לדייק מאי פריך הרי שאני ושאני דהתם מדינא קאמר דצריך להודיע ומדינא י"ל דע"פ הרוב אין דרכו להכין מקודם רק בעי"ט ובכל דוכתא אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא ולכך אף דמיעוטא מכינין יום או יומים קודם מ"מ למיעוטא לא חיישינן ואזלינן בתר רובא אבל כאן דהוי תקנת חכמים דשלש' יום אסור לשאת ולתת עמהם ותקנת חכמים י"ל דחששו אף למיעוטא ככל תקנת חכמים שחששו למיעוט דכיון דאפשר שיזדמן שיקנה ליום אידו ויהי' אזיל ומודה תקנו שאסור לשאת ולתת עמו ומאי פריך וצ"ע. שם בגמרא והתנן בד' פרקים וכו' קשה לי מאי פריך הרי י"ל דלעולם קונין הרוב לשחיט' ב' וג' ימים קודם יו"ט אך לשחיט' ממש אין שוחטין רק בעיו"ט ולא קודם או עכ"פ ספק הוי אם ישחטו ב' או ג' ימים קודם יו"ט או ימתינו עד עיו"ט ולכך הכא דבקנין תליא מילתא אזלינן בתר רובא וכיון דרוב קונין ג' ימים קודם החג לשחיטה לכך חיישינן לאזיל ומודה משא"כ התם דאין תליית הדבר במכיר' רק בשחיט' ולכך לשחוט לא שחטי עד עיו"ט ובפרט דבזה הוי ס"ס דמצרפין המיעוט שאין קונין לשחיטה אל הספק דלמא לא ישחטו היום רק למחר והוי ס"ס דילמא לא קנהו כלל לשחיטה ואת"ל קנהו לשחיטה דילמא לא ישחטנו היום רק למחר משא"כ אם קונה בעיו"ט דאז אם קנהו לשחיט' ודאי שחטוהו היום ולכך הוי רק חד ספיקא ואזלינן בתר רובא דרוב קונין היום לשחיט' אבל בזה דבקנין תליא מילתא וכיון דרוב קונין ג' ימים קודם לכך אסרו לשאת ג' ימים עמהן ואפשר כיון דהך חשש דאזיל ומודה אינו ודאי רק ספק בעלמא א"כ פריך שפיר דגם הכא איכא ס"ס דילמא אין קונה לצורך התג ואת"ל קונה לצורך החג דילמא לא אזיל ומודה אך לפ"ז תינח אם הוי הטעם מכח אזיל ומודה אבל אם הוי הטעם מכח לפני עור א"כ הוי חד ספיקא אם הוי לצורך החג או לא דאם הוי לצורך החג הוי ודאי איסור וליכא ספיקא במילתא ושוב לא הוי קשה מהך דד' פרקים דשם הוי ס"ס ויהי' קושיות הש"ס רק בדרך פשיטות כיון דלקמן מיבעיא לי' אי הוי טעמא מכח לפני עור או מכח אזיל ומודה ולכך פריך דתפשוט דטעמא מכח לפני עור דאין לומר מכח אזיל ומודה דא"כ קשה והתנן בד' פרקים ולזה משני דלעולם לא תפשוט וי"ל דעיקר טעמא מכח אזיל ומודה רק הכא דלהקרבה קאי וכו':
וחנה ארווח לן בזה ליישב דברי הרא"ש ריש פרקין שהביא ראי' לדחות פרש"י ז"ל דאסור בכל דבר ממה דקאמר כאן ומי בעינן כולי האי כו' ומשני התם דלאכילה קאי וכו' הכא דלהקרבה קאי בעינן ג' ימים וכו' ולכאורה אין ראי' זו מוכרח די"ל דלעולם כפרש"י מטעם הרווחה אסור בכל דבר רק דפריך הש"ס דתפשוט דטעמא מכח הרווח' ולזה משני דלעולם לא תפשוט וי"ל דטעמא מכח לפני עור ואעפ"כ בעינן ג' ימים מכח דלהקרבה קאי וא"כ אין ראי' לדחות פרש"י כיון דשם אזיל רק להך צד דטעמא משום לפני עור אבל אם הוי טעמא מכח הרווחה י"ל דאסור בכל דבר ועמ"ש לעיל דף ב' בזה בתוס' שם וא"כ צ"ע על הרא"ש ז"ל בראי' זו ולפמ"ש מיושב דבריו דאדרב' ראיית הרא"ש שפיר דבע"כ אזיל כאן להך צד דטעמא מכח הרוחה דאי להך טעמא מכח לפני עור פשיטא דלא קשה כלל מהתם דאיכא ס"ס אבל הכא להך טעמא דלפני עור ליכא ס"ס ובע"כ דקושייתו הוי רק להך צד דטעמא משים הרווחה ואעפ"כ דוחה דהתם להקרבה קאי א"כ מוכח דאף לטעם דהרווחה מיירי רק להקרבה ושפיר יש ראי' דלא כרש"י וא"ש דברי הרא"ש. שם בגמרא ולהקרבה בתלתא יומא סגי מוכח מזה דלא כדעת הח"י בסימן תכ"ט דדוקא בבית הוועד שואלין קודם ל' יום א"כ לא הוי פריך מידי דדוקא לכל יחיד בביתו בתלתא יומא סגי רק בבית הוועד שואלין קודם ל' יום מכח דהני אתי והני אזלי לכך בעינן ל' יום אבל ביחיד דיו בתלתא יומי ודוק:
שם בגמרא אינהו דמחוסר אבר אית להו בתלתא יומא סגי דאמר"א מנין למחוסר אבר וכו' הנה לכאורה זה הוי שפת יתר כאן דמכ"ש דאם לא הופסל בהו מומין כלל דהוי סגי בתלתא יומי וכן הוי לי' למימר אינהו דלא פסלי בהו מומא די' בתלתא יומי ולמ"ל כל הפלפול כאן ונראה שבא לפרש מה דמשני לעיל דלאכילה סגי בחד יומא ולהקרבה בעינן תלתא יומי ואם לא הופסל בהו מומין כלל למ"ל תלתא יומי ולכך מחדש כיון דעכ"פ מחוסר אית להו להכי בעינן עכ"פ תלתא יומי:
שם בגמרא טריפה מלחיות זרע נפקא הנה מכאן יש להוכיח דלא כשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא הוא לחומרא רק מדרבנן וכפי פירוש האחרונים דהתורה לח דברה רק מודאי ולא מספק דלשיטתו קשה מאי משני טריפה מלחיות זרע נפקא די"ל דאי מלהחיות זרע הא ודאי טריפה פסול אבל ספק טריפה כשר דהרי להחיות זרע לא הוי צוואה לנח רק דהתורה אמרה דכוונתו להחיות זרע א"כ לפ"ז י"ל דאף ספק טריפה נמי מותר להכניס דספק תורה לקולא ותולין שהוא ראוי להחיות זרע אבל בפסוק מכל החי מכל בשר דזה הוי צוואה לנח שיביא עמו מכל החי בזה בעינן שידע שהוא חי ולא ספק טריפה א"כ אכתי מנ"ל למחוסר אבר הרי איצטריך לספק טריפה ומזה יהי' מוכח לכאור' כדעת הסוברים בכל דוכתא דספק תורה לחומרא מן התורה ועוד הוי קשה לי לפמ"ש הש"ס ליישב בפ"ק דב"מ קושיות התוס' בד"ה קפץ אחד מן המנויין לתוכו דלהכי לא בטל ברוב מכח דאף דבטל ברוב מ"מ אין זה מתורת ודאי רק ספק ונקרא עשירי ספק יע"ש א"כ מוכח דהכי דכתב' התור' בלשון עשירי הכוונ' לודאי עשירי ולא ע"י ביטול ברוב א"כ ה"נ כשאמר' התור' מכל החי משמע ודאי חי ולא ספק חי אף שבטל ברוב לא מהני ולא אמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש, וא"כ אי מלהחיות זרע בזה ודאי הוי אמרינן היכא דבטל ברוב כל דפריש מרובא פריש ועתיד להחיות זרע דהתור' אמר' לילך אחר הרוב משא"כ כשאמר' תורה מכל החי בעינן שיהי' חי ודאי ולא ספק וא"כ לא מהני ביטול ברוב בזה ומאי פריך הנה הפר"ח וצ"ע:
שם בגמרא הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת וכו'. בספרו מים חיים הובא באחרונים נסתפק אי מה דקי"ל דטריפה אינה יולדת גם בזכר אמרינן כן דטריפה אינו מוליד או בזכר מוליד שפיר והנה בראשי' ההשקפ' הוי קש' לי בסוגיא זו אם נאמר דזכר מוליד מאי קאמר הש"ס דלמ"ד דטריפ' אינה יולדת א"ש דהרי גם לדידי' תקש' מלהחיות זרע לא נמעט רק נקיבה דאינה יולדת אבל לא זכר ואיצטריך מכל החי למעט טריפה זכר ואכתי מחוסר אבר מנ"ל שוב ראיתי בכו"פ סימן נ"ז שהרגיש בזה יע"ש אך אחרי שובי נחמתי כי יש לדחות ראי' זו די"ל דין זה אי זכר מוליד או או לא כשהוא טריפה זה עצמו יהי' תליא אי חוששין לזרע האב או לא דאם אין חוששין לזרע האב מוכח דאין כח האב עיקר בולד ובטל הוא בזרע האם וממילא אף שהוא טריפה יכול להוליד דבלא"ה אינו עיקר בולד אבל למ"ד חוששין לזרע האב אז כיון דזרע האב הוי נמי עיקר בולד כמו זרע האם לכך גם כשהוא זכר והוא טריפה אין יכול להוליד כמו האם אם הוא טריפה ולכך א"ש דמאי דקאמר הכא דלמ"ד טריפ' אינה יולדת א"ש היינו די"ל שהוא סובר כמ"ד דחוששין לזרע אב ואף זכר טריפ' אינו מוליד ולכך לא איצטריך לטריפ' דמלהחיות זרע נפקא ומאי דקאמר אלא למ"ד טריפ' יולדת מאי איכא למימר ול"ק למ"ד אין חוששין לזרע האב מא"ל היינו דטפי ניחא לי' להקשות בפשיטות למ"ד טריפ' יולדת איצטריך קרא למעט כל טריפ' משא"כ אם יפרוך למ"ד חוששין לזרע האב יצטרך להאריך ולהקשות דאיצטריך קרא למעט טריפ' זכר ויצטרך להאריך גם לומר דהפסוק לא מיירי בכל ענין רק למעט זכר וטפי פריך דאיצטריך קרא לכל מילי בין לזכר ובין לנקיבה למ"ד טריפ' יולדת אבל י"ל דהך דינא תלוי באם חוששין לזרע האב או לא ולכך א"ש דלדידן דספיקא הוי אי חוששין לזרע האב או לא אין ראי' ממה שהזכר הוליד להוכיח שאינו טריפ' דאין מזה ראי' דדילמא קי"ל כמ"ד אין חוששין לזרע האב ויכול להוליד אף שהוא טריפ' ועוד אף למ"ד חוששין לזרע האב כיון דרק חוששין קאמר א"כ משמע דמן התור' ספיקא הוי אם חוששין א"כ לענין ספק טריפ' אין ראי' לומר שאינו טריפ' ממה שהוליד דאפשר אין חשש בזרע האב ויכול להוליד אף שהוא טריפ' אבל הכא בש"ס שפיר לא איצטריך קרא למעט זכר טריפ' כיון דעכ"פ חוששין לזרע האב וא"כ הוי ספק ודילמא לא יהי' ראוי להוליד והרי נח איצטריך לקחת דבר שהוא בודאי ראוי להחיות זרע ולא ספק דדילמא לא יחי' זרע וממילא ממעט זכר טריפ' כיון דעכ"פ חוששין לזרע האב וא"ש ודוק:
ועוד הי' נרא' לי לומר דלפ"מ דאמרינין במס' נדה דלכך תלה הכתוב הזכרים בנקבות והנקבות בזכרים לומר לך דאשה מזרעת תחל' יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקיבה והנה יש לעיין אם גם בבהמות שייך כלל זה או לא והנה אם נאמר דגם בבהמ' שייך הך כללא הי' אפשר לחלק ולומר הא דטריפ' זכר מוליד רק זכר כיון דלידת הזכר תלוי בנקיבה והוי היא עיקר הגורמת ולכך אף שהזכר טריפ' יכול להיות נוצר הולד אבל להוליד הנקיבה תלוי עיקר הלידה בזכר ובזה אף זכר אין מוליד כמו נקיבה טריפה ובפרט לפ"מ דמוכח בש"ס הובא בכו"פ שם בשם או"ה דזכר טריפ' אינו נזקק לנקיבה זולת בע"כ אם מרביעין אותו ייע"ש א"כ י"ל דמכ"ש מה"ט אין דרכו להזריע תחל' קודם לנקיבה כיון שהנקיבה כשירה והוא טריפ' ולכך בזה חימוד הנקיבה מזרעת תחל' ולכך נקיבה אינה יולדת מזכר טריפ' ובזה א"ש דהסוגיית לא סתרי אהדדי דבחולין דקאמר בזכר עד י"ב חודש ובנקיבה עד שתלד ולא אמר בזכר עד שיוליד ומזה מוכיח הכו"פ דזכר מוליד י"ל דה"ט כיון דעכ"פ זכר יכול להוליד לכך לא נקט לי' לסימן בזכר דהוי מילתא דלא שכיחא דילמא לא יוליד כלל ואת"ל יוליד שמא יהי' נקיבה ולכך הוי תקנה זו לא שכיח ולכך נקט טפי י"ב חודש אבל בנקיבה דהוי סימן בין זכר ובין נקיבה ולכך נקט הסימן עד שתלד ובפרט די"ל דגם בזכר לא הוי עובר סימן רק אם יולדת ג"כ כמו בנקיבה וא"כ סמוך מיעוטא דמפלת למחצה זכרים והו"ל נקיבות מיעוטא כעין דאמרינן כן ביבמות בכמה דוכתא לכך הוי תקנה זו של הלידה לא שכיח בזכר לכך נקט התקנה של י"ב חודש אבל בנקיב' דהוי סימן בין אם תלד זכר ובין נקיב' ושוב הוי מפלת מיעוטא לכך נקט תקנתא דליד' אבל כאן אמר שפיר דלמ"ד טריפ' אינה יילדת מלהחיות זרע נפקא דאם הוי כתיב להחיות בן אז הוי משמע דהקפיד' על לידת זכרים לבד אבל כיון דכתיב להחיות זרע בין זכר ובין נקיבה משמע כמ"ש בבת כהן וזרע אין לה דהוי שם הדין בין זכר ובין נקיב' וכן ביבם וכדומ' וכו' א"כ ה"נ כיון דכתיב להחיות זרע משמע דבעינין שיהי' ראוין להזריע בין זכר בין נקבה וא"כ בזכר טריפ' דעכ"פ נקבה אינה ראוי להוליד אינה בכלל להחיות זרע ולכך לא אצטריך למעט טריפ' זכר וא"ש:
והנה עפ"י דרכנו הי' נרא' להכריע גם בהך פלוגתא דחוששין לזרע האב יהי' החילוק כך דאף למ"ד דאין חוששין לזרע האב היינו רק באם הולד זכר דבזה תלה הכתוב הזכרים בנקבות בזה אין חוששין לזרע האב אבל באם הוי הולד נקבה דתלה הכתוב לידתה באבי' בזה לכו"ע חוששין לזרע האב ובזה י"ל פסקי הרמב"ם המובא בש"ע יו"ד סי' ט"ז בעז שבא על הצבי' אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה הית' בת הצבי' הזאת נקבה וילדה ושחט את הנקבה בת הצבי' ואת בנה לוקה ותמהו הכל עליו דפסקיו סתרי אהדדי דבכמה דוכתי ס"ל דספיקא הוי אם חוששין לזרע האב או לא וכאן פסק בפשיטות דלוקה ייע"ש מה שנדחקו בזה ולפימ"ש יהי' א"ש מאוד פסקי הרמב"ם דכל המקומות שס"ל דספק הוי אם חוששין לזרע האב מיירי באם הי' הולד זכר בזה כיון דלידת הזכר נקרא ע"ש האם הנקבה לכך מספקא לי' אם חוששין לזרע האב או לא אבל כאן מיירי הרמב"ם להדיא בהיתה בת הצבי' הזאת נקבה א"כ לידתה נקרא ע"ש האב הזכר שהוא עז לכו"ע חיישינין בזה לזרע האב ולכך לוקה ובזה לא סתרי דבריו לדברי הש"ס שם ג"כ ייע"ש ודו"ק ואין עת לעיין בזה כעת ואולי יזכני השם בזמן אחר לפרש יותר בזה וטעם הדבר יותר דאם האשה מזריע תחל' אז בבוא אח"כ זרע הזכר בטל אליו מיד ולכך אין חוששין לזרע האב אבל באם האב מזריע תחל' כבר הוכר זרע האב טרם שנתערב ולא בטיל אח"כ דומה למה דקיי"ל בדשיל"מ דהיכי דלא הוכר בטל מוכח דבלא הוכר עושה ביטול טפי כן ה"כ בזה ודוק: שם בגמ' הניחא למ"ד טרפה אינה יולדות קשה לי להסוברים ביו"ד סי' נ"ז דביתרת אבר חיה ויולדת ומה דהוי טרפ' היינו דאמרינין כל יתר כנטול דמי ואם הי' חסר היתה מתה ואינ' יולדת לכך גם ביתר טרפה א"כ קשה מנ"ל מקרא דמכל החי דהבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה דלמא לעולם שאר חסרי אברים כשירים אך בהאברים שטרפ' בהם בזה פסלה התור' לקרבן וא"ל דלאברים שנטרפ' בהם לא צריך קרא דמלהחיות זרע נפקא זה אינו דלמא אצטריך ליתר אבר דלא נתמעט מלהחיות זרע דהרי כעת היא חיה ויולדת זרע רק מקרא דמכל החי שפיר אתמעיט כיון דכל יתר כחסר דמי א"כ הוי כחסר אבר ולכך אינו חי ראשי אברים שלה ולעולם היינו דוקא באברים שנטרפת בהם אך באינה טריפ' י"ל דכשרה לב"נ ומנ"ל לש"ס שמחוסר אבר פסול לב"נ בכל אברים וצ"ע בזה ועיימ"ש לקמן דף ו' בתוס' ליישב זה ועיימ"ש שם בזה:
בפירש"י ד"ה בגליל הי' רגילין להרבות שמח' יותר קתני עיו"כ אלמא לא זבין אינש וכו' הנה מה דנקט הש"ס עיו"כ דוקא הוא תמי' דלמה מקשה דוקא מעיו"כ ולא מכל עיו"ט ועוד אם מעיו"כ פריך אף חד יומא ליכא רק הוי לבו ביום ואיך כתב רש"י דלא זבין אינש מקמי סעוד' אלא חד יומא ולכך נרא' דט"ס הוא ברש"י וצ"ל עיו"ט ומכל עיו"ט פריך והוי שפיר חד יומא קודם סעוד' מיהו עדיין לא הונח מ"ש רש"י ואלו מכרה אתמול לא הי' מזהיר לו היום דהא אין אדם קונה ג' ימים קודם לכן צרכי יום שלישי אין לו הבנה כיון שכתב רש"י דבעיו"ט הוי חד יומא קודם סעוד' א"כ ממילא אם מכרה אתמול הוי ב' ימים קודם ואיך סיים דאין אדם קונה ג' ימים קודם לכן צרכי יום שלישי והו"ל לומר אין אדם קונה ב' ימים קודם לכן צרכי יום ב' וצ"ע אך אח"כ הראני שט"ס הוא עיו"כ ובשאר ספרים הגרסא עיו"ט והוא נכון:
בתוס' ד"ה מנין למחוסר אבר וכו' ועוד דהך קראי בבהמה טמאה כתיב וכו' נראה ליישב קושייתם ע"ד אגדתא והוא ע"ד מ"ש הכתוב וכי תגישון עור לזבוח אין רע הקריבהו כא לפחתך הירצך או הישא פניך ופי' הראב"ע דבניחותא קאמר דאף שלפניו ית' אין רע מ"מ הקריבהו נא לפחתך הירצך וכו' ואני אפרש דבריו יותר דהנה תועלת הקרבן הוי לתקן נפש הבעלים המקריב והנה כפי הקרבן כן הוי תועלתו ופעולתו ולכך בעל מום מורה על רעות תכונתו בנפש והמום שלו מורה על פנימיותו לריעותא ולזה אם הוא רע בעצמן איך יוצא ממנו פעולה טובה למעלה וא"א לתקן שורשו למעלה וז"ש וכי תגישון עור לזבוח באמת אין רע לפניו ית' אך עיקר הקפידה הוי הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וא"כ אם למטה לא תוכל לפעול פעולה טובה ולא יגיע לך טובה מזה איך אפשר שתזכה לטובה מלמעלה ע"י בעל מום ולפ"ז אחר שנתבאר שפסול הבעל מום הוי דכפי איכות הקרבן כן הוי פעולתו ואם הוי איכותו רע א"י לפעול פעולה טובה א"ש מה שבישראל פסול בעל מום ובנכרי כשר דהנה לפי ערך איכות הבעלים המקריבין כן צריך להיות רפואתם ולכך ישראל המקריב קרבנו עולה למעלה במקום עליון וכמו שנפש ישראל דקה וזהירה כן צריך להיות רפואתה דק מן הדק נקי מכל סיג וכמו שהוי ברפואת הגוף כפי ערך הסמים כן תהי' הרפואה אם הסמים טובים תהי' הרפואה בשלימות ואם הם לא טובים לא תשלם הרפואה בשלימות וכמו כן הוי בחולי הנפש וממילא אם הקרבן בעל מום הוי איכותו לא טובה וא"א לעלות למעלה לתקן שורשה במקום עליון ולגמור רפואתו בנפש הבעלים ומום כל דהו מעכב הרפואה בזה אבל נפש הנכרי היא גס ועכור ודי לו ברפואה גסה ואין קרבנו עולה למעלה כל כך ולכך אין קפידא אם יש בקרבן שלו איזה מום כי אף שאינו נקי מכל סיג אפשר להיות רפואה לנפש הגס הנכרי אבל אם הוא מחוסר אבר דהוי פגם גדול ומורה על איכותו בנפש לרעה מאוד אז בחסרון גדול לריעותא מורה פגם גדול בתיקון הקרבן ואף בקרבן נכרי הוא מעכב ובהיות כן א"ש דהנה מה שאסף הקב"ה כל המינין לתיבה היינו לקיום המין כדי שכל מינו יקיים המין לדורות ולכך אם הי' אלו שבתיבה מחוסרי אבר והי' מורה על רעת איכותם בנפש הי' נעשה מזה פגם גדול בקיום המין לדורות כיון שקיומם נעשה ע"י בעל מום הי' נמשך מזה פגם גדול בקיום כל המין לדורות ולכך הקפיד הקב"ה שלא יהי' מחוסרי אבר כדי שלא יהי' רעים באיכותם בפגם ולא יעשו רושם ופגם בקיום המין הנמשך מהם ובהיות כן יש ללמוד שפיר ק"ו דבעל מום בחסרון אבר פסול לב"נ דלא גריעי נכרים מבהמות טמאים ואם בטמאים הקפיד הקב"ה שלא יהי' תקונם וקיומם ע"י מחוסר אבר כי ועשה מזה פגם ונזק לדורות בהמין הנתקיים מהם וא"כ מכ"ש שהקרבן המחוסר אבר יעשה פגם בבעלים המקריבין אותו להתקיים על ידו ואף שהנכרי עב ועכור ועכור מ"מ יעשה בו הקרבן פגם ונזק בחסרון גדול כזה דהרי אף בקיום הבהמה טמאה הקפידה התורה שלא יהי' קיומם ע"י חסר אבר שלא יהי' בהם נזק ופגם וא"ש ונכון בעזה"י:
ועוד י"ל לפמ"ש במדרש פ' נח בפסוק לא אוסף עוד לקלל את האדמה וכו' רבנן אמרי לא אוסיף לב"נ ולא אוסיף לדורות ופירש היפ"ת בבראשית פ' כ"ו דהכונה לב"נ עד מתן תורה ומ"ש לדורות היינו לישראל ממתן תורה ואילך דהוי ס"ד דאז יהי' עונשם גדול יותר יעי"ש ולפ"ז כראה דהנה מה שזכה נח לשבועה זו היינו מכח הקרבן שהקריב כמפורש בקרא והנה הרב בעל תב"ש כתב שעל עשה אין מקבלין שכר בההוא עלמא כמו שאין עונשה בהאי עלמא אך בל"ת מקבלין שכר בהאי עלמא כמו שהעונש הוי בהאי עלמא ייע"ש ולפ"ז נראה מה שקיבל שכר כח על הקרבן אינו על הקרבת הקרבן בקום ועשה דעל עשה אין מקבלין שכר בהאי עלמא ובפרט דהוי אינו מצווה ועושה ואין שכרו גדול וכדפריך במס' סוטה זכות דמאי אם זכות דתורה הא לא מפקדא משמע דמה דלא מופקיד אינו מגין על הפרעניות וא"כ איך קיבל נח שכר על הקרבת הקרבן הרי לא הי' מצווה עליו ואיך הגין זה מן המבול אך בע"כ מה שקיבל שכר לא הוי על הקום ועשה רק על הל"ת כיון שלא הקריב מן הטמאים וגם לא הקריב חסר אבר שזה נאסר גם לבני נח כדמפורש כאן ובתוס' א"כ על זה הוי מצווה וגם הוי ל"ת לכך קיבל שכר שנשבע הקב"ה לעכב המבול שלא יבא ולפ"ז א"ש שזכה נח לשני שבועות לא אוסיף לב"כ ולא אוסיף לדורות דהוי מדה כנגד מדה דבעבור שלא הקריב מחוסר אבר שנאסר אף לב"נ בזה זכה שנשבע הקב"ה שלא יוסיף המבול לב"נ ובעבור שלא הקריב מבהמה טמאה זכה שלא יבא המבול לדורות דהנה בש"ס זבחים פריך דקודם מ"ת בהמה טמאה מי הוי ומשני דעתידין להיות טהורין וא"כ טהורין וטמאין תלוי במ"ת לכך זכה שנשבע שלא יבוא המבול לדורות אחר מתן תורה ולכך א"ש דתינח אם קיבל נח לחיבה טמאין כמו כן שלימין א"כ כיון דהי' בידו להקריב טמאין שלימין או טהורים מחוסרי אבר דבידו לעשותן מחוסרי אבר א"כ נחשב לו קיום שני לאווין כ"א בפ"ע ולכך זכה לשני שבועות לא אוסיף לב"נ ולא אוסיף כדורות אבל אם הי' לוקח לתיבה טמאין בעלי חסרי אבר א"כ לא הי' עולה לו רק שכר לאו אחד שלא הקריב מחוסר אבר אבל שכר טמאין לא הי' מגיע לו כיון דלא רצה להקריב מחוסרי אבר לא הי' יכול להקריב טמאין בלא"ה כיון דהם מחוסרי אבר ובלא"ה אין ראוין וא"כ לא הי' לו שכר טמאין ושוב לא הי' מקבל שכר רק עבור לאו אחד ולא הי' זוכה רק לשבועה אחת ולא לשניהם לכך נצטוה ליקח גם טמאין שלימין ואז קיבל שכר על שני הלאוין וקיבל שכר לא אוסיף לא לב"נ ולא לדורות וא"ש בעזה"י כן נראה נכון לפרש דרך אגדתא ולפי דרך הראשון א"ש דאדרבה מכח מה דהקפידה התורה על בהמות טמאות שיהי' עם ראשי איברים מזה מוכח דראוי לאסור מחוסר אבר לב"נ וא"ש:
שם בתוס' ד"ה מנין וכו' וי"ל דאין למעט זקן וסריס וכו' קשה לי לפי תירוצם מאי קאמר הש"ס טרפה מלהחיות זרע נפקא דמה ראי' מלהחיו' זרע הרי אף אם טריפה אינה יולדת מ"מ הוי ס"ד דהקפדה ולהחיות זרע הוי רק מפני קיום העולם אבל להקרבה אף טרפה כשרה וכ"מ לדורות או אף במבול עצמו בטהורים היתרים מותרין להיות טרפה לכך קמ"ל מכל החי דטריפה פסולה אף להקרבה הן לכח הן לדורות ולעולם הוי למעט טרפה ומחוסר אבר מנ"ל וצ"ע ועמ"ש לקמן ליישב זה:
שם בתוס' ד"ה מנין למחוסר אבר וכו' וי"ל דאין לאסור זקן וסריס וכו' הנה לעיל הקשינו דא"כ מה משני הש"ס דטרפה מלהחיות זרע נפקא הא מלהחיות זרע לא הוי ראי' דטרפה פסיל לקרבן לב"נ די"ל דלעולם כשר לקרבן ומה דלא לקחו הוי בשביל קיום העולם ואצטריך מכל החי לאסור טרפה לב"נ לקרבן ושבתי וראתי דיש לדחות זה די"ל דודאי היכא דאיכא תרי טעמי בפסולו אחד מכח קרבן ואחד מכח קיום העולם מסברא יש לתלות טעמא טפי לקרבן מלקיום העולם ולכך בטרפה אם הוי כתיב רק חד קרא נמי הוי אמרינין מסברא דטעמא מכח שאין ראוין לקרבן ולא בשביל קיום העולם רק בזקן וסריס כיון דזה מותר לישראל אז בזה ראוי לתלות טפי בשביל קיום העולם ולא בשביל קרבן מכח מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ולכך תלינן טעמא מכח קיום העולם אבל בטרפה דאסור לישראל ג"כ לכך טפי תלינן שהוא עבור פסול קרבן ולא בשביל קיום העולם וטעם הדבר למה בסתמא נתלי טפי מכח קרבן ולא בשביל קיום העולם הוא ממה שצוה הקב"ה לכח כן ולא סמך בלא"ה על נס התיבה כיון שבלא"ה הוצרך לנס זה כי לא ידע נח מי שחת דרכו או לא כמ"ש בזבחים וברש"י שם וא"כ כיון שבלא"ה הוצרך לנס זה למה לי צווי זה שיקח תמימים ולא טרפה ומחוסר אבר לא תקליטנו התיבה מעצמה ולא יצטרך לצווי ובשלמא אם הוי לסם קרבן רצה הקב"ה לזכות חת כח במצוה זו שהיא יהי' מקיים המצוה שאינו מקריב בעלי מומין וטרפות לכך ציוה לו על הדבר משא"כ אם יהי' לקיום העולם בלבד אז הי' די שלא תקלטנו התיבה כמו שלא קלטה למי שהשחית דרכו ובע"כ מדצוה לכח כן מוכח שכונתו ית' הוי לשם קרבן אך תינח בטרפות ובעלי מומין אך בזקן וסריס שעיקר חסרונם שא"י להוליד והנה נח עצמו כמי הי' זקן ולא הי' ראו להוליד עוד אם יהי' נס שלא תקלוט התיבה למי שאינו ראוי להוליד גם את נח לא תקלטנו התיב' ולכך הוצרך לומר כן לנח שלא יקבלנו ולכך י"ל דהכונה הוי לקיום העולם אך בטריפות ובעלי מומין שלא הי' כן בנח ובניו אם הוי הכונה רק לקיום העולם הי' די לעשות כן ע"י התיב' שלא תקלוט אותם ומזה מוכח דהכונה לקרבן וא"ש ודו"ק:
והנה ליישב קושייתם מזקן וסריס י"ל כך דהרי יש להבין מנ"ל זאת דלמא באמת לב"נ גם זקן וסריס פסיל אך בע"כ דהוי קשה להו דא"כ למה קמ"ל ר"א דמחוסר אבר אסור לב"נ ולא קמ"ל רבותא יתירא דאף זקן וסריס אסור בשלמא טרפה לא נקיט דגרע ממחוסר אבר וקמ"ל רבותא כדמוכח כאן בסוגיא ובתוס' אבל זקן וסריס דעדיף ממחוסר אבר דהרי בישראל כשר ומחוסר אבר פסול ואם איתא דבנכרי פסול גם זה הו"ל לאשמועינין רבותא טפי גם הוי קשה להו מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור וכו' אך בהיות כן י"ל דהרי התוס' כתבו לקמן דאיסור גמור הוא ולכאור' קשה מנ"ל לר"א גופא זה דהוי איסור גמור ודלמא כונת התור' רק דהקרבן פסול ואינו עול' לרצון כשהוא מחוסר אבר אבל על המקריב ליכא איסור רק דאינו עולה לו לרצון וצריך לומר דס"ל כן ממילא כיון דחזינין דבישראל הוי לאו שלא להקריב בעל מום והוי חובת הגוף שלא להקריב בעל מום רק דכיון דכתבה התור' כן לישראל ממילא הי' משמע דלנכרי ליכא איסורא בכך אך כיון דכתיב קרא דמכל החי לפסול גם בב"נ מחוסר אבר שוב אמרינין אהדרי' לאיסורא קמא כעין דמצינו בכמה דוכתי וגבי העובד בפסולי קדשים יעו"ש ובתוס' פ"ק דביצה וא"כ ה"נ כיון דפסלה התור' גם בב"נ מחוסר אבר שוב אמרינין אהדרי' לאיסורא קמא ועובר בלאו כמו בישראל ולכך תינח בטרפה ובעל מום דבישראל יש לאו לכך גם בב"נ כיון דנאסר לו אמרינין אהדרי' לאיסורא קמא אבל בזקן וסריס דבישראל לא פסול א"כ י"ל דודאי פסול בב"נ לקרבן ומ"מ אין המקריבו עובר בלאו דבזה לא שייך אהדרי' לאיסורא קמא וא"כ לאו מנ"ל ולכך י"ל דלעולם בב"נ פסול נמי זקן וסריס אך זה רק דהקרבן לא עלה לרצון אבל הוא אינו עובר באיסור לאו ולכך נקט ר"א מחוסר אבר דזה הוא עובר עליו בלאו אבל בזקן וסריס הוא אינו עובר עליו אך הקרבן פסול וממילא לא שייך בי' מי איכא מידי כיון דעל הנכרי אין לאו רק דהקרבן פסול כמ"ש בתוס' בדבור שאח"ז דהיכי דהקרבן רק בפסול לא שייך מי איכא מידי די"ל דקרבן נכרי פסול וקרבן של ישראל כשר דהרי לולי דגלי קרא דאיש איש הוי ס"ד דקרבן נכרי פסול לגמרי ולכך נהי דגלי קרא דכשר י"ל היינו מן המובחר ולא זקן וסריס וא"ש ודו"ק היטב:
בתוס' ד"ה מנין למחוסר אבר שאסור לב"נ וכו' פשיטא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור קשה לי מאי הקשו והרי בא"ד לעיל כתבו דלכך לא מנאן בז' מצות מכח דזה לא הוי שוא"ת רק קום ועשה שאם כדר אמרינין לי' קום והבא קרבן שלם א"כ מה הקשו הרי בסנהדרין שם כתבו דהך כללא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור לא שייך רק היכא דהוי רשות לישראל אבל היכי דהוי מצוה לישראל לא אמרינין כן ייע"ש א"כ י"ל ה"נ בנכרי דלא אמרינין הך כללא רק היכי דלנכרי אסור בשב ואל תעשה כגון כל השבע מצות בזה אמרינין מי איכא מידי אבל היכי דהוי להנכרי חיוב לעשות בקום ועשה לא אמרינין הך כללא בפרט דבזה איכא שברא רבה דהרי לולי דגלי קרא דאיש איש שהנכרים נודרים כישראל הוי סברא מבחוץ דלא נקבל מהם קרבן כלל רק דגלי קרא דאיש איש דנודרין ונודבין כישראל לכך אמרינין דעכ"פ נהי שאמרה התורה לקבל מהם קרבן מ"מ בעינין שיהי' שלם ולא מחוסר אבר אבל בישראל שמסברא מקבלין מהם קרבנות מקבלין ג"כ מהם אף מחוסר אבר אבל בנכרי דלולי דגלי קרא דאיש איש לא הי' מקבלין מהם כלל מצד הסברא מבחוץ ולכך נהי דגלי קרא דמקבלין אין לך בו אלא חידושו שמקבלין מהם קרבן שלם ולא מחוסר אבר ולא שייך בזה מי איכא מידי לפי תירוצם הקודם וצ"ע בזה ועיימ"ש עוד בזה לקמן השייך לכאן: שם בתוס' ד"ה מנין למחוסר אבר וכו' פשיטא מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור הנה לעיל כתבנו ליישב קושייתם וכעת אפרש יותר בזה דהך כללא דמי איכא מידי לא שייך רק בדבר החל על גוף האדם אז מה דנאסר לנכרי אין ראוי להיות מותר לישראל אך בזה אין אנו דנין על גוף הנכרי רק על הקרבן שהרי דרשינין קרא דאיש איש לרבות שנכרים נודרים ונודבין כישראל מוכח אי לאו הך קרא לא הוי מקבלין נדרים ונדבות מהם והא מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכיון דישראל מותרין לנדור ולנדוב איך אסור לנכרי ובע"כ דבזה אין הקפידא על הבעלים רק על הקרבן אנו דנין וכמו דיש פסול גם בגוף הקרבן מצד עצמו כגון אם הוא בעל מום או מוקצה או נעבד וכדומה כן יש פסול מצד הבעלים אם הקרבן הוא של נכרי פסול להקריב והפסול נקרא ע"ש הקרבן וכמו דלפי האמת אין מקבלין קרבן מישראל מומר ולא אמרינין מי איכא מידי דלמומר אסור ולישראל שרי ובע"כ דאין אנו דנין על הבעלים רק על הקרבן דקרבן מומר פסול וא"כ ה"נ בעכו"ם לולי דגלי קרא שמקבלים מהם נדרים הוי ס"ד דקרבן של עכו"ם פסול ואצטריך קרא להכשירו וא"כ וא"כ נהי דגלי קרא דמקבלין מהם נדרים ונדבות כישראל מ"מ היינו רק קרבן תם אבל אם הוא בעל מום ומחוסר אבר אז פסול כיון דהוי קרבן עכו"ם ובעל מום אין מקבלים מהם והקרבן פסול אבל בישראל אפשר דאף קרבן בעל מום כשר דדוקא בתרתי לריעותא בשל עכו"ם ובעל מום פסול אך בחד לריעותא דהוי בעל מום ושל ישראל כשר כמו דכשר בעכו"ם ואינו בעל מום לכך אצטריך קרא למפסל אף גבי ישראל בעל מום ולא שייך בזה מי איכא מידי דאין אנו דנין על הנכרי וישראל רק על הקרבן דקרבן נכרי פסול ושל ישראל כשר ובזה מיושב קושיא הראשונ' ג"כ שהקשו דלמה צא מנה אותו בכלל זיין מצית דז"א שייך לז' מצות דהם עיקרם אקרקפתא דגברי מונח משא"כ בזה הוי עיקר על הקרבן דקרבן מחוסר אבר פסול אף בנכרי וא"ש ודו"ק:
ומה שתירצו בתירוץ הראשון דהוי ס"ד בעופות שאני וכו' קשה לי טובא דא"כ מה פריך הש"ס ודלמא לטרפה אתי דהרי בתוס' מנחות דף וי"ו ובב"ק אמרינין דמן הבקר להוציא את הטרפה וא"כ בזה קשה שפיר למ"ל מן הבקר להוציא את הטרפה כיון דלב"נ נאסר מכ"ש לישראל דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ובזה אין לתרץ דמיירי בעופות שהרי גבי מן הבקר כתב להוציא את הטרפה א"כ מיירי בבהמה ובבהמה לב"נ נאסר טרפה ומכ"ש לישראל מכח מא"מ ובע"כ דבמחוסר אבר מיירי ואין ראי' מזה לטרפה וכדעביד צריכותא כן במנחות ולכך אצטריך מן הבקר להוציא את הטרפה ומהו פריך ולתירוצם השני ניחא דשפיר איצטריך דהוי ס"ד דלישראל נאמרה ולא לב"נ לכך אצטריך ומן הבקר וכו' אבל לתירוצם הראשון קשה וצ"ע גם על גוף הש"ס קשה מה משני מלהחיות זרע נפקא הרי אמרינין שם במנחות דאיצטריך קראי דמן הבקר דאי מכל אשר יעבור הוי ס"ד דוקא בנטרפה ואח"כ הקדישה אבל הקדישה ואח"כ נטרפה כשרה לכך קמ"ל ומן הבקר ייע"ש א"כ ה"כ קשה מאי ראי' דלמא אי מלהחיות זרע לבר נפקא הו"א דוקא בנטרפה ואח"כ הקדישה אבל הקדישה ואח"כ נטרפה כשרה לב"נ ולכך אצטריך מכל החי למעט אף הקדישה ואח"כ נטרפה לב"נ אסורה ומנ"ל מחוסר אבר וצ"ע בזה. ועוד קשה לי על דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור דכלל זה לא נאמר רק היכי דהוי חומרא לבד לנכרי וקולא לישראל לכך שייך לומר דאין ראוי להיות אסור לנכרי ומותר לישראל אבל בזה הרי הוי צד קולא להיפוך דבנכרי דבעל מום פסול ממילא אם הקדישו אינו קדוש ומותר להדיוט ועכ"פ פדיון מהני בי' כדין כל המקדיש בעלי מומין למזבח אבל בישראל דאין פוסל בהם מום ומחוסר אבר לס"ד דש"ס א"כ חל עליו ההקדש ולא מהני לי' פדיון כדין כל המקדיש הראוי למזבח א"כ הוי חומרא ונאסר עולמות כך לא שייך לומר בזה מי איכא מידי כיון רמשכחת לה חומרא להיפוך ג"כ כנלפענ"ד נכון בזה:
שם בתוס' וי"ל כיון דתמות וזכרות וכו' כונתם דהוי ס"ד כיון דבעופות ליכא פסול מומין לא פסול בהו אף מחוסר אבר והוי אמרינין דהך קרא דמכל החי ולהחיות זרע היינו רק בבהמות ולא בעופות וכו' ואין להקשות א"כ מה משני הש"ס דטרפות מלהחיות זרע נפקא אכתי הרי י"ל דמלהחיות זרע נפקא לא הוי ממעטינין רק בהמה ולא עופות ואצטריך כל החי למעט גם עופות וא"ל דסתמא כתיב ומשמע אף עופות א"כ הדרא קושייתם לדוכתא כיון דכתיב מכל החי למעט אף עופות במחוסר אבר למ"ל מיעוטא בישראל וכו' אך א"ש די"ל דכונת הש"ס כך דבע"כ מוכח דאתי למחוסר אבר דאין לומר למעט טרפה דא"כ מלהחיות זרע נפקא וא"ל דלמעט עופות דא"כ קשה למ"ל שוב בישראל למעט הרי מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אך שבתי וראיתי דזה טעות דהרי אם נימא דקרא דכל החי נמי לטרפה אתי ולעוף א"כ ליבא מיעוט מחוסר אבר לב"נ שפיר אצטריך קרא בישראל לפסול מחוסר אבר בעוף וא"כ קשה שפיר ממ"נ אם נימא דמקרא מלא דבר הכתוב ומשמע בין בהמה בין עוף א"כ קשה השתא דממעט מחוסר אבר בב"נ ומשמע בין בהמה בין עוף למ"ל למעט שנית בישראל הרי מי איכא מידי ואם נאמר אף דסתמא כתיב בב"כ מ"מ י"ל דמיירי רק בבהמה א"כ שוב קשה מה משני מלהחיות זרע נפקא הרי י"ל דזה רק בבהמה ולא בעוף ואצטריך קרא למעט טרפות גם בעוף גם בב"נ גם קשה א"כ בטרפות נמי מנ"ל דפוסל בעוף בישראל ודלמא לא מפסל רק בבהמות ולא בעופות וא"כ כיון דכתיב כמה קראי למפסיל טרפות בבהמה וכולם צריכי כמ"ש במנחות שם מנ"ל דגם בעוף פוסל טרפות ואפשר דזה הוי ק"ו ממחוסר אבר שפסול בעוף והוי ח"ו לטרפות דגריע מנה כדמוכח כאן ובתוס' ודו"ק: