עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף ה.
בגמ' ארשב"ג אר"י כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו וכו' וכל העובר עבירה אחת מלפפתו וכו' עיין בהרי"ף מה שפירש שהמצוה מכרזת לפניו כך וכך עשה פלוני ומוכן לעוה"ב והנה לפי דרכו נראה לפרש השינוי הלשון מ"ש בעבירה מלפפתו ועיין במהרש"א ז"ל שעמד בזה ולפמ"ש י"ל עפמ"ש לעיל שהכעס והזכרת עונש זה עולה במקום עונש ועיין לעיל בש"ס בפסוק ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם ייע"ש ולכך במצוה דהכרוז לפניו אינו מפסיד לו מגוף קבלת השכר לכך המצוה מכרזת לפניו אבל בעונש שהגערה תחל' מקיל העונש אם היתה העבירה מכרזת לפניו תחל' הי' הכעס והקצפון הזה פוטרו מעונשו ולכך אינה מכרזת עליו בכונה כדי להורידו לגיהנם לכך רק מלפפת אותו גם י"ל עפמ"ש המפורשים ומהם בעל העיקרים שחסד ה' הוי על האדם שיש לו השכר כפי ערכו ית' לא כפי ערך המקבל אבל על העבירה אינו מעניש רק כפי ערך האדם העושה שיש לו קצבה וגבול ולכך י"ל דהוי שניהם לטובה דבמצוה אינו דבוקה עמו רק הולכת לפניו להראות דאינו נידון כפי ערכו רק כפי ערך הקב"ה שמעשה המצוה הולך לפניו ית' והאדם נותן בה תשורה למלך וז"ש והלך לפניך צדקיך והטעם וכבוד ה' יאספך שיהי' שכרך לפי כבודו ית' שעשית כן לכבודו ואין לו סוף וקצבה אבל בעבירה מלפפתו להראות שהעבירה דביקה בו ואינו נידון רק כערכו וכי אם חטא אדם מה יפעל לו ית' ואינו גורם רעה רק לנפשו ולכך נדון רק כערכו וז"ש ילפתו אורחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו עפמ"ש בפ' חלק בפסוק תעיתי כשה אובד ובפסוק ויאבדו מתוך הקהל דח"א דיש להם חלק לעוה"ב דהכונה כאבידה המתבקשת וכן בסוף מס' מכות גבי מה דקאמר רב מסתפינא מהך קרא דכתיב ואבדתם בגוים א"ל ר"פ דילמא נאבדה המתבקשת ייע"ש וז"ש כאן ילפתו אורחות דרכם ולכך יעלו בתהו ויאבדו דייקא אבדה המתבקשת ויהי' להם תקנה אח"כ עי"ל עפמ"ש חז"ל הבא לטהר מסייעין אותו והבא לטמא פותחין לו ולפ"ז העושה מצוה אין המעשה שלו רק של הקב"ה שממנו י"ת נעשה זו וההתחלבדו הוי מן האדם אבל העבירה הוי הכל מן האדם ואין לו ית' חלק בה ולכך במצוה אין המצוה קשורה בו שאינה רק מן האדם רק ממנו ית' ולכך הולכת לפניו אבל בהעבירה אין לו ית' חלק רק נמשך הכל מן האדם לכך מלפפתו והולכת עמו כי קשורה בו וממנו נעשה הכל ואפשר דהוי לטובתו להראות כי טבעו גורם כך מחמת שהוא קרוץ מחומר וילוד אשה וטבעו כרוך עם החטא ולכך מלפפתו וזה מגין עליו ליום הדין ולכך אמר ילפתו אורחת דרכם יעלו בתהו ויאבדו כאבידה המתבקשת אבל במצוה שאין טבע האדם גורם לכך הולכת לפניו ולא עמו ואמר שאף שבזה שהולכת לפניו ולא עמו נתמעט כבוד האדם לא יחוש על כך שימעט שכרו לא כן הוא דנהי דנתמעט בזה כבודו מ"מ נתרבה כבוד שמים להראות כי הבא לטהר מסייעין לו וגם אף שאין מגיע שכר מן הדין אעפ"כ נתן מצד החסד וא"כ זה עצמו הוי כבוד לאדם שנתרבה כבוד שמים על ידו לכך טוב למעט כבוד עצמו למרבה כבוד שמים וז"ש והלך לפניך צדקיך ואף שזה מיעוט כבודך לא תחוש על כך כי כבוד ה' יאספך כי יתרבה כבוד שמים על ידך וא"ש:
שם גמ' אר"א וקשורה בו ככלב שנאמר לשכב אצלה להיות עמה לשכב אצלה בעה"ז ולהיות עמה לעוה"ב עיין בהרי"ף שהקשה מאי ראי' מייתי מארמית על שאר עבירות דקליש מיני' והנראה ליישב בהקדים ליישב מה דקשה לו איך קאמר שלא רצה לשכב עמה ולהיות עמה בעה"ב דמשמע שעקרה הי' מכח יראת העונש ולולא העונש הי' מסכים להעבירה וזה היפך דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח משמונה פרקים שבמצות השכליות צריך שלא להיות מתאוה כלל להעבירה כמ"ש ונפש רשע אותה רע ייע"ש ואיך נתאוה יוסף הצדיק לעבירה לול העונש אך נראה דהכונה עפמ"ש במדרש דאשת פוטיפר כונה לש"ש שר אהה שיוליד ממנה זרע כשר ולא ידעה אם ממנה אם מבתה ולפ"ז כונת אשת פוטיפר שיביאנו לעוה"ב שיוליד ממנה בן כשר ויביאנו לעוה"ב כדרך הבן הכשר שמביא אביו ואמו לעוה"ב ולכך אמר שיוסף לא רצה לא בה ולא בזרע כשר שיצא לו ממנה וז"ש ולא רצה לשכב עמה בעה"ז ולהיות עמה בעה"ב שלא רצה בה ובשכרה ובזה א"ש דאמחז"ל גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה וא"כ למה מאס יוסף בזה הרי הוי עבירה לשמה אך הטעם דהרי קשורה בו ככלב ולכך גם בזה כיון דהוי ע"פ עבירה תהי' קשירה בו לע"ל ככלב לכך אמר ולא שמע אלי' לשכב אצלה בעה"ז ולהיות עמה בעה"ב כיון שגם בעה"ב יצא שכרו בהפסדה שיהי' קשורה עמו ובעבירה לשמה דהוי כמצוה שלא לשמה שפיר שייך לומר הטעם דלא רצה לקיימו מכח ההפסד שיש בזה ולפ"ז מוכח שפיר דזה ודאי דעבירות שלא לשמה גרועה מעבירה לשמה וא"כ אם בעבירה לשמה שייך לומר קשורה בו ככלב מכ"ש בשאר עבירות שייך לומר כן וא"ש ונכון:
בגמ' ת"ר אם בחוקותי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר לו הקשבת למצותי וכו' עמ"ש בחידושי תורה בפ' בחוקותי שנת תק"ץ בזה וכעת נרא' כך דהחילוק יהי' בין אם הוי לשון תחנונים או לשון תנאי דאם לשון תנאי משמע שכוונתו ית' הוי העיקר על גוף הפעולה כדרך אדם הנותן מלאכה לחברו ומתנה עמו אם יעשה לו בשלימות ישלם שכרו כך וכך וכן יהי' כונתו ית' בזה ויהי' הכונה שחפץ הפעולה ומבטיח בעד הפעולה לשלם שכר אבל אי הוי לשון תחנונים אם הוא נמשך על הסוף ומבקש מישראל שילכו בחוקותיו ולענין מהו הוא מבקש לשלם שכר טוב להם והוי כאומר דלכך אני מבקש מכם שבחוקותי תלכו כדי להיות נמשך מזה ונתתי גשמיכם בעתו והנה ידוע דרך העולם אם ראובן מבקש משמעון לעשות לו איזה דבר בחנם אז שייך לבא דרך בקשה ותחנונים אבל אם ראובן מבקש משמעון לעשות לו דבר בשכר לא שייך לבא דרך בקשה כי בעד תשלומין יוכל למצוא הרבה ולא שייך דרך בקשה זולת אם אין כוונת ראובן על גוף המלאכה רק כדי שיהא נהנה שמעון בקבלת השכר אז מבקש ממנו כי כונה זו לא ימצא במקום אחר כי כונתו להנות את שמעון וכן יהי' הכונה כאן כיון דאין כונת הש"ס לומר דאין כונת לשון אם בשום מקום רק תחנונים דאיך יפרש מ"ש ואם לא תשמעון בקולי ודוחק לחלק בין אם לואם והרבה מזה וע"כ יהי' כוונתו עפמ"ש במדרש פ' בראשית וז"ל אין ראשית אלא מעשרות אין ראשית אלא חלה אין ראשית אלא נסכים ואיך אמר אין ראשית אלא מעשרות כיון דסופו לפרש גם חלה ונסכים ובע"כ הכונה לומר דאין ראשית אלא גם חלה וגם מעשרות ובא לאשמועינין שגם זה בכלל ראשית כן יהי' הכונה כאן דבא להורות כונת ר"ח שאמר בסוף מכות שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות א"כ משמע דקמ"ל דאין כונתו ית' בקיום התורה לכבוד עצמו רק לזכות את ישראל שיקבלו שכר וכן אמרינין בקדושין בפסוק ראש דברך אמת ייע"ש כן יהי' הכונה כאן דבא לאפוקי דאין כונת האם בלשון תנאי דהוי משמע דכונתו ית' בגוף התורה לכבוד עצמו הוא דורש לכך אמר אין אם אלא לשון תחנונים שסובל ג"כ לשון תחנונים וכן יהי' גם כאן בלשון תחנונים ואז הוא מוכח שכונתו ית' אינו לכבוד עצמו לגוף המעשה רק שיקבלו שכר לכך שייך לשון תחנונים וז"ש וכן הוא אומר לו הקשבת למצותי ויהי' כנהר שלומך דשם מפורש כן שמבקש שיקשיבו למצותי' שיהי' כנהר שלומך וכן לו עמי שומע לי וכו' כמעט אוביהם אכניע דשם מפורש אומר דמבקש כן כדי שיקבלו שכר ומפורש דעיקר כונתו ית' שיקבלו השכר וא"ש ובזה נבין מ"ש אח"כ ת"ר מי יתן והי' לבבם זה א"ל משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה וכו' והקשו המפורשים מה זה כפוי טובה מה שלא בקשו הטובה ועיין בתוס' ומפרשים ולפ"מש א"ש דהנה נתינת התורה הי' רק לטובתינו ולא לכבודו ית' וא"כ כשאמר הקב"ה מי יתן הי' להם לבקש ממנו ית' תן אתה כי הדבר שהוא לטובת האדם ראוי לבקש עליו אבל הם הי' כפויי טובה ולא הודו שהתורה הי' לטובתם ואמרו שהתורה הי' לכבודו ית' וא"כ אין להם לבקש על הדבר תן אתה רק כי הוא ית' צריך ליתנו מעצמו ועליו מוטל הדבר ומזה מוכח דהיו כפו"י טובה ולא החזיקו לו ית' טובה בנתינת התורה לכך שייך זה לזה דתחלה הביא הברייתא דאין אם אלא לשון תחנונים היינו שכונת הקב"ה הי' לטובתינו בנתינת התורה ולא לכבודו ולכך ישראל שטעו בכך ולא בקשו לומר תן אתה הוי כפויי טובה בני כפויי טובה ושייך הברייתא זו לזו וא"ש. בתוס' ד"ה וצריכא דבריהן תמוהין מאוד שהוציאו דבריהם של הש"ס מפשוטו דלפי פשוטו הכונה הצריכתא על גוף המעשות למה הוצרך לשני המעשות להחטא דיחיד ולהחטא דציבור ובחדא סגי והמה פירשו דהצריכותא הוא על מה שפירש כן בפסוק שוב ראיתי בהרי"ף הרגיש בזה ויישב בדוחק ולפע"ד י"ל בשום לב למ"ש אח"כ והיינו דריב"ל דאמר מהו דכתיב נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על שהוקם עולה של תשוב' דמהו הכונ' דאמ' היינו דריב"ל דאטו בלא זה אינו שפיר דברי ריב"ל דאף אם נימא דדוד הי' ראוי לאותו מעש' וחטא ברצונו מ"מ אם אח"כ עשה תשוב' הוקם עולה של תשוב' יפתח טוב פתח לשבים ומאי קאמר והיינו דריב"ל ומנ"ל לריב"ל דדוד לא הי' ראוי לאותו מעש' אלא להורות תשוב' וליישב זה נ"ל בשום לב למ"ש כפל לשון נאם כאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על גם למה אמר נאום דוד ול אמר המלך דוד כמ"ש בכמ' מקומות וליישב זה כראה דאכתי לא הוי ראי' לתשובת יחיד מדוד די"ל דשאני דוד כיון דהוי מלך וכן מצינו בעלמא דמי שרבים צריכין לו כרבים דמי ועיין במג"א סי' קי"ז ובכמ' דוכתא מוכח דמלך שאני וא"כ מאי ראי' מדוד ליחיד דעלמא אך נראה כמו דאחז"ל לכך כאמר וימת דוד ולא המלך דוד דאין שלטון ביום המות וכן אמרו במשה רבינו דלכך לא תקעו בחצוצרות ביום מיתתו ע"ה מפני שאין שלטון ביום המות א"כ מוכה דאף בעודו בחיים כיון דהוי עתיד למות אין לו שלטון עוד וא"כ ה"נ כיון דאמר דוד לנתן בן מות האיש הזה ואמר לו נתן הנביא משפטיך אתה תרצת וא"כ נעשה בן מות ונתחייב מיתה ונסתלק ממנו דין מלכות וכדומה לזה מצינו בפר"ד דיש ספק אם בזמן שנצטרע דוד אם הי' לו דין מלכות אי לא וא"כ י"ל דבשעה ההיא לא הוי לי' דין מלך כיון שנפסק דינו למות וא"כ אם אעפ"כ הוקם עיל תשובתו א"כ מוכח דמהני תשובה ליחיד ובזה יובן מ"ש המשורר מזמור לדוד כאשר בא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע ולכאורה מה מזמור לדוד קינה לדוד מיבעיא לי' ולפי הנ"ל א"ש דהוי שמחה שלו דאם לא הי' בא אליו נתן אפשר שהי' הוא בעצמו ראוי לאותו מעשה דא"ל דלא הי' ראוי רק כדי להורות תשובה דא"כ תרתי ל"ל דהרי כבר נלמד כן מישראל ואין לומר דאיצטריך לאשמועינין ליחיד דז"א די"ל דמלך שאני וכנ"ל ואין ליחיד ראי' ממנו ודינו כצבור אך כיון דבא אליו נתן ונפסק דינו למות ונסתלק ממנו דין מלך אם אעפ"כ מהני לו תשובה א"כ מוכח דמהני תשובה גם ליחיד שוב י"ל דלא הי' ראוי לאותו מעשה רק להורות תשובה ולכך אמר מזמור לדוד כאשר בא אליו נתן וכו' וז"ש בפסוק נאם דוד בן ישי שהי' רק שמו דוד ולא מלך לכך בזה הוקם עולה של תשובה ומוכח דמהני תשובה אף ליחיד ובזה נבין דברי התוס' דהנה אף שאנו יודעין שהי' אז לדוד דין הדיוט ולא מלך מ"מ הוי רק מתורת תורה שבע"פ וידיעה בלב אבל אין מפורש כן בכתוב שלא הי' לו דין מלך והטעם שהסתיר זה הכתוב כיון דאמרינין בש"ס דהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואם הוי מפורש כן שהי' לא הי' לו דין מלך אז יש חשש שהיחיד יאמר אחטא ואשוב דבשלמא בציבור לא שייך חשש זה דאיך אפשר לומר שכולם יחטאו ע"מ שישובו דדילמא השני לא ירצה לעשות תשובה ולא הוי תשובת הציבור בשלימות לכך לא שייך לומר בציבור אחטא ואשוב אבל ביחיד יש חשש כיון שיראה שתשובת היחיד מהני יאמר אחטא ואשוב ולא ישגיח על הקבלה דהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשוב' ולכך העלים הפסוק זה דלא הי' לדוד דין מלך רק בקבלה ידעו כן א"כ ממ"נ אם לא יסמוך היחיד על דברי הקבלה לא יאמר אחטא ואשוב דאולי אין תשוב' מועיל ליחיד ודוד שאנו דהי' לו דין מלך ואם יאמין לדברי חז"ל דדוד לא הי' לו דין מלך דאין שלטון ביום המות יאמין גם בזה דהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה ולכך העלים הכתוב זה ולכך הוי קשה להש"ס כיון דהכתוב רצה לסתום זה דכא הי' לו דין מלך כדי שיסבור היחיד שהי' לו דין מלך ולא יסמוך על התשוב' לכתחל' והרי קשה סוף סוף מגופא דקרא מוכח כן דלא הי' לדוד דין מלך דאם הי' לו דין מלך למה נכתב כלל כיון דמלך נידון כציבור ובע"כ דלא הי' לדוד דין מלך ונכתב עבור ההדיוט לכך קאמר שפיר דאף לפי פשוטו שהי' לדוד דין מלך צריכי תרווייהו דנהי דיש למלך דין ציבור מ"מ י"ל יחיד שאני דעכ"פ לא מפורסם חטאיו דהרי לעין האדם יחיד הוא ולא מפורסם חטאיו ואי אשמעינן ציבור ה"א דמנפשי ברחמי' דנהי דלענין זכות הוי זכות המלך כציבור מ"מ אפושי ברחמים ליכא ולכך איצטריך מעשה דדוד ולכך הוכיחו התוס' שפיר דבע"כ הצריכותא הוי רק על הכתוב וכפי משמעות פשטא של הכתובים שהי' לדוד דין מלך לכך מוכח לחלק בכך בין אפושי ברחמים או לא אך אם הוי הצריכותא לפי האמת לא הוי צריך לכך דבין יחיד לציבור בלא"ה יש חילוקים דציבור נפישי זכותם כדאמרינן לעיל ויחיד אין חטאיו גדול כ"כ כחטא כל ישראל ולא הוי צריך להני חילוקים רק לפי הפשט מהכתוב דהי' לו דין מלך לכך הוכרח להני חילוקים וז"ש הש"ס והיינו דריב"ל כלומר כיון דמגופא דקרא לא מוכח דהי' לו דין הדיוט די"ל דהוי לו דין מלך אעפ"כ צריכא תרווייהו מכח צריכותא הנ"ל לכך אצטריך דריב"ל ללמדו מקרא אחר מקרא דנאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על הוקם עולה של תשוב' שבאמת הי' לו רק תואר דוד לא מלך אבל אם לאו הך צריכותא לא הי' צריך ללמדו מהך קרא דהוקם עול של תשובה דמגופו משתמע דחזינן דעשה תשובה ונתקבלה ותרתי ל"ל ובע"כ ללמוד תשובה ליחיד ובע"כ דמזה לא נשמע די"ל דהי' לו דין מלך ומ"מ אצטריך תרווייהו מכח הך צריכיתא לכך איצטריך דריב"ל ללמדו מקרא דנאום דוד בן ישי דמהני תשובה אף לסתם יחיד וא"ש ודוק כן נראה ליישב לפי חומר הנושא:
שוב ראיתי לפרש דבריהם בפשיטות והוא דיש ט"ס בדבריהם רק תיבה אחת דבמקום ליכתוב הל"ל לכתוב לאשמועינן חטאם וכו' והמדפיס טעה וכתב ליכתוב וכדברינו א"ש בפשיטות דהוי קשה להו אם הכוונה הוא על גוף הדברים כ"ל תרווייהו לא הוי הש"ס נצרך לצריכותא הראשונה דקאמר דא ביחיד ביחיד ה"א דלא מפורסם חטאיו וכו' תיפוק לי' בלא"ה דהרי מעשה דישראל הו' קודם מעשה דדוד כמה מאות שנים וא"כ האיך שייך לומר דלא הוי צריך מעשה דציבור בשביל מעשה דדוד בשלמא על מעשה דדוד שפיר הוי קשה דלמה לי גוף המעשה כיון דכבר הוי המעשה דישראל קודם והוצרך לומר דהוי ס"ד דציבור עדיף דמפשי ברחמי אבל מעשה דציבור ודאי נצרך כיון דהוי קודם מעשה דדוד ולמה לי צריכותא הראשון כלל ולכך מפרשי התוס' דאין כוונת הש"ס על גוף העשיות רק על מה דהש"ס אשמעינן כן דלא הי' ישראל ראויין לאיהו מעשה אלא כדי להורות תשובה זה הוי למותר כיון דכבר אשמועינן מעשה דדוד ונלמוד דמהני תשובה ליחיד ומכ"ש דמהני תשובה לציבור לכך משני דאיצטריך אף לאשמעינן לדידן תרווייהו מכח דהוי ס"ד דביחיד עדיף מכח דלא מפורשים חטאיו כנלפע"ד נכון וברור כוונת דבריהם:
בתוס' ד"ה שאלמלא וכו' לולי דברי קדשם י"ל דאין התחלה לקושייתם דהנה ידוע דכל נשמות יש להם חלק אלהי ממעל אשר נאצלו ממנו ית' ונבראו נשמות ישראל ואין להם תקנה לשוב לשורשם עד כי נולדו בעוה"ז ועושין כ"א תכליתו לשם מה שנברא ואח"כ חוזר לשרשו וצרורין בצרור החיים בצל כנפיו ית' ולכך הנה העולם הנשמות נבראו תיכף בתחלת הבריאה ולדעת כמה נבראו אף קודם שמים וארץ אבל בריאת הגוף לא בברא רק בששי ולכך זה ודאי אמת דאם לא נבראו כלל הנשמות בגוף ולא היו נאצלים ממנו ית' ודאי הי' כוח להם יותר ולזה כיוונו חז"ל באומרם נוח לאדם שכא נברא יותר משנברא דהיינו אם לא היו נבראים כלל אף בעולם הנשמות אז הי' נוח להם יותר שלא נברא משנברא אך כיון שנבראו בעולם הנשמות וכבר נאצלו ונפרשו ממנו ית' א"כ שוב א"א לחזור לשורשם עד יעשו תכליתם ויבראו בעה"ז בגופם ושוב הי' טוב להם גמר הבריאה שיבראו בעה"ז כדי שבזה יחזרו וישובו למקום שנחצבו משם ולכך אמר כאן שפיר דבאו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא שחטאו אנו לא באנו לעולם והיינו נשארין קרח מכאן וקרח מכאן וא"ש ודוק ועמ"ש בחידושי תורה פ' בא בשנת תקצ"ב מ"ש בסוגיא זו בפסוק ויקדו וישתחוו יע"ש:
בגמרא והא כתיב פ' יבמין ונחלות קשה לי טובא למה לא פריך מזה לעיל למה דס"ד שלא היו יולדים כלל א"כ קשה שפיר טפי למ"ל פ' יבמים ונחלות ולמה לא פריך כן לעיל ואם הוי ידע דאפשר לתרץ דעל תנאי נאמרו גם עתה מאי פריך וצ"ע טובא בזה והנה מן פ' נחלות כא הוי קשה כ"כ דאפשר לתרץ לאותן העומדין על הר סיני אבל מפ' יבמין קשה שפיר דהרי עיקר, פ' יבמין הוא להקים שם המת על נחלתו ולא הי' יולדים כלל ולמ"ל למיפרך ממקום אחר ולא פריך מגוף התורה וצ"ע בזה:
בתוס' ד"ה אין בן דוד בא וכו' והא דאמרינן עתידה אשה שתלד בכל יום שמא גוף חדש ונפשות חדשות יהי' הנה ע"פ דרכם יש לפרש בזה גוף הפסוק כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי והיינו דלכך אין הקב"ה מביא משיח עד שיכלה נשמות שבגוף מחמת שרצה הקב"ה לברוא גוף חדש ונשמה חדשה ולכך רוצה לכלות הנשמות הישנות תחלה כדי שיוכל אח"כ לצרף את הגוף ולברוא נשמות החדשות כי אם יהי' הנשמות הישינות איך יתערבו אלו באלו וגם איך יברא גוף החדש כיון דנצרך להישן בשביל הישינות ולכך אי אפשר לבא משיח עד שיכלה הישינות ואז יתחדש הגוף ונשמות חדשות ולכך אמר מחמת כי רוח מלפני יעטוף בביאת משיח וא"כ נשמות שאני עשיתי מכבר היכן יהי' לכך ההכרח להמתין עד שיכלו הם תחלה וליישב קושייתם מאשה שתלד בכל יום י"ל כיון שיהי' כמה בני אדם שלא יזכו לתחיית המתים כדמשמע בכמה דוכתא ולכך אלו הנשמות שכא יזכו לעמוד בגופם לעת התחי' המה יתגלגלו ואותם תלד אשה בכל יום ואפשר ע"ז כיוונו חז"ל באמרם עתידין צדיקים שיחיו מתים אפשר ע"י תולדה שלהם שיכוונו אז הכל לשם שמים ולא להנאתן כלל בזה ילדו בכל יום אלו הנשמות שלא זכו לת"ה מצד עצמן וא"ש ודוק:
עוד י"ל בזה מ"ש הנביא ישעיה מ"ב והוא הפטורת בראשית כה אמר ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיהן נותו נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים לפקוח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא חתן וכו' והכוונה דאמר הלכך אינו בא משיח דלא כלו נשמות שבגוף וכבר ביאר מהרש"א ביבמות מ"ש ובעו"ה יצאו מה שיצאו הכוונה על סוד הגלגול מחמת אלו שכבר יצאו חוזרין ונבראין לכך לא יצאו החדשים ייע"ש ולפי דרכו י"ל בזה מ"ש הנביא בגוף הפסוק כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי שממנו למדו חז"ל שאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף יש לפרש מ"ש הנביא בעון בצעו קצפתי ואנהו וילך שובב בדרך לבו דרכיו ראיתי וארפאהו ואשלם נחומים לו ולאבליו בורא ניב שפתים שלום וכו' והכוונה דאמר דלכך אין בא משיח כי לא כלו הנשמות שבגוף ולא תקשה הלא כמה וכמה נבראו לכך אמר אין זה חדשות רק בעון בצעו קצפתי ואכהו ומת בעינו וילך שובב בדרך לבו ואח"כ דרכיו ראיתי וארפאהו וחוזר ונברא והנה ואשלם נחומים לו ולאבליו שבזה שחוזר ובא לעולם בזה הוי הנחומין לאבליו והיינו שבורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ודרשו חז"ל לרחוק תחלה והיינו הנשמ' שנתרחק' ממנו ית' בוראה תחלה ואח"כ הנשמות הקדושות הקרובות לו ית' לכך מתאחרין הנשמ' שבגוף לצאת וז"ש הנביא שלא יקשה להם על איחור הגאול' שהוא עבור הנשמות שבגוף ולא תקשה הלא עתידה שתלד בכל יום גם לעתיד לבא אך התירוץ הוא שיהי' נשמות חדשות ולכך אמר לראי' על הדבר שהרי עתיד לברוא שמים וארץ חדשה כמ"ש במק"א כאשר שמים החדשים והארץ החדשה עומדין לפני תמיד לכך אמר כה אמר בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיהן אשר יתחדשו מחדש כן ה"נ נותן נשמה לעם עלי' ורוח להולכים בה יתחדש נמי מחדש ותכיר מזה כי אני ה' קראתיך בצדק בגאולה העתיד' ואף שמתאחר כי עדיין לא כלו הנשמות שבגוף ואף שכמה וכמה נולדים בעולם אין זה נשמות חדשות רק ואחזק בידך ואצרך פעם שנית ולא תקשה לך הרי אפשר שנבראו ע"י הגוים לכך אמר ואתנך לברית עם לאור גוים לכך אין נשמת ישראל ונשמת הגוים מאוצר אחד ולכך נתעכבת הגאולה כדי להוציא הנשמות שבגוף להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך היינו הנשמות שבגוף שלא יצאו לאור עדיין עליך להוציאם לכך מתעכבת הגאולה אבל לעולם ה' נאמן לקיים הבטחתו וכפירש"י בפ' וארא ובכמה דוכתא וכבודי לאחר לא אתן רק סוף הגאולה לבא ב"ב אמן:
בתוס' ד"ה אלא שירדו מנכסיהון וכו' פשטא דקרא מיירי בפרעה וימת מלך מצרים לכאורה זה הוי שפת יתר בתוס' ללא צורך. ונראה כונתם שהביאו ראי' לדברי הי"מ דבשביל דברים אחרים לא אזיל לי' המורא שלו והוא דהרי פשטא דקרא מיירי בפרעה מלך מצרים דכתיב וימת פרעה א"כ קשה מי הכריחו לפרש דקאי על דתן ואבירם דילמא הכונה כפשוטו על פרעה ובפרט להביא ראי' מזה דעני חשיב כמת דילמא מיירי בפרעה עצמו ובע"כ דהוי ס"ל וימת מלך מצרים שנצטרע דאי אפשר לפרש מיתה ממש מכח דנא כתיב וימת וימלוך כמ"ש בפ"ק דסוטה ולכך כיון דלא כתיב וימלוך מוכח שלא מת רק שנצטרע וא"כ שוב לא שייך לומר שבשביל שנצטרע אין לו לפחוד דעדיין בידו להרע לו א"כ מוכח דבשביל שאר דברים לא נסתלק חשש המורא שלא יהי' ראוי לי"מ דבע"כ מיירי רק בעניות וזה לא שייך במלך ובע"כ דקאי על דתן ואבירם וא"ש: