עבודת עבודה חלק א· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
זרה · דף ד.
בגמ' כתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתיב גדול אדונינו ורב כח וכתיב ימינך ה' נאדרי בכח יש לדייק למה לא משני כאן בישראל וכאן באומ"ה כמו דמשני לקמן שוב ראיתי בגליון בע"י שהעיר בזה ולפע"ד דמקרא דגדול אדונינו ורב כח משמע דבישראל מיירי מדכתיב גדול אדונינו ורב כח ובאומ"ה לא נקרא הוא ית' אדון רק לישראל וא"כ מוכח דלישראל הוי רב כח וכן ימינך ה' נאדרי בכח והנה לישראל אף כשמעניש עושהו בימין כמ"ש ואומר חלותי הוא שנות ימין עילון משמע דהימין עצמו משתנה מרחמים לדין אבל לאומ"ה פורע הקב"ה בשמאל דהיא דין גמור ולא נעשה פרעניות ישראל ח"ו ואמ"ה ביד אחד רק זה נעשה בימין וזה בשמאל וא"כ כיון שאמר ימינך ה' נאדרי בכח מוכח דבישראל מיירי ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א למה הביא מקרא דגדול אדונינו ורב כח בתחלה קודם קרא דימינך ה' דכתיב בתורה ולפמ"ש א"ש דקרא דגדול אדונינו ורב כח מוכח יותר דבישראל מיירי דאמר לשון אדונינו ולכך אמר הך קרא תחלה וא"ש: שם בגמ' והיינו דאמר ר' אלכסנדרי וכו' הנה פירש"י דחוק כמו שהקשו התוס' גם לדבריהם הוי קצת דוחק דלא שייך אדסמיך לי' רק על הקודם ולכך לדעתי נראה דקאי אדסמיך לי' ממש והיינו דאר"ח חימה אין לי שנשבעתי מי יתנני שלא נשבעתי וכו' ולמה לא ניחא בתירוץ הראשון דכאן בישראל וכאן באומ"ה דזה תירוץ המבואר בכמה מקומות וההפרש ידוע בין ישראל לאומ"ה בכמה ענינים עצמו מספר וזה ידוע שישראל מתנהגין ברחמים ואומ"ה בדין ולמה בדין ולמה לא ניחא לי' בהאי תירוצא ועוד למה האריך לומר מי יתנני שלא נשבעתי הו"ל בקיצור חמה אין לי שנשבעתי הרי תחלה לא הקשה רק דקשיא קראי אהדדי והו"ל חימה אין לי שנשבעתי וליישב זה כראה דחדא קושיא מתורצת בחברתה דר"ח בא ליישב דברי עצמו מה שלא תירץ כאן בישראל כאן באומ"ה וכדי ליישב דבריו מביא ראי' דהרי הפסוק מסיים מי יתנני וכו' שמתחרט בדבר ואם איתא שהיא בישראל לא הי' הקב"ה מתחרט שאין לו חימה וכיוצא בזה מצינו בב"ב בפ"ה גבי רבב"ח דקאמר אולי שבועתא דמבול קאמר ורבנן א"כ מאי אוי לי וכו' ה"נ מדקאמר מי יתנני משמע דלא מיירי בישראל ולכך בע"כ דהך קרא באומ"ה מיירי ולכך קאמר חמה אין לי שנשבעתי מי יתנני שלא נשבעתי דעל האומות שפיר מ"ש ומתחרט מה שנשבע וז"ש הש"ס אח"כ והיינו דר"א כיון דאמר ר"ח מי יתנני שלא נשבעתי מוכח דבאומ"ה מיירי דאי בישראל לא הי' מתחרט על שבועתו וכמש"כ דבאומ"ה מיירי וא"כ מוכח לפ"ז דעתה שכבר נשבע גם על אומ"ה ליכא חימה לכך היינו דר"א דאמר שהקב"ה מבקש זכות על אומ"ה אם יש להם איזה זכות ואם הי' כדברי האומר דבאומ"ה הוי נוקם ה' ובעל חימה לא הי' מבקש להם זכות כלל והי' משמידם כך ולזה מדקאמר אבקש בקניניניא שלהם אם יש להם זכות מוכח דגם עליהם אין חימה ולכך קאמר היינו דר"א ולפע"ד זה דרך אמת ונכון ועוד, י"ל דהוי קשה לי לדברי ר"א דהפשיטו סותר על הדרשא ולפי הפשט כתיב אבקש להשמיד משמע שבקשתו יהי' להשמיד הגוים והוא דורש שבקשתו יהי' לבקש להם איזה זכות ובפרט דקשה ממ"נ אם מבקש להשמידם מי ימחה בידו ואם אינו מבקש להשמידם איך אמר אבקש להשמידם אך לפי הנ"ל א"ש דבאמת הקב"ה מבקש להשמידם אך שכביכול אין בידו שכבר נשבע מיהו שבועה זו לא חלה רק אם יהי' להם עכ"פ איזה זכות דהנה אם יהי' טוב לגמרי לא הוצרך לשבועה ומה"ת יהי' עליהם חימה א"כ לא יהי' עליהם עונש ובע"כ דהשבועה הוי אם יתחייבו עונש לא יהי' עליהם חימה. אך השבועה לא הוי רק אם יהי' להם איזה זכות דאז המה ככל אדם ועל אדם נשבע הקב"ה שלא יהי' עליו חימה אך אם אין להם שום זכות א"כ המה כבהמות נדמו ועל בהמות לא נשבע הקב"ה ולכך א"ש שאמר אבקש להשמיד כל הגוים שהנה כדין יתחייבו בודאי אך השבועה יעכב על ידו ית' שהרי נשבע שלא יהי' בחימה ולכך יבקש הקב"ה דרך להיות נפטר מן השבועה והיינו שיבקשו בניגני שלהם אם ימצא להם איזה זכות אז המה בכלל השבועה ואם לא ימצא להם שום זכות אינם בכלל השבועה ואז אשמידם וא"כ הוי הפשיטו והדרש אחד שיבקש להשמידם שייך לשון בקשה כי השבועה מעכבת בדבר ויהי' הבקשה בניגנו שלהם אם ימצא להם איזה זכות אז השבועה קיימת ואם לאו אשמידם ולכך היינו דר"א דמוכח שנשבע לכך שייך לשון אבקש להשמידם וא"ש:
והנה בזה יובן מ"ש אח"כ היינו דאמר ר"א מה דכתיב אנכי אפדם וכו' אני אמרתי אפדם בממונם בעה"ז כדי שיזכו לעה"ב והמה דברו עלי כזבים והיינו דאמר ר"פ משמי' דרבא וכו' והנה פירש"י בזה דוחק. ולכך נלפע"ד דאדלעיל קאי במה דמשני ר"ח חימה אין לי שכבר נשבעתי מי יתנני שלא נשבעתי והנה מזה משמע שהקב"ה מתחרט על שנשבע בשלמא אי הוי השבועה על אומ"ה שייך לומר שמתחרט על שנשבע אבל אם הוי השבועה על ישראל לא יתכן לומר שנתחרט הקב"ה על שנשבע שלא יהי' עליהם חימה לכך רוצה תחלה לפרש דקאי על אומ"ה ולכך קאמר היינו דר"א ואח"כ קאמר דאם קאי על ישראל א"ש ג"כ דהיינו דרבא דמחמת שהמה דיברו כזבים עליו ית' שהוא ית' מכוין לטובתם מה שמענישם בעה"ז ואינו בתורת כעס וחימה והמה דיברו עליו ית' שבדרך חימה הוא מענישם א"כ כיון דסוף סוף סוברין ישראל שהקב"ה מענישם בחימה ועובר על שבועתו לכך מתחרט על שנשבע שלא יהי' לו חימה וטפי הי' ניחא לי' באמת יענישם בחימה כיון דאף כעת אומרין ישראל דבחימה היא ולכך מתחרט על שנשבע ולא מענישם באמת בחימה וז"ש הש"ס ממ"נ אם מיירי ר"ח בנכרי א"כ היינו דר"א ואם מיירי בישראל היינו דאמר רא"ב ור"פ משמי' דרבא כיון שהמה דיברו עלי כזבים ולכך מתחרט על שנשבע וא"ש ודוק:
שם בגמ' כאן בשעת הדין כאן בשעת מלחמה הנה מה דהוי ס"ד שיהי' שיהי' רב כח בשעת הדין עד דקמ"ב דלא מצאנוהו שגיא כח דמה שייכות כח לשעת הדין ואם הכוונה על כעס וחימה לא שייך בזה לשון כח והול"ל לא מצאנוהו בעל חימה וכעס ומה שייכות בזה לשון בעל כח אך נראה לפמ"ש הרב בעל עקידה בפ' אמור דמן הדין לא הי' מחויב הוא ית' לבא עמנו במשפט דאין חיוב להיוצר לבא עם יצוריו בדין ומשפט כמו דאב מותר למכור בתו הקטנה ומכ"ש הוא ית' לא הי' מחיוב לבא עם מעשה ידיו במשפט וע"ז העלה דבאמת המשפט גופו הוי חסד שנתחסד הוא ית' לבא עמנו במשפט השוה כבין אדם לחברו ייע"ש והארכנו בזה בכמה דוכתא לכך אמר שדי לא מצאנוהו שגיא כח בשעת הדין שאם הוא ית' מתנהג כפי האמת ורב כח שהכל מעשה ידיו לא הי' בא עמנו במשפט כלל רק באמת לא מצאנוהו שגיא כח ועושה עצמו כביכול כאלו לא הי' בעל כח וכאלו שוה לנו ואין אנחנו מעשה ידיו כלל ובזה שייך לשון בעל כח וא"ש ודוק:
ומ"ש כאן בשעת מלחמה י"ל ג"כ בשום לב מ"ש תחלה ברישא דהך קרא דגדול אדונינו ורב כח שאמר שם הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר ונראה המשך המאמר ובפרט לפי דרשת חז"ל כאן דמדבר משעת מלחמה ומלחמה מאן דכר שמי' אך נראה בשום לב למ"ש חז"ל והאכלתיך נחלת יעקב אביך לא כאברהם ויצחק שזכו לארץ במדה אלא כיעקב אבינו שזכה לנחלה בלי מצרים שנאמר ופרצת ימה וקדמה וכו' ויש להבין באמת למה יעקב זכה לנחלה מה שלא זכו בה אבותיו ונראה משום דכתיב ביעקב שהי' איש תם יושב אוהלים ועוסק בתורה וכיון דבתורה אמרינן דארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ולכך כמו דהתורה אין לה שיעור וסוף כך שכרו אין לו סוף ולכך זכה לנחלה בלי מצרים ולפ"ז הנה ידוע דהאומ"ה הן תחת המזלות והנה הם מאריכין בשלותן ולפי דרך הטבע מתפחדין ישראל כאלו ח"ו אבדו תקותן כמ"ש במדרש פ' ויצא שיעקב ראה שרו של בבל עולה ע' מעלות ושרו של יון עולה נו"ן מעלות ושרו של אדום עולה ואינו יורד ונתירא יעקב ואמר לי' הקב"ה אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים חשים קינך משם אורידך וכו' והעד הנאמן על זה דהנה כל חיות שלהם הוי מצד המזל והכוכבים אבל חיות שלנו הוי מצד התורה הלכך לכוכבים ומזלות יש להם תכלית וסוף וכל דבר שיש לו תכלית אף שמאריך כמה זמן מ"מ יש לו סוף באיזה זמן אבל דבר שאין לו מנין ומספר לזה אין לו סוף לעולם ולכך זה הוי תנחומין שלנו כיון שחיות שלהם הוי ע"י כוכבים ומזלות ודבר זה יש לו מספר וכל דבר שיש לו מספר מוכרח להיות לו סוף באיזה זמן אבל אנו שחיות שלנו מן התורה ותורה אין לה מספר ודאי נאריך ימים יותר מהם וז"ש המשורר הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם לישראל שהם עצבים ושבורי לב בגלות הארוך הזה הקב"ה מחבש לעצבותם ומה הוי הרפואה שלו ית' עונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא וא"כ יש להם מספר וקצבה אבל כח התורה שלנו גדול אדונינו ורב כח ולתבונתו היינו התורה שלו אין מספר וכיון דלכוכבים יש מספר ולתורה שלנו אין מספר בודאי יהי' איזה זמן שיכלו הם ואנחנו נתקיים וז"ש מעודד ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ והבן וז"ש חז"ל כאן דהנה לימוד התורה בקרא מלחמה כמ"ש משיבי מלחמה שערה ובפסוק כי תשב ללחום את מושל והרבה כזה וז"ש כאן בשעת מלחמה היינו בעת עסק התורה הוי גדול אדונינו ורב כח כמו התורה שהוא בלתי תכלית כמו הוא ית' שאינו בע"ת ואמר שעת מלחמה לתרץ חד תירוץ על שני הפסוקים דפסוק ימינך ה' נאדרי בכח מיירי במלחמה ממש ופסוק גדול אדונינו ורב כח מיירי במלחמת התורה ולכך מתרץ בחד לישנא כאן בשעת מלחמה הן מלחמה ממש או מלחמת עסק התורה בכולם הוי רב כח וא"ש:
והנה בזה נבין מ"ש בפ' לך שאמר הקב"ה לאברהם הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר כה יהי' זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה והכוונה דהנה באמת דביקות ישראל הוא בתורה שאין לה קץ ומספר ולכך מה שאמר לו הקב"ה שיביט בכוכבים ואמר לו כה יהי' זרעך הי' מגרע כוחן שלכוכבים יש מספר ולישראל אין לו מספר ולכך אמר אעפ"כ האמין אברהם בו ית' והיינו ע"ד שאמרו חז"ל דכל מה שנתנבאו הנביאים לא נתנבאו אלא למטיל כיס לת"ח אבל לת"ח עצמן עין לא ראתה וכן אמרו במדרש פרשת עקב שכל מה שקבע הקב"ה שכר התורה אינו רק מפירותיהן אבל גוף השכר אני נותן להם בעקב וכו' לכן אמר והאמין בד' ויחשבה לו צדקה היינו השכר שמבטיח שיהי' ככוכבים אינו גוף השכר רק זה כוונתו ית' בתורת צדקה אבל גוף השכר הוי עין לא ראתה ואז לא יהי' להם מספר כלל כערך גוף התורה ממש וא"ש:
שם בגמרא משתבח להו ר"א בר"ס וכו' אמר אימור דאמרי ליכי בתנאי בקראי מי אמרי יש לדייק כיון דבתנאי הוי אדם גדול איך לא ראה הברייתא בסוטה דף כ"א ע"א דפריך שם ומאי אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר דילמא שאני נכרים דלא מיפקד דינא עלייהו וז"ל אין ממהרין מן השמים לפקוד עונותיהם עליהם בעוה"ז אבל בישראל הדין ליפרע בעה"ז ומדקדקין אחריהם עכ"ל א"כ מפורש בברייתא כן דבישראל ממהרין ליפרע בעה"ז ולא מנכרים א"כ מ"ט לא השיב להם כן:
ובהיותי בזה תמוה לי שם בסוגיא לעיל דאמר לעולם ר' ישמעאל הוא ואשכח קרא דאמר ותני דכתיב על שלשה פשעי אדום וכו' וקשה מאי ראי' הוי מנכרי לישראל וטפי הו"ל להביא הפסוק על שלשה פשעי ישראל דהרי אמר תחלה דשאני נכרים דלא מיפקיד דינא עלייהו וצ"ע בזה ויע"ש ודוק (א"ה מזה הפסוק דשלשה פשעי לא מוכח כלום דאל"כ יש ראי' גמורה והעיקר מכח פסוק דנבוכדנצר ושפיר בין כך ובין כך אין ראי' רק זכר ודוק). והכה לפרש גוף הפסוק מ"ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם לולי דבריהם הקדושים יש לפרשו בכמה אופנים אחרים ע"פ דברי חז"ל במס' שבת מכאן מודעה רבא לאורייתא וכבר העיר הרשב"א ז"ל דא"כ למה נענשו בבית ראשון אך לפ"מ שהעיר הפר"ד די"ל דלא שייך בזה טענת אונס דדינא דמלכותא דינא והנה הוא כתב מכח דאינו על כל העולם רק על ישראל לבדם לכך לא אמרינן דינא דמלכותא דינא ייע"ש אך י"ל דאומ"ה אינו חשובין אצלו ית' כלום והסיר השגחתו מהם ומסרם ליד השרים של מעלה רק ישראל לבדן המה בחלקו ית' וא"כ שוב שייך בזה דינא דמלכותא דינא ולזה חייבין עונש ולזה רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה רק אתכם ולא האומות דאם הייתי מכיר כולם לא הי' אפשר לפקוד גם אתכם דהי' לכם טענת אונם רק לבעבור כי אתכם ידעתי מכל האומות והמה אינם ידועים לי כלל ולכן אין לכם טענת אונס לכן אפקוד עליכם את עונותיכם ואפשר דבזה א"ש מ"ש חז"ל בשעה שאמרו האומ"ה כלום כפית עלינו הר כגיגית ישיבם הקב"ה הראשונות ישמיעונו שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם ולכאורה אין לו הבנה מה ענין זה לזה וכבר מלתי אמורה בזה וכעת נראה כך די"ל דהא דהתיר ז' מצות לבני נח דזה הוי הכרח לקיום התורה דאם הי' מצווין ועושין על ז' מצות הי' להם התחברות עמו ית' עדיין ולא הי' שייך בישראל דינא דמלכותא דינא כיון שלא הי' רק על ישראל לבד ולא על אומ"ה ולכך ראה הקב"ה והתירן ואין להם שייכות בו ית' שייך לומר בישראל דדמ"ד. ולפ"ז י"ל כך די"ל כדברי הפר"ד דלא שייך בזה דדמ"ד כיון דאינו על כל העולם ושייך בזה מודעה לאורייתא ולכך ישיב להם הקב"ה כך דהנה אומ"ה יטענו כלום כפית עלינו הר כגיגית וכבר הקשו המפורשים מה הי' מועיל אם הי' כופה עליהם ההר הרי יהי' להם טענת אונס אך הם יראו דהקב"ה עמד והתיר זיין מצות שלהם וסברו הם דלכך התירן משום דלהוי שייך בישראל דדמ"ד ולכך ישאלו אם מתורת דדמ"ד אתה בא עליהם א"כ למה לא כפית עלינו ההר כגיגית דהי' לכפות גם עלינו והיינו מוכרחין לקיים מכח דדמ"ד וישיב להם הקב"ה כי אין כוונתו בקיום התורה מכח דינא דמלכותא רק ברצון טוב מה שיקבלו בנפשם ולא בתורת דדמ"ד ולא כפה את ישראל רק מחמת שכבר אמרו ישראל נעשה ונשמע תחלה אבל מה שאינו ברצון לא ניחא לי' בזה ולכך לא כפה עליהם ההר כגיגית דמה יהי' מועיל בזה סוף סוף יהי' להם טענת אונס ומה שהתיר להם זיין מלות שלהם אינו כדי שיהי' מוכרחין ישראל לקיים התורה בתורת דדמ"ד רק זיין מצות שקבלתם היכן קיימתם ובתורת קנס התרתי אותם אבל לא בשביל שיהי' ישראל מוכרחין לקיים מתורת דינא דמלכותא כי אין רצונו ית' בכך בעסק התורה וא"ש ועיימ"ש בילדותי דבישראל לא שייך אונס כיון דהנפש רוצה לקיים התורה אך הגוף אינו רוצה ולא שייך בזה טענת אונס אבל באומ"ה שייך טענת אונס שפיר ייע"ש ודוק רק האומ"ה לא יסברו כן רק יסברו דמכח דינא דמלכותא לא שייך אונס לכך גם בהם שייך כן ולכך יטענו כלום כפית עלינו וההוכחה שלהם יהי' ממה שהתיר הקב"ה זיין מצות שלהם וכמ"ש בפנים ודוק ועמ"ש בחידושי תורה פ' תולדות על המדרש זה מתיר צוויו של זה וזה מתיר צוויו של זה ויע"ש ודוק: גם י"ל מ"ש רק אתכם ידעתי עפמ"ש המפורשים בפסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו היינו שבכח הדיבור שדיבר להרע להם בזה שיכך כעסו וחימתו ונפטרו ולכך וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו דיקא דיבור דבדיבורו שיכך חמתו ייע"ש והנה פקידה הוי לשון זכירה ודיבור כמו פקוד פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל ודומיהן הרבה ולכך י"ל דבאומ"ה אין הקב"ה מזכיר משפטן וחטאם בפה כדי שלא יהי' להם זה לכפרה ונענשין עונש ממש אך בישראל פוקד עונותיהם בפה כדי שיהי' להם זה לכפרה וז"ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם כדי להיות לכם הפקידה לכפרה ובזה י"ל מ"ש המקונן מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו מפי עליון לא תצא הרעות והטוב והכוונה דע"ז יש להתאונן על חטאיו מה שמפי עליון לא תצא הרעות אלא הרעה באה מאלי' לעושה הרעה כמ"ש במדרש פ' ראה ולכך לא נפטרו בזה מעונשו אבל אם הי' מפי עליון יוצא הרעות הי' הדיבור פוטרן מעונש וא"כ אם הי' יוצא מפי עליון הרעה אם שהי' נראה שהוא רעה באמת הוי הטבה שהרי בכך נפטרו מן העונש ולכך אמר דע"ז יתאונן גבר על חטאיו מה שמפי עליון לא תצא הרעות והטוב כי יציאת הרעות הוי הטוב באמת אך אם אין מוציא בפיו הרעות לא נפטרו בזה מעונש וי"ל בזה מ"ש בפ' בראשית וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו ויאמר ה' אמחה את האדם וכו' ונח מצא חן בעיני ה' והכוונה שתחלה לא רצה הקב"ה לפרש עונשם בפה רק במחשבה ואז הי' כלה חלילה אף כח וז"ש תחלה לא ידון רוחי באדם לעולם דרוח היינו הדיבור כמ"ש כל רוחו יוציא כסיל וז"ש לא ידון רוחי לעולם שהדיבור לא ידון אותו לדבר עונשו בפה ובכך ובכך יהי' נפטר מעונשו ורק ידונו בלא דיבור וקאמר אח"כ וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו ולא בפה ואז נתחייבו הכל אף נ"ח אך אח"כ ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וכו' אז ונח מצא חן בעיני ה' נשכך קצת חמתו ועכ"פ נח מצא חן. ובזה יובן מ"ש בפ' וירא בפסוק ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה והיינו דאמר דאם הכצעקתה הבאה אלי עשו אז כלה אכלה לדבר מעונשו כלל ואז יוגדל עונשו במעשה יותר ואם לא אז אדעה אפרסם עונשו וכמ"ש במדרש בפסוק עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה דידעתי הודעתי וכו' כן הכוונה כאן דאדעה ואפרסם עונשן בפה ואז יהי' זה במקום עונש ממש להם וי"ל בזה מ"ש בישעי' בהפטורת נח כי מי נח זאת לי כאשר נשבעתי מעבור עוד מי נח על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך והכוונה מה שנראה הקשת בענן למה לי זה. אך אם הדור ח"ו חייבים להביא המבול אז מראה הקב"ה הקשת להראות שראוין להביאת המבול ובראי' זו הם נפטרין מעונש המבול והוי ראיית הקשת פוטר מן המבול וז"ש כי מי נח זאת לי כאשר נשבעתי מעבור עוד מי נח על הארץ והיינו ע"י ראיית הקשת נפטרין מן המבול כן ה"נ נשבעתי מקצוף עליך ומאיזה תחבולה מגעור בך ע"י הגערה שאהי' גוער בך בזה תפטרו מן הקצף ע"י הכעס לבד:
י"ל מ"ש בקרא ע"כ אפקוד עליכם עונותיכם לפמ"ש בכמה דוכתי דבישראל עונש עבירה עונש דשכר עבירה עבירה דהעונש גופו הוי עבירה והוי העונש עבור העונש אבל בנכרים אין הקב"ה מצער בצרתן וליכא עונש עבור עונש וז"ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם אף העבירה הנמשך מן העבירה אבל באומ"ה אים פוקד רק עון הראשון אבל שני הנמשך מעונש העון לא אפקד עליהם והנה לכל הפירושים. הנ"ל בזה י"ל מ"ש הנביא אודך כי אכפת בי ישוב אפך ותנחמיני והיינו דאמר דבכעס הראשון שמענישו הקב"ה אז אין ניכר אם הוי יסורין של אהבה או לא ולכך אין בהם תנחומין רק שמודה לו ית' שחייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה אבל אם ישוב אפך לי לענוש עוד הפעם שנית אז מזה ניכר האהבה ע"ד דאמרינין בש"ס שמאוהבו נפרע מעט מעט או כמ"ש דבישראל יש עונש עבור עונש ולכך אם ישוב אפך לענוש אותי פעם ב' אז ותנחמיני כי זה הוי עוד תנחומין כי מזה מוכח דהוי יסורין של אהבה ולפמ"ש לעיל דהכעס הוי כך להם במקום עונש ולכך מ"ש אודך ה' כי אנפת בי דרך כעס כי ע"י הכעס ישוב אפך ותנחמיני ויש להאריך בזה הרבה ועת לקצר שם בגמ' אמר ר' אבא בר כהנא מ"ד חלילה לך להמית צדיק עם רשע חולין הוא לך מעשות כדבר הזה וכו' והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע וכו' הנה המפ' הקשו למה לא פריך בל"ז גוף הפסוקים אהדדי ייע"ש ועמ"ש בחידושי מכבר כמדומה בפ' וירא וכעת נראה כך דא"ש בפשיטות דהנה זה מצינו כמה פעמים שהקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה עיין בש"ס סוף מכות מ"ש שם ד' דברים גזר משרע"ה ובאו נביאים ובטלום משה אמר פוקד עון אבות על בנים יחזקאל אמר הנפש החוטא' הוא תמות וביאור הענין הוא עפמ"ש הר"ן ז"ל דיש שכל אנושי ויש שכל אלהית ולכך י"ל דלפי שכל אלהות הי' נראה להיות פוקד אבות על בנים אבל לפי שכל האנושי ראוי לומר נפש החוטאת הוא תמות א"כ כמו כן הי' אפשר לפרש גם כאן דודאי מצדו ית' ראוי להיות והכרתי ממך צדיק ורשע אבל מצד שכל האנושי ראוי לומר שחלילה להמית צדיק ורשע וי"ל מ"ש אברהם חלילה לך היינו דרך גזירה שהוא גוזר עליו ית' שלא יעשה כן להמית צדיק עם רשע אך לפ"מ דדריש ראב"כ חלילה חולין הוא לך מעשות כדבר הזה משמע דלא ניחא לי' לפרש דאברהם גזר עלי' ית' כן כפי דעתו רק מפרש שלו ית' הוי חולין בדבר להמית צדיק ורשע וכבר הוי דרכו ית' להיות חולין לו להמית צדיק עם רשע ולזה פריך שפיר והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע אבל לולא דבריו י"ל דהכרתי צדיק ורשע הוא לפי שכל אלהית ואברהם הוא שחידש זה שלא ימית צדיק ורשע ביחד והוי כמו פוקד עון אבות על בנים אשר יחזקאל בטלו כן י"ל דהקב"ה אמר והכרתי ממך צדיק ורשע ואברהם בטלו ואמר חלילה לך וכו' אך לפי מה דדריש ר' אבא בר כהנא חולין הוא לך משמע שמכבר הוי חולין לו ית' לעשות כן ובזה פריך שפיר איך אפשר שמכבר הי' חולין לעשות כן טרם שחידש כן אברהם והרי כתיב והכרתי ממך צדיק ורשע וא"ש ובזה מדויק מה דשאל מה דכתיב חלילה לך וכו' והוא די"ל דכל זה דצדיק מושל ביראת אלהים תליא בקבלת התורה דאם קבלו ישראל התורה ונעשין מצווין ועושין אז זכו למעלה זו להיות צדיק מושל ביראת אלהים אבל קודם מתן תורה שלא היו מצווין ועושין לא זכו למעלה זו כלל אך להסוברים דאברהם קודם מתן תורה יצא מכלל בני נח והי' לו דין מצווה ועושה א"כ גם קודם מתן תורה הי' שייך בו לומר צדיק מושל ביראת אלהים אך זה הוי החילוק לכ"ע דאחר מתן תורה נעשו ישראל מצווין ועושין מפורשין בתורה כי המה מצווין מפי' ית' ונעשין מצווין בכתב אבל קודם מתן תורה אף אם הי' לאבות דין מצווה ועושה מ"מ הוו רק בע"פ ולא בכתב כיון דלא קבלו את התורה עדיין ולא. נאמר מפורש בתורה שהיו מצווין ועושין ולכך אחר מתן תורה שישראל מצווין מפורשין בתורה גם שכרן ועוד מפורש בתורה ונאמר מפורש שצדיק מושל ביראת אלהים. אך קודם מהן תורה שלא הי' מפורשין בכתב שהם מצווין רק בע"פ הוי כן ממילא גם שכרו אינו להעלות בכתב רק בע"פ ולכך נהי דאברהם הי' לו דין מצווה ועושה והי' ראוי לזכות למדת צדיק מושל ביראת אלהים מ"מ הוי קשה לו מה דכתיב חלילה לך מעשות כדבר הזה דבכתב לא הי' לו לפרש כן כיון דאין לו דין מצווה ועושה בכתב לא הו"ל ליכתוב שכרו שמושל ביראת אלהים בכתב וא"כ הוי קשה לו רק על מה דכתיב כן בפירוש ולזה משני דהכוונה בדרך אחר דחולין הוא לך ודוק: ועוד י"ל כוונת הש"ס הנ"ל דהנה לכאורה לא קשה כלל קראי אהדדי דמאי דכתיב חלילה לילה לך להמית צדיק עם רשע היינו להמית רשע תחלה ואח"כ הצדיק וכן מורה הלשון עם רשע משמע שהרשע קודם והצדיק אחריו ובזה י"ל דבאמת הוי בזיון להצדיק כיון שכבר כלה הרשע תחלה למה יומת אח"כ הצדיק דלא שייך בזה הטעם שלא יראה הרעה וגם שלא יגון על הדור כיון שכבר כלו הרשעים וכבר ראה ברעה למה יומת הצדיק. אך אם הצדיק מת תחלה ואח"כ הרשעים י"ל דזה עושה שפיר וכדאמרינין בעלמא דטיבותא הוא לגבייהו שלא יראה ברעה גם שלא יגון על דורו כמ"ש וממקדשי תחלו לכך כתיב והכרתי ממך צדיק ורשע צדיק תחלה ואח"כ הרשע ולא הוי קשה כלל אך הנה הכתוב אומר חלילה לך מעשות כדבר הזה ויש במדרש דבר זה לא נאמר רק כדבר הזה לא כזה ולא דכותי' והנה כוונת דכוותי' דהיינו שהן מה דמפרש להמית צדיק עם רשע הרשע תחלה ואח"כ הצדיק והן דכוותי' שיעשה להיפך להמית הצדיק תחלה ואח"כ הרשע נמי לא יעשה ולפ"ז מפורש בכתוב שמבקש שלא ימית גם את הצדיק תחלה וא"כ בזה שפיר הקשה קראי אהדדי אך הנה דבר זה עצמו אינו מוכרע וי"ל דמה שאמר כדבר הזה ולא דבר הזה דאם הי' אומר דבר הזה הי' משמע שרק עכשיו לא יעשה כן אבל לדורות יעשה כן ולכך ביקש שלא יעשה כדבר הזה אפילו לעתיד ג"כ ולפ"ז אין הכרח לומר שבקש שלא להמית הצדיק ואח"כ הרשע אך הנה בפירוש לשון חלילה יש במדרש שני פירושים דחד מפרש כרי' הוא לך והיינו כמו דאמר כאן חולין הוא לך וכמו שמפרש המפרש שם. אך אידך מפרש דחילול שם שמים יש בדבר הזה ייע"ש ונראה דהני פירושים תליא בשני פירושים הנ"ל דאם בקשת אברהם הוי רק שלא להמית הרשע תחלה ואח"כ הצדיק ומה שאמר כדבר הזה היינו לא עתה ולא אח"כ א"כ בזה י"ל דהכוונה שלא יהי' חילול השם בדבר כי אם ימית הרשע ואח"כ הצדיק א"כ אין שום טעם למיתת הצדיק ולכך הוי חילול השם בדבר אך אם נפרש מ"ש כדבר הזה היינו לא זה ולא דכוותי' והיינו אף להמית הצדיק קודם כמי לא יעשה בזה ליכא חילול השם בדבר כיון דטיבותא הוא לגבייהו ואי אפשר דחילול ש"ש יש בדבר ובזה ע"כ יהי' הכוונה דחולין הוא לך היינו לפ"מ דאמרינין בס"פ חלק במשנה וש"ס דהשופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן עולה לכך הוי אבדן של רשעים כהקרבת קדשים ולכך אמר דזה אם ימית הרשע אבל אם ימית הצדיק לא הוי כקדשים רק כחולין בעלמא וז"ש חולין הוא לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע שזה הוי כעין חולין בעלמא ולא כקדשים ולכך כיון דרא"ב כהנא מפרש דחלילה חולין הוא לך ואינו מפרש דחילול ש"ש יש בדבר ובע"כ דמפרש כדבר הזה לא זה ולא דכוותי' א"כ מפרש דאמר גם להמית הצדיק ואח"כ הרשע ג"כ אינו נכון לכך פריך והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע וא"ש ודוק היטב ויש להסביר הדבר דאם נפרש דביקש דגם להמית צדיק תחלה נמי לא יעשה לא שייך חילול שם שמים יש בדבר כיון דטיבותא הוא לגבייהו ואיך נקט חלילה לך גבי לעשות כדבר הזה הרי אדרבה בדבר הזה להמית את הצדיק תחלה ליכא חילול שם שמים ואיך מפרש לשון חלילה לך הזה ובע"כ הכוונה דחולין הוא לך וממילא יגיד עליו ריעו שגם החלילה לך להמית צדיק עם רשע נמי הכונה חולין הוא לך דאלו לפירוש השני אפשר לפרש שניהם דחילול ש"ש יש בדבר והבן ולכך מ"ד דחילול ש"ש יש בדבר מפרש כדבר הזה לא היום ולא בזמן אחר ומ"ד חולין הוא לך ס"ל לא הא ולא דכוותי' והבן:
שם בגמ' מ"ד חלילה לך וכו' והכתיב והכרתי ממך וכו' יע"ש לעיל בביאורו וכעת י"ל כך דהנה גופא דקרא לא קשיא די"ל כונת אברהם כך דהנה יש שני עניני עונש ומיתה יש עונש שנעשה ע"י הקב"ה בעצמו והוי דרך רחמים וחסד וכבוד וזה הוי מיתת הצדיקים דכתיב ממתים ידך ה' ממתים מחלד וכו' ויש עונש שני הנעשה ע"י מלאך המות רח"ל שלוחי הדינים האכזרים ר"ל וזה הוי עונש ומיתת הרשעים גמורים ולפ"ז י"ל טענת אברהם הוי כך די"ל עונש סדום נעשה ע"י מלאך האכזרי שלוחי הדין ואם הי' שם צדיקים ימותו ג"כ הי' ג"כ מיתתם ע"י מלאך האכזרי הזה ולכך טען חלילה לך להמית צדיק עם רשע כלומר ע"י הרשע שתמיתנו עם הרשע ועל ידו כי זה גנאי לצדיק שימות ע"י הרשע אך הך קרא דאמר והכרתי ממך צדיק ורשע דמשמע שהוא ית' יכרית הצדיק ורשע וע"י ית' אפשר דאברהם מסכים להמית צדיק עם רשע ול"ק קראי אהדדי כלל אך ממאי דדריש ר"א ב"כ חלילה חולין הוא לך והנה כונת חולין כמ"ש לעיל כיון דאמרינין בש"ס סנהדרין סוף חלק דמאבד הרשע הוי כאלו הקריב עולה שנאמר כליל תהי' ובפ' פנחס במדרש וילקוט שם וכי איזה קרבן הקריב שנאמר בו כפרה אלא מי מי השפך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן ולכך קאמר כאן שזה לא יהי' כהקרבת קדשים רק הוא חולין לך להמית צדיק עם רשע ולפ"ז בע"כ איירי שהעונש יהי' ע"י הקב"ה בעצמו ואז אם הי' מאבד רק הרשע הי' נחשב לו כקרבן לכך הוצרך לומר שבשביל שמות הצדיק עם הרשע יהי' חולין ולא קרבן אבל אם הוי מיירי בענין שהעונש נעשה ע"י רשעים אז מה איריא שאמר שמיתת הצדיק ע"י הרשע הוי חולין אפילו מיתת הרשע ע"י הרשע הוי כחולין דאחר כוונת הלב הן הדברים שאם ישראל הצדיקים ממיתין הרשע אז אינן מכונין להכנעת הרשע רק לטובת ישראל וכמ"ש חז"ל שם והבאתי לעיל דבזמן שנסתלק הרשע מן העולם טובה באה לעולם ולכך אם מכוין לטובת העולם הוי כעין קרבן שמכוין לכפרה ולטובה ואין מכוין לרעת הבהמה לשחטה רק מכוין לטובת הבעלים ולכך באבדן הרשעים נמי הוי כן אם מכוין לטובת העולם נחשב לקרבן אבל אם מכוין לרעת הרשע לא הוי כקרבן ועיי"ש לעיל גבי מעשה דריב"ל ולכך אם נעשה ע"י איש טוב וצדיק ובעל הרחמים בזה נחשב כקרבן אבל אם נעשה ע"י שלוחי הדינים בעלי אכזרים הנה מדתן הוי לרעה ולא להטיב ולכך מהם אף איבוד הרשע לא הוי כמו קרבן ולכך בע"כ מה שאמר אברהם חולין הוא לך להמית צדיק עם רשע דמשמע הא מיתת הרשע לבדו לא הוי כחולין מיירי בעונש שנעשה ע"י הקב"ה בעצמו דבעונש שנעשה ע"י שלוחי הדינים אף בעונש הרשע לבדו לא הוי כקרבן ומה אריא הצדיק דנקט ובע"כ דמיירי בעונש ע"י עצמו י"ת וא"כ מה דאמר להמית צדיק עם רשע היינו בצוותא חדא ולא הכונה ע"י הרשע רק אף ע"י הקב"ה לא ניחא לי' ולכך שוב פריך והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע וא"ש ודוק היטב כי נכון היא בעזה"י ועיין מ"ש בחידושי תורה עוד בביאור מאמר הנ"ל שכת תקצ"א ייע"ש גם בחיבור שנת תקצ"ז כתבנו בזה דרך נכון בעז"ה בגמ' כתיב אל זועם בכל יום וכתיב לפני זעמו מי יעמוד ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור י"ל בזה מ"ש בפ' בלק וירא משם קצה העם ואח"כ דקדק אליו בלק ואמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וכו' והיינו כיון דעיקר כוונת בלעם הוי לקלל בעת זעם כמ"ש במס' ברכות ולקמן בסוגיא זו וא"כ אם הי' רואה הכל לא הי' מועיל שעת הזמם לגבי הצבור לכך אמר אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וסובר שלא יהי' עליהם דין צבור ויחול עליהם הזעם ח"ו וא"ש ךדף ד' ע"ב בגמ' אמר ריב"ל כל מצות שישראל עושין בעה"ז וכו' שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו' נראה לפרש בזה מ"ש בפ' בחוקותי וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים והנה מ"ש לעיני הגוים מיותר דמה נ"מ אם הי' לעיני הגוים גם מה שסיים להיות להם לאלהים דהרי כ"מ שנאמר אלהים הוא דין וכאן הזכירה לרחמים אך נ"ל הכונה כנ"ל דהזכירה יהי' לעיני הגוים שיטפח לגוים על פניהם והנה מריש הוי קשיא לי אמה דאמרינין לע"ל דאומ"ה ישאלו ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו הרי אמרינין כאן דהמצות עצמן באות וטופחות לאומ"ה על פניהם ואיך יכולין לומר שלא קיימוהו וצ"ל דריב"ל לא ס"ל הך סוגיא דלעיל והוא ס"ל באמת דהמצות גופייהו מעידין על ישראל ואם כן על ידי העדות המצות יתחייבו האומות כי הם חושבין לפטור עצמן בהאי טענה ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו כיון דכל אפין שוין א"כ גם המה יזכו בחנם אבל אם הי' עדות לישראל שקיימוהו שוב יתחייבו האומות בהאי טענה ובזה נבין הביאור שאמר וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים והזכירה יהי' לעיני הגוים כי יבא מצות יציאתם ובטחונם בו י"ת כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה א"כ אמונה זה יבא ויטפח להגוים על עיניהם כדדריש כאן ואמר דלכך יטפח על פניהם להיות להגוים לאלהים דין כי בזה יתחייבו הגוים ויהי' נעשה להם דין גמור כיון שלא יהי' להם טענת ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו כיון דיטפחו המצות על עיניהם לכך זכירה זו יהי' לעיני הגוים להיות להם להגוים לאלהים ויהי' נעשה להם דין גמור וכנ"ל וא"ש ודוק:
עוד יש לפרש עפג"מ זו מאמר המשורר שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל נראה דזה מדבר מיום העתיד דלעתיד דיטענו האומות ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו וירצה הקב"ה להעיד ויאמרו כלום יש אב שמעיד על בנו ולכך אמר שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה שאעפ"כ הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו והיינו שהודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו במה שבאו המצות וטפחו על פניהם של האומות ולכך לעיני הגוים גלה צדקתו שקיימו ישראל את התורה וכבר כתבתי בפ' וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים היינו מכח אמונה זו שנמשכו אחריו י"ת במדבר גם זה יזכור ויטפח על פניהם לע"ל וז"ש לעיני הגוים גלה צדקתו שיבאו המצות ויטפחו לעיני הגוים לע"ל ולכך אמר גם זה יהי' בכלל הטפוח אשר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל היינו החסד והאמונה אשר עשו בית ישראל אשר נמשכו אחריו כמאמר לכתך אחרי במדבר וכו' ולזה אמר זכר חסדו ואמינתו לבית ישראל ר"ל חסדו ואמונתו של ישראל לבית ישראל ולזה ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו וישמעו ויאמרו אמת אלו אמ"ה כמ"ש ריב"ל כאן:
בפירש"י ד"ה דין לא כתיב ביה אמת והדכתיב משפטי ה' אמת וכו' הנה לולי דברי קדשו הייתי אומר דהכתוב עצמו מתרץ כן מ"ש משפטי ה' אמת לשון רבים גם מ"ש צדקו יחדיו והוא דהנה הדינין נקראין משפט ולימוד התורה כמי נקרא משפט כמ"ש חז"ל במס' חגיגה פ"ק דהלומד תורה עם הנכרי עובר בלאו שנאמר מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וכו' ומשפטים בל ידעום הרי דמפרש משפטים על התורה ועיין במדרש תנחומא בעקילוס הגר מוכח שם ג"כ דמשפטים קאי על התורה וז"ש המשורר משפטי ה' אמת היינו שצדקו יחדיו התורה והדינים אם התירה והדינים ביחד אז הם אמת אבל באחד מהם בלתי חברו אינו אמת כמ"ש במדרש פ' משפטים שאמר הקב"ה לא נתתי לכם את התורה אלא ע"מ שתשמרו את הדינין אם תקבלו את הדינין מוטב ואם לאו הריני מטל את תורתי מכם ייע"ש ולכך אם התורה לא ניתנה רק עבור הדינין אם אינן שומרין הדינין אין התורה אמת חלילה והדינים בני התורה ג"כ אינן אמת דאז עושה הקב"ה לפמש"ה אבל אם הדינין והתורה המה משתתפין יחד אז הוי אמת ולכך אמר משפטי ה' שני משפטים שלו ית' התורה והדינין המה אמת והיינו צדקו יחדיו אם הם יחדיו אז הם אמת ואם אינן יחדיו אינם אמת או י"ל ע"ד דאמרינין במס' סוטה איש ואשה שזכו שכינה שרוי' ביניהם לא זכו אש אוכלם ואמר רבא של אשה קשה משל איש מ"ט האי מצרף והאי לא מצרף ופירש"י אש של איש יו"ד מפסיק ביניהם משא"כ בשל אשה ליכא דבר המפסיק ייע"ש א"כ מוכח דדבר המפסיק גורם לשכך חומר האש והדינין וא"כ ה"נ בתורה כתיב אמת סמוך בהלי הפסק דבר בנתיים לכך הוי כולו רק אמת אבל במשפטים כתיב משפטי ה' אמת וא"כ הוי שמו י"ת מפסיק בין המשפט להאמת וע"כ אמר משפטי ה' אמת צדקו יחדיו היינו אם היו האמת סמוך להמשפט אז הוי אמת גמור וז"ש צדקו יחדיו אם הי' יחדיו ממש האמת להמשפט אז הוי אמת גמור אבל עתה ששמו י"ת מפסיק אינו אמת גמור רק מתנהג לפמש"ה וא"ש:
בתוס' ש"מ לאו אורח ארעא הנה תירוצם דחוק מאוד דמה לי בידי אדם ומה לי בידי שמים אך נראה דרש"י ז"ל תיקן זה במתק לשונו מ"ש לאו אורח ארעא לכוין שעת זעמו ולכאורה אין לו הבנה דהרי לפי הפשט משמע דלאו אורח ארעא להתפלל על הרשעים אבל כא על כוונת שעת הזעם אך נראה הכונה עפמ"ש במס' סנהדרין בסופו במשנה ובש"ס שם בסופו רשע בא לעולם חרון אף בא לעולם נאבד רשע מן העולם טובה באה לעולם שנאמר באבוד רשעים רנה ע"כ א"כ מוכח דבהסתלקות הרשע הוי טובה לעולם ובכתוב מפורש גבי עיר הנדחת ושאר חייבי מיתות זכר כמה פעמים לשון רחמים ואמר ונתן לך רחמים ורחמך כלומר שלא יאמרו ישראל שעונש זה הוי אכזריות ולכך אמר דאדרבא זה הוי רחמים וטובה לכל העולם והמה רבים וחשובים יותר בכמות ואיכות מן הרשע הזה אך הענין הוא דאם הי' כוונת ריב"ל לבקש רחמים עליו לכלותו לטובת העולם לא הי' צריך להמתין עד שעת הזעם כיון דאדרב' איבוד זה הוי טובת העולם א"כ שייך לבקשו בעת רצון ורחמים כיון דאיבוד זה הוי רחמים גמורים ואין לו שייכות כעת הזעם וזה יהי' כוונת חז"ל באומרם ארורים הרשעים שמהפכין מדה"ר נמדה"ד והיינו שמדה"ד שלהם הוי רחמים ממש דזה הוי רחמים מה שהי' נעשה בהם מדת הדין וע"כ מדרצה ריב"ל להמתין עד שעת הזעם לא הי' כוונתו אז לטובת העולם רק להרע להמין בעצמו וכוונתו לרעתו ולא לטובת העולם וא"כ אם כיון לרעתו שפיר הוצרך להמתין על שעת הזעם ושפיר קאמר הש"ס אם כוונתו להרע להמין לאו אורח ארעא למעבד הכי דרחמיו על כל מעשיו כתיב וכן גם ענוש לצדיק לא טוב וא"כ ממילא מיושב קושיות התוס' דודאי רשעים גמורים מורידין ולא מעלין ומצוה להרגן אך הטעם הוי לטובת העולם כיון דאם רשעים נאבדין טובה באה לעולם ולהיפך כשהם קיימין הוי חרון אף בעולם ולכך לטובת העולם מצוה להורידן אך לריב"ל קשה ממ"נ אם כוונתו הי' לטובת העולם הוי רחמים גמורין והוי רחמים יותר מן החרון אף א"כ לא הו"ל להמתין על שעת חרון רק אדרב' בעת רצון הי' לו לבקש כן ואם המתין על עת הזעם מוכח דכוונתו להרע לו ולא לטובת העולם וזה חין ראוי לעשות כי ורחמיו על כל מעשיו וז"ש רש"י ז"ל בודאי להתפלל על הרשעים כאלו שמצוה להורידן ודאי מכ"ש דמותר להתפלל שימותו אך להמתין על שעת הזעם זה לאו אורח ארעא מכח ממ"נ כנ"ל דאם מכוין לטובת העולם לא בעינן שעת חרון ואם כוונתו לרעתו ודאי לאו אורח ארעא וא"ש ודו"ק והנה ע"פ חילוקם של התוס' י"ל מ"ש המשורר יתמו חטאים מן הארץ כלומר דבידי שמים אין לבקש שיתמו אך ראוי לבקש שיתמו חטאים מן הארץ שכליון שלהם יהי' מן הארץ ומלמטה יתמו ולא מן השמים ויבואר בזה נמי מ"ש בפ' וירא וד' אמר המכס' אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם הי' יהי' וכו' ויאמר ד' זעקת סדום ועמור' יש לדייק דתיבת אשר אני עושה מיותר ודיו לומר המכס' אני מאברהם ואברהם היו יהי' והענין הדבר יובן ממילא שהרי תכ"ד אמר ויאמר ד' זעקת סדום ועמור' כי רבה אך נרא' שהוא דברי התוס' הנ"ל דהנה לעיל כתבנו דחילוקם דוחק אך כעת אבאר שטעם דבריהם כך הוא דהנה מדת טובו ית' להטיב לרעים ולטובים והנה מבואר בש"ע יו"ד יו"ד סימן שע"ו ובמג"א סימן קל"א בדיני קדיש שבן מומר הנהרג דוחה לבן מומר המת דבן מומר הנהרג כיון דאקטיל בידי אדם הוי לי' כפרה אבל זה שמת בידי שמים לא הוי לי' כפרה יע"ש א"כ מוכח דמיתה בידי אדם מכפרת ולא מיתה בידי שמים ולכך חילקו שפיר דבידי אדם מורידין דהוי לי' כפרה בכך ולטובתו הוא אבל בידי שמים לא יהי' לו כפרה ולכך אין לבקש עליו מיתתו דגם ענוש לצדיק לא טוב ובזה יובן כאן שהקב"ה רצה להודיע לאברהם כדי שיתפלל עליהם ולכאור' מה מעל' זה התפל' אדרב' לגריעותא הוא דאנשי סדום הוי ודאי מן המורידין ולא מעלין ואם הי' אברהם רואה אחד מאנשי סדום הי' מורידן ומכ"ש דאין מהראוי להתפלל עליהן לכך אמר הקב"ה דאף שאנש' סדום המה מן המורידין ולא מעלין מ"מ אין ראוי לכסות זה מן אברהם דמורידין הוי בידי אדם אבל עתה אני עושה בידי שמים וזה לא טוב הוא וז"ש המכס' אני מאברהם אשר אני עושה כיון דאני העושה ולא בידי אדם אינו בכלל מורידין ולא מעלין ולכך טוב להתפלל עליהן ולכך אין ראוי לכסות זה מאברהם וז"ש חלילה לך השופט כל הארץ לא וכו והכוונ' בניחותא דאדרב' משפט כזה ראוי להיו' בידי אדם אבל חליל' לך השופט כל הארץ לך ראוי שלא תעשה משפט ברשעים כי משפט הנעשה בידי השופט כל הארץ כדרך הטבע ולא הוי כפרה אבל הנעש' שלא ע"י שופט כל הארץ אינו כדרך הטבע ולכך הוי לי' כפרה ולכך אמר שחלילה לך השופט כל הארץ לכך ראוי שלא יעשה משפט על ידך רק ע"י בני אדם כנ"ל וא"ש: שם בגמרא אמר ר' יוסף לא ליצלי אינש וכו' א"ה דצפרא נמי דצפרא כיון דאיכא ציבורא לא מדחי עיין באו"ח הל' ר"ה סימן תקצ"א מ"ש הטעם לחלק בין תפלת שחרית למוסף יע"ש ובמחכ"ה נעלם ממנו הש"ס כאן דמפרש טעם אחר דאז מצלי ציבורא ג"כ גם ראיתי בב"י ובמג"א שם שהביא דברי התוס' שמפרשי דהא דאמרינן לא ליצלי אינש וכו' בתלת שעה קמייתא היינו רק בשע' ג' בשע' שמלכי מזרח ומערב וכו' ודבריהם תמוהין מי הגיד להם שכוונת התוס' על כך והרי סידור לשון התוס' משמע דקאי אדלעיל מ"ש אימתי רתח בתחלת שעה קמייתא ע"ז ציינו דבריהם דבתחלת שעה קמייתא היינו בשעה ג' דאז הוי שעת החרון וכן נראה מסידור דבריהם שציינו על זה ולא על מה דאר"י לא ליצלי אינש בתחלת שעה קמייתא ובפרט דעל הראשונים אנו מצטערין על פרש"י ז"ל שפירש דהטעם מכח דהוי שעת חרון א"כ קשה מאי פריך הגמרא בג' ראשונות יושב ועוסק בתור' ומהו ענין זה לזה סוף סוף כיון דהוי שעת חרון ר"ל יש חשש דילמא מעייני' בעובדי' ואם הכוונה על לישני' דר"י כיון דמיפקד דינא משמע דעוסקין אז בדין ולכך פריך דהא ג' ראשונות יושב ועוסק בתור' ז"א דא"כ מאי משני איבע"א תור' דכתיב בי' אמת אין הקב"ה עושה לפמש"ה סוף סוף איך אמר כיון דמיפקיד הרי אין שעת הדין אז ומה"ט אין לתרץ דקושייתו הוי דאיך אמר דילמא מעיינין בעובדי' הרי אין אז שעת העיין דעוסק אז בתור' א"כ מאי שנא תורה דכתיב בי' אמת אין הקב"ה עושה לפמש"ה סוף סוף איך מעיינין אז בעובדי' כלל ובע"כ דאין משגיח כלל על לשון דר"י רק מפרש עיקר טעמו א"כ מאי התחיל להקשות כלל הרי טעמא הוי דהוי שעת חרון אז וצ"ע:
שוב ראיתי במג"א שם דנרא' דהרגיש קצת בזה בקיצור וכיון דפרש"י תמוה מהי תיתי נדחק לפרש דגם התוס' מפרשין כן דהכוונ' מכח שעת חרון לכך טפי ניחא דהם מיירי אדלעיל ולא לכאן וצ"ע על ב"י בזה והנה לפרש גוף הסוגיא לפרש"י ז"ל י"ל הכוונ' כך דהנה לכאור' לא פריך הש"ס מידי מהא דג' ראשונות יושב ועוסק בתורה דדילמא הא והא עביד וכעין דמשני לעיל גבי ג' ראשונות דיושב ומשחק עם לויתן דמשני הא והא עביד דלומד תורה עם התינוקו' גם יושב ומשחק עם לויתן א"כ ה"נ ניתרץ כן דהא והא עביד דעוסק בתור' וגם יושב ודן את העולם אך עיקר קושייתו הוי דהרי אמרינן דבשניות יושב ודן ואם גם בראשונו' הוי יושב ודן תרתי דינא ל"ל דהרי בשניות יושב ודן ולכך משני דתרי דינין הו"ל דתור' דכתיב בי' אמת אין הקב"ה עושה לפמש"ה ולכך הוי אז דין גמור בלי תערובת רחמים אך בשניות הוי דין בצירוף רחמים ולמי שרוצה לדון אותו ברחמים דן אותו בשניות ולמי שרוצה לדונו בדין גמור דנו בראשונות ולעולם הא והא עביד מיהו אף דנידון בדין גמור מ"מ אם לא יחשוש דהוי שעת חרון לא הי' חושש רק כיון דהוי שעת חרון ושעת הדין לכך יש חשש דילמא מעיינין בעובדי': והנה עוד קשה לי לשיטת רש"י ז"ל לפי שיטת התוס' ז"ל לדעת הב"י דהכוונ' רק על שעה שלישית א"כ מאי פריך הש"ס א"ה דצפרא נמי ומאי קושיא הרי י"ל דצפרא יש לו שהות להתפלל בראשונה ושני' ולכך אין צריך אזהרה משא"כ מוסף דאי אפשר להתפלל עד שיתפלל שחרית תחלה ודרכו להתאחר וכמ"ש באו"ח סימן רפ"ו דבמוסף בעינין איחור דכתיב בי' וביום לכך דרכו להתפלל בשעה ג' ולכך מזהיר דבר"ה לא יתפלל אז מוסף ומהו פריך אבל אם הכונה דעל כל שלשה שעות הזהיר שלא להתפלל בהן מוסף פריך שפיר דהו"ל להזהיר גם על תפלת שחרית וזה ראי' לכאורה וברורה הוא דלא כרש"י וצ"ע:
והנה עי"ל דאף רש"י מודה דלל"ב אין הטעם משום שעת חרון רק מכח דתורה כתיב בה אמת אין הקב"ה עושה לפמש"ה ולא ביאר רש"י ז"ל כן רק לל"ק ואיפוך וביאור הענין הוי כך לפמ"ש בחידושי בילדותי לפרש מ"ש חז"ל האי ת"ח דרתח אורייתא הוא דקמרתחא לי' ולכאורה מאן מוכח ודילמא הוי כעסן בלא"ה והרי חזינין כמה בעלי כעסים שאינן ת"ח ומנ"ל דאורייתא קמרתחא לי' גם חזינין שפעם אחז"ל להיפך שלא ניתנה תורה לישראל אלא מפני שהן עזין א"כ מוכח דהתורה שוברת העזות והכעס ואיך אמר להיפך' שאורייתא הוא דמרתחא לי' וביארתי שם שהתורה יש לה שני כוחות הפכיות כעין כח השמש שמקפית את המלח וממסה את החמאה כן ה"נ התור' למי שהוא בטבע כעסן ואז התורה מכבה כעסו ושוברת עזותו אבל מי שהיא בטבע נח ועניו אז אדרבה מסערת אותו כאש ולמי שהוא בעצאו כך התורה נגדו כאש ומי שהוא בטבע כעסן כאש התורה נמשלה אצלו כמים ולכך דייקו שפיר ואמרו האי ת"ח דרתח ובע"כ מוכח שלא הי' כעס ואורייתא דמרתחא לי' דאם הי' בטבע כעסן הי' התורה שוברת חמתו ואיך כועס ייע"ש פ' תשא מ"ש בזה וירא את העגל וישבור הלוחות וכו' ובזה יהי' הביאור כאן דקושיות הש"ס הוי כך למאי דלא ידע דתורה דכתיב בה אמת ובע"כ הוי קפידא מכח דהוי עת חרון אז ולכך פריך האמר בשלשה שעות הראשונות יושב ועוסק בתורה א"כ כיון דעוסק בתורה ממילא התורה משברת החרון כיון דלולא התורה הי' שעת חרון א"כ י"ל דאדרבה התורה משכך החרון ולכך פריך שפיר דהא בג' יושב ועוסק בתורה א"כ מסתלק החרון לכך משני איפוך ואידך לישנא מסיק דאין הטעם כלל מכח שעת חרון רק תורה דכתיב בה אמה אין עושה לפמש"ה ולכך יש חשש דלמא מיפקד דינא ושוב אין החשש מכח שעת חרון כלל כנלפענ"ד נכון ודוק: