סימן לב · סעיף י"ד
שלחן ערוך
הסופרים הזריזים עושים שלשה מיני קלפים העב יותר לכתוב בו פרשת שמע שהיא קטנה (לג) והדק ממנו לפרשת והיה אם שמוע שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והיה כי יביאך שהם ארוכות עושים קלף דק מאד ובזה יתמלאו הבתים בשוה וזהו נוי לתפילין.
מקורות
כל דברי מרן מקורם בר"י אסכנדרני בסימן ל"ו., ומרן העתיק כלשונו. אך עיין בהגהות והערות הטור החדש ס"ק י' כתבו בשם האחרונים שנפל טעות סופר בב"י ובשו"ע ובמקום פרשת "והיה אם שמוע" צ"ל "כי יביאך" ובמקום "כי יביאך" שכתוב בהמשך צ"ל "אם שמוע" וכמו שתיקן במשנ"ב ס"ק ל"ג, (ועי"ש בהערות).
משנ"ב ס"ק ל"ג
(לג) והדק ממנו לפרשת והא"ש. ט"ס וצ"ל לפרשת והיה כי יביאך שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והא"ש שהם ארוכות וכו' [ביאור הגר"א ויד אהרון] [בקסת הסופר סי' כ' ס' ג' כבר מוגה כמו שתיקן כאן במשנ"ב וכן הביא בקול יעקב אות מ"ח בשם עוד אחרונים ובבירור הלכה ס"ק ל"ז כתב בשם שו"ת הלכות קטנות שלא להגיה, ועי"ש איך שהסביר את השו"ע ועיין בשע"ת ס"ק י'].
המשך ס"ק ל"ג. ורמ"י כתב שהסופרים שלהם עושים תיקון אחר שכל הקלפים הם שוים באורך אחד ובעובי אחד אלא שמניחין גליונין מפרשיות הקצרות. [וכן כתב בקסת הסופר סי' כ' ס' ג' ובקול יעקב אות מ"ט ובהלכה ברורה ס' מ"א אך סיימו שכעת לא נוהגים כן ולית דחש לה, וכתב בקול יעקב שם שהטעם משום שיש תיקון אחר, שצריך לכרוך כל פרשה ופרשה בקלף אחד ומניחה בבית שלה כמ"ש מרן לקמן בס' מ"ד ויש למלאות הבתים עד"ז דהיינו פרשת "קדש" (וכן "והיה אם שמע" כנ"ל שצ"ל) יכרוך עליה קלף דק מאוד ופרשת "והיה כי" יכרוך בקלף עב יותר, וכן פרשת "שמע" יכרוך בקלף עב, וגם כורך עליה יותר ובזה יתמלאו הבתים בשוה וכן כתבו בקצרה במשנ"ב איש מצליח הערה 3. ובמשנת הסופר סי' כ' ס"ק ח' כתב טעם אחר, שענין הנוי שייך רק כשהיו עושים את הבתים מקלף דק ורך מאוד וע"כ אם לא היו כותבים את הפרשיות הגדולות בקלף דק אז היה עובי וגודל הפרשיות האלו בולט מבחוץ ולא הוי נוי שבית אחד גדול יותר מחברו משא"כ בזמננו לא שייך טעם זה שהבתים חזקים ואין צריך להזהר בזה].