סימן לב · סעיף ט"ז
שלחן ערוך
(מה) * נפסק אחת מהאותיות הגה (מו) * הפשוטות * כגון וי"ו זי"ן (מז) או שנפסק רגל (הנו"ן) וכיוצא בה (מרדכי ה"ק דף צ"ב) (מח) *אם תינוק שאינו (מט) לא חכם (נ) ולא טפש * יודע לקרותו כשר * ואם לאו פסול (נא) ואין צריך לכסות לו שאר אותיות כמו שנוהגים: הגה * מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת (נב) האות כתקונו פסול אע"פ שהתינוק קורא אותו כהלכתו (מרדכי ומהרי"ק שורש ס"ט וריב"ש) הא דמכשרינן (נג) כשנפסק אות דוקא * כשנכתב בכשרות (נד) * ואח"כ נפסק אבל אם (נה) מתחלה כשנכתב היה שם (נו) נקב ונפסק בו או אם (נז) רגל הכ"ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף (נח) בלי הקף קלף (נט) מתחלתו (ס) פסול.
מקורות
נפסק אחת וכו' אם תינוק וכו' בגמרא במנחות כ"ט עמ' ב' ראמי בר תמרי איפסיק ליה כרעא דוי"ו דויהרג (פרש"י, כל בכור) בניקבא (פרש"י, אירע במקום נקב ונראה כעין יו"ד) אתא לקמיה דרבי זירא אמר ליה זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש אי קרי ליה ויהרג כשר אי לא יהרג הוא ופסול. ובמרדכי דף ה' עמ' ב' כתב שברגל ה"א אמרו את השיעור כמלא יו"ד (כדלעיל ס' ט"ו) אך באותיות הפשוטות כמו וא"ו זיי"ן נו"ן פשוטה צריך תינוק, ולא סגי בכמלא יו"ד שאדרבה אם נשאר כמלא יו"ד פסול. ועל פי זה מתפרשים מרן והרמ"א בתחלת הסעיף.
ואין צריך לכסות לו וכו' כן דייק בסדר גט אשכנזי מדברי רש"י בהקומץ כ"ט עמ' ב' בד"ה דלא חכים, שפרש"י שאם התינוק חכם מבין שייהרג זה גידוף כלפי מעלה ואומר ויהרג, ודייק הרב ויש ללמוד מכאן שיכול להראות לתינוק כל השורה ואין צריך לכסות שאר האותיות (שאם יכסו לו איך יבין שזה גידוף כלפי מעלה).
הגה מיהו אם אנו רואים וכו' כן כתבו במרדכי ה' עמ' ב' ומהרי"ק שורש ס"ט וריב"ש סי' ק"כ.
הא דמכשרינן כשנפסק אות דוקא וכו' מה שכתב כאן מרן היינו התירוץ השני שכתב בב"י ושכן דעת הרמב"ם (פ"א הל"כ) והמאירי בספרו קרית ספר, שהנה הקשה בב"י איך אנו מכשירים אם נפסק אות ע"י נקב (כדלעיל ס' ט"ו), והרי הגמרא במנחות כ"ט עמ' א' אומרת כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה, ותירץ בתירוץ א' שמה שלמדנו שאם לא מוקף גויל פסול זה בדיבוק אות לאות אבל לא בנקב, וכן מדוייק בלשון רש"י שם, ועוד תירץ בב"י שכל מה שפסלנו בניקב דוקא בשעת כתיבה אך אם ניקב אחר כתיבה כשר, וכתירוץ זה כתב מרן כאן.
משנ"ב ס"ק מ"ה
(מה) נפסק. י"ל בשני אופנים או מחמת נקב וזה אין כשר כ"א בניקב אח"כ כמו שיתבאר בסמוך בפנים או ע"י שנחסר הדיו באותו מקום ובאופן זה היה קאי הדין דשו"ע אפילו אם בתחלת הכתיבה נעשה כך. [וכן כתב בהלכה ברורה ס' נ"ב].
משנ"ב ס"ק מ"ו
מו הפשוטות. ולפיכך אין מועיל בה אם נשתייר כמלא יו"ד דאדרבה נראית כיו"ד ופסול הלכך בעינן תינוק בזה.
משנ"ב ס"ק מ"ז
(מז) או שנפסק רגל הנו"ן כצ"ל. ופי' נו"ן פשוטה וכיוצא בה כגון כ"ף פשוטה שרגלה קצרה ודומה קצת לדל"ת או לרי"ש [מפמ"ג ודה"ח] [כגירסת המשנ"ב כן כתב בבירור הלכה ס"ק מ"ט ושכן גירסת הפוסקים עי"ש, ומה שכתב במשנ"ב כגון כ"ף פשוטה וכו' כן כתב בהלכה ברורה ס' נ"ב].
משנ"ב ס"ק מ"ח
(מח) אם תינוק. עיין בט"ז שכתב דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק [וכן כתבו בקסת הסופר סי' ו' ס' ג' ובמשנת הסופר סי' ז' ס"ק כ"ב, ועיין בקול יעקב אות ס"ב שהביא מחלוקת בזה ובסוף דבריו כתב שמנהג בגדאד לכסות כדעת הט"ז וכן כתב ביריעות שלמה פי"ג ס' ט"ו וכן בהלכה ברורה ס' נ"ו הביא מחלוקת בזה והעלה שנכון לחוש למחמירים לכסות, (ועי"ש שהקל לענין קריאת ס"ת)].
המשך ס"ק מ"ח. ואין זה דומה למש"כ השו"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות וכן הסכמת האחרונים [דלא כמש"כ בספר ישועות יעקב להקל כשיטת המאירי. ובביאור הגר"א בסימן ל"ו משמע ג"כ כהט"ז דלא מצרפינן להאות מה שלמטה].
משנ"ב ס"ק מ"ט
(מט) לא חכם. היינו חכם כ"כ שמבין הענין ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק ויהיה מתפרש שפיר אבל אין נקרא חכם אם הוא חכם בהכרת האותיות היטיב ואין מבין מה שכתוב לפניו דזהו ודאי ג"כ כשר. [וכן כתבו בקסת הסופר סי' ו' ס' ב' ובקול יעקב אות ס' ו-ס"א בשם המחה"ש וביריעות שלמה פי"ג ס' ז' ובהלכה ברורה ס' נ"ח, ועיין לקמן בהערה הבאה לענין אם אינו בקי כ"כ בצורת האותיות].
משנ"ב ס"ק נ'
(נ) ולא טיפש. טיפש היינו שאינו יודע לקרות האותיות וכל שיודע לקרות האותיות אע"ג דאינו בקי כ"כ בצורת האותיות כל שאומר דאין בו צורת אות פסול הוא [הנה דעת המשנ"ב בפשטות כדעת הפמ"ג שאע"ג שאינו בקי כ"כ בצורת האותיות סגי, אך דעת הקסת הסופר וכן ציין בשער הציון למשנ"ב ס"ק נ"ו בשם המחה"ש וכן מובא ביריעות שלמה שציינו בהערה לעיל וכן בהלכה ברורה ס' נ"ח שדוקא בעינן שיודע היטב צורת האותיות וכן משמע דעת הקול יעקב שהביא שיטת המחה"ש בסוף דבריו, וכן כתב בביאור הסופר סי' ו' ד"ה ומבין את האותיות היטב, שכך נראה שיש לנהוג לדינא ועי"ש מה שהעיר על דברי המשנ"ב ומה שכתב שנראה לבארם עי"ש].
משנ"ב ס"ק נ"א
(נא) וא"צ לכסות. וכן כתב הלבוש אבל המ"א בשם מהרי"ט כתב דצריך לכסות מה שלפניו שאם יתחיל מתחלת המקרא סרכיה נקיט ואזיל ואפילו תינוק שלא למד באותה פרשה אפילו הכי צריך לכסותו לו מה שלפניו עד תיבה זו אבל תיבה זו וגם מה שלאחריה א"צ לכסותו כלל בכל גווני. [הנה דעת הקסת הסופר סי' ו' ס' ב' שנוהגים לכסות האותיות שלפניו וכן כתבו במשנ"ב איש מצליח הערה 2 שכן טוב לעשות לכתחלה היות שכן דעת החיד"א, וכן ציין ביריעות שלמה פי"ג הערה 26 בשם הגר"מ מאזוז שליט"א בשם אביו זצ"ל שכן נהג לכסות האותיות שלפניה כדי שלא יצרף התינוק האותיות למלה שלמה, אמנם בקול יעקב אות ס"ג כתב שמנהג בגדאד שלא לכסות כלל וכדעת מרן השו"ע וכן ציין במשנת הסופר סי' ו' ס"ק י"ב שישנם אחרונים שהסכימו לדעת השו"ע שא"צ לכסות כלל וכן העלה ביריעות שלמה שם ס' י"ב וציין בהערה 26 שכן דעת הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ז סי' ד' סוף אות ד' אמנם בהלכה ברורה ס' נ"ט כתב לחלק שאם התינוק יודע ומכיר מה שכתוב בפרשיות התפילין שלפני אותה תיבה והן שגורות בפיו נכון להחמיר לכסות התיבות שלפני כן אך אם אינו יודע ומכיר אין צריך לכסות].
משנ"ב ס"ק נ"ב
(נב) האות. כגון אלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמן וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת לגגה וכן לכל אותיות שאינן פשוטות שיש הפסק באמצען שהוא פסול בין אם נעשה זה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה שלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא ומחמת זה דומה האות במקצת לאות אחר כגון וי"ו קטיעה שאנו מסופקין אם הגיע לאורך וי"ו או כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד וה"ה לאות נו"ן פשוטה וכ"ף פשוטה שיש ספק אם יש להם שיעור ארכן או כ' כפופה שדומה במקצת לבי"ת וכה"ג שיש להסתפק אם תמונתה דומה לאות אחרת אבל היכא שאנו רואין שאין האות נשאר בצורתה מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואין שאין האות בצורתה. ולכן אין להכשיר האל"ף שרגל שמאלו אין נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף דמפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא עי"ן הפוכה. וה"ה בפשוטות אם אנו רואים ודאי שאין בו צורת אות לא מהני מה דתינוק קורא אותו כך רק בספק לנו אם יש בו שיעור כראוי מהני וכ"ז בלא תיקון ולענין תיקון עיין בביה"ל. [וכן כתבו בקסת הסופר סי' ו' ס' א' ובקול יעקב אות ס"ד ובסימן ל"ו אות ו' ובמשנת הסופר סי' ה' ס"ק קע"ב וביריעות שלמה פי"ג ס' ב' ובהלכה ברורה ס' נ"ד].
משנ"ב ס"ק נ"ג
(נג) כשנפסק אות. וה"ה מה דמכשיר לעיל בסט"ו אם ניקב רגל הה"א אבל בניקב חללו דמכשיר שם המחבר הוא אפילו ניקב קודם הכתיבה ולא נקט שם אם לאחר שנכתב וכו' אלא משום סיפא דניקב רגל [עיין לעיל במשנ"ב ס"ק ל"ז בהערה שם מה שכתבנו בזה, והמשנ"ב כאן בהסבר הדברים, הולך לפי שיטתו שם].
משנ"ב ס"ק נ"ד
(נד) ואח"כ נפסק. והטעם דלא בעינן מוקף גויל רק בעת הכתיבה ולפ"ז אפילו אם מגיע הנקב מאות לאות שסמוך לו ג"כ כשר אכן הדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ז מחמיר בזה ועיין בביה"ל. [עיין בביה"ל ד"ה ואח"כ, ומה שנכתוב בזה].
המשך ס"ק נ"ד. ודע עוד דבענין נגיעת האותיות אפילו אם יודע בבירור שנעשה לאחר הכתיבה ג"כ פסול [דה"ח שם וכן משמע בב"ש באה"ע בסימן קכ"ה סקכ"ט עי"ש דס"ל ג"כ דצריך לחוש לתי' א' שבב"י בד"ה וא"ת וכו' דאין מחלק בנגיעה בין אם לא הוקף בעת הכתיבה או אח"כ] [וכן כתבו לפסול אפילו אחר כתיבה בחזון איש או"ח סי' ח' אות ב' ג' ובקול יעקב אות צ"ט ובמשנת הסופר סי' ז' ס"ק ג' וביריעות שלמה פ"ט ס' י"ד ובהלכה ברורה ס' ס"ד ופ"ב והוסיף שמ"מ רשאי להפריד. ולענין אם פסלו מתורת ודאי או ספק עיין בביאור הלכה ד"ה כשנכתב, ומה שנכתוב בזה].
משנ"ב ס"ק נ"ה
(נה) מתחלה. ובספק מתי נעשה הנקב תולין דאחר הכתיבה נעשה דמסתמא אם היה בעת הכתיבה היה הסופר רואהו אם לא שהנקב קטן מאד [דה"ח] [וכן כתבו במשנת הסופר סי' ז' ס"ק כ' וביריעות שלמה פ"ט ס' ג' והוסיף במשנת הסופר שמשמע מהמשנ"ב שבנקב קטן שא"א לתלות יש להחמיר מספק אבל המלאכ"ש הביא בשם הנוב"י תי' סי' קס"ט דיש להכשיר מכח ספק ספקא וכן פסקו ביריעות שלמה שם הערה 9 ובהלכה ברורה ס' ס"ה ועי"ש בבירור הלכה ס"ק נ"ז].
משנ"ב ס"ק נ"ו
(נו) נקב. דוקא נקב או קרע אף שאין ניכר כלל ההפסק ומשום דלא היה מוקף גויל בעת הכתיבה [לבוש"ר] [עיין בשער הציון למשנת הסופר סי' ז' ס"ק ל"א שהקשה על המשנ"ב כאן שלכאורה בביה"ל בס' כ"ה ד"ה אות אחת, כתב שאם לא ניכר לעין כשר, וכאן משמע שאף שאין ניכר כלל ההפסק פסול, וכתב שאולי כוונת המשנ"ב כאן לפסול דוקא שההפסק משוך מעט לרוחב ואפשר להרחיק שפתיו זה מזה, אך בנקב קטן ודק כשר עי"ש].
המשך ס"ק נ"ו. אבל הפסק בעלמא כשר וא"צ שום תיקון כיון שיש שיעור אות עד מקום ההוא וכדלעיל בסט"ו וסט"ז. ואם נמצאות שריטות דקות בתוך שיעור אות עיין בביאור הלכה בסעיף כ"ה.
משנ"ב ס"ק נ"ז
(נז) רגל. וכ"ש גגי האותיות ואמצען שאין להם היקף גויל בעת הכתיבה ונקט רגל לרבותא אף דבעת כתיבת סוף הרגל כבר נגמר צורת האות כראוי אפ"ה כל זמן שלא סלק ידו מן האות מיקרי ד"ז בעת הכתיבה ובעינן לכל האות הקפת גויל. [וכן כתבו במשנת הסופר סי' ז' ס"ק ט"ו וביריעות שלמה פ"ט הערה 27].
משנ"ב ס"ק נ"ח
(נח) בלי הקף. ואפילו אם היא ארוכה כראוי דהיינו שיש בה שיעור שאפילו אם נגררה קצת למטה ישאר צורת אות מ"מ פסול. [מ"א בס"ק כ"ב ועיין במ"א סק"ג] [וכן כתבו בקול יעקב אות ע"א ובמשנת הסופר סי' ז' ס"ק ט"ז, ובהלכה ברורה ס' ס"א כתב יש להחמיר בזה].
משנ"ב ס"ק נ"ט
(נט) מתחלתו. אבל אם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר. [וכן כתבו במשנת הסופר סי' ז' ס"ק י"ח וציין שכן כתב בחזו"א סי' ח' ס"ק ד', וכן כתבו ביריעות שלמה פ"ט ס' י"ג ובהלכה ברורה ס' ס"ג].
משנ"ב ס"ק ס'
(ס) פסול. ואם רוצה לתקן יגרר קצת כדי שיהיה מוקף גויל. [וכן כתב בקול יעקב אות ע"ב וכן ציין בשונה הלכות ס' ק"ט שבחזו"א סי' ח' ס"ק ט' ד"ה מ"א, כתב שאפשר דלא מהני גרירה אבל נוטה שם להקל עי"ש וכן כתב במשנת הסופר סי' ז' ס"ק י"ז וביריעות שלמה פ"ט ס' י"ב ובהלכה ברורה ס' ס"א].
המשך ס"ק ס'. אבל דיבוק מטלית לא מהני להקפת גויל דבעינן הקפת האות מגוף הסת"מ. [וכן כתב בקול יעקב אות ע"ג, ובמשנת הסופר וביריעות שלמה שם ובהלכה ברורה ס' ס"ב, והוסיף בקול יעקב שאם היה חסרות בקלף והדביקו מבחוץ קודם כתיבה כשר עי"ש].
סיכומי ביאורי הלכהבענין אם מתחילה כתב אות פשוט ונסתפק בשיעורו אם מועיל תינוק.
ד"ה נפסק: אם מתחילה כתב הסופר אות פשוט ונסתפק אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה ולתקן משום שלא כסדרן מראה לתינוק [וכן כתב בקול יעקב אות ס"ח שכן מנהג בגדאד ודלא כב"ח וכן כתבו במשנת הסופר סי' ו' ס"ק ב' וביריעות שלמה פי"ג ס' א' ובבירור הלכה ס"ק מ"ח].
בענין ד' שגגו קצר אם מועיל תינוק.
ד"ה הפשוטות: ד' שגגו קצר ונסתפק לנו אם הוא כשיעורו מראה לתינוק [וכן כתב במשנת הסופר סי' ה' ס"ק ל"ה שאם קיצר גגו של דל"ת עד שדומה לזי"ן לתינוק דלא חכים ולא טיפש פסול וכן כתב בהלכה ברורה ס' נ"ב].
בענין אות זי"ן שנפסק רגלה אם מספיק כמלא יו"ד.
ד"ה כגון וי"ו זי"ן בפמ"ג מסתפק לומר שבזי"ן שנפסק, די כמלא אות קטנה היות שגגה עובר מב' צדדים מוכח שאינו יו"ד, אמנם בדה"ח ובשערי אפרים השוו זי"ן לוא"ו לדינא. וכתב בביה"ל שעכ"פ אם התינוק קראו יו"ד ודאי פסול. [וכן כתב במשנת הסופר סי' ה' ס"ק ס"א שהפמ"ג מצדד להקל בזי"ן בשיעור אות קטנה, אך רוב הפוסקים הסכימו לרמ"א שלא סגי כמלא אות קטנה ובעינן תינוק וציין בשער הציון למשנת הסופר ס"ק ק"י שכן דעת המשנ"ב. ועיין בקול יעקב אות ס"ו שהעתיק את תחילת דברי הפמ"ג ס"ק כ' לענין אות ז' שנפסק ומסתפקים בו אם נשאר בו כשיעור אע"ג שראשו יוצא מב' צדדים ואין לו שינוי לאות אחרת מהני קריאת תינוק, אך לא העתיק בקול יעקב את סיום דברי הפמ"ג שכתב ש"אפשר שברגל זי"ן די אות קטנה", ובהלכה ברורה ס' נ"ב העלה להחמיר אף באות זי"ן שבעינן היכר תינוק אפילו נשתייר בו כמלא אות קטנה ועיין עוד בבירור הלכה ס"ק מ"ג ו-מ"ח וביריעות שלמה ח"ב כת"י פסק להכשיר כהפמ"ג הגרעק"א והחו"י וכן הסכים הגר"מ מאזוז שליט"א].
בענין אותיות שיש בהם כמלא אות קטנה דידהו.
ד"ה אם תינוק: אם יש כמלא אות קטנה דידהו כגון וי"ו או נו"ן פשוטה קטנה וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן כשר ואין צריך להראות לתינוק. [וכן כתבו בקול יעקב אות נ"ז ובמשנת הסופר סי' ו' ס"ק ב' (ועי"ש בשער הציון ס"ק ב'-ג' שהסביר כוונת הביה"ל) וכן כתב בהלכה ברורה ס' נ"ב].
בענין נקב או הפסק גדול באותיות הפשוטות ותינוק יודע לקרא האות שלמעלה מהנקב.
ד"ה יודע לקרותו: אם תינוק יודע לקרותו אז אפילו אם הנקב או ההפסק גדול שפרידתו ניכר להדיא כשר וא"צ שום תיקון שלא עדיף מאלו לכתחלה כתב אות קצר כזה. [וכן העלה בבירור הלכה ס"ק נ'].
בענין הסבר דברי מרן שכתב "ואם לאו פסול", וכן לענין תיקון אות שנפסקה.
ד"ה ואם לאו: מה שכתב מרן שאם תינוק לא הכירו פסול, אפילו נעשה ההפסק אח"כ כגון שקפץ הדיו מהקלף ונשאר רושם אדמומית מהחלודה של הדיו, ואפילו אם ההפסק קטן כ"כ שלא ניכר פרידתו להדיא והראה לתינוק גם את החלק שלמטה מההפסק וקראו לאות פסול כי אין מצרפין מה שלמטה (ומיירי שאם היה מכסה לו החלק התחתון לא היה קוראו לאות) ועוד הוסיף, שכל מה שפסלנו זה אם נשאר כך בלא תיקון, אך לענין תיקון אם התינוק קוראו לאות ע"י הצירוף שלמטה מועיל תיקון אפילו בתו"מ ואין בזה חיסרון של כסדרן ואפילו נעשה ההפסק בשעת כתיבה. [ועיין לעיל בסעיף ט"ו בביה"ל ד"ה ואם לאו פסול, שכתבנו דעת הפוסקים שכתבו דין זה עי"ש]. ועוד הוסיף דעת הפמ"ג שאם ניכר פרידתו להדיא לא מועיל תיקון אפילו נעשה אחר הכתיבה. [אך עיין לקמן בסעיף כ"ה בביה"ל, ומה שנכתוב בזה בעזה"י].
עוד בענין אות שנפסקה לענין תיקון.
ד"ה מיהו אם אנו רואים וכו': מדגיש בביה"ל שוב שכל מה שכתב במשנ"ב ס"ק נ"ב שלא מועיל תינוק היינו לענין להשאיר האות כך, אך מועיל קריאת התינוק לענין תיקון ואין הבדל בין פשוטות לכפופות בזה. [אך עיין לקמן בס' כ"ה באיזה אותיות מועיל תיקון ובאיזה לא מועיל, וכן באיזה הפסק מדובר עי"ש].
בענין דיבוק שנמצא באמצע קריאת התורה בין אות לאות שנעשה לאחר כתיבה ולא נשתנה צורתן.
ד"ה כשנכתב בכשרות: מביא הביה"ל מחלוקת בין הדבר משה לדה"ח, שלדבר משה בנגיעה בין אות לאות פסול בין שנעשה בשעת כתיבה ובין אחר כתיבה ואף לתירוץ ב' של הב"י (וראיה מסעיף י"ח שפסל מרן שם אפילו נדבק אחר שנגמרה האות) אך בדה"ח סובר שלתירוץ ב' של הב"י דוקא בשעת כתיבה פסול דיבוק בין אות לאות ולא לאחר כתיבה. (ואין ראיה מסעיף י"ח, כי מרן שם עוסק שנדבק קודם שהרים ידו שנחשב כשעת כתיבה). [ועיין עוד בקול יעקב אות צ"ט ובמשנת הסופר בשער הציון סי' ז' ס"ק ל"ח מה שכתבו בזה]. ומ"מ גם לדה"ח עכ"פ צריכים ללכת לחומרא מספק דחוששים לשני תירוצי הב"י (אך לא מדינא כהדבר משה), ונפ"מ להוצאת ס"ת שאם נמצא כן בשעת קריאה לא מוציאים ס"ת אחרת דהוי ספקא דדינא וכן הסכים בביה"ל. [אמנם עיין בקול יעקב אות צ"ח שכתב שמנהג בגדאד להוציא ס"ת אחרת בין בקריאת ס"ת בשבת ובין בחול בכל קריאה אם נמצא דיבוק מוציאים ס"ת אחרת, וכן ציינו במשנ"ב איש מצליח הערה 2 וכן פסק בהלכה ברורה ס' פ"ב, ובשונה הלכות ס"ק ק"ח כתב בשם החזו"א סי' ח' ס"ק ט' שפסול (בנגיעת אות לאות) מיהו בנגיעת אות לאות לאחר גמר האות כמו וי"ו לנו"ן למטה (ונדבק דיבוק קל ולא נשתנה צורת האות) יש להקל בס"ת אבל בדביקות שנדבק קודם גמר האות אין כאן מקום להקל אפילו בס"ת (ודלא כהמשנ"ב לקמן בסי' קמ"ג ס"ק כ"ה) ועיין עוד בילקוט הסופר סי' ז' ס' א' מה שכתב בזה ופירט הדינים בזה, וכן עיין ביריעות שלמה פ"ט הערה 32, ומה שכתב ג"כ בסוף ההערה לענין שעת הדחק שאין ס"ת אחר עי"ש, ובבירור הלכה ס"ק נ"ו מה שכתב בזה וכן בשו"ת יביע אומר ח"ט יור"ד סי' כ"א].
בענין נקב בין אות לאות שנעשה אחר כתיבה אם דינו כנגיעת אות לאות.
ד"ה ואח"כ נפסק: בדרך החיים ובנודע ביהודה כתבו לחדש שנקב שעבר בין אות לאות זה כמו דיבוק אות לאות שבזה נחלקו שני תירוצי הב"י, והיות שנקטינן לחומרא כתירוץ א' אם כן פסול בין בשעת כתיבה ובין אחר כתיבה מספק, ורק בנקב שלא מגיע בין אות לאות דהיינו שיש עכ"פ הקף גויל לנקב שאצל האות כשר לתירוץ א' בין בשעת כתיבה ובין אחר כתיבה, ולתירוץ ב' בשעת כתיבה פסול, ולאחר כתיבה כשר, אך הרב בביה"ל הקשה וחלק על דבריהם וסובר שאף בנקב בין אות לאות לא הוי כמו דיבוק בין אות לאות ודינו כנקב רגיל שלא מגיע בין אות לאות, שלאחר כתיבה כשר לכו"ע ובשעת כתיבה לתירוץ א' כשר ולתירוץ ב' פסול, אם כן לביה"ל לאחר כתיבה תמיד כשר, אך מ"מ להלכה חשש הביה"ל לשיטתם והתיר רק בצירוף עוד קולא כגון שהאות גדולה יותר מהשיעור ונקב נעשה בסופו באופן שאפילו ינקה מקום הנקב ובשיעור של הקפת גויל ישאר ג"כ שיעור הראוי לאותו אות, אך סיים שיותר טוב אם יוכל לגרוד מעט מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל שאפילו בתו"מ זה מועיל וכמו שהתיר במ"א לגרור קצת רגל הכ"ף סופית שמגיע לסוף הקלף בלי הקף גויל. [עיין בקסת הסופר סי' ז' ס' ז' שכתב שאם ניקב בין אות לאות לאחר הכתיבה כשר, ויש פוסלים, לכן אם אפשר יש לגרוד שם קצת לעשות מוקף גויל, וכתב במשנת הסופר שם ס"ק ל"ה שדעת הקסת הסופר שאם א"א לגרוד יש להקל בזה, וכן דעת הקול יעקב אות ס"ט וכמו שהביאו במשנ"ב איש מצליח הערה 3 שאם א"א לגרור יש להתיר כסברת המתירים, וכן העלו ביריעות שלמה פ"ט ס' ד' ובהלכה ברורה ס' מ"ה שכן עיקר אך אם אפשר טוב לחוש ולגרד מן האותיות שתהיינה מוקפות גויל, אמנם דעת החזו"א בסי' ח' אות ד' ד"ה דינים העולים, להחמיר בזה ולפסול אם א"א לגרוד ביניהם וכמו שהביא בשמו השונה הלכות ס"ק קכ"א, וכן כתב במשנת הסופר שם שדעת שאר פוסקים להחמיר בזה ושכן פסק החזו"א. ולענין סברת הדה"ח והנוב"י עיין בביאור הסופר ד"ה ויש פוסלים, שכתב שאמנם שניהם חידשו אותו דין, אך טעמם וסברתם שונה עי"ש, וכן מה שהעיר הביה"ל על הדה"ח והנוב"י עי"ש שהעיר שקושיית הביה"ל קשה רק על טעמו של הדה"ח אך לא על הנוב"י].