סימן לב · סעיף ט"ו
שלחן ערוך
אם (לד) לאחר שנכתב ניקב (לה) בתוך הה"א או המ"ם כשר אפילו ניקב כל תוכו שהנקב ממלא (לו) כל החלל * אבל בירושלמי משמע (לז) שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף. (לח) ניקב רגל פנימי של ה"א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר להרא"ש: הגה אבל שאר פוסקים (לט) מצריכין כמלא אות קטנה (מ) * והכי הלכתא (ב"י) (מא) * ניקב רגל (מב) הימיני (מג) אם נשתייר ממנו (מד) * מלא אות קטנה * כשר * ואם לאו פסול.
מקורות
אם לאחר שנכתב ניקב בתוך וכו' בגמרא במנחות דף כ"ט עמ' א' אמר אשיאן בר נדבך ניקב תוכו של ה"א כשר יריכו פסול, ופרש רש"י בלשון א' תוכו, רגל פנימי. ירכו, רגל ימני. לשון אחר תוכו, הגויל והחלק שבתוכו. ופסקו הרמב"ם פ"א הלכות תפילין ה"כ ובתרומה כלשון אחרון, ולפי זה אם ניקב תוך הה"א כשר.
אבל בירושלמי וכו' פרק קמא דמגילה ה"ט.
ניקב רגל פנימי וכו' כשר להרא"ש. הרא"ש פסק כלשון ראשון שברש"י ואם כן יוצא חילוק בין ירך ימין של הה"א שצריך שיעור, לרגל שמאל שלא צריך שיעור וכשר בכל שהוא.
הגה אבל שאר פוסקים וכו' כוונתו לרמב"ם והתרומה הנ"ל שפסקו כלשון שני שברש"י, ואם כן ללשון זה אין הבדל בין רגל ימין לשמאל שללשון ב' "תוכו של ה"א" פ' הקף הגויל בתוך האות.
והכי הלכתא (ב"י). כן כתב בב"י וז"ל ומיהו אנן לענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא"ש ז"ל (ועיין בב"ח שנשאר בצ"ע שברמ"א פסק כמו שהכריע בב"י שלא פוסקים כהרא"ש, אך בשו"ע משמע שלא פוסק כך אלא כהרא"ש, אמנם עיין בלשכ"ה בחקירה ד' מה שכתב ליישב בדוחק את השו"ע, וכן עיין עוד בזה בבירור הלכה ס"ק מ"א).
ניקב רגל ימני וכו' במנחות כ"ט עמ' א' על מה שאמר אשיאן "ניקב ירכו פסול", אמרו בגמרא אמר רבי זירא לדידי מפרשא לי מיניה דרב הונא אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול.
משנ"ב ס"ק ל"ד
(לד) לאחר שנכתב וכו'. נקדים ב' הקדמות ואח"כ נבאר בעזה"י. א' כל אות צריך שיהא עליו צורתו הראוי לאותו אות וא"ל פסול ובזה אין חילוק אם לא נכתב כהלכתו או אם אח"כ נתקלקל. [וכן כתב בהלכה ברורה ס' מ"ב].
המשך ס"ק ל"ד. ב' כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה ובדין זה יש שני פרטים:
א. דוקא אם לא היה מוקף גויל קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נעשה נקב או קרע סמוך לאות מבחוץ ועי"ז אינו מוקף גויל כשר וכמו שיתבאר בסעיף ט"ז בשו"ע.
ב. ב' דעת רוב הפוסקים דאין צריך להיות מוקף גויל רק מבחוץ להאותיות ולא בתוכן חוץ מהירושלמי שמחמיר בזה.
ועתה נבוא לבאר השו"ע אם לאחר שנכתב ניקב וכו' הטעם דבפנים אין צריך להקפת גויל ולפ"ז אפילו אם הנקב קודם כתיבה כשר והאי דנקט אם לאחר שנכתב ניקב משום דלכתחלה אין לכתוב אפילו אם הנקב באמצע חללו ואין ממלא את תוכו [וכן כתב בקסת הסופר בחקירה ד' דמלתא דפשיטא היא עי"ש, וכן כתב בהלכה ברורה ס' מ"ג].
המשך ס"ק ל"ד. אבל באמת אם עבר וכתב אפילו אם היה הנקב קודם שנכתב כשר וא"צ שום תיקון.
משנ"ב ס"ק ל"ה
(לה) בתוך הה"א. וה"ה שאר אותיות שיש להן ג' דפנות ויש חלל בתוכו אבל ך' פשוטה וכ"ש וי"ו וכדומה לאו תוך מיקרי [וכן כתבו במשנת הסופר סי' ז' ס"ק ל"ג וביריעות שלמה פ"ט ס' ז' ובהלכה ברורה ס' מ"ו].
משנ"ב ס"ק ל"ו
(לו) כל החלל. ואפילו נגע הנקיבה באות גופא כל שנשאר שריטה דקה מבחוץ כשר דאין שיעור לעובי האותיות [וכן כתב במשנ"ב לקמן ס"ק מ"א ובמשנת הסופר סי' ז' ס"ק ל'].
משנ"ב ס"ק ל"ז
(לז) שגם בפנים וכו'. וא"כ דינו כמבחוץ אם היה הנקב בתוכו קודם כתיבה פסול ועיין בט"ז ובפמ"ג בשם הלבוש שיש להחמיר כהירושלמי. [שים לב דעת המשנ"ב להחמיר כהירושלמי בנקב בשעת כתיבה דוקא וכמו שכתב בס"ק ל"ד, (וכן החמיר אפילו בלא ניקב כל תוכו של האות אלא ניקב תוכו מצד אחד וכמו שכתב בביה"ל ד"ה אבל) אך בשעת הדחק שלא נזדמן לו סופר שיכול לקלוף בטוב מעט סמוך לנקב כדי שיהיה מוקף גויל יכול לסמוך על הפוסקים שמכשירין אפילו ניקב כל תוכו בשעת הכתיבה (וכמו שכתב בביה"ל) ואם ניקב אחר כתיבה כשר, אך בקסת הסופר סי' ז' ס' ז' משמע לכאורה שרק בניקב אחר כתיבה וא"א לגרוד ולעשותו מוקף גויל כשר אך לא בשעת כתיבה, וכן במשנת הסופר שם ס"ק ל"ב נישאר בצ"ע למעשה אם להכשיר כהמשנ"ב אף בשעת כתיבה, אך הוסיף בשער הציון שם ס"ק ע"ג שבניקב אחר הכתיבה קיל טפי, ועיין בשונה הלכות ס"ק ק"כ שכתב בשם החזו"א סי' ח' ס"ק ד' שלמד שהשו"ע משמע שמחמיר בניקב כל תוכו אפילו לאחר כתיבה ובשעת הדחק יש להקל אפילו בשעת כתיבה. ועיין בקול יעקב אות ס"ט שפסק לפסול אם ניקב כל החלל בין בשעת כתיבה ובין אחר כתיבה ורק אם לא ניקב כל תוכו אחר כתיבה וא"א לעשותו מוקף גויל כתב להכשיר, אך עיין במשנ"ב איש מצליח בהערות שבסוף המשנ"ב וכן ביריעות שלמה פ"ט ס' ה' – ו' שכתבו שבשעת הדחק יש להכשיר בניקב כל תוכו לאחר הכתיבה אם א"א לגרד מסביב לנקב, ובניקב לאחר כתיבה ולא ממלא הנקב כל החלל כתבו שלכתחלה יש לעשותו מוקף גויל ע"י גירוד, ואם א"א לעשותה מוקף גויל כשרה, ובהלכה ברורה ס' מ"ג כתב שבשעת כתיבה אם עבר וכתב והנקב לא ממלא את כל החלל מבפנים והאות מוקפת בקלף חלק מכל צדדיה יש להקל, ואם ניקב לאחר שנכתבה האות אם אין הדיו נוגע בנקב ויש קלף חלק מכל צדדיה יש להקל ואם הנקב גדול יגרוד מן הדיו סביב כדי שיהיה קלף חלק מקיפה מכל צדדיה וכשרה ובס' מ"ד כתב שאם אין הנקב ממלא את כל החלל אלא הוא מצד אחד של האות כשרה ומ"מ אם אפשר נכון לגרור סמוך לנקב כדי שתהא מוקפת גויל מכל צדדיה].
המשך ס"ק ל"ז. ודע דלהירושלמי צריך הקפת גויל בכל הצדדים מבפנים כמו מבחוץ ע"כ אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה אצל האות ועי"ז איננו מוקף גויל יש לגרור מעט מבפנים מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל ועיין בביאור הלכה סוף ד"ה אבל בירושלמי וכו'. [עיין בהערה הקודמת מה שכתבנו].
משנ"ב ס"ק ל"ח
(לח) ניקב. וה"ה אם נמחק קצת מהדיו ולא ניקב [וכן כתב במשנת הסופר סי' ז' ס"ק כ"ג ובבירור הלכה ס"ק מ"א].
המשך ס"ק ל"ח. ודוקא בה"א פליג הרא"ש ומכשיר אם נשאר כל שהוא בין למעלה מהנקב ובין למטה דסבר דאין שיעור להנקודה התלויה בה ואפילו אם כתב מתחלה רגל קצר כזה כשר להרא"ש אבל בשאר אותיות כמו חי"ת וכדומה גם הרא"ש מודה דהרגל השמאלי דינו כמו רגל ימיני [וכן כתב בבירור הלכה ס"ק מ"א].
משנ"ב ס"ק ל"ט
(לט) מצריכין כמלא וכו' ומיירי בענין שאין בו חסרון משום הקפת גויל כגון שניקב לאחר הכתיבה כדבסמוך סט"ז בסופו דאל"ה פסול אפילו אם נשתייר יותר מכמלא אות קטנה גם להרא"ש. [וכן כתב בבירור הלכה ס"ק מ"ב].
משנ"ב ס"ק מ'
(מ) והכי הלכתא. מדבריו אלו משמע דלא להחמיר בלבד פסק כדעת ש"פ אלא דפשיטא ליה דהלכה כוותיהו וא"כ צריך להזהיר מאד להסופרים שנכשלין בזה [וכן פסקו בקסת הסופר סי' ז' ס' ו' ובקול יעקב אות נ"ד ובהלכה ברורה ס' מ"ו, ולענין מה שכתב במשנ"ב שלדינא פסק כן ולא מטעם חומרא עיין לקמן בביה"ל ד"ה והכי הלכתא, מה שכתבנו בזה].
המשך ס"ק מ'. ובתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן לכאורה לא מהני שום תיקון אפילו התינוק קוראו לאות כיון שאנו רואין שאין לו צורת אות דבלא זה לא מקרי ה' לפי דעת אלו הפוסקים וכדלקמן בסכ"ה עי"ש. ומ"מ נראה דיש להקל ע"י תיקון ודומיא שהקיל הפמ"ג בכף פשוטה שעשאו מרובע ע"י תיקון עי"ש. [וכן כתבו בשונה הלכות ס"ק קי"ב שאפשר לתקן בתו"מ ובמשנת הסופר סי' ז' ס"ק כ"ו (והוסיף בביאור הסופר שם ד"ה פסול, שרק בירך פנימי יש תיקון, אך לא בירך הימני שאם אין כמלא אות קטנה פסול ולא מועיל תיקון)].
משנ"ב ס"ק מ"א
(מא) ניקב. וה"ה אם נפסק האות בלא נקב או נמחק קצה האות ומיירי השו"ע באורכו וה"ה אם נפסק קצת מעוביו בין ע"י נקיבה או ע"י מחיקה אם נשאר שריטה דקה שחור כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר דאין שיעור לעובי האותיות, [וכן כתבו בקול יעקב אות נ"ה ובמשנת הסופר סי' ז' ס"ק ל' ובהלכה ברורה ס' מ"ח, אמנם עיין בביאור הלכה ד"ה ניקב רגל, שנישאר בצ"ע דשמא בעינן דוקא עובי כשיעור אות קטנה ועיין לקמן בביה"ל מה שנכתוב בזה בשם האחרונים].
המשך ס"ק מ"א. אלא דבניקב בין בעוביו בין באורכו בעינן שניקב לאחר הכתיבה וכדלקמן בסט"ז [ממ"א ודה"ח] [וכן כתב בבירור הלכה שם].
משנ"ב ס"ק מ"ב
(מב) הימיני. של ה"א. כתב הפמ"ג נראה לי דה"ה לשאר אותיות כגון ד' ל' פ' פשוטה צ' פשוטה קו"ף רי"ש או תי"ו או חי"ת [לכאורה בחי"ת בין רגלה הימיני או השמאלי] אם נשאר מהירך הימיני כיו"ד די בכך עכ"ל. [וכן כתב במשנת הסופר סי' ז' ס"ק כ"ז וציין שכן כתב בלשכ"ה סי' ח' ס"ק ה', וכן כתב בהלכה ברורה ס' מ"ו].
המשך ס"ק מ"ב. ועיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות באות ל' ופ' פשוטה וצ' פשוטה וקו"ף ובאות תי"ו.
משנ"ב ס"ק מ"ג
(מג) אם נשתייר. היינו מהנקב לצד מעלה ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב אפילו אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קראה לאות כיון דאנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו וכמו שנתבאר בסמוך בשם הט"ז. [וכן כתב כל זה במשנת הסופר סי' ז' ס"ק כ"ח, וביריעות שלמה פי"ג ס' ט"ו ובהלכה ברורה ס' מ"ט, ועיין לקמן בביאור הלכה ד"ה כשר, מה שכתבנו בזה].
המשך ס"ק מ"ג. אבל אם נשתייר מהנקב ולמעלה [או מההפסק ולמעלה אם נפסק האות באמצע] כשיעור אות קטנה כשר ואין צריך להראותו לתינוק וה"ה אם כתב לכתחלה רגל קטנה קצרה כזה דכשר ועיין ביד אפרים ובביאור הלכה. [ועיין שם מה שנכתוב בזה].
משנ"ב ס"ק מ"ד
(מד) מלא או"ק. היינו יו"ד ובקוץ התחתון שלו לפי מה דפסק לקמן בסי' ל"ו בב"י דלא מיקרי יו"ד בלא קוץ התחתון. [הנה מדברי המשנ"ב יוצא ששיעור אות קטנה כשני קולמוסים או כקולמוס וחצי, שגוף היו"ד קולמוס ורגלו עוד קולמוס או חצי קולמוס, ועיין בביאור הסופר סי' ז' ד"ה כשיעור, וביריעות שלמה פ"ט הערה 21 שהתקשו בזה והביאו בשם החזו"א סי' ז' שג"כ התקשה בדברי המשנ"ב בזה (וכן ציין בשונה הלכות ס' קי"ב שהחזו"א כתב שדברי המשנ"ב סותרין זה את זה עי"ש) ועי"ש מה שכתבו בזה, וביריעות שלמה שם כתב ליישב כוונת המשנ"ב ששיעור או"ק קולמוס ומשהו, והביאו בשם הקול סופרים ששיעור אות קטנה היינו כשיעור רגל היו"ד והוא שיעור קולמוס אחד מאותו הכתב, אך בביאור הסופר שם כתב שאם נשאר מעט פחות מעובי הקולמוס אין לפסול ועיין בהלכה ברורה ס' מ"ז שכתב ויש מחמירים להצריך שיהיה בה כשיעור אות יו"ד עם העוקץ התחתון שלה ועיין עוד בבירור הלכה ס"ק מ"ד מה שכתב ליישב את דברי המשנ"ב אך לבסוף סיים שמ"מ עדיין צ"ע לענין דינא. אמנם דעת החזו"א בסי' ז' לחלק שברגל ימין של הה"א צריך כמלא יו"ד ורגל שלו לפי כתב זה, וברגל שמאלי של ה"א סגי בשיעור יו"ד קטנה שבקטנה עם רגל שלה ועיין לקמן בביאור הלכה ד"ה מלא או"ק].
סיכומי באורי ההלכה
בענין ניקב תוכו של ה"א מצד אחד סמוך לאות ובענין ניקב כל תוכו.
ד"ה אבל בירושלמי: הביא בביה"ל את דעת הט"ז (בס"ק ח') שחידש שאם ניקב תוכו של הה"א מצד אחד סמוך לאות אין לפסול אף לירושלמי, ובדה"ח כתב שדברי הט"ז הולכים לפי תירוץ א' שבב"י אך לפי תירוץ ב' אף בניקב מצד אחד פסול לירושלמי. ובביה"ל הביא ירושלמי במגילה פ"א מפורש שפוסל אף בניקב מצד אחד ודלא כהט"ז, ולדינא הכריע בביה"ל שבמקום הדחק שלא נזדמן לו סופר שיכול לקלוף מעט סמוך לנקב לעשותו מוקף גויל יכול לסמוך על הפוסקים שמכשירים אפילו בניקב כל תוכו. [ועיין לעיל בס"ק ל"ז במשנ"ב בהערות שכתבנו דעות האחרונים בזה].
בענין הסבר דברי הרמ"א שכתב "והכי הלכתא".
ד"ה והכי הלכתא: דעת הביה"ל שהרמ"א הכריע לדינא שרגל שמאלי של הה"א שוה לרגל ימין, ולא מטעם חומרא כתב כן אלא מדינא, אך דעת דה"ח בהלכות ס"ת שהרמ"א כתב כן מטעם ספקא דדינא לחומרא, ודחה בביה"ל שמהד"מ הארוך לא משמע כן ששם הכריע כהמרדכי שמכשיר בניקב כל חללו, אם כן רגל שמאלי ורגל ימין שווים (שצריך שישאר כמלא אות קטנה) שהא בהא תליא (חוץ מדעת הב"ח שסובר שהטור מיקל בשניהם) [עיין בביאור הסופר סי' ז' ד"ה רגל השמאלי, שהעיר על הביה"ל שהמעיין בד"מ הארוך לא רואה הכרעה בזה, ועי"ש שהסכים לסברת הדרך החיים שהרמ"א פסק כן מספק ונפ"מ לענין הוצאת ס"ת שלא מוציאים אחר אם לא נשאר ברגל שמאלי כמלא אות קטנה ועיין עוד בבירור הלכה ס"ק מ"א מה שכתב ג"כ לישב את סברת דרך החיים ושנפ"מ לענין הוצאת ס"ת, ועיין לעיל במשנ"ב ס"ק מ' בהערות מה שכתבנו בשם האחרונים].
בענין אם נשאר בעובי הרגל הימיני כחוט השערה אם כשר.
ד"ה ניקב רגל הימיני אם נשתייר וכו': ציין בביה"ל את המ"א בס"ק ט"ז שהביא את המאירי המובא בב"י שאם נשתייר בעובי הרגל כמו וא"ו או יו"ד דקה כשר, והוסיף הטעם בשם הפמ"ג משום שאין שיעור לעובי האותיות, ודייק בביה"ל שלפי זה לכאורה ה"ה אם נשאר כלשהוא כשר, אך התקשה לפי זה שמהגמרא במנחות דף כ"ט עמ' א' לא משמע כך מהלשון שמובא שם "ניקב יריכו אם נשתייר הימנו כמלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול", משמע שאם נשאר כל שהוא פסול, אך סיים בביה"ל שכל זה אינו מוכרח כי אם לפי פירושו ושיטתו של המאירי בגמרא (עיין בב"י שהביאו) משא"כ לדידן לא עוסקת הגמרא כלל בנפסק האות מעוביו ואין צריך שישאר בזה כמלא אות קטנה, אך סיים צ"ע היות והמ"א הביא את שיטת המאירי להלכה. [וכן כתב בשונה הלכות ס' קי"ז שהרב נשאר בצ"ע אם סגי בעובי כלשהוא או צ"ל לכה"פ כמו עובי יו"ד או וא"ו, אמנם עיין בקול יעקב אות נ"ה שפסק להכשיר בעובי כחוט השערה וכן כתבו במשנת הסופר סי' ז' ס"ק ל' ובבירור הלכה ס' מ"ח ועי"ש בביאור הסופר ד"ה כמו וא"ו, שכתב ששאר האחרונים הבינו אחרת מהביה"ל בדברי המ"א והמאירי ושדעת המאירי להקל ג"כ דסגי בכל שהוא, ועי"ש איך שתירץ על פי הסבר החזון איש סי' ח' ס"ק ה' את קושיית הבה"ל מהגמרא במנחות דף כ"ט עמ' א' וציין דבריו ג"כ בשער הציון להלכה ברורה ס"ק קנ"ז והסכים לדבריו].
בענין באיזה כתב משערין אות קטנה.
ד"ה מלא או"ק: אם הכתב בינוני לכאורה לא מועיל כמלא אות קטנה מכתב קטן שאל"כ אין שיעור לדבר אבל בכתב גדול נראה ודאי שמועיל כמלא אות קטנה מכתב בינוני [אמנם בשונה הלכות ס' קי"א כתב שדעת החזו"א סי' ז' שלעולם צריך כמלא אות יו"ד ורגל שלו בכתב זה, אמנם ברגל שמאלי של הה"א סגי בשיעור יו"ד קטנה שבקטנה עם רגל שלה וכן ציין בשער הציון להלכה ברורה ס"ק קנ"ו שהחזון איש השיג על המשנ"ב בזה, וכבר כתבתי לעיל במשנ"ב ס"ק מ"ד בהערות שדעת משנת הסופר סי' ז' ס"ק כ"ה וכן יריעות שלמה פ"ט הערה 21 שמשערין רק ברגל היו"ד של אותו כתב בין ברגל ימין ובין ברגל שמאל דהיינו כשיעור קולמוס עי"ש].
בענין אם נשאר כמלא אות קטנה אם צריך להראות לתינוק, ובענין אם הולכים אחר תינוק לחומרא.
ד"ה כשר: דעת הביה"ל שמכל האחרונים משמע שאם נשאר כמלא אות קטנה סגי ולא צריך להראות לתינוק, ודלא כיד אפרים שמסתפק בזה (ועי"ש מה שהעיר על דבריו) והטעם שלא צריך להראות, כיון שקים להו לחז"ל באות ה' וכדומה שזה שיעורן בעצם, ולכן אין צריך להראות לתינוק שהוא לא מורגל בתמונה כזו (של רגל קטנה) כיון שכל אחד לכתחלה כותב אות ארוך, ובדיעבד אם הראו לתינוק שלא חכים ולא טיפש ולא יכל לקרותו יש להחמיר ואף שבחי"ת עם חטוטרת (לקמן בס' כ"ה) מבואר שקריאת תינוק לא גורע, כי שם אין מורגל כלל בחי"ת עם חטוטרת שאפילו היה נכתב כתיקונו היה קוראו כב' זיני"ן משא"כ בעניננו [ועיין במשנת הסופר סי' ז' ס"ק כ"ח שהביא את דברי המשנ"ב והביה"ל והוסיף שיש אומרים שאף שנשאר כמלא אות יו"ד יש להראותו לתינוק ובבירור הלכה ס"ק מ"ח פסק ג"כ כהביה"ל. ולענין שהולכים אחר תינוק לחומרא כן כתב במשנת הסופר שם ס"ק כ"ח כדעת הביה"ל (ועיין לקמן) אמנם עיין בקול יעקב אות ס"ה שהביא בשם החיד"א בלדוד אמת סי' ט"ו אות י"ג שאם חכם ראה שהאות כשרה על פי הדין, לא משגיחים בתינוק לחומרא, וכן העתיקו בשמו במשנ"ב איש מצליח הערה 2, וכן העלה ביריעות שלמה פי"ג ס' ג', וציין שם בהערה 9 שכן כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' ח' אות ב' לגבי אותיות נ' ו' הסמוכות זה לזה ותינוק קוראו מ"ם שהואיל ונראה לכל בר דעת כשתי אותיות הרי הן כשרות ושכן כתב בחיד"א שם ובהלכה ברורה ס' נ' הביא בסתם שאין לחוש לתינוק והוסיף ויש מחמירים בזה, ועיין עוד בביאור הסופר סי' ה' באות ו' ד"ה יקראנה, שהאריך בזה והסכים עם הקול יעקב שבתו"מ שא"א לתקן יש להקל בדיעבד, והוסיף שגם המשנ"ב איירי רק היכא שבלאו הכי יש אומרים שאין להכשירו כגון בזיי"ן עם רגל קצרה וכן באות שנשאר כמלא אות קטנה שיש אומרים שצריך תינוק מן הדין אבל היכא שמדינא ודאי אין צריך תינוק בזה לא העתיק המשנ"ב את השכנה"ג להחמיר, וא"כ בתו"מ שא"א לתקן אפשר שיש לסמוך על הקול יעקב עי"ש. ועיין עוד בסי' ו' ס' א' בביאור הסופר ד"ה שיש בה ספק, שג"כ דיבר בענין וכתב שאף אם ננקוט כסברת המחמירים היינו דוקא היכא שיש ריעותא ושינוי מסויים (עי"ש בסוגרים מה שכתב) אבל היכא שהשינוי באות הוא זעיר מאוד שקשה לכנותו אפילו בתורת קצת ריעותא אלא יותר נכון לכנותו בתור שינוי מעט מדקדוק הכתיבה דזה ודאי לכו"ע אין לפסול דיעבד אפילו אם תינוק לא יכירנו, שבזה ודאי אמרינן שהחיסרון בתינוק ועי"ש ראיותיו בזה].
בענין אם הפירוד לא ניכר להדיא אם מצרפים מה שלמטה מהנקב.
ד"ה ואם לאו פסול: ואף אם הפירוד לא ניכר להדיא ותינוק קוראו לאות לא מצרפין מה שלמטה מהנקב או ההפסק, וכל זה בלא תיקון אך לענין תיקון יתבאר בסמוך בס' ט"ז [וכן כתבו בקול יעקב אות ס"ד ובשער הציון למשנת הסופר סי' ז' אות נ"ו ובהלכה ברורה ס' מ"ט, וכן כתב ביריעות שלמה פי"ג ס' ט"ו שכל זה שלא מצרפים מה שלמטה מהנקב זה רק לידע אם האות כשרה כמות שהיא, אך לענין תיקון מועיל קריאתו של תינוק בתו"מ אם יודע לצרף כדי שלא יחשב שלא כסדרן עי"ש, ועיין לקמן שנכתוב מתי מועיל לתקן פיסוקים].