פרק ד - בואו חשבון · העבירה הכי חמורה היא ביטול תורה
כותב הגר"א במשלי (א, כג) ידוע שהמצוה הגדולה מכל המצות היא לימוד התורה, ולהיפך העבירה הגדולה ביותר זה דברים בטלים ולצנות, שהם ביטול תורה.
ובעוונותינו הרבים מי הוא זה שחש כראוי בחומרת עניין ביטול תורה, שכאמור הוא חמור מכל העבירות רח"ל, ומי הוא זה שמכיר בערך לימוד התורה. אמר ר' יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות פ"ו מ"ב).
הסביר הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, שעלול האדם לטעות ולחשוב שהגורמים לעלבון התורה הם אותם אנשים שאינם עוסקים בתורה כלל. אבל מי ששוקד על דלתות התורה יום יום אינו גורם עלבון לתורה. אבל זוהי טעות כי ודאי אותם שאינם מצויים בתורה כל עיקר, עסקם חמור מאוד, אולם עיקר עלבון התורה שעליה מכרזת בת קול בכל יום. "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" מצויה דוקא ביושבי אוהלה של תורה, כי אדם שיושב ליד הגמרא ותוך כדי לימוד מדבר דברים בטלים נמצא שהוא מחשיב באותה שעה את דיבוריו יותר מהתורה הקדושה, היש עלבון גדול מזה? כי בתאוותו לדברים בטלים דחה את לימודו מפניהם, וזהו עלבון גדול מאוד (קובץ "חיזוק" תשס"א עמ' לד).
הנה כשנביט באורחות חייו של ר' אליהו מוילנא זצ"ל, נראה איזה מסירות נפש היתה לו לתורה. בהקדמה לחיבור הגר"א על השו"ע או"ח, מספר ר' אברהם בנו של הגר"א, על אחיו (בנו של הגר"א) שהיה איש תם וישר וירא אלוקים ושמו ר' שלמה זלמן, אביו אהב אותו כי הכיר בו מידת טובו וצדקותו. והנה פעם אחת נפל למשכב ר' שלמה, ולפני ששב לאיתנו הסכים הגר"א בדעתו לנסוע אל המקום אשר הכין להתבודד, שהמרחק היה שבע פרסאות (בערך 28 קילומטר). ובבוקר נסע אל המקום ההוא להתבודד כפעם בפעם, (כנראה שזה היה מקום קבוע שהיה מתבודד בו). והנה כשהלך באותה פעם כאילו נסגרו דרכי הטבע, כי בדרך כלל האב קשור לבני ביתו, והנה הלך לו הגר"א עד ששכח את ביתו ובניו יותר מחודש ימים, וזה מרוב אהבתו לתורה שכ"כ היה שקוע בלימוד עד ששכח את משפחתו. ומה גרם לו לחזור? פעם אחד הלך הגר"א לבית הרחצה, ומכיוון שאסור להרהר שם בד"ת התחיל לעיין בענייניו ונזכר שכבר עבר כחודש ימים מזמן שעזב את ביתו. כשבנו חביבו היה חולה ושוכב על ערש דוי, נכמרו רחמיו וציוה לאסור את רכבו ולשוב לביתו לדעת מה שלום בנו.
ממעשה זה יש ללמוד הרבה דברים, אולם אחד הדברים שיש לשאול הוא, וכי היה חסר לגר"א היכן ללמוד שהיה צריך ללכת להתבודד וללמוד מרחק של שבע פרסאות.
התשובה היא: שהיו לו הרבה מקומות, אולם צריך לדעת שסוד ההצלחה והסייעתא דשמיא כדי לזכות לתורה, הוא כשהאדם יוצא מחוץ לביתו ללמוד תורה, כמו שאמרו במדרש שיר השירים על הפסוק "האלף לך שלמה ומאתיים לנותרים את פריו", האלף ללומדים שלא במקומם שיוצאים מחוץ לביתם, ומאתיים ללומדים במקומם, והיינו שמובטח ללומדים שלא במקומם הצלחה וסייעתא דשמיא פי חמש. וכן אמרו בתלמוד הירושלמי שברית כרותה היא שהיגע בתלמוד בבה"כ לא במהרה הוא משכח.