אור ברסלב
ספר עמל ישראל פרק ד - בואו חשבון

ספר עמל ישראל

פרק ד - בואו חשבון

פרק ג - מיעוט שינה

נאמר בגמ' (בבא בתרא עח:) אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים בואו חשבון (במדבר כא, כז). המושלים, אלו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה. (פירש רש"י שמתבטל מריוח ממון בשביל שעוסק במצוה, או שנותן צדקה ומחסר ממונו) כנגד שכרה (שכר מצוה המרובה לעתיד לבוא). ושכר עבירה, (מה שמרויח עתה מן העבירה שעשה) כנגד הפסדה. (ההפסד שיקבל לעתיד לבוא). אם אתה עושה כן, עליך הכתוב אומר תבנה ותכונן, תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב.

באיזו מצוה יוכל לכבוש את יצה''ר

הסיבה שהסמיכו חז"ל את הרעיון המוסרי בואו נחשב חשבונו של עולם על הפסוק "בואו חשבון" תבנה ותכונן עיר סיחון, היא מפני שהמדובר שם על מלחמת סיחון נגד מואב, ללמדנו שכשם שבמלחמה טבעית נאמר "בתחבולות תעשה לך מלחמה" והצד שרוצה לכבוש את מדינת האויב מבקש לו מקום איסטרטגי, שמשם יהיה לו נוח לכבוש את כל המדינה. כך הוא במלחמה שכנגד יצר הרע. המצווה הכי חשובה שממנה יוכל לכבוש את היצר הרע היא לימוד תורה, כמו שאמרו חז"ל (קידושיו ל:) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, כי רק כח התורה גורם להחליש או לבטל את כח היצר הרע, ועל כן מי שרואה שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה, שהיא "איילת אהבים ויעלת חן", והיא אגוני מגנא ואצולי מצלא, ומשם יכבוש את היצה"ר גם לגבי שאר מצוות התורה (ענף עץ אבות עמ' עו).

כמה זמן יכול בחור ישיבה או אברך ללמוד ביום

הגה"ק ר' אלחנן וסרמן הי"ד אמר לעת זקנותו שאפי' בחור שהוא בעל כישרונות בינוניים אם ילמד בהתמדה שתים עשרה שעו' ביום מובטח לו שיצמח גדול בתורה (אור אלחנן ח"א עמ' כז). ואם האדם יעשה חשבון כל יום, הוא ימצא שיש בידו ללמוד לפחות בין עשר לשתים עשרה שעו' ביום.

כותב החוסן יהושע (בפרק התיכון פרק ח') שכל אדם צריך לעשות חשבון פרטי בכל יום ולשאול את נפשו אנה פנו שעותיה? בואו ונחשב, עשרים וארבע שעו' יש ביממה, שעתיים לתפילה על דרך הממוצע, שחרית שעה, מנחה חצי שעה, וערבית חצי שעה, עוד שעתיים לשלוש ארוחות (למחמירים ארבע) קבע לכל היותר, חצי שעה להינפש אחריהם ולהלך ארבע אמות, חצי שעה להתרחץ, שעתיים לסידורים, שש שעו' לשינה, בסה"כ הם שלוש עשרה שעו'. והשאר לתורה, ונמצא שלכל אדם יש אפשרות ללמוד בקלות אחד עשרה שעו' ביום.

אולם במציאות הרבה בני תורה בקושי מוצאים את עצמם לומדים שש שבע שעות ביום, וא"כ להיכן בורח כל הזמן שחישבנו?

ובאמת הדברים שגורמים להגיע למצב הזה הם רבים: למשל: שיחות בטלות שמאריכים עם בנ"א, מאריכים על השולחן יותר מדי, שקועים בשינה יותר מדי, סקרנות לדעת כל דבר שמתרחש בעולם, מאריכים במנוחה להינפש מכל יגיעה מועטת, וכדו'.

על מה מבזבזים את רוב הזמן?

לכן חובה מוטלת על כל מי שחס על חייו לחקור ולתור אחרי הדברים שבהם הוא מכלה את זמנו. וכן יש לחשב את הזמן שנמצאים בבית המדרש, ישנם בני תורה שאף שמגיעים לסדר של שמונה שעו' בכולל או בישיבה פעמים רבות חצי מהזמן בורח להם. וזה משום שמבטלים אותו על דברים בטלים, ונמצא שגם בבית המדרש צריך לחשבן את הזמן, ואם אינו מנוצל כראוי צריך לבדוק היכן מכלה את זמנו.

אמר אחד החכמים נעשה חשבון ונראה כמה זמן מסדר הלימוד בכולל או בישיבה בורח לאדם, אפי' שפעמים זה לצורך.

א. בדר"כ האדם יוצא להתפנות פעם או פעמיים בסדר.

ב. ואם באמצע הסדר יוצא לשתות כוס קפה, גם זה לוקח זמן.

ג. זמן אחר חיפוש ספרים.

ד. כשמגיע ללמוד עם החברותא אז לפעמים מעלים דברים שאינם קשורים ללימוד.

ה. פעמים שתופסת אותו מחשבה שאינה קשורה ללימוד, והוא נמשך אחריה זמן מה.

ו. ונוסיף שיש גם תפילה בתוך הסדר שזה לבד 20 דקות.

ז. וכאן מדובר על אדם שמגיע בזמן, אבל אם הוא מאחר, צריך להוריד גם את זמן האיחור.

ח. וכן לכל "הנגנים והזמרים" למיניהם שמזמרים במקום ללמוד. ישנם בחורים שמגיעים לבית המדרש ופשוט מאוד רוב הזמן מבטלים בשירה, שרים שירים במקום ללמוד.

שמירת הזמן והסדרים הוא אחד היסודות החשובים לכל בן תורה באשר הוא, ומביא את האדם לחשקת התורה, רבותינו לימדונו שהמקפיד על סדרי הלימוד יש בידו כלים מתאימים לעלות ולהתעלות עד בלי די, וכן להיפך, חלילה. מי שאינו יודע ששעה היא שעה, וסדר הוא סדר עלול ביום מן הימים למצוא את עצמו מחוץ למסגרת, והעובדות בשטח מדברות בעד עצמן.

כאן זה לא שיעור למוזיקה

לפעמים נכנסים לבית המדרש ובמקום לשמוע ניגון של גמ', שומעים שירים, זה שר שיר פלוני, וכן זה. וההוא שם מתופף, כאילו מתקיים כאן שיעור ל"מוזיקה". במקום לשאוף להיות ת"ח שואפים להיות זמרים. ולא עוד אלא שאת כל זה עושים מול הגמ' הפתוחה. שזה גורם בזיון לתורה, שבמקום ללמוד בזמן שהגמ' פתוחה, יושבים ושרים שירים ומבטלים תורה. גם את הזמן הזה צריך להוריד מהסדר.

ובקיצור יוצא לאדם בקושי אבל ממש בקושי שעתיים נטו של לימוד בכל סדר.

ולצערנו ישנם פעמים שהאדם לומד אפי' פחות מזה, ואם כך היא צורת הלימוד, וזה קורה הרבה פעמים משום שזה כבר הרגל, מצבו לא טוב. וחבל מאוד. משום שלא על מנת כן מינו אותך בשמים להיות אברך, או בחור ישיבה שמשמש את המלך יום שלם.

מי שחלקו מיושבי ביהמ''ד קיבל טובה מעל כולם

הפלא יועץ בערך "אהבה" לקב"ה" כותב, שמי שהקב"ה שם חלקו מיושבי בית המדרש, נמצא שקיבל טובה גדולה על האחרים, עכ"ל.

הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל כותב, שכל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' ולשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם הרי זה נתקדש קדש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזיכה לכוהנים וללוים.

ומי שיושב ולומד יום שלם בבית המדרש צריך להרגיש ממש שקיבל טובה גדולה מעל כולם, זכות שלא כל אחד זוכה לה, שהרי אם נעשה חשבון נמצא שמכל היהודים שיש בכל העולם, אולי חצי אחוז יושבים ועוסקים בתורה יום שלם.

ננסה לצייר לעצמנו כיצד הכריזו בבי"ד של מעלה שדוקא אתה תהיה מאותם חצי אחוז שלומדים יום שלם.

והנה בב"ד של מעלה ישנו ספר עבה מאוד, שלכל יהודי מעם ישראל יש דף אחד שבו כתוב שמו הפרטי. והנה בי"ד מוציאים את הספר ומתחילים לדפדף ואומרים פלוני לא, וכן פלוני לא, וכן אלמוני לא וכו', הכוונה שלא ילמדו יום שלם, וכן על זה הדרך, וכך מדפדפים המון דפים. וברגע שמגיעים לדף שלך שולפים אותך מתוך הספר ומכריזים בקול גדול בפני כל פמליא של מעלה, פלוני בן פלוני ישב ללמוד יום שלם. איזו שמחה גדולה זו. אם האדם יחיה את זה ויזכיר לעצמו לפני שהוא נכנס לביהמ"ד שאכן קיבל זכות שלא כל אחד זוכה לה, שמתוך אלפי יהודים הוא זכה לשבת יום שלם ולעסוק בתורה, זאת אומרת יום שלם לשרת את המלך, שעל כך ביקש דוד המלך ע"ה (תהילים כז, ד) "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי". נוכל להבין את הזכות שניתנה לנו, ובעקבות זה בעזרת ה' הלימוד יראה אחרת באותו יום. מכיון שנבין במה זכינו וננצל כל רגע.

אילו היו עושים הגרלה בין אלף אנשים על מכונית חדישה או בית חדש, ומתוך אלף המשתתפים, אתה הוא הזוכה הראשון, אין ספק שהחיוך לא היה יורד מעל פניך שבוע ימים בלי הפסקה. ואם כך השמחה היא לגבי זכיה בעוה"ז, כמה יש לנו לשמוח על הזכות שנתנו לנו לשבת וללמוד תורה. ולא עוד אלא יום שלם, יום שלם נתנו לנו רק לגרוף עוד ועוד מצוות, שכרם לא נמסר לאף אדם כמ"ש בישעיה (סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך.

ואם בשמים בחרו דווקא בך שאתה הוא זה שישמש את המלך יום שלם, ודאי שבחרו באדם שכן יכול לזה, ואין ספק שיש בכוחך להתאמץ ולהשתדל. אולם אם האדם לא מתאמץ ולא מנסה להשיג את הנדרש ממנו, זו תביעה חמורה מאוד, משום שיש פעמים שכשרואים שהאדם לא ממלא את תפקידו כראוי בתור אברך, פשוט מאוד נוטלים ממנו את הזכות הזו, וחבל מאוד לאבד מתנה כזו נפלאה.

שלא נאבד את הזכות הגדולה ח''ו

כמה אנחנו רואים אברכים שלאחר כמה זמן עוזבים את הכולל ויוצאים לעבוד, וזה משום שנלקחה מהם הזכות ללמוד כאברך יום שלם, לכן צריך להתעורר ולנצל כל רגע פנוי שיש באפשרותנו ללמוד. אבל כשהקב"ה רואה שאיכפת לאדם מהזמן שלא ילך לאיבוד, אין ספק שתהיה לו סייעתא דשמיא גדולה בתורה ויעלה מעלה מעלה בתורה.

יצר מיוחד ישנו ומצוי – הנקרא "לאחר", השולט כמעט בכולנו. פשוט נלחמים עם הדיוק בזמן. מעטים ישנם המדייקים לבוא לכולל בזמן המדויק, עד שכמעט שאפשר לומר שקל לנו יותר לבוא לפני הזמן מאשר בזמן ממש, "העיקר שלא לבוא בזמן"! ואפשר שהדבר נובע מהמרדנות שישנה בטבע האדם, ולכל הפחות זו היא תוצאת העצלות. כבני תורה מצפוננו צריך לנקוף בחזקה ובעצמה, הרי זו בושה וחרפה נוראה! אחינו יגיעי הכפיים שלא זכו להיות שבתם בבית ה', בשביל לחמם מדייקים המה לעבודתם, מחתימים כרטיס, ועושים הכול בשביל להגיע בזמן. ויותר מכך, כשאותו יגיע כפיים איחר לעבודתו ומנהל עבודתו גוער בו ומאיים עליו – מקבל הוא זאת בסבירות ובצדק. סוף סוף הוא משלם לי, ועבודה זו עבודה! אין מזלזלים בעבודה, ובהחלט מגיע למזלזל בעבודתו לפטרו, כי כך אי אפשר להחזיק עסק! וכמה התנצלויות יתנצל אותו עובד כשהוא מאחר, ויעשה כל השתדלות שלא תארע לו אי נעימות שכזו.

ואילו אנו – בני תורה – התופסים את העסק הכי חשוב ביותר בעולם הנקרא "לימוד התורה", לא מסוגלים לבוא בזמן המדויק. פשוט לא מסוגלים! ולקבל בסבר פנים יפות גערה מהראש כולל או מהמשגיח. מאן דכר שמיה, הלא מיד הבעת פנינו תהא או חוצפנית, או ליותר עדינים – פגיעה. אבל לקבל זאת בסבירות – כמה מאיתנו יבינו זאת. מה רוצה המשגיח – שאני אבוא בדיוק בתשע בבוקר? מה פתאום? עד חצי שעה אפשר לאחר, וחייב ראש הכולל או המשגיח להבין זאת!

התוצאות, נכנעו לנו ראשי הכוללים והמשגיחים, ואכן אנחנו ניצחנו! אולם את מי ניצחנו? ניצחנו את הקדושה, הצלחנו לתת עוז וניצחון לשטן, שהרי זו שאיפתו – לבטלנו מהתורה שאין סם כמוהו להתישו ולבטלו (קונטרס לולי תורתך עמ' 10).

מתוך שלא לשמה יבוא לשמה

הרבה ראשי כוללים מנסים לדרבן את האברכים להגיע בזמן לכולל, ע"י תוספת שכר במלגה. באומרם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. זה מראה כמה חמור מצבינו, שצריכים לשלם לאברכים כדי שיגיעו בזמן. עוד לא מצאנו שום מקום עבודה שהמנהלים משלמים לפועלים תוספת שכר על הגעה בזמן. למה בעבודת ה' צריך לשלם. וכי היא פחות חשובה?

עד כמה לחוס על ביטול תורה

על חשיבות ניצול הזמן בבית המדרש מצאנו כמה גמרות, נאמר בברכות (דף לג.) ת"ר היו יושבים בבית המדרש והביאו לפניהם אור (במוצ"ש) ב"ש אומ' כל אחד ואחד מברך לעצמו. שוא' הגמ' מאי טעמא דב"ש, קסברי מפני ביטול בית המדרש. ומסביר רש"י שהביטול תורה הוא שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגירסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן.

ונמצא שמתבטלים בעניית "אמן" יותר ממה שיתבטלו כשיברך כל אחד ואחד בפנ"ע.

ב"ש חסו על זמנם עד כדי כך שאפי' שיעור זמן של אמירת "אמן" שלוקח בדיוק שניה אחת לענות לא רצו להתבטל מלימוד תורה. מאותו טעם מביאה הגמ' (שם) של בית רבן גמליאל לא היו אומ' מרפא בביהמ"ד מפני ביטול ביהמ"ד.

וזה מלמד אותנו כמה צריך לחוס על הזמן שניתן לנו, ולנצל כל רגע לקיום תורה ומצוות.

גם הירושלמי מספר שר' ירמיה ציוה לפני פטירתו שיכניסוהו לקבר עם שתי מקלות בידיו. ומסביר הירושלמי שר' ירמיה ציווה זאת כדי שיהיה לו קל יותר לקום מן הקבר בתחיית המתים. שואל ר' אלחנן וסרמן הי"ד, נחשוב לרגע איזה הבדל יש בין קימה מתוך הקבר עם מקלות או בלעדיהם? הרי מדובר בחצי רגע לכל היותר? (טובך יביעו עמ' רמב).

ומכאן רואים עד כמה היה חשוב לרבי ירמיה גם חצי רגע לעסוק בתורה. משום שבכל רגע ורגע של ניצול הזמן קונים עולם נצחי. כי ר' ירמיה עשה חשבון על כל צעד וצעד שעשה, ובדק כיצד אפשר לנצל את הזמן בצורה המקסימלית, עד כדי כך שציוה לקברו עם מקלות בידיו, שלעתיד לבוא יעזרו לו לקום מהר יותר.

במשנה באבות מצאנו שביחס ללימוד התורה עצמו, גם התבוננות בפלאי הבריאה נחשבת לירידה עצומה, שכן שנינו, המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. והרע"ב שם מסביר שמדובר באדם שמפסיק ומרוב התפעלות מברך "ברוך שככה לו בעולמו" מ"מ דינו חמור מאוד עד כדי כך שמעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. וכ"ש המפסיק הפסקה בעלמא מדברי תורה כמה חמור דינו, ילקוט לקח טוב (ספר במדבר עמ' מח).

מהי מטרת האכילה?

בספר אור לציון (עמ' קנח) כתב, שיש להזדרז באכילה כפי יכולתו, וירגיל את עצמו לאכול כל דבר, שצריך שתהא אכילתו לשובע ולא לתענוג, על כן צריך לאכול מאכלים מזינים, ולא מטוגנים או מטובלים, ולא יפריע לו העדרם, הם וכיוצא בהם, וכן בסידור הסעודה לא יבזבז מזמנו. אפשר לראות אנשים שבזמן הכנותיהם לאכילה אפשר לאכול שתי ארוחות עם ברהמ"ז כדת. ולא יעבוד את גופו כי אם את אדונו, וע"כ צריך שיחדיר (לעצמו) שהאכילה היא לקיום הנפש ולא להנאת הגוף. כי האדם לא נברא כדי להנות מהעולם הזה, ואדרבה כפי הנאתו בעוה"ז מפסיד שכרו לעוה"ב.

וכן לגבי טבילה במקוה בערב שבת, אדם צריך להזדרז ולא לבזבז זמנו ישנם אנשים שהולכים למקוה וזה בשבילם כמו יום כיף עושים את הכל לאט, עד שנכנסים למקוה לוקח זמן, כיוון שמדברים עם חברים על כל מיני נושאים, וכן כשמתלבשים עושים זאת באטיות. בזמן הזה שנים או שלושה אנשים יכולים לטבול, ואם נחשב את הזמן המיותר שמעבירים שם ונכפיל אותו במספר השבתות בשנה, נמצא שבזבז המון שעו' בהבל וריק.

וכן לגבי כל דבר, אדם צריך לחשב ולבדוק כמה זמן נחוץ לכל דבר שהוא עושה, ולא להפריז על המידה, ולזה צריך שימת לב יתירה. צריך לדעת שהזמן שעובר זה האויב הכי גדול של האדם, וכל שיצה"ר מצליח להעביר לאדם את הזמן בהבל וריק זו הצלחה מוחלטת שלו, ועל כן יתבונן האדם בדרכיו לבל יתן ליצה"ר להצליח בכך, אלא יתגבר ויאזור כוחות לעשות חשבון על כל דרכיו ולנצל את זמנו, וודאי שמשמים יסייעוהו, שהבא ליטהר מסייעין בידו.

מאזן שנתי

אחד הדברים שכלולים במאמר "בואו חשבון" זהו חשבון כללי בסוף כל שנה ושנה מה עשינו בזמן שניתן לנו, כשם שבעל עסק בסוף כל שנה עושה מאזן שנתי ומחשב כמה הוצאות היו, וכמה הכנסות, הוא הדין לגבי בן תורה, שעליו לראות מה למד וכמה למד בסוף השנה. ולכן כדאי מאוד שכל אחד ירשום לו בדף מה הוא עשה באותה שנה. לדוגמא, כל מסכת שלמד ירשום אותה, ואם זכה לחזור עליה כמה פעמים אז ירשום בצד על מסכת זו חזרתי כך וכך פעמים, וכן במשניות, ספרי מוסר ועוד. וכן כל סימן שזכה ללמוד בשולחן ערוך יכתוב וכן הלאה, ויש בזה תועלת רבה.

א. שבסוף השנה כשפותחים את הדף של המאזן השנתי שמחים לראות כמה למדנו, משא"כ כשלא כותב לעצמו אינו יודע מה עשה באותה שנה.

ב. זה מדרבנן ללמוד. כיוון שהוא יודע שירשום זאת בסיכום השנתי, ובסוף השנה הוא רוצה לראות שלמד הרבה.

ג. זה מקנה "שלמות" בדברים שלמד. דהיינו כיון שרושם מה שלמד, אז הוא לא קופץ מספר למספר עד שמסיים את כולו, משום שהוא רוצה לרשום שסיים ספר פלוני או גמ' פלונית, ולא חצאי דברים. וזה הקניין, שהדברים יהיו שלמים. (וודאי שמדובר שלומדים כמו שצריך עם הבנה, ולא לרוץ מהר בלא הבנה).

ואין ספק שאם כל בן תורה יעשה כך, ירשום על הדף את כל מה שעשה באותה שנה ויחשבן הכל בסוף השנה, שזה יהיה המליץ יושר הכי טוב בעדו ביום הדין לקראת ראש השנה.

אבל כאשר לא עושים זאת, אז אם נשאל את רוב הלומדים מה עשיתם באותה שנה אף אחד לא ידע בדיוק מה עשה. אולי יזכרו רק את הדברים הגדולים, שסיימו מסכת ואיזה פרק משניות. ואם רק את זה הספיק זו בושה גדולה שבמשך שנה שלמה זה מה שלמד. והחי ייתן את ליבו.

היום קצר והמלאכה מרובה

נאמר באבות (פ"ב מט"ו) רבי טרפון אומר היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים והשכר הרבה. ובעל הבית דוחק. ופי' הדברים הוא כך:

היום קצר. זמן חיותנו בעוה"ז הוא קצר מאוד, שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. כמ"ש במדרש רבה (בריש קהלת בפסוק הבל הבלים אמר קהלת) ימיו כצל עובר, כהדין עופא דעבר וטוליה עבר עימיה.

והמלאכה מרובה. כמ"ש באיוב (יב, ט) שהתורה ארוכה מארץ מידה, ורחבה מני ים, וכל אדם צריך להשלים את תפקידו בעניין לימוד התורה ולהספיק כמה שיותר.

והפועלים עצלים. כי טבע האדם הוא להתעצל ואין אדם ניצל ממנה, יש מרבה ויש ממעיט (רבינו יונה), וכתב המסילת ישרים בפרק ט' שצריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעוה"ז אלא לעמל וטורח, וכמ"ש אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. ז"א שהאדם נוצר רק בעבור לימוד התורה, ולכן צריך להתרחק מהעצלות כדי שנוכל ללמוד תורה הרבה.

והשכר הרבה. כמ"ש, עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו. ששכר לימוד תורה לא נגלה לאף אדם, ורק הקב"ה יודע מהו השכר.

ובעל הבית דוחק. כותב רבינו יונה שהקב"ה מצוה עליה, ואינך כפועל העושה פעולתו בקבולת, אם יעשה מעט נותנין לו שכר מועט, ואם עשה הרבה נותנין לו שכר הרבה לפי חשבון שפסקו על המלאכה כולה ואין הבעלים מקפידים. אלא הקב"ה מצוה אותך מלאכת התורה ולא תלינן פעולתה אתך בכל אשר תוכל לעשות, ואם תעבור על מצותו עונש גדול תענש שאין לך רשות להבטל אפי' שעה אחת.

על מה הקב''ה בוכה בכל יום

אמרו חכמינו ז"ל (חגיגה ה) תנו רבנן על שלושה דברים הקב"ה בוכה בכל יום, על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק וכו'.

וזה משום שהקב"ה יודע באמת את השכר שמגיע לאדם מלימוד התורה, כמ"ש עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו. והקב"ה רואה בכל שעה איך מוציא האדם את שעותיו היקרות שיש בידו להביא בהם אוצר של תורה שהוא אושר נצחי לנפשו. ואין ערך אליו מכל אושר ותענוג הנמצא בעולם, והוא מבלה את זמנו בדברים שאין בהם יתרון לנפשו כלל. והקב"ה בבחינת אב לישראל, כמ"ש בנים אתם לה' אלוקיכם והוא מצטער ובוכה על אובדן אושר בניו החביבים שהיא אבדה נצחית, משום שקניית התורה היא רק בזה העולם כי לא בשמים היא.

ע"כ על האדם להתבונן שבכל רגע שיושב בטל בחברת מרעים ושמחים יחד בסיפוריהם, או קורא במכתב עיתים וכיו"ב, באותה שעה הקב"ה יושב ובוכה על איבוד זמנו שהיה אפשר אז לעסוק בתורה ולסגל לנפשו אוצרות של פנינים ומרגליות טובות שיאירו לו לנצח, והוא מחליף את כל זה בדברים שאינם יתרון כלל לנפשו, ואדרבה מביא צרות על נפשו משחוק ולצנות ולשון הרע שהוא עתיד ליתן דין וחשבון על הכל. על כן בכל עת ובכל שעה שפנוי מעסקיו ישים ליבו אולי בידו לעסוק בתורה בזה השעה שהוא אושרו וחייו לנצח. (תורת הבית לחפץ חיים פ' ה')

התורה אוסרת עלינו לצער אדם מישראל כמ"ש לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז) וא"כ כ"ש שאסור לנו לגרום לקב"ה להצטער. וק"ו שאסור לנו לגרום לקב"ה לבכות. אם יש לאדם אפשרות ללמוד והוא לא לומד בגלל שמתעצל, או בגלל שמבטל את זמנו בפטפוטי סרק ודיבורים אסורים, צריך לדעת שבאותו רגע הקב"ה בוכה בגללו. פעמים רבות האדם חושב שמ"ש בחז"ל במאמר זה אינו מדבר אליו, אלא על בנ"א שלא לומדים כלל, אולם כאשר נתבונן במאמר זה נגלה שלא מעט אנשים ימצאו שהקב"ה אכן בוכה בגללם.

בספר שם עולם לחפץ חיים (פ' יא') הביא בשם המדרש, רבי אלעזר כד הוי חזי לגננין ולתבנין הוי אמר, מה לחיי שעה כך, חיי עולם על אחת כמה וכמה. ואמרתי שכל זה מרומז בפסוק שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט צח) "מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי", ור"ל מהנהגת אויבי בעינינהם שהם עוסקים רק לחיי העוה"ז, אני מתחכם ומתבונן להיות זריז במצוותיך, כי הם לא יודעים שסופם למות והוא רק לזמן מועט כך. ועל אחת כמה וכמה בזה שלעולם היא לי. ומדייק הכתוב ואמר "היא לי" כי לא דבר אחר כלל, שאין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים בלבד.

באיזה חברותא לבחור

בספר חסידים (סימן רצ) כתוב, ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מב, כא), באותו פסוק רמז, כל אדם חכם כשבא אחד לפניו ואמר למדני, אם יחפוץ לדעת אם חפץ הקב"ה בלימודו (אם אותו תלמיד) אם יראה שיגדיל תורה ושלא יבואו לידו עסקים לטורדו מתורתו, אלא שרואה שאין טרדות באין לידו, ויכול להגדיל לימודו, בידוע שחפץ ה' למען צדקו. והרב לא ידחהו כיון שהקב"ה חפץ מעת שבא התלמיד יגדיל תורה, ולא יביאו עסקים וטרדות על ידו כל זמן שעוסק בתורה, וידע שיאדיר יהיה התלמיד, כלומר רבים יהיו צריכים לתורתו ויכבדוהו. ואם רואה הרב שמעת שבא התלמיד באו עסקים לידו, ומתבטל מתלמודו יותר מלפנים דע שאין חפץ הקב"ה על לימודו עמו עד שידחהו.

מבואר דאף שע"י לימוד תורה לאחרים, אם רואה שבאים לו טרדות ע"י לימוד זה, יבטל לימוד וידחה התלמיד שילמד עם אחרים. והוא לא ילמד אתו כיון שבלימוד זה אין ה' חפץ, וכ"ש אם רואה שע"י עצם הלימוד גורם לו אותו תלמיד לביטול תורה ע"י שמסיח דעתו מהלימוד לעניינים אחרים שידחה תלמיד זה, וה"ה בין חברותות, שהרי עניין הלימוד בחברותא הוא כדי שהלימוד יתבאר יותר, ואם במקום שהלימוד יתבאר יותר נגרם ע"י זה ביטול תורה, ידחה חברותא זאת כמה שיותר מהר.

איזה דיבור מקצר חיים

החיד"א בספרו נחל קדומים פרשת חוקת (אות ב') על הפסוק אשר צוה ה' לאמר וגו' ויקחו אליך וגו'. אפשר לרמוז במ"ש רבינו המהרח"ו ז"ל כי הדיבור הוא חלק מהנשמה וכל דיבור מפסיד דבר מה מהנשמה כי ההבל מהנשמה והוא חיותו ועל זה נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים, שמפסיד בהם חלק נשמתו וחיותו עכ"ד. וכתבנו בעניותינו בדרושים דהוה ס"ד דגם כשלומד בתורה ע"י אותו ההבל מפסיד דבר מה מחיותו, וע"כ כתוב כי חיים הם למוצאיהם בפה, דאדרבה זו סגולת התורה להוסיף חיים.

בהקדמה לספר הנחמדים מפז (עמ' כד) כתב שמבואר מדברי המהרח"ו דקצוב לאדם הדיבור הגשמי ויש סכנה שירבה בו כיון שיכול לגרום על ידו ח"ו מיתה לעצמו, כי יגמור הסך אשר מותר לו להשיח ולדבר כיון שהדיבור הוא חלק מהנשמה. והוא מה שנאמר בפסוק (שיר השירים ה, ו) "נפשי יצאה בדברו", והיינו שח"ו אם ישיח וידבר דברים בטלים טובא יגמר לו סך הדיבור הקצוב וח"ו יגרום מיתה לעצמו, ונפשו תצא בעון דברו כיון שהדיבור תלוי בנשמה כי הוא חלק ממנה, וככל שמדבר לוקח ממנה את כוחה.

אולם כאמור הני מילי בדברים בטלים, אבל בדברי תורה לא כן, וכדברי התנא באבות (פ"ב מ"ז) מרבה תורה מרבה חיים. והרי התנא מונה שם דבר והיפוכו, וכמ"ש מרבה ישיבה מרבה חכמה, ופירש הברטנורא מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדים אותו ומרבין ומוסיפין על חכמתו. והיינו שלא יחוש שהתלמידים יטרידוהו ויבטלוהו מתלמודו, ועל זה אמר אדרבה יוסיפו לו חכמה על חכמתו, וכדאיתא בתענית (ז.) ומתלמידי יותר מכולם. וא"כ הכא נמי קאמר דלא יחוש שע"י לימוד התורה והוצאת הבל הדיבור מפיו יגרום ח"ו מיתה לעצמו, אלא אדרבה יוסיף חיים, כי מה שאמרנו שהדיבור ממעט החיים הוא דווקא בדברים בטלים.

ומזה יעשה האדם חשבון שאם מדבר דברים בטלים מפסיד מזה לא רק את הזמן היקר, אלא גם שמקצר ימיו כיון שנקצב לכל אדם סך של דיבור.

השל"ה הקדוש שואל ומקשה אודות שני מדרשים שלכאורה סותרים זה את זה. ובלשונו של השל"ה: במדרש, רב פנחס בשם רבי חלקיה אמר: הקובע עיתים לתורה מיפר תורה. שנאמר (תהילים קיט, קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך" דהיינו אם אתה קובע עת ללימוד התורה, אז הפרו תורתך. ולכאורה תמוה דהא איתא בשבת (לא.) "קבעת עיתים" לתורה. שהיא השאלה הראשונה שעליה האדם נשאל בתחילת דינו.

אלא, לא קשיא. אדם שהוא פנוי מעסקי הזמן ואינו טרוד במחייתו מחויב ללמוד יום ולילה. בלי ביטול אף רגע כמימרה, למעט הזמן שמתפלל והאכילה ומעט שינה. ואם הוא רוצה לקבוע עת הוא מיפר התורה, רק "תמיד בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א, ב).

וזה שאמר רבי חלקיה הקובע עיתים לתורה מיפר תורה.

ועניין מעלת קביעת עיתים נאמר על מי שטרוד במחייתו או במלאכתו. אזי, על כל פנים יקבע עיתים לתורה. ואמר קובע עיתים לשון רבים ולא אמרו קובע עת, כי לא די בקביעת עת אחת רק יהיה לו הרבה עיתים בכל יום, דהיינו בכל העיתות שהוא פנוי מעסקיו וצרכיו. עכ"ל (דעת תורה פ"ג עמ' 212 ).

הורונו חכמינו ז"ל במה שאמרו בפסיקתא (יז, ג וכן הוא בירושלמי ברכות א, א) חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך (תהילים קיט, סב) רבי פנחס בשם ר' אליעזר בן רבי מנחם אמר, מה היה דוד עושה? היה נוטל נבל וכינור ונותן מראשותיו, ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם וקורא בתורה. והיו חברי ישראל שומעים את קולו ואומ': מה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנחנו על אחת כמה וכמה, נמצא חברי ישראל עוסקים בתורה, עכ"ל.

וכותב החוסן יהושע (מאמר א', פרק א', אות ג') הנה רואים אנחנו כי טבע האדם להתעורר ממה שעיניו רואות בזולתו, ולהדמות אליו במפעליו ומעלותיו, וכמו שכתוב (משלי יג, ב) "הולך את חכמים יחכם". ולכן הרמב"ם מנה אותה במצוות עשה (ספר המצוות עשה ו') והוא ממה שכתוב בספר דברים (יא, כב) "ולדבקה בו", להדבק בחכמים ותלמידיהם, כדי שילמד ויעשה גם הוא כמעשיהם. ולכן עצה טובה היא לשקידה שיקבע לו מקום לתלמודו במקום שנמצא שם שוקד או שוקדים בהתמדה. ומכל שכן כשיראה השקידה בבן גילו, ומכל שכן במי שיש לו עיכובים ומפריעים, כי אז מקל וחומר ידון ותתעורר רוחו להתעודד גם הוא, וכן יצייר בדעתו גודל ורב הבושה שתשיגנו בעולם הבא בהמצאו שמה בין מכיריו השוקדים שתלמודם בידם והוא עומד בינהם כאילם לא יפתח פיו. ובקהלת רבה (ד, ה) הכסיל חובק את ידיו. משל למה הדבר דומה? לשני בנ"א שהיו יגעין בתורה אחד יגע והשביח, ואחד יגע ופירש, זה שהיה יגע בתורה ופירש, רואה את זה שהשביח עומד בצד חבורה של צדיקים, והוא עומד בצד חבורה של רשעים, מיד חובק את ידיו ואוכל את בשרו. וכן במסילת ישרים פרק ד' כתב, ועל זה אמרו ז"ל (ב"ב עה.) על דרך המשל, מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חברו. כי אין זה מטעם הקנאה וכו' "אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלמות מדרגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חברו.

העבירה הכי חמורה היא ביטול תורה

כותב הגר"א במשלי (א, כג) ידוע שהמצוה הגדולה מכל המצות היא לימוד התורה, ולהיפך העבירה הגדולה ביותר זה דברים בטלים ולצנות, שהם ביטול תורה.

ובעוונותינו הרבים מי הוא זה שחש כראוי בחומרת עניין ביטול תורה, שכאמור הוא חמור מכל העבירות רח"ל, ומי הוא זה שמכיר בערך לימוד התורה. אמר ר' יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות פ"ו מ"ב).

הסביר הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, שעלול האדם לטעות ולחשוב שהגורמים לעלבון התורה הם אותם אנשים שאינם עוסקים בתורה כלל. אבל מי ששוקד על דלתות התורה יום יום אינו גורם עלבון לתורה. אבל זוהי טעות כי ודאי אותם שאינם מצויים בתורה כל עיקר, עסקם חמור מאוד, אולם עיקר עלבון התורה שעליה מכרזת בת קול בכל יום. "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" מצויה דוקא ביושבי אוהלה של תורה, כי אדם שיושב ליד הגמרא ותוך כדי לימוד מדבר דברים בטלים נמצא שהוא מחשיב באותה שעה את דיבוריו יותר מהתורה הקדושה, היש עלבון גדול מזה? כי בתאוותו לדברים בטלים דחה את לימודו מפניהם, וזהו עלבון גדול מאוד (קובץ "חיזוק" תשס"א עמ' לד).

הנה כשנביט באורחות חייו של ר' אליהו מוילנא זצ"ל, נראה איזה מסירות נפש היתה לו לתורה. בהקדמה לחיבור הגר"א על השו"ע או"ח, מספר ר' אברהם בנו של הגר"א, על אחיו (בנו של הגר"א) שהיה איש תם וישר וירא אלוקים ושמו ר' שלמה זלמן, אביו אהב אותו כי הכיר בו מידת טובו וצדקותו. והנה פעם אחת נפל למשכב ר' שלמה, ולפני ששב לאיתנו הסכים הגר"א בדעתו לנסוע אל המקום אשר הכין להתבודד, שהמרחק היה שבע פרסאות (בערך 28 קילומטר). ובבוקר נסע אל המקום ההוא להתבודד כפעם בפעם, (כנראה שזה היה מקום קבוע שהיה מתבודד בו). והנה כשהלך באותה פעם כאילו נסגרו דרכי הטבע, כי בדרך כלל האב קשור לבני ביתו, והנה הלך לו הגר"א עד ששכח את ביתו ובניו יותר מחודש ימים, וזה מרוב אהבתו לתורה שכ"כ היה שקוע בלימוד עד ששכח את משפחתו. ומה גרם לו לחזור? פעם אחד הלך הגר"א לבית הרחצה, ומכיוון שאסור להרהר שם בד"ת התחיל לעיין בענייניו ונזכר שכבר עבר כחודש ימים מזמן שעזב את ביתו. כשבנו חביבו היה חולה ושוכב על ערש דוי, נכמרו רחמיו וציוה לאסור את רכבו ולשוב לביתו לדעת מה שלום בנו.

ממעשה זה יש ללמוד הרבה דברים, אולם אחד הדברים שיש לשאול הוא, וכי היה חסר לגר"א היכן ללמוד שהיה צריך ללכת להתבודד וללמוד מרחק של שבע פרסאות.

התשובה היא: שהיו לו הרבה מקומות, אולם צריך לדעת שסוד ההצלחה והסייעתא דשמיא כדי לזכות לתורה, הוא כשהאדם יוצא מחוץ לביתו ללמוד תורה, כמו שאמרו במדרש שיר השירים על הפסוק "האלף לך שלמה ומאתיים לנותרים את פריו", האלף ללומדים שלא במקומם שיוצאים מחוץ לביתם, ומאתיים ללומדים במקומם, והיינו שמובטח ללומדים שלא במקומם הצלחה וסייעתא דשמיא פי חמש. וכן אמרו בתלמוד הירושלמי שברית כרותה היא שהיגע בתלמוד בבה"כ לא במהרה הוא משכח.

מידה כנגד מידה

ככל שהאדם משקיע יותר כך הוא יזכה ליותר, לפעמים האדם מתעצל ללכת ללמוד בבית המדרש ונשאר ללמוד בבית, כל אחד יודע שבבית יש יצה"ר גדול, שברגע שמתחילים ללמוד אז פתאום יש טלפון. או האישה רוצה משהו, או שהילד מתחיל לנדנד וכו'... לכן אם תשקיע עוד קצת ותתגבר על העצלנות תזכה ליותר. אדם צריך לדעת שההשגה שלו בתורה והמדרגה שלו בעבודת ה' תהיה בדיוק כפי ההשקעה, כמה שתשקיע בלימוד התורה וקיום המצוות, כך תהיה המדרגה שלך בתורה ובעבודת ה'.

יש שרוצים לזכות לתורה ולהיות ת"ח בלי להתאמץ ולהשקיע, זה בלתי אפשרי, לא מצאנו דבר כזה. במגילה (ו:) כתוב יגעת ומצאת תאמין. אדם צריך להתייגע ולעשות את כל שביכולתו ורק אז יצליח.

שלמה המלך אומר בקהלת (פרק ט' פסוק י') "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה". והסביר המסילת ישרים (בפ"ד) : שאם האדם לא ינצל את הכוחות שנתן לו הקב"ה בחייו לתורה ולמצוות, הוא לא יוכל לעשות עוד בקבר, מפני ששם כבר אין הכח הזה עוד בידו. כי מי שלא הרבה מעשים טובים בחייו, א"א לו לעשותם אחרי כן. ומי שלא חישב חשבון מעשיו, לא יהיה לו זמן לחושבו אז, ומי שלא התחכם בעוה"ז לא יתחכם בקבר, וזהו שאומר שלמה המלך "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה".

בית החיים זה סוף הדרך. התחנה האחרונה, כל האפשרויות שהיו לך להתאמץ, להתמיד, להשקיע. הכל נגמר, בקבר אין אפשרות לעשות אפי' מצווה הכי קטנה. מה שהשגת זה מה שיהיה לך, ומה שלא השגת, שלא השקעת מספיק ולא השתדלת, זה אבוד לנצח, לא תוכל להשלים זאת לעולם.

כמה יש להיזהר בזמן הסדרים

לכן צריך להתעורר ולהבין שכל רגע שעובר בלא לימוד היא אבידה נצחית, האדם כ"כ יצטער על כך שלא ניצל את הזמן כראוי, ולמה? משום שלעתיד לבוא כל אחד יראה שהוא היה יכול לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר, ולא לבזבז אותו על פטפוטי סרק, או מפגשי חברים, ועוד כל מיני דברים שאין בהם תועלת לעבודת ה', "ובמיוחד" יש לאדם להיזהר בסדרי הלימוד של הישיבה והכולל, שברגע שמגיעים ללמוד להשתדל שהדקות יהיו מלאות בתורה, שהרי באים במטרה ללמוד, ולא לבזבז את הזמן בכל מיני טלפונים, כוס קפה, או פטפוטים שלא קשורים ללימוד.

תהיה תביעה גדולה על האדם אם הוא מעביר את הסדרי הלימוד שלו בכולל או בישיבה בדברים שגורמים לביטול תורה. הגמרא בברכות (יז.) מספרת: ר' יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי, סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה בחכמתו (קהלת פרק ז' פסוק א') טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום הולדו.

בעל ספר ספר חסידים כותב בסי' תתקמ"ד דבר מבהיל שצריך לעורר כל אדם וז"ל: "אם אדם פוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה הוא יענש גם על מה שלמד", ומוסיף הברית עולם שם, וק"ו אם הוא גורם שאחרים יפסיקו וישמעו לקול הסיפור שלו שעונשו כפול ומכופל. כלומר יכול להיות שאדם יגיע לסדר לימוד בבית המדרש, ובמקום לצאת אחרי סדר שלם עם שכר גדול של לימוד תורה, הוא יוצא עם עבירות גדולות ה' ישמור, ויתבע אף על התורה שלמד.

וכן הורונו חכמנו זיכרונם לברכה במה שאמרו בפסיקתא "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" רבי פנחס בשם ר' אלעזר ברבי מנחם אמר, מה דוד עושה? היה נוטל נבל וכינור ונותן למראשותיו. ועמד בחצי הלילה ומנגן בהם וקורא בתורה, והיו חברי ישראל שומעים את קולו ואומ', מה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנחנו על אחת כמה וכמה! נמצא שחברי ישראל עוסקים בתורה בזכותו, ע"כ.

ממית עצמו באהלה של תורה

כתוב בתלמוד: אמר ריש לקיש, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". (ברכות סג:).

וביאר הגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל, וכֹּה אמר: דמיינו לעצמכם שיום אחד הוחלט בשמים להרשות לכל הנפטרים לקום למשך שעה אחת מקבריהם, ובאותה שעה רשאים הם לעשות כרצונם.

כשהדבר נודע בעולם הזה, באו כולם לבית הקברות כדי להיפגש עם יקיריהם ולדרוש בשלומם. אך מיד כשהקברים נפתחים, יקומו כל הנפטרים מקברם, וירוצו במהירות הבזק לבתי המדרש וישבו ללמוד בהתמדה עצומה ונוראה, ולא ירצו להביט ולדבר עם שום אדם בעולם...

זוהי כוונת חכמינו ז"ל "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה", כלומר, אין דברי התורה מתקיימים אלא רק אצל מי שמתייחס לזמן שברשתו, כמו אותו מת שניתנה לו ההזדמנות לקום מקברו לשעה קלה, והוא רץ לבית המדרש. אבל אותם שמאבדים זמנם היקר בענייני העולם הזה, אין התורה יכולה להתקיים בהם.

קנאת סופרים תרבה חכמה

הנה רואים אנו כי טבע האדם להתעורר ממה שעיניו רואות בזולתו, ולהתדמות אליו במפעליו ומעלותיו, וכמו שכתוב (משלי יג, כ) "הולך את חכמים יחכם". וכן מנה הרמב"ם מצוות עשה ממה שכתוב "ולדבקה בו" להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי שילמד ויעשה גם הוא כמעשיהם. לכן העצה הטובה לשקידה, שיקבע לו מקום לתלמודו במקום בו נמצא שוקד או שוקדים בהתמדה, וכ"ש כשיראה שהשוקדים הם בני גילו. ומכ"ש במי שיש לו עיכובים כי אז ידון מק"ו. ותתעורר רוחו להתעודד גם הוא.

ועוד יראה לבחור לו חבר טוב שרואה בו שהוא שקדן, כי שקידתו של חברו תרגיל אותו לקנות בעצמו את מידת השקידה, ולאו דווקא שקידה, אלא כל מידה טובה אחרת שיש בחברו הוא ירצה לקנותה ג"כ, כמו ששנו חכמים "וקנה לך חבר" ואמרו חז"ל (בברכות סג:) אין התורה נקנית אלא בחבורה, וכן אמרו (בשבת סג.) שני תלמידי חכמים המחדדים זה לזה בהלכה, וכן בתענית (ז.) אמר רבה בר חנה, למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר "הלוא כה דברי כאש נאום ה"' לומר לך: מה אש אינו דולק יחיד, אף דברי תורה אינם מתקיימים ביחיד.

ונמצא שבהיותו מתדבק לחבר שקדן, ע"י זה יקל לו לחנך את עצמו לשקידה... (חוסן יהושע מאמר ראשון אות ג').

תוכן העניינים

ספר עמל ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה