פרק ג - מיעוט שינה
התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים, במיעוט שינה, וכו' (אבות פ"ו). השינה היא אחת משישים במיתה ונקראת אילנא דמותא. והתורה נקראת עץ חיים. והכתוב אומר (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה. כי הנה היום נברא למעשה והלילה למנוחה, ואמרו חז"ל (תענית דף לא.) מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף. ופרש"י מחמשה עשר באב ואילך מי שיוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, ומי שלא יוסיף לעסוק בתורה בלילות [על הימים], תקבריה אימיה, כלומר ימות בלא עתו. קראו מוסיף מלילה על היום כאילו עושה את היום ארוך יותר מאשר הוא, וזהו יראת ה' תוסיף חיים, הוא מוסיף מהלילות על הימים. ושנות רשעים תקצרנה, רצה לומר על דרך מליצה מה שהרשעים ישנים על היום, נמצא על ידי שנתם מקצרים ימיהם וחיותם, כי באותו זמן המה כמתים (רוח החיים פ"ו).
מהי אריכות ימים?
על דרך זה אפשר לבאר את מה שמברכים לאדם שיזכה "לאריכות ימים", שהכוונה היא שיזכה שהימים שלו יהיו ארוכים, שאם מוסיף ללמוד בלילה על היום, נמצא שהיום שלו יותר ארוך, לדוגמא: דבר שנצרך ללמוד ביומיים, אם ינצל את הזמן ויאריך את היום עד כמה שאפשר הוא יזכה ללמוד את אותו הדבר ביום אחד, משום הוא הפך יום אחד ליומיים, וזו האריכות ימים שאדם יכול לקבל.
וכן כתוב שרב היה מתפלל ומבקש בתפילתו "יהי רצון שתיתן לנו חיים ארוכים". (ברכות ט"ז) ומסביר הגר"ח אפרים זייצי'ק זצ"ל, על דוד המלך אמרו שחי מאה וארבעים שנה, וזה מתמיה שהיה ידוע בשער בת רבים ומקרא מלא הוא שחי רק שבעים שנה. אולם מרן החיד"א כתב כיון שדוד המלך היה ישן כל לילה "שיתין נישמין" ניתווספו לו חיים, שכן התארכו לו הימים, והלילות היו לו כימים הרי שחייו הוכפלו. (אמרי שפר מס' אבות פ"ו מ"ו).
גדר מיעוט שינה
כתוב בפרשת קדושים (יט, ב) "קדושים תהיו כי קדוש אני" וכתב הרמב"ן קדושים תהיו הכוונה שנהיה פרושים מן "המותרות". ("מותר" זה דבר שמעבר לנצרך) דהיינו אדם "שמספיק" לו לישון שש שעות, והוא ישן שמונה שעות, כאשר הוא מוריד מהשמונה שעות ולומד בזמן הזה, בזה הוא מקיים מה שאמרו חז"ל "מיעוט שינה" שבזה הוא ממעט מהמותרות, ועל זה התכוונה התורה באומרה "קדושים תהיו". אולם אם הוא צריך לישון שש שעות והוא מוריד מהם זמן מה כדי לעסוק בתורה, צריך זהירות רבה, כיוון שאם זה יפריע לו למחרת בסדר הלימוד הוא נקרא חוטא, כיוון שאת שש השעות הוא חייב לשינה, ודרך כזו התורה לא רוצה.
כותב המסילת ישרים (בסוף פרק יג בביאור מידת הפרישות) הרי לך הכלל האמיתי: כל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העוה"ז ראוי לו שיפרוש ממנו, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה כיוון שהוא מוכרח לו אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן, אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת. עכ"ל. שכדי לדעת מה מוכרח לאדם ומה בגדר מותרות צריך לזה שיקול דעת גדול. משום שברוב הדברים האדם מרגיש שהוא מוכרח אותם.
כלל זה שכתב המסילת ישרים נוגע לכל דבר. למיעוט שינה, ללבוש האדם, לאכילה, ולכל הנאות העוה"ז, בכל דבר צריך לדעת מה מוכרח לאדם, שמזה אין לזוז, כיוון שזה לצורך עבודת ה'. ומה שלא מוכרח שזה בגדר מותרות, ומזה למעט עד מה שמוכרח, ובזה נקיים "קדושים תהיו".
כיצד נברר מה כן מוכרח ומה לא
המשנ"ב (בסי' קנו סק"ב) כתב שלא יעשה מלאכתו עיקר, אלא יעשה רק כדי פרנסתו. אך בזה גופא צריך להיזהר מפיתוי היצר שמפתהו שכל היום צריך השתדלות על הרווחה זו. והעיקר שיתבונן בעצמו מה הוא הכרח האמיתי שאי אפשר בלעדיו. וכתב בשער הציון (אות ג') שהמודד לדעת מה מוכרח ומה לא. "יתבונן אילו הוא היה מתחייב לזון את חבירו ולהלבישו לפי ערכו. מה היה אומר אז, איזה דבר הוא הכרח". שאם היה אומר לו חבירו, אני רוצה פלאפון, היה אומר לו בשביל מה לך פלאפון, אתה יכול להסתדר עם טלכרט. ואם היה מבקש לאכול סוג בשר משובח, היה אומר לו הרי אפשר להתקיים גם מלחם וחמאה. וכן על זו הדרך. וזוהי הדרך בכל דבר לדעת מהו הדבר ההכרחי שאותו צריך לגוף האדם. ומה לא הכרחי שזה בגדר מותרות, ומזה למעט ולהתקדש.
אחד הדברים שכלולים בהרחקת העידונים הוא מיעוט שינה, כי השינה היא ג"כ מהמפסידים הגדולים לשקידת התורה. וכדי לזכות לתורה צריך למעט בשינה.
רוב חכמת האדם ממה שלומד בלילה
כותב הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"ג הי"ב) אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדים מתוך עידון, ומיתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, ועוד כתב בהלכה יג, שאע"פ שמצווה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חוכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרוצה לזכות לכתר תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה, אכילה, ושתיה, ושיחה, וכיוצא בהן. אלא בת"ת ודברי חכמה, אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה. שנאמר קומי רוני בלילה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי תפילה לאל חיי", וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו. וכן בספר "מורה נבוכים" כתב שהשעות שאדם נעור בלילה מבורכות הן. והזהיר הרבה שלא יאבד אותן אלא במחשבת התורה.
ומבואר שכדי שדברי תורה יתקיימו באדם צריך לנדד שינה מעיניו. ולנדד שינה זה להצטער על התורה. כלומר, שאם אדם רגיל ללכת לישון בשעה מסוימת שישתדל להתאמץ עוד קצת וישאר ללמוד, שהרי לזכות לתורה צריך לצער גופו "תמיד". ונידוד שינה זה אחד הדברים שמצערים גופו של אדם.
צער הגוף זה לא רק סיגופים ותעניות. אלא אם אדם נשאר ללמוד עוד קצת, או שבלימוד עצמו האדם משקיע יותר, מתאמץ יותר, או שממעט מתענוגי העוה"ז למען התורה, שבמקום לנסוע לטיולים וכל מיני מקומות כאלו שאין בהם תועלת, הוא נשאר ללמוד תורה. כל אלו נקראים "לצער גופו", וזה שכתוב שאין הקב"ה נותן את תורתו אלא למי שמצטער עליה כשור לעול וכחמור למשא.
אין שום טעם ללכת לישון מוקדם
אין טעם ללכת לישון סתם בשעה מוקדמת, שזה ממש בגדר לשרוף את הזמן, ישנם אנשים שחיים לפי השעון. והכוונה היא שהשעון הוא זה שאומר להם מתי ללכת לישון. וכן הובא בספר חוסן יהושע (בתחילת מאמר ראשון). שהמתעצל בלימודו יתנמנם אף שלא תאנסו שינה, ידמה שהוא תאב לאכול בהיותו שבע, ויעף מבלי שתקדם לו עמל ויגיעה. כמו שאמרו חז"ל במדרש אסתר רבה (פג, ד) על הפסוק "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב) יתב משתעי כולא יומא ולא לעי, יתב למתני ולעי. (יושב ומדבר דברים בטלים כל היום ואינו מתעייף, יושב ללמוד ומתעייף) יצייר בדמיונו כי יש לו כמה הכרחי הרשות או דברי מצווה לעזוב בשבילן תלמודו, ואין דבר ולא חצי דבר. עיי"ש.
לדוגמא, אם האדם רגיל ללכת לישון בשעה 11:00 אז אפי' שהוא לא עייף, אם הוא רואה בשעון שהשעה 11:00 הוא לבד מרגיש עייפות, יצה"ר אומר לו זהו, עד כאן. צריך ללכת לישון שיהיה לך כוח לקום בבוקר לעבודת ה', וכשנכנס למיטה הוא מתהפך מצד לצד ולוקח לו חצי שעה עד שעה להירדם, ורק אז הוא מגלה שהוא באמת לא כ"כ עייף, אבל אז כבר קשה לקום מהמיטה, וכך הוא נירדם.
ופעמים שיצה"ר אומר לאדם לך לישון מוקדם כדי שתקום למנין הראשון. ובבוקר כשהוא קם הוא מוצא את עצמו במנין האחרון, ולמה? כי יצה"ר לא נתן לו לקום, ונמצא שיצא קרח מכאן ומכאן.
אומר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שלא די ללמוד תורה אלא צריך לעמול בה ולנדד שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו, לא ילך לישון בשעה עשר- אחת עשרה. אפילו יושבי קרנות יושבים עד השעות שתים עשרה- אחת, ולמה תשכב לפניהם? איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות ריש פ"ד) אפילו מאנשים שאינם הגונים תלמד דבר אחד, הם יושבים נהנים ומתענגים עד שתים עשרה- אחת, גם אתה תתענג מהתורה עד שתים עשרה-אחד!
בספרים מובא מעשה במלאך יצר הטוב שפגש את מלאך יצה"ר, אמר לו יצה"ר ליצר הטוב עד מתי נתקוטט יחד, בוא ונשלים בנינו.
- איך נעשה שלום?
- תן לי רשות לילך לכל הרבנים שלך, ואני אתן לך רשות ללכת לכל הרשעים שלי. והסכים יצר הטוב.
היה חסיד אחד כל ימיו שקוע בתורה, והנה באותו לילה התחיל יצה"ר לנדנד לו ולבלבל את מוחו, "וכי זו חכמה שאתה יושב בביתך סגור ולומד תורה! בוא נראה אותך יוצא לטייל ברחובות אם תחזיק מעמד"! וניקר במוחו שילך לטייל, ומעולם לא היה לו כן, עד עכשיו יצר הטוב היה בעזרו לשקוד וללמוד, עתה יצר הטוב עזבו לאנחות יצה"ר הטריד אותו, סגר את ספרו, אמר לאשתו אני יוצא לטייל מעט והלך.
בשכונתו עמד בית- קפה ובעצת יצה"ר לראשונה בחייו נכנס לשם והזמין כוס קפה. על השולחן ישבו לפניו חמשה אנשים ושיחקו "שש- בש" לשון שיבוש... הקוביה בידם זה אומר "הבאתי ג'ין", וכולם צועקים לא נכון, וזה צועק "הבאתי שש", וזה צועק "הבאתי פשפש"... והוא יושב ומאזין לצעקותיהם.
בלבו חשב מסתמא אחרי חצי שעה הם התעייפו, אך להפתעתו הם לא התעייפו אלא ישבו ושיחקו וכך שעה רודפת שעה השעה כבר קרוב לאחת בלילה והם עודם בכוחות רעננים צועקים ומתקוטטים.
בשעה אחת הוא התעייף, קם וחזר לביתו. בדרכו הלך וחשב לעצמו, האיך אלה על דברי הבל משחקי שטויות בלי תועלת ורוחניות, יושבים עד שעה אחת בלילה בכוחות רעננים, ואילו אני לומד שעה אחת וכבר מתעייף ומבקש לשתות כוס תה, בלעדיו איני יכול להמשיך? מדוע להם יש כוחות כאלה ולי לו, אחרי שעתיים של לימוד אני כבר רוצה להרדם?
הגיע לביתו, ישב על הקרקע והתחיל לעשות תיקון חצות בבכיות שמימיו לא בכה כמותם, בכה על עצמו, הרגיש שהוא אפס לא שוה כלום.
ראתה אשתו שהוא בוכה יותר מדאי, באה אליו ושאלה אותו, מה קרה לך היום? בתחילה הלכת לטייל באופן מוזר, חזרת ואתה בוכה?
אמר לה, היה בידי כלי של זהב, הלכתי ובדקתי אותו בכור של צורפים ומצאתי שכולו מזוייף אינו שוה מאומה.
- וכי יש לך כלי של זהב? אתה דלפון, ומהיכן לך כלי של זהב?
- חשבתי שאני עוסק בתורה וכל הגיוני בתורה, הרגשתי שאני טלית שכולה תכלת, אך הלילה ראיתי שאיני שוה כלום! ראיתי איך אנשים משחקים בקוביה ,שטויות והבלי העולם הזה בלי טעם וריח, ואחרי שלוש וארבע שעות עדיין כוחותיהם רעננים, אני כבר התעייפתי והם עדיין צועקים. למה אני לא לומד בהתמדה כמותם, ולא צועק כמותם? הבנתי שאני מזוייף לא שוה כלום. התחיל לבכות וממרר "אני מקבל עלי תשובה, כל לילה אלמוד שלוש שעות ברציפות ולא הפסיק לכלום".
למחרת נפגשו שוב יצר הטוב ויצה"ר, שואל אותו יצר הטוב, מה עלה בגורלך?
- אני קוצף עליך ועל כל החסידים שלך, כמה טרחתי ויגעתי עד ששכנעתי אותו ללכת לטייל, חשבתי שתפסתי אותו במצודה בבית הקפה, הלך לביתו ועשה קינה וקיבל קבלות שיותר לא יפסיק, תעזוב אותי מהחסידים שלך...
לכן אומר מרן צריך ללמוד אפילו מאנשים שאינם עוסקים בתורה, האיך נשארים בכוחות רעננים, ואילו לומדי התורה אחרי שעה שעתיים מתעייפים ונוטים להירדם. בשעה עשר בלילה כבר אין להם כוח. לך לבית- קפה ותראה אם הם משחקים וצועקים ואינם עייפים, ואתה בשעה עשר כבר עייף??? (מעדני המלך ח"ג עמ' 140).
חבל מאוד לבזבז את הזמן בשינה מיותרת. נכון שצריך לישון כדי שיהיה כוח לעבודת ה', אבל כל אחד צריך לדעת כמה מספיק לו. ולא לחיות לפי השעון. הזמן שעובר הוא האויב הגדול ביותר לאדם, וחבל על כל דקה שהולכת לאיבוד. ועוד שהלילה זה הזמן הכי מוכשר ללימוד תורה, שאז אין לו מלאכה לעשות, ואינו שומע קולות בנ"א, לכן צריך לנצל את הלילה ללימוד ולא להעביר אותו סתם בשינה מיותרת. ועוד ששינה זה אחד משישים ממיתה שהישן נחשב כמת.
מה עדיף להוסיף בלימוד הלילה או לקום מוקדם לתפילה בנץ
יש הרבה בני תורה שעושים מאמץ רב כדי לקום מוקדם בבוקר ולהתפלל עם הנץ החמה. וזה משום שיש "מעלה" גדולה להתפלל עם הנץ, וכדי לקום לתפילה מוקדם, בהכרח שהולכים גם לישון מוקדם, אם נשאל את המתמידים לתפילה בנץ החמה, מה הסוד שלכם לקום מוקדם, בד"כ כולם עונים פה אחד, אם הולכים לישון מוקדם. קמים מוקדם.
אדם מוכן לבזבז את כל הלילה בשינה ובלבד שיזכה לקום לתפילה בנץ. צריך לדעת שזו עצת היצה"ר, יצה"ר מוכן לעשות הכל והעיקר שלא תילמד תורה. הוא יתן לך תפילה בנץ, ולא עוד אלא שהוא נותן לך הרגשה טובה כל היום שזכית להתפלל בנץ, וזכית למעלות החשובות שיש לתפילה בנץ החמה. אבל צריך לדעת שכנגד זה יצה"ר לקח לך את כל הלילה, את הזמן שבו תוכל לגדול יותר בתורה, זמן שאם לומדים בו יש סייעתא דשמיא מיוחדת להבנה, את הזמן הכי מוכשר ללימוד התורה, את זה לקח לך יצה"ר, "ובתמורה" נתן לך תפילה בנץ החמה, וכי אפשר להשוות בין תפילה בנץ, ללימוד התורה.
אע"פ שיש "מעלה" גדולה להתפלל עם הנץ החמה, אבל צריך לדעת שלימוד התורה קודם לכל, ואין להשוות כלל בין לימוד התורה לתפילה בהנץ. וחבל מאוד שאדם מקדיש את רוב הלילה לשינה כדי לקום לתפילה בנץ, ואפי' שילמד אחרי התפילה, שהרי הרמב"ם (בהל' ת"ת פ"ג הי"ג) כותב שאע"פ שיש מצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חוכמתו אלא בלילה, עיקר הלימוד הוא בלילה, סוד ההצלחה הוא בלילה.
סיפר הרשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א שבאחד הכנסים שבם השתתף אביו הרב עובדיה יוסף זצ"ל, נכח גם הרב לופס זצ"ל, וכיון שהרב עובדיה יוסף ראה אותו קרא לו וכיבד אותו לשבת לידו בשולחן הכבוד, שהרב לופס היה צדיק גדול. וידוע שהרב לופס החזיק מאוד מתפילה בנץ החמה, והרבה לדבר על התפילה בהנץ ומעלותיה, והנה ביקש הרב לופס זצ"ל מהגרע"י זצ"ל לומר מספר מילים לפני הקהל, ושם היו בני תורה ואברכים. הגרע"י זצ"ל ידע שהוא רוצה לדבר על חשיבות התפילה בהנץ ואמר לו, על מה אתה רוצה לדבר על תפילה בהנץ לא כאן, אצלנו האברכים לומדים עד מאוחר בלילה ולא קמים בנץ. אלא מתפללים מאוחר יותר והעיקר שילמדו בלילה (וגם הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה מקיים זאת וכל יום היתה לו חברותא עד שתיים וחצי, שלוש בלילה, ובבוקר קם למנין של שבע. הוא לא מחזר אחר תפילה בהנץ החמה. וכן כתב בהלכה ברורה) (ח"א בבירור הלכה אות א).
ואמר לי הרשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א שאפי' אם אדם קם למנין מאוחר יותר עדיף לעשות כן, ובלבד שלא יעבור זמן ק"ש. ואם הוא יושב ומחבר ספרים או כותב תשובות בהלכה יכול להקל בזמן ק"ש כשיטת הגר"א. א"כ כמה יש לאדם לנצל את הלילה ללימוד התורה.
יותר קל למשוך את הלילה מאשר לקום באמצע הלילה
ומי שהולך לישון מוקדם כדי לקום באמצע הלילה לעסוק בתורה ואח"כ הולך להתפלל בהנץ החמה, ודאי שזו מעלה גדולה מאוד, שבזה הפליגו חז"ל בשבח העוסק בתורה בלילה, היינו עד שעות של אשמורת הבוקר, משום שיותר קשה לקום באמצע הלילה ולעסוק בתורה. מאשר להישאר ער עד שעה מאוחרת.
מ"מ יותר קל לאדם להישאר ער עד שעה מאוחרת בלילה, וללכת אח"כ לישון מאשר לישון מוקדם ולקום באמצע הלילה ולעסוק בתורה. וכן ראיתי שמביאים סמך לנוהגים כך מדברי רש"י ביומא (כב.) שם הגמ' אומ' שאני מיגנא ממיקם. ופרש"י נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך לישון עד סוף הלילה, מלהיות עומד ממיטתו בהשכמה, וכן כתב בשו"ת יבי"א (ח"ז חיו"ד סי' כ אות ב) שאנו בעניותינו הורגלנו ללמוד בתחילת הלילה והולכים לישון אחר חצות ע"פ מה שאמרנו ביומא.
כיצד לזכות לכתרה של תורה
כתב הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל שבדברי הרמב"ם (פ"ג בהל' ת"ת הי"ג) יש חידוש, שכתב דהרוצה לזכות לכתרה של תורה יזהר "בכל לילותיו" ולא יאבד אפי' "אחת" מהן. והרי יש לשאול מדוע ע"י איבוד לילה אחד הוי סתירה לכתרה של תורה, אפי' ילמד אח"כ שבעים שנה. עוד מדויק ברמב"ם שהסתירה נעשית דוקא אם איבד את הלילה ע"י אכילה שתיה שינה ושיחה, משמע דאילו הוי ע"י אונס מדברים שצריך לבטל עבורם מתורתו אין כאן סתירה. נמצא שאחד שלמד תורה רק עשרים שנה וחסרים לו הרבה לילות מלימוד, מ"מ כל דהוי ע"י דברים הנצרכים יכול לזכות לכתרה של תורה, ולהיפך אם למד שבעים שנה כל שאיבד לילה אחד מתוך זלזול אינו יכול לזכות. ולמה הוי כך?
ותירץ משום שלמלך יש מיני כתרים בהרבה שיעורים. וגם כתר קטן הוי כתר, אבל כתר עם חור לא הוי כתר ופסול מלהיות על ראש המלך אפי' הוי גדול ויקר. וה"נ בענינינו המאבד לילה אחד עושה חור ונקב בכתר תורה ונפסל מהיות כתר, משא"כ אם החסיר אפי' הרבה מחמת אונס לא נהיה בזה חור אלא הוקטן הכתר, ומ"מ נשאר כתר. (הובא בקובץ חיזוק תשס"ד עמ' קמ').
התמדה בלימוד בלילה
הגר"ש וואזנר זצ"ל (קובץ "חיזוק" תשס"ה עמ' ק) כותב שעיקר השכר והסייעתא דשמיא שמגיע לאדם מלימוד בלילה, הוא דווקא כשעושה זאת בקביעות כל הזמן, לא פעם או פעמיים. כמו שהרמב"ם אומר שכדי לזכות לתורה צריך לצער גופו "תמיד". וזה שכתוב בתהילים (קל, י) "נפשי לה' משומרים לבוקר שומרים לבוקר". לכאורה מדוע כפל הלשון משומרים לבוקר שומרים לבוקר? אלא צ"ל ע"פ מה שאמרו חז"ל (בב"מ לא:) שכל מקום שכתוב בתורה לשון כפולה הכוונה היא אפי' מאה או אלף פעמים. ואותו הדבר נפרש כאן "נפשי לה' משומרים לבוקר שומרים לבוקר". הכוונה מתי יכול אדם לזכות שנפשו תהיה קשורה לה', דווקא כאשר מקיים משומרים לבוקר שומרים לבוקר, הכוונה שיקום בלילה פעם אחר פעם לעסוק בתורה, ורק אז יזכה לנפשי לה'.
אולם גם בעניין הלימוד של הלילה צריך זהירות רבה, שהדבר לא יבוא מעצת יצר הרע, שבלילה ישב ללמוד, ואח"כ בכל הסדרים יהיה עייף, או יירדם לחברותא, "וחכם עיניו בראשו".
לכן כל אחד יקדיש כמה זמן שהוא יכול, שהזמן הזה לא יפריע לו למחרת בישיבה או בכולל. והעצה לזה היא שאת הזמן שהוא צריך לישון בלילה ולא ישן אלא למד תורה, ישלים בהפסקת הצהרים. וכך ירויח את הלילה ללימוד וגם את היום, שהרי השלים את שהיה חסר לו, וכן כותב הפלא יועץ בערך "שינה" שמוטב לאדם שישן ביום כמה שעות כדי שיעמוד בחצי הלילה, ואף שאמרו בסוכה (כו.) שאסור לישון ביום יותר משינת הסוס וכן פסק השו"ע (בסי' רלא) אין זה נאמר למי שרוצה להיות נעור בלילה שאז מצווה לישון ביום (כמו שמצוה לישון בערב פסח ובערב שבת).
מיעוט שינה מורה על חשק נפשו וליבו ללמוד תורה ושעושה את אותה מצוה או דבר שנצטוה עליו מפני אהבת הבורא יתברך, ולכן מקדים ולא מאחר, משכים וקם באור הבוקר כעין אאע"ה שהשכים לקיים מצות עקדתו של יצחק (משנת חכמים).
איזה סוג של יסורים אתה מעדיף
אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני תתנ פרשת עקב) אין אדם בעולם בלא יסורין, חושש בגרונו אינו יכול לישון, יגע בתורה אינו ישן, נמצא זה ער וזה ער, ועל זה נאמר בתהילים (צד) "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו".
לכל אדם נקצב בראש השנה כמה הוא יתייסר באותה שנה, אולם ניתנה לאדם אפשרות לבחור בסוג היסורים, יש יסורים שהם חולי הגוף, כאבי שיניים, וכל המחלות למיניהם לא עלינו, ויש סוג יסורים אחר, שהאדם מתייסר בתורה, אם אדם מנדד שינה מעיניו, קם בבוקר בזריזות, מתאמץ יותר בלימוד התורה וכו'. הוא בחר ביסורים טובים ומונע ממנו את כל המחלות, ועוד שיש לו רווח מיסורים כאלו, שהם עוזרים לו לגדול בתורה.
סתם יסורים הם רכוש גדול מאוד שאין לשער. וא"כ כ"ש וק"ו יסורין של מצוות, של לימוד תורה בעמל. אדם שנמנע מללמוד תורה בהתאמצות ובעמל, הוא לא יצליח למנוע את היסורין, הם יבואו בכל מקרה. אם לא בלימוד תורה וקיום המצוות, אז בדברים אחרים, א"כ כדאי מאוד שהם יגיעו בעבור לימוד התורה, שאז הם לא סתם יסורין שמכפרים עוון ותו לא. אלא חוץ מכפרת עוונות הם "המקור" לגדלות האדם בתורה, רק כאשר האדם מוסר נפשו זוכה לגדול בתורה. וזה שכתוב (באבות ו, ד) "וחיי צער תחייה, ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעוה"ז, וטוב לך לעוה"ב, וכן בברכות (דף ה.) תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין אלו הן, תורה, וכו'.
וכן נאמר בברכות (דף ה.) אמר ר' שמעון בן לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו, שנאמר "ובני רשף יגביהו עוף" ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עינך בו ואיננו, ואין רשף אלא יסורין שנאמר, מזי רעב ולחומי רשף.
ומכאן אמר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שמכלל הן אתה שומע לאו, מי שאינו עוסק בתורה הקב"ה שולח לו יסורין, כיון שאילו רצה יכל ללמוד ואין דבר העומד בפני הרצון, אך אם אתה בשעה עשר אומר למדתי די אני רוצה לישון, אומר לו הקב"ה אתה רוצה לישון? בבקשה... שולח לו כאבי שיניים והוא צועק מכאב, זהו "יסורין באין ועוכרין אותו", כיון שיכל ללמוד ולא רצה, כעת ה' מראה לו רק כאב קטן ואינו יכול לישון, זה רק "פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעוה"ב". אם ילמד תורה יהיו היסורין בדלין ממנו ולא יהיה לו כאב שיניים ולא כאב עיניים ולא שום כאב (מעדני מלך ח"ג עמ' 142).
חבל על הזמן, כי באמת חבל על הזמן
אע"פ שלימוד הלילה הוא קשה, אבל זה שווה, שווה להשקיע מאמץ בעוה"ז החולף, ולזכות לעולם נצחי, שהרי אין לנו הרבה זמן להיות כאן, ומי יודע כמה זמן נשאר, לכן כל עוד האדם נמצא בעוה"ז יש לו לנצל כל רגע ללימוד התורה וקיום מצוות.
וצריך לדעת שכל הקושי הוא רק בהתחלה, וברגע שמתרגלים זה נעשה טבע, לכן הדבר תלוי בכל אחד ואחד כמה הוא מוכן להשקיע ולוותר למען התורה. ואם האדם לא מוכן להשקיע אז מצבו לא טוב.
המסילת ישרים מסביר שהאדם מטבעו לא מוכן להתאמץ ולהקשות על חייו. טבע האדם הוא. תן לי את השלווה, נחת רוח, גם ללמוד אבל לא דברים המצריכים מחשבה, אם הוא מגיע לסוגיא קצת קשה הוא לא מוכן להתאמץ ועובר לנושא אחר, בקיצור מקיים מצוות ולומד תורה בלי מאמץ, טוב לו עם מה שיש לו, אומר לעצמו, לאט לאט, יש זמן.
אולם כנגד זה אומר לו הקב"ה אין בעיה, גם אני אגיד לך לאט לאט, ונמצא שהאדם הזה כל ימיו דורך באותו מקום, ולא גודל בתורה. ולמה? כי כמו שהוא אומר יש זמן, גם הקב"ה אומר לו יש זמן. וכך לצערנו נראים לפעמים גם בחורי ישיבה ואברכים שרוב היום נמצאים ליד הספר.
בעשי"ת אנחנו מתפללים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים", "כתבנו בספר חיים", "וכתוב לחיים טובים", מבקשים חיים, איזה חיים האדם מבקש? אם הוא מבקש חיים של לימוד תורה וקיום מצוות בלי מאמץ יותר מדי, צריך לדעת שהקב"ה לא מעוניין בחיים כאלה. אולם אם האדם מבקש חיים כדי שיוכל לעמול בתורה בכל כוחותיו אפי' שיש קשיים, עם כל המרץ, ועם שאיפה לגדול בתורה ויראת שמים. זה כבר אחרת, עכשיו אתה כבר מדבר לעניין, בחיים כאלו הקב"ה כן מעוניין, ולכן שייך לתת לו חיים.
צריך לדעת שהמהות של יהודי זה ללמוד תורה ולקיים מצוות עם כל הכוחות, ולא להיות במצב של נחת רוח ושלווה. כדי להיות ת"ח צריך לדעת שאין מצב של מנוחה, אם נתבונן בחייהם של כל הגדולים, נראה שאף אחד מהם לא היה אף פעם במצב של נחת רוח ושלווה, תמיד עסקו בתורה יומם ולילה בלי להרפות עם כל המאמצים והכוחות שהיו להם, ולכן נהיו גדולים. וכן כתב "המסילת ישרים" בתחילת פ"ט צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח.
באבות פ"ג כתוב, הנעור בלילה והמהלך יחיד, והמפנה ליבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, וכותב ר' יונה מפני שהם שעות רצויות ואין לו לחשוב, כי אם דברים רצויים לפני המקום ב"ה שזה דברי תורה. שאותן שעות הן חשובות וראויות למחשבת התורה, משום שבלילה אין לו מלאכה לעשות, ואינו שומע קולות בנ"א, ולכן אם יפנה ליבו לבטלה מתחייב בנפשו. מכיוון שמפסיד זמן בו תוכל להיות לו מחשבה ברורה ונכונה, ולא לחינם אמרו מתחייב בנפשו, אלא מכיוון שיש לו זמן כזה מוכשר ללמוד תורה והוא מבטל אותו, לכן העבירה גדולה יותר.
ישנם דרגות בביטול תורה
ועל זה כתב ר' ישראל סלנטר (ספר אור ישראל דף לא) שכל מצוה או עבירה שקל לקיימן הם החמורות ביותר, לדוגמא: ביטול תורה של שעה קלה בזמן שפנוי מעסקיו, כגון ביום השבת או ביום חול בשעותיו הפנויות, חמור יותר מביטול תורה של זמן רב יותר בעת טרדותיו, ונתבונן בדבר. וכי יש זמן נוח ומוכשר ללימוד מזמן היותו יושב לפני הספר ולומד. שאז כבר התפנה מעסקיו, וכבר התיישב ופתח את הספר. ואם יפסיק בדברים בטלים או במחשבות הטורדות, הרי שהוא מבטל תורה בזמן המוכשר ביותר.
ומהתבוננות זו נלמד כמה יש להתחזק ולהיות שקוע בלימוד בזמן שהספר פתוח, ומצאתי לזה עצה פשוטה, להשתדל לא להרים את הראש מהגמרא כי ברגע שהאדם מרים את ראשו מהגמרא, ישר יצה"ר תופס את מקומו וגורם לו להסתכל על פלוני ולראות מה הוא עושה, ואח"כ לדבר עם זה ועם זה, ובקיצור נוצר מזה ביטול תורה גדול, ובנוסף לעוון ביטול תורה עוד מקלקל את הצלחת לימודו, שתורתו נעשית קרעים קרעים.
כמה לישון בלילה
מסופר על הגאון ר' זלמן (אחיו של הגר"ח מוולאזין) שהיה ישן בכל לילה ארבע שעות ולא יותר. ותמיד היה יושב ושונה, אמרו לו הרי נאמר (איוב ג, יב), ישנתי "אז" ינוח לי. "אז" בגימטריא שמונה שעו'. אמר להם הרי כתוב ינוח "לי" בגימטריא ארבעים. שמתוך ארבעים ושמונה שעו' אני ישן שמונה שעו' כמנין "אז", ארבע שעו' בכל עשרים וארבע ושעו' של היום. (ענף עץ אבות עמ' תו).
ואף שהרמב"ם (בהל' דעות פ"ד ה"ד) כתב "היום והלילה כ"ד שעו'. די לו לאדם לישון שליש שהוא שמונה שעות. כבר העיר על זה המג"א (בסי' רלח), דנ"ל שהכל תלוי לפי מה שהוא אדם. וכן כתב היעב"ץ בסידורו (עמ' תקא סדר ק"ש שעל המיטה) "משך השינה לאדם בינוני אמרו שמונה שעות שליש היום ונתנו בו סימן א"ז תישן. אכן די לאדם הבריא שישן שש שעות ומספיק בלי ספק. והכל לפי מה שירגיל האדם את עצמו בנעוריו. כי ההרגל טבע שני.
את כל זאת יבדוק האדם לפי כוחותיו, שלא יפריז יתר על המידה ולמחרת לא יוכל ללמוד כראוי, ומאידך גיסא לא ימעט מהיכולת, ודרושים לזה מאזני זהב, כי האדם קרוב אצל עצמו ורוצה את צרכי גופו.
עיננו הרואות שמי שיש לו שמחה מאיזה ענין. כשיעסוק בזה העניין לא יהיה עייף ויגע, ולא יניחנו לישון. ואם יתנו לאדם הון רב שיוכל לרכוש מטבעות בכל עת שימנה אותם, וכמה שימנה יהיה לו. הנה הוא לא ינום ולא ישן. וזה לך האות באהבת התורה הקדושה שאם באמת פיקודי ה' הישרים משמחים ליבו, אז לא יפלו חבלי שינה על עיניו.
נאמר בגמ' (בחגיגה יב:) אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירו עמי, וכו', ונפסק בשו"ע (או"ח סי' רלח) שצריך ליזהר בלימוד הלילה יותר מבשל יום והמבטלו עונשו מרובה ע"כ, וכתב בעל הלבושים כיון דשעות הלילה נוחין ורצויין, והמבטלו עונשו מרובה.
מסירות נפש לתורה
אמרו חז"ל (בילקוט מלאכי) "זכרו תורת משה", והלא תורת ה' היא, שנאמר (תהילים יט, ח) "תורת ה' תמימה", אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו. והיכן מצינו שנתן נפשו עליה, שנאמר (שמות לד, כח) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי ואשב בהר ארבעים יום" (דברים ט, ט), הא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו ע"כ. רואים מחז"ל שמשה רבינו מסר נפשו על התורה, ולא כמו שאנחנו מבינים שלא הוצרך לאכול אלא שהתענה, כשם שאדם מתענה ומתפלל בעת צרה, כך משה רבינו התענה ארבעים יום כדי לזכות לתורה. הוא ביקש והתפלל על התורה, זו היתה מסירות נפש.
בודאי שצריך לישון בזמן, ולאכול בזמן, אבל יש להבין שצריך לעמול, ומי שמונח ושקוע בלימוד יודע שכ"ד שעות מעת לעת אפשר לחשוב ולהרהר בלימוד! אנו מחליפים את העיקר והטפל, נוסעים למרחקים לבקש ברכה, וכי זה הוא העיקר שעוזר? כשלומדים מתעלים! לוקחים את הטפל, כמו שכתב המסילת ישרים (בהקדמה) על דברי חסידות מסויימים שהם טפלים, אבל לא זה העיקר! חושבים שנסיעה למירון בכל הזדמנות על קבר רשב"י תועיל, והרי לשבת יום אחד וללמוד חשוב יותר! על כל דבר קטן נוסעים לעמוקה או למירון להתפלל, ולא מבינים שזו דרך עמי ארצות! וכי כך בני תורה יוכלו ללמוד? האם כך עשה "ר' עקיבא איגר", ובעל "הקצות החושן"? צריך להתפלל כראוי, לבקש, ולקיים מצוות, אך לא באופן שקמים מאוחר בבוקר, רצים למקווה ואח"כ מתפללים מהר, שעושים את הטפל לעיקר (מחשבת מוסר פ' יתרו עמ' שכז).
התפארת ישראל כותב על מיעוט שינה, דע"י ריבוי שינה לא לבד שיפסיד הזמן, אלא גם "יתיישן שכלו ויאבד חריצותו. אומנם גם פחות מן הראוי מזיק מאוד לגוף ולנפש, ואמרו בשם הרמב"ם שהוא ישן ח' שעו' בלילה וסימן לזה "אז" ישנתי ינוח לי, אולם זה קודם הגיעו לגיל חמישים שנה, אבל אח"כ שאין השחיקה שביסודות הגוף כ"כ גדולה כבימי נעוריו, וא"צ מנוח כ"כ רב, כתבו הטבעיים וביחוד הופלאנד דדי לישון בכל לילה ה' או ו' שעו'.
אהבת התורה צריכה להיות כמו צלי אש
באמירת הקורבנות של תפילת שחרית. אנו שונים את המשנה במס' זבחים: הפסח אינו נאכל אלא בלילה וכו'. וביארו בדרך דרש הפסח, הכוונה פה-סח דהיינו תורה שלומד בפיו. אינו נאכל אלא בלילה, שעיקר לימודו של האדם בלילה ובפרט באשמורת הבוקר, כמ"ש הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ג הי"ג) שמי שרוצה לזכות לקנין התורה צריך לנדד שינה מעיניו וכו'. ואינו נאכל אלא עד חצות, הכוונה שיהיה לימודו לכה"פ עד חצות לילה. ואינו נאכל אלא למנוייו, הכוונה שילמד עם חברותא, ואינו נאכל אלא צלי. הכוונה שתהיה לו אהבת התורה כמו בשר צלי על האש שמעורר תאבון ושקוע היטב באכילתו, כך צריכה להיות אהבת התורה ולימוד התורה (עבד לעבדי ה', עמ' נה).
בתהילים (קכז, ב) נאמר "שווא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים, כן יתן לידידו שינה". ופרש"י שווא לכם בעלי אומנויות המשכימים ומאחרים למלאכתם ומתפרנסים בעיצבון וביגיעה בלחם העצבים של טורח. כן יתן הקב"ה פרנסה למי שמנדד שינה מעיניו בשביל לעסוק בתורה.
ממית עצמו על התורה
אמר ריש לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט, יד) לכאורה מה שונה מצוות ידיעת התורה מכל מצוות התורה, שרק בידיעת התורה מצינו מושג של ממית עצמו עליה?
ונראה להסביר זאת ע"פ הגמרא בברכות (כ.) "אמרי ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא? "אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת ה', אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם". כלל גדול משמיעה לנו הגמרא. שלניסים זוכים רק ע"י מסירות נפש על קדושת השם. (ומהגמרא מוכח שמסירות נפש על קדושת ה' שעל ידה זוכים לניסים, היא לאו דווקא מסירות נפש כזו שנהרג ממש על קידוש ה', דהא הגמרא מביאה לדוגמא את העובדה של רב אדא בר אהבה שמסר נפשו לגדור פרצה, ושם לא מסר עצמו להריגה). ונראה שתורה היא שכל אלוקי ולזכות לידיעת התורה, פירושו לזכות למציאות שהיא למעלה מדרך הטבע, שאפי' משה רבינו איש האלוקים ובחיר האנושות כשעלה לשמים לקבל תורה היה לומד ומשכחה ולומד ומשכחה עד שניתנה לו ככלה, שנאמר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". כי רק ע"י נתינה זו יש לאדם איזו השגה בתורה, ובכוחות עצמו אינו יכול, לכן אין זוכים לתורה אלא ע"י מסירת נפש, דזהו תמיד הכלל לנס זוכים רק ע"י מסירות נפש, כהסוגיא דברכות. ולזכות לתורה פירושו לזכות לנס, ואפי' רק להבין שכל וסברת התורה לאמיתה צריכים כבר מסירות נפש ויגיעה. כמ"ש לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, דאפי' רק להבין תורה הוא כבר בגדר של מעשה ניסים, אבל "לקנות" ממש שיתקיים אצל האדם התורה לזה צריך מסירות נפש של "ממית עצמו עליה" (אחת שאלתי פ"ה עמ' 63).
בפרשת וישלח (לד, כד) כתוב, וישמעו אל חמור ואל שכם בנו כל יוצאי שער עירו וימלו כל זכר כל יוצאי שער עירו. שואל החפץ חיים כיצד הצליחו שכם בן חמור ואביו להשפיע על כל בני העיר למול את כולם, הלא מדובר בעיר שלמה? והסביר שמכאן אנו למדים מהו כח הרצון. כי כשיש לאדם רצון הוא יכול להשיג אפי' את מה שהשכל לא יכול להבין. הוא הדין למי שרוצה לזכות לתורה.
צריך לחוש עד כמה יקרה היא מפנינים
הדברים אמורים גם ביחס ללימוד התורה, אם היינו חשים במעלת התורה שהיא יקרה מאלפי זהב וכסף, ושום דבר שבעולם לא ישווה לה, היינו לומדים בחשק ובמרץ אף כשאנו תשושים. והראיה היא מבעלי מקצוע, מכיון שיודעים שעל כל שעה של עבודה יקבלו שכר, אז העייפות נעלמת מהם ומוותרים על המנוחה והאכילה. ואם הם עובדים שעות נוספות שאז המשכורת כבר מוכפלת, למרות שהשעה מאוחרת הם ערניים כשעת הצהריים. ומדוע בתורה כאשר לומדים קצת יותר מהזמן הרגיל מיד נרדמים!
ומה גם כי אינו דומה הלומד מעונג לאדם שלומד מתוך צער של קור או חום, או כשהוא חסר שינה ובכל זאת לומד, ששכרו כפול, ואם לומד בשעות שאין העולם למדים בהן, כגון ערבי שבתות, ויום פורים וכו', התעריף הוא אחר, והשכר עצום בעוה"ב, וכמו שאמר רשב"י אם ראית דור שרפו ידיהם מן התורה, עמוד והתחזק בה ואתה נוטל שכר כנגד כולם (לבוש יוסף בראשית עמ' קצ).
בספר משלי שתוכנו חכמה ומוסר, רואים כיצד שלמה המלך מדבר בגנות השינה והעצלות, ומקדיש להם כמה וכמה פרקים. ללמדנו שחובה קדושה רובצת עלינו להילחם במידה מגונה ובתופעה רעה זו. וכן מובא בתלמוד (סוכה כו.) "אמר רב אסור לאדם לישון ביום יותר משינת הסוס, וכמה שינת הסוס שיתין נשמי". ופרש"י אסור משום ביטול תורה [וכנראה שאורך זמן של שינת הסוס יש בה מספיק כדי להחליף כוח ולהתרענן]. ואביי מעיד על רבה שזמן שינתו ביום היתה כשל רב, שכן למד מרבו שגדל אצלו, וכן שינת רבי היתה כשל דוד המלך, ודוד המלך כסוס, והגמרא מספרת שאביי היה ישן כזמן המקביל להליכה מפומבדיתא לכובי, והוא מרחק של כשש פרסאות (כשבע שעו' ורבע), קרא עליו רב יוסף "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך", הרי שהאמוראים למדו מגדולי התנאים כיצד וכמה יש להסתפק בשינה. ודברים אלו אינם מידת חסידות, אלא אף נפסקו כהלכה פסוקה בשו"ע (סי' רלא).
עוד מעט יגיעו ימים ארוכים שנישן בהם
חז"ל הבינו שתחילת מפלתו ודרדורו של אדם מתחילה מריבוי השינה ובעצלות שנוקט בה. וכמו שאמרו במדרש (בר"ר פי"ז אות ו') היושן סימן הוא שאינו חפץ לא בתורה ולא בעבודה. ואף הגמרא (עירובין סה) מספרת שביתו של רב חסדא אמרה לאביה, האם כבודו אינו רוצה לישון מעט? אמר לה. עוד מעט יגיעו ימים ארוכים שניתן לישון הרבה ולא תהיה אפשרות ללמוד תורה. וכוונתו היתה לאחר אורך ימים, הימים ארוכים דיים כדי לישון שם מספיק. ושם כבר לא ניתן לעסוק במצוות ובלימוד תורה. מי לנו גדול מרב חסדא שאמרו עליו "חסדאין מילך". וכן אמרו (שם) שרב ששת היה רותח כולו מעוצם חריפותו וסברותיו מאותם פלפולים של רב חסדא. ולמרות הכל לא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו ביום, בשל ביטול תורה. וקיימו בעצם במעט שינה הקרבה למען קניין התורה (אמרי שפר ח"ו עמ' 178).
כתב בספר חסידים (סימן שט) היתה כאניות סוחר (משלי לא, יד). כאניה אין כתיב כאן אלא כאניות, שכל ת"ח שאינו יודע להשיב בכל מקום שישאלוהו אין לו לישב בסנהדרין וראש ישיבה (שבת קיד.) ממרחק תביא לחמה, שיודע להביא ראיה ממסכתא למסכתא, מי גרם, ותקם בעוד לילה (שם טו), לא יכבה בלילה נרה (שם יח) כל הלילה יושב ועוסק בתורה, כאניות סוחר, כך הקב"ה מזמין לעוסקים יומם ולילה בתורה כל צרכיהם, כשם שהסוחר שהשעה משחקת לו, מזמין לו הקב"ה מלאכים הממונים עליו, נכנסים בלב אחר להביא לאותו מקום שזה הסוחר שם, ומכוון לב הסוחר לקנות, ואח"כ מכוין לב אחרים לבא לשם אצל הסוחר, או הסוחר אצלם לקנות, וכל העוסק בתורה תדיר הקב"ה שולח לו מלאכים מרחוק להביא לו כל צרכיו, לכך נקראת התורה לחם (שבת קכ.) עכ"ל.
וכן כתוב בע"ז (דף יט.) אמר רב אבדימי בר חמא כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו, ועושה לו חפציו אין הכונה רק בעניני העוה"ז, אלא גם חפצי שמים שמגלים לו סתרי תורה, כמ"ש בסנהדרין (צט:) אמר רב יצחק בר אבודימי מאי קרא "נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו" הוא עמל במקום זה והתורה עומלת לו במקום אחר, ופרש"י שם תורה עומלת לו שמחזרת ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכל כך למה, מפני שאכף שכפף פיהו על דברי תורה. ואם התורה מחזרת ומבקשת מאת קונה למסור לו סתרי תורה אם עמל בתורה ביום, כ"ש וק"ו כאשר לומד בלילה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת ה"ג) אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. עיי"ש.
נמצא שהעמל בתורה בלילה מרויח בתרתי, האחד שהקב"ה משלים לו צרכיו בעוה"ז, וממילא יורד הקושי של הפרנסה וכדו', ועוד שזוכה שהתורה מבקשת מאת קונה שיגלו לו סתרי תורה, וזה מלבד מ"ש בחגיגה (יב:) אמר ר"ל כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי תפילה לאל חיי (תהילים מב).
נותן חינו בעיני הבריות
איתא בגמ' (ע"ז ג:) אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי (תהילים מב, ט). מה הטעם יומם יצוה חסדו, משום דבלילה שירו עמי. וביאר המהרש"א הא דאמרי "שירו" הכונה על התורה, דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, שהתורה נקראת שירה.
ויש להבין מה הביאור שהקב"ה מושך עליו חוט של חסד. מפרש"י על הגמ' שם, חוט של חסד, נותן חינו בעיני הבריות, דהיינו שכל הסובבים אותו נהנים ממנו. כולם חפצים להיות בקרבתו, לשמוע אותו, להתייעץ איתו, ופשוט מאוד הוא הופך להיות כמו מגנט שכולם חפצים להתקרב אליו, שנהנים להיות בסביבתו.
וכן נאמר בתורה על יוסף הצדיק פרשת וישב (לט, כא) ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר. ופרש"י שם שהיה מקובל לכל רואיו, כדוגמת לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה, שאינו מעניין גמילות חסדים, אלא לשון נשיאת חן.
וביאר המהרש"א ד"ה "כל" מדוע הקב"ה מושך עליו חוט של חסד? משום שדרך המנדד שינה מעניו בלילה שיהיו פניו זועפות ביום, לכן מי שמנדד משנתו ועוסק בתורה מושך עליו הקב"ה חוט של חסד ביום, שהיא מאירה את פניו ונושאת חן בעיני רואיו שכן ממידת החסד היא להאיר פנים. וכן מצאנו במסכת מגילה (יג.) ר' יהושע בן קרחה אמר אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה, ופרש"י ולכך נראית יפה לאומות ולאחשורוש.
המאירי בע"ז ד"ה "כל" כתב, שמשיכת החסד הוא, שהקב"ה מסייע לו לענות תשובות עגונות ונכונות לבני אדם השואלים אותו שאלות בתורה ובהלכה, דכיון שישב ועסק בתורה בלילה הקב"ה מזכהו לענות תשובות נכונות.