אור ברסלב
ספר עמל ישראל פרק ב - מיעוט תענוג

ספר עמל ישראל

פרק ב - מיעוט תענוג

פרק א - חשיבות התורה

אהבת התענוגים ואהבת התורה הם שני הפכים

המשנה באבות (פ"ו מ"ו) מונה מ"ח דברים בהם התורה נקנית, במיעוט תענוג וכו', כי מלבד זאת שאין האדם יכול לעסוק בתורה כדבעי אם אינו פורש מהנאות העוה"ז, וכמ"ש המסילת ישרים (פרק ט) שאם ירצה להשלים העידונים בכל תנאיהם לא יוכל לעסוק בתורה כהוגן, וגם מפני שמחשבתו טרודה בגשמיות ובתאות העולם, לכן אין ליבו פנוי לתורה.

ועוד שתאוות העולם מפריעות ביותר להרגשת מתיקות התורה, והיינו ע"פ מ"ש החובות הלבבות (שער עבודת ה' בהקדמה) שאהבת העולם ואהבת השי"ת הם שני הפכים ממש, וכמו שאש ומים לא יתכנו יחד, כן הוא בתשוקת ואהבת התורה, שאינה יכולה לדור יחד עם אהבת העולם ותענוגיו, ואם אין תשוקה אמיתית בליבו, לא מרגישים מתיקות וערבות בלימוד.

בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה (כתובות קד.) והביאו שם התוס' בשם המדרש, עד שהאדם מתפלל שתכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו.

וכן איתא באבות דרבי נתן (פרק כח), ר' יהודה הנשיא אומר כל המקבל עליו תענוגי העוה"ז מונעין ממנו תענוגי העוה"ב, וכל שאינו מקבל עליו תענוגי העוה"ז, נותנין לו תענוגי העוה"ב.

המפריעים בלימוד התורה

כיון שמצות ת"ת גדולה לאין שיעור ושכרה רב, לכן יצה"ר עושה כל שביכולתו ומגייס כל חיילותיו על מנת להרפות ידיים, ולהפריע לאדם שלא ילמד.

אחד המפריעים בלימוד התורה, כותב החוסן יהושע (פ"ד) הוא אהבת התענוגים והרדיפה אחרי העונג המותרי אשר בעקבו כרוך ביטול תורה, כי ליבו נמשך אחר התענוגים, ואולם צריך שידע האדם כי כל עונג ועידון בעוה"ז אפס ואין, כי הכל הבל, ואם יתאזר ויהיה לבן חיל להשליך אחרי גוו כל עידוני העולם ולאחוז בתורה, חכמתה תאיר פניו לעוה"ב.

וכתב שם, שכדי לזכות לכתרה של תורה צריך ארבעה דברים.

א. הרחקת העידונים כמו שזכרנו.

ב. ענוה שהיא כוללת את כל המידות הטובות.

ג. שקידה עד מקום שידו מגעת. ז"א עם כל הכוחות והמרץ שיש באפשרותו.

ד. סיוע מן השמים כמו שאמרו חז"ל (מגילה ו:) לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא.

ואת ארבעת הדברים הללו מצאנו שרבי אליעזר הגדול קיים. וסמך לדבר מראיות שהביא שהלכה כמותו בתנורו של עכנאי.

שכנגד הדבר הראשון שזה הרחקת העידונים, אמר "חרוב יוכיח", הכוונה שממעט בתענוגים ודי לו במאכל חרובים, כמו שאמרו על רבי חנינא בן דוסא שהיה די לו בקב חרובים מע"ש לע"ש.

וכנגד הדבר השני שזה ענוה, אמר "אמת המים יוכיחו" ורמז למה שאמרו חז"ל למה נמשלו דברי תורה למים? לומר לך מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה, כלומר ענוה.

וכנגד הדבר השלישי שהוא שקידה עד מקום שידו מגעת, אמר "כותלי בית המדרש יוכיחו", שאמר ר"א על עצמו במס' סוכה (כח.) מימי לא קידמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, וכל זה להראות את עוצם השקידה שהיתה לו, ולכן אמר "כותלי בית המדרש יוכיחו".

וכנגד הדבר הרביעי שהוא סיוע מן השמים, אמר ר"א "מן השמים יוכיחו" שהלכה כמותי, ואז יצאה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו.

ומכאן מבואר עד כמה צריך להתרחק מהתענוגים ולהיות שקוע בלימוד התורה, וזו הדרך לזכות לכתרה של תורה ולהיות ת"ח גדול.

ככל שמתרחק מהחומר, כך מתקרב לה'

כתוב במשלי (ל, לג) "כי מיץ חלב יוציא חמאה", אומרים חז"ל בברכות (סג:) במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ומסביר המהרש"א שם, שמיץ חלב יוציא חמאה הכוונה שמקיא את תענוגי הילדות ממנו, ז"א כשהוא מוציא את החלב שזה הילדות והתענוגים ועוזב אותם. רק אז הוא זוכה לחמאה של תורה, וחמאה של תורה היא ההוראה. כמו שהחמאה היא המובחר שבחלב כך המובחר שבתורה היא הוראה. וכל זה תלוי במידת טהרת הלב, ומניעת רדיפת ענייני החומר, כי עד כמה שהאדם מרחיק את עצמו מענייני החומר כך יזכה לתורה.

אבל מה קורה! האדם מפחד, ולמה? משום שהוא יודע שקניית התורה כרוכה בהרבה דברים, "בביטול החומריות", "בעמל רב", "במיעוט שינה", ועוד ועוד... ובקיצור חיים לא קלים. ועוד, שאם לא ישתעבד כל ימיו לשקידת התורה הוא קרוב לשכוח את כל מה שלמד, כמו שכתוב באבות דר"נ (פ' כד) שמה שהאדם יגע ולומד בעשרים שנה, אם מתבטל מהתורה הוא שוכח בשנתיים, וכן כתוב בחגיגה (טו.) קשה לקנותן ככלי זהב, ונח לאבדן ככלי זכוכית. ולכן האדם בורח מזה. ומועטים הם אותם שמוכנים למסור נפשם על לימוד התורה.

דרגת הדבקות בלימוד התורה

רבי יצחק הוטנר זצ"ל מסביר איך קובעים כמה האדם קשור לתורה, וכמה הוא דבוק בה, לדוגמא כשרואים חפץ שמונח בידו של אדם, עדיין א"א להחליט אם החפץ מונח בידו "סתם", או שהיד מחזקת בו "בכח", אלא רק כשאתה מנסה להוציא את החפץ מתחת ידו, אז אפשר להווכח בכמות הכח המהדקת את החפץ אל ידו.

אותו הדבר לגבי התורה אפשר להיות בחור ישיבה או אברך בכולל וללמוד בשקידה, ואעפ"כ אין להביא ראיה מזה על דבקותו של הלומד אל התורה, אלא רק בשעה שמסתערים עליו כוחות להוציא את הגמ' מתוך ידו, אז מתגלה מדת ההידוק והקשר בין הלומד לבין התורה.

ובמושב לצים לא ישב

אמרו חז"ל בשה"ש רבה (פ"א) על הפסוק "לריח שמניך טובים" מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך נפל לתוכו טיפה של מים, יצאה כנגדה טיפה של שמן, כך אם נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה, כי ליצנות ותורה זה שני הפכים שונים לגמרי. הליצנות מקשרת את האדם לעוה"ז ומולידה בו קלות דעת, והתורה הקדושה מקשרת את האדם לעוה"ב ומולידה בו זהירות, כמו שכתוב תורה מביאה לידי זהירות, ולכן המכניס לליבו דבר של ליצנות מפסיד קניין מקנייני התורה הקדושה שקנה כבר, וא"כ כמה צריך העמל בתורה להיזהר ולהתרחק מכל עניין המפסיד ועוקר את קנייני התורה הקדושה, כגון תאוות וליצנות, שכן אמרו חז"ל (יומא לט.) תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת ליבו של אדם, ופרש"י שם, אוטמת וסותמת מכל חכמה.

לא תמצא התורה אצל מבקש תענוגים

במדרש תנחומא (פרשת נח פרק ג), נאמר על תורה שבע"פ, "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים" (איוב י"א), וכתיב "לא תמצא בארץ החיים" (שם כ"ח). שואל המדרש מאי לא תמצא בארץ החיים, וכי תימצא בארץ המתים? אלא שלא תימצא תורה שבע"פ אצל מי שביקש עונג העולם. תאוה, וכבוד, וגדולה בעוה"ז, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה "אדם כי ימות באוהל" (מדבר י"ח), וכך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, על הארץ תישן וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל (אבות פ"ו), לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם עמ"י אלא על התורה שבע"פ, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית (שמות לד).

ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה "למען" הדברים האלה, ולא "בעבור "הדברים האלה, ולא "בגלל" הדברים האלה. אלא ע"פ הדברים האלה, וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך שנא' העם ההולכים בחושך ראו אור גדול (ישעיה ט'), אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והיתר, בטמא וטהור, וזהו אור שנברא ביום הראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה, שבזכותם העולם עומד שנאמר (ירמיה ל"ג) כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה זו תלמוד.

ועוד כתב במדרש תנחומא (שם) על תורה שבע"פ, שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך וכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו'), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך, ואי זה תלמוד שהוא על הלב, הוי אומר ושיננתם לבניך, זו תלמוד שצריך שינון וכו', ובפרשה השניה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתוב ובכל מאודכם, ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה וכו".

המדרש הזה מבאר לנו איך מודדים כמה האדם אוהב את הקב"ה, אם נשאל אדם, קיימת היום מצות אהבת ה', הוא יענה ודאי, הרי אני קורא ק"ש פעמיים ביום, וגם ק"ש על המטה, ואני אומר "ואהבת" בכוונה, א"כ בודאי קיימתי.

אבל המדרש מגלה לנו שאופן המדידה של אהבת ה', הוא כמה אתה מוסר את נפשך בעד לימוד התורה שלפי שיעור מסירת הנפש זהו שיעור האהבה שלך לקב"ה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו (עטרת יעקב על מס' בבא מציעא).

מסירות לתורה מסלקת את התאוות

ככל שהאדם עמל יותר, כך התאוות מסתלקות ממנו, מי שיש לו חולה מסוכן ב"מ. כל הזמן ראשו טרוד במחשבות על החולה, וממילא הוא שוכח את כל התאוות האישיות שלו, כך מי שטרוד ראשו ורובו בתורה, אין מחשבת התאווה יכולה להיתפס בליבו. כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, עכ"ל (אור לציון עמ' מה). וכבר הזכרנו מ"ש האור החיים הקדוש על התורה (דברים פ' כי תבוא פס' יא') על הפסוק "ושמחת בכל הטוב" אין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם ע"כ. כיון שעמל בתורה ומרגיש במתיקות התורה, מימלא כל תענוגי העוה"ז לא נחשבים למאומה.

מעשה שסיפר הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף. אני והחכם עובדיה היינו בבחרותינו לומדים בחברותא יחד, בארוחת בוקר היינו אוכלים פרוסת לחם אחת וקציצת פלאפל ביתית אחת, הלחם היה יבש מפני שאימותינו חיו בעוני רב, והיו קונות את הלחם של אתמול בחצי מחיר, ומזה כל בני הבית היו מסתפקים, ואנו היינו מגיעים לעת ערב מהישיבה, נוטלים את שאריות הפת שנותרו בבית והיו קשות כאבן, ועימם באנו לבית הכנסת ללמוד בשקידה לאור הנרות. בשעת חצות לערך כשנר התמיד שדלק בבית הכנסת כבה, אני והחכם עובדיה היינו נוטלים את הפת היבשה שעימנו ומקנחים בה את לחלוחית שמן הזית שנותרה בכוס נר התמיד לרכך מעט את הלחם, וכך היינו אוכלים, והיינו מברכים ברכת המזון מדרבנן, יען כי לא היה בלחם שיעור שביעה ומיד היינו שבים ללימודנו בשקידה (רבינו אור לציון ח"א עמ' 93).

בזכות המערה זכה לאוקמי גירסא

רבי עקיבא זכה להיות ממשיך שלשלת הקבלה. שהעולם היה שומם, עד שהעמיד ר"ע חמשה תלמידים (יבמות סב:), והמיוחד שבהם רשב"י כדברי הפייטן "בר יוחאי נמשחת אשריך, שמן ששון מחבריך" שכל חבריו הכירו בגדלותו עליהם ומשחוהו עליהם לראש. רשב"י שהה שלוש עשרה שנה במערה. בצאתו הבחין רבי פנחס בן יאיר שכל גופו מלא בקעים וסדקים מחמת החול שהיה שקוע בו. אמר לו "אוי לי שראיתיך בכך" ענה רשב"י "אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך" (שבת ל"ג:), שהרי לפני המערה נקרא רבי שמעון ואין הלכה כמותו, ואחרי יציאתו נקרא רשב"י והלכה כמותו, בזכות המערה זכה לאוקמי גירסא, ושתהיה הלכה כמותו ולגלות סודות התורה.

ומדוקדק מדבריו שלולא יסורי המערה לא היה זוכה לכך, שאמר בלשון שלילה, לשלול כל דרך אחרת "אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך (שם), ואפשר שההו"א של רבי פנחס בין יאיר "אוי לי שראיתיך בכך" דסבר גם בלא יסורין היה זוכה לתורתו בדרך אחרת ומה הצורך בכך? אמר לו רשב"י אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך, הכל תלוי רק בכך, רק כשמתנערים מעבותות אהבת הגשמיות, ומכתתים עצמם ע"י יסורים, ומתעלים כליל מעל החומר זוכים לתורה זכה וברה (דרש טוב פ' בחוקותי עמ' קכא)

במדרש קהלת משלו משל על העוה"ז, משל לכרם ענבים, והוא סגור מכל סביבו בגדר, עבר השועל וראה מרחוק את הענבים ונתאוה להם, אך לא מצא פתח להכנס דרכו אל הכרם, כי אם חור קטן וצר מאוד, מה עשה, צם ימים רבים עד שכחש בשרו, ונכנס דרך החור אל הכרם, אכל ענבים כנפשו שובעו, אך כשקרבו ימי הבציר פחד מאוד מבעל הכרם פן יהרגנו, ביקש לברוח משם ולא היה יכול לצאת, עד אשר צם ימים רבים ושב לרזות כבתחילה, ויצא דרך החור אשר דרכו נכנס, וכשיצא עמד על גבעה אחת, ואמר, כרם, כרם! מה נאים ומתוקים פרותיך, אך מה הנאה יש ממך, כשם שהנכנס אליך נכנס כחוש ורזה, כך יוצא ממך דל ורזה כלעומת שבא כך ילך. כן הוא העוה"ז, וכן בתאוות הממון "אוהב כסף לא ישבע כסף" כאדם הצמא ושותה מים מלוחים, כן יגבר צימאונו.

אמרו חז"ל (תדבא"ר פכ"ו) "אם לא זכה אדם לבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיו, מ"מ יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא יכנסו לתוך מעיו" וכן איתא שם, מעשה בר"י הנשיא שאמר בשעת מיתתו גלוי וידוע לפני כסא הקב"ה שעמלתי בתורה בכל עשר אצבעותיי, ולא אכלתי ולא נהנתי בעוה"ז אפי' באחת מאצבעותיי הקטנים וכו'. וכן התוס' (בכתובות קד.) בשם המדרש אומ', שעד שהאדם מתפלל שתכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו.

בהסרת התענוגים כלולים שני עניינים

א. עניין טבעי: אדם השואף לגשמיות ומתאווה ללכת אחר רצונותיו הרי כל ליבו תפוס במילוי שאיפותיו, וממילא חסרה לו ההתעניינות בתורה, ובקדושה.

ב. עניין רוחני: אדם המלא בגשמיות אין הוא יכול להיות כלי קיבול לרוחניות, כמו שכתוב בספה"ק שאהבת השם יתברך ואהבת העוה"ז הם שני ניגודים, והם הפוכים זה מזה. וכשם שלא יתכן קיום אש ומים יחדיו, כך לא יתכן שישכנו יחדיו אהבת ה' ואהבת התענוגים (שביב אור עמ' רב).

לכל אדם יש "תאווה" אולם צריך לנתב אותה לאפיק הנכון, יש אדם שמתאווה לממון, כסף וזהב, וכל מחשבותיו כל היום כיצד להשיג אותם. ויש שמתאווה לדברי תורה, מצוות, ומעשים טובים.

מעשה באדם אחד שלצורך פרנסתו היה חוטב עצים מן היער בכל יום, והיה נושאם על כתפו להביאם אל העיר בזיעת אפו, למוכרם ולהתפרנס מהם הוא ובני ביתו, ויהי היום בתקופת תמוז כשבחוץ שרב כבד, אחר שחטב עצים ועשאם חבילה להביאם אל העיר נתעייף מאוד, ויאנח, והתחיל לבכות על קשי יומו ועל מר גורלו, ומרוב בכייתו נרדם אצל חבילתו. ויחלום והנה בא לקראתו נער נחמד יפה עיניים ובידו שרביט זהב, ויאמר לו, ראה ה' את דמעך ושמע קול תפילתך, ועתה שאל ממני שאלה ואמלא שאלתך. ויאמר לו שאלתי ובקשתי שכל דבר אשר אגע בו יהפך להיות זהב, ויען הנער ויאמר לו כשהוא שוחק ומחייך כדבריך כן יהיה וכן יקום, ויגע בו בשרביט אשר בידו ומיד נעלם. ויבקש לנסות הדבר, ויגע בעץ מחבילת העצים אשר חטב בזיעת אפו, ויהפך העץ להיות זהב. ויגע בכד החרס של המים מבחוץ ונהפך הכד לזהב וישמח מאד. ויאמר, את עניי ואת יגיע כפי ראה אלוקים ויוכח אמש, ומעתה והלאה אמלא את ביתי אוצרות זהב שכל אבן או עפר ורגבי אדמה, אשר אקח בידי יהפכו לזהב, ויקוים בי "ועפרות זהב לו", וכשאלך יחף על הרצפה, תתהפך לזהב ואהיה רם ונישא על כל מלכים ונסיכים ועשירים וגבירים, ובהיותו שש ושמח, הרגיש כי הוא צמא מאד, כחום היום, ויושט ידו אל הכד אשר על ידו וכשנגעו המים בפיו נהפכו לזהב ויוציאם מפיו. ואז הרגיש בכסלותו בתאווה אשר בשאלתו, ויבכה בקול מר, ויאמר מה זאת עשיתי כי מעתה כל מה שארצה לאכול ולשתות מיד כשיגע בשפתי או בלשוני יהפכו לזהב, וא"כ מה אוכל ומה אשתה, ובלעדיהם אין לי חיים. ויחשוב עוד שכנראה זה טעמו של הנער ששחק בשומעו את שאלתו שידע שהסכיל לשאול דבר שהוא רעה גדולה אליו, ואז נתעורר האיש והנה חלום. ויראה כי חבילת העצים כולה על ידו, וכד המים מונח אצלו ואז נפקחו עיניו, ויאמר בליבו, הנה חלום זה הראני כי לא טובה התרעומת אשר נתרעמתי על עמלי, וכמה רעה היא התאווה לכסף וזהב, שכל תאוות האדם המה הבל וריק מעשה תעתועים, ואיזהו עשיר השמח בחלקו (עוד יוסף חי דף צד ע"א).

אומנם התאווה חשובה היא להרבות בתורה, מצוות ומעשים טובים, וכן אמרו "אוהב מצוות לא ישבע מצוות", כי חכם לב יקח מצוות, וכמו שדרשו חז"ל (סוטה י"ג.) תנו רבנן בא וראה כמה חביבות המצוות על משה רבינו, שכל ישראל נתעסקו בביזת כסף וזהב, והוא נתעסק במצווה, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכו'.

וכן עניין "התאוה" כולל ריבוי מאכלים שאדם אוכל בכל עת, שאין לו זמן קבוע לסעודתו ואכילתו, אלא כל זמן שיראה פירות ומגדנות אשר הם תאווה לעיניים, אוכל מהם כנפשו שובעו, והם יכולים להביאו לידי מחלות שונות, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות דעות הט"ו) אכילה גסה לגוף האדם, היא מקור לכל החלאים, ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא מפני שהוא ממלא כרסו, ואפי' הם מאכלים טובים. והיא בכלל מה שאמר שלמה המלך (משלי כ"א כ"ג) "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" כלומר השומר פיו מלאכול יותר מדאי, שומר מצרות נפשו ע"כ (ענף עץ אבות עמ' שי).

בדר"כ אין אפשרות ללמוד תורה כראוי יחד עם תענוגות, וענייני העוה"ז מרחיקים את האדם מהתורה, כמ"ש אביי (עירובין ס"ה.) אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי, ופרש"י ר"ל אפי' ציווי עבודה קלה היתה מבטלת אותי ולא הייתי שונה כמו ששניתי.

מי שנהנה בעוה''ז מנכים לו מהעוה''ב

נוסף לזה כל הנאה שנהנה בעוה"ז מנכים לו מזכויותיו לעוה"ב (עיין בספר חסידים פ"ד) וההפסד מכך גדול עד מאד, כי מה דמיון יש לכל תענוגי העוה"ז כנגד העוה"ב, וכבר אמרו חז"ל יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז (אבות ד', יז) וכשמנכים משכרו בעוה"ב מחשבים כפי אחוזי הנאתו, ולא כפי סך הנאתו, והחשבון הוא אחוזים כנגד אחוזים, וממילא ההפסד נורא. והרי אפי' אלפית מהעוה"ב חשובה יותר מכל מה שיכול להנות בכל חייו בעוה"ז, כ"ש כשמנכים לו כפי אותו יחס, והוא כאדם הנוטל עשרה אחוז ממאה שקל, ומפסיד עשרה אחוז ממליון דולר, הרי שיש להצטער כשנהנה בעוה"ז, ומ"מ בוודאי שאין לרדוף אחריהם (אור לציון עמ' רמט).

וכן אמרו חז"ל סנהדרין (קיא.) רב ראה את רב כהנא שהיה חופף ראשו, אח"כ עלה לבית המדרש וישב לפני רב ללמוד, ובגלל החפיפה הזו הוא איחר לשיעור, אמר לו רב את הפסוק לא תמצא בארץ החיים (איוב כח, יב) שאל רב כהנא האם אתה מקלל אותי שלא אמצא חכמה, אמר רב קרא קאמינא, שלא תמצא תורה במי שמחייה עצמו עליה. וכתב המהרש"א כי מי שאינו מפקיר את כל מאוייו ואת כל אישיותו, לא יוכל להגיע לתוצאות משביעות רצון בהבנת התורה.

ומובא בשם המהר"ל כשרב ראה שליבו של רב כהנא מתפנה לדברים נוספים, אף אם הם חשובים, אך עצם העובדה שהם תופסים מקום בליבו, הוא הזהירו, שעליו להימנע מתופעות אלו בעודן באבן, וכבר מעתה עליו להתנער מכל הפרעה צדדית בלימוד התורה, כי רק ע"י התמסרות מוחלטת אפשר לזכות להיות גדול בתורה, כיוון שהתורה היא רוחנית, והיא ההיפך הגמור מהגוף ומרצונותיו, ורק מי שמבטל את כל רצונותיו של הגוף למען התורה, רק אצלו יכולה התורה השכלית להמצא.

פרק הישן

ומכלל הזהירות בשמירת הזמן הוא הנהגת סדר אכילתו וערנותו, כמו שכתב בתנא דבי אליהו (פרק יג) וז"ל: ישמור עצמו שלא יבוא לידי תנומה, שנאמר (משלי כג) "וקרעים תלביש תנומה" לפי שאין לך מידה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש, וכתב בספר בנין עולם (פ"ג אות ג) ולא זו בלבד שישמור עצמו מן התנומה אלא ישמור עצמו מאכילה ושתיה מרובה, כי מתוך שהוא אוכל ושותה הרבה יבוא לידי תנומה, שנאמר (דברים ח, יב) "פן תאכל ושבעת" וגו'.

מעייף עצמו על לימוד התורה

ועוד כתב בתנא דבי אליהו על הפסוק "אל תאהב שנה פן תורש וגו' (משלי כ') הא למדת שאין דברי תורה נבלעין אלא במי שהוא מעייף עצמו בהן וכו'. אל תזלזלו בתורתי ואל תרבו באכילה ושתיה. עכ"ל. וביאר בספר ראשית חכמה (שער הקדושה פח) מפני שהמאכל מביא את השינה, והמרבה באכילה ושתיה מרבה בשינה ונמצא בטל מדברי תורה עכ"ל. ומ"ש בתנא דבי אליהו "אל תזלזלו בתורתי ואל תרבו באכילה ושתיה", פרושו המזלזל בתורה היא לא רק כאשר מבטל להדיא בידיים, אלא גם בגרמא כאשר לא שומר על כושר לימודו כתוצאה מאכילה ושתיה מעל לצורכו, וכל כיוצא בזה. שאין לך מידה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש, וזה לאו דווקא מתנמנם, אלא כל דבר המבטל את ריכוז דעתו והתמדתו כמתנמנם דמי. ומ"ש שאין דברי תורה נבלעין אלא במי שהוא מעייף בהן, פרושו שעמל בתורה עד כדי עייפות.

הרדיפה אחר התענוגים

וכתב בחוסן יהושע (מאמר א', פ"ד) שאף שהאכילה או העונג ההוא מצד עצמו מותר הוא, עם כל זה "ברודפו" אחרי העונג המותרי, ויהיה בו כדי להפריע משקידתו בתורה, הנה רדפו אחרי העידונים מזיק ביותר מין העידונים בעצמם ע"כ. וכוונת דבריו שאף שעצם העידון אם בא לאדם מאליו מבלי שרדף להשיגו, אינו מזיק כ"כ, מ"מ הרדיפה אחרי העידון, כיוון שיש בה כדי להפריעו משקידתו, הרי היא מזיקה יותר מעצם העידון.

עוד כותב החוסן יהושע (מאמר א' פ"ד) וכבר הרבו ספרי היראה לדבר בהבל התענוגים וכו' ואם עיני שכל לא ישקיף כי המה הבל לאשר כל עוד שיתרבה העונג יקצר זמן השתמש בו, דהיינו שככל שרב הוא התענוג, כן קצר הוא זמן ההתענגות בו, המאכלים הערבים, זמן ההנאה מהם קטן, מהטיול וכדומה, וכן הוא בהנאת המשגל לעומת עידוני המאכלים, ואילו היות התענוגים אמיתים ולא מדומים כפי שהינם, לא היה הקב"ה בורא את טבע העולם כך, שהתענוגים הגדולים זמנם מועט, שמצב זה הוא עינוי לאדם. לא כן העוה"ב שלפי עינוגו נצחיותו, עולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך. על כן ישים האדם אל ליבו שזמן קצוב יש לו בעוה"ז ויש לו לנצל את הזמן לעשות חיל בגבורה של תורה, אשר אין כל העולם שווה לדבר אחד מדבריה.

אין למעט מהמוכרח

והנה אף שאמרו רבותינו שצריך להתרחק מתענוגות ותאוות העוה"ז מ"מ צריך לעשות זאת בשיקול גדול, כל אחד ואחד לפי דרגתו ובריאותו. וכמ"ש החוסן יהושע (מאמר א' פ"ד) ד"ה "אומנם". וכתב במסילת ישרים (סוף פרק יג' בביאור מידת הפרישות) הרי לך הכלל האמיתי, שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעיניני העוה"ז ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה הכלל נאמן, אך משפט הפרטים ע"פ הכלל הזה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת, ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם, ואין שכל אדם יכול להקיף את כולם אלא דבר דבר בעיתו ע"כ.

לכן כל אדם צריך לדעת מה מוכרח לו לעבודת ה' ומזה לא למעט כלל, שאם ממעט ופורש ממנו הרי זה חוטא, ומה שאינו מוכרח לעבודת ה' מזה ראוי לו לפרוש. לדוגמא: אם די לאדם לישון בלילה שש שעות וזה מה שמוכרח לו כדי שיהיה גופו בריא וחזק לעבודת ה', אין לו למעט ולישון חמש שעות, מאחר והשש שעות הם הכרחים לו. אבל אם ישן שמונה שעות נמצא שישן שעתיים יותר ממה שמוכרח לו, על כך התכוין המסילת ישרים שראוי לו שיפרוש מהם, דהיינו שימעט מהשעתיים כיון שאינם מוכרחים לו.

וכן לעניין אכילה, אם די לאדם כדי שיהיה גופו בריא וחזק לעבודת ה' כמות של 500 גר' אוכל, והוא אוכל 1000 גר', נמצא ש- 500 גר' אוכל הם מיותרים לעבודת ה', ומזה צריך להשתדל ולהוריד ולמעט עד כמה שנחוץ ומוכרח לו.

וכן על זה הדרך, הוא הדין לגבי טיולים, שתיה, מנוחה, רחיצה וכדו'. ולכן כתב המסילת ישרים הנה זה הכלל נאמן, אך משפט הפרטים ע"פ הכלל הזה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת, ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם. העיקר הוא שידע מה מוכרח לו לעבודת ה' שמזה אין למעט, ומה שאינו מוכרח לו לעבודת ה' שממנו יש לו למעט וליפרוש.

שבירת המידות

כותב הגר"א באבן שלמה (אות ב) עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות ואם לאו למה לו חיים. ובאיגרת הגר"א כתב שעד יום מותו צריך האדם להתייסר לא בתעניתים וסיגופים רק ברסן פיו ובתאוותיו. נמצא שהעיקר הוא להתחזק בשבירת המידות, ולכן כל הרגל של אכילת מאכלים שאינם מועילים לעבודת ה' אשר הורגל בהם, כגון מה שקוראים המון העם "נשנושים" שאכילתם היא רק מתוך הרגל לנשנש כל הזמן, צריך עבודה רבה כדי לעקור הרגלים כאלו, שהרי אכילת הנשנושים רוב ככל הפעמים אין בה צורך כלל לעבודת ה', אלא שהאדם מורגל בכך ולכן חושב שכל אכילה כזו היא לצורך, אבל אם יבדוק את עצמו באמת יראה שאין בזה שום הכרח, וכל אכילתם רק מצד תאות הנשנוש.

והראיה לכך, שאם תודיע הנהלת הכולל שמי שילמד בהתמדה ללא הפסקה כלל (חוץ מלצאת לבית הכסא) יקבל בסוף הסדר אלף ₪ מזומן. אין ספק שכל האברכים כולם ילמדו בהתמדה ללא הפסקה כלל משום ששכרו בצידו, נמצא שאליבא דאמת כל הנשנושים והכוס קפה שבאמצע הסדר אינם מוכרחים כלל.

אלא שאם צריך את הכוס קפה כדי להתעורר ללמוד בעירנות ודאי שבאופן זה יצא לשתות כיון שזה לצורך. וכל מה שאמרנו זה רק לעורר את אותם שיש להם שעה קבועה לשתיית הקפה, או לנשנוש העוגה, שאז אף שאין הוא צריך לשתיית הקפה, מ"מ כיון שהגיע השעה הוא יוצא לשתות ובזה צריך האדם לבדוק אם מוכרח לכך או לא.

ועל כך אומרת המשנה באבות שאחד הדברים שהתורה נקנית בהם הוא מיעוט תענוג, דהיינו למעט מתענוגי האכילה ולהשתדל לאכול רק כאשר צריך באמת לאכול, ולא סתם לדחוף לגוף דברים אשר אין בהם תועלת כלל לעבודת ה', שהרי כנגד ההנאה של תאות האכילה הרי הוא מפסיד את קניין התורה, שככל שנמשך אחר תאות האכילה מתרחק הוא מלעשות קנין בתורה.

הנמשך אחר התאוה מפסיד נצח

נאמר במדרש רבה (בראשית פ"א) ד' תשוקות הן וכו', ואמר הגר"א זצוק"ל יש עוד תשוקה אשר אין בכח איש לצייר ולשער חוזקה וגודלה, בעת שמוליכין את האדם מביתו לקברו, ואז תפקחנה כל חושיו ורואה מה שלא יכול לראות בימי חיותו, ומראין לו עונשי הגהנום ותענוגי גן עדן, ורואה איך כלה ימיו בהבל. וכל כספו וזהבו אשר עמל עליהם הם לצנינים ולחוחים בעיניו, כי בעבורם קנה לנפשו עונשי הגיהנום, וגם הפסיד תענוגי גן עדן.

והתבונן אז בשכלו הזך כמה תענוגי גן עדן הפסיד בעוה"ז, כי יפה שעה בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. וכמה שעות בכל ימי חיו אשר הלכו בבטלה, אשר כל שעה ושעה היה יכול להרויח גן עדן בתענוגים נפלאים אשר עין לא ראתה.

ומחמת גודל התשוקה אשר הוא רוצה להתעדן שם והוא לא יכול להכנס שם מחמת שהוא מלוכלך בצואת עוונותיו, הוא מרוצה להענש בגהינום בעונשים קשים ומרים, רק שיבוא אח"כ לתענוגי גן עדן, ואין בכוח האדם לצייר גודל שבירת ליבו וחרטו, ואם יהיה לאדם בעולם הזה אחד מאלף אלפים חלק מהצער שיש לו בעולם הבא היה מוכרח למות מחמת שלא היה יכול לסבול גודל הצער. רק בעולם הבא נותן לו הקב"ה כח שיוכל לסבול זה הצער.

ואז גודל תשוקתו שיתנו לו רשות לחזור לביתו ולעסוק בתורה ועבודה כל ימי חיו, וממרט שערות ראשו, וקורע את בשרו ואומר אוי לי איך החלפתי עולם בתענוגים נצחיים, על עולם חושך. והצער הזה קשה לו מכל יסורי הגהינום ע"כ.

לכן כתוב בספרי המוסר שמכיון שהעוה"ז הוא לא שלנו, אלא העוה"ב הוא שלנו ורק שם צריך להשקיע, לכן אין לאדם לעשות עסק מכל דבר הקשור בענייני העוה"ז.

כגון: ישנם אנשים שעושים עסק שלם מהאכילה, וכדי שהאוכל יהיה בדיוק כפי שרוצים עם הטעם הטוב, והבישול המתאים, לכן הם טורחים הרבה זמן עד שמגיעים לסעודה עצמה, וגם כאשר יושבים לאכול מורחים את זמן האכילה, באופן שבזמן כזה אדם אחר יכול לאכול שלוש סעודות, דבר זה מראה עד כמה אותו אדם קשור עדיין לתאות האכילה.

שהרי אם כל מטרת האכילה היא כדי שיהיה גופנו בריא וחזק לעבודת ה', א"כ אפשר לעשות זאת בצורה יותר קלה ופשוטה, ולא לאבד זמן יקר מאוד שאפשר לקנות בו עולם נצחי, בעבור חתיכת שניצל או קציצת בשר.

וכן לגבי דירת מגורים. ישנם בנ"א המשקיעים את כל הונם כדי שביתם יהיה מפואר עם הסלון היפה, והמטבח הכי מפואר וכדו'. צריך לדעת שאף שאמרו חז"ל בית נאה, אשה נאה, וכלים נאים מרחיבים דעתו של האדם, אבל כל דבר בפרופורציה הנכונה, הרי הבית הוא כלי המשמש אותנו לעבודת ה', מי אמר שהוא צריך להיות הכי יפה בשכונה, וכי הקב"ה נתן לנו זמן יקר בשביל שנשקיע אותו בהבל וריק?

והוא הדין לכל דבר הקשור לענייני העוה"ז שאין לעשות מאותו דבר עסק ולהשקיע בו זמן רב, וזה מה שאמר הגר"א שביום המיתה ויפקחו כל חושיו ויראה מה שלא יכל לראות בימי חיותו, ומראין לו עונשי הגיהנום ותענוגי גן עדן, ורואה איך כלה ימיו בהבל, וכל כספו וזהבו אשר עמל עליהם הן לצנינים ולחוחים בעיניו, כי בעבורם קנה לנפשו עונשי הגיהנום, וגם הפסיד תענוגי הגן עדן.

ממה כן יש לעשות עסק

וממה יש לעשות עסק? מדברים הקשורים לענייני העוה"ב, מלימוד תורה, כמו שמברכים בברכות התורה שבנוסח אשכנז "לעסוק בדברי תורה" שצריך לעשות מדברי התורה עסק, וכן גמילות חסדים, קיום מצוות, יראת שמים מדברים אלו יש לעשות עסק ולהשקיע בהם כמה שיותר.

וכמו שבעל עסק כל היום הראש שלו טרוד כיצד להרויח, וכיצד להיזהר מהפסדים. ה"ה אצל כל בן תורה, לימוד התורה אצלו צריך להיות ממש כמו עסק, שידע מה הם הדברים המועילים לו לעבודת ה', איזה סוג של לימוד יותר מועיל לו, מה הם הדברים הגורמים לו לביטול תורה, וכן מה הם הדברים המפסידים את התורה, איך אני יכול לעלות את היראת שמים שלי, וכו' וכו'. שכל היום הראש יהיה טרוד אחר עסק התורה והמצוות. שרק מהתורה והמצוות יש לעשות עסק.

תוכן העניינים

ספר עמל ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה