אור ברסלב
ספר עמל ישראל פרק א - חשיבות התורה

ספר עמל ישראל

פרק א - חשיבות התורה

הקדמה

היסוד שעליו עומד העולם

אחד מהיסודות שהעולם עומד עליהם הוא "לימוד התורה", כדברי התנא באבות (ריש פרק א') על שלושה דברים העולם עומד על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. והקדים בתחילה על התורה להורות לנו כי מעלה זו עולה על כולנה, וכמו שאמר התנא תלמוד תורה כנגד כולם, וכן בברכות (לב:) נאמר ארבעה צריכים חיזוק, תורה וכו', והראשון מהארבעה הוא תורה, וזאת כדי להראות לנו כמה חשובה התורה שבכל מקום היא קודמת, שתכלית ירידת האדם לעוה"ז היא כדי לעסוק בתורה. וכן אמרו גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג).

רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי, הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת (אבות פ"ב). אמר ר' אלעזר (סנהדרין צט:) כל אדם לעמל נברא שנאמר, כי אדם לעמל יולד (איוב ה) ואיני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר "כי אכף עליו פיהו", הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה, כשהוא אומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א) הוי אומר לעמל תורה נברא. וכתיב "וכל חפציך לא ישוו בה" ואמרו חז"ל בירושלמי ריש פאה, כל העולם כולו אינו שווה לדבר אחד מן התורה, ואפי' כל המצוות אינם שוים לדבר אחד מן התורה. היינו ששכרה כנגד כולן.

{ועיין בערוה"ש שכתב על הירושלמי הנ"ל שאין לשאול דא"כ במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים למה מפסיקין מן התורה לקיים המצוה? דזהו ודאי דתורה בלי מצוות לאו כלום הוא, וכל מי שאין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו, ותכלית התורה היא ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אבל כשאפשר לעשות ע"י אחרים, מצות לימוד תורה גדול מהמעשה (הלכות ת"ת סי' רמו ס"ב).}

עיקר ההצלחה תלויה עד כמה רוצים להצליח

כתוב בחז"ל כתר כהונה ניתן לאהרן ולזרעו, כתר מלכות ניתן לדוד המלך ולזרעו, וכתר תורה מונח בקרן זוית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, ומשמע שלגבי תורה צריך לבוא וליטול, ומאידך אמרו חז"ל על הפסוק, "אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד) שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ומוכח דאין התורה באה בקלות ולא סגי בנטילה.

ונ"ל שחז"ל דקדקו בלשונם ואמרו כל "הרוצה" ליטול, הכונה שעיקר ההצלחה תלויה ברצונו של האדם, שאם יש לו רצון וחשק ממילא הדבר יבוא בצורה קלה בבחינת "ליטול", אולם באמת כדי לקנות את התורה שיתקיים תלמודו בידו צריך שימית עצמו עליה, ואם יעשה זאת בחשק ורצון לא ירגיש בקשיים (קובץ לוית חן, עמ' קע).

התנאי להרגשת מתיקות בתורה

וכדי לזכות לחשק ואהבה בלימוד התורה, כותב הגר"א (אבן שלמה פ"ו) שאם יקבל על עצמו עול תורה רק אז ירגיש בה מתיקות וע"י זה ישיג אהבת התורה ויהיה לו חשק ללמוד. והיינו שא"א להרגיש במתיקות התורה אלא ע"י שיעסוק בתורה בכל כוחו וחשקו, ויתאמץ לעמול בה, הן מבחינה פיזית, והן מבחינה רוחנית בעיון היטב, וכשהאדם מקבל חשק בלימוד, אז כל הלימוד נראה אחרת, מוכנים להשקיע, ישנה הבנה ברורה יותר בלימוד, מרגישים סיפוק מהלימוד, קמים בבוקר לעבודת ה' בשמחה, ולכן ככל שיתאמץ ויקבל על עצמו עול התורה, כך יגדל החשק והאהבה בלימוד התורה.

ומי שלא קיבל על עצמו עול התורה, לעולם לא ירגיש במתיקות התורה, וכדברי הגר"א שאם מקבל על עצמו עול התורה רק אז ירגיש במתיקות התורה, ומימלא אותם שלא קבלו עול התורה על עצמם ולא עמלו בתורה כדבעי, ואומרים שמרגישים מתיקות בתורה, אינו אלא דמיון שווא, שהרי כדי להרגיש מתיקות בתורה צריך שיהיה ראשו ורובו בתורה, ורק אז ירגיש את המתיקות שדיברו עליה רבותינו.

מתיקות התורה ניתנת לכל אחד שרוצה באמת

וכותב באור החיים הקדוש על התורה (דברים פ' כי תבוא פס' יא') על הפסוק "ושמחת בכל הטוב" אין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם ע"כ.

ונראה להסביר בדבריו דמ"ש שאם היו מרגישים במתיקות התורה היו משתגעים אחריה, כונתו שאחר שהאדם טעם את מתיקות התורה הוא משתגע ונמשך אחריה כברזל אחר המגנט, וכמו שרואים אצל גדולי ישראל שלומדים עד שעות הלילה המאוחרות, ואוכלים פת במלח רק כדי להתקיים, ועוד כהנה דברים שלא מוצאים אצל בני אדם מן השורה, וכל זה משום שהם משתגעים אחר התורה, שאחר שטועמים את מתיקות התורה, רוצים עוד ועוד. ולכן מה שאמר שהיו משתגעים אחריה היינו שהתנהגו שלא כדרך בני אדם הרגילים, שביחס אל שאר בני האדם נחשבו כלא נורמלים.

ומתיקות זו היא לאו דוקא אצל גדולי ישראל אלא שזו רק דוגמא, אלא כל אחד מישראל אשר נדבה רוחו לקבל על עצמו עול התורה ולעמול כראוי יזכה למתיקות התורה כמ"ש הגר"א.

המעשה הבא ימחיש לנו מהי מתיקות התורה. הרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א (בנו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל) סיפר על אביו: בימי בחרותו של אבי מורי זצוק"ל, עת למד בישיבת פורת יוסף, הוחלט על דעת ראש הישיבה רבי עזרא עטיה זצ"ל וחבריו לצאת לתפילה על קברות צדיקים למשך שבוע ימים ולהעטיר בעד המצב הקשה של הישיבה באותם ימים. כשהגיעו האוטובוסים לרחבת הישיבה עלו כל התלמידים והתכוננו לנסיעה וכן עלה איתם גם אבא זצוק"ל, לאחר מס' דקות כשהבחין אבא שאין איש שם לב, ירד מהאוטובוס נכנס לחדרו בישיבה והתחיל ללמוד, משהבחין בכך רבי שלום הכהן שליט"א ירד מהאוטובוס וניגש למרן לשאול אותו מדוע פורש הוא מהציבור, ואבא ענה לו אתה צודק אבל אינני מסוגל להתנתק מהלימוד למשך שבוע ימים. לאחר שבוע כשחזרו מהנסיעה, פגש רבי שלום הכהן שליט"א את מרן בחדרו באותו מקום, ומצאו עסוק במסכת בבא קמא בדף צח, ושאל אותו האם הספקת ללמוד במשך שבוע מדף ב' עד דף צח? ומרן השיב לו שאכן כן, הספקתי ללמוד תשעים ושמונה דפי גמרא בימים אלו.

לפיכך נתקנה ברכה מיוחדת בברכות התורה בנוסח "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו, שהיא בקשה הנועדת לזכות במתיקות ובעריבות שיש בתוה"ק.

וכן כתוב בזוהר (דף קיא ע"א) דמזונא דעוה"ב לאו איהי בהאי עלמא, אלא בצמצומא זעירא (המזון של העוה"ב אינו נמצא בעוה"ז אלא בצמצום גדול) דחילא דיליה אשתכח במתיקות דאורייתא (הכח שלו נמצא במתיקות התורה).

ושמחת בכל הטוב, ואין טוב אלא תורה

ידועים ומפורסמים דבריו של בעל האגלי טל על הל' שבת בהקדמתו וז"ל: קצת בנ"א טועים מדרך השכל בעניין לימוד התורה הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ומתענג בלימוד אין זה לימוד כ"כ לשמה, שהרי מערב בלימודו גם הנאת עצמו וכו', ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבה כי זהו עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי התורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה נעשה דבוק לתורה.

עד כמה זוכה הממית עצמו על התורה

נאמר באבות (פ"א מ"א) משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו', וכותב רש"י שמשה מסר את התורה ליהושע משום שהיה ממית עצמו על התורה, שנאמר "ויהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האוהל" ולא רצה למוסרה לאלעזר ופנחס ולא לשבעים זקנים המתנבאים במחנה, ואף שנאמר על פנחס תורת אמת היתה בפיהו, והסבירו המפרשים שזה קאי על סודות התורה, מ"מ עדיין לא בא למדרגת ממית עצמו עליה כיהושע. פנחס לא הגיע למדרגת מסירות נפש לתורה כמו ליהושע ולכן לא נמסרו לו אותן סודות התורה שנמסרו ליהושע.

כמה מבהיל הדבר, פנחס בו אלעזר בו אהרן הכהן שנאמר עליו מלאך ה' צבאות, וזכה "להנני נותן לו את בריתי שלום" עדיין לא זכה להיות מקבל סודות התורה (כמובן לפי רום דרגתו), וזה משום שהיה חסר בשיעור של מסירות הנפש הנחוצה לזה, וליהושע היה אותו שיעור ולכן זכה להיות מעביר התורה הלאה (עטרת יעקב על מס' בב"מ בסופו).

אומ' חז"ל על הפסוק, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' (משלי ב, ד), אם אתה מחפש אחרי דברי תורה כמטמונים אין הקב"ה מקפח שכרך. משל, לאדם שאיבד סלע בתוך ביתו, מה הוא עושה? הוא מדליק נרות ופתילות עד שימצא את אותו סלע. והרי דברים ק"ו, ומה אלו שהם חיי שעה של העוה"ז אדם מדליק כמה נרות ופתילות עד שיעמוד עליהם וימצאם. דברי תורה שהם חיי העוה"ז והעוה"ב לא כ"ש שצריך לחפש אחריהם בכל כוחו.

וכן ביאר החפץ חיים (משלי) על הפסוק אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וכו', כמו שבבקשת הכסף אנו רואים למשל שאם אחד יש לו חנות, ועמד כל היום ולא ראה שום קונה, בכל זאת גם למחר יפתח חנותו ולא יאמר הלא אתמול לא הרוחתי מאומה, משום שיש לו תקוה שמחר ה' יעזרהו גם בעד אתמול. כן הוא בתורה גם מי שיגע ועמל ולא הצליח, לא יתייאש לאמר כי אם לא הצלחתי עד היום לא הצליח גם להבא, וכבר אמרו חז"ל "יגעת ולא מצאת אל תאמין".

אוהב תורה לא ישבע תורה

שלמה המלך אומר, אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה, ט) ובמדרש אמרו אוהב תורה לא ישבע תורה. ויש לשאול מה חז"ל רוצים ללמד אותנו באומרם אוהב תורה לא ישבע תורה?

ונראה לומר שחז"ל תמהו, מדוע נבראה המידה הזו של תאוות הממון שהרי היא גורמת לאדם חטאים רבים. אלא שהקב"ה רצה ללמדנו עד כמה יכולה התאווה להוליך את האדם, כי בשביל ממון הוא יעשה הכל, ואפי' שהדבר כרוך בקשיים מרובים, הוא לא ירפה עד שישיג את הממון.

כן הוא בתאוות לימוד התורה שצריכה להיות בדיוק כתאוות הממון, שאפי' שהדבר כרוך בקשיים מרובים אין לו להרפות אלא להמשיך בכל הכוחות עד שישיג את התורה ויהיה ת"ח גדול, ולהיות ת"ח אין למעלה מזה, וכמו שאמרו בברכות (לד:) אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח, ולעושה פרקמטיא לת"ח, ולמהנה ת"ח מנכסיו, אבל ת"ח "עין לא ראתה אלוקים זולתך".

ונאמר בתורה (דברים ל) לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו וכו'. והגמ' (כתובות קיא:) שוא' וכי אפשר לידבק בשכינה. אלא שכל המשיא בתו לת"ח כו' מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה, אבל ת"ח עצמם נאמר על שכרם לעתיד לבוא עין לא ראתה אלוהים זולתך וכו', שרק הקב"ה בעצמו יודע גודל שכרם ולא ניגלה הדבר לשום נביא.

יש דרגות ל''רצון''

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, והכונה שמסירים ממנו את כל המניעות מלעסוק בתורה. אומנם ישנם הרבה מדרגות "לרצון", יש רצון על ידי שכופין אותו לומר רוצה אני, וע"פ ההלכה גם זה נחשב רצון, אבל ברור שבעבור רצון כזה לא משפיעים סייעתא דשמיא ולא זוכים לגדול בתורה. הסבא מקלם זצ"ל (חכמה ומוסר דף קכב) כתב שפירושו של רצון בדברי חז"ל הוא "מצטער" על הדבר! ולא סגי באיזה פרורי רצון כל דהו "שיוליכוהו" בדרכו, ושיסירו ממנו כל המניעות והמפריעים, אלא דרוש שישתוקק כ"כ עד שממש יצטער.

יום אחד בביהמ''ד, מאלף שנים בארמון

דוד המלך ע"ה אומר בתהילים (פד, יא) כי טוב יום בחצריך מאלף. פסוק זה נאמר פעמים, פעם דוד המלך אומר לקב"ה, ופעם הקב"ה אומר לדוד המלך. בתהילים דוד המלך אמר זאת לקב"ה. ופרש"י כי טוב יום בחצריך ולמחר למות, מלחיות אלף שנים במקום אחר. בזמן שדוד המלך לא היה בביהמ"ד הוא היה עסוק בהנהגת עם ישראל ברוחניות ובגשמיות (עיין ברכות ג:, ד.), ובכל זאת אמר דוד המלך טוב יום בחצריך, והיינו בביהמ"ד, ואפי' אם זה יהיה רק יום אחד בלבד, ואח"כ הוא יסתלק מן העולם, מ"מ זה טוב יותר מאשר לעסוק בדברים אחרים אלף שנה, ואפי' בדברים נשגבים כהנהגת עם ישראל.

דברי חז"ל אלו הינם חיזוק גדול לליבו של האדם, לחזקו ולזרזו ללמוד תורה בכל כוחו. על ידם נקבל מושג כמה יקר יום אחד של לימוד. אין בכוחנו להשיג השוואה זו, לותר על אלף שנים, אלף שנות מלכות על עם ישראל, כדי להיות יום אחד בביהמ"ד "יום בחצריך", וא"כ כמה גדול כוח התורה, שהרי יום אחד בביהמ"ד שווה יותר מאלף שנות מלכות !!! הדברים מגדילים מאוד את ערך לימוד התורה למתבונן בהם (שביב אור עמ' יא).

אומרים חז"ל במסכת ע"ז (דף ג.) תניא רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול. תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה) כהנים, לוים וישראלים לא נאמר, אלא "האדם", הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.

והוקשה לתוס' (שם) מדוע הגמ' מדמה את העובד כוכבים שעוסק בתורה לכהן גדול. ועל כך יישבו, שכשם שבמסכת הוריות (דף יג.) הגמ' דורשת על הפסוק במשלי (ג, טו) יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. דהיינו שממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ. ומבואר שהתורה נמדדת כלפי כהן גדול, לכן גם אצלנו הגמ' מדמה את העובד כוכבים שעוסק בתורה לכהן גדול.

אלא שאצל העובד כוכבים כתוב שהוא ככהן גדול ולא יותר, ואילו אצל ממזר ת"ח כתוב, שהוא גדול יותר מכהן גדול ע"ה.

נתאר לעצמנו, כהן גדול שהוא האדם הקדוש ביותר בעם ישראל, שנכנס ביום הקדוש ביותר לעם ישראל, למקום הקדוש ביותר בעולם שהוא קודש קודשים, לאיזה דרגות גבוהות יכול אותו כהן גדול להגיע.

אברך שיושב ועמל בתורה, דרגתו היא פי כמה וכמה מאותו כהן גדול ע"ה, אומרים חז"ל במסכת ברכות (דף לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם או לעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיה סד, ג).

לכן כל יום שהאדם זוכה לישב בביהמ"ד ולעסוק בתורה צריך לשמוח שמחה גדולה על הזכות שקיבל, אין לנו מושג איזה נחת רוח יש בכך לבורא עולם, ולכן פרש"י בתהילים "טוב יום בחצריך מאלף" כי טוב יום בחצריך ולמחר למות, מלחיות אלף שנים במקום אחר. משום שיום אחד של לימוד תורה בביהמ"ד שוה אלף שנים של חיים ללא תורה.

לימוד תורה חשוב יותר ממקריב עצמו לפני השי''ת

אולם בגמ' (שבת דף ל.) הקב"ה אמר פסוק זה לדוד המלך. הגמ' מספרת שדוד המלך שאל את הקב"ה, רבונו של עולם הודיעני ה' קצי, אמר לו גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם, ומדת ימי מה היא, גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם, ואדעה מה חדל אני, אמר לו בשבת תמות, אמות באחד בשבת, אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא, אמות בערב שבת אמר לו (תהילים לט) כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.

וידוע שמעלת הקרבת הקרבן גדולה עד למאוד, וגדולה היא הקירבה אל ה' יתברך שיכול האדם להגיע ע"י הקרבת הקרבן, שהרי עניינו של הקרבן הוא כאילו הקריב עצמו לפני ה' יתברך (שביב אור עמ' יג).

והנה הגמ' בברכות (סא:) מספרת על רבי עקיבא שבזמן שהוציאו אותו להריגה זמן ק"ש היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים וכו', והיה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד וכו', יצאה בת קול ואמרה אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי העוה"ב. ע"כ. והנה קשה לתאר לאיזו דרגה הגיע ר"ע, ולאיזה שכר זכה שהקריב נפשו עבור השי"ת, ובנוסף לזה זכה לקדש ש"ש ברבים.

והנה ר"ע עשה זאת רק פעם אחת בחייו, והספרים לא מפסיקים לשבח מעשה זה, אומר הקב"ה לדוד המלך ע"ה, טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, מאלף פעם אילו היית מקריב עצמך לפני כר"ע, שהרי הבאת הקרבן הוא כהקרבת הנפש, ועל זה אמר הקב"ה שיום אחד בביהמ"ד יותר טוב לפני מאלף קרבנות שעתיד שלמה בינך להקריב לפני. לכן לפני שניגשים ללמוד את התורה הקדושה, צריך לדעת באיזה דבר חשוב ונשגב אנו עוסקים.

כמה מאושר צריך להיות אברך או בחור ישיבה שיושב בביהמ"ד יום שלם, שאם עוסק בתורה כראוי צריך להיות מלא שמחה לאחר יום לימודים. וא"כ כל אחד צריך לשאול את עצמו, האם אני מרגיש שמחה לאחר יום שלם של לימוד, האם אני באמת מודע לחשיבותה של התורה, ואם לא כנראה שצריך חיזוק בתורה, כמ"ש בברכות (לב:) ארבעה צריכים חיזוק, תורה וכו', ופרש"י צריכין חיזוק. שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כחו.

הביאני המלך חדריו

בספר רוח החיים (פ"ו) הסביר על הפסוק (בתהילים לו), "באורך נראה אור" ר"ל בתורתך נראה עוד אור תורה, כי ע"י האור שהשגנו נראה יותר שיש עוד אור ונקוה להשיגו, כדמיון הנכנס לחדר המלך בבית גנזיו המלא אור יקרות ומשם ראה דלת לחדר יותר פנימי, וחפץ לכנוס לתוכו, ומשם רואה עוד חדרים פנימיים וכל הקרוב יותר לחדר המלך עצמו יותר יקר ומהודר, עד אין חקר מהחדר החיצון, ואם לא נכנס מתחילה בחדר הראשון לא היה יודע מאומה אם יש חדרים פנימיים זה לפנים מזה.

וכן לעניין התורה כי ע"י האור שמשיג תחילה רואה כי יש עוד אור גדול מזה וכן הלאה, וע"י זה יתאוה להבין ולהשיג עוד, עד כי ישיג כל סתרי העולם ומלואו, כר' יוחנן בן זכאי אשר אמרו עליו (סוכה כח.) שלא הניח וכו' עד דבר גדול וקטן וכו' לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש. וז"ש במשנה באבות (פ"ו מ"א) זוכה לדברים הרבה.

במדרש תנחומא (במדבר פרק י') דרשו על הפסוק בשיר השירים (ב, ה) הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. אמר ר' אבהו, ומה ת"ל ודגלו עלי אהבה, הביאני אל בית היין. משל למה דבר דומה, לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבודקו ומצאו כולו חומץ, בא לצאת מתוך האוצר מצא שם חבית אחת יין טוב, אמר חבית זו חביבה לי מכל האוצר.

כך ברא הקב"ה שבעים אומות ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל, שנאמר הביאני אל בית היין. שני יודי'ן עשרים (בגמטריא), נו'ן חמשים, הרי שבעים, אלו שבעים אומות, ומכולם לא אהב אלא לישראל שנאמר ודגלו עלי אהבה, ואומר שישים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר "אחת" היא יונתי תמתי.

כל זה מתקיים כאשר עם ישראל עוסקים בתורה ובמצוות כמו שאמר הכתוב (ירמיה לא, יט) "הבן יקיר לי אפרים" אבל מתי? אם הוא ילד שעשועים, ע"ש התורה שנקראת "שעשועים" כמ"ש (משלי ח, ל) ואהיה שעשועים יום יום, מתי הבן יקר בפני הקב"ה, רק כאשר עוסק בתורה יום יום (החפץ חיים, חומת הדת פרק יא בהג"ה).

בזכות לומד התורה העולם עומד

כתב בספר רוח חיים (פ"ו מ"א) ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. כי אם רגע אחד היו נפסקים דברי התורה מכל העולם מעוסקיה ושומריה, היו שמים וארץ נהפכים לתוהו ובוהו. וכמו שאמרו חז"ל (נדרים לב.) על הפסוק (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכמו שמתפללים "וחיי עולם נטע בתוכנו". כי חיות כל העולם תלוי במה שנתן לבני אדם תורת אמת, ועל ידי זה וחיי עולם נטע בתוכנו, וא"כ הלומד תורה אפשר שבאותו רגע כל העולם מתבטלים, והוא לבדו מקיים עולם ומלואו ע"כ. ולכן נאמר במשלי (לא, כט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. רבות בנות עשו חיל היינו המצוות, ואת עלית על כולנה היינו התורה. שעל ידי לימוד התורה מקיימים את כל העולם כולו.

תוכן העניינים

ספר עמל ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה