פרק ג - מיעוט שינה · צריך לחוש עד כמה יקרה היא מפנינים
הדברים אמורים גם ביחס ללימוד התורה, אם היינו חשים במעלת התורה שהיא יקרה מאלפי זהב וכסף, ושום דבר שבעולם לא ישווה לה, היינו לומדים בחשק ובמרץ אף כשאנו תשושים. והראיה היא מבעלי מקצוע, מכיון שיודעים שעל כל שעה של עבודה יקבלו שכר, אז העייפות נעלמת מהם ומוותרים על המנוחה והאכילה. ואם הם עובדים שעות נוספות שאז המשכורת כבר מוכפלת, למרות שהשעה מאוחרת הם ערניים כשעת הצהריים. ומדוע בתורה כאשר לומדים קצת יותר מהזמן הרגיל מיד נרדמים!
ומה גם כי אינו דומה הלומד מעונג לאדם שלומד מתוך צער של קור או חום, או כשהוא חסר שינה ובכל זאת לומד, ששכרו כפול, ואם לומד בשעות שאין העולם למדים בהן, כגון ערבי שבתות, ויום פורים וכו', התעריף הוא אחר, והשכר עצום בעוה"ב, וכמו שאמר רשב"י אם ראית דור שרפו ידיהם מן התורה, עמוד והתחזק בה ואתה נוטל שכר כנגד כולם (לבוש יוסף בראשית עמ' קצ).
בספר משלי שתוכנו חכמה ומוסר, רואים כיצד שלמה המלך מדבר בגנות השינה והעצלות, ומקדיש להם כמה וכמה פרקים. ללמדנו שחובה קדושה רובצת עלינו להילחם במידה מגונה ובתופעה רעה זו. וכן מובא בתלמוד (סוכה כו.) "אמר רב אסור לאדם לישון ביום יותר משינת הסוס, וכמה שינת הסוס שיתין נשמי". ופרש"י אסור משום ביטול תורה [וכנראה שאורך זמן של שינת הסוס יש בה מספיק כדי להחליף כוח ולהתרענן]. ואביי מעיד על רבה שזמן שינתו ביום היתה כשל רב, שכן למד מרבו שגדל אצלו, וכן שינת רבי היתה כשל דוד המלך, ודוד המלך כסוס, והגמרא מספרת שאביי היה ישן כזמן המקביל להליכה מפומבדיתא לכובי, והוא מרחק של כשש פרסאות (כשבע שעו' ורבע), קרא עליו רב יוסף "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך", הרי שהאמוראים למדו מגדולי התנאים כיצד וכמה יש להסתפק בשינה. ודברים אלו אינם מידת חסידות, אלא אף נפסקו כהלכה פסוקה בשו"ע (סי' רלא).