פרק ג - מיעוט שינה · מסירות נפש לתורה
אמרו חז"ל (בילקוט מלאכי) "זכרו תורת משה", והלא תורת ה' היא, שנאמר (תהילים יט, ח) "תורת ה' תמימה", אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו. והיכן מצינו שנתן נפשו עליה, שנאמר (שמות לד, כח) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי ואשב בהר ארבעים יום" (דברים ט, ט), הא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו ע"כ. רואים מחז"ל שמשה רבינו מסר נפשו על התורה, ולא כמו שאנחנו מבינים שלא הוצרך לאכול אלא שהתענה, כשם שאדם מתענה ומתפלל בעת צרה, כך משה רבינו התענה ארבעים יום כדי לזכות לתורה. הוא ביקש והתפלל על התורה, זו היתה מסירות נפש.
בודאי שצריך לישון בזמן, ולאכול בזמן, אבל יש להבין שצריך לעמול, ומי שמונח ושקוע בלימוד יודע שכ"ד שעות מעת לעת אפשר לחשוב ולהרהר בלימוד! אנו מחליפים את העיקר והטפל, נוסעים למרחקים לבקש ברכה, וכי זה הוא העיקר שעוזר? כשלומדים מתעלים! לוקחים את הטפל, כמו שכתב המסילת ישרים (בהקדמה) על דברי חסידות מסויימים שהם טפלים, אבל לא זה העיקר! חושבים שנסיעה למירון בכל הזדמנות על קבר רשב"י תועיל, והרי לשבת יום אחד וללמוד חשוב יותר! על כל דבר קטן נוסעים לעמוקה או למירון להתפלל, ולא מבינים שזו דרך עמי ארצות! וכי כך בני תורה יוכלו ללמוד? האם כך עשה "ר' עקיבא איגר", ובעל "הקצות החושן"? צריך להתפלל כראוי, לבקש, ולקיים מצוות, אך לא באופן שקמים מאוחר בבוקר, רצים למקווה ואח"כ מתפללים מהר, שעושים את הטפל לעיקר (מחשבת מוסר פ' יתרו עמ' שכז).
התפארת ישראל כותב על מיעוט שינה, דע"י ריבוי שינה לא לבד שיפסיד הזמן, אלא גם "יתיישן שכלו ויאבד חריצותו. אומנם גם פחות מן הראוי מזיק מאוד לגוף ולנפש, ואמרו בשם הרמב"ם שהוא ישן ח' שעו' בלילה וסימן לזה "אז" ישנתי ינוח לי, אולם זה קודם הגיעו לגיל חמישים שנה, אבל אח"כ שאין השחיקה שביסודות הגוף כ"כ גדולה כבימי נעוריו, וא"צ מנוח כ"כ רב, כתבו הטבעיים וביחוד הופלאנד דדי לישון בכל לילה ה' או ו' שעו'.