פרק ב - מיעוט תענוג · בהסרת התענוגים כלולים שני עניינים
א. עניין טבעי: אדם השואף לגשמיות ומתאווה ללכת אחר רצונותיו הרי כל ליבו תפוס במילוי שאיפותיו, וממילא חסרה לו ההתעניינות בתורה, ובקדושה.
ב. עניין רוחני: אדם המלא בגשמיות אין הוא יכול להיות כלי קיבול לרוחניות, כמו שכתוב בספה"ק שאהבת השם יתברך ואהבת העוה"ז הם שני ניגודים, והם הפוכים זה מזה. וכשם שלא יתכן קיום אש ומים יחדיו, כך לא יתכן שישכנו יחדיו אהבת ה' ואהבת התענוגים (שביב אור עמ' רב).
לכל אדם יש "תאווה" אולם צריך לנתב אותה לאפיק הנכון, יש אדם שמתאווה לממון, כסף וזהב, וכל מחשבותיו כל היום כיצד להשיג אותם. ויש שמתאווה לדברי תורה, מצוות, ומעשים טובים.
מעשה באדם אחד שלצורך פרנסתו היה חוטב עצים מן היער בכל יום, והיה נושאם על כתפו להביאם אל העיר בזיעת אפו, למוכרם ולהתפרנס מהם הוא ובני ביתו, ויהי היום בתקופת תמוז כשבחוץ שרב כבד, אחר שחטב עצים ועשאם חבילה להביאם אל העיר נתעייף מאוד, ויאנח, והתחיל לבכות על קשי יומו ועל מר גורלו, ומרוב בכייתו נרדם אצל חבילתו. ויחלום והנה בא לקראתו נער נחמד יפה עיניים ובידו שרביט זהב, ויאמר לו, ראה ה' את דמעך ושמע קול תפילתך, ועתה שאל ממני שאלה ואמלא שאלתך. ויאמר לו שאלתי ובקשתי שכל דבר אשר אגע בו יהפך להיות זהב, ויען הנער ויאמר לו כשהוא שוחק ומחייך כדבריך כן יהיה וכן יקום, ויגע בו בשרביט אשר בידו ומיד נעלם. ויבקש לנסות הדבר, ויגע בעץ מחבילת העצים אשר חטב בזיעת אפו, ויהפך העץ להיות זהב. ויגע בכד החרס של המים מבחוץ ונהפך הכד לזהב וישמח מאד. ויאמר, את עניי ואת יגיע כפי ראה אלוקים ויוכח אמש, ומעתה והלאה אמלא את ביתי אוצרות זהב שכל אבן או עפר ורגבי אדמה, אשר אקח בידי יהפכו לזהב, ויקוים בי "ועפרות זהב לו", וכשאלך יחף על הרצפה, תתהפך לזהב ואהיה רם ונישא על כל מלכים ונסיכים ועשירים וגבירים, ובהיותו שש ושמח, הרגיש כי הוא צמא מאד, כחום היום, ויושט ידו אל הכד אשר על ידו וכשנגעו המים בפיו נהפכו לזהב ויוציאם מפיו. ואז הרגיש בכסלותו בתאווה אשר בשאלתו, ויבכה בקול מר, ויאמר מה זאת עשיתי כי מעתה כל מה שארצה לאכול ולשתות מיד כשיגע בשפתי או בלשוני יהפכו לזהב, וא"כ מה אוכל ומה אשתה, ובלעדיהם אין לי חיים. ויחשוב עוד שכנראה זה טעמו של הנער ששחק בשומעו את שאלתו שידע שהסכיל לשאול דבר שהוא רעה גדולה אליו, ואז נתעורר האיש והנה חלום. ויראה כי חבילת העצים כולה על ידו, וכד המים מונח אצלו ואז נפקחו עיניו, ויאמר בליבו, הנה חלום זה הראני כי לא טובה התרעומת אשר נתרעמתי על עמלי, וכמה רעה היא התאווה לכסף וזהב, שכל תאוות האדם המה הבל וריק מעשה תעתועים, ואיזהו עשיר השמח בחלקו (עוד יוסף חי דף צד ע"א).
אומנם התאווה חשובה היא להרבות בתורה, מצוות ומעשים טובים, וכן אמרו "אוהב מצוות לא ישבע מצוות", כי חכם לב יקח מצוות, וכמו שדרשו חז"ל (סוטה י"ג.) תנו רבנן בא וראה כמה חביבות המצוות על משה רבינו, שכל ישראל נתעסקו בביזת כסף וזהב, והוא נתעסק במצווה, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכו'.
וכן עניין "התאוה" כולל ריבוי מאכלים שאדם אוכל בכל עת, שאין לו זמן קבוע לסעודתו ואכילתו, אלא כל זמן שיראה פירות ומגדנות אשר הם תאווה לעיניים, אוכל מהם כנפשו שובעו, והם יכולים להביאו לידי מחלות שונות, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות דעות הט"ו) אכילה גסה לגוף האדם, היא מקור לכל החלאים, ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא מפני שהוא ממלא כרסו, ואפי' הם מאכלים טובים. והיא בכלל מה שאמר שלמה המלך (משלי כ"א כ"ג) "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" כלומר השומר פיו מלאכול יותר מדאי, שומר מצרות נפשו ע"כ (ענף עץ אבות עמ' שי).
בדר"כ אין אפשרות ללמוד תורה כראוי יחד עם תענוגות, וענייני העוה"ז מרחיקים את האדם מהתורה, כמ"ש אביי (עירובין ס"ה.) אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי, ופרש"י ר"ל אפי' ציווי עבודה קלה היתה מבטלת אותי ולא הייתי שונה כמו ששניתי.