אור ברסלב
ספר משכנות הרועים תי"ו › אות ד

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

תי"ו · אות ד

אות ג

תנאי נשאלתי מרחימו דנפשין חד מינן דיינא בארעא הרב כמה"ר דוד גג' נר"ו על דין עסק שראובן חייב לשמעון סך מה וראובן נושה בזולתו וקבע לשמעון הפירעון לזמן המוגבל לגבות מזולתו ובא עד קצו ואין עוזר לו ועמד שמעון לתבוע מראובן מנת חלקו ואלצו ולחצו ודחקו ועמד יהודה לפשר ביניהם לקבוע זמן אחר ולא נתרצה שמעון עד שעשה לו מכירה בספרים שלו שיהיו מכורים לו עד זמן שגבלו ביניהם ולכשיפרע לו הסך ההוא מחוייב הוא להחזיר לו הספרים ודי"ן הכת"י:

מודה אני ח"מ ע"ע איך שמכרתי הספרים הנז' בסך כ"וך מכירה חתוכה וחלוטה ובתנאי שיהיו הספרים הנז' מונחים אצלי וקבלתי ע"ע אפילו יש בו אונאה או ביטול מקח ואנו יודעים שהם שוים על חד תרי הכל מחלתי אותם לו ומ"ש ובתנאי שיהיו הספרים הנז' מונחים אצלי טעות והרי הוא נקוד והיה זה בזמן פ' והיה זה בקנין סודר וחתום יהודה. ואח"ך חזר הקונה שמעון ומכר למוכר ספרים הנזכרים ורי"ן הכת"י:

מודה אני ע"ע החי"ל איך שמכרתי הספרים הנז' בסך הנז' וסדר פירעונם מהיום לחדש פ' הבע"ל ואם לא נתן הסך הנז' בזמן הנז' המכירה בטלה ואפילו יש בו אונאה אני מחלתי לו הכל וחתם שמעון הקונה הא' הנז' ע"ז. ודי"ן דהרב השואל נר"ו:

ראובן חייב לשמעון סך ט"ו מאות בשטר והגיע זמנו ולא השיגה ידו לפרוע לו הסך הנז' ונכנס יהודה לפשר ביניהם שירחיב לו זמן אחר ולא רצה שמעון להרחיב לו הזמן עד שיהיה משכון בידי ואמר שמעון ליהודה אם תתן ספרים בידי משכון לזמן הנז' אני מתרצה ויהודה לא רצה למשכנם בידו עד שנתרצו ביניהם שיעשה לו יהודה הספרים בתורת מכר ויחזור שמעון וימכרם לו ויפרע לו לזמן ונתרצה שמעון בזה דכוונתו שיהיה החוב מוטל על יהודה ולא על ראובן ולא נתרצה שמעון ליקח הספרים לבטחון כי אם באלף ונתרצו ביניהם שיהיו הספרים בתורת מכר בסך אלף ויגבה מהחוב של ראובן סך אלף במעמד שלשתן והשאר ישאר חוב ראובן ועשה יהודה המכירה לשמעון בק"ס וכתב לו כת"י ביד שמעון לראיה כמ"ש נוסחו למעלה וחזר שמעון ומכר הספרים הנז' ליהודה הנז' בקנין סודר וכתב לו כת"י לראיה מעבר הדף של הכת"י של יהודה ונוסחו כתוב למעלה וכעת עבר הזמן ותבע שמעון ליהודה הנז' הספרים לפמ"ש בכת"י שמ' שאם לא יפרע אותו לזמן פ' המכר בטל ויצא יהודה לטעון כנגדו טענות:

הטענה הא' דתנאי היה בינינו בשעת מכירה א שתחזור ותמכרם לי וגם תנאי היה שמה שאנו גובין מראובן בתחלה יהיה מפאת הספרים שתמכרם לי ולא מפאת שאר החוב שראובן בשאר חייב לך ואתה עברת על תנאי כשפרע לך ראובן נכית אותם מחוב שלך וא"כ המכר שמכרתי לך מעיקרא בטל ושמעון טוען לא הר"ם אלא מעיקרא מכרת לי לחלוטין אלא אח"ך הטבתי חסדי עמך וחזרתי ומכרתי לך וגם לא היה תנאי בינינו שמה שנקח מראובן יהיה מפאת הספרים:

עוד טען יהודה שמה שכתוב בכת"י שאם עבר הזמן ולא פרע הסך הנז' יתבטל המכר להד"מ אלא היתה הקניה לחלוטין והמכר לזמן (והפרעון לזמן) ואף אם עבר הזמן ולא פרעתי לך לא יתבטל המכר בזה ושמעון טוען כל מה שכתוב בכת"י היה בשעת המכר ולא מכרתי אלא בתנאי זה ויהודה אומר להדמ:

עוד טען יהודה שאפי' לפי דבריך שהתנאי שלך אמת שאם יעבור הזמן יתבטל המכר וגם לא היה תנאי שמה שתקח מאת ראובן יהיה מפאת הספרים מ"מ אין הספרים נחלטים לך אף אם עבר הזמן דהא אפילו נאמר דבשטר מכירה הא' כתוב שהיא לחלוטין אין כוונתנו למכיר' חלוטה אלא הבטחה בעלמ' ודרך גוזמא כדי שיהיה לך בטחון על החוב של ראובן דמתחלה היה התנאי כך כדי שיהיה בטוח לזמן והוי כאסמכתא ולא גמר ומקנה והדברים מוכיחים שהמכירה הא' לאו מכירה גמו' היא אלא הבטחה בעלמא בתנאי ליפרע בזמן הנז' דאיך יעלה על הדעת למכור שוה שני אלפים באלף לחלוטין ולא יקבל מעות בעין אלא בחוב שיש לך על ראובן וימתין על המעות עד זמן מה כשיעור הזמן של פריעת חוב הספרים אין הדעת סובלת זה ושמעון טוען שהמכירה היתה חלוטה כנראה מהכת"י של יהודה והאי דחזרתי ומכרתי הוא מרצוני הטוב ולא משום תנאי בעולם יורנו המורה הדין עם מי ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב האדם יראה לעינים והלב ל"ו ידמה וממקומו הוא מוכרע שהמוכר נעשה לוקח והלוקח נעשה מוכר בהאי שעתא תכף ומיד ולאלתר ושהמקח ישאר במקומו ולא יראה פני הבית של הקונה אע"פי שנקוד על התנאי למימרא שנכת' בטעות הא מיהא אכתי איתנהו ברשותיה דיהודה והימים והזמנים של ההקנאות והדמים מודיעי' דעבוד טצדקי לאפוקי מאונאה וכמה כרכורים מוכחא מילתא דכל מטרין דהוו להו אלא לזרוזי למגבא מלתיה דידיה דמסיק ביה בראובן ונשאו ונתנו בדבר נמנו וגמרו היינו דאהניא להו לזבוני ולמזבן ותנאה הוי דאי לא פרעיה יהודה לשמעון ביומא דמשתלים קסטיה אשתכח דהך זבינא בטילה היא ומבוטלת היא ידים מוכיחות הויין דקא חזינן דיהודה זבין זביניה ולא קביל דמי זביניה ומה גם לפום מאי דקטעין דתנאי היה הדבר דממה שיגבה ש"מ דמחמת דמי זבינא ולאו ממאי דמסיק ביה ופש ליה גביה כל הני מלי מוכחי דיציבא מלתא דיהודה ופשריה מהימן ונהי דהאידנא לית ליה לדיינא למיזל בתר האומדנות משום חולשא חלשין דעתין כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' הכותב משמיה דגאון והרמב"ם ז"ל בפכ"ד מהלכות סנהדרין והטוש"ע סי' רצ"ז ע"ש הני מלי לאפוקי ממונא באומדן דעתא. דדיינא אבל לאוקומי ממונא בחזקת מאריה דנין ודנין מודעת זאת בכל האר"ש אר"ש רחבת ידים בארשו"ת החיים:

ואבא היום אל הע'ין עין משפט למתבע אולפן בריש כל מר'אין נחזי אנן אי טעין יהודה פרעתי לדידן ודאי דמהימן א"כ השתא נמי דקא טעין התנאי היה בסגנון הפירעון נהימניה במגו דפרעתי ודמיא האי למאי דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שאלה דין כ' יש לשומר להתנות שאינו שומר כדרך השומרים וכו' בזוית. הבית אני מניח אותם וכיוצא בזה תנאי השומר שתנאי היה בינינו ובעל הפקדון אומר שלא היה שם תנאי אע"פי שהפקידו אצלו בעדים מתוך שיכול לו' נאנסו נאמן לומר תנאי היה בינינו לפיכך ישבע וכו' שהיה ביניהם תנאי עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיג עליו דהוי כמגו במקום עדים ע"ש וה' המגיד וה' מגדל עז ז"ל תירצו דאפשר דתנאי היה ביניהם קודם שמסר לו הפקדון אצל העדים וה"נ דהוה מצי למימר החזרתי דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ואפי' הפקיד אצלו בשטר דלא מצי המפקיד למימר ליה א"ה שטרך בידי מאי בעי כדאיתא בפ' המוכר דף ע' ופסקה הרמב"ם בפ"ב מהלכות שומרים והטוש"ע סי' רצ"ו ס"ב ובשטר כיס נמי דפלגא פקדון מהימן לומר החזרתי מגו דנאנסו אע"ג דמארה דעסקא נקיט שטרא בידיה עיין סי' ק"ח. שמעינן מינה לנ"ד אע"ג דשמעון נקיט פתקא דהכת"י בידיה מצי למימר תנאי במגו דפרעתי אע"ג דהרא"ש ז"ל כלל ע"ט סי"ג כתב דטענת החזרתי סותרת היא טענת אביך חייב לי ראם אביו חייב לו למה יחזיר דאי איתיה לחוב לאו בר חזרה הוא ע"ש וא"כ ה"נ מלוה כיון שהוא טוען דתנאי היה הדבר דהגבייה לאו מדידיה דיהודה היא אלא מראובן ויהודה לא קאי אלא להבטחה נכון לבו לא יירא מהיכא תיתי דפרע ליה מדידיה א"כ כיון דפרעון לא מצית אמרת טענת התנאי אזדא לה ממילא. ענ"י אני יאי עניות"א ותמה על עצמך אם כן פרנס לי כל המגו שבתלמוד דבכולהו הכי משכחת להו מאן דקמן אם נאנסו ליכא טענת חזרה וכן לקוחה בידי במגו דשאינה של אבותיך מעולם דאם אינה של אבותיו אין לו בה לקוחין וכן בטענת פרעתי במגו דמזוייף או על תנאי דאי מזוייף למה יפרע לו כהנה וכהנה עד כי חדל לספור דכולהו סתראי נינהו: איברא דברי הרא"ש ז"ל שרירין וקיימין דהתם כבר נודע מודעא רבא דבשביל חובת אביהם גבה הימנה מהאחים שהודו לו שאביו חייב לי מנה אמטול הכין פסיק ותני הרא"ש ז"ל דתו לא מצי למטען החזרתי דאנן סהדי דמאן דשקל מחבריה ממונא בכ"הג לא עביד דמהדר ליה דמימר אמר מי יימר דמחייבו לי בי דינא לאהדורי דאפילו בחייב אתה ליתן לו לא מהימן לומר פרעתי דמימר אמר דילמא אהדורי הדרי ביהו בי דינא ומעיינין בדיניה וחזו ליה זכותא ואע"ג דמוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ק"ה ובח"ב סי' ל"ז מוקי לה למלתיה דהרא"ש ז"ל דכתב והודו לו האחים לאו למימרא שהודו לו שאביהם חייב לו אלא הודו לי לפורעו הא הוא ז"ל מוקי לה נמי דכשהאחים פרעו לו בעדים תו לא מצי למימר החזרתי כיון דמידע ידעי דבתורת גביית חוב גבה מה שגבה וכן בראו עדים חפץ ביד ראובן ואמ"ל לקוח הוא בידי תו לא מצי למימר החזרתי דכיון דכבר אמר דדידיה הוא לאו לחזרה קאי ואזדא ליה האי מגו כמ"ש מור"ם ז"ל סי' ע"ב סי"ח אבל אי מעיקרא כי אתא לבי דינא וטען דלקוח הוא בידי פשיטא דמהימנינן. ליה במגו דאי בעי למטען החזרתי ככל מגו דעלמא וזה פשוט ואע"ג דבטענת פרעתי החוב שבכת"י רבו עליה שרי צבאות ישראל והרב המאור והרשב"א ז"ל מכת הסוברים דלא מהימן לומר פרעתי דמצי אמ"ל המלוה א"ה שטרך בידי מאי בעי ואיכא מרבנן בתראי דס"ל דהיכא דהטענה של המגו במחלוקת היא שנויה לא אמרינן מגו דטפי ניחא ליה למטען מילתא דלא פליגי. בה רבנן טפי כמ"ש הכנ"הג בכללי המגו סי' קע"ט ובנד"ד דאם טען פרעתי מדי פלוגתא לא נפקא אבל בטענה שטוען תנאי היה הדבר לא תליא בפלוגתא אי מהא לא אריא חדא דהרי הריב"ש ז"ל פליג בהא כמ"ש הכנ"הג שם ותו אשכחן גבי שביעית דאפליגו אמוראי במוציא שט"ח על חבירו שעברה עליו השמיטה וטען המלוה פרוזבול היה לי ואבד דאיכא מאן דאמר דאינו נאמן ואיכא מ"ד דנאמן והרי"ף ז"ל והרב העיטור ז"ל פסקו כמ"ד דאינו נאמן והרמב"ם והרא"ש ז"ל פסקו כמ"ד דנאמן מן ומר"ן בש"ע סי' ס"ז סל"ד פסק דאם טען המלוה תנאי היה בינינו שלא תשמיטני בשביעית דנאמן במגו דאי הוה בעי טעין פרוזבול היה לי ואבד ע"ש הרי דעת מרן ז"ל דאע"ג דהיא גופא בפלוגתא דא דאמוראי ובפסקי ההלכות דאמרי דאינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"מ חשיב האי מגו הן אמת שה' כנ"הג בהג"הט אות מ"ו קרא ערער ע"ז ע"ש שהאריך:

איברא דלדידן לא נפקא לן מידי דאנן בתריה דמרן הש"ע ז"ל גרירי וכבר פסק מרן ז"ל בסי' ס"ט כמ"ד נאמן לומר פרעתי וכתב שם בב"י שזהו דעת מרבית הפוסקים ז"ל א"כ לדידן לא חשיב דהדבר הזה הוי תלוי בפלוג' למגרע כח המגו ומצאתי לה' מוהר"א ששון ז"ל סי' צ"ה שזיכה למי שטען בחוב שבכת"י שאנוס היה במגו דפרעתי ע"ש ואע"ג דטענת פרעתי בכת"י בפלוגתא דרבוותא תליא כמדובר ואעפי"כ זיכה לנתבע בטענת אונס דיכול לומר קי"ל כמ"ד דנאמן ע"ש אלא דבסי' ק"א תבר לגזיזיה וכת' בפשי' דבטענת המגו שהיא במחלוקת לא הוי מגו ע"ש וכבר בא חכם הרב דרכי נועם ז"ל בח"מ סי' ל' וחילק בין היכא שהחולקים הם בשוה להיכא דרובא דמנכר קיימי בחדא שיטה ומה גם אם אנשי המקום ההוא נהגו לדון ע"פי סברת אותו פוסק ומאריה דאתרא הוא הרמב"ם ז"ל והוא ס"ל דנאמן לומר פרעתי ע"ש ת"ל הוא הדבר אשר דברנו ותשקוט האר"ש ותצא דינא כדת של תורה: איברא דאכתי פש גבן לברורי דכי נמי יהבינן ליה כל דיליה דטענת תנאי במגו דטענת פרעתי לא מצית אמרת דחשבינן להו סתרא"י נינהו כפום מאי דסא"ד הא מיהא נחזי אנן אי טעין תנאי הואי או תפוס אי מהימנינן ליה או לא ולמיקם עלה דמלתא תא ואחוינך מ"ש הרשב"א ז"ל סי' תתקע"ב שנשאל על מי שמכר קרקע לחבירו והמוכר הביא עדים שתנאי היה הדבר שכשיביא לו דמי הקניה יחזיר לו קרקעו והלוקח הביא עדים שמכר לו בלי תנאי והשיב הרב ז"ל דהכא לא שייכא הך דפ"ב ולא מגבינן ביה דתרי ותרי נינהו ואוקי ממונא בחזקת מאריה דשאני הכא לדברי כלם לוקח זה כדין ירד והמוכר החזיקו בכסף ובשטר ובחזקה א"כ הרי. הקרקע בחזקת לוקח זה וכו' עכ"ל פשוטן. של דברים נראין דמיירי בירד לקרקע הלוקח והחזיק בה אמטול הכין זיכה ללוקח אלא לא החזיק בה שני חזקה דאלו החזיק בה שני חזקה תו לא אצטריך לכל הנך טצדקי ובפשי' הוה מצי למימר ליה טפי כיון דאכלה שני חזקה אהניא ליה חזקתו ובודאי דעל. המוכר להביא ראיה ולרב יוסף. דאמר התם דמפקינן ארעא משום דלא אכלה שני חזקה ה"ט משום שהוא מכחיש במכר והאי שטרא חספא בעלמא הוא ורבה ס"ל דאהני ליה הך טעמא דמ"ל לשקר לאוקומי ארעא בידיה אע"ג דלא אכלה שני חזקה ובנכסי דבר שטיא דאיתא התם אע"ג דתרי ותרי הוו לא מוקמינן לה בידא דלוקח משום דהעדים דמעידין שטיא הוא מרעי ליה לחזקתיה שלא ירד כדין שאין במכירתו כלום אבל בנדון הרשב"א ז"ל בדין ירד הלוקח לכל דברי שני כתי עדים אלא שלכת אחת מעידין דמצי לסלוקיה על פי התנאי בהא קאמר הרשב"א ז"ל דמוקמינן לה בידיה דלוקח והא דאמרי' בעלמא קרקע בחזקת בעליה עומדת היינו לגבי שוכר כאותה ששנינו בפרק השואל נתעברה השנה נתעברה למשכיר ובשוכר בי"ב דינר לשנה דינר לחדש דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון אמרינן התם דשל משכיר הוא דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכתב רש"י ז"ל שם דבכל ספק שיבא לפניך העמד את הקרקע בחזקת בעליה ע"ש שאני התם דהקרקע לעולם בחזקתייהו דבעלים קיימא ולא נפקא מידיהו בתורת מכר אלא בתורת שפירות ואכתי בחזקת מארה קיימא בחזקת שניא אלין דאגר ליה תיפוק ארעא בלא כסף למארה אבל היכא דנפקא מידיה ארעא בתורת זביני אלא דאתו סהדי ואמרי תנאה הוה שכן ראוי להיות חוזר דאינהו גופייהו קא מסהדי דזביני הוו אלא מכי מייתי זוזי קרו לה מהדרנא ואתו סהדי אחריני ואמרו דזביני בלא תנאי הוה פסיק ותני הרשב"א ז"ל העמד הדבר על חזקתו והיכא דקיימא ארעא תיקום ולפום מאי דכתיבנא לא שני לן בין ירד והחזיק בקרקע ללא ירד והחזיק אלא כל דהוו זביני מעליא ותרוייהו אזביני מעליא קא מסהדי נתרוקן כח המוכר וארעא בידא דמארה דהשתא קיימא והמתברר אצלי דתשוב' הרשב"א הלזו היא קיצור תשובת הכרם סי' רכ"ט והביאה מרן הב"י ז"ל סי' קמ"ו וכן נראה מדברי מרן ז"ל שאחר שהביא תשובת הכרם כ' ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל סימן תתקע"ב למימרא דדא ודא חדא היא והיינו שהעתיק לתשו' שהיא בכת"י ורמז לתשובה שהיא ל"ו נדפס"ה ושם כתוב למר דף נ"ד ע"א כי טענת הלוקח היא שהוא מוחזק בשטרו ולא טען שהוא מוחזק בכרם גם בטענת המוכר כתב הר"י הנז' מן הבירורים שהעמידוהו בתוך כרמו שהוציאו משם השלטון בכח וכו' מוכח להדיא כי הלוקח לא ירד לכרם ברשות המוכר אלא ע"י השלטון ומינה נמי מוכח דעד השתא לא ירד הלוקח לכרם עד האידנא דקא מנצו אהדדי וקרי ליה הרשב"א ז"ל שירד הלוקח בדין לכרמו ושהמוכר החזיקו בו וכו' והוא פלא דהא חזינן דהמוכר צווח ככרוכייא שהוציא אותו השלטון מכרמו בכח ואם הלוקח הוה מכחישו איך כ' הרשב"א ז"ל בפשיטות שהמוכר החזיקו בו אלא ש"מ דהרשב"א ז"ל לא מסתמיך ואזיל אירידתו בתוך הכרם ממש אלא שממה שכתוב בשטר המכירה שכותב המוכר ללוקח לך חזק וקנה וכו' וכמו שמסיים ז"ל כמ"ש וחתום בשטר המכירה וזהו שכתוב נמי בסי' תתקע"ב והמוכר החזיקו בו בכסף ובשטר ובחזקה וכו' ע"ש ה"נ קאמר דבשטר דנקיט בידיה לוקח כתב מפורש כסף שטר וחזקה דהכי כתבי בשטרא דזביני דמי המקח ושילך ויחזיק וכו' וכבר כתבתי דשני תשובות הרשב"א ז"ל הללו כחדא שריין וילמד סתום מן המפו' שלא ירד לכרם אלא ע"י שלטון בכח על נצות"ם אתגור"י אתג"ור. ומ"ש עוד בתשו' הכרם וכ"ש לרבינו תם וכו' ונ"מ למי שתפס וכו' ואע"ג דאין הקרקע נתפס מ"מ נסמך לזה שירד לתוכו מרשות הבעלים מעיקרא וכו' ואם הדברים כפשוטן סתרא"י נינהו והוא ז"ל כ' דהמוכר טוען דלא ירד הלוקח לכרם מעיקרא אלא שאח"כ הוציאו ע"י השלטון בכח וגם הלוקח לא ענהו דבר לאמר לו שקורי קא משקר בי אלא ש"מ אודויי אודי ליה וא"כ הרי זה סותר הקודם אלא פשיטא אדעלמא קאי להיכא שירד מעיקרא ברשות הבעלים ומלתא דתליא בספיקא חשיבא תפיסה ואם נפשך לומר דקאי למאי דאיתשל קמיה כבר מלתא אמורה דמאי דכתב ליה מוכר ללוקח לך חזק וקני שפיר קרינן ביה שירד הלוקח לתוכו ברשות בעלים ואמרינן אוקי תרי לגבי תרי וספקא דאורייתא הוה מיירי בדלא אמרי סהדי דאמ"ל מוכר ללוקח לך חזק וקני והא' עיקר:

וראיתי להרשב"א ז"ל סימן קפ"ח שאול נשאל בראובן שהיה חייב מנה לשמעון ועשה לו שטר מכירה על קרקע א' ומסר לו השטר ושמעון עשה לו שטר הודאה שכשיפרע לו המנה תהיה המכירה בטלה ועדיין הקרקע ברשות ראובן המוכר וכשרצה שמעון לירד לקרקע בכח השטר של המכירה שבידו הוציא ראובן שטר הודאה שבידו וטען שכבר פרע לו המנה ותבע משמעון שיחזיר לו שטר המכירה עמד השואל ושאל אם נאמר בענין זה ארעא לחזרה קיימא וזוזי אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול או"ד שמעון מוחזק בשטר מכירה והו"ל המנה עליו בשטר ועליו להביא ראיה שפרעו וכו' ותשובת"ו הרמת"ה לא דמיא להך דפרק המקבל דף ק"י גבי שבח ששבחו הנכסים המשועבדים לב"ח ומת הלוה והיורשים אומרי' שהשביחו לאחר מיתת אביהם ובעל חוב אינו גובה מהשבח ובעל חוב אומר שהשביחו הנכסי' בחיי אביהם וכבר נשתעבדו לו בחובו ומסיק ארעא לגוביינא קיימא וכמאן דגביא דמיא והוה לה בחזקת הב"ח ואמרינן ליתמי איתו ראיה דאחר מיתה הוא דהשביחו וכן גבי אילן הנטוע סמוך לעיר ספק העיר קדמה דאז קוצץ ואינו נותן דמי האילן ספק האילן קדם לעיר דאז קוצץ ונותן דמים דאמרינן ליה אילן למקצייה קאי זיל אייתי ראיה דהאילן קדם ואסקו זוזי ומצדד השואל למימר ה"נ אמרינן לשמעון קרקע זה לחזרה קאי זיל אייתי ראיה דלא פרעך האי מנה ושקול:

והרשב"א ז"ל חלק עליו בזה דהתם אצטריך להאי טעמא משום דהאילן דידיה הוא ודאי וארעא נמי דיתמי היא בודאי משו"ה אתינן עלה מהנך טעמי דלגוביינא ולמיקץ קיימא אבל הכא המכר אינו מכר והקרקע בחזקת בעליה עומדת פשיטא דא דאמרינן ליה לשמעון זיל אייתי ראיה דלא פרעך ושקול ולא נתבאר בדבריו ז"ל מ"ט אין המכר מכר דעד השתא אכתי לא אתי עלה משום לתא דרביתא כדבעי למימר קמיה:

וכעת נראה לענ"ד דהרשב"א ז"ל מכת הסוברים דהקרקע אינו נקנה בחוב כמ"ש הרב המגיד ז"ל בפ"ז מה' מכירה משמו ז"ל דין ה' ע"ש אלא דאם כבר ירד הלוקח לקרקע ובא ברשותו תו לא מצי למהדר ביה כדין המטלטלין לדעת רבי' הרמב"ם ז"ל שם דס"ל. דהמקח קיים לקבל מי שפרע משום שלא משך הא אם משך המטלטלי או החזיק במקרקעי לכ"ע נתקיים המקח לגמרי ומתוך דברי השואל שכ' וכתו' בשטר שמכר לו הקרקע במנה שהלוה לו מוכח דמכירת הקרקע היתה בחוב המנה שהיה חייב לו וכיון שלא החזיק ולא ירד לתוכו כתב הרשב"א ז"ל דאין כאן מכר דלשיטתי' אזיל ומדבריו ז"ל נלמוד דאי הוו זביני בנתינת הדמים דזביני מעליא ואי טעין פרעתי לא מהימן ואע"ג דאכתי לא נחית לארעא ואכתי בחזקת בעליה קיימא וכדברירנא מדבריו ז"ל מתשובת הכרם דכל דמעיקרא הוו זביני מעליא לא שאני לן בין נחית לגוה דארעא לוקח או לא נחית וכי היכי דלא מהימן לומר פרעתי ה"נ לא מהימן לו' תנאי הוה בשעת המכר והם דברים אחדים:

וכתב עוד הרב ז"ל לדחות דברי השואל כשרצה לדמות להך דארעא לגוביינא קיימא וכו' והדרא ארעא למרה וזוזי אייתי ראיה דלא שקלת ושקול וכו' דא"נ היה. המכר מכר אלא שאח"כ הודה לו שאם יפרענו הך מנה ניתן הקרקע לחזרה סו"ס אי בעי מוכר לאהדוריה ניהליה זביני לחיי ואי לא בעי לא מצי לוקח למיכף ליה א"כ לא קיימא האי ארעא לחזרה בודאי לא דמיא להך ארעא דלגוביינא קיימי דהתם בע"כ דיתמי למגבי מניה דאפותיקי מפורש בידא דמלוה משו"ה בהכחשה דאיכא בינייהו דמוכר ולוקח לא מהימן למימ' החזרתי עד דמייתי ראיה ושלא כדברי השואל ומהכא נמי משמע שדעתו ז"ל שאם המכר בר קיימא הוא ואיתרע בהכחשה אחרינא בינייהו כגון תנאה וכיוצא הוה נאמן הלוקח אע"ג שלא ירד לקרקע כמ"ש בשאלה וכדכתי' הא אין עליך לומר אלא דמ"ש בסי' תתקע"ב לאו למימרא דין גרמא לאוקומי ארעא בידיה דלוקח אלא אי בעית אימא עובדא כי הוה הכי הוה ולעולם אין הדבר תלוי אלא אם נתקיי' המקח כהלכתו איבעית אימא כדאמרן דלמאי דאמ"ל המוכר לך חזק וקני שפיר קרינן ליה החזיק בו המוכר:

תבנא לדיננא במה שטוען יהודה כי לא היה המכר לחלוטין אלא להחזיק ולאלומי ההבטחה וכו' לפמ"ש מדברי הרשב"א ז"ל הנאמרים באמת היכא דחזינן בכתב מפורש דהמכירה בלא תנאי דהלוקח נאמן אע"פי שלא החזיק במקחו דמאן דקמן חזותא מילתא היא זבינא מעליא הוא דלא מצי למיזל בתר האומדנות לבטולי זבינא מעליא ומ"ש בתשו' סי' רמ"ו דהבית והחצר ביד הלוקח ופסק דהלוקח נאמן לאו למימרא משום שהיא ביד הלוקח הוא דהימניה תדע דבתשו' לא כ' אלא הלוקח נאמן לפי שהקרקע כבר נקנה לו קנין שטר וכסף מעכשו ולא כתב שהיא כבר בידא דלוקח דהתם אין תנאי מבטל המקח אלא חוב בעלמא הוא דאית ליה גביה אבל בתנאי המבטל המקח דתרוייהו מודו בהך תנאה ולא פליגי אלא בקיומו בכ"הג אע"ג שהקרקע בידא דלוקח לא מהימן אלא עד דמייתי ראיה כדמסיק הוא ז"ל אבל היכא דמכחישי אהדדי בתנאי המבטל אע"ג דאכתי לא מטא קרקע לרשותי' דלוקח מסתייה האי שטרא דאקנייתא דנקיט בידיה דכתיב ביה לך והחוק וכו' כדכתי' בעניו' וכן מתבאר מדברי הרב ראש יוסף ז"ל סי' כ"ט אות ל"ד שכתב דכיון דיש כאן שטר שמכר לו את הקרקע הא יצא קרקע זה מרשותו של מוכר לרשותיה דלוקח והלוקח מקרי עכשו מוחזק עכ"ל גם ה' מוהר"י אדרב"י ז"ל סי' שכ"ה הכי ס"ל כמ"ש הכנ"הג ז"ל והרב תורת חסד ז"ל מסיק וכתב ונקטינן מהכא וכו' ובאותו נדון של תשו' הרשב"א ז"ל מהכרם שכתב הרשב"א ז"ל דהדין עם הלוקח הוא כולל אפילו דלא הוה מוחזק כמ"ש מדברי הריטב"א ומוהרשד"ם ז"ל ומ"ש הרשב"א שהדין עם הלוקח מפני שהיורד הוא המוכר לקרקע קושטא דמלתא נקט לשירד הלוקח לכרמו וה"ה אם עדין היה מחזיק בו בעל הכרם שהוא המוכר מפקינן ליה מניה ויהבינן ליה ללוקח מהטעם שכ' הרשב"א ז"ל כך נלע"ד עכ"ל ולפום מאי דכתי' קושטא קאי דלא הוריד הוא לבעל הכרם אלא שה הורידו בכח ולא איבעי ליה לה' למשכוני נפשיה:

גם אשו"ר לה' עדות ביעקב ז"ל סי' ז"ן דקל"ג שחלק על הרב מהר"א ששון ז"ל ומסיק אע"פו שלא ירד הלוקח ולקרקע ואכתי ארעא ברשותא דמרה קמא קיימא אפי"ה לוקח מקרי מוחזק נמצאת אומר דדעת מוהר"י אדרבי וה' ראש יוסף והרב עדות ביעקב וה' תורת חסד ז"ל בחדא שיטא קיימי אלא דה' מוהר"א ששון ז"ל סימן קנ"ה דקע"ג ע"א שמיע ליה דלא זיכה הרשב"א ז"ל ללוקח אלא משום דכבר ירד והחזיק וכתב ה' כנ"הג שם אות ע"ג שכ"כ מהרש"ך ז"ל ואע"פי שהכנ"הג בסי' ק"ס אות י"ב פקפק בדברי מוהר"א ששון ז"ל במה שדקדק מתשו' הרשב' א ז"ל לסיועי למילתיה דבעינן שירד לקרקע ממש כבר גלה דעתו בתשו' הרמת"ה ח"א סי' כ"ח דף צ"ח כי ח"ו לא היה בדעתו לחלוק ע"ד ז"ל ובמסקנא פסק כוותיה והוכיח כן מתשובת הרשב"א ז"ל וכתב דסברת מהר"י אדרבי ז"ל דיחידאה היא ולא מצי למימר קי"ל כוותיה. גם בתו"ד הביא תשו' הרשב"א ז"ל דסי' קפ"ח לסיועיה עש"ב. ואנן יד עניי אנן מתשובת הכרם הוכחנו שלא החזיקו המוכר ללוקח אלא שבכח השלטון הוציאוהו מכרמו והך דסי' קפ"ח אדרבה הוכח תוכיח מאי דאמרינן בעניו' ומי יבא אחרי מלך חיי"ם זיע"א. הא מיהא מדברו רבינו הגדול נלמוד שאם נמצא חבר תנא דמסייע ליה לה' מוהר"י אדרבי ז"ל הוה מצי למימר קי"ל כמ"ד שאע"פי דאכתי לא נחית בארעא ולא החזיק מהימן א"כ השתא מיהא דחזינן שה' רא"ש יוסף והרב תורת חסד וה' עדות ביעקב ז"ל תלתא סרכין כחדא שריין קיימי כוותיה שפיר מצי הלוקח למימר קי"ל כוותייהו דאפילו בתרי מרבנן והם נגד כל חכמי ישראל כתב הגאון מוהרי"קו ז"ל דמצי למי' קי"ל כוותייהו דתרי בק' ומאה כתרי ולקמן יתבאר עוד בס"ד:

איברא דבעיקר דינא חוכך אני לומר דע"כ לא פליגי רבנן בדעתיה דהרשב"א ז"ל דאיכא למ"ד דלא חשיב הלוקח מוחזק אלא עד שירד לקרקע ואיכא למ"ד דבגמר ההקנא' ביה שעתא קימא ארעא ברשות לוקח ומקרי מוחזק אלא במקרקעי דמגלו וקיימו ושלטא בהו עינא מחזא חזו אבל במטלט' דאכתי איתנהו ברשות מרייהו קמא דאי בעי כביש להו אפילו בחדרי חדרים איכא למימר דמצי למימר ליה ללוקח כבר מסרתים לך או נגנבו או נאבדו וכמה הרפתקי נראה דלכ"ע דלמאן דקיימא ברשותיה הוא דמקרי מוחזק וכ"ש לפום מאי ואלה דשפיר מצי למימר פרעתי כמדובר:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה