ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
תי"ו
אות א
תובע ונתבע. האידנא נהגו שהתובע א הולך אחר הנתבע כמ"ש בטוש"ע סימן י"ד ס"ה ע"ש:
ראובן ושמעון אחים היו שותפים ומת שמעון והניח אלמנתו והילדים רכים. והעמידו להם הב"ד אפוטרופוס ועמד האפוטרופוס והחזיר עטרת השות' לאיתנה הא' ואחר זמן עמד ראובן בב"ד לחלוק בנכסים שתחת יד אלמנת אחיו והקרקעות כמ"ש בשטר השות' ועמדה האלמנה כנגדו לפני הב"ד שבעירם וטענה עליו כמה טענות ולא נגמר הדין כמ"ש לקמן אדהכי והכי הלך ראובן הוא ובני ביתו לעיר ליוורנו ונלב"ע שם ובאה אלמנתו היא ובניה קטני קטנים פה מתא יע"א וגמרה בדעתה להשתקע פה מתא יע"א כי מצאה מנוח לכלכל עצמה ובניה ואין לה חפץ עוד לשוב אל ארץ מולדתה והיא שלחה אל הב"ד של הטראבליס יע"א לכוף לאלמנת אחי בעלה לחלוק בנכסים וקרקעות שיש להם שם ועמדו הב"ד של ש"ם ישצ"ו ושרטטו וכתבו הטפסת שטר של השותפות וגופא דעובדא היכי הוה כי אתו קמייהו לדינא ראובן ואלמנת אחיו ודין נוסח השות' שעשה האפוטרופוס עם ראובן השותף של אבי יתומים:
בפנינו עדים ח"מ באו אברהם בכ"ר החכם ה"ר יהודה ראובן נ"ע והגביר המעולה ה"ר רחמים ברצ'א בכ"ר שמעון נ"ע שהוא אפוטרופוס על יתמי ה"ר אליהו ראובן נ"ע ואמ"ל הוו עלינו עדים וקנו ממנו בק"ג מ"ומ בכלי הכשר לקנות בו וכתבו בכל לשון של זכות וייפוי כח וחתמו ותנו ביד כל א' ממנו להיות בידו לראיה ולזכות איך מרצו"ן הטוב בלי שום זכר אונס כלל ועיקר קיימנו מחדש השותפות שהיתה בין ה"ר אברהם הנז' ובין ה"ר אליהו אחיו הנז' בכל מה שיש להם תחת כיפת המרום הן עתה חדשנו השותפות בין ה"ר אברהם הנז' ובין היתומים של ה"ר אליהו הנז' ומעתה ומעכשו הרי הם שותפים בכל מה שיש להם תחת כיפת המרום בין מטלטלי בין מקרקעי הן זהב הן כסף הן בגדים הן כלים הן כל מיני דמתקרי נכסי לה"ר אברהם הנז' החצי וליתמי אליהו אחיו החצי ויטול יהודה בנו של ה"ר אברהם הנז' רביע מהריוח מהאמצע השותפות מה שירויח מהיום ואילך ויוליך אברהם בידו לעיר ליוורנו את מרת ימימה בת ה"ר אליהו הנז' להשיא אותה לבנו ה"ר יהודה הנז' ואם לא השיא אותה כנז' חייב עצמו ליתן להם מאה מחבוב קנס בלא פשרה אפילו לא רצה בנו הנז' ולהחזירה למקומה וההוצאה עליו ויוליך עזריה בן אחיו הנז' וישיא לו בתו זמן השותפות הנז' לתשלום חמש שנים רצופות והריוח לאמצע חלק כחלק כנז' וכן ההפסד שלא יבא כ"ז היה לפנינו אח"מ ואחריות וחומר וחוזק שטר זה כאחריות וחומר וחוזק ככל. שטרי דנהגי בישראל מיומא דנן ולעולם דלא וכו' ודלא וכו' וקנינו מיד ה"ר אברהם הנז' ומיד הגביר ה"ר רחמים הנז' בדל"ב על כל הנז' והיה זה בשליש אמצעי לחדש תשרי המקבל שנת בשלום ובמישור והכל אמת זהו נוסח השטר מלה במלה ועדיו ישראל אג'רבי ויוסף 'כלפון חתומים בו:
ודין פתקא דשלחו לנו מתם ב"ד של עיר טראבליס יע"א מעשה שהיה כך היה אברהם בן ראובן ואליהו אחיו נ"ע היו שותפים בחיים חייתם זע"ז ואברהם הנז' היה. בליוורנו ואליהו אחיו היה בעיר טריפולי והיו שולחים סחורתם ז"לז כדרך הסוחרים והיה זה המשך זמן ביניהם אח"כ ה"ר. אליהו הנז' נלב"ע ואח"כ בא ת"ר אברהם הנז' לטריפולי כדי לחלוק עם יתמי האלמנה מרת אליהו הנז' ועברו דברי ריבות ביניהם עד שהעמידו ליתמי אפוטרופוס וחדשו להם השות' כמו שכתוב בשטר והלך לו ה"ר אברהם הנז' לליוורנו ומיום שהלך לא שלח עיסקא לא ליתמי ולא לאלמנה כמה שנים וזאת הפעם שנית שבא לטריפולי עמד לד"ת ה"ר אברהם הנז' והאלמנה הנז' לחלוק הקרקעות והחנויות ומה שנשאר להם מעות ומטלטלים והאלמנה טוענת מיום שחידשנו השותפות העיסקא והממון כלו אתה לקחת והלכת וכמו שכתוב בפנקס שבידה והוא טוען זה הפנקס כתב שקר לא לקחתי מה שאתה אומרת ומה שלקחתי סחורות וזהב נתתים בהקפ' שהיתה עלי מקדמת דנא בסחורות שהייתי שולח לאחי אליהו כשהיה בחיים ויש עדים שכשהלך ה"ר אברהם לליוורנו לא נשאר בידו מאומה מהממון שלקח מהאלמנה שלקחום בעלי חובות שהיו עליו בסחורות שהיה שולח לאליהו אחיו ומיום שהלך אברהם לליוורנו היה מתעסק בהקפה עם בני אדם ולוקח בהקפה והיה מתעסק עם בנו במצרים כשהיו השנים כתקנן ועתה אין משא ומתן בהקפ' והלך למצרי' אצל בנו ועש' עמו חשבונות והשביע אותו כמ"ש בידו וחתומים עליו דייני מצרים ויש עדים בדבר שלא הלך מליוורנו עד שהוצרך לבריות ועכשו לא יש לו מאומה ואני רוצה לחלוק עם האלמנה קרקעות ומה שנשאר בינינו והאלמנה אומרת לא כי מאחר שמיום שהלכת לא שלחת שום דבר כל מה שנשאר אני לוקחת אותו חלק הממון שלקחת והוא אומר לה לא אלא ממה שהרוחתי ואתה מה שאכלת אכלת ומה שנשאר יתחלק בינינו לחצאין כמ"ש בשטר והיה זה מה ששמעתי ומה שראיתי ושלמ"י חובה ושלמ"י נדבה לעמודי ההוראה דייני תונס יע"א ערב ר"ח תמוז ש' תתקע"ג:
זאת אשיב טרם אחל"ה לדבר דבר בעט"ו. לענין דינא דהני יתמי דהתם והכא אמרתי אספרה ראשית המאמר הוא הדבר מקום חיקור דין שהתובעים ישנן פה מתא והנתבעים בארץ מולדתם והאידנא נהוג עלמא דהתובע הולך אחר הנתבע לדון בפני ב"ד שבעירו ומה גם כי הקרקעות והנכסים המתדיינים עליהם הנה הנם בעיר הנתבעים ועיין בתשו' הרשב"א סי' אלף קמ"ט שהביא מרן הב"י ז"ל סי' י"ד ועד אחרן שעיקר עסק השותפות נעשה בעיר טראבלס ועיין בתשו' מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' ק"ג דכל הני טעמי יראה יראה דידינו מסולקות מהאי תגרא והדבר מוטל על הב"ד של שם והאלמנה והבא מכח יתומים בלכתם ילכו אצל הנתבעים לדון לפני הב"ד של שם כפי מה שיתבררו להם ואנו אין לנו עסק ודברים בענין זה כלל:
האמנם אלם צדק עין רואה מבין ריסי עיני הב"ד שלשם דלא ניחא להו למיקם בדין עסק מאיזה סיבה נודעת להם אמטו להכי שלחו לנו מתם את כל הרשום בכתב מפורש להורות שיגמר הדבר ע"י הב"ד של הכא מתא יע"א אלא דאכתי איכא למיקם עלה דהאי מלתא אי אהדרו בהו הב"ד ואמרו דליתו לדינא קמי דידן מי מצו למהדר בהו ולדון או לא וראיתי להרב מוהריק"ש בהגהותיו שם ס"סי י"ד שם שכתב שנים שבררו להם דיין בקנין ושבועה לקיים דבריו ואמר שלא היה רוצה לדון ביניהם יכול לחזור ולדון ביניהם בע"כ של נתבע מוהרשד"ם ז"ל ח"ב סימן נ"א עכ"ל וחפשתי בכל תשובות מוהרשד"ם ז"ל ולא מצאתי גם בח"ב להרב הנז' לא נמצא דבר זה לבד זה מצאתי ראיתי להרב מוהרש"ך ז"ל ח"א סי' קס"ד שנשאל בנשבעו לברר להם דיינים ובררו לראובן ושמעון ואחד מהם לא נתרצה לדון דחייב לברור אחר והשבועה במקומה עומדת ע"ש ומינה איכא למשמע לדינו של הרב מוהריק"ש ז"ל דיפה כח השבועה שאע"פי שאמר אין רצוני לדון השבועה במקומה עומדת:
שו"ר להכנ"הג במהדורא בתרא שם אות ב' שכתב שהעלה בתשו' שהדבר אם נעשה שלא בשבועה יכול הבע"ד לומ' כיון שלא נתרצה פקע חיובו ושם בתשובות הרב ח"א סי' י"ג כתב בתוך התשו' ואם עוד ירצה ברור ראובן להיות דיין אם חייב ראובן לעמוד בדינו כתבתי בתשו' אחרת מהחלק הזה סי' ע"ש עכ"ל והנה בנ"ד נראה לענ"ד דמצו למהדר בהו ולדון אותם אע"ג דאין כאן סרך שבועה וה"ט כיון דהב"ד קבוע בעירם והמחום רבים עליהם מיכף כייפי להו למידן קמייהו ואע"ג דמעיקרא סלקו עצמן מצו למהדר בהו ולדון אותם בע"כ דלא מפקע גודא רבא דרמיא עלייהו למידן קמייהו: אכן אוזן שומעת שהב"ד שלשם א' מהם קרוב הוא לשני הבע"ד קורבא הפוסלת לדון א"כ הו"ל כמאן דליכא ב"ד בעיר הנתבע והכי מוכח בההוא עובדא דכלבא דאכל אמרי כמ"ש הנמק"י ז"ל והביאו מרן הב"י ז"ל שם וההיא מלתא שייכא בין לדינא דגמרא בין לפום מאי דתקינו רבנן השתא וכמ"ש מור"ם ז"ל שם סימן י"ד בשם המרדכי:
איברא דאכתי פש גבן לברורי דאם קבלום עליהם לדון אפילו בקרובים או היכא דהוי חד מנייהו קרוב לאחד מהבע"ד להיות דיין כשר דן אותם יחידי בע"כ מי אזלינן בתר תובע דהשתא מיהא עקר דירתו מעיר מולדתו והילדים רכים אי טעני' להו דליתנהו בהך קבלת בני קהלם יצ"ו או"ד בתר דיתמי הנתבעים אזלינן והרי ב"ד מקובל בעיר ישפטו הם בין דין לדין בזה מצאתי תשובה לה' מוהרד"א ז"ל בעל ס' מגן גבורים הובאה בתשו' ה' מוהרח"ש ח"ג סי' צ"ג שאול נשאל בדין שקמו עיניו מסיבו וקבלוהו עליהם בני קהלו והתובע מקהלה אחרת יש לו תביעה על הנתבע שהוא מבני הקהל המקובל עליהם הדין ההוא שהוא מאור עינים ואינו רוצה לדון אלא לפני דיין קהלו אע"פי שהוא מאור עינים כיון שהוא מקובל להם ופסיק דמצי הנתבע למימר קי"ל כמ"ד דסומא בשני עיניו כשר לדון וכופין את הנתבע לדון בפניו ע"ש גם ה' מוהרח"ש ז"ל מסכים והולך מה"ט ולאפוקי מאידך טעמא דמסתמיך ואזיל עליה ה' מוהרד"א ז"ל בתשו' הרב מוהרשד"ם ע"ש: גם אשו"ר לה' לב שמח בח"מ סי' ב' זו הלכה העלה ואפי' בלא טעמא דקי"ל ע"ע ובא רעהו הרב כנ"הג בתשו' ח"א סימן ה' האריך למעניתו ובהסכמ"ה עלה לכוף לתובעים לדון לפניו והביא הסכמת ה' מוהר"א אליג'רי ז"ל מר ניהו רבא ה' שמח אשר הונף ואשר הורם ולאו מטעמא דמצי למימר קי"ל אלא משו' שהוא מקובל כבר מבני קהלו כמ"ש הרב לב שמח ז"ל והרב כנ"הג ז"ל הביא בקיצור תשו' הלזו בסי' ז' אות ב' בהגהב"י וע"ע להרב ז"ל סי' י"ד אות ה' בהג"הט שנסתפק בדעת ה' מוהרש"ך ז"ל בדייני הנתבע שהם ע"ה אם התובע חייב לדון בפניהם ומריש הוה שמיע ליה ז"ל כיון שקבלום עליהם כבר חייב לדון לפניהם והדר צדד אצדודי דלא מהניא הך קבלה ע"ש ואלו גבי דיין סומא בשתי עיניו יפה כחו ע"י קבלה בלא טעמא דקי"ל וכמ"ש הרב לב שמח ז"ל ונראה דקבלת ע"ה לדון גריעא טפי אבל קבלת הסומא כיון דאיכא מן רבוותא דאמרי כשר לדון קבלה מעליא היא אלא דלא משמע הכי מדברי הרשב"ץ ז"ל ח"א סי' קע"ט דאפילו בערכאות סורייא אם קבלום עליהם דיינים להם דיינינן להו בכפיה ע"ש הא מיהא אם יראה ויכשר אחר שהב"ד שלשם הודיענו מה בפי האלמנה אשר היא נתבעה לעמוד על מבחן לדעת מה יעשה ישראל ולכתוב לב"ד שלשם מה שתעלה מצודתינו אם יסכימו מוטב ואם לאו יודיעונו על מה לא הסכימו ותהיה האמת נהדר"ת ומינן ומנייהו תסתיים מלתא שלא להטריח האלמנה והילדים רכים פן יקרם אסון ח"ו וזה המשפט שלום:
ברם בעיקרא דדינא עיקר שורשוהי טעם כעיקר מה ראו על ככה מתקני תקנה הלזו לעקור דינא דגמרא ולמיזל בתר איפכא זו היא שקשה והרבה דברים נאמרו בה הא' ה' מוהריב"ל ז"ל סי' ג' וסי' צ"ז טעמא טעים כדי שיהיה הנתבע מיכף כייף לדייני קהלו ואחר דבריהם לא ישנה ע"ע וה' מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' ז' בנותן ט' כדי שלא ירבו המחלוקות שכל אחת מהם אומר בית דין זה גדול מחבירו ובעו"הד בזמן הזה כל אחד מתנשא לאמר אני ואפסי עוד ע"ש וה' כנ"הג שם אות ה' בהג"הט היה טעמו כי העניים יתנו עיניהם בעשירים עד שיתפשרו עמהם ע"ש ועיין בטו' מ"ש שם:
א ואתה דע לך כי הגאון מוהרא"ם בתשו' ח"א סי' מ"ט הכריע מדברי הפוסקים דכשהאחד זוכה מן הדין ואחר זוכה מצד מנהג הזוכה מצד הדין איישר חיליה ונק' מוחזק וה' מוהריק"ש ז"ל בתשו' סי' ג' הביא תשו' הרא"ם ז"ל הלזו ובנה עליה דייק ע"ש:
והנה בעת"ה הרואה יראה דכל הטעמים הנאמרים בעיקר תקנה זו בנ"ד לא נפ"ל מידי ולא מבעיא לטעמיה דמוהריב"ל ז"ל דלטיבותיה דתובע נתקנה לשיהיה הנתבע סר למשמעות דייני עירו דמצי תובע למימר אי אפשי בתקנת חכמים הלזו ונעמיד את הדבר על ד"ת וכדאמרינן בכמה דוכתין בגמרא קושטא קאי דהמרד' בפרק שני דייני גזירות סי' זר"ע ס"ל דלא שייכא האי מלתא אלא היכא דלא מטיא פסידא לאחריני והוא מוחזק וכו' עכ"ל. ואנא בעניו' ביררתי דהרמב"ם ומרן ז"ל בש"ע לא ס"ל לחלק בהכי וכבר האריך בפרט זה הרב מוהר"י באסאן ז"ל בסימן ע"ה ע"ד סי' ע"ח ועיין למוהרימ"ט בח"מ סי' ס':
שוב זכיתי ומצאתי להכנ"הג ז"ל בתשו' סי' רי"ב דף רס"ה סע"א שכ"כ לדעת הרב מוהריב"ל ז"ל דמצי התובע למימר אי אפשי בתקנה זו ואפילו לדעת הרב מוהרשד"ם ז"ל היכא שהב"ד של עיר התובע פקיעי בשמייהו לא חיישינן דאתו לאנצויי ואנן בדידן חלילה לומר שהב"ד של פה מתא הם גדולים מהב"ד של שם הס כי לא להזכיר הא מיהא איפכא לא מצית אמרת וכי יבאו שניהם שוים הדרינן לדינא דגמ' דהנתבע דן בב"ד של התובע כמתבאר מדברי הרב מוהרשד"ם ז"ל שם אי לזאת העצה היעוצה לתועלת היתומים דהתם והכא למעבד כדכתיבנא ושלום על דייני ישראל אכי"ר:
אות ב
תובע קי"ל דהתובע חבירו שחייב לו מנה אומרים לו שיברר דבריו מאיזה צד חייב לו וכן הנתבע כשאומר איני חייב לך צריך שיברר דבריו כיצד אינו חייב לו כמ"ש בטוש"ע רס"י ע"ה ועיין בדברי מרן ז"ל בב"י גם מ"ש משם תשובת הרשב"א והמרדכי ז"ל ועיין בתשו' הרדב"ז מה שהזקוק לדקדק בזה ובפרט בשעה שמשביעו ואם לא בירר התובע את דבריו אם משביעין את הנתבע כתב הג"א דאין משביעין אותו דלא נתקנה שבועת היסת אלא על טענה מבוררת והש"ך ז"ל שם סק"ו כתב ונראה דמיירי דהב"ד מסופקים ואינם יכולים לעמוד על דעת התובע אם יש לו רמאות בדבר דאי נראה להם שיש לו רמאות בדבר אפי' בשבו' דאורייתא דלאו תקנת חכמים היא לא משבעינן ליה ואם נראה להם שאין רמאות בדבר אפילו בהיסת משבעינן ליה וכו' ע"ש והרב פרישה ז"ל והרב"ח ז"ל הוסיף שצריך לברר באיזה מקום ואיזה מטבע ע"ש ואין זה בכלל קצותא דתרעא דמדכר דכירי אינשי וכבר בא חכם הרב סם חיי בלקוטים דט"ו ע"ד וכתב דלא ידע מנ"ל הא ומדברי מור"ם ז"ל נראה דהרמב"ם והרא"ש ז"ל לא פליגי והסמ"ע ז"ל נדחק בז"ה והרב בית יעקב סי' קכ"ח השג ישיג על דבריו ז"ל ומדברי הסמ"ג והמרדכי שכ' דדבר זה מתקנת הגאונים אחר חתימת התלמוד אין זה דעת ה"המ ז"ל ודברי הרב בית יעקב ז"ל גם לפי שיטת הרב המגיד דמדינא דגמרא קאמר הרמב"ם ז"ל למלתיה וזכורני שהרב קול יעקב ז"ל בלקוטים העמיק הרחיב בענין זה וכעת איננו פה עמדי להתלמד בדבריו ז"ל ואפילו התנה עמו שיהיה נאמן בדבורו הקל צריך לברר דבריו כמ"ש הרדב"ז ח"א סי' ס':
אות ג
תובע מי שהזמין את חבירו לדין וחבירו מסרב לירד עמו לדין באמור אליו הודיעני על מה תריבני אי צייתינן ליה או לא:
הלא בראשי הרב באר שבע ז"ל בקונטריס התשו' א סי' ל"ד נשאל בראובן שתבע משמעון לברור עמו דיינים לדון ביניהם ושמעון השב ישיב לא אכנס עמך לדין אלא עד שאדע על מה תרצה להתדיין עמי. והשיב הרב גדולה תשובה דהדין עם ראובן דעביד אינש דלא מגלה טענתיה אלא בבי דינא ופי' רשב"ם ז"ל כדי שלא ילמד מהן שכנגדו ויתן בלבו תחלה קודם שיבאו להב"ד להשיב עליהם עכ"ל ואחהמ"ר מעצמותיו הקדושים לא דמייא כלל דהתם כבר הודיעו מה תובעו והנתבע השיב לו על תביעתו וכשבאו בפני הב"ד חזר הנתבע וטען טענה אחרת סותרת טענה הא' מאי דקאמר אבראי אהאי אמרי נהרדעי דחוזר וטוען דעביד אינש דלא מגלה טענתיה האמתית אלא בבי דינא כדי שלא ילמדו וכו' וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל שם עביד אינש וכו' כדי שלא יחשיב שכנגדו תשובה על דבריו ובמזיד טוען טענות אחרות להטעותו ע"ש וכתבו הרב ז"ל שם אבל מי שמחוייב לברור לו דיינים קודם שידע על מה רוצה להתדיין עמו אין משם ראיה והסברא נותנת שיאמר לו מה שתובע ממנו דאולי יודה לו ולא מטרחינן בי דינא בכדי וזו הלכה העלה הש"ך סי' י"א סק"א וכן העלה הרב מהר"ם זכות ורב אחר עמו בתשו' סי' י"ב וי"ג גם הרב חכם צבי ז"ל בתשו' סימן קס"ט הורה גבר בגוברין כס' הש"ך ז"ל ע"ש ואם התובע הזמין כבר לחבירו נראה פשוט דלא מצי משתמיט בטענה זו לשליחא דבי דינא אלא לכשיבא לפני הב"ד אמור יאמר לחבירו הודיעני על מה ועל מה הזמנת אותי לדין וכעת מצאתי להרב זכרון יוסף ז"ל ח"מ סי' ב' שכתב וז"ל הב"ד ששולחים שלוחם לומר פ' הזמין לך לדין שאם הוא ישיב ויאמר לא ארד לדון עמו עד שיודיעני אופן תביעתו אה"נ דשומעים לו עכ"ל ומרוצת דבריו הוכח תוכיח דאפילו שלא בא לפני ב"ד ישוב אמריו ע"י שליח ב"ד וכללא הוא בכל ספקא דהאי דינא הנתבע הוא מוחזק בגופו כמ"ש מוהר"ם זכות ז"ל שם:
אות ד
תנאי נשאלתי מרחימו דנפשין חד מינן דיינא בארעא הרב כמה"ר דוד גג' נר"ו על דין עסק שראובן חייב לשמעון סך מה וראובן נושה בזולתו וקבע לשמעון הפירעון לזמן המוגבל לגבות מזולתו ובא עד קצו ואין עוזר לו ועמד שמעון לתבוע מראובן מנת חלקו ואלצו ולחצו ודחקו ועמד יהודה לפשר ביניהם לקבוע זמן אחר ולא נתרצה שמעון עד שעשה לו מכירה בספרים שלו שיהיו מכורים לו עד זמן שגבלו ביניהם ולכשיפרע לו הסך ההוא מחוייב הוא להחזיר לו הספרים ודי"ן הכת"י:
מודה אני ח"מ ע"ע איך שמכרתי הספרים הנז' בסך כ"וך מכירה חתוכה וחלוטה ובתנאי שיהיו הספרים הנז' מונחים אצלי וקבלתי ע"ע אפילו יש בו אונאה או ביטול מקח ואנו יודעים שהם שוים על חד תרי הכל מחלתי אותם לו ומ"ש ובתנאי שיהיו הספרים הנז' מונחים אצלי טעות והרי הוא נקוד והיה זה בזמן פ' והיה זה בקנין סודר וחתום יהודה. ואח"ך חזר הקונה שמעון ומכר למוכר ספרים הנזכרים ורי"ן הכת"י:
מודה אני ע"ע החי"ל איך שמכרתי הספרים הנז' בסך הנז' וסדר פירעונם מהיום לחדש פ' הבע"ל ואם לא נתן הסך הנז' בזמן הנז' המכירה בטלה ואפילו יש בו אונאה אני מחלתי לו הכל וחתם שמעון הקונה הא' הנז' ע"ז. ודי"ן דהרב השואל נר"ו:
ראובן חייב לשמעון סך ט"ו מאות בשטר והגיע זמנו ולא השיגה ידו לפרוע לו הסך הנז' ונכנס יהודה לפשר ביניהם שירחיב לו זמן אחר ולא רצה שמעון להרחיב לו הזמן עד שיהיה משכון בידי ואמר שמעון ליהודה אם תתן ספרים בידי משכון לזמן הנז' אני מתרצה ויהודה לא רצה למשכנם בידו עד שנתרצו ביניהם שיעשה לו יהודה הספרים בתורת מכר ויחזור שמעון וימכרם לו ויפרע לו לזמן ונתרצה שמעון בזה דכוונתו שיהיה החוב מוטל על יהודה ולא על ראובן ולא נתרצה שמעון ליקח הספרים לבטחון כי אם באלף ונתרצו ביניהם שיהיו הספרים בתורת מכר בסך אלף ויגבה מהחוב של ראובן סך אלף במעמד שלשתן והשאר ישאר חוב ראובן ועשה יהודה המכירה לשמעון בק"ס וכתב לו כת"י ביד שמעון לראיה כמ"ש נוסחו למעלה וחזר שמעון ומכר הספרים הנז' ליהודה הנז' בקנין סודר וכתב לו כת"י לראיה מעבר הדף של הכת"י של יהודה ונוסחו כתוב למעלה וכעת עבר הזמן ותבע שמעון ליהודה הנז' הספרים לפמ"ש בכת"י שמ' שאם לא יפרע אותו לזמן פ' המכר בטל ויצא יהודה לטעון כנגדו טענות:
הטענה הא' דתנאי היה בינינו בשעת מכירה א שתחזור ותמכרם לי וגם תנאי היה שמה שאנו גובין מראובן בתחלה יהיה מפאת הספרים שתמכרם לי ולא מפאת שאר החוב שראובן בשאר חייב לך ואתה עברת על תנאי כשפרע לך ראובן נכית אותם מחוב שלך וא"כ המכר שמכרתי לך מעיקרא בטל ושמעון טוען לא הר"ם אלא מעיקרא מכרת לי לחלוטין אלא אח"ך הטבתי חסדי עמך וחזרתי ומכרתי לך וגם לא היה תנאי בינינו שמה שנקח מראובן יהיה מפאת הספרים:
עוד טען יהודה שמה שכתוב בכת"י שאם עבר הזמן ולא פרע הסך הנז' יתבטל המכר להד"מ אלא היתה הקניה לחלוטין והמכר לזמן (והפרעון לזמן) ואף אם עבר הזמן ולא פרעתי לך לא יתבטל המכר בזה ושמעון טוען כל מה שכתוב בכת"י היה בשעת המכר ולא מכרתי אלא בתנאי זה ויהודה אומר להדמ:
עוד טען יהודה שאפי' לפי דבריך שהתנאי שלך אמת שאם יעבור הזמן יתבטל המכר וגם לא היה תנאי שמה שתקח מאת ראובן יהיה מפאת הספרים מ"מ אין הספרים נחלטים לך אף אם עבר הזמן דהא אפילו נאמר דבשטר מכירה הא' כתוב שהיא לחלוטין אין כוונתנו למכיר' חלוטה אלא הבטחה בעלמ' ודרך גוזמא כדי שיהיה לך בטחון על החוב של ראובן דמתחלה היה התנאי כך כדי שיהיה בטוח לזמן והוי כאסמכתא ולא גמר ומקנה והדברים מוכיחים שהמכירה הא' לאו מכירה גמו' היא אלא הבטחה בעלמא בתנאי ליפרע בזמן הנז' דאיך יעלה על הדעת למכור שוה שני אלפים באלף לחלוטין ולא יקבל מעות בעין אלא בחוב שיש לך על ראובן וימתין על המעות עד זמן מה כשיעור הזמן של פריעת חוב הספרים אין הדעת סובלת זה ושמעון טוען שהמכירה היתה חלוטה כנראה מהכת"י של יהודה והאי דחזרתי ומכרתי הוא מרצוני הטוב ולא משום תנאי בעולם יורנו המורה הדין עם מי ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב האדם יראה לעינים והלב ל"ו ידמה וממקומו הוא מוכרע שהמוכר נעשה לוקח והלוקח נעשה מוכר בהאי שעתא תכף ומיד ולאלתר ושהמקח ישאר במקומו ולא יראה פני הבית של הקונה אע"פי שנקוד על התנאי למימרא שנכת' בטעות הא מיהא אכתי איתנהו ברשותיה דיהודה והימים והזמנים של ההקנאות והדמים מודיעי' דעבוד טצדקי לאפוקי מאונאה וכמה כרכורים מוכחא מילתא דכל מטרין דהוו להו אלא לזרוזי למגבא מלתיה דידיה דמסיק ביה בראובן ונשאו ונתנו בדבר נמנו וגמרו היינו דאהניא להו לזבוני ולמזבן ותנאה הוי דאי לא פרעיה יהודה לשמעון ביומא דמשתלים קסטיה אשתכח דהך זבינא בטילה היא ומבוטלת היא ידים מוכיחות הויין דקא חזינן דיהודה זבין זביניה ולא קביל דמי זביניה ומה גם לפום מאי דקטעין דתנאי היה הדבר דממה שיגבה ש"מ דמחמת דמי זבינא ולאו ממאי דמסיק ביה ופש ליה גביה כל הני מלי מוכחי דיציבא מלתא דיהודה ופשריה מהימן ונהי דהאידנא לית ליה לדיינא למיזל בתר האומדנות משום חולשא חלשין דעתין כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' הכותב משמיה דגאון והרמב"ם ז"ל בפכ"ד מהלכות סנהדרין והטוש"ע סי' רצ"ז ע"ש הני מלי לאפוקי ממונא באומדן דעתא. דדיינא אבל לאוקומי ממונא בחזקת מאריה דנין ודנין מודעת זאת בכל האר"ש אר"ש רחבת ידים בארשו"ת החיים:
ואבא היום אל הע'ין עין משפט למתבע אולפן בריש כל מר'אין נחזי אנן אי טעין יהודה פרעתי לדידן ודאי דמהימן א"כ השתא נמי דקא טעין התנאי היה בסגנון הפירעון נהימניה במגו דפרעתי ודמיא האי למאי דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שאלה דין כ' יש לשומר להתנות שאינו שומר כדרך השומרים וכו' בזוית. הבית אני מניח אותם וכיוצא בזה תנאי השומר שתנאי היה בינינו ובעל הפקדון אומר שלא היה שם תנאי אע"פי שהפקידו אצלו בעדים מתוך שיכול לו' נאנסו נאמן לומר תנאי היה בינינו לפיכך ישבע וכו' שהיה ביניהם תנאי עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיג עליו דהוי כמגו במקום עדים ע"ש וה' המגיד וה' מגדל עז ז"ל תירצו דאפשר דתנאי היה ביניהם קודם שמסר לו הפקדון אצל העדים וה"נ דהוה מצי למימר החזרתי דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ואפי' הפקיד אצלו בשטר דלא מצי המפקיד למימר ליה א"ה שטרך בידי מאי בעי כדאיתא בפ' המוכר דף ע' ופסקה הרמב"ם בפ"ב מהלכות שומרים והטוש"ע סי' רצ"ו ס"ב ובשטר כיס נמי דפלגא פקדון מהימן לומר החזרתי מגו דנאנסו אע"ג דמארה דעסקא נקיט שטרא בידיה עיין סי' ק"ח. שמעינן מינה לנ"ד אע"ג דשמעון נקיט פתקא דהכת"י בידיה מצי למימר תנאי במגו דפרעתי אע"ג דהרא"ש ז"ל כלל ע"ט סי"ג כתב דטענת החזרתי סותרת היא טענת אביך חייב לי ראם אביו חייב לו למה יחזיר דאי איתיה לחוב לאו בר חזרה הוא ע"ש וא"כ ה"נ מלוה כיון שהוא טוען דתנאי היה הדבר דהגבייה לאו מדידיה דיהודה היא אלא מראובן ויהודה לא קאי אלא להבטחה נכון לבו לא יירא מהיכא תיתי דפרע ליה מדידיה א"כ כיון דפרעון לא מצית אמרת טענת התנאי אזדא לה ממילא. ענ"י אני יאי עניות"א ותמה על עצמך אם כן פרנס לי כל המגו שבתלמוד דבכולהו הכי משכחת להו מאן דקמן אם נאנסו ליכא טענת חזרה וכן לקוחה בידי במגו דשאינה של אבותיך מעולם דאם אינה של אבותיו אין לו בה לקוחין וכן בטענת פרעתי במגו דמזוייף או על תנאי דאי מזוייף למה יפרע לו כהנה וכהנה עד כי חדל לספור דכולהו סתראי נינהו: איברא דברי הרא"ש ז"ל שרירין וקיימין דהתם כבר נודע מודעא רבא דבשביל חובת אביהם גבה הימנה מהאחים שהודו לו שאביו חייב לי מנה אמטול הכין פסיק ותני הרא"ש ז"ל דתו לא מצי למטען החזרתי דאנן סהדי דמאן דשקל מחבריה ממונא בכ"הג לא עביד דמהדר ליה דמימר אמר מי יימר דמחייבו לי בי דינא לאהדורי דאפילו בחייב אתה ליתן לו לא מהימן לומר פרעתי דמימר אמר דילמא אהדורי הדרי ביהו בי דינא ומעיינין בדיניה וחזו ליה זכותא ואע"ג דמוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ק"ה ובח"ב סי' ל"ז מוקי לה למלתיה דהרא"ש ז"ל דכתב והודו לו האחים לאו למימרא שהודו לו שאביהם חייב לו אלא הודו לי לפורעו הא הוא ז"ל מוקי לה נמי דכשהאחים פרעו לו בעדים תו לא מצי למימר החזרתי כיון דמידע ידעי דבתורת גביית חוב גבה מה שגבה וכן בראו עדים חפץ ביד ראובן ואמ"ל לקוח הוא בידי תו לא מצי למימר החזרתי דכיון דכבר אמר דדידיה הוא לאו לחזרה קאי ואזדא ליה האי מגו כמ"ש מור"ם ז"ל סי' ע"ב סי"ח אבל אי מעיקרא כי אתא לבי דינא וטען דלקוח הוא בידי פשיטא דמהימנינן. ליה במגו דאי בעי למטען החזרתי ככל מגו דעלמא וזה פשוט ואע"ג דבטענת פרעתי החוב שבכת"י רבו עליה שרי צבאות ישראל והרב המאור והרשב"א ז"ל מכת הסוברים דלא מהימן לומר פרעתי דמצי אמ"ל המלוה א"ה שטרך בידי מאי בעי ואיכא מרבנן בתראי דס"ל דהיכא דהטענה של המגו במחלוקת היא שנויה לא אמרינן מגו דטפי ניחא ליה למטען מילתא דלא פליגי. בה רבנן טפי כמ"ש הכנ"הג בכללי המגו סי' קע"ט ובנד"ד דאם טען פרעתי מדי פלוגתא לא נפקא אבל בטענה שטוען תנאי היה הדבר לא תליא בפלוגתא אי מהא לא אריא חדא דהרי הריב"ש ז"ל פליג בהא כמ"ש הכנ"הג שם ותו אשכחן גבי שביעית דאפליגו אמוראי במוציא שט"ח על חבירו שעברה עליו השמיטה וטען המלוה פרוזבול היה לי ואבד דאיכא מאן דאמר דאינו נאמן ואיכא מ"ד דנאמן והרי"ף ז"ל והרב העיטור ז"ל פסקו כמ"ד דאינו נאמן והרמב"ם והרא"ש ז"ל פסקו כמ"ד דנאמן מן ומר"ן בש"ע סי' ס"ז סל"ד פסק דאם טען המלוה תנאי היה בינינו שלא תשמיטני בשביעית דנאמן במגו דאי הוה בעי טעין פרוזבול היה לי ואבד ע"ש הרי דעת מרן ז"ל דאע"ג דהיא גופא בפלוגתא דא דאמוראי ובפסקי ההלכות דאמרי דאינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"מ חשיב האי מגו הן אמת שה' כנ"הג בהג"הט אות מ"ו קרא ערער ע"ז ע"ש שהאריך:
איברא דלדידן לא נפקא לן מידי דאנן בתריה דמרן הש"ע ז"ל גרירי וכבר פסק מרן ז"ל בסי' ס"ט כמ"ד נאמן לומר פרעתי וכתב שם בב"י שזהו דעת מרבית הפוסקים ז"ל א"כ לדידן לא חשיב דהדבר הזה הוי תלוי בפלוג' למגרע כח המגו ומצאתי לה' מוהר"א ששון ז"ל סי' צ"ה שזיכה למי שטען בחוב שבכת"י שאנוס היה במגו דפרעתי ע"ש ואע"ג דטענת פרעתי בכת"י בפלוגתא דרבוותא תליא כמדובר ואעפי"כ זיכה לנתבע בטענת אונס דיכול לומר קי"ל כמ"ד דנאמן ע"ש אלא דבסי' ק"א תבר לגזיזיה וכת' בפשי' דבטענת המגו שהיא במחלוקת לא הוי מגו ע"ש וכבר בא חכם הרב דרכי נועם ז"ל בח"מ סי' ל' וחילק בין היכא שהחולקים הם בשוה להיכא דרובא דמנכר קיימי בחדא שיטה ומה גם אם אנשי המקום ההוא נהגו לדון ע"פי סברת אותו פוסק ומאריה דאתרא הוא הרמב"ם ז"ל והוא ס"ל דנאמן לומר פרעתי ע"ש ת"ל הוא הדבר אשר דברנו ותשקוט האר"ש ותצא דינא כדת של תורה: איברא דאכתי פש גבן לברורי דכי נמי יהבינן ליה כל דיליה דטענת תנאי במגו דטענת פרעתי לא מצית אמרת דחשבינן להו סתרא"י נינהו כפום מאי דסא"ד הא מיהא נחזי אנן אי טעין תנאי הואי או תפוס אי מהימנינן ליה או לא ולמיקם עלה דמלתא תא ואחוינך מ"ש הרשב"א ז"ל סי' תתקע"ב שנשאל על מי שמכר קרקע לחבירו והמוכר הביא עדים שתנאי היה הדבר שכשיביא לו דמי הקניה יחזיר לו קרקעו והלוקח הביא עדים שמכר לו בלי תנאי והשיב הרב ז"ל דהכא לא שייכא הך דפ"ב ולא מגבינן ביה דתרי ותרי נינהו ואוקי ממונא בחזקת מאריה דשאני הכא לדברי כלם לוקח זה כדין ירד והמוכר החזיקו בכסף ובשטר ובחזקה א"כ הרי. הקרקע בחזקת לוקח זה וכו' עכ"ל פשוטן. של דברים נראין דמיירי בירד לקרקע הלוקח והחזיק בה אמטול הכין זיכה ללוקח אלא לא החזיק בה שני חזקה דאלו החזיק בה שני חזקה תו לא אצטריך לכל הנך טצדקי ובפשי' הוה מצי למימר ליה טפי כיון דאכלה שני חזקה אהניא ליה חזקתו ובודאי דעל. המוכר להביא ראיה ולרב יוסף. דאמר התם דמפקינן ארעא משום דלא אכלה שני חזקה ה"ט משום שהוא מכחיש במכר והאי שטרא חספא בעלמא הוא ורבה ס"ל דאהני ליה הך טעמא דמ"ל לשקר לאוקומי ארעא בידיה אע"ג דלא אכלה שני חזקה ובנכסי דבר שטיא דאיתא התם אע"ג דתרי ותרי הוו לא מוקמינן לה בידא דלוקח משום דהעדים דמעידין שטיא הוא מרעי ליה לחזקתיה שלא ירד כדין שאין במכירתו כלום אבל בנדון הרשב"א ז"ל בדין ירד הלוקח לכל דברי שני כתי עדים אלא שלכת אחת מעידין דמצי לסלוקיה על פי התנאי בהא קאמר הרשב"א ז"ל דמוקמינן לה בידיה דלוקח והא דאמרי' בעלמא קרקע בחזקת בעליה עומדת היינו לגבי שוכר כאותה ששנינו בפרק השואל נתעברה השנה נתעברה למשכיר ובשוכר בי"ב דינר לשנה דינר לחדש דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון אמרינן התם דשל משכיר הוא דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכתב רש"י ז"ל שם דבכל ספק שיבא לפניך העמד את הקרקע בחזקת בעליה ע"ש שאני התם דהקרקע לעולם בחזקתייהו דבעלים קיימא ולא נפקא מידיהו בתורת מכר אלא בתורת שפירות ואכתי בחזקת מארה קיימא בחזקת שניא אלין דאגר ליה תיפוק ארעא בלא כסף למארה אבל היכא דנפקא מידיה ארעא בתורת זביני אלא דאתו סהדי ואמרי תנאה הוה שכן ראוי להיות חוזר דאינהו גופייהו קא מסהדי דזביני הוו אלא מכי מייתי זוזי קרו לה מהדרנא ואתו סהדי אחריני ואמרו דזביני בלא תנאי הוה פסיק ותני הרשב"א ז"ל העמד הדבר על חזקתו והיכא דקיימא ארעא תיקום ולפום מאי דכתיבנא לא שני לן בין ירד והחזיק בקרקע ללא ירד והחזיק אלא כל דהוו זביני מעליא ותרוייהו אזביני מעליא קא מסהדי נתרוקן כח המוכר וארעא בידא דמארה דהשתא קיימא והמתברר אצלי דתשוב' הרשב"א הלזו היא קיצור תשובת הכרם סי' רכ"ט והביאה מרן הב"י ז"ל סי' קמ"ו וכן נראה מדברי מרן ז"ל שאחר שהביא תשובת הכרם כ' ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל סימן תתקע"ב למימרא דדא ודא חדא היא והיינו שהעתיק לתשו' שהיא בכת"י ורמז לתשובה שהיא ל"ו נדפס"ה ושם כתוב למר דף נ"ד ע"א כי טענת הלוקח היא שהוא מוחזק בשטרו ולא טען שהוא מוחזק בכרם גם בטענת המוכר כתב הר"י הנז' מן הבירורים שהעמידוהו בתוך כרמו שהוציאו משם השלטון בכח וכו' מוכח להדיא כי הלוקח לא ירד לכרם ברשות המוכר אלא ע"י השלטון ומינה נמי מוכח דעד השתא לא ירד הלוקח לכרם עד האידנא דקא מנצו אהדדי וקרי ליה הרשב"א ז"ל שירד הלוקח בדין לכרמו ושהמוכר החזיקו בו וכו' והוא פלא דהא חזינן דהמוכר צווח ככרוכייא שהוציא אותו השלטון מכרמו בכח ואם הלוקח הוה מכחישו איך כ' הרשב"א ז"ל בפשיטות שהמוכר החזיקו בו אלא ש"מ דהרשב"א ז"ל לא מסתמיך ואזיל אירידתו בתוך הכרם ממש אלא שממה שכתוב בשטר המכירה שכותב המוכר ללוקח לך חזק וקנה וכו' וכמו שמסיים ז"ל כמ"ש וחתום בשטר המכירה וזהו שכתוב נמי בסי' תתקע"ב והמוכר החזיקו בו בכסף ובשטר ובחזקה וכו' ע"ש ה"נ קאמר דבשטר דנקיט בידיה לוקח כתב מפורש כסף שטר וחזקה דהכי כתבי בשטרא דזביני דמי המקח ושילך ויחזיק וכו' וכבר כתבתי דשני תשובות הרשב"א ז"ל הללו כחדא שריין וילמד סתום מן המפו' שלא ירד לכרם אלא ע"י שלטון בכח על נצות"ם אתגור"י אתג"ור. ומ"ש עוד בתשו' הכרם וכ"ש לרבינו תם וכו' ונ"מ למי שתפס וכו' ואע"ג דאין הקרקע נתפס מ"מ נסמך לזה שירד לתוכו מרשות הבעלים מעיקרא וכו' ואם הדברים כפשוטן סתרא"י נינהו והוא ז"ל כ' דהמוכר טוען דלא ירד הלוקח לכרם מעיקרא אלא שאח"כ הוציאו ע"י השלטון בכח וגם הלוקח לא ענהו דבר לאמר לו שקורי קא משקר בי אלא ש"מ אודויי אודי ליה וא"כ הרי זה סותר הקודם אלא פשיטא אדעלמא קאי להיכא שירד מעיקרא ברשות הבעלים ומלתא דתליא בספיקא חשיבא תפיסה ואם נפשך לומר דקאי למאי דאיתשל קמיה כבר מלתא אמורה דמאי דכתב ליה מוכר ללוקח לך חזק וקני שפיר קרינן ביה שירד הלוקח לתוכו ברשות בעלים ואמרינן אוקי תרי לגבי תרי וספקא דאורייתא הוה מיירי בדלא אמרי סהדי דאמ"ל מוכר ללוקח לך חזק וקני והא' עיקר:
וראיתי להרשב"א ז"ל סימן קפ"ח שאול נשאל בראובן שהיה חייב מנה לשמעון ועשה לו שטר מכירה על קרקע א' ומסר לו השטר ושמעון עשה לו שטר הודאה שכשיפרע לו המנה תהיה המכירה בטלה ועדיין הקרקע ברשות ראובן המוכר וכשרצה שמעון לירד לקרקע בכח השטר של המכירה שבידו הוציא ראובן שטר הודאה שבידו וטען שכבר פרע לו המנה ותבע משמעון שיחזיר לו שטר המכירה עמד השואל ושאל אם נאמר בענין זה ארעא לחזרה קיימא וזוזי אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול או"ד שמעון מוחזק בשטר מכירה והו"ל המנה עליו בשטר ועליו להביא ראיה שפרעו וכו' ותשובת"ו הרמת"ה לא דמיא להך דפרק המקבל דף ק"י גבי שבח ששבחו הנכסים המשועבדים לב"ח ומת הלוה והיורשים אומרי' שהשביחו לאחר מיתת אביהם ובעל חוב אינו גובה מהשבח ובעל חוב אומר שהשביחו הנכסי' בחיי אביהם וכבר נשתעבדו לו בחובו ומסיק ארעא לגוביינא קיימא וכמאן דגביא דמיא והוה לה בחזקת הב"ח ואמרינן ליתמי איתו ראיה דאחר מיתה הוא דהשביחו וכן גבי אילן הנטוע סמוך לעיר ספק העיר קדמה דאז קוצץ ואינו נותן דמי האילן ספק האילן קדם לעיר דאז קוצץ ונותן דמים דאמרינן ליה אילן למקצייה קאי זיל אייתי ראיה דהאילן קדם ואסקו זוזי ומצדד השואל למימר ה"נ אמרינן לשמעון קרקע זה לחזרה קאי זיל אייתי ראיה דלא פרעך האי מנה ושקול:
והרשב"א ז"ל חלק עליו בזה דהתם אצטריך להאי טעמא משום דהאילן דידיה הוא ודאי וארעא נמי דיתמי היא בודאי משו"ה אתינן עלה מהנך טעמי דלגוביינא ולמיקץ קיימא אבל הכא המכר אינו מכר והקרקע בחזקת בעליה עומדת פשיטא דא דאמרינן ליה לשמעון זיל אייתי ראיה דלא פרעך ושקול ולא נתבאר בדבריו ז"ל מ"ט אין המכר מכר דעד השתא אכתי לא אתי עלה משום לתא דרביתא כדבעי למימר קמיה:
וכעת נראה לענ"ד דהרשב"א ז"ל מכת הסוברים דהקרקע אינו נקנה בחוב כמ"ש הרב המגיד ז"ל בפ"ז מה' מכירה משמו ז"ל דין ה' ע"ש אלא דאם כבר ירד הלוקח לקרקע ובא ברשותו תו לא מצי למהדר ביה כדין המטלטלין לדעת רבי' הרמב"ם ז"ל שם דס"ל. דהמקח קיים לקבל מי שפרע משום שלא משך הא אם משך המטלטלי או החזיק במקרקעי לכ"ע נתקיים המקח לגמרי ומתוך דברי השואל שכ' וכתו' בשטר שמכר לו הקרקע במנה שהלוה לו מוכח דמכירת הקרקע היתה בחוב המנה שהיה חייב לו וכיון שלא החזיק ולא ירד לתוכו כתב הרשב"א ז"ל דאין כאן מכר דלשיטתי' אזיל ומדבריו ז"ל נלמוד דאי הוו זביני בנתינת הדמים דזביני מעליא ואי טעין פרעתי לא מהימן ואע"ג דאכתי לא נחית לארעא ואכתי בחזקת בעליה קיימא וכדברירנא מדבריו ז"ל מתשובת הכרם דכל דמעיקרא הוו זביני מעליא לא שאני לן בין נחית לגוה דארעא לוקח או לא נחית וכי היכי דלא מהימן לומר פרעתי ה"נ לא מהימן לו' תנאי הוה בשעת המכר והם דברים אחדים:
וכתב עוד הרב ז"ל לדחות דברי השואל כשרצה לדמות להך דארעא לגוביינא קיימא וכו' והדרא ארעא למרה וזוזי אייתי ראיה דלא שקלת ושקול וכו' דא"נ היה. המכר מכר אלא שאח"כ הודה לו שאם יפרענו הך מנה ניתן הקרקע לחזרה סו"ס אי בעי מוכר לאהדוריה ניהליה זביני לחיי ואי לא בעי לא מצי לוקח למיכף ליה א"כ לא קיימא האי ארעא לחזרה בודאי לא דמיא להך ארעא דלגוביינא קיימי דהתם בע"כ דיתמי למגבי מניה דאפותיקי מפורש בידא דמלוה משו"ה בהכחשה דאיכא בינייהו דמוכר ולוקח לא מהימן למימ' החזרתי עד דמייתי ראיה ושלא כדברי השואל ומהכא נמי משמע שדעתו ז"ל שאם המכר בר קיימא הוא ואיתרע בהכחשה אחרינא בינייהו כגון תנאה וכיוצא הוה נאמן הלוקח אע"ג שלא ירד לקרקע כמ"ש בשאלה וכדכתי' הא אין עליך לומר אלא דמ"ש בסי' תתקע"ב לאו למימרא דין גרמא לאוקומי ארעא בידיה דלוקח אלא אי בעית אימא עובדא כי הוה הכי הוה ולעולם אין הדבר תלוי אלא אם נתקיי' המקח כהלכתו איבעית אימא כדאמרן דלמאי דאמ"ל המוכר לך חזק וקני שפיר קרינן ליה החזיק בו המוכר:
תבנא לדיננא במה שטוען יהודה כי לא היה המכר לחלוטין אלא להחזיק ולאלומי ההבטחה וכו' לפמ"ש מדברי הרשב"א ז"ל הנאמרים באמת היכא דחזינן בכתב מפורש דהמכירה בלא תנאי דהלוקח נאמן אע"פי שלא החזיק במקחו דמאן דקמן חזותא מילתא היא זבינא מעליא הוא דלא מצי למיזל בתר האומדנות לבטולי זבינא מעליא ומ"ש בתשו' סי' רמ"ו דהבית והחצר ביד הלוקח ופסק דהלוקח נאמן לאו למימרא משום שהיא ביד הלוקח הוא דהימניה תדע דבתשו' לא כ' אלא הלוקח נאמן לפי שהקרקע כבר נקנה לו קנין שטר וכסף מעכשו ולא כתב שהיא כבר בידא דלוקח דהתם אין תנאי מבטל המקח אלא חוב בעלמא הוא דאית ליה גביה אבל בתנאי המבטל המקח דתרוייהו מודו בהך תנאה ולא פליגי אלא בקיומו בכ"הג אע"ג שהקרקע בידא דלוקח לא מהימן אלא עד דמייתי ראיה כדמסיק הוא ז"ל אבל היכא דמכחישי אהדדי בתנאי המבטל אע"ג דאכתי לא מטא קרקע לרשותי' דלוקח מסתייה האי שטרא דאקנייתא דנקיט בידיה דכתיב ביה לך והחוק וכו' כדכתי' בעניו' וכן מתבאר מדברי הרב ראש יוסף ז"ל סי' כ"ט אות ל"ד שכתב דכיון דיש כאן שטר שמכר לו את הקרקע הא יצא קרקע זה מרשותו של מוכר לרשותיה דלוקח והלוקח מקרי עכשו מוחזק עכ"ל גם ה' מוהר"י אדרב"י ז"ל סי' שכ"ה הכי ס"ל כמ"ש הכנ"הג ז"ל והרב תורת חסד ז"ל מסיק וכתב ונקטינן מהכא וכו' ובאותו נדון של תשו' הרשב"א ז"ל מהכרם שכתב הרשב"א ז"ל דהדין עם הלוקח הוא כולל אפילו דלא הוה מוחזק כמ"ש מדברי הריטב"א ומוהרשד"ם ז"ל ומ"ש הרשב"א שהדין עם הלוקח מפני שהיורד הוא המוכר לקרקע קושטא דמלתא נקט לשירד הלוקח לכרמו וה"ה אם עדין היה מחזיק בו בעל הכרם שהוא המוכר מפקינן ליה מניה ויהבינן ליה ללוקח מהטעם שכ' הרשב"א ז"ל כך נלע"ד עכ"ל ולפום מאי דכתי' קושטא קאי דלא הוריד הוא לבעל הכרם אלא שה הורידו בכח ולא איבעי ליה לה' למשכוני נפשיה:
גם אשו"ר לה' עדות ביעקב ז"ל סי' ז"ן דקל"ג שחלק על הרב מהר"א ששון ז"ל ומסיק אע"פו שלא ירד הלוקח ולקרקע ואכתי ארעא ברשותא דמרה קמא קיימא אפי"ה לוקח מקרי מוחזק נמצאת אומר דדעת מוהר"י אדרבי וה' ראש יוסף והרב עדות ביעקב וה' תורת חסד ז"ל בחדא שיטא קיימי אלא דה' מוהר"א ששון ז"ל סימן קנ"ה דקע"ג ע"א שמיע ליה דלא זיכה הרשב"א ז"ל ללוקח אלא משום דכבר ירד והחזיק וכתב ה' כנ"הג שם אות ע"ג שכ"כ מהרש"ך ז"ל ואע"פי שהכנ"הג בסי' ק"ס אות י"ב פקפק בדברי מוהר"א ששון ז"ל במה שדקדק מתשו' הרשב' א ז"ל לסיועי למילתיה דבעינן שירד לקרקע ממש כבר גלה דעתו בתשו' הרמת"ה ח"א סי' כ"ח דף צ"ח כי ח"ו לא היה בדעתו לחלוק ע"ד ז"ל ובמסקנא פסק כוותיה והוכיח כן מתשובת הרשב"א ז"ל וכתב דסברת מהר"י אדרבי ז"ל דיחידאה היא ולא מצי למימר קי"ל כוותיה. גם בתו"ד הביא תשו' הרשב"א ז"ל דסי' קפ"ח לסיועיה עש"ב. ואנן יד עניי אנן מתשובת הכרם הוכחנו שלא החזיקו המוכר ללוקח אלא שבכח השלטון הוציאוהו מכרמו והך דסי' קפ"ח אדרבה הוכח תוכיח מאי דאמרינן בעניו' ומי יבא אחרי מלך חיי"ם זיע"א. הא מיהא מדברו רבינו הגדול נלמוד שאם נמצא חבר תנא דמסייע ליה לה' מוהר"י אדרבי ז"ל הוה מצי למימר קי"ל כמ"ד שאע"פי דאכתי לא נחית בארעא ולא החזיק מהימן א"כ השתא מיהא דחזינן שה' רא"ש יוסף והרב תורת חסד וה' עדות ביעקב ז"ל תלתא סרכין כחדא שריין קיימי כוותיה שפיר מצי הלוקח למימר קי"ל כוותייהו דאפילו בתרי מרבנן והם נגד כל חכמי ישראל כתב הגאון מוהרי"קו ז"ל דמצי למי' קי"ל כוותייהו דתרי בק' ומאה כתרי ולקמן יתבאר עוד בס"ד:
איברא דבעיקר דינא חוכך אני לומר דע"כ לא פליגי רבנן בדעתיה דהרשב"א ז"ל דאיכא למ"ד דלא חשיב הלוקח מוחזק אלא עד שירד לקרקע ואיכא למ"ד דבגמר ההקנא' ביה שעתא קימא ארעא ברשות לוקח ומקרי מוחזק אלא במקרקעי דמגלו וקיימו ושלטא בהו עינא מחזא חזו אבל במטלט' דאכתי איתנהו ברשות מרייהו קמא דאי בעי כביש להו אפילו בחדרי חדרים איכא למימר דמצי למימר ליה ללוקח כבר מסרתים לך או נגנבו או נאבדו וכמה הרפתקי נראה דלכ"ע דלמאן דקיימא ברשותיה הוא דמקרי מוחזק וכ"ש לפום מאי ואלה דשפיר מצי למימר פרעתי כמדובר:
אות ה
תנאי משפטי התנאים וקיומם ופרטיהם רבו כמו רבו ונתבארו בטוש"ע א"הע סי' ל"ח ע"ש והרב יד אהרן ז"ל שם וה' מכתב מאליהו עשה אזנים לתורה ואחריו כל ישרי לב ולענין דיני ממונות אי בעינן תנאי כפול ושאר תנאים איפליגו בה רבוותא קמאי ובתראי כמ"ש בטוש"ע ח"מ סימן רמ"א ע"ש ואנן בדידן דגרירי בתריה דמרן ז"ל בש"ע וכבר נתבאר שם ס"ט דבעינן תנאים המתקיימים ע"פי מה שנתבאר בא"הע שם אלא שאם כתוב וקנינא כחומר כל תנאים וקנינים העשויים כתי' חו"ל דאז מהני כמ"ש שם ו' ועיין מש"ל במע' אות ל' בס"ד:
אות ו
תנאי ראובן הוציא שני שטרות על שמעון ואין זמן שניהם שוה ויש בשטר הא' תנאים ויש בשטר השני תנאים אחרים שלא הוזכרו בשטר הא' אם חייב לקיים כל התנאים הכתובים בשני השטרו' או דילמא אמרינן שני בטל את הא' ובטלו כל התנאים הכתובים בשטר הא':
דע שהטוש"ע סי' ר"ב ס"ב כתב היו שני שטרות במכר או במתנה אם הוסיף בשני כלום הרי הא' קיים שלא כתב את השני אלא מפני התוס' ואם לא הוסיף ל בטל השטר השני את הא' עכ"ל וזו הלכה העלה הרב מוהריט"ץ ז"ל סי' ק"ג כלל העולה שאם יש תנאים מתחלפים לגמרי שא"א לקיים שניהם בשום צד ואופן אלא חלוקים זה מזה וזה הפך זה בכל הצדדין ודאי שהב' קיים בין אם יהיו לתועלת הקונה או המוכר אמנם אם יש תנאים ודברים אחרים שאינם מתחלפים ואינם סותרים השטר הראשון אז לא ביטל ב' את הא' שלא כתב את הב' אלא מפני התוספת והו"ל כתוספת דקל וכל שאר דברים הכתובים בשטר הא' במקומם עומדים בין לזכות המוכר או הקונה כיון שאין בין שטר לשטר דבר שיסתור אותם עכ"ל ודברי אמת ניכרים ועיין עוד בתשו' הריב"ש ז"ל סי' קמ"ד וה' מוהריט"ץ ז"ל ס"סי ו':
אות ז
תנאי ראובן מכר קרקע לחבירו ע"פי תנאי' כתובים בשטר וביני ביני אירע איזה הפרש ביניהם אתגור"י איתגו"ר בתבערה ובמצ"ה ובטל המכירה כדחזי ואח"כ עמדו אנשים של צורה לשפות שלום בין הקונה והמוכר והחזירו העטרה וכתבו דיש מלי כמנהג הסופרים ועד שלא נכתב גוף השטר עמד הקונה ויצא לטעון כי במכירה השנית לא הוזכרו התנאים והמוכר אומר כל שער עמי יודעים כי ע"כ באו אלי האנשים להחזיר המכר ובודאי הוא שע"פי התנאים הא' היה המכר הב' עיין במור"ם ז"ל סימן קס"ג ס"ה בדין השוכרים חזן והתנה עמהם לפוטרו מהמסים ואח"כ שכרוהו סתם דודאי על תנאי הא' ששכרוהו ע"ש וע"ע סי' של"ג סס"ח והוא כפול כמ"ש הסמ"ע וע"ע מור"ם ז"ל ריש סי' ר"ז ואם התנו תנאי ואח"כ כתבו השטר סתם על תנאי הא' כתבוהו והעתיקו ג"כ הכנ"הג שם אות י"ב בהגהב"י ועיין לה' פנים מאירות ח"ב סי' א"ך מ"ש בזה:
אות ח
תנאי לדידן דקי"ל דאפילו בד"מ בעינן משפטי התנאים תנאי כפול והן קודם ללאו וכו' כמ"ש בטוש"ע סי' רמ"א ס"ט בשטרות העולים בעש"ג והשרים כמ"ש בטוש"ע סי' ס"א צ"לד אי כתוב בהם תנאי אי בעינן משפטי התנאים דמלשון מרן בש"ע שם משמע דבעינן הכשרים בדינינו עד שמצאתי למהר"ם מפדווא ז"ל תשובה שלימה כי באה בתשו' ה' מור"ם ז"ל סי' נ"א ונ"ב דהכי מסיק להכי והכנ"הג שם אות ל"ח בהג"הט ע"ש ועיין בהגה שם:
אות ט
תנאי קי"ל שהאחד מן השותפים שטען על חבירו שכך היה התנאי ביניהם והלה מכחיש אם רצה להשביעו משביעו לאלתר ואם רצה ימתין עד שעת חלוקה כמ"ש בטוש"ע סימן צ"ג סי"ב ועיין לה' מוהריט"ץ ז"ל סי' קמ"ט וכתב הרב מוהר"א ששון ז"ל סי' קי"ג דאם השותף כתב שטר שותפות ע"פי תנאים אשר יאותו זה לזה וטען א' מהם שעוד תנאי אחר ביניהם ולא נכתב דסמך אהימנותיה אין שומעין לו ובפרט אם היה אותו התנאי מהתנאים שצריכים להתנות ע"ש ועיין להכנ"הג שם אות כ"ה בהג"הט:
אות י
תנאי בשנת התקל"ו אירע מעשה בראובן שקנה קרקע והחזיק בו כראוי ואחר זמן הביא המוכר שני עדים החתומים בשטר המכירה שהעידו שאחר שנגמר המקח כדחזי עמד הקונה וקבל בק"ס שלאחר עבור זמן מה אם יביא לו מעותיו יחזיר לו הקרקע והלוקח צווח ככרוכיא דלא הד"מ ובשטר המכירה כתוב לאמר בלי שום תנאי והעדים יוצא כתב ידם ממקום אחר ונחלקו בזה רבני העיר והוסיפו עליהם משאר הרבנים אשר אינם ממונים ופלג מורין כן ופלג מורין כן ועלתה הסכמתם שהעדים נאמנים במה שהעידו והחזירו הקרקע לבעלים ועיין בהרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תל"ג וה' תורת חסד סי' רנ"ט וה' עדות ביעקב סי' ז"ן והרב ראש יוסף ז"ל דף כ"ד וה' בני משה ז"ל סי' ר"ה והרב מוהריט"ץ ז"ל סי' ך' וה' כרם שלמה ז"ל ח"מ סי' נ"ו וה' משאת משה ז"ל ח"מ סימן ד"ן. והנה בעת"ה נגה אור תשו' בעי חיי להכנ"הג ובח"מ סי' פ"ח עמד על תשו' הרשב"א סי' תתקע"ב וע"ע בתשו' הר"ב אנג'יל ז"ל סי' ס' ועיין לה' פרישה סימן מ"ו ולה' פמ"א ז"ל ח"א סי' א"ב ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל ח"ד הנדפס מחדש סי' רל"ו וע"ע מאי דכתי' לעיל בס"ד ועיין לה' מוהרש"א ז"ל בס' משחא דרבותא ח"מ סי' ר"ז:
אות יא
תנאי המתנה עם חבירו שיהיה נאמן בדבורו הקל את אשר יאמר כי הוא זה איננו מועיל לו שלא יברר את דבריו הרדב"ז בישנות סימן ס' כנ"הג סימן רנ"ה אות כ' בהג"הט:
אות יב
תנאי ראובן חייב לשמעון מנה ונתפשר עמו שאם יפרע לו חובו בניסן שימחול לו סך מה ואם לא יפרע בזמן המועד אזי יגבה כל חובו ובהגיע תר הפירעון לא פרע כי אם חצי חובו ורוצה שימחול לו מה שמגיע לסך שפרע ושמעון אומר כיון שלא נתקיים הדבר בטלה המחילה מעיקרא והנה הט"ז ז"ל בסי' ע"ו נשאל בכעין זה במחייב עצמו בקנס אם לא יפרע פלוני ופרע מקצת ע"ש ועמדתי ע"ז במ"א בס"ד ונראה דאפילו למאן דס"ל התם דמשלשין אפילו הממון הכא מודה דחייב לשלם משלם דהתם קנסא הוא דקניס נפשיה ע"ש איכא למימר דאכל זוזי וזוזי קנסא ומאי דפרע ליה מנכה מן הקנס אבל הכא דבריא בחיובא והמלוה רוצה לוותר כשיפרע לזמן המוגבל פשיטא דכל כמה דלא פרע כל מאי דמסיק ביה לא ניתן לימחל דמדידיה ומנכסיה קא מחיל והיו לי דין ודברים בזה חבל ע"ד:
אות יג
תנאי ראובן אמר לשמעון שת"ח פ' יודע כל סדר מועד בע"פ אמ"ל שמעון אם אומר בפני בע"פ כדקאמרת אני מחייב עצמי מעכשו בשבו' חמו' וח"ח ליתן לו סך כ"וך ובא הת"ח ההוא וסדר תלמודו בפניו ונמצא שיודע רוב סדר מועד בע"פ. הן ספק בידי אם חייב שמעון לשלם להחכם רוב מה שנדר לו או"ד לא מחית נפשיה לחייובא אלא אדעתא דכוליה סדר מועד אבל אי לא ידע אלא רובו לא מחייב ובפרק דק"ד אמרינן ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה אמר אי מובירנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי אוביר תלתא אמרי נהרדעא דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא ע"כ נשמענה מן הדא דאע"ג דאכוליה קביל עליה לא אמרינן דכיון דאוביר תלתא לשלם כוליה אלפא זוזי אלא מאי דאוביר ה"נ דמעוטא דסדרא הוא דאשתמוטי קא משתמיט מניה דינא הוא דיהיב ליה מנתא דרובא דידע:
איברא דיש לחלק דהתם מאריה דארעא הא אתהני ממאי דעביד בארעא ולא אוביר ליה הך תלתא אמטו להכי לא משלם לחבריה אלא מאי דאוביר אבל הכא עיקר חיובו של שמעון הוא בהפלגת ידיעת כוליה סדרא השתא דלא ידע כוליה סדרא לא מחייב. איברא דאשכחן פלוגתא דתנאי בפרק הנשרפין דף ע"ח ע"א הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בזה אחר זה בין בבת א' פטורים רבי יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב ואמרינן עלה התם ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל נפש רי"בב סבר כל נפש כל דהו נפש משמע ואין הנדון דומה לראיה דהכא עיקר ההפלגה היא בידיעת כוליה סדרא וכל בכל דהו דלרבנן כל נפש משמע איברא דבפ"ק דהוריות דרשו ואם כל עדת בני ישראל דברובא סגי וכבר עמדו ע"ז להקת גדולים אחרונים ז"ל עיין להט"ז ז"ל סי' ש"פ ס"ח וסי' תקפ"ד והרב אליהו רבא וה' מטה יהודה והרב מחב"ר ז"ל ס"ז ע"ש והנה לדעת האומר רובו ככולו ה"נ אע"ג דאמ"ל יודע כל סדר מועד כי ידע רובו מיקרי שפיר כל סדר מועד בע"פ כיון דאשתכח דידע רובא איכא למימר דתסגי ליה ושקיל משמעון מה דאתחייב ליה. וכן משמע ממ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' סנהדרין הלכה ו' וז"ל כשם שהב"ד מנוקים בצדק וכו' ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא וכו' עכ"ל ואיכא למידק דבמתניתין תנן ויודעין בע' לשון ותי' הרל"ם ז"ל דדייק רבינו מדלא קתני ויודעין שבעים לשון וקתני בשבעים ש"מ דברובא סגי ע"ש. ובפרק ר' ישמעאל דף ס"א אמרינן הכי גבי מרדכי כי הוה ידע בשבעים לשון ופריך עלה דכולהו סנהדרין נמי הוו יודעים בשבעים לשון וכו' ע"ש ולפ"ד הרל"ם ז"ל מאי קושייא דאימא ה"ק דמרדכי הוה ידע בכלהו שבעים לשון אבל כולהו סנהדרין תסגי להו ברוב הע' לשון:
אות יד
תנאי ראובן התנה עם שמעון שאם יתן לו רשות לקדש את בתו לו לאשה יתן לו מנה ונתן לו רשות ועמד וקדשה כדת של תורה ונתן לאביה מה שנדר לו ולא הספיק לכונס' עד בעו"הר בתולה נשא"ת בשמים ועמד ראובן ותבע מאביה מה שנתן לו כי אדעתא לכונסה הוא דיהיב ליה ולא אקידושין גרידא כי מה חפצו בקידושין בלא כניסה ואביה השב ישיב כלום מנעתי ממך הרשות הלא הרשיתיך וקדשתיה ונסתחפה שדך:
ואומר עם קנ"י שאם האב עכב הנישואין מיום ליום ומחדש לחדש פשיטא לענ"ד דקרו ליה מהדרנא ובריא בחיובא לאהדורי ליה מאי דשקיל מניה וכן אם המקדש מעכב בנישואין פשיטא לענ"ד דזכה האב כי קא מבעיא לי דקבעו מדעת שניהם ובתוך הזמן פגעה מד"הד בה מולא דמאן גרים ובמשכיר בהמתו ומתה בחצי הדרך דאם אמר לו בהמה זו דנותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת דוקא שמסר לו כחושה כמ"ש בטוש"ע סי' ש"י התם ה"ט משום דנהנה מיהא מחצי הדרך שהלך והכא מאי מי אמרינן דאהנו ליה קידושין שלא יקדמנו אחר ומור"ם מסיים בה והיינו שיוכל למכור סחורתו שם או שיוכל לשכור חמור אחר עד מקום שרוצה לילך אבל בלא"ה אינו נותן לו כלום משכרו דהא לא מהני ליה מידי עכ"ל ובנ"ד שסו"ס לא אהנו מעשיו מידי:
איברא דגבי שוכר ספינה זו להוליך בה יין ונשפך היין פסק מרן בש"ע שם סי' שי"א ס"ד אם נתן השכר אינו יכול להחזירו ואם לא נתן לא יתן ועיין בסמ"ע סק"ו וגם פועל שנאנס בין שיודעים שניהם הבע"ה והפועל או שאינם יודעים הוי פסידא דפועל ואם קבל השכר א"צ להחזיר כלום כמו שפסק מור"ם ז"ל רי"סי של"ד וכ"ש בנ"ד דהתנאי היה על נתינת הרשות לקדש והרי כבר קדש ומזלא דידיה גרם:
וראיתי לה' מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ג"ן דאתשיל במי שחייב את עצמו לתת לחבירו סך מה שיפייס את פ' לכתוב לו שובר וכתב לו שטר והפקידו ביד שליש ומת אותו פלוני ומסיק דיחזיר את השטר ע"ש ולא דמי חדא דאכתי לא עשה ולא כלום והכא הרי כבר קדש ועוד דהתם עדיין לא קבל שכרו משא"כ בנדון דידן שכבר זכה במקחו וקדש וק' להוציא מידו:
אות טו
תפיסה קי"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אלא היכא דהתופס נושה כלוה קנה חבירו כמ"ש בטוש"ע ר"סי ק"ה ודעת מרן בב"י כדעת הטור דה"ק לא מבעיא אם תפש בבת א' כשיעור מה שחייב לו וכשיעור מה שחייב לחבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבירו אלא אפילו שבק לנפשיה ותפס לחבריה קנה חבירו ע"ש ואחריו נמשך הרב הלבוש ז"ל ובאמת שהדברים בלתי מובנים לענ"ד דאין חלות למגו אלא במאי דהו"מ למזכי ביה לנפשיה ולא הוה קרינן ביה ח"ל דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה והאי גברא שבק לנפשיה ויהיב לחבריה שפיר אמרי' דקנה חבריה דלא חב לאחריני הוא דמ"ל אי שקיל איהו או שקיל חבריה אבל אי תפיס טפי ממאי דמסיק ביה בהך טופיינא דשקיל הוי חב לאחרים ומאי אולמיה אי תפיס בב"א או בזא"ז וה"נ דכוותה במציאה או פאה אי הוה בעי הוה מצי למזכי בהו לנפשיה השתא נמי דזכינהו לאחריני שפיר דמי אבל במידי דאיהו לא מצי למזכי בהו מהיכא תיתי לזכות בהו לאחריני. ובמה שנתקשה מרן ז"ל בלשון הטור שכתב אם ראובן חייב ג"כ ליהודה מהני מה שתפש לצורך שמעון אע"פי שלא תפס לצורך עצמו וכו' עכ"ל דמשמע דטפי עדיף כשתופס לצורך עצמו ואח"ך תפס לצורך חבירו מכשתפס לצורך חבירו קודם שיתפוס לצורך עצמו ע"ש אחה"ר אינו מוכרח והטור ה"ק ל"מ אם תפס לצורך עצמו דודאי מהני מדי דהוה אבע"ח מאוחר שקדם וגבה דמה שגבה גבה אלא אפילו גבה לצורך שמעון דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים אפי"ה זכה שמעון כעני הזוכה לעני אחר דזכה אותו עני וה"ט משום מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה וכן מתבאר מדברי הרב בע"הת ז"ל שער ס"ז ח"ב סי' ה' שכתב והיכא דתפיס לב"ח במקום שח"ל אך היה הלוה ג"כ חייב לזה התופס ומניח עצמו ותופס לצורך אחר והוא ח"ל מהו מי אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכו' דהא במציאה דאית להאי מגו קנה חבירו והאי נמי דכוותה היא דהיכא דהוי חייב לתופס כי תפיס לב"ח חבריה קני ב"ח עכ"ל הא קמן דכל עצמו לא אתא לאשמועינן אלא בחוב דמצי למזכי ביה לנפשיה מצי למזכי ביה לחבריה אבל לא יותר מחובו דמהיכא גמיר לה ושמועות הבע"הת ז"ל שגורות בפי הטור ז"ל ודברי הגד"ת ז"ל בזה אינם מובנים לענ"ד וכבר הושג מהכנ"הג ז"ל שם. ובפ"ק דמציעא דף ח' ע"א קאמר רב"ח מדקתני שנים שהגביהו מציאה קנאוה וא' המגביה מציאה לחבירו דלא בעי למזכי בה איהו נמי לא אמרינן מגו דאי הוה בעי הו"מ למזכי בה אלא עד דאי' ליה זכו בגווה ע"ש והיינו דאשמועי' מועי' הבע"הת והטור ז"ל דלא תימא ה"מ היכא דתפיס מאי דתפיס לדידיה ולחבריה דלהאי חזי כוליה ולהאי חזי כוליה וכדדחי רבא אלא אע"ג דלא תפיס לדידיה ולא כלום אפי"ה קנה חבריה הואיל והוה חזי למזכי ביה לנפשיה ואהא דמייתי תלמודא התם דף ט' ע"א אהא דתנן מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לעני פ' ר"א זכה לו וחכמים או' יתננה לעני הנמצא ראשון וכו' איתא עלה אמר עולא מחלוקת מעשיר לעשיר וכו' אבל מעני לעני דברי הכל זכה ליה דמגו דזכה לנפשיה זכי נמי לחבריה ופירש"י ז"ל שם מי שלקט את הפאה אדם דעלמא שאינו בעל השדה דאי בבעל השדה לא אמר ר"א זכה דליכא למימר מגו דזכי לנפשיה דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו כדא כדאמרינן בשחיטת חולין לא תלקט להזהיר העני על שלו עכ"ל והאי דנקט רש"י ז"ל ר"א לאו דוקא דלרבנן נמי השתא דבעי' למימר דמעני לעני כ"ע מודו דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה דליכא אלא חד מגו לא משכחת לה אלא בשדה שאינה של עני דבשל עני איהו גופיה ל"מ למזכי בה לנפשיה כיון דלדידיה קמזהר רח' לא ילקט פאה שלו ואפי' לר"ן דאמר מעני לעני מחלוקת היינו דלרבנן לא אמרינן מגו ולא משום דאיהו גופיה לית זכייה בגווה אלא עכ"ל דמיירי שאינה של עני:
ועדין צריכין אנו למודעי בעשיר דאמר ר"א דזכה לו משום דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני ובכלל נכסים האי שדה ולכי הוי עני מצי למזכה בפאה לנפשיה דהשתא האי שדה לאו דידיה הוא דהא אפקריה ומאחריני הוא דזכי ומצי למזכי לאחריני ודכוותה בעני איכא למימר לר"א דאמר תרי מגו למימרא אפי' במגו נמי משכחת לה תרי מגו ובשדה שלו דאמרינן מגו דאי בעי מפקר להאי שדה והדר זכי בפאה לנפשיה ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני ולפ"ז עולא אמאי לא קאמר דמעני לעני פליגי ובשדה של עני דל"מ למזכי בפאה לנפשיה אלא עד דמפקר ליה ולר"א אמרי' תרי מגו וזכה לו ולרבנן תרי מגו לא אמרינן ועלה בדעתי דשמיע ליה לרש"י ז"ל דסבר עולא כיון דהאי שדה כבר אחייב ליה בפאה כי אפקר נמי לא מפקע ליה מהך חיובא משו"ה לא מצי לאוקומה אלא בשדה שאינה שלו ובמקו' לשם כתב משם הרא"ש ז"ל דלא הוצרך רש"י ז"ל לפרש כן אלא משום מעני לעני ע"ש וכבר כתב דתק"ל לעולא אמאי לא אוקים לה מעני לעני ובשדה של עני וכמדובר ובשם הריטב"א ז"ל כתב דהתוס' דחו ראייה זו דאנן הכי קאמרינן אי בעי מפקר נכסיה ושדה זו בכלל וחזייא ליה הך פאה ע"ש וכבר כתב משם הרא"ש ז"ל דרש"י ז"ל לא הוצרך לפרש כן אלא משום חלוקת מעני לעני ומשו"ה התוס' כתבו דסייעו לפירש"י מחלוקת מעני לעני ע"ש וכדברי הרא"ש ז"ל הנאמרים באמת וכבר כתי' מאי דנלע"ד:
וכתב עוד משם התוס' ומיהו בירושלמי משמע דמתני' סתמא בין בבעל השדה וכו' דאפילו בע"ה כל שהוא עני וראוי ליטול בפאה דעלמא שפיר קרינן ביה דחזיא ליה דאי בעי זכי בה לנפשיה וכו' אלא דרחמנ' חייביה למיהבה לעני מפני שהיתה שלו הילכך שפיר מצינן למימר אי בעי זכי לנפשיה כדי ליתנה לעני זכי בה נמי מעיקרא לחבריה עני עכ"ל דעתם ז"ל כיון דעני הוא וזוכה בפאה דעלמא ודידיה נמי הוייא חזייא ליה אלא דבע"כ שפיר וכו' קרינן ביה חזייא ליה ומצי למזכי בה לחבריה עני דליכא אלא חד מגו ואפי' לרבנן מודו לעולא אבל לדעת רש"י ז"ל כיון דאיהו לא מצי זכי בה לנפשיה לא קרינן ביה דאי בעי זכי לנפשיה:
וראיתי להרא"ש ז"ל אהך מתניתין דק"ל על פירש"י ז"ל מהך ירושלמי דמשמע בהדיא דבעל השדה גופיה יכול לזכות בשביל עני עכ"ל וקצר במקום שהי"ל להאריך ודבריו מכוונים לדברי התוס' הניתנים למעלה דכיון דעני הוא וחזיא ליה פאה דעלמא שפיר קרינן ביה חזי לנפשיה וראיתי להרא"ש ז"ל בהגהותיו להר"ש ז"ל שכ' וכן נ"ל דאי מפקר נכסיה גם אותה שדה מופקרת ויכול לזכות בה לעצמו עכ"ל ולא הבינותי דהשתא הוו להו תרי מגו בעני גופיה והיכי קאמר עולא דמעני לעני כ"ע מודו ולרבנן תרי מגו לא אמרינן הבט ימין וראה דרש"י ז"ל לא כתב פירוש זה אלא בשנים אוחזים דמייתי מלתיה דעולא דמוקי לה לפלוגתא דר"א ורבנן בתרי מגו דלר"א אמרינן ולרבנן לא אמרינן ומעני לעני דלא הוי אלא חד מגו כ"ע מודו ואי עני הוא בעל השדה אכתי איכא תרי מגו והיכי מודו רבנן אבל בפ"ק דגיטין דמייתי הך מתני' שתיק רב וה"ט דהתם בעי לאוקומי פלוגתא דר"א ורבנן בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים ולא משום מגו א"כ שפיר מתוקמא בשדה של עני גופיה וזיכה הפאה דמחייב בה לחבריה והשתא דאתינא להכי מה שהק' הר"ש ז"ל מהירושלמי לסברת רש"י איכא למימר דהירוש' מוקי פלוגתייהו בתופס לבעל חוב כסוגייא דגיטין ותו לא צריך לדחוקי כמ"ש התוס' ז"ל כיון דחזי לפאה דעלמא:
איברא דחזיתיה להריטב"א ז"ל בחידושיו למציעא התם וגיטין שכתב משם הרמב"ן ז"ל דמעני לעני לא משכחת אלא בתרי מיגו ורבנן ס"ל דתרי מגו לא אמרינן וכדכתיבנא ואח"ך כתב ומיהו בירוש' במסכת פאה פי' מגו דזכי לנפשיה מתוך שהוא זוכה במתנות עניים לעצמו זוכה בפאה זו לאחרים ולפי"ז בבעל השדה מוקמי לה דבפאה ליכא אלא חד מגו דאע"פי דלא מפקר אותו שדה והוא מוזהר בפאה שלו יכול לזכות בפאה זו לעניים דעלמא עכ"ל וספר הירוש' כעת איננו עמדי מי יתן ידעתי ואמצאהו ואראה אותו ואת נוהו דאי בפירושא איתא התם כך כדמשמע מרהיטת דבריו ז"ל על כן דברי לעו והיו כלא היו ואי מכללא איתמר דמוקי לה אפילו בבע"ה אלא דאיהו ז"ל טעמא טעים משום דאית ליה זכייה בפאה דעלמא אכתי איכא למימר הכי בדעת הירוש' וכדכתי':
והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מ"ע דין י"ט חתם הדברים ואין בדבריו הכרע כמאן ס"ל כמו שהעיד ה' מוהרי"ק וה"ה ז"ל והרדב"ז ז"ל שם כתב דמסתבר טעמיה דרש"י ז"ל אע"פי שיש חולקים עליו ע"ש ולענ"ד נראה פשוט דזו היא דעת רבינו ז"ל דאם איתא דס"ל כדעת שאר רבוותא דכל שהוא ראוי ליטול מצי לזכות לעני חבריה וכדעת הירוש' לא הו"ל לרבינו להשמיט האי חידושא דאע"פי דהעני לא מצי למזכי ביה אפי"ה מזכה לאחריני ומדלא אשמועינן הכי ש"מ דלא ס"ל הכי אלא כדעת רש"י ז"ל וכעת ראיתי בס' דמשק אליעזר נמוקים על הש"ע לאחד מרבני אשכנז שכ' אך אני מצאתי ראיה מפורשת הב"י בפירוש הר"ש ז"ל שחולק על רש"י ז"ל ומביא הירוש' דאף אם בע"ה הוא עני מצי לזכות לעני אחר כיון שיש לו זכות אצל הפאה אף שאין לו שייכות בפאה זו עכ"ל ואהמ"ר אין דמיונו עולה יפה דהתם נמי הך פאה חזייא ליה אלא ארייא דרביע עליה מצות המלך היא לעני לא תלקט אמטול הכין חשבינן ליה דחזיא ליה כיון דיש לו שייכות בפאה דעלמא לזכות בהך פאה לחבריה עני אבל בתופס לב"ח יותר ממה שהוא ח"ל במקום שח"ל מה יושיענו זה כיון שיש לו שייכות באותו חוב אטו מי שח"ל מנה הותרה לו הרצועה לתפוס אפילו מאה מנה במקום שחב לאחרים והסמ"ע כתב דבפרישה כתב והוכיח שלא כדברי הב"י ז"ל ולא זכינו לאורו דאשתמוטי הוא דקא משתמט מהדפוס וא' מהראיות שהביא מהמגביה מציאה וכו' ע"ש ומה שהכריח הש"ך ז"ל סברת מרן בב"י מרבא דפליג ארב"ח דלא ס"ל ואפי"ה ס"ל גבי טלית שהגבוה ביחד אע"ג דהתם לא יוכל לזכות בו אלא החצי שלו זכי לחבריה וכו' ע"ש עני אני לא יכולתי להלום דברים הללו דהתם מיירי ביכול לנתקו ומצי זכי ביה לנפשיה דוק ותשכח וצע"ד ז"ל ועיין בספר אבקת רוכל תשובות למרן ז"ל ובסי' קע"א. נמצאת תשו' לאחד מתלמידי מרן ז"ל הורה גבר בחיי מרן דמהנייא ליה מאי דתפיס לדידיה ולחבריה:
אות טז
תפיסה ראובן ושמעון שותפי הוו ועמד לוי ותפס מנכסי אמצעות השות' ויצא לטעון כי ראובן חייב לו אי אהנייא ליה הך תפיסה או לא נחזי אנן דאי מאי דתפיס זוזי הוו נראה דאהניא ליה תפיסתו דזוזי כמאן דפליגי דמי וחולק השותף שלא מדעת חבירו וחבירו יטול כנגדם לעצמו אבל אי תפיס מטלטלי לא אהנייא ליה תפיסה אלא בפלגא דהנהו מטלטלי הרב מהר"י אדרבי ז"ל סי' ור"ע אבל הרב מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' קס"ו כתב דלא אהניא לים תפיסתו וע"ע שם סי' קנ"ב ע"ש ולא מפקי' מיד מאן דתפיס דכל היכא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר היכא דקיימי קיימו וכדדרשי' בפ' חזקת דל"ב:
אות יז
תפיסה אי בעית למיקם על פרטי התפיסה ותנאיה ראשית מאמר עיין במרן ז"ל ש"ע סי' מ"ו וק"ז ושפ"ח ושפ"ט ובקונטריס שבסוף ספר הפרישה להסמ"ע ז"ל ולהרב מוהרש"ך ח"א סי' ה' קמ"ז ק"ן והרב בני שמואל סי' ל"ז והרב גד"ת ז"ל דף שס"ד ושס"ה והכנ"הג ז"ל סימן ד' בפרטי התפיסה לאחר שנולד הספק וסי' מ"ב אות ט"ל בהג"הט ובמה"דב שם ובענין כל תיקו דבגמרא אי תפיס עיין להש"ך ז"ל סי' כ"ה וה' אורו"ת ז"ל שם סימן ה' וסי' רמ"ח אות ט' בהגהב"י וסימן של"ו אות נ' בהגהב"י וספר תקפו כהן וה' תורת חסד ז"ל סימן מ"ז קצ"א וה' פמ"א ח"א סי' י"א וח"ב סי' כ"ו והרב עדות ביעקב סי' מ"ו סקע"א וה' משאת משה ז"ל ח"מ סי' י"ט דף כ"ח וסי' נ"א דף ס"ג והרב כרם שלמה ח"מ סי' ז"ן סם חיי סי' ז"ן ובדרשות הרב מוהר"ש פרימו סדר שמות וס' אדרת אליהו למוהר"א קובו ז"ל סי' י"ט והרב מוהר"י חנדאלי ז"ל שם סוף סי' יו"ד והרב בית דוד ז"ל סימן ד' וה' והרב מטה יוסף ז"ל ח"א ח"מ סימן יו"ד:
אות יח
תפיסה ב"ח שתפס מנכסי הלוה שלא מדעת הלוה ולא ברשות ב"ד ונאבדו אצלו אינו חייב עליהם כלום דאין בע"ח קונה משכון מדר' יצחק אלא במשכנו על ידי הב"ד או מדעת בעלים אבל בלא"ה אין הב"ח קונה משכון להתחיי' ולא סוף דבר במלוה בעלמא דלית ליה הנאה למלוה בתחלת ההלואה אלא אפילו אלמנה שתפשה לגבות כתובתה דהו"ל הנאה בתחלת ההלואה וכדאמרינן מרינן בעלמא יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא דמה"ט אמור רבנן כתובת אשה נגבית מן הזיבורית אפי"ה לא קנתה המשכון להיות אצלה להתחייב עליו עיין להרב פמ"א ז"ל ח"א סי' ע"א אר"ש רחבת ידים לך נא ראה:
אות יט
תפיסה ראובן שלח סחורה ליעקב אביו ע"י הגוי בעל הספינה ועד שלא הגיעה הספינה למקום אשר חונה שם יעקב מ"המ אנסיה ליעקב ועמד שמעון וקבל אותה הסחורה מאת הספן מכירו היה לשעבר דמיקירי ארעא הוא ועמד ראובן והרשה את לוי למיקם בחריקיה למשקל משמעון הך סחורה ויצא שמ' לטעון אין שקלית ומיהו יעקב חייב לי כנגדם הן יתר ויהי כשמוע ראובן היטב חרה לו דאדרבא לפי הנשמע דשמעון חייב ליעקב אביו ודנתי בדעתי דלא אהניא ליה האי תפיסה ולא מידי ול"מ לדעת האומר דתפיסה לאחר שנולד הספק לא מהנייא ואיכא מ"ד דאפילו למאן דס"ל דמהניא ה"מ שתפס אותם הנכסים עצמן שנפל בהן הספק אבל אי תפיס מידי אחרינא לא מהני וכמ"ש לקמן בס"ד אלא אפילו את"ל דמהניא תפיסה הכא בנ"ד לכ"ע לא אהנייא ליה ולא מידי דודאי ראובן מצי למתפס לספן ולימא ליה תנה לי את הסחורה שמסרתי לך שהספן כתב לבעל הסחורה כת"י הנק' אצלם פולי'צא ואז הספן עומד נגד שמעון להוציא בולעו מבטנו על ידי השררה יר"ה והעש"ג דכיון דשמעון לא מסרה ליורשי יעקב וליטול מהם כתב הקבלה כמשפט תגרי מתא ואחרון הכביד כי הסחורה ההיא נטלה ברשות המוכס העומד ברשות המלך להעריכה וליטול מהבעלים כאשר יושת עליה וכשלקחה שעמד לכותבה עליו בפנקס המוכס ע"י סופרי המלך יר"ה כל כהאי ודאי תפיסתו של שמעון מגן שוייא ולא אהני לרמאה רמאותיה ועיין בתשו' הרב מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ע"ב ולהרב בני חיי ז"ל ח"מ סי' רע"ח בתשו' שהביא הרב שם וכמ"ש במ"א בס"ד וכעת ראיתי לה' מכתם לדוד ז"ל אשר בא לידי לפי שעה וראיתי לו בח"מ סי' ל' שכ"כ שהישראל חוזר לתבוע ועיין בתשו' הרב מקור ברוך ז"ל סימן ג"ן והרב פני אריה סי' יו"ד וי"א וי"ב ומור"ם סימן רז"ן והש"ך סק"ז:
אות כ
תפיסה אם תפס המלוה שטר שיש ללוה על אחרים אי זכה בחוב שבשטר או לא עיין בטוש"ע סימן ס"ד ומור"ם סימן ק"ך ס"ג והסמ"ע ז"ל ומ"ש הרב גו"ר חלק א"הע כלל ד' סימן ז"ך נ"ח וה' נאמן שמואל ז"ל ס"ג ע"ג דף פ"ו ע"א והרב מגן גבורים סי' ע"ה והכנ"הג שם ולשם:
אות כא
תפיסה אם תפס המלוה מנכסי הלוה כי העולה על רוחו כי הלוה אדלדולי אדלדל מטי ולא מטי לבא עד השברים ומה שתפס הוא יותר ממה שנתחיי' לפרוע לזמנים שעברו ושארית החוב אכתי לא מטא זמניה לפי ערך הקצוב כמו שהתנו לפרוע לזמנים מחולפים ואני עני חשבתי דרכי לדמות האי דינא למלוה שראה את הלוה שהוא מבזבז בנכסים ועדין לא הגיע זמן הפירעון כמו שנתבאר בטוש"ע סי' ע"ג אלא דנראה דאם אמר לעכב לא אמרו לגבות אלא דמסופקני אם יכול לעכב את המותר ביד אדם בטוח עד עת בא תר הפירעון וכעת נגה אור ספר בעי חיי לה' כנ"הג ז"ל ובח"א סי' ט' נשאל בקרוב לזה והעלה דיעכבום ביד ב"ד ע"ש עלץ לבי ויגל תל"ית:
אות כב
תפיסה ב"ד שטעו והורו לאלמנה לגבות כתובתה במקו' שאינה גובה במקום דאיכא פלוגתא וקי"ל דהיורשים הם מוחזקים ולא גביא וע"פי הוראת הב"ד תפסה מנכסי מיתנא לגבות סכי כתובתה והיורשים שתק"ו יחדו כי העולה על רוחם דבי דינא דייקי טפי וכיון שהורו הב"ד דודאי שכך נראה להם שורת הדין ואח"כ נתברר להם שהב"ד שגו ברואה והוראה זו אינה עולה על פי הדין עם כל זה תפיסתה תפיסה והשתא קרינן בה שפיר דהיא מוחזקת והיורשים מוציאים ועליהם להביא ראיה וגדולה מזאת דאפילו ביתומים קטנים דהב"ד אבוהון והב"ד מוטל עליהם לתפוס לזכות היתומים בין מיתה לקבורה והב"ד נתרשלו ואצילי בני ישראל לא עכבו הנכסים וקדמה האלמנה ותפסה או שיש ב"ח על מורישן וקדם הב"ח ותפס מה שעשו עשוי ותו לא מפקינן מניה כן מתבאר מדברי הריב"ש ז"ל סימן ק"ו וע"ע להב"ד א"הע סי' ג"ן מהס' דף מ"א סוף ע"ד ומ"ש עוד שם סי' ס"ג דף ג"ן סוף ע"ד משם תשו' ה' מוהרש"ג ז"ל כ"י ע"ש:
אות כג
תפיסה ת"ח נאבד לו חפץ והחפץ אין בו סימן ומצאו ראובן והת"ח תפס |מנכסי ראובן בלא עדים אהניא ליה תפיסתו ואפילו בשאר אינש דעלמא דלאו ת"ח הוא אלא דבת"ח שרי ליה מאריה לתפוס לכתחלה בכ"הג הרב שבות יעקב ז"ל ח"א סי' קס"ז ע"ש בטו"ט ודעת:
אות כד
תפיסה קי"ל אלמנה שתפסה למזונותיה מה שתפסה תפסה ואין מוציאין מידה ודעת הר"ן ז"ל בשם רש"י ז"ל דאם תפסה מרשות היורשים לא אהניא לה תפיסה וכמ"ש מור"ם ז"ל בא"הע סי' צ"ג סכ"ג ע"ש ואנכי עפר ואפר מסופקני בבית השכורה לבעלה מאחרים ועדיין לא פרע הבעל שכירות הבית למשכיר ולפי מה שמצדד ה' מוהרשד"ם ז"ל בחלק א"הע סי' קפ"ג דהאשה חייבת לפרוע חלקה בשכירות הבית ההיא דהו"ל כאיש ואשה שלוו אע"ג דהבעל בריא בחיובא ליתן לה מדור לפי כבודה ה"ד בדאית ליה קרקע אבל אם הוא שוכר מאחרים אפילו אם בעלה חייב לה חיוב הדירה המשכיר אינו חייב לה ע"ש ולפ"ד ז"ל למדנו שהיה לה זכות צד מה באותה הבית לשיחשב רשותה שתועיל לה התפיסה באותה הבית ועוד יש לצדד ולומר דבמיתת הבעל נשתעבדו לה הנכסים דהשתא נתחייבה כל שכירות הבית למשכיר דהיא היא דקיימא בביתא נהי דהיורשים רמי עלייהו למיהב לה אגר ביתא הא מיהא המשכיר מינה הוא דקתבע והיורשים מחייבי לה לדידה ממון א"כ איכא למימר דבכ"הג אהניא לה תפיסה וכעת צריך להתיישב בדבר וכעת נדפסו תשו' הגאון הרשב"ץ ז"ל בס' יכין ובעז ובח"א סי' קמ"ה דף כ"ט ע"ד האריך להוכיח דהמדור חשיב רשות דידה ומהניא לה תפיסתה ע"ש א"כ דברי רש"י והר"ן ז"ל יתקיימו באלמנה שדרה עם היורשים בקרקע של היורשים:
אות כה
תפיסה הא דאמרינן בעלמא אי תפס לא מפקינן מניה ה"מ בתפיסה דמהניא אליבא דכ"ע אבל כל תפיסה שהיא במחלוקת שנויה דלמר מהניא ולמר לא מהנייא לא מצי התופס למימר קי"ל כמ"ד דהויא תפיסה כיון דבעיקר החזקה פליגי אי חשיב מוחזק או לא הרב כנ"הג סי' ד' אות כ"ו בהגהב"י: אמנם הרב עדות ביעקב ז"ל סי' ע"ו דף קי"א ע"ד ס"ל דיכול התופס למימר קי"ל כמ"ד דהויא תפיסה וע"ע סי' ס"ב דף קמ"ט וסי' ס"ז דף קע"ב ובמה שהגיה שם הר' מוהר"ש אמריליו ז"ל ובסי' ע' דף קפ"ב וסי' ע"ב דף ר' ע"ש גם הרב תורת חסד ז"ל סי' ע"ו הכי ס"ל דשפיר מצי התופס למימר קי"ל בכ"הג וע"ע לה' ז"ל ס"סי קצ"ה וע"ע לה' דבר משה ז"ל ח"ב סימן ה' וה' כנ"הג מהד"ב סימן ד' אות ו' בהגהב"י וה' סם חיי ז"ל סי' ז"ן דף קי"ז והרב בית דוד סי' ה' מהספר אות כ"ח וע"ע לה' מטה יוסף ח"א ח"מ סי' ו' וכעת נדפסו תשובות הכנ"הג בס' בעי חיי ובח"א סי' מ"ו עמד בפרט זה:
אות כו
תפיסה קי"ל התופס לב"ח במקום את שחב לאחרים לא קנה כמ"ש בטוש"ע סי' ק"ד והנה רש"י ז"ל בפ"ק דמציעא דף יו"ד כתב הוי תופס לב"ח במקום שח"ל כאדם הבא מאליו ותופס ממון אחרים בשביל חוב שחייב לאחרים וכו' לא קנה כדאמרינן בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשה אותו הנושה שליח לתפוס עכ"ל דברי רש"י ז"ל וכבר עמדו עליו שרים ונכבדים והתוס' הקשו עליו מעובדא דימר בר חשו דפרק הכותב וכ"כ שם התוס' והריטב"א ז"ל בחי' שם פרק הכותב ע"ש והיותר קשה מ"ש רש"י ז"ל כדאמרינן בכתו' וכו' מעשה לסתור ועו"ק מגופא דשמעתא דמאי פריך תלמודא מפועל שאני פועל דשוייה שליח דעל כל מלאכה שתבא לידו השכירו והתימה מהתוס' והריטב"א ז"ל דלא אותבוה מגופא דשמעתא שוב מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו בפ"ק דמציעא שם דהכי ק"ל נמי ברישא וכו' ועוד מפורש יותר בפרק הכותב וכו' ע"ש ויש לדקדק בדברי התוס' דמציעא והכא נקטו דבפ' הכותב משמע וכו' כנראה דמשמעות דורשין ולא ביד חזקה וא' הרואה עיניו יחזו דקו' אלימתא היא וכמ"ש הריטב"א ז"ל דיותר מפורש בפרק הכותב וכ"כ עוד בחי' לגיטין דף י"א דאין דברי רש"י מחוורין מהך דפרק הכותב גם הרשב"א בחידושיו לגיטין שם חלק על רש"י מהך דכתו':
איברא דנחזי אנן במגביה מציאה לחבירו מאי חב לאחרים איכא חדא דמי יימא דלא הדר מארה דמציאה ומשכח לה ותו אטו נכרים שקלת מעלמא דילמא משכח לה גויים א"כ לאו בריא הוא דחב לאחרים אבל בתופס לב"ח במקום שח"ל בריא היזקא זקא הוא דתופס להאי ב"ח מאי דמסיק ביה חבריה ושאר בעלי חובות לא פש להו ולא מידי למגבא מנתא דידהון מהלוה מאי דמסקי ביה ומאי מדמו ר"א ור"ן המגביה מציאה לחבירו דלא קנה לתופס לבע"ת במקום שח"ל וע"כ מוכרח לומר דהכא במאי עסקינן במגביה מציאה לחבירו מאליו ומעצמו שלא בשליחות חבירו משו"ה לא קנה דהו"ל כתופס לב"ח אע"ג דעשאו שליח דלא קנה וה"ט משום דהוי נזק הניכר לאלתר דקא מטיא פסידא לשאר הב"ח והו"ל מציאה דלא עשאו שליח דאין הנזק מוכרח וניכר ותופס לב"ח שעשאו שליח ובריא בהזיקא בהדדי נינהו וכ"ע מודו במציאה דאי שוייה שליח קנה כיון דלא בריא היזקא ובתופס לב"ח במקום שח"ל כיון דבריא הזיקא מהשתא משו"ה לא קנה ונראה שאין כן דעת התוס' מדק"ל התם בכתו' וגיטין ומציעא הק' דר"י אדר"י דר"י ס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה וס"ל דהתופס לבע"ח במקום שח"ל לא קנה ור"ח ור"ן דאמר המגביה מציאה ל"ק ה"ט דהו"ל תופס לב"ח במקום שח"ל ולא קנה ע"ש ואי ס"ל כדכתי' הו"ל לשנויי דשאני מציאה דלאו בריא בהיזקא משו"ה קנה כי שוייה שליח אבל תופס לב"ח דבריא היזקא לשאר הב"ח לאו כ"כ דלשוייה שליח לחוב לאחרים וקרוב לזה מצאתי להרמב"ן ז"ל הובא במקו' התם בפ' הכותב במ"ד לדף פ"ד ע"ב אמאי דק"ל להתוס' מדר"י אדר"י שכתב אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכי מדמה מציאה לתופס לב"ח ה"מ לרב נחמן ור"ח דס"ל דמגביה מציאה לחבירו נמי לא קנה חבירו אבל לר' יוחנן ס"ל דלא דמיין כלל דהכא משום דאינו חב לאחרים הוא כיון דלא זכה בה אדם לאו חובה היא לו אם אינו מוצאה ובעל אבידה גופיה הואיל וכבר היא. אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם בהאי הגבהה לא מפסיד ולא מידי יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתיאש ויצאה מרשותו ביאוש אבל גבי בעלי חובות כיון שהוא חייב לו ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומשו"ה קי"ל נמי התם קנה והכא לא קנה עכ"ל ובמקובצת למציעא שם כתב רב"א ז"ל משם רבו ז"ל דר"י ס"ל דשאני בין תופס לב"ח שהוא הפסד ממון למציאה דלא הוי אלא מניעת הריוח עש"ב. ועיין במקו' לשם ושם מה שטרח ליישב דברי רש"י ז"ל וכל הדרכים בחזקת סכנה גם אשו"ר לה' מוהרשד"ם ז"ל בחא"הע סי' קס"ד אף הוא ראה ליישב דברי רש"י ז"ל באחד מב' פנים הא' דהך דיימר בר חשו ב"ח כשלא עשאו שליח בעדים וכמ"ש במקו' והב' דא"ל לתפוס לזכות והו"ל דומיא דקנין בטעות ע"ש ואחה"ר אין זה הולם דברי רש"י ז"ל גם דברי הרב ז"ל בדברי התוס' דכתבו לישנא דמשמע וכדוקיין אמנם התוס' בגיטין דף י"א כתבו כדמוכח בפרק הכותב ע"ש:
וצופה הייתי לה' בע"הת שער ס"ז ח"ב סימן ב' שהביא סברת רש"י ז"ל הלזו ומאי דפליגי עליה רבוותא מהך דפ' הכותב ומתרצו בה דהך ארבא לא חשיב תפיסה דלא מחזיק בה בידים שהרי אינה מטלטלת ממקומה ע"ש שהאריך קצת ולפ"ד דבריו ז"ל האי דקאמר אזל תפסה היינו דעבד בה כדעבדו ר"פ ור"ה בריה דר"י ואפי"ה כל שלא החזיק בה בידו לא חשיב תפיסה לזכות בה ע"י שליח אבל ר"פ ור"ה בריה דרב יהושע דאינהו גופייהו הוו מסקי ביה חשיב תפי' שפיר מאי דעבוד משו"ה לא פליג עלייהו רבא אלא משום דהויא תפיסה לאחד מיתה ואפשר דמה"ט כתבו התוס' משמע משום דשמיע להו מאי דמשנו בה הנך רבוותא ודעת הרא"ש ז"ל במציעא והטור בסימן ק"ה דאפי' כדכתב ליה הרשאה ל"ק הב"ח דלאו כ"כ להרשותו לחוב לאחרים ע"ש אבל במקו' שם במציעא בת' משם תוס' חיצוניו' אבל אי עביד ליה הרשאה לא חשבינן ליה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים וכו' עכ"ל והרב"ח ז"ל שם תירץ יתיב דעת רש"י ז"ל דכל שליחות שאינו ע"י הרשאה לאו כלום היא ונעשה כאדם הקופץ מעצמו ע"ש ואין לו. חלות בדברי רש"י ז"ל כלל גם בהמקובצת שם בהכותב תי' דהך עובדא דפ' הכותב מיירי בדלא שוייה שליח בעדים ושכן מדוקדק לשון רש"י ז"ל בהכותב אבל היכא דשוייה שליח בעדים ס"ל דמהני ומ"ש רש"י במציעא ולא שוייה שליח ר"ל בעדים ע"ש גם הרב מוהר"א ששון ז"ל סי' ס"ז כתב משם הריטב"א בחידושיו לגיטין דס"ל הכי והסכים לזה דעת רש"י ז"ל ע"ש ובחי' הריטב"א ז"ל שלפנינו בכתובות וגיטין ומציעא לא נמצא כתוב למר במציעא מ"ש רש"י ז"ל דליתא ובגיטין כתב ואין דברי רש"י ז"ל מחוורין ע"ש א"כ נפל פתא בבירא דליכא אלא רש"י ז"ל והוא באחד ולא מצינן למי' קי"ל כיחידאה וכמ"ש ה' מוהרי"קו ז"ל: