אור ברסלב

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

שי"ן

רי"ש

אות א

שותפין בחצר. ראובן ושמ' שותפין בקרקע חצר אחת בשכונת הישראלים וראובן מטה ידו יעצוהו רעיוניו למכור הקרקע לעכו"ם כדי שתשאר לו החזקה לדור בה שאין הגוים קונים הקרקעות של ישראל אלא לאכילת פירות ולא לדירה דלא מיתדר להו בשכונת הישראל ושמעון מוחה בידו משום דמטי ליה היזקא משותפות הגוי בענין הוצאות הבנין וכיוצא בו מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו ויבא עליו בעקיפין ויעמידו אצל הפלילים והוא לא ידע מה בחשוכא להשיב אמרים ואתי לידי דררא דממונא נזק וחצי נזק בריא הזיקא מפני חמס"ן של עוברי עבירה הוסיפו עליהם החמסנים כהנה וכהנה רבות רעות המתרגשות ובאות אבות נזיקין מכלל דאיכא תולדות עין רואה ואזן שומעת אין די באר עמד השואל ושאל לרעת מה יעשה ישראל ע"פי התורה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב עיקרא דהאי מילתא איתא בהגוזל בתרא דף קי"ד אמר רב אסי האי בר ישראל דזבן ארעא לנכרי אמיצרא דבר ישראל חבריה משמתינן ליה דאמר ליה ארבעת ליה ארי אמצראי משמתין ליה ער דיקבל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה ע"כ והנה דעת ר"ת דהא דמשמתינן ליה עד דיקבל עליה כל אונסא ה"ד כשישראל רוצה ליתן לו כמו שנותן הנכרי אבל אם הנכרי רוצה ליתן לו כן אין להפסיד בשביל כן גם בפרק המקבל דף ק"ח כתב ודוקא כשהישראל רוצה ליקח בדמים שנתן הנכרי ע"ש ופשוטן של דבריהם מוכחי דס"ל אע"פי שהנכרי רוצה ליקח אלא בכדי דמיה יכול למוכרה לנכרי ולפי"ז דעת ר"י שכ' התוס' בפרק לא יחפור דף כ"א בד"ה ולא לסופר כותי וכו' דמוקמו להך דהגוזל כשישר' רוצה לקנות אבל אם אין ישראל רוצה לקנות מותר עכ"ל וכ"כ המרדכי בהגוזל סי' קכ"ט ריהוט דבריהם מוכיח דכשישראל רוצה לקנות אע"פי שאינו נותן כמו שנתן הנכרי יפסיד ולא ימכור לנכרי אם לא שנאמר שר"ל כשישראל רוצה לקנות בדמים שנותן הגוי אבל אם אין הישראל רוצה לקנות בדמים שנותן הגוי מותר ולפי"ז ר"י ור"ת אמרו דבר א' שכל שהישראל אינו נותן לו הדמים שנתן לו הגוי ואפילו ביותר מכדי דמיה לא משמתינן ליה אמנם במקוב' בהגוזל שם דכתב משם רבינו יהונתן ז"ל דהא דמשמתינן ליה דוקא כשמניח הישראל הקונה כפי דמיו ומוכר לגוי שמעלה בדמי השדה וכתב עוד משם הר"מ מסרקסטא ז"ל האי מאן דמזבין ארעא לגוי משום דמטפי ליה זוזי טפי על שיווייה דבר מצרא בעי למיתב ליה כדי דמיה בשומת הבקיאין משמתינן ליה ע"ש והדברים עתיקין אלא דלישנא דר"ת לא רהיט בהכי אלא דבעינן שיתן כל מה שנותן לו הגוי אח"ך מצאתי להרא"ש בהגוזל שם שהביא דברי ר"ת הללו ומסיים בה ונראה דדוקא עד כדי דמיהן וכו' ע"ש ובפ' המקבל שם כתב סתמא כלשון ר"ת בהגוזל ואפשר דסמך על מה שכתב הוא ז"ל בעצמו בהגוזל גם בפרק לא יחפור אוקי להך דהגוזל בשאינו מוצא למוכרה ליהורי בדמים הראויין עכ"ל גם הר"ן ז"ל בהגוזל וה' נמק"י ז"ל בהמקבל העתיקו דברי הרא"ש ז"ל דדוקא בכדי דמיהן ע"ש ובדעת ר"י שכתבו התוס' בפרק לא יחפור מצאתי להמרדכי בפרק המקבל שכתב משם ר"י דאפילו אם הודיעו למצרן ולא רצה לקנות משמתינן ליה ע"ש ונראה לע"ד שצריך להגיה רי"בן במקום ר"י וכן מצאתי בהגהות מיימו' בפי"ב מהלכות שכנים סי' ט' שאחר שהביא סברת ר"ת כתב וריב"ן פירש אפילו אם הודיעו למצרן ואינו רוצה לקנותו משמתינן ליה ולא נראה לר"י אלא כדברי ר"ת כדפירשתי עכ"ל קרי בחיל דר"י בשיטת ר"ת ז"ל אמרה וכדפר' בדעת ר"י:

נמצאת אומר שדעת. ר"י ור"ת ורבי' יהונתן והר"ם מסרקסטא והרא"ש והר"ן והנמק"י שסמכו על דבריו והמרדכי בפ' הגוזל ורי"ו נתיב י"א כלם כאחד סברי מרנן דכשישראל רוצה לקנות אי זבין לנכרי משמתינן ליה עד דיקבל עליה כל אונסא ומסתברא שאע"פי שלא נתבאר בדברי קצת רבוותא הללו שא"צ להקנות הישראל אלא בכדי דמיהן ושומת הבקיאין כמ"ש רבינו יהונתן והר"ם מסרקסטא מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינן ומ"ש שאר רבוותא שנותן לו כמו שנתן לו הגוי ולא להפסיד ר"ל כשאין נותן לו הגוי אלא בכדי דמיה ולא מטפי בה כלל והישראל אינו רוצה לקנות אלא פחות מכדי דמיה אהא כתבו שפיר דאין למוכר להפסיד רוצה לומר מדמי שווייה אבל בטופיינא לא חשיב הפסד ובדעת ריב"ן דס"ל שאפילו פילו הודיעו למצרן ואינו רוצה לקנות משמתינן ליה תק"ל הך דפ' לא יחפור דקתני לא ישכירנו לסופר ארמאי דשמעת מינה הא ארמאי שאינו סופר מותר להשכיר לו ואם דעתו לחלק בין שכירות למכירה וכדעת ריצב"א ז"ל הי"ל לפרש ולא לסתום ועוד לשון הג"מיי לא רהיט בהכי דוק ותשכח ואם כנים אנחנו לומר דריבא"ן ס"ל כריצב"א יש להסתפק בשכירות אי צריך לאודועי לבן המצר דאי בעי לוה לאגורי לא מצי לאגורי לגוי בדינא דזביני אלא דזביני אע"ג דלא בעי למזבן הישראל לא מצי למזבן לגוי אבל השכירות אי לא בעי הישראל לאוגורי מצי לאוגורי לגוי או"ד כיון דבשכירות הקילו אודועי נמי לא מחייב לאודועי ונ"מ דאי איתרע ליה נזקא מחמתיה דארמאי לית עלויה דמשכיר כלום ומזלא דידיה הוא דקא גרים והנראה יותר דלא מפשינן פלוגתא בהני רבוותא ונימא דבתרתי פליגי דבשכירות בעי נמי לאודועי וכי אודעיה מיהא ולא בעי לקבולי אסתלק מניה וכל היזקא דאתי עלויה עלי דידיה ליהדר כדינא דזביני ולהנך רבוותא בשכירות לא בעי לאודועי כלל ובמכירה אפילו אודעיה לא מהני ותו דלפום האי דשכירות ומכירה לקצת רבוות' חדא הוא דאיכא בינייהו דבתרוייהו בעינן הודעה אלא דבמכר אע"ג דאמ"ל לא בעי' לא מצי מזבין לארמאי ולא ליהוו שכירות וזביני פלגן בהדייהו מן הקצה אל הקצה:

וחזיתיה לרב"א ז"ל במקו' במקבל שכתב משם הר"ם בר חנוך ז"ל וז"ל אם עני הוא וצריך למכור לחסרון מזונו. וטרח בר מצרא לקנות או הסמוכין לו אם אינו רוצה לקנות ולא מצא ישראל אחר שיקנה מה יעשה זה שאין לו מה יאכל אם לא ימכור לגוי ויקבל עליו אונס ועני שאמרו אצל מרחץ ובית הבד שירשו שני אחים אינו עני לגמרי אלא עני לאותו דבר הלשון מגומגם ובראש אמיר איכא למיקם אדעתיה אי מיירי בב"מ או הסמוכין אינם רוצים לקנות משום טופיינא דיהיב נכרי אבל בכדי דמיהן מיהא בעו למזבן אמטו להכי פסיק ותני דימכור ויקבל עליה אונסא דגוי אבל אם אינם רוצים לקנות כלל אפילו בכדי דמיהן בהא סבר לה מר דלא רמינן עליה לקבולי כל אונסא דגוי או"ד ס"ל כדעת ריבא"ן דאע"ג דלא בעו למזבן כלל ואפילו בכדי דמיהן גודא רבא שדי עלויה לקבולי כל אונסא דגוי איברא דבמאי דכתב מה יעשה זה שאין לו. מה יאכל משמע טפי דלא בעו למקני כלל דאי בעו למזבן בכדי דמיהן הא יש לו מה יאכל ואע"ג דאיכא לשנויי. באנפי אחריני קושטא קאי לישנא דרהיט טפי דלא בעו למזבן כלל:

שו"ר לה' העיטור ז"ל דף ק' ע"ג. שהביא תשו' הלזו בסגנון זה דלא מצא קונה ישראל אפי' עד חצי דמיהן דאי להרוחה אינו מנכר כלל ואם לחסרון מזונו ימכור. לגוי ומקבל עלויה כל אונסא דגוי ע"ש ומעתה אפשוט בעיין בדעתיה הגאון ז"ל:

וראיתי לרבינו בעל הטורים סי' קע"ה ס"ס שכתב מכרה לגוי וכו' משמתי' ליה למוכר עד שמקבל עליה כל אונסא וכו' יש מהגאונים שכתבו שאפילו אם אינו מוצא הישראל שרוצה לקנותה אפי"ה אינו רשאי למוכרה לגוי ואפילו הוא עני ואין לו מה יאכל יתפרנס מן הצדקה ואל יגרום היזק לחבירו עכ"ל ואיכא למידק כיון דלזבוני לגוי כלל כלל לא ואין לו תקנה אלא להתפרנס מן הצדקה א"כ הא דאמרינן בגמרא משמתי' ליה עד דמקבל וכו' במאי מוקמו לה וממ"ש עוד ויש מחלקים היכא שאינו מוכרו לפרנסתו אלא להרויח וכו' אז אינו רשאי למכור לגוי וכו' אפילו אינו מוצא ישראל שרוצה לקנותה אבל אם רוצה למוכרה בשביל פרנסתו ואינו מוצא ישראל שרוצה לקנותה יכול למוכרה לגוי ויקבל עליה כל אונס שיבא מן הגוי עכ"ל ולפי"ז ס"ל דדינא דגמרא במוכר לפרנסתו ועלה קאמר דאי לא משכח ישראל למזבן שרי ליה מאריה למזבן לגוי ולקבולי עליה אונסא א"כ ע"כ לסברת הגאונים ל"ש לרווחא ל"ש לפרנסה אם לא רצה ישראל לקנות אינו יכול למוכרה לגוי ואפי' במקבל עליה האונסים דאלת"ה אמאי יתפרנס מן הצדקה ימכור לגוי ויקבל עליה אונסין ואינו מטיל עצמו לגבאי ואם דעת הגאונים לומר דתלמודא מיירי מוכר לפרנסתו דוקא הוא דעבוד תקנה רבנן לקבל עליה אונסא והגאונים אמוכר לרווחא קיימי א"כ היינו דעת יש מחלקים שכתב הטור אח"ך והיא דעת הר"ם בר חנוך ז"ל שהביא העיטור כמ"ש הרב"י ז"ל. ומה מאד נפליתי על הרב הפרישה שכתב ע"ד הגאונים וז"ל אפילו הכי אינו יכול למוכרה לגוי פירוש אפילו אם רוצה לקבולי עלוהי כל אונסא דמתיליד לשכנו מ"מ לא ניחא לשכנו בתשלומי הזיקו וכן משמע במ"ש רבינו די"מ שאם מוכר לצורך פרנסתו מותר כשמקבל עליו כל אונסא ש"מ דלגאונים אפילו קבלה לא מהני לעשות כן לכתחלה עכ"ל והיינו כדכתי' ולא נחעורר במה שהערנו וזו היא שקשה והנראה לע"ד דהגאונים והי"מ בהא קא מפלגי ובבא לימלך שרוצה למכור לגוי לדעת הגאונים הללו לכתחלה בר מצרא מצי לעכב עלויה שלא למוכרה ולא ניחא ליה בקבלת אונסין כי היכי דלא ליקו בהדיה בדינא ודייני ולברר היזקו ואם מת לא קנסו בנו אחריו כמ"ש בדעת שאר הגאונים שהביא הטור אמטו להכי אמרינן ליה לך והתפרנס מן הצדקה ולא יגרום היזק לחבירו ותלמודא מיירי בדעבר ומכר דאז משמתינן ליה עד דמקבל עליו כל אונסא ודעת הגאונים הללו בבא לימלך לא שאני לן בין מוכר לרווחא או למזונות אלא כל אפיא שוין וליש' דגמרא דייק טפי דמיירי בדעבר ומכר דבהגוזל ובהמקבל בלישנא דמכירה משתעי ודעת הי"מ בבא לימלך אומרים לו אם להרויח כלל כלל לא ואם לצורך פרנסתו אפילו לכתחלה אומרים לו רשאי אתה למכור ולקבל עליו אונסין כדין עבר ומכר להרויח אלא דאכתי מספקא לענ"ד דאיכא למימר בדעת הגאונים דאם עבר ומכר להרויח לא תסגי ליה בקבלת אונסין אלא דליזיל וליטרח בהדי גוי לפייסיה למהדר זביני ותלמודא מיירי בעבר ומכר לצורך פרנסתו דבכ"הג מסתייה דיקבל עלויה כל אונסא דמתייליד ובתרתי פליגי:

שו"ר להרב מוהריב"ל ז"ל בס"ג סוף סימן קי"ח שכתב וז"ל וכד מעיינינן אשכחינן דאפשר לומר דהתם מיירי היכא שכבר זבן לגוי ואינו יכול לתקן אשר עוותו אבל בנ"ד דעדיין לא מכר מאן לימא לן דלא מחינן בידיה שלא למכור עכ"ל דעת עליון דמוקי לדינא דגמרא בשכבר מכר וכדוקיין אלא שבנדונו הישראל מצוי לקנות ואותה הוא מבקש ולקמן יתבאר בס"ד:

אות ב

שבועה קי"ל דאין להשתבע היכא דאיכא למיחש שמא יתברר הדבר כמ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' פ"ז סל"ג וכתב מרן בב"י שכ"כ התוס' בפרק המפקיד דל"ד בד"ה שמא ע"ש. ולעמוד על מבחן הדברים צריך חיקור דין דא"כ מצינו חוטא נשכר שהנתבע יכפור דדינא הוא דמשתבע ומפטר ומשום דשהתובע טען דאית ליה סהדי משהינן ליה עד דמשכח סהדי ואי מיית נתבע ביני ביני אזלא לה שבועה מעיקרא:

והנה עיקר דברי התוספות אהא דמייתי התם תלמודא הא דתנן בס"פ שבו' הדיינין סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני וג' שקלים היה שוה חייב וקתני מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון עקרוה רבנן לשבו' מהלוה דמודה במקצת ומשבע ומפטר ושדיוה על המלוה ופירש"י שאם הלוה ישבע ששוה ג' שקלים שמא יוציאה מי שהפקדון אצלו ואינה שוה כמו שאמר ונפסל והתוס' הקשו עליו וכי עבדינן תקנתא לרמאי ואדרבא כי רמינן שבועה על הלוה יחוש על עצמו שמא יפסל וכ"ש שידקדק ביותר ולא יאמר כי אם האמת לכן נראה לר"ת לפי' ר"ח דנראה כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שיתברר הדבר אח"ך שהמלוה יוציא את הפיקדון אבל כי רמינן לה על המלוה לא ישבע עד שידע שלא יוכל להוציא' וכדמסיק שנגנבה בעדים הילכך מלוה דידע מאן רגיל למיעל ולמיפק לביתיה אמרינן דטרח ומייתי לה אבל לוה דלא ידע לא טרח ומייתי לה ומכי משתבע מלוה תו ליכא למיחש דאתי לידי שבועה לבטלה ומשום דנראה כשבועה לבטלה דלאו שבועה לבטלה גמורה הוא דאפשר דאתקלקל הפיקדון כמ"ש התוס' שם אפי"ה כיון דנראה כשבועה לבטלה וגנאי הדבר לישבע בדבר שיוכל להתברר שלא כמו שנשבע וראיתי להרי"ף והרא"ש ז"ל בשבועות שכתבו שמא יוציא הלה את הפיקדון ונמצא שם שמים מתחלל ע"ש ונראה דמפרשי לה כפי' ר"ח דודאי תקנתא לרמאי לא עבדינן אלא דחיישינן ש"ש מתחלל ח"ו והתוס' לא כתבו אלא דנראה כשבועה לבטלה וגנאי היא הדבר ולא הפליגו לומר ונמצא ש"ש מתחלל ח"ו אבל הענין בפירוש השמועה כחדא שריין וכשי' ר"ח אמרוה ובמקו' שם פ' המפקיד כתב משם הריטב"א ז"ל ופירש ר"ח שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ונמצא זה נשבע לבטלה או שמתחלל שם שמים ע"י עכ"ל דהני תרי טעמי אליבא דר"ח משמע דהחששא על הב"ד שגנאי הדבר לישבע על דבר שיכול להתברר או משום דנמצא ש"ש מתחלל ומשם הרשב"א כתב שם אמאי דמוקי לה במאמינו דלפי' ר"ח כולה א"ש דכולה מיירי במאמינו ואפי"ה ברישא נשבע מלוה משום דלא בנאמנותו של לוה תליא מלתא דאנן הוא דלא שבקינן ללוה לאשתבועי עד דמשתבע מלוה משום חשש שבועה לבטלה ואף לדברי הרי"ף ז"ל שפי' שמא יוציא הלה את הפקדון ונמצא ש"ש מתחלל כי במאמינו נמי אנן לא מהימנינן ליה עכ"ל מוכח דהריף ז"ל נמי לא ס"ל כפי' רש"י ז"ל אלא כפיר"ח דהחששא אינה על הלוה דיפסל ויפסל אלא על הב"ד שלא תבא שבועה לבטלה על ידם או שלא יתחלל ש"ש ע"י ודע לשמואל דמפרש לה מי נשבע מי שהפקדון אצלו עקרוה רבנן שבועה מלוה ושריוה לה אתובע ומשתבע ושקיל ומשכחת לה כגון שתבעו. שחייב לו מנה ופ' ופ' עדיו והלה כופר ונמצא עד אחד שיעיד כדברי התובע ואידך ליתיה קמן דאזל ליה למדינת הים דאין משביעין אותו להכחיש את העד דאיכא למיחש דחיישי' דילמא אתי הך סהדא אחרינא ומסהיד נמי כאידך ונמצא ש"ש מתחלל אלא משתבע תובע ושקיל אבל לרב אשי דמפרש למתני' כרב הונא דמלוה נשבע שאינו ברשותו ולוה נשבע כמה היתה שוה ותני תנא מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו שמא זה ישבע ומוציא הלה את הפקדון דתרוייהו רמי שבועה עלייהו אלא דלאקדומי למלוה דמשתבע שאינה ברשותו שלא יוציאנה אחר שישבע הלוה דליכא למגמר מינה דהיכא דאיכא למיחש שמא יתברר הדבר דעקרינן השבועה מהלוה ושדינן לה אמלוה אלא דלכי מחייבי מלוה ולוה מלוה נשבע תחלה כמדובר ומעתה נובין ונדון מה שפסק מרן משם התוס' דאין להשביע היכא דאיכא למיחש שמא יתברר הדבר בעדים אם ר"ל דמהפכים השבועה לתובע אין זה במשמעות דבריו והוא ז"ל בסי' ע"ב סט"ו כתב כאוקמתא דרב אשי דהמלוה נשבע תחלה ואם ר"ל שמחמצין את הדין א"כ מצינו חוטא נשכר:

וראיתי. לרבינו בסוף פי"ד מה' מלוה שכ' האומר לחבירו מנה יש לו בידך והלה אומר אין לך בידי או שאומר פרעתיך אמ"ל התובע השבע לי היסת אמר לו הנתבע והלא שטר יש לך עלי ואתה רוצה להשביע אותי תחלה ואח"ך תוציא השטר הפרוע ותגבה בו אומרים לו הבא השטר אמר המלוה לא היה לי שטר עליו מעולם או שטר היה לי עליו ואשר הורו רבותי שאומרים למלוה. בטל כל שטר שיש לך קודם זמן. זה ואח"ך חשביעהו וכתב ה' המגיד ז"ל הגאונים ז"ל הוציאו דין זה ממ"ש בפ' שבועת הדיינים ופ' המפקיד מלוה נשבע תחלה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ופי' ר"ח ותהיה שבועת הלוה לבטלה ואעפ"י שאין זו ראיה גמורה מורה דמיון הוא קצת והענין נכון בעצמו עכ"ל ונראה דמה שאינה ראיה גמורה משום דשאני התם דהמלוה נמי רמינן עליה שבועה שאינה ברשותו אמטו להכי אהני הך טעמא דשמא ישבע זה והלה יוציא את הפקדון דלהשביעו תחלה אבל למילף מינה דאע"ג דאין על המלוה שבועה דלהכריחו לבטל כל שטרי שיש לו עליו מהכא לא שמעי' לה אלא שהענין נכון בעצמו:

איברא דאכתי איכא למידק נחזי אנן דמאי שבועה לבטלה איכא דאי קטעין לוה אין לך בידי ר"ל שלעולם לא לויתי ממך או דקטעין פרעתיך ר"ל לויתי ופרעתי א"כ מאי קמהדר ליה לוה למלוה והלא שטר יש לך עלי והא איהו דקאמר ליה לא לויתי ממך ואי ליכא הלואה מהיכא איתיה לשטרא ותו איכא למידק באומר פרעתיך מאי חלול ש"ש איכא אמור דקושטא קאמר דפרעיה ומדינא הוה מפטר אלא מידי הוא טעמא דמשתבע מלוה ושקיל משום דמצי אמ"ל שטרך בידי מאי בעי אבל לוה אכתי צווח ואמר דפרעיה והך דפקדון שאני דלוה קאמר ג' היה שוה ומשכחת דלא שוה ג' דבהאי ודאי איכא למיחש לחילול ש"ש ח"ו:

שבתי וראה תשובה להרי"ף ז"ל הובאה בספר פאר הדור תשו' להרמב"ם ז"ל סימן ר"א וז"ל ומאי דשאלתם מאן דאמר לחבריה שטרא אית לי גבך וארכס ואמ"ל אידך גבך הוא ואת בעי לאפוקי בתר דאשתבענא כדי לשוויי אנן חשוד אי משבעינן ליה דליתיה גביה או לא ודעתך להדמותה להפקדון דהתם מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון אח"ך ונמצא שלא היה שוה מה שאמר ונמצא שנשבע שבועת שוא ונמצא ש"ש מתחלל אבל השטר אינו כך כי אין שום חילוק בזה דהא אם טוען הלוה פרעתיך נשבע שפרע ואינו מפחד שמא יוציא הלה את השטר ותהיה שבועה לשוא כי בזה אינו חשו' כלל שהלוה אומר כשאמר לו שאבד האמנתיך ופרעתי לך אך אם מפחד שאני אשבע הב לי ביטול כל שטר שתוציא עלי שהוא מקודם שבועה זאת לא נשאר עליו שום חשדא ולא שום פסידא ואם מודה שהוא חייב לו אך אומר לו השבע לי שאבד השטר חייב לשלם ולא יחייבוהו שבועה אמנם אינו דומה דין פקדון לדין שטר נקוט הך כללא בידך דמי שתובע דבר שיש בו ממון או יש חיוב שבועה שהתורה אמרה ולקח בעליו ולא ישלם אבל בדבר שאינו ממון אין בו חיוב שבועה וכן הדין יצחק אלפאסי עכ"ל והנה השואל שאל שהנתבע טוען פרעתיך אלא שחש בראשו למאי דקא"ל שטרא אתרכס שקורי קמשקר ביה דלבתר דמשתבע מפיק לשטרא ומשוי ליה חשוד וכך בפיקדון ועל זה השיב הרי"ף ז"ל דלא דמי דין שטר לדין פקדון ומטעמא דכתי' בעניותין עלץ לבי ויגל אלא דמשבעינן הלוה ומפטר וה"מ בדלית ליה למיחש אלא משום דמשוי ליה חשוד אבל אי טעין דמטי ליה דררא דממונא דילמא הדר וגבי ביה זמנא אחרינא דינא הוא דמבטל ליה כל שטרי מקמי האי שבועה ואז משתבע ומפטר ואי מודה דחייב ליה מאי דכתי' בשטרא וטען מלוה דאתרכס ליה שטרא והלוה טוען דאיתיה גביה דחייב לשלם ולא משבעינן למלוה דליתיה לשטרא גביה כיון דלאו טענת ממון היא ונלע"ד דאי נמי טעין לוה הב לי ביטול מכל שטרי מקמי דפרענא לך השתא דינא קתבע ועדיפא מאידך דכתב הרי"ף ז"ל והשתא לפום מאי דכתב ה"המ על דברי רבינו שהגאונים הוציאו דין זה מהך דשמא יוציא הלה את הפקדון וכו' הו"ל רבינו כדעת השואלים להרי"ף ושלא כדעת רבו בתשו' דמנחן ליה בכיסתיה ואסקינהו באמתחתיה ואי לא מסתפינא אמינא דהרב והתלמיד כחדא שריין והכי פירושא דאי טעין לוה דשטרא איתיה גבך ואת משביעני והדר תפיק לשטרא ותגבי ביה זמנא אחריתי אמטו להכי אייתי לשטרא ותשבע כדין מוציא שטר על חבירו או דאשתבענא אנא ואפטר שלא תחזור ותגבה אבל אי טעין מלוה דאתרכס ליה שטרא אמרי' ליה בטל ליה כל שטר דקדם זמניה וכדעת רבו וז"ש רבינו וכן הורו רבותי וכן נראה ממ"ש ספ"ב מה' טוען טענו שיש לו חוב אצלו ואמ"ל פרעתיך ונשבע ואח"כ הוציא השטר ה"ז חייב לשלם ואינו חשוד שהרי לא העידו שלא פרעו עכ"ל ופשיטא דע"כ בב"ד נשבע ולב"ד טועים לא חיישינן אלא דהיינו טעמא דאין זו הכחשה לשבועה: חזי הוית להבע"הת ז"ל ריש שער כ"ד דאייתי להך דשבועת הדיינים ומאי דפיר"ח וכתב שמעינן שהאומר לחבירו וכו' וכן כזה כתב הר"ר משה בפי"ד של מלוה ונראה כדבריהם מטעמא דאמרו שלא תהיה שבועה של לוה לבטלה עכ"ל ולעיל דפי' ר"ח דכשיוציאנה נמצאת שבועת הלוה לבטלה ובזה ש"ש מתחלל עכ"ל נהי דאינו נעשה חשוד דעדים לא קא מסהדי דלא פרעיה וכדכ' רבינו הא מיהא כיון דדינא הוא דמריה דשטרא אשתבע ושקיל אשתכח דהך שבועה לא אהניא ליה ולא מידי והוייא לבטלה ובהכי ש"ש מתחלל ולפ"ד ר"ח והרי"ף ז"ל אמרו דבר אחד וכבר כתבנא דלא משמע הכי מדברי הרשב"א ז"ל שהביא רב"א ז"ל במקובצת שם ורבינו בפי"ד מה' מלוה גבי סלע הלויתיך וכו' דמשתבע המלוה תחלה לא יהיב טעמא דמלתא ומסתמא מסתמיך ואזיל אדעתא דרבי' איך שיהיה דעת הרב בע"הת בדעת רבינו כדעת הרב המגיד ואנן בעניו' כתי' מאי דנראה לע"ד ע"פי תשו' הרי"ף ז"ל דדוקא גבי פקדון דהויא שבו' שוא הוא דאיכא למיחש משום ש"ש מתחלל אבל משום שבועה לבטלה ליכא לתא דש"ש מתחלל ומרן בש"ע סי' ע"ב סט"ו דיהיב טעמא משום דנמצא ש"ש מתח' הוא כלשון הרי"ף ז"ל ומאי דכתב בסי' פ"ז משם התוס' מוכח ודאין כשיטת בע"הת והמ"מ לא שלטה עין של מעלה בתשו' הרי"ף הלזו:

ואכתי פש גבן לברורי במאי דדייקנ' ברישא במאי דכתב רבינו האומר לחבירו מנה לי בידך והלוה אומר אין לך בידי או פרעתיך דתרתי קאמר אין לך בידי לא לויתי או קטעין לויתי ופרעתי דא"כ היכי הדר ביה ואמר ליה למלוה והלא שטר יש לך עלי ונראה דמיירי דאית ליה שטרא פריעא גביה והשתא קתבע ליה להלוהו מנה והלוה אומר לא לויתי ואמ"ל מלוה אשתבע לי אמ"ל עד השתא לא תבענא מינך שטרא דתהדר לי הך שטרא פריעא דאוקימנא לך בחזקת גברא מעליא ומהימנא אבל השתא דקא תבעת מני מאי דלית לך גבאי אתרע ליה חזקתיה ולא משתבענא עד דמהדרת לי האי שטרא פריעא והכי דייק לישנא דרבינו דכתב ותוציא שטר הפרוע דלא הו"ל למכתב אלא לא תוציא השטר ולפום מאי דכתי' ניחא טפי דידע בנפשיה דשטרא פריעא הו"ל גביה תו משכחת לה דהא דקאמר ליה אין לך בידי ר"ל שאתה חייב לי ממקום אחר או פרעתיך שו"ר להרל"ם ז"ל שם שכ' בשם יש מי שתי' כמה דאמרן בשינוייא קמא אך לא ידעתי אמאי לא דייק מלשון רבינו כמ"ש והלא שטר. יש לך עלי אלא ממ"ש ל ואח"ך תוציא השטר והוא ז"ל תי' דאין לך בידי אפשר דהוי להד"מ ואפש' דהוי פרעתיך וכשאומר אח"ך תוציא השטר מפרש דבריו דמה שאמר אין לך בידי הוי פרעתיך עכ"ל וכן פסק רבי' ברפ"ו מה' טוען ועיין בהרל"ם שם גם ה' פרישה בס"סי ע"א כתב על מ"ש רבינו והלא יש לך שטר עלי פי' ובאמת אין לך בידי כלום כי שטר אמנה או פרוע הוא כדמסיק עכ"ל והרב נרגש מריש דברי רבינו כדוקיין וכן הב"ח תי' כדברי הפרישה דשטר אמנה הוא וכתי' הרל"ם ז"ל ג"כ ע"ש והרב פרישה משם רבו מהרש"ל ז"ל והב"ח כ' דטעמא דאין משביעין הנתבע אע"פי שאינו נפסל בשבועה זו ה"ט כדי שלא תהיה השבועה לבטלה ובפי"ד מה' מלוה דין ה' הוציא עליו שט"ח שאינו יכול לקיימו ואמר הלוה אמת שכתבתי לך שטר זה אבל פרעתיו וכו' ה"ז נאמן וישבע היסת ויפטר ואם קיימו המלוה אח"ך בב"ד ה"ז כשאר השטרות עכ"ל ומדברי רבינו שכתב וישבע היסת נראה פשוט דב"ד משביעין אותו ולא חיישינן דילמא לבתר דמשתבע לוה הדר מלוה ומקיים לשטריה ונמצא שבועה לבטלה אלא כל היכא דמשוי ליה חשוד והכא א"נ מקיים לשטרא לא הוי חשוד שאין העדים מעידים שלא פרעו כמ"ש בהלכות טוען וכדכ' בעניו' ע"פי תשו' הרי"ף ז"ל וקמ"ל תו דאי הדר וקיים לשטרא שפיר הדר וגבי ביה מניה מאי דמסיק ביה ולאפוקי מדר"ה אמר רב דאמר מנה הלויתיך והלה אומר לא כי ואח"ך באו עדים פטור מלשלם כדכתיב ולקח בעליו וכו' כיון שלקחו הבעלים שבועה שוב לא ישלם אלא כדר"ן ורב"ח דפליגי עליה כדאי' בפ' הגוזל דק"ו וכן פסק רבינו ז"ל בספ"ב מה' טוען וכמ"ש ה"המ ז"ל שם והטור רי"סי פ"ב הוסיף וכתב בדברי רבי' וגובה בו וכתב מרן הב"י ז"ל ופשוט הוא ור"ל דכבר נתבאר בדברי רבינו והטור סי' ע"א סל"א וכדכתי' והרב הפרישה כתב דקמ"ל דגובה בו אפילו מהלקוחות ולא מצו אמרי סברנו שטרא ריעא הוא וכו' וכתב הסמ"ע ז"ל דגובה בו אפילו מהלקוחות דביני ביני וכ"כ הש"ך ז"ל שם סק"ה ופשוט הוא ואע"ג דבאומר הלוה פרעתיך והמלוה אמר איני יודע ואח"ך אמר שנזכר שלא פרעו דחוזר וגובה בו עלה ונסתפק הש"ך סי' נ"ט אם גובה בו מהלקוחות דביני ביני ומסיק וצ"ע לדינא שאני התם דמלוה גופיה מרע ליה לשטרא דקאמר ליה לא ידענא אי פריעא או לא אהא מספק"ל להש"ך ז"ל אבל הכא דהמלוה עומד בשטרו אלא שלא מצא עדים לקיימו משו"ה הו"ל ללקוחות לאזדהורי דהיום או מחר ימצא עדים לקיימו וזה פשוט:

וראיתי להרב"ח ז"ל שכתב כדברי הפרישה וכתב עוד אבל אין נראה לפרש דאפילו לאחר שנשבע אם אח"ך מצא לקיימו חוזר וגובה בו וכו' ע"ש וכל דבריו אינם מוכרחים וכבר הושג מה' ש"ך ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הכהן הגדול ז"ל ומאי דפשיטא ליה להרב"ח דמצי לוה למימר לא משתבענא עד דמהדרת לי שטרא היא גופא מבעייא ליה להגד"ת ז"ל ריש שער י"ז ע"ע ובמאי דמוקים הרב"ח ז"ל לדברי רבינו כשלא נשבע א"נ כשנשבע מאליו בלא חיוב ב"ד ע"ש אין מדרך פוסקי הלכות הלכה למעשה לאסתומי הדברים ולאוקומי' באוקמתות דאפילו באמוראים אמרינן דרכו של אמורא לפרש ולא לסתום והכנ"הג ז"ל הביא ספקו של הגד"ת ז"ל ופשיט דחייב לישבע ולכשיתקיימו חוזר וגובה בו ואח"ך הביא דברי הרב"ח ז"ל בסתם וודאי דמסתמיך ואזיל אמאי דפשיט ליה לספקו של ה' גד"ת ז"ל גם הט"ז שם בסס"י ע"א חלק על ראיות הרב"ח ז"ל ומסיק ודלא כהמו"ח וזו הלכה העלה הגאון באורו"ת סי' פ"ב ע"ע וכעת מצאתי ראיתי לה' ראש יוסף ז"ל סי' ע"ח אות נ"ח שעלה בדעתו לומר כסברת הרב"ח ז"ל והדר ביה וע"ע שם באות נ"ט. אמור מעתה ה' ראש יוסף והרט"ז והרב ש"ך והכנ"הג והאורו"ת ז"ל סברי מרנן דלא כהרב"ח ז"ל והוא ז"ל יחיד בדבר והרב כרם שלמה ז"ל בח"מ סי' י"א הביא תשו' לה' מהר"ם אמריליו ז"ל שלדעתו הש"ך הוא יחיד בדבר ובימיו ז"ל לא נראה ספר הט"ז על ח"מ ועוד לא הביט בה' ראיה יוסף ז"ל ובדעת ה' כנ"הג ספוקי מספק"ל ואנן בדידן כיון דאשכחן להני רבוותא בתראי דפלגי בהדיה דהרב"ח ז"ל כוותייהו נקטינן ואין המוחזק יכול לומר קי"ל כהרב"ח כיון דיחיד הוא בדבר ואת"ל דהכנ"הג ז"ל ספוקי מספקא ליה ומ"ש הסמ"ע סי' פ"ז סקצ"א דמיירי כשנשבע מאליו אבל אין ב"ד משביעין אותו עד שיבטל כל שטר שיש לו עליו התם שאני דמיירי באבד השטר והש"ך שם סקע"ד וע"ע להש"ך סי' ע"א סקפ"א ואינו ענין דשטרו בידו אלא שאינו רוצה לקיימו ודלא כה' בית אברהם ז"ל שצירף דעת הפרישה לדעת הרב"ח ז"ל ולא השגיח בדברי הש"ך ז"ל דאיהו ז"ל פליג על הרב"ח ז"ל ולשם הסכים לדברי הפרישה ואלו פלגן בהדייהו דברי הש"ך סתרא"י נינהו אלא מחוורתא כדאמרי' בעניו': תבנא לדיננא אריש דינא מאי דפסק מרן בש"ע דאין להשביע היכא דאיכא למיחש שמא יתברר הדבר מכאן רצה ללמוד מורה א' הובאו דבריו בתשו' הרב בני אהרן ז"ל ס"סי צ"א במי שתבע מחבירו שחייב לו מנה שהוא במדינת הים ושלח מורשה לגבותו ממנו ונאנסו ביד המורשה וטען המלוה שהתנה עמו שכל האחריות עליו עד שיגיעו לידו ושיש לו עדים ע"ז וכשבאו העדים הא' העיד שכדבריו כן הוא והשני אומר אמת שהייתי שם אבל איני זוכר זה התנאי דדינא הוא דנשבע לוה שבועה דאוריי' להכחיש את העד ומפטר וה' המורה דן את הדין שאין להשביעו דאיכא למיחש שמא יזכור העד שכך היה תנאי ונמצאת שבועת הלוה שבועת שקר ולענ"ד נראה דלא שמה מתייא דכבר כ' התוס' דתקנתא לרמאי לא עבדינן ואי משום שבועה לבטלה כפי' ר"ח ור"ת שגנאי הדבר לשמואל עקרינן לה מהלוה ושדינן לה אמלוה ולרב אשי היכא דשניהם חייבים לישבע דמשבעינן למלוה תחלה דשמא ישבע הלוה ויוציא הלה את הפקדון וכ"הג הוא דפסק מרן מדברי התוס' להך מלתא ולדדמי לה לכי משכחת לה אבל בנדון הרב המורה נמצא חוטא נשכר דלא למגבי מניה ודלא לאשבועיה:

אות ג

שבועה אם נשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת הנתינה מסר המודעא שמפני השבועה הוא נותן קרוב הדבר לומר שאין במתנתו כלום בדק הבית בשם הריטב"א ז"ל והכנ"הג ריש סי' ר"ה בגהב"י ע"ש וצריך לדעת א"כ חזרה השבו' למקומה וצ"ל דר"ל אלא שצריך לבטל המודעא כדי לצאת י"ח שבועתו:

אות ד

שבועה בעל דאמיד דאית ליה נכסי ותכשיטי ודרכו לקנות ולא למכור ואלמנתו טוענת שאין לו כלום אין מוסרים אותה לשבועה הרשב"ץ ז"ל ח"ג סי' קכ"ט ועיין להכנ"הג סי' צ' בהג"הט אות ט':

אות ה

שבועה מי שנשבע לשלם לחבירו אף על פי שלא חייב לשלם מ"מ חייב לשלם מכח שבועתו מור"ם בהגה סי' ע"ג ס"ח וכתב הסמ"ע ולעד"ן לחלק ולומר דדוקא אם בתחלת חייובו נתחייב בשבועה וכו' אבל היכא ששעבודו היה מתחלה ואח"ך נשבע לשלם י"ל כיון שהחיוב ליתיה ג"כ השבו' שנשבע ליתא וכו' עכ"ל ומתשו' הרא"ש ז"ל. שמשם תורה יוצאה לדין זה כתוב לאמר שר' דוד הוציא שט"ח שנתחייב בק"ס אבולחסין כ"וך מעות לכל מוציא שט"ח זה והשטר עשוי ככל חומר תיקון שטרות ובשבוע' שנשבע לפרוע לכל מוציא שט"ח זה ע"ש. עין רואה דמעיקרא נעשה החיוב והשעבוד בק"ס ושהשטר עשוי ככל חומר תיקוני שטרות ואח"ך הוסיף בה השבועה והרא"ש ז"ל אחר שצידד אם נתחייב אבולחסין מכח הקנין מסיק ועוד דאין צורך לכל זה אלא אפי' אם היה מן הדין לא היה גובה בשטר זה בנדון דידן כל זמן שנשבע כופין אותו לקיים את שבועתו אלמא בדאיתיה לקנין שבשטר והדר נשבע פסיק ותני הרא"ש ז"ל דל קנין מהכא או אמרינן דלא מחייב באותו קנין משום דלא מהני הא מיהא חייב הוא מכח שבועה והתימה מהש"ך דלא פליג עליו אלא מסברא דנפשיה ולא מתשו' הרא"ש ז"ל גופה גם הכנ"הג ז"ל הגב"י שם אות י"א הביא לתשו' הרא"ש ז"ל ולא השיג על הסמ"ע ז"ל אלא דלא נראה בעיניו לחלק ומה מאד אני תמיה. על ה' פמ"א ח"א סי' קכ"א שכתב על כתובה שיש בהם קנין ושבו' לקיים תנאים ומצד הדין יש לפוטרו מן הקנין א"כ גם מהשבועה פטור ומסייע למלתיה מדברי הסמ"ע הללו ושאע"פי שהש"ך והכנ"הג חלקו עליו כדאי הוא הסמ"ע ז"ל לסמוך עליו ע"ש דלפי הנראה בתשו' הרא"ש ז"ל לא כן ידמה וכדכתי' בעניו'. גם אשו"ר לה' כרם שלמה ז"ל בחא"ה סי' כ"ו שהביא לדברי הסמ"ע הניתנים למעלה ולדברי הש"ך והכנ"הג ז"ל דפליגי עליה ולא העיר מזה כלום ונלע"ד דכוונת הסמ"ע ז"ל דשאני נדון הרא"ש ז"ל שחזר והזכיר בשבועתו לפרוע לכל מוציא שט"ח זה אהא קאמר א"נ אותו קנין כמאן דליתיה דמי הכא דאיכא שבועה ר"ל דפרט בשבועתו לפרוע משו"ה כופין אותו אבל אם היה כתוב מתחלה השעבוד ואח"ך קנו ממנו בקנין ושבועה בהא איכא למימר דהקנין והשבועה בחדא מחתא מחתינהו וכיון דהחוב ליתיה השבועה נמי ליתה כן נלע"ד לפרש דבריו ואם הלשון דחיק ואתי מרחיק:

ואתה דעלך לך דבהאי מילתא דקנין ושבו' פלוגתא דרבוותא דאיכא מ"ד דאם קנין אין כאן שבועה נמי אין כאן ואיכא מ"ד דל מהכא קנין מ"מ חייב לקיים מכח השבועה ועיין בהכנ"הג ז"ל סדר את המערכה בסי' ס' בהגהב"י אות נ"א ואילך וכבר רמזתי קצת במערכת אות ק' מדיני קנין:

אות ו

שבועה קי"ל נתבע שנשבע ונפטר ואח"ך תפס התובע משלו בלא עדים מהנייא תפיסתו כמ"ש בטוש"ע סי' פ"ז סנ"ו ונראה דדוקא אם השבועה מעיקרא מדינא הוא דמהנייא ליה תפיסתו אבל אם השבועה מעיקרא רמיא לשכנגדו והפכה עליו תו לא מהניא תפיסה דהו"ל כמ"ד ליה אשתבע ומחילנא לך וקיימתיה מסברא ומצאתי כן להר' צמח צדיק סי' ז' שש אנכי ועיין בתרומת הדשן סי' ש"י ופסקו מור"ם סי' רס"ה דאם כבר עמד בדין הקניה א' שוב אינו יכול לומר ממה נפשך הקנה סחורה א' מהם והכא קי"ל אע"ג דנשבע אי תפיס מהני ליה והחילוק מבואר דהתם מכח דינא הוא:

אות ז

שבועה מי שחייב לחבירו ממון ונשבע לו שיפרענו ביום פ' וכשתבעו טען עליו שהוא מחל לו על השבועה אין לשון מחילה מועיל לבטל השבועה ואפי' להרחבת זמן אלא אם יאמר שאמ"ל קודם שיגיע הזמן הריני כאלו התקבלתי תי ואפי"ה ב"ד כופין אותו לקיים שבועתו מיהו אינו נפסל לעדות וכ"ש דלא שרי למקרייה עבריינא דדילמא קושט' קאמר הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' רפ"ט:

אות ח

שבועה מעשה בא לידי בראובן בא להתדיין עם שמעון ונתחייב בב"ד שמעון שבועת היסת וכשבא לישבע אמ"ל ראובן קים לי בגווך שאתה נשבע לשקר וכמה פעמים הוברר לי שנשבעת לשקר והוריתי להם ששמעון פטור מהשבו' דכיון דשבו' היסת היא ולא מהפכינן ואיהו קא מסהיד עלויה דגברא דחשיד אשבועתא הוא ועיין בטוש"ע סי' צ"ב ויש מהחברים ישצ"ו שגמגם בדבר ומן השמים הורוני תשו' הרי"ף ז"ל הובאה בתשו' תלמידו ה' מוהר"י אבן מיגאס ז"ל סי' זק"ן הורה גבר כדבר האמור ת"ל אז עמדו ולא ענו עוד:

אות ט

שבועה ראובן מורשה של שמ' לתבוע מלוי מה שטען עליו וגם ראו' המורשה יש לו דין ודברים עם לוי ואחר כל דברי ריבם נתחייב לוי שבועה על טענת ראובן מצד ההרשאה גם מצר תביעת עצמו כיצד משביעין אותו מי אמרי' שבוע' אחת היא ועולה לשניהם או"ד הו"ל כשנים שתבעוהו דנשבע לכל א' בפ"ע פסק הרדב"ז ח"ב סימן תרי"ט דחייב לישבע ב' שבועות ועיין מ"ש על זה מופת דורנו מוהרח"א נר"ו בספרו הבהיר ברכי יוסף סי' פ"ט וסי' כ"ב ס"ה:

אות י

שבועה מי שהוציא שטר על חבירו שכתוב בו שהכל נעשה בש"ח וחתום מיד המתחייב וטען לוה שלא הוציא השבועה מפיו רק חתם עמ"ש בשטר הנה ראיתי בזה מלכים מתדיינים הלא בספרתם ועד אחרן ראיתי לה' מוהר"י מולכו בש"ות אהלי יוסף סי' מ"ב וה' שמש צדקה בח"מ דף ל"ז ע"ב וכבר הארכתי במ"א בס"ד:

אות יא

שבועה לפעמים יעמדו אנשי המעמד ליסר המשחקים בקוביא ונשבעין שלא לשחוק עוד ומרוב פשעיהם נותנין לזולתן מעות בשותפות ובודאי דלא אהנו עובדייהו ואכתי קיימי בשבועתייהו דכל עיקר כוונת אנשי המעמד לאפרושי מאיסורא דלתא דגזל וגם כי מושב לצים ודברי הבאי והתול והרגל שבועות בעבור שמכחישין זה את זה וביטול תפלה בעונתה וכמה הרפתקי מכל מיני משחית ומכל מיני פורענות אין די באר ואפי' בנשבע מפי עצמו דינא הכי הוא ועיין בתשו' הרדב"ז החדשות סי' רי"ד שפסק כן:

אות יב

שבועה ראובן נתן חפץ לשמ' למוכרו ומכרו לזולת ונתן לו דמיו ושתק ואח"ז תבע משמעון שישבע לו שלא מכרו ביותר ממה שנתן לו מדמי החפץ אין שומעין לו דכיון שכבר קבל דמי החפץ ולא תבע ממנו לישבע הו"ל כשותפין שחלקו ולא הזכיר לו ענין שבועה תשו' הרב מוהר"י אבן מיגאס ז"ל סי' קע"א ונלע"ד דאם רצה להחרים סתם הרשות בידו וכדין השות' שחלקו שנתב' בסי' צ"ג:

אות יג

שבועה אשה שנתן לה בעלה רשות אחרי מותו להיות שלטנית על כל הנכסים אשר ישאר אחריו ושלא תוכל לתת שום דבר מנכסיו אפי' לבניו רק שלעת פטירתה תחלק לבניו כפי רצונה ומת בעלה וטענו היורשים להשביעה שלא תתן לשום נברא שום דבר כאשר צוה עליה בעלה אין שומעין להם הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' רע"ט:

אות יד

שבועה חזקה שאין רשע מישר' שישבע בלא אונס שאינו מקיים שבועתו הרשב"א ז"ל במבונות סי' רע"ג וכ' ה' מוהרלנ"ח וז"ל אנן סהדי דכשנשבעו הכתות השבועה השנית לא נשבעו אלא אדעתא שתהיה השבועה הא' בטלה אליבא דכ"ע ולא היו מכניסין עצמן בספק שבועת שוא וכו' ע"ש וכתב מוהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ע"ז דאחזוקי. אינשי ברשיעי לאשתבועי שבועת שוא לא מחזיקינן וכו' עכ"ל ועיין מ"ש ה' מוהר"ם שלטון ז"ל בס' בני משה סי' א':

אות טו

שבועה ראובן הוציא שט"ח מקויים על שמעון וכשתבעו אמ"ל שטרא פריעא הוא והמלוה טוען לה"דמ אמ"ל לוה אשתבע לי אמ"ל מלוה תנה את נש'י ואשבע לך אמ"ל אין לי במה לפרוע אמ"ל מלוה אשתבע דאית לך אמ"ל לוה אשתבע לי ברישא דשטרא לאו פריעא הוא ואתחייב לך והדר אשתבענא דלית לי מגרמי כלום וקושטא קאי דרבוותא פליגי בהאי מלתא כמ"ש הבע"הת ז"ל שער ב' ובטור סי' פ"ב וחדשות אני מגיד שהרי"ף בתשו' סי' ס"א סובר כדעת הגאונים שהביא הרב בע"הת והטור שהמלוה ישבע תחלה ותלמידו הרב מהר"י אבן מיגאס ז"ל חלוק על רבו בזה וס"ל דהלוה ישבע תחלה והרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מלוה דין י"ב ס"ל כדעת הרב מוהר"י אבן מיגאס ז"ל וטעמא דיהיב ה"המ ז"ל כתבו הר"י אבן מיגאס ז"ל שם בתשו' וכתב ז"ל שכמה פעמים השיב על זה כדבר האמור ולזה נטה מרן בש"ע וכך העלה הרב ש"ך ודלא כהט"ז. גם אשו"ר למרן בב"י סי' צ' שהביא סברא זו בלי שום חולק כסתם משנה או אפשר שעל זה סמך הסמ"ע ז"ל שכ' שהרב"י כתב והכי נקטי' וכל הבאים אחריו המה ראו כן תמהו ולפום מאי דכתיבנא ניחא אע"ג דלישנא דהסמ"ע ז"ל דחיק ואתי מרחיק איך שיהיה לענין דינא אנן בדידן בתריה דמרן גרירי ועליו אנו סומכים וכן עשינו מעשה בועד אצילי בני ישראל דייני גולה אחי"ם לי יעמדו ימים רבים כי"ר:

אות טז

שבועה שנים שבאו לדין וא' נתחייב שבועה דאורייתא וא' שבו' דרבנן אין לא' קדימה לחבירו משום דהוייא דאורייתא ה' החסיד בקונטריס ארעא דרבנן סי' תכ"ו משם הרב שבות יעקב ח"א סי' קנ"א והס' הזה אינו כעת אצלי ומצאתי להריטב"א ז"ל במציעא במקו' במ"ד לדף ל"ד דף ע"ה מהספר ע"ג אמאי דאמרינן התם מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון דק"ל תפוק ליה דהכי דינא דישתבע המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו כדמוכח לעיל ותירץ דאפי"ה כיון דשבועת המלוה דרב הונא אינה אלא תקנתא דרבנן ושבועת לוה שבועה דאורייתא הוה ס"ד דלוה קדים ומשתבע אם ירצו ב"ד קמ"ל תנא דע"כ ישבע המלוה תחלה כדי שלא יוציא את הפיקדון אח"ך ובדוק ובחון הדברים דהרשות ביד ב"ד אי נקדים שבוע' דאורייתא או לאו משום חששא דאח"ך יוציא הלה את הפקדון:

אות יז

שבועה המפציר בחבירו לעשות לו איזה דבר ואמר שכבר נשבע שלא לעשותו ואח"ך עשה אותו הדבר עצמו ואמר שלא נשבע ומה שאמר שנשבע הוא לאיזה סיבה נאמן וילפינן לה מדין אשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך ואח"ך חזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת וכן מי שאמרה מקודשת אני וחזרה ונתקדשה כדאיתא בכתובות דף ח"י שו"ר בגופן של דברים בה' ת"הד ז"ל סי שכ"ו ומייתי לה מהכא:

אות יח

שבועה מי שנשבע לקיים את המקח בדבר שלא בא לעולם חייב לקיים את המקח מחמת השבועה מור"ם ז"ל סי' ר"א ס"ד וכן המוכר שטר שלא ע"י כתיבה ומסירה אלא ע"י שבועה כמ"ש ה' כנ"הג ז"ל בריס"י ס"ו בשם הרב משפט צדק ז"ל אלא הא מיהא דאי איתשיל אשבועתיה אע"ג דלא אריך למעבד הכי לכתחלה בדיעבד מיהא מותר וכן אם מת אין היורשים חייבים לקיים המקח מחמת שבועת מורישן והסמ"ע בסי' ר"ז סקכ"ב כתב עוד דלא נחתינן אנכסיה ועיין מה שהארכתי בפרט זה בספרי זוטא חיים וחסד במערתא דדייני דרוש והנה בסי' רכ"ז סכ"א נתבאר דאי אמ"ל מוכר ללוקח ע"מ שאין לך עלי אונאה כל כמה דלא פירש כמה ודלא ידע כמה מחיל תנאו בטל ויש עליו אונאה ע"ש ואם נשבע הלוקח ע"ז צריך לקיים שבועתו ותו לא מצי למתבע האונאה כמ"ש הרב מח"א ז"ל הלכות אונאה סי' י"ד ע"ש. גם במאי דקי"ל בקטן פחות מבן עשרים שמכר בנכסי מורישיו דממכרו בטל והדרא ארעא והדרא פירי וכמ"ש בטוש"ע סי' רל"ה ס"ה ע"ש ובנשבע הקטן פחות מבן עשרים לקיים המקח אינו יכול לחזור בו כמ"ש הכנ"הג בהג"הט אות ל"א ע"ש ונלע"ד דאי אתשיל אשבועתיה לא אהנו מעשיו לבטל המקח ולהוציאו מיד הלוקח או לחזור ולתבוע האונאה דלאו כל כמנייהו לאתשוליה אשבועתיה ולהוציא מיד הקונים אבל באסמכתא ובדבר שלב"ל שבאים הלקוחות להוציא מידו המקח קיים עבור שבועתו בכח ב"ד יפה ודאי מצי למפטר נפשיה משאלה וה"ה נמי בחלוקה דנחתינן לנכסיה דלא שייכא הכא כלל שו"ר להכנ"הג שם דפשיטא ליה ז"ל דאי איתשיל אשבועתיה מצי למהדר ביה ע"ש ומזה הטיל חלשי"ם על הקדשים מה שהנהיג הרב מוהרח"ש ז"ל לקיים המקח ולהשביע המוכר כתב ע"ז הכנ"הג דתיקון זה הוא חלוש ולענין אם מת פחות מכן ך' והמכר היה ע"י שבועה ולא איתשל אשבוע' אי מצו היורשים למימר אנן לא אשתבענא מסתפק הרב בזה והרואה יראה דבמוכר פחות מבן עשרים ומת בתוך עשרים פשיטא ליה להרב ז"ל דמצו היורשים למחות וכן ביאר עוד שם באות מ"ג ומ"ד ועיין במש"ל במערכת אות ב':

ליטא שבועה י קי"ל אם נשבע שלא למכור מה שיש לו ומחוייב לאחרים ואין לו במה לפרוע אלא עד שימכור חפציו רואין אם שבועת החוב קדמה לא חלה השבועה הב' ואם שבועת המכר קדמה לחוב השבועה השנית שבועת שוא כמ"ש בטוש"ע סי' ע"ג ע"א בשם תשו' הרא"ש ז"ל כלל ח' סי' ב' ואתה דע לך דתשובת הרא"ש ז"ל הלזו קמו השרים שרי קדש ה' הפרישה ז"ל ובדרישה וה' ראש יוסף ז"ל סקי"ד והב"ח ז"ל והט"ז ז"ל והרב ש"ך והרב זרע אברהם סי' ובתשו' ה' משאת משה חא"ה דף קע"א סע"א ובח"מ סי' ב' וג' דשקיל וטרי עם הרב זרע אברהם וה' קול יעקב בלקוטיו דף כ"ח ע"ב והרב מהר"ח יעקב בס' סמא דחיי בי"ד סי' ח' ומקרוב נדפסו תשו' הרב משפט צדק ח"ג ובסי' י' דף ל' ע"ד משם באר"ה לבד זה ראיתי בהסמ"ע סקי"ג שכתב ואין להקשות יקיים שבועתו שלא ימכור אלא יתן לו כל אשר לו בחובו עכ"ל והיינו כדברי הר"ן ז"ל בפרק לולב הגזול אשר הובא בספר ד"מ י"ד סי' זק"ן דאף במצוה שיעבור ולא יהרג מ"מ יתן לו כל אשר לו קודם שיעבור על ל"ת והעלהו במפה שם ומריהוט קושי' הסמ"ע ז"ל משמע דיתן לו מתנה את כל אשר לו כדי שלא יעבור על השבועה ודינא קא משתעי כדכתב הר"ן ז"ל א"כ מאי קמהדר זה ג"כ נקרא מכירה כשישומם ויתנם לו דמה לי מכירה לאחרים או לא עכ"ל דמאי שייטא שום המכירה הכא כיון שהוא חייב ליתן כל אשר לו שלא לעבור על השבועה:

איברא דיש מקום חיקור דין נהי דגבי לוה גודא רבא שדי עלויה למיהב לכולהו נכסיה ולא לעבור אשבועתיה מיהו המלוה מהיכא תיתי דשקל מניה טפי ממאי דמסיק ביה אם אמרו גבי אנס גוי דבעי להעבירו על ל"ת אמטו להכי אמור רבנן דאי מצי לסלוקי לאנס בכל נכסי דאית ליה יתן ויחזור ויתן ולא יעבור על ל"ת אבל מלוה ישראל לא לשקול מניה אלא כפום מאי דמסיק ביה אלא עכ"ל דהכי קאמרי' ליה ליתן את כל אשר לו שלא יעבור על שבועה וממילא המלוה ישום מנכסיו כפום מאי דמסיק ביה ושקיל והשאר שכן ראוי להיות חוזר לבעלים והשתא משני שפיר הרב ז"ל דהיינו שומא ומכי' ר"ל מה שישום המלוה וקונה לעצמו ומ"ל מכירה לאחריני ומ"ל לו וז"ל הפרישה כלומר שבכלל זה שלא ליתן לו את הקרקע או מטלט' בחובו דנתינתם לב"ח בשומא היינו מכירה עכ"ל ויש להעמיס הדברים לפום מאי דכתי' בעניו':

אות כ

שבח קי"ל דב"ח סבא לטרוף מהיתומים שבח נכסים והיתומים אומ' שלאחר מיתת אביהם השביחו עליהם להביא ראיה כמ"ש בטור ש"ע סי' קט"ו ס"ה ע"ש והיינו כר"י כדאיתא בהמקבל דף ק"י וכדיהיב טעמא התם ארעא כמה דגביא לב"ח דמיא וייתו יתמי הראיה ולישקלו ולפי"ז ר"י סבר דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והיינו כב"ש ואתמהא דשבק ב"ה ועבד כב"ש ובהשולח דף ל"ו קאמר אע"ג דמתני' מסייעא ליה לר"י לא עבד מעשה משום דילמא מתני' ב"ש היא ותי' התוס' בסוטה דכ"ה ע"ב בד"ה ב"ה סבר דשאני כתו' הסוטה דהחוב אינו מבורר דשמא זנתה באמת ואין לה כתובה בההיא דוקא הוא דקאמרי מרי ב"ה לאו כגבוי דמי אבל שאר ב"ח שהוא חוב מוחזק וברור בודאי מודו ב"ה לב"ש דכגבוי דמי ע"ש ובהשולח דקתני ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט וקאמר ר"י דב"ש היא ומשו"ה לא מסתייעא מינה ולפ"ד ז"ל אפילו ב"ה מודו בה ונראה דודאי דעתיה דר"י דאינו משמט וכגבוי דמי ואליבא דכ"ע כדברי התוס' והיינו דקאמר דעל היתומים להביא ראייה דכגבוי דמי אלא דלענין מעשה קשה בעיניו להוציא מהלוה דדילמא הך מתני' ב"ש דוקא וב"ה אפילו בחוב מבורר פליג ומאי אולמיה מימרא דהמקבל מהך דהשולח ואפ"ה קאמר מפני שאנו מדמין נעשה מעשה אלא דאכתי לא אפרוק מחולשא דסוף סוף הא קא חזינן דכל הפוס' פסקו להא דר"י בשבת וגבי שמיטה פסקו כרב ושמואל דמשמט ועיין בש"ע סי' צ"ז ס"ב ומה שהארכתי לעיל במערכת אות א' מדיני אחריות בס"ד:

אות כא

שבועה ראובן תבע משמעון מנה וכפר בו ונתחייב שבועת היסת והפכה על ראובן ונשבע ופרע ליה ואח"כ תפס שמעון מנכסי ראובן ורוצה להשבע על כפירתו הא' ומה שפרע לו כשנשבע לו רוצה לגבותם ממה שתפס מממונו הדין עמו הרב פרי הארץ חח"מ סי' א':

אות כב

שוה כסף הא דאמרינן בכ"ד בגמ' שוה כסף ככסף מצאתי כ' אצלי בזכרונותי משם הרדב"ז ז"ל בח"ג סי' חת"ן דה"ד בנזקין וגזלנות אבל בשכירות בתים וכלים כסף דוקא ולא שו"כ ע"כ וכעת איננו פה עמדי רק כרג"ע נראה לי לעמוד על מבחן דבריו ז"ל הנראים לכאורה סתראי נינהו דמעיקרא מידק דייק דה"ד בנזקין וגזל דוק מינה הא בשאר מילי כסף דוקא ולא שוה כסף והדר קאמר אבל שכירות בתים וכלים כסף דוקא ולא שוה כסף דתידוק מינה הא שאר מילי כסף לאו דוקא וקשיא דיוקא אדיוקא ותו דהא איכא עבד עברי היוצא בגירעון כסף ואיתא בפ"ק דקידושין דשוה כסף ככסף וכבר האריכו התוספות התם בר"פ בד"ה פרוטה וכו' ובפ"ק דקמא דף ט' ע"א בד"ה ור"ה: וחדשות אני מגיד שאפילו במקח וממכר אשכחן להריטב"א ז"ל דס"ל דבמוכר סחורה לחבירו שחייב ליתן לו מעות דוקא ולא מצי לסלוקיה בשו"ך דהו"ל כמו שהתנה עמו בכך ופסקו מרן ז"ל בש"ע סי' ק"א ס"ג ואע"פי שמרן ז"ל נקט לה בשם יש מי שאומר לאו למימרא משום דאיכא דפליג עליה אלא דהכי אורחיה דמרן ז"ל כשהיא סברא מחודשת לאחד מהגדולים ולא נמצאת לזולתו וכמ"ש הסמ"ע בכמה דוכתי וכבר הארכתי לעיל במע' אות ג' מדיני גבית חוב סי' בס"ד:

ומעתה חזות קשה הוגד לי במה שראיתי במישרים נתיב ו' ח"א דף כ"ב רע"ג שכתב מי שנשבע לחבירו ביום ידוע לחדש וחל אותו יום בשבת פורעו קודם השבת או יתן לו משכון של כסף כי שו"כ ככסף ולא יעבור על שבועתו ואף אם נשבע לפורעו במעות ולא במשכון ירושלמי בשבועות עכ"ל ואני עני בקשתיהו ולא מצאתיהו כי לא יכולתי להולמו מכמה אנפי חדא במאי דפסיק ותני יתן לו משכון של כסף כי שו"כ ככסף דמשמע דלא קאמרי' שו"כ ככסף אלא בנותן לו כסף והא ליתא דבכל דוכתא דאמרינן שו"ך ככסף כל הנעשה דמים מידי דמקרי נכסי ואפי' סובין דוק ותשכח ואי משום חומר השבועה שנשבע לפרוע לו מעות משו"ה בעינן משכון של כסף א"כ לא הוה ליה למתלי טעמא כי שו"ך ככסף אלא דהול"ל דהיינו נמי כסף מקרי ואע"ג דלאו מעות נינהו ועוד מאן לימא לן דע"י משכון של כסף נפיק מדי שבועתו שנשבע לפורעו במעות ולא במשכון ועוד בה דנראה דפליג אדרביה הרא"ש ז"ל שבכלל ח' סי' י"ו נשאל על רזא דנא והשיב דיתן לו משכון דשוה כסף ככסף אלמא לא בעי משכון של כסף ועוד שכתב הרב שם ואח"כ כתב הרא"ש ז"ל שוב אמרו לי שנשבע לתת מעות ולא משכון ואמרתי שאעפ"כ לא נפטר מן השבועה וא"א דמשכון של כסף מפיק ליה מדי שבועה למה יחליט הרא"ש ז"ל הדבר דלא נפטר מן השבועה דלימא ליה הבא כסף למשכון ותו דנראה דפליג אסברת הריטב"א ז"ל הלזו דס"ל דאפילו בתנאי גרידא לא מצי לסלוקיה אלא במעות והרב ז"ל קסבר דאפילו בשבועה מצי למפטר נפשיה במשכון של כסף ומי עדיף תנאה משבועה ועוד דר' ז"ל הצריך לשום שומת משכון והר"ן ז"ל לא הזכיר על דל שפתיו ענין השומא כלל והטור ז"ל בסי' ע"ג סי"א הביא תשובת אביו הרא"ש המעוז ז"ל ומרן ז"ל בב"י שם הביא עוד תשו' להרמב"ן ז"ל בכיוצא בזה דשקלו וטרו בהיתר השומא בשבת וכתב ע"ז מרן אבל במישרים כתב שאפילו נשבע לפרוע לו מעות יתן לו משכון של כסף ולא יעבור על שבועתו דשוה כסף ככסף עכ"ל ובמאי דכתיבנא בעניו' נתבאר דפלגן בהדייהו בכמה אנפי:

ותבט עיני להרב לחם רב שיצא לישע המישרים דלא פליג אהרא"ש ז"ל ומ"ש ואף אם נשבע לפורעו במעות וכו' קאי אדלעיל שכ' שצריך. לפורעו קודם השבת אהא שאף אם. נשבע לפורעו במעות שצריך ליתן מעות קודם השבת ולא במשכון ע"ש ואכתי לא אפרוק דבכמה מילי פלגן בהדייהו ועוד שלשון ואף שכתב המישרים אינו מתוקן כלל ובנקל יש להגיה במישרים אבל אם נשבע לפורעו במעות אינו נפטר משבועה אלא בנתינת המעות ולא במשכון ובשיטת רבו אמרה ומ"מ שאר דקדוקים דדייקינן בעניותין אכתי בדוכתייהו קיימי ואכתי לא אתבריר מה שכ' במישרים ונותן לו משכון וכו' תנא אהיכא קאי דא"ל דקודם שבת פורעו ואם אין לו מעות יתן לו משכון אבל אם לא פרעו ולא נתן משכון קודם הזמן עד בא יום השבת לא פורש בדבריו מאי תקנתיה אי מצי ליתן לו משכון ולשומו אותו דחפצי שמים מקרי וכדרביה. והרמב"ם ז"ל או לא או"ד לצדדין קאמר או יתן משכון ר"ל שאם לא פרעו קודם שבת אז יתן משכון אלא דלפי"ז יש לדון בדבריו דבחול לא תסגי ליה בנתי' משכון אלא מעות בעין מיהב ליה והדבר קשה כיון דס"ל דשו"ך ככסף אם כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ועוד ק' דכי אמרי' נמי דשו"ך ככסף היינו להחליט ליה השו"ך וחשיב שפיר פירעון אבל כי יהיב ליה שו"כ בתורת משכון מאין הרגלים לומר דחשיב פירעון ובנתיב טו"ב סוף ח"כ כתוב למ"ר ז"ל הנותן לחבירו מנה והניח לו משכון עליו י"א קנה אע"פי שלא נקנה כמכר וי"א לא קנה כמו במכר שלא קנה וזה עיקר זולתי אם הקנה לו משכון בגופו בדמי המתנה עכ"ל הא למדת דעת עליון דמשכון לא מקרי פרעון ואין לו גוון הקנין אלא היכא דמקני ליה בגופיה של משכון א"כ כ"ש גבי שבו' דהיכי מפטר עד שיתן משכון ומה גם דלא ביאר ענין השומא וכבר הארכתי בזה וכתבתי דעות בדיני השבועה וראיתי למוהרשד"ם ז"ל סי' תכ"ח שכ' בתוך דבריו דכ"ש אם נשבע ליתן לו חפץ ונתן לו מעות שווי דמי החפץ ע"ש והא דפליגי ר"א ורבנן במס' גיטין דף ע"ח באומר לאשה ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי אצטליתי דלר' אליעזר אצטליתו דוקא ולא דמיה שאני התם דלצעורה קא מכוין וכדאמרי' גבי על מנת שתשמשי את אבא ותניק את בני וזה פשוט וז"ל המישרים נתיב ה' סוף ח"א המקנה לחבירו שדה ע"מ שיתן לו חפץ פ' יכול ליתן דמי החפץ כך מוכח בגמרא דגיטין כי דוקא בגט צריך ליתן החפץ עכ"ל והיינו טעמא כדכתי' ופסקו מור"ם ז"ל לדין זה סי' רמ"א ס"ו ע"ש:

ואתה תחזה מחלוקת שהיא לש"ש בין שני שרי צבאות ישראל הרב הגדול מוהר"י בי רב וה' הגדול מהר"ל ב"ח ז"ל בתשו' מהרלב"ח סי' קל"ז לארכה ולרחבה וע"ע להמש"ל ז"ל פ"ג מה' מכירה דין ה' ואין להאריך:

אות כג

שומא קי"ל ב"ד ששמו קרקע לב"ח ואח"ך השיגה יד הלוה מוציאה מידו משום דכתיב ועשית הישר והטוב כמ"ש בטוש"ע סי' ק"ג ע"ש:

ואתה דע לך דהב"הת ז"ל שע"ד ח"ב סי' ג' כתב דיש מן המורים שהורו דאי אית ללוה ארעא וזוזי או מטלטלי שהרשות ביד המלוה לומר בקרקע ומטלטלי אני חפץ וממנו אגבה את חובי בע"כ של לוה וזה טעות שהרי אין דינו אלא על המעות וכו' וכדאיתא בפרק הכותב וכו' ובפ' כ"ש וכו' עכ"ל וכאשר ירדוף הקורא תמ'ה תמ'ה יקרא על המורים גם על ה' בע"הת כי לא עורר חניתו ע"ד המורים הללו דהשתא כי אגבו ליה ב"ד למלוה קרקע של לוה דין הוא הד"ר לבעליו כ"ש השתא דבעי לוה לסלוקיה למלוה בזוזי אמרינן ליה ללוה זיל הב ליה ארעא. וכבר נשאל ע"ז הרב שער אפרים ז"ל סי' קכ"ז ומה שתירץ הוא ז"ל דהיינו טעמא דשומא הדרא משום ועשית הישר והטוב וכדינא דבר מצרא ובדינא דבר מצרא קי"ל אי אית ליה פסידא ליכא משום הישר והטוב והכא כיון דניחא ליה בארעא אי מסלק ליה בזוזי מטי ליה פסידא ולא קרינן הישר והטוב ע"כ ואיני מבין דבריו דמה ענין הטוב והישר לגבי גביית החוב דהישר והטוב היא בחזרת הקרקע לבעלים דבגביית ב"ח כיון דדינא הוא דמסלק ליה בזוזי אלא דלכי לית ליה זוזי מגבו ליה ב"ד ממקרקעי ולכי מייתי זוזי אהדר לדיניה משום עושית הישר והטוב אבל בעיקר גביית החוב מאן דכר שמיה דהישר והטוב גם מ"ש עוד הרב ז"ל עוד י"ל כפשוטו למ"ש בסי' ק"א הוי דומייא דאגבייה מדעתיה כי ביש לו מעות אז אין הב"ד צריך לשום לו הקרקע רק שיתן לו קרקע ולא מעות משא"כ גבי שומא הדרא עכ"ל ולא הבינותי גם את זה דעיקר קושיית השואל עמ"ש המורים שגובה חובו מן הקרקע בע"כ של לוה אהא ק"ל שפיר דהיכי כייפינן ליה ללוה להגבותו מן הקרקע הכא דאית ליה זוזי וקא צווח להגבותו מהם דודאי דבע"כ דכתבו המורים היינו ע"י ב"ד דאינהו כייפי ללוה להגבותו הקרקע והדרא קושיא לדוכתה:

גם אשו"ר להרב חוות יאיר בסי' כ"ט נשאל על קושייא זו ובסי' ל' השיב מה שהשיב והעיד על עצמו והאמת אתו כאשר העין רואה גם הרב מוהר"י אשכנזי ז"ל בתומים נלאה להשיב ולא עלתה בידו:

ולענין יוקרא וזולא אם הוזל הקרקע או הוקר כי מהדר ליה ארעא ב"ח ללוה ביוקרא דהשתא או בזולא דמעיקרא אפליגו בה רבוותא ואנן בדידן בתריה דמרן ז"ל גרירנא דפסק כמ"ד מקשינן יציאה לביאה ועיין לה' כנ"הג ז"ל שם אות כ"א וה' בית דוד ז"ל סי' כ"ט מהספר ולקמן יתבאר עוד בס"ד:

ובענין שינוי המטבעות מזמן המכירה לזמן החזרה עיין בטוש"ע סימן ע"ד ובה' מוהר"א ששון ז"ל סי' קנ"ג ולה' מוהר"י עייאש במנהגים סי' ועמ"ש במע' אות ה' לעיל בדיני ההטבה שעמדתי בזה וכתבתי דין ההטבה שוה לשומא הדרא לכמה מילי מפי סופרים ומפי ספרים ספרן של צדיקים נו"ן זיע"א ואתה ידעת דהא דקי"ל דשומא הדרא ל"ש לדידיה ל"ש ליורשיו כמ"ש בטוש"ע שם ופשיטא דאע"פי שאביהם לא השיגה ידו בחייו והיורש עשה והצליח והעשיר אמרינן דשומא הדרא ולפ"ז יראה דאפילו בחיי אביהם הבן מוציאם מיד הב"ח ותלמודא ופוסקים דנקטו יורש לרבותא דאע"ג דפקע זכות האב אפי"ה יורשיו זוכים וכ"ש אם האב עודנו חי דודאי איכא טוב וישר טפי אף הוא ראה ושמח בלבו כי תשוב נחלתו לשארו ועיינוהי מטייפי ויורש אצטריכא ליה כדכ'. שו"ר להב"ח בתשו' סי' י"ג דף ט' ע"ד שפקפק בזה והנלע"ד כתבתי:

ולענין אם המלוה בנה וסתר בקרקע ששמו לו הב"ד לפי רצונו ולא השביח הקרקע באותו הבנין אם חייב הלוה לכשיחזירנה לשלם לו דמי הוצאתו או לא הנה הבע"הת ז"ל שער ג' ח"ה סי' ז' סתם דבריו דחייב לשלם ומסייע למלתיה דמספר שומתו נלמוד דכתב בה ולהוי ליה רשותא למבנייה ולמסתריה וכו' ואח"כ כתב ויש חולק על סברא זו וכו' עכ"ל פשוטן של דברים מוכיחים שדעתו נוטה למה שסתם ומסתבר ליה טעמי' והחולק יחיד הוא בדבר והטור שם סי' ע"ד סי"ג העתיק ויש חולקים ואומ' וכו' וכתב הרב"י ז"ל ולענין הלכה כיון דספקא הוא דיינינן ביה קולא לנתבע עכ"ל ופשוטן של דברים מוכיחין דהמלוה הוא התובע דמי יציאותיו והלוה הוא הנתבע דרבנן ז"ל לאו בעיקר הקרקע פליגי כי היכי דנימא דאתאן לפלוגתא דרבוותא אי מארה קמא מקרי מוחזק או מארה דהשתא כמו שהארכתי בזה במע' אות ת' בדיני תנאי בס"ד אלא כי פליגי בחוב דהוצאה בהא ודאי הדרינן לכללין דבכל ספקא דתובע ונתבע דייני' קולא לנתבע וכ"הג אמרינן בפרק המקבל דף ק"י גבי יתומים אומרים אנו השבחנום וב"ח אומר אביהם השביח דעל היתומים להביא ראיה וטעמא טעים משום דארעא ברשותא דב"ח קיימא והיתו' באים להוציא השבח מהב"ח אמטו להכי אמרינן דעליהם להביא ראיה ע"ש בפירש"י ז"ל ומרן ז"ל בש"ע שם ביאר שיחותיו וכתב בסעיף ט' ואינו נוטל הוצאתו הולך ואור למ"ש בב"י והסמ"ע סקט"ו נחלק על פסק מרן ז"ל וס"ל דהמלוה דהשתא קיימא ארעא ברשותיה הוא ניהו דהוי מוחזק ואמרינן ליה זיל אייתי ראייה דלית הלכתא כהרב בע"הת ז"ל ע"ע ולע"ד נראה דהעיקר כסברת מרן וטעמו ונמוקו עמו מהך דיתומים אומרים דפסקו מרן ז"ל בש"ע סי' קט"ו ע"ש וחזיתיה להכנ"הג אות ח"י שנמשך אחר דעת הסמ"ע ז"ל ודהכי שמיע ליה מתשו' הרשב"א ז"ל שהביא מרן בב"י סי' כ"ט ע"ע ולע"ד אחה"ר לא שמה מתייא דהתם התנאי דקטעין דהיתה המכירה על תנאי מעקירא למכירה אהא קאמ' הרשב"א ז"ל שפיר כיון דתרויהו מודים דכדין ירד חשבינן ליה במוחזק אבל הכא לתרוייהו הדרא ארעא למארה קמא ובהוצאות הוא דפליגי בזה ודאי אמרי' להמלוה זיל אייתי ראיה דהלכתא כבע"הת ז"ל ומה גם כי בעיקר תשו' הרשב"א ז"ל הלזו כמה דיות נשתפכו בה וכבר רשום אצלי קצת ה' יגמור בעדי ואעמוד על תלה איה"ב וע"ע להרב כנ"הג סי' ק"ב אות ב' וי"ב ואין כמ"ל:

חזי הוית להט"ז ז"ל שם שגם הוא ז"ל בהסכמ"ה עלה כדעת מרן ותנא דמסייע ליה האי דספק אם האילן קדם או העיר קדמה דקוצץ ואינו נוטל דמים והיה טעמו כיון דהאילן למיקץ קאים אמרי'. ליה זיל אייתי ראייה דאת קדמת ושקול ע"ש ומינה גם לדיניה דרבי יוחנן קאמר על היתו' להביא ראייה שאביהם השביח ע"ש ומה שהשיב הכנ"הג להליץ בעד ה' סמ"ע ז"ל אח"ה רבה אין בו כדי שביעה דמאי דקוצץ ברישא משום דקדירה דשותפי לקו"ח ומה שהאריך עוד ז"ל דהתם באפותיקי לא נפק"ל מידי דהכא. ודאי שומא הדרא ממ"נ דתקנת חכמים היא ואסמכוה אקרא ועדיף מב"ח אפי' באפותיקי:

איברא דבעיקר דברי מרן בב"י ובש"ע ה הללו דפשיטא ליה דהלוה הבא מכח הטוב והישר עדיף מהלוקח שירד לה והחזיק בה כדין איכא למידק דבכ"הג אשכחנא בין הרמב"ם והרא"ש ז"ל להרמ"ה ז"ל גבי המצרן והלוקח דהא דקי"ל לכרגא ולמזוני ולקבורה לית בהו משום דינא דב"מ ואם טען הלוקח שמכר משום חד מהנך דעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל דעל המצרן להביא ראיה אבל לדעת הרמ"ה ז"ל על הלוקח להביא ראיה כמ"ש הטור סי' קע"א סס"ו ומרן שם בש"ע סמ"ד פסק כדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל ועמ"ש הטור שם וא"א כתב כדברי הרמב"ם ז"ל כתב מרן בב"י וז"ל בהמקבל גבי זבן בק' ושוה ק"ק ולוקח טוען דלדידיה אוזיל דארעא בחזקת לוקח ומספקא לא מפקינן ממונא והטור שם סי"ג סתם כדברי אביו הרא"ש ז"ל ולכאורה קשה והא איכא הרמ"ה ז"ל דפליג והו"ל דברי הטור כסתם ואח"ך מחלוקת דאין הלכה כסתם ומדברי מרן בב"י סעיף ס"ו נראה דהטור לא שמיע ליה מדברי אביו ז"ל דפליג הא דהרמ"ה ז"ל וס"ל כדעת הרמב"ם אלא מ"ש הרא"ש ז"ל גבי זבן במאה ושוי מאתיים א"כ מ"ט לא הביא דעת הרמ"ה דפליג בהך כללא אלא דהמצרן הוא המוחזק ומרן בש"ע שם ס"ז פסק כדברי הרא"ש ז"ל ע"ש והרא"ש ז"ל גופיה ק"ל מהך דיתומים אומרים אנו השבחנום וניחא ליה דשאני התם כיון דאפותיקי בידו הו"ל יתומים כיורדים לשדה חבירו שלא ברשות ע"ש ודבר זה מסייע להמגיה בט"ז ע"ש שכתבתי וראיתי לה' הפרישה ז"ל שם דניחא ליה דהרמ"ה גופיה מודה בהך וכ"כ הסמ"ע אמנם בדעת הרב"ח סי"ג בדעת הטור ז"ל דהרמ"ה פליג נמי בהא ע"ע הא מיהא דברי מרן בש"ע דפסק בתרוייהו כהרמב"ם והרא"ש ז"ל דהלוקח הוא המוחזק דהמצרן לא אתי עליה אלא משום ועשית הישר והטוב כמ"ש ה"המ והטור א"כ איך תבר לגזיזיה גבי שומא הדרא דאיהו נמי לא אתי עליה דב"ח אלא משום ועשית הישר והטוב דהמלוה מוחזק בודאי והנלע"ד דלא ראי זה כראי זה וכדכתי' מעיקרא בראש אמו"ר דשאני גבי מצרן כיון דקטעין שזבנא להנך שאר מילי דלית בהו דינא דבר מצרא א"כ אין כאן חלות לדינא דבר מצרא כלל אמטו להכי אמרינן בכ"הג הלוקח מוחזק מהמצרן וכן גבי זבן בק' ושוה מאתיים וקטעין לוקח דלדידיה אוזיל דאין בן המצר זוכה אלא עד דיהיב ללוקח כל דמי ארעא ואי לא יהיב ליה ק' אכתי לא זכי בה משום דינא דב"מ דחשבינן ליה כאלו קנאה במאתיים דאי לא יהיב ליה אלא ק' מי איכא מ"ד דהוי מצרן לאפוקי ארעא מידא דלוקח אבל גבי שומא הדרא דקא יהיב ליה מאי דמסיק ביה ומשום הישר והטוב קרו ליה מהדרנא ולא פש ליה למלוה לגבי לוה אלא דמי הוצאה דקתבע מניה משו"ה סבר לה מר מרן ז"ל דהויא כשאר תביעות ממון דעלמא באומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אינו כן דעל התובע להביא ראיה לאפוקי ממונא מניה:

שו"ר להרב מוהריב"ל ז"ל ס"ב סי' מ"א דף כ"א ע"א שכתב משם שיטה א' דהרמ"ה ז"ל מודה לסברת הרא"ש ז"ל בהך דזבן בק' ושוה ק"ק וטען לוקח דלדידיה אוזיל דהלוקח הוא המוחזק ותנא דמסייע להרב פרישה והסמ"ע ויש ליחס סברא זו להטור כמדובר. ותבט עיני לה' מוהרי"א ז"ל בתומים סק"י שנתעורר בדברי מרן מהך דסי' קע"א ומה שתי' הוא ז"ל קרוב הוא למאי דכתי' בעניו' ואם הלשון יש בו מהגמגום לענ"ד הקצרה וצופה הייתי להרב נאמן שמואל סי' קי"ב דף קס"ח ע"ד דאייתי פלוגתא דמרן והסמ"ע ודברי הכנ"הג ז"ל הניתנים למעלה ושוה למרן יחידאה והביא הרשב"א ז"ל שהביא הכנ"הג ע"ע וכבר כתבתי בעניו' דאין ראיה מתשו' הרשב"א ז"ל וכ"ש דהרמ"ה ז"ל ס"ל דבבא מכח החזרה שחוזרת לו הקרקע הוא הקרוי מוחזק גם הט"ז תני תנא כוותיה דמרן ז"ל ואשר הביא אלוה בידו מהך דס' אילן קדם כמו שנאמר וכן בקדש חזיתי להרב כרם שלמה בחא"הע סי' מ"ג שתפס במושלם כס' הסמ"ע והכנ"הג וציין תשו' ה' מוהרש"ך ז"ל ח"ב סי' פ"א ואיננו פה עמדי עמי במחיצתי:

ולענין אם בא הלוה או יורשיו להוציא הקרקע מיד המלוה ולא מצאה ידו אלא שמכרה לאחר והוברר הדבר למלוה אם שומעין לו או לא דע דהטור סי' קע"ה סל"ה כתב משם הרמ"ה ז"ל דהמצרן לא מצי לאחותי לאניש אחרינא בדוכתיה וכו' וכ' הרב הפרישה והיה נראה לי לפרש דר"ל שיזכה בו לעצמו הך איניש אחרינא ודחק פי' זה והסכים מה שפי' בפרישה וכן בסמ"ע בסקל"ה ועיין להב"ח ולה' ט"ז ולהרב כנ"הג בהג"הט אות ל"א ופירוש הרב הדרישה היא העולה על דעת השואל להרב מהר"ם שלטון ז"ל בס' בני משה סי' ס"א ונשנית בסי' מ"ו וה' ז"ל חלק עליו וזכה ללוה ולשם הביא ג"כ לענין מי הוא הנק' מוחזק מארה קמא או מארה דהשתא והביא דעת הרב מוהרח"א ז"ל דס"ל כיון דחלוקי אי הדרא או לא הדרא א"כ ארעא היכא דקיימא תיקום והרב ז"ל חלוק עליו וכבר כתבתי מאי דנלע"ד בזה: ולענין אי איבעי ליה למלוה למכתב שטרא דזביני ללוה או דתסגי ליה למקרע שטרא קמייתא דאחלטתא וממילא הדרא ארעא למארה קמא עיין בזה להש"ך שם סק"ג סקי"א ולהרב יכין ובעז ז"ל ח"א סי' ס"ב ולה' בני משה ז"ל שם ולשם ולה' נאמן שמואל ז"ל סי' קי"ב דקצ"ט ע"ב ועיין מה שהארכתי בעניו' לעיל במע' אות ה' מדיני ההטבה בס"ד כי הוא דבר הלמד מעניינו:

ודע אם ההלואה היא לצורך קבורה והגבו לו למלוה קרקע בחובו מה שגבה גבה ושומא לא הדרא הרשב"ש ז"ל בתשו' סי' קצ"ו ועיין לה' מש"ל ז"ל פכ"ב מה' מלוה על דברי הרב מוהרש"ל ז"ל ואין הבריאו' מסכים עמי עד מן השמים ירחמו שלחו מתם תעלה וארוכה ארוכ"ת תמיד על התורה ועל העבודה עבודת הקדש על אדמת הקודש אכי"ר:

אות כד

שומא והכרזה. מקום חיקור דין אי בעינן דברים ככתבן שומא ברישא והדר הכרזה או לא:

דע שהרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהלכות מלוה בכל החלוקות שכתב שם מקדם ברישא שומא והדר הכרזה והמ"מ ז"ל שם דין ו' כ' בפי' ואח"כ מכריזין וכו' והאי לישנא חביבא ליה למרן ז"ל בש"ע ונקטיה בסי' ק"ג גם הטור כתב שם ואחר השומא יכריזו וכו' עכ"ל ולא ידענא טעמא דמלתא שוב מצאתי להבע"הת שער ג' ח"ב סי' ד' שהוכיח דבר זה מהש"ס ע"ש וכמ"ש הגד"ת ז"ל ולעולם כך דנים ובמשלם ימי אכרזתא אי לא משתכח מאן דזבן לה כפי מאי דשיימוה מחליטין אותה בידי הב"ח כפי מאי דשיימוה מעיקרא:

אפס כי עז מה שראיתי בה' בע"הת שם סימן ג' וגם הטור שם כשהעתיקו נוסח האדרכתא כ' שאחר השומא וההכרזהריושרינא מבי דינא תלתא מהימני בקיאי בשומא ושמו לה הדין ארעא וכו' עכ"ל דמה טיבה של שומא זו אחר השומא וההכרזה וכבר נתעורר בזה הרב גד"ת ז"ל וכ' והכא לא שייך אותה דמייתי הרא"ש ז"ל דנשתהא כמו ו' חדשים ולא הורידו למלוה דפסק דכ"ז שלא החליטו אי אייקר ברשותיה דלוה אייקר וצריך שומא והכרזה אחריני דהכא בלא נשתהה עסקי' עכ"ל והב"ח ז"ל כתב לתרץ כדברי הרא"ש ז"ל הללו ואנכי לא ידעתי איך יצוייר דבר זה דאחר השומא צריך ג"כ הכרזה אחרת וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' הלזו ואחר ימי ההכרזה חוששין עוד שמא השביחה ולעולם אין מחליטין אלא ע"כ דהרא"ש ז"ל מיירי בנשתהה כמו ו' חדשים הוא דחיישינן שמא נתייקרו ועבדי' שומא אחריתי ומכריזין ודברי הב"ח ז"ל לענ"ד צ"ע ומה מאד נפליתי מהכנ"הג שבהגב"י אות י"ב כתב על תשו' הרא"ש ז"ל הלזו ויש לדקדק למ"ש שומא ולא כתב שצריך לעשות ג"כ הכרזה וכו' עכ"ל דהרא"ש ז"ל בדברי השואל ובתשו' הזכיר הכרזה פעם אחרת וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע וכמדומה שהרב ז"ל לא ראה גוף התשו' ולשון הטור גרם שלא הזכיר הכרזה אלא בדברי השואל ומה שתירץ בתי' הב' אתמהה גם מה שכ' הרב ז"ל אות י"ד לא הבינותי וצע"ד:

אות כה

שאלה ראובן השיא בנו הגדול ודר עמו במחיצתו מפתו יאכל וכו' ולעולם לא זזה ידו של הבן מתחת יד האב וכו' וכעת הן בעון פגעה מד"הד בבן ההוא וחל"ש וחזר הדין ויפגע גם בבת שהניח אחריו וכראות אלמנת הבן כי אין לה עוד על מי לסמוך בבית של חמיה ותלך האשה ושבה אל בית אביה והוליכה בידה תכשיטי זהב וכסף משובצים באבנים טובות יקרות אמנם בכדי נדונייתה לא היה ספק בידה להוליכם עמה כי רבים הם ומנכרא מלתא וכשתבעה כתובתה ליטול נדונייתה אמר לה חמיה נתון תתן את התכשיטין אשר לקחת ותען ותאמר לו הלא אתם נתתם לי במתנה כששלחת לי אלח"נא כמנהג וראו כל עמי הארץ אשר שמעו שמעך לאמר הלא זה הדבר אשר אני שולח לכלתי ויען האב ויאמר לה הלא כל הארץ לפניך כך עושים בני לוי"ה לכבד את כלותיהן ובניהם לכבוד ולתפארת ולעולם אין מתכוין שום אחד מהם לשם מתנה ומה גם כי מה כחי כי אוכל לך סך כזה ק"ק מחבוב החוש יכחיש זה ונשאלתי לחוות דעתי שחה לעפר קל'ה כמות שהיא ואשאלה מאת הנותן לאדם דעת ינחני במעגלי צדק תורת אמת ושלא ש אכשל בדבר הלכה אכי"ר:

זאת אשיב אף ע"ג דקי"ל בעלמא דברים העשויי' להשכיר ולהשאיל אין בהם חזקה אלא כל זמן שמביא עדים שהם של המערער וערים שראו בידו של מחזיק אפי' שהם בידו כמה שנים הרי זה נשבע המערער היסת ונוטל כליו כמ"ש בטור ש"ע סי' ע"ב וקל"ג ע"ש. הן אמת כי בחפצים של כסף וזהב הם מסתמא דמלתא אין דרכם להשאיל ולהשכיר וכן נראה מדברי הת"הד סי' של"ה שכתב וז"ל והואיל והחפצים של כסף וזהב הן סתמא דמלתא אין דרכם להשכיר ולהשאיל וכו' עכ"ל דעת הרב ז"ל כיון דאין דרכם להשכיר ולהשאיל חזר הדין להיות נשבע המחזיק בהם וזוכה בהם ולעומת זה ה' מוהרי"ט ז"ל בח"א סי' קל"ח כ' וז"ל הכא שאני דחפצי זהב וכסף שהם תכשיטי אורחא דאשה משלפא ומחוייא כדאמרינן בפ' במה אשה ובירושלמי וכו' והו"ל כדברים העשויים להשכיר. ולהשאיל דקיימי בחזקת מרייהו קמא וכו' עכ"ל ולכאורה רבנן בהדייהו אך שומא היתה בלבי כי אין מדרך ה' ז"ל לחלוק על פוסק מפורסם ושמועותיו שגורות בפיו ולא ישא את שמותם על שפתיו ורב השלם תלמידו הרב כנ"הג בסי' קל"ג אות ח' בהגהב"י כתב דמא"ח ומא"ח ול"פ דהת"הד מיירי בחפצים שאינם תכשיט בהנהו קאמר דאין דרכם להשאיל וה' מוהרי"מט ז"ל מיירי בחפצים שהם תכשיט ע"ש. והנה מאי דאבעי ליה לה' למשכוני נפשיה למימר ואולי אינו אלא לאוקומא למלתא דהת"הד ז"ל בחפצים שאינם תכשיט אבל הרב מוהרימ"ט ז"ל בפירושא אתמר שהם תכשיט וחיליה מהא דאמר אורחא דאתתא דמשלפא ומחוייא והתם בתכשיט קאמר וזה פשוט וראיתי להרב נאמן שמואל שקרא ערער ע"ד ה' כנ"הג כי לא ישרו בעיניו באמור אליו שה' מוהרימ"ט לא החליט הדבר לדונם דברים העשויים להשאיל אלא כדברים קאמר ע"ד כאלמנה ולא אלמנה ממש ולאו מילתא פסיקתא קאמר הרב וכו' ע"ש אהמ"ר אין בזה כדי לדחות דברי הכנ"הג ז"ל ומאי דדייק בלישניה דה' מוהרימ"ט שכ' כדברים ולא דברים אחה"ר אין דיוקו עולה יפה אלא כלפי מה שהביא ראיה מהך דמשלפא ומחוייא דלא לענין עשויים להשאיל קאמ' הכא ה' והוו כדברי' העשויי' להשאיל וגם ראיתי לה' כרם שלמה ח"מ סי' ע"א דק"ך ע"ג דסמיך ואזיל אכתפיה דה' כנ"הג עש"ב והדין דין אמת וזו הלכ' העלה להוציא מן היתומים ע"ש מיהו אנן בדידן מנהג פשוט לשאול ולהשאיל תכשיטי זהב וכסף לכל באי שער העיר ולא זו בלבד אלא אפילו עשירים כ"כ שואלים קטנים וגדולים וכבר הרשב"א בתשו' והביאה בס' ב"י בסי' ע"ב וז"ל כתב הרשב"א מסורת היא בידינו שבדברי אלו הולכים אחר המנהג של כל מקום ומקום כל שנהגו להשאיל כיוצא בהם וכו' באותו מקום וכו' דרך זה לשאול וזה להשאיל וכו' לפי מה שיראה הדיין וכו' עכ"ל ומלתא בדנא פשיטא כביעתא בכותחא שהמנהג פשוט לשאול ולהשאיל האמנם אלם צדק שאין כל הדברים הללו אמורים אלא בשאר אינשי דעלמא אבל האב הנותן לכלתו ולבנו צריך חיקור דין והסברא נותנת דאבא לגבי ברא ביום חתונתו וביום שמחת לבו לשם מתנה אכוון ואע"ג דלא גלי דעתיה אומדנא דמוכח דלשם מתנה גמורה גמר ויהיב ודמות ראיה מהא דאמרי' בפ' מ"ש דקמ"ד המשיא בנו גדול בבית קנאו וכן כלי תשמישו ואע"ג דלא אמר ולא מידי ופסקו אותה כל הפוסקים כמ"ש בטוש"ע א"הע סי' נ"ט ע"ש ה"נ דכוותה כיון דבנו הגדול הוא ושמחתו מרובה אע"ג דיהיב בסתמא אמדינן דעתיה דלמתנה גמורה אכוון אע"ג דהיא גופה אמרי' עלה כהלכתא בלא טעמא וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בית לדור בו וכלי תשמיש הבית דשייכי לבית דלא סגי בלא"ה וע"ש בדברי התו' בד"ה כהלכתא וכו' אבל תכשיטי זהב וכסף היקרי' לא אמרינן דעתיה דלשם מתנה אכוון ואדרבא ממה שלא יחד לו בית לדור בו בפ"ע ולא כלי תשמישי הבית מדלית ליה בית א"כ אדרבא נימא איפכא דחשי' כמאן דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לאקנויי לבריה כלום וראיתי לה' המבי"ט ז"ל ח"א סי' ס"ט שכתב וז"ל ועל הסבלונות ששלח לה קודם הנישואין וטען האב דהכל מתנ' לבתו והאבי החתן השיב שהכל היו שלו והלוה אותם לבנו עד שתבא כלתו לביתו וכו' נראה דלאו כמיניה לו' דלא נתנם אלא דרך הלואה אפי' היו שלו דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו ומרוב שמחתו בו גמר ומקני ליה באמיר' בלא קנין ואע"ג דלא אמר הכי אלא בבנו הגדול ותנאי טובא אחריתי היינו לקנות באמירה לחודיה אבל בנתינ' ממש בלא"ה גמר ומקני בלא שום תנאי מרוב שמחתו אצל בנו דדעתו קרובה לו וכ"ש דהוו נישואין א' א"כ לא מהימן לומר שפי' לבנו שדרך הלואה נתנם לו כיון שידע ששלחם לו בלי שום תנאי ומדעתו ורצונו נשתלחו לה מביתו וכו' ואפי' לפי האמת שפירש לבנו כך כיון שידע שבנו שלחם לה אם היה לו דין או תביעה אינה אלא עם בנו ולא עם כלתו עכ"ל דעת שפתי הרב ז"ל ברור מללו שאעפ"י שהאב פרו'ש מרובה שבדרך הלואה נתנם לבנו כיון שהכלה נשתלחו לה בסתם כי לא פורש ילך האב אצל הבן ויתבע ממנו שוויין:

גם אשו"ר לה' אדמת קדש ז"ל סי' ל"ז שנשאל מעין שאלת ה' המבי"ט ז"ל והביא תשו' הרב ז"ל ותלה לה כיפי וזו הלכה העלה כתורת משה ספרא רבא דישר' ז"ל איברא דחזיתיה להריב"ש ז"ל בסי' ש"א דרי"ד ע"ב שכ' וז"ל אבל החתן הנותן סבלונות זהב וכסף לכלה להתנאות בהם בין שנתן לה בשעת הנישואין בין קודם לכן בעודה בבית אביה אין זה מתנה גמורה ואע"פי שנתן והכריז זה נתן החתן לכלה אין הכונה למתנה גמורה דהא קי"ל וכו' והטעם הוא משום דלאו למתנה גמורה אכוון אלא להתנאות בהן בין בעודה בבית אביה בין לאחר שבאה לבית בעלה וכו' וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכו' מבואר מדבריו שהסבלונות שאינם של מאכל ומשקה אינם מתנה אלא לנוי וכו' וכן כשנותן בשעת נשואין הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה אלא להתקשט ולהתנאות בהן וגם לפעמים וכו' מי שאין לו נותן כלים שאולין ומחזירן לבעלים אחר הנשואין וגם לפעמים שולחין קודם אירוסין שאין שם אלא שידוכין לבד ואומ' ומכריזין שנותן החתן לכלה וכו' ומעולם לא שמענו מי שפקפקו בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיט זהב וכסף עכ"ל הן אמת כי נדון הריב"ש ז"ל שבא להשיב על דברי האומ' שזכתה בתכשיט הכלה ואין שמין לה אותם התכשיטים בכלל נכסי כתובתה היטב חרה לו ויקם עדות דלעולם לא פקפק אדם בזה אלא דהוי נכסי הבעל ואם לא תמצא ידה די סכי כתו' תגבה מאותם התכשי' אבל כשהאב נותן לבנו לשלוח לכלתו אפשר דמודה הרב לדעת הרב המבי"ט ז"ל דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וזכה בהן הבן ואם טוען בפי' אמ"ל לשם הלואה לבד ולא לשם מתנה ליזיל ולשתעי דינא בהדי בנו אם היה עודנו קיים ולא עם כלתו וכמ"ש ה' המבי"ט ז"ל ושאפילו יודה הבן דלשם הלואה מסרם לו אביו שאין בהודאתו כלום כיון שחב לאשתו זאת כמ"ש ה' המבי"ט ז"ל שם חדא דאפושי פלוגתא ביני רבנן לא מפשינן ועוד דלעולם ה' המבי"ט ז"ל מחבב דברי הריב"ש ז"ל הנאמרים באמת וא"כ איך יעלה על הדעת שלא חשש לדבריו וחלק עליו בהעלם עין וגם הרב המבי"ט ז"ל לא קאמר שזכתה הכלה לבד מנכסי כתובתה כמ"ש הריב"ש ז"ל ולקמן יתבאר בס"ד:

ועדין נשאר לנו לברר דא"נ אמרינן כס' הרב המבי"ט ז"ל דדעתו של אדם הקרובה אצל בנו ולמתנה. גמו' איכוון היינו כשנתן התכשיט האב ליד בנו זכה הבן במשיכה וקנאו בא' מדרכי הקניה גם בנדון ה' אדמת קדש נדונו היה שבשעת השידוכין התנה אבי הכלה עם האב לתת לבתו תכשי' כ"וך א"כ אע"פי שלא מסר ליד הבן הרי הוא מתכוין להשלים תנאו ומסתייע מדברי הרב המבי"ט ז"ל דכי היכי דבנתן האב ליד בנו זכה הבן דאמדי' דעתיה דלשם מתנה איכוון ונתן לו ה"נ במתנה לשלוח לכלתו וקיים תנאו אמרי' ביה נמי אומדן דעת הוא שגמר ויהיב לבנו יחידו וכך מתברר מדבריו הראשונות שכת':

המורם מזה לנ"ד דכיון שלא פירש את דבריו לא בשעת החיוב שנתחייב לפני קרובי הכלה וכו' ע"ש אתי עלה מתשו' ה' המבי"ט ז"ל שאפי' טוען האב כך אינו נאמן והיינו משום שכבר נתחייב אמרינן אומדן דעת הוא דבמתנה הוא והשתא אהדורי קמהדר ביה והראיה שהיו מונחין בארגז שלה ואחר מיתת הבן עמד ונטלם כמו שסיים הרב ז"ל מפי מגידי אמת ע"ש אבל בנ"ד שלא נתחייב בתכשיטים הללו ולא מסרם ליד בנו במה זכה הבן לזכות בהם כלתו וגדולה מזו מצאתי לה' מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' שמ"ב ביעקב שקנה תכשיט לשם בנו שמעון והיה מוסר אותם ביד כנו והיה מקבל אותם מידו והיה מניחם בארגז שלו המיוחדת לו בבית אביו ונסתפק הרב לומר לא קנה הבן יען הארגז שלו היה מונח בבית אביו והו"ל כליו של קונה בבית המוכר דלא קנה עד דאמר לוה זיל קני ואי לא אמ"ל לא קנה ופשיטא דקנה דמסתמא אינו מקפיד על מקו' הארגז דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כהך דמזכה לעובר דידיה דקנה מה"ט ע"ש. מבואר מדבריו שהאב קנאם לשם בנו ומסרס לידו והניחם ברשותו בארגז שלו ולא חסריה אלא זיל קני אפי"ה אי לאו מטעם דדע' של אדם קרובה אצל בנו הו"א דלא קני ומינה דבנ"ד דשלח התכשיטים לכלתו מסתמא מאין הרגלים שיזכה בהם הבן לשתגבה אותם האלמנה מפאת סכי כתובתה ובחא"ה סי' קפ"א נשאל במי. שהשיא את בנו הגדול ונתן לו בית דירה וכלי תשמיש ותכשיטי זהב וכסף וחזר האב לסוף עשר שנים בעת נסיעתו מן העולם וצוה שיחלקו האחין כל אשר ימצא בבית בנו והבן טוען כיון שלעולם לא דיבר עליהם אביו א"כ נתונים נתונים המה לו מאביו והשיב כל שלא אמר שנתנם לו בפי' לא קנאם דתכשי' אינו בכלל בית ודאי אם היה אומר הבן שאביו אמ"ל בלשון מתנה פשיטא שיהיה נאמן בשבועתו אבל מן הסתם ל"ק ועוד דאמרינן בגמרא דהאי מלתא כהלכתא בלא טעמא השכל נותן תפסת מועט תפסת ע"ש הא למדת דאעפ"י שהבן קנה בית וכלי תשמיש מדין המשיא את בנו הגדול והתכשיטין הללו הם ברשותו עשרה שנים ואפי"ה פסיק ותני כל שלא טען הבן שנתנם לו במתנה בפירוש לא קנה והכא בנ"ד שהבן דר עם אביו בביתו ולא טען שאמ"ל אביו בפי' דבמתנה נתנם לו במה זכה הבן לגבות סכי כתו' מתכשי' הללו:

וכעת ראיתי להרב פני משה ז"ל סי' מ"ח שהביא תשו' הרב המבי"ט ז"ל אשר הובאת לך ומר ס"ל דלא סמכי' אהך אומדנא וחשיב להנך תכשיטים כשאר דברים העשוים להשאיל ע"ש שהאריך אלא שבנדונו היה האב מוחזק בהם כמ"ש בשאלה ומה גם דהאב מוחזק בהם וכו' וכן מתבאר מדברי תשו' ע"ע ולקמן יתבאר בס"ד ואע"פי שה' פמ"א ז"ל סימן ס"ב ורבו ה' מוהר"ח הכהן ז"ל ואחריהם נמשך הרב בית דוד בח"מ סי' תכ"א מהספר זכו לבן ה"ד בתכשיט הרי מפורש יוצא בדבריהם שמ"ש הרב מוהרשד"ם ז"ל שיתן בפירוש הכוונה שהיה שם מתנה מיד האב לידו או לכלתו וכו' ע"ש וכ"ה שם בדף קי"ח ע"ג ע"ש אבל בנ"ד דחס"ר משום יד נראה דלא זכה הבן וכ"ש שהרב דבר משה ז"ל בח"ב סי' ע"ג השיג על דבריהם והרבה להשיב והשיאן לדעתו ע"ש שהאריך ועוד אומדנא דמוכחא דהאי אב לאו גברא דאמיד ליתן לבנו במתנה סך קרוב לק"ק מחבוב ואין שולחין מתנה כזו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה גלוי וידוע לכל באי שער העיר הזאת נעמ"י יע"א ועוד בה כי יש לו בן אחר ואחזוקי גברי דעברי אמצוה דרבנן הם אמרו לא תהוי באעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא ואפילו דאיכא למ"ד ה"ד במתנת שכ"מ אבל בבריא לא כבר אותביה מההיא דפרק נערה דף ד"ן וכמו שהארכתי במ"א ואומדנא זו היא העולה ברא"ש כמו שכ' מוהריב"ל ז"ל בח"ג סי' צ"ג והרב מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' של"ז בסו"ד ע"ש ועיין עוד בתשו' הרא"ש ז"ל כלל פ"ה סימן ג' ובתשו' ה' מוהרש"ח ז"ל סימן ט"ו וכן בקדש חזיתי לה' מגן גבורים ז"ל סי' ע"א דקנ"ח ע"א ע"ש וע"ע במ"ש הרב מים רבים בחא"ה סימן ח"י ע"ש וכ"ש אם מנהג הק"ק פורטוגיזיס יצ"ו כמנהג שכתב הריב"ש ז"ל וכן מנהג קהל עדתנו ישצ"ו עד אשר נשאלה את פי זקני העם ושוטריו הי"ו של הק"ק פורטוגיזיס:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה