ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
שי"ן · אות קעט
שכירות קי"ל השוכר בית לחבירו לזמן ונפל אם אמר לו בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו ואם אמר לו סתם חייב לבנותו כמ"ש בטוש"ע סי' שי"ב סי"ז ומ"ש מרן ומחזיר לו שאר השכירות משמע דהקדים שכירות לזמן הקצוב ודומיא דידה בשוכר סתם דוקא בהקדים לו שכר הבית אלא שאין זה במשמעות דברי מרן והסמ"ע שם סקל"א. ולעמוד על שרשן של דברים אציגה נא עמך הא דתנן בפרק השואל המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית אחר ובגמרא בעי ה"ד אי דאמ"ל בית זה נפל אזדא לה וכו' ומדלא משני לעולם בית זה והב"ע בהקדים לו שכרו דאגב זוזי דקביל מניה ומשתעבד ליה חייב להעמיד ליה בית אחר דומיא דבית סתם דאפילו בלא הקדים ש"מ דא דאפילו בהקדים לו שכרו אינו חייב להעמיד לו בית אחר אלא דמהא לא אריא דאכתי קשיא סיפא קטן לא יעשנו גדול וכו' דפשיטא דאפילו בית סתם פריך עלה מסיפא וכי נמי יהבינן ליה כל דיליה לבית זה בהקדים לו שכרו דמשתעבד להעמיד לו בית אחר מסתייה דלהוי כבית סתם והדרא קו' לדוכתה. והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שכירות דן את הדין דבבית סתם אפי' אם נותן לו בית קטון מהכיל כל שהוא נקרא בית סגי ליה ע"ש אלא שאני משתאה מחריש לדעת רבי' הרמב"ם דאי מיירי בהקדים לו שכרו אמאי לא מצי אמ"ל שוכר ביתא דרווחא אגרית מינך והדמים מודיעי' דהאי ביתא בדינר לחדש ואידך חצי דינר ואם אמור יאמר דמחשבין לפי הממון הא מצי אמ"ל להך זמנא הוא דאגרית מינך ואי מיירי בדלא הקדים לו שכר א"כ במה נשתעבד המשכיר להעמיד לו בית אחר וקושיא זו כבר עמדו עליה אבות העולם אמאי דאמרי' התם דע"ט חמור זה ומת אם יש בדמים ליקח אחר יקח כתוב שם במקו' הק' הראב"ד ז"ל במה נשתעבד בעל החמור וכן המשכיר בית סתם במה נשתעבד בע"ה להעמיד לו בית אחר וכתב הרשב"א משם הראב"ד אם לא בקנין או שנתן לו שכרו ולענין בית מתחייב בחיוב גמור בקבלת השכר אבל בשכירות החמור אין בחזרתו כ"א מי שפרע וכיון שמת לא שייך ביה מי שפרע כלל הילכך לא משכחנא ביה חיובא אלא בקנין ע"ש וא"כ דעת רבינו צריך לאוקומה בדקנו מניה דוקא דאי בנתן לו שכרו כבר מלתא אמורה דהדמים מודיעים ומהתימה על רבינו דסתם לן סתומי דבבית סתם חייב להעמיד לו בית אחר ולא ביאר דבריו דדוקא בדקנו מניה והרשב"א ז"ל שם הק' כ"הג על הראב"ד וז"ל ואני תמיה אם בקנין איך סתם תנא לישניה ותני חייב להעמיד לו וכו' ואע"ג דאשכחן בכמה דוכתי דתני תנא סתמא ומוקי לה בגמרא בדקנו מניה כאות' ששנינו מתנה ש"ח להיות פטור ומתמ' עלה במאי מתחייב ומוקי לה בדקנו מניה כבר נרגש מזה הרשב"א ז"ל וכתב סתם שכירות חמור אינו בקנין והו"ל למתני ואם קנו מידו חייב ע"ש הא מיהא בדברי רבינו ז"ל דפוסק הלכה למעשה הי"ל לבאר דדוקא בהקדים לו שכרו או בדקנו מניה גם מה שתירץ הרשב"א ז"ל לדידיה דמיירי בנתן לו שכרו וה"ז כאלו נשתעבד בכך מחמת אחריות להעמיד לו חמור אחר וכו' ומעתה ה"ה לבית סתם שחייב להעמיד לו בית אחר מדין אחריות וכו' עכ"ל ולפום מאי דכתי' אי אפשר לומר כן בדעת רבינו שכתב דנותן לו בית אפילו קטן ותו דס"ס הי"ל לבאר דדוקא בהקדים לו שכר או בדקנו מניה וממ"ש רבינו גבי בית זה ואחר שהשכירו נפל וגבי בית סתם כתב ואחר שנתן לו בית נפל ולא נקט לתרוייהו בחד לישנא אין להוכיח דאתא לאשמועינן דאפילו דר כבר בבית גדולה השתא דנפל אם נתן לו קטנה אין השוכר יכול לעכב עליו ולאפוקי ממ"ד דאם כבר דר בה בבית גדולה תו לא מצי למיהב ליה אלא גדולה הא ודאי ליתא דגבי בית סתם ל"מ רבינו למכתב ואחר שהשכירו דכיון דבית סתם השכיר אכתי לא ידעינן איזה בית נתיחדה לו ונפל אבל בית זה הנה זה עומד בעינו וידוע והא כדאיתיה והא כדאיתיה:
שו"ר להנמק"י ז"ל שכתב ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאפילו התחיל לעמוד בבית קודם שנפל אמרינן הכי דסגי ליה בד"א על ד"א עכ"ל נראה דשמיע ליה כדוקיין ואנן בעניו' כחיב' מאי דנראה לע"ד ואדרבה מדלא כתב ואחר ששכן בו וכיוצא מלשונות הנשמעים על הדירה אלא כתב אחר שנתן לו ש"מ דעד השתא אכתי שוכר לא דר ביה אלא נתן דר"ל בירר לו חלקו דאה"נ דמצי סבר רבינו כדעת הריטב"א ז"ל אלא דק' לענ"ד ע"ד הריטב"א דא"ה מאי דוחקיה דגמרא לאוקומי מתניתין דקאי אגודא דנהרא לוקמה בבית סתם וכששכר ירד השוכר ודר בה דכיון דנחת לגויה תו לא מצי משני ליה כמ"ש הריטב"א ז"ל והא קמ"ל לאפוקי מסברת הרמב"ם לפ"ד הנ"י:
וממ"ש רבינו דמחזיר לו שאר השכירות כתב הנמק"י ז"ל שכ"כ הריטב"א משם הרמב"ן ע"ש וכן כ' הרא"ש והטור וכתב מרן בב"י שכן כתב הרשב"א בתשו' ואני חפשתי ולא מצאתי אמנם נלע"ד מדברי רש"י שכתב נפל אזדא ליה מזלו גרם וכו' מדתלי במזלא ש"מ דאיכא דררא דממונא דאי משום דטרח שוכר עד דמשכח ביתא לאו במזלא תליא מלתא אלא לאו ש"מ דעת עליון דאפילו היכא דכבר הקדים לו שוכר שכירות זמן הקצוב לא מחייב משכיר לאהדורי ליה וסברא זו לא נפלאת היא ולא רחוקה דהכי ס"ל לרבו של הריטב"א ז"ל כמ"ש במקו' לשם וז"ל הא דאמרינן נפל אזדא לה לגביה אמרינן וחייב השוכר לפרוע השכירות ואע"פי שעדיין לא נתן הרי זה כלוקח קרקע ונפל קודם שפרע אבל הרמב"ן כתב נפל אזדא לה שאין חייב להעמיד לו בית וכו' וכן היא דעת הרשב"א ז"ל הובא בתשו' מיימו' סי' ז"ך וטעמא טעים דביתא ברשותיה קיימא ומזל דידיה הוא דגרים שהרי היא קנויה לו כל ימי השכירות ע"ש וה"ט משום דאמרי' שכירו' ליומיה ממכר הוא ונלע"ד דהאי מלתא דפליגי בה הני רבוותא דאיכא מ"ד דמחייב משכיר לאהדורי לשוכר מאי דיהיב ליה וכ"ש אם לא נתן שלא יתן ואיכא מ"ד דאפילו אם עדיין לא נתן חייב ליתן שייכא במאי דאפליגו רבוותא במאי דאמרינן בפ"ק דע"ז גבי משכיר בית לגוי משום דשכירות ליומיה ממכר הוא איכא מ"ד לאו לכל מילי איתמר אלא דוקא גבי אונאה דרבייה קרא וקרי ליה ממכר אבל לשאר מלי לא ואיכא מ"ד דכללא הוא לכל מילי כמו שהארכתי לעיל ע"ש. ומעתה דעת רבו של הריטב"א והרשב"א ודעת רש"י לפי מה ששיערנו בעניותין ס"ל כדעת האומר שכירות ליומיה לכל מלי ממ"ה והיינו מאי דמדמה ליה רבו של הריטב"א ז"ל דהרי זה כלוקח קרקע ונפל קודם שיפרע דמיו וכן רשב"א ז"ל שכ' שהיא קנויה לו אבל דעת הרמב"ם והרמב"ן ומאן דעמייהו ס"ל דלא אמרי' שכירות ליומיה ממכר הוא אלא גבי אונאה דוקא. והשתא דאתינן להכי אתנח לן מאי דק"ל להרשב"א ז"ל ע"ד הראב"ד ז"ל דאוקים הך דבית סתם בדקנו מניה דמה מועיל הקנין ע"ש לפום מאי דכתי' התם לעיל דהאי פלוגתא דשכירות ליומיה ממ"ה אי לכל מלי או לאונאה לחוד. תליא בפלוגתא דאמרי' מכירת שטרות אי הויא דאוריי' או דרבנן כמו שהארכתי בס"ד. ודעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דמכירת שטרות אינה אלא מדרבנן ולא אייתר קרא דממכר אלא לשכירות ליומיה גבי אונאה דוקא אמנם הראב"ד בהשגות חלוק היה ע"ד הרמב"ם וס"ל דמכי"ש דאורייתא וממילא אמרינן דלכל מלי אמרינן דשכירות ליומיה ממ"ה ומינה דמרן בש"ע דנמשך אחר לשון הרמב"ם ז"ל דמחזיר לו דמי השכירות ס"ל כדעת הרמב"ם דמכירת שטרות דרבנן והש"ך ריש סי' ט"ל מצדד להשיא דעת מרן לס' כת החולקים וכבר כתבתי במקומו מאי דנלע"ד הקצרה:
וראיתי שם דע"ט ע"א בד"ה אם יש בו וכו' דק"ל דמ"ש גבי חמור אם יש בדמיה ליקח חמור אחר יקח ותי' דשאני חמור דמשמת למכירה הוא עומד אבל בית אם נפל אינו עומד למכירה וכ"כ ה"המ ז"ל ומכח קושיא זו כתב הרמ"ה ז"ל והביאו הטור שם סי' שי"ב דאם יש למכור עציו ואבניו כדי לבנות בית אחר יבנה ע"ש והראב"ד הובא במקו' שם סוף ד' קל"ח תירץ דשאני חמור דעיקר השכירות להגיעו למחוז חפצו דייקא נמי דקאמר ומת בחצי הדרך אבל בית אינו עשוי להשכיר אלא לשנים ע"ש ולפ"ד מי שהשכיר חמור לזמן קצוב ומת תוך הזמן אינו רשאי למכור הנבלה והעור כדי ליקח אחר להשלים זמנו וה"נ בבית זה להשיא בה את בנו ונפלה דחיי' להעמיד לו בית אחר א"כ אמאי לא מוקי תלמוד' מתני' בכ"הג דהשתא ל"ק מסיפא דפשיטא כיון דאמ"ל בית זה אינו רשאי לשנות והא קמ"ל דאע"ג דבשאר שוכרים בית זה אינו חייב להעמיד לו בית אחר הכא חייב: