ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
שי"ן · אות קכט
שטרות יורשי ראובן הוציאו שני שטרות על שמעון מסכום אחד וזמן ב' בחדש תשרי שנה פ' וטען שמעון שלא לוה מאביהם רק פעם א' והסופר טעה וכתב ב"פ וזה לך האות שא"כ היה לו להוסיף הסכום בשטר הא' או שיכתבו זולת מה שחייב לו בשטר אחד והיורשים אומרים אין אתנו יודע עד מה לבד זאת מצאנו באמתחתא דאבונא והזמנתי לסופר ות"ח דחתימי בתרי שטרי אינהו גופייהו ואמרו שכבר עבר זמן קרוב לג' שנים והשכחה שכיחא. האמנם בוודאי כי א"א לכתוב ב' שטרות על הלואה א' דלא קטלי קני באגמא אנן יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב ראש על אר"ש הא דגרסי' בפרק נערה דף מ"ד אמר ר"ן שני שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הא' ופירש"י ז"ל ב' שטרות על שדה א' של מכר או מתנה וכתב כן ראובן לשמעון א' בניסן וא' בסיון עכ"ל קושטא קאי דכולה שמעתתא בקרקע שייכא לדינא דב"מ וכיוצא ובשלהי פרק הכותב אהא דתנן הוציאה ב' כתובות וגט אחד והוינן בה אי בעיא גביא בהאי ואי בעיא גביא בהאי לימא תהוי תיובתא דר"ן קאמר בטל שני את הא' וכו' ופירש"י ז"ל בזה אחר זה זמנו של זה קודם לזה ושניהם על הלואה א' או מכר א' עכ"ל דהתם על עסקי ממון כתו' דהוי כב' שטרות על שדה א' דאשה כשדה א' דמיא והכל מודים שאין כאן אלא סך כתובה א' של אשה זו אבל בשט"ח דעלמא שזמנו של א' בניסן וזמנו של ב' בסיון פשיטא דגבי תרוייהו דכל חד לפום זמן שעבודיה ואי טעין לוה דחד הלואה היא ואחולי אחליה לשעבודא קמא דלא לטרוף אלא מזמן בתרא ומלוה טעין דתרי הלואות נינהו אע"ג דסכום חד לתרוייהו בזה כתבו הרי"ף והרא"ש התם בפרק נערה וז"ל הא דאמר"ן שני ביטל את הא' ה"מ בשטרי קרקע ומאי דדמי להו כגון כתובת אשה אבל בשטרי הודאות והלואות גבי תרוייהו כל חד לפום שעבודא דיליה ולא אמרי' דהאי שטרא היינו האי שטרא ואע"ג דתרוייהו סכום חד דגרסי' בפרק גט פשוט אמר רבא האי מאן דנקיט ב' שטרות בני חמשין חמשין ואמ"ל שוינהו ניהלי בחד שטרא בר מאה לא משוינן ליה מ"ט עבוד רבנן מלתא דניחא למלוה וניחא ללוה ניחא ליה למלוה כי היכי דלא לפגום שטריה ניחא ליה ללוה כדי שלא לכופו לפורעו אלמא גבי לתרוייהו עכ"ל ור"ל דאם איתא דלא גבי אלא חד שטרא פשי' דלא משוינן להו בחד שטרא בר מאה דיאמר הא היינו האי שטרא אלא ש"מ דמדינא גבי לתרוייהו אלא דניחא ליה ללוה שלא לכופו לפרוע בב"א ואם נפשך לומר דמיירי כשהלוה מודה דתרי הלואות נינהו א"נ סהדי שטרא מידע ידעי וקים להו בגופא דעובדא דתרי הלואות נינהו אפי"ה משום שלא לכופו לפורעו בב"א לא משוינן להו בחד שטרא בר מאה א"נ דנקט האי טעמא משום שלא לכופו ולא קאמר משום דמצי למטען לוה דהלואה אחת היא משום דאע"ג דא"ל שוינהו בתרי שטרי חד בר מ' וחד בר ס' דתו לא מצי למימר חדא הלואה היא אפי"ה מהאי טעמא שלא לכופו לפרוע לא משוינן ליה בחד בר מאה ולקמן יתבאר בס"ד. והא דלא מייתי הרי"ף והרא"ש ז"ל מהך מימרא קמייתא דרבא גופיה דאמר האי מאן דנקט שטרא בר מאה ואמר שוינהו ניהלי בתרי שטרי בר חמשין חמשין לא משוינן ליה מ"ט עבוד רבנן מלתא דניחא ליה למלוה כדי לכופו טפי הול"ל דניחא ליה למלוה דלגבי כוליה סטרא בר ק' דהוו בחד שטרא אבל כי משוינן להו בתרי שטרי בר חמשין חמשין לא גבי אלא חמשין דמצי למימר האי שטרא היינו האי שטרא אלא ש"מ דמדינא גבי לתרוייהו וכי תימא כיון דמדעתיה דמלוה דאיהו דנקט שטרא בידיה וקאמר ליה ועל חיי עצמו לא חש אנן נמי לא איכפת לן מניה אי הכי בהך טעמא כדי לכופו לפורעו מאי איכפת לן ביה כיון דמדעתיה קאמר ליה למעבד הכי אלא ש"מ דמדינא גבי תרוייהו אלא משום טעמא כדי לכופו לפורעו לא משוינן להו בתרי בני חמשין משום דמשכחת לה כגון דאמ"ל כתוב בשטרא דבר חמשין תניין עוד הוסיף ולוה ממנו דתו ליכא למיחש דהלואה חדא היא אלא משום ה"ט כדי לכופו אבל באידך דנקט תרי שטרי בר חמשין חמשין נמי נימא דהכי הוו כתיבי עוד הוסיף ולוה ומאי ראיה מייתו ז"ל מאידך דרבא ומאי אולמיה דהאי מהאי:
חזיתיה לה' העיטור דף ך' ע"ב דכתב לדברי הרי"ף ז"ל הללו ומדברי קדשו כתוב לאמר דאייתי ראייה מהנך תרי מלי דרבא ע"ש אמנם הרב בע"הת ז"ל שער ס"ז ח"א סי' ה' הביא דברי הרי"ף ז"ל הללו בצביונם ובקומתן כמו שהן לפנינו זאת אומרת דדברי הרי"ף ז"ל מוסכמים מהמעתיקים הרב העיטור והתרומות והרא"ש ז"ל:
וראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שם בפ' נערה שכתב אמר רב נחמן שני שטרות וכו' פי' רש"י ז"ל שטר של מכר או של מתנה כלומר דבשטר של הלואות שניהם קיימין לעולם אפילו הם ביום אחד וכ"כ ה' רבינו אלפאסי ז"ל והביא ראיה מהאי דאמרינן בפרק ג"פ דמאן דנקט וכו' טעמא דמלתא לפי שאין דרך להיות שני שטרי מכר או מתנה אבל אדם עשוי ללוות ולחזור וללוות וכו' עכ"ל הנה מ"ש משם הרי"ף ז"ל אפי' הם ביום א' האי מילתא ליתא בדברי הרי"ף ז"ל ולא בדברי הנמשכים אחריו שהעתיקו כל דבריו ועוד דעיקר דברי הרי"ף ז"ל אמילתיה דר"ן קיימי ורב נחמן בשני שטרות היוצאים זה אחר זה דהא' בניסן והב' בסיון קאמר ומנ"ל להרי"ף ז"ל לחדש דבר מעתה. ונלע"ד דממקומו הוא מוכרע מהך דפרק גט פשוט דע"כ הנך תרי שטרי בר חמשין חמשין בחד יומא כתיבי דאלת"ה היכי תיסק אדעתין למשוי להו חד בר מאה והלא זמנו של זה לא הוא זמנו של זה ונפקא מינה ללקוחות וה"נ מאן דנקט חד שטרא בר מאה דלא לשוייה בתרי שטרי בר חמשין חמשין דע"כ תרוייהו בזמן דכתי' בשטרא דחד בר מאה ומצי למגבי תרוייהו אי לאו משום דניחא ליה לפורעו בב"א אבל מה שהשיא דעת רש"י ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל מקוצר דעתי אינו מוכרח וכדכ' בירושלמי ויגיד עליו רעו דבפ' הכותב כתב רש"י ז"ל שטר הלואה או מכר:
וקול הטו"ר נשמע בסי' ק"ד סי"ב פסיק ותני דאפילו הם ביום א' ומרן ז"ל בב"י לא גלה רז זה מאין מוצאו והנלע"ד יסודתו בהררי קדש וכדכתי' וחזי הוית לרב"א ז"ל במקו' בשלהי פרק הכותב שכתב משם הרמב"ן ז"ל אחר שהביא דברי רש"י ז"ל שכתב שם דשני שטרות של הלואה ספוקי מספק"ל בדעת רש"י אם רצונו לומר על הלואה אחת ודאי כגון שהודה מתחלה על מעות הראשונים הוא כותב זה השני או בסתם עכ"ל הא דמצדד צדודי בהא דאמר ר"ן בטל ב' את הא' דוקא כשהודה. המלוה דשטר ב' על מעות הא' הוא וכותב ונפקא מינה לגבות מזמן הכתוב בשטר שני אבל אם לא הודה המלוה גובה שניהם דלא אמרינן בשטרי הלואה בטל שני את' הא' וכדעת הרי"ף. או"ד. אפילו בסתם נמי. דלא יהודה מלוה אפי"ה אמר ר"ן שני בטל את הא' לגמרי דלא גבי ביה כלל והך דפרק איכא למימר דה"ק דא"נ. כתב בשטר דחד בר חמשין לבר מחמשין אחריני אפילו הכי לא משוינן ליה בחד שטרא בר מאה מהך טעמא דיהיב רבא למילתיה כמו שכתב הרמב"ן לקמיה שם ולפ"ד ז"ל מ"ש רש"י בפרק נערה שטר מכר או מחנה לאו למעוטי שטר הלואה אתא אלא דאתא מעניינא דקרא לפום הך שמעת' וכדכתי':
עוד הביא הרמב"ן ז"ל דברי הירושלמי דשלהי פרק הכותב וחילופי גידסאות ופירושם ומסיק ולפי הפירוש הזה זה הירושלמי. כדברי הרי"ף וי"מ כדברי רש"י ז"ל עכ"ל ועיין לה' שדה יהושע בפרישתו שם מ"ש משם הרא"ה ז"ל ע"ש ודברי הרא"ה הנה הנם שם במקו' באר היטב ועיין במראה הפנים למוהר"ם מרגלית. ומ"ש הרמב"ן דיש לפרשו כדברי רש"י היינו לפום מאי דמצדד לעיל דרב נחמן מיירי אפילו בסתם ב' בטל את הא' וכדכתי' ומסיים בה הרמב"ן והדעת נוטה לדברי רבינו הגדול וה' הריטב"א הסכימו דברי הירושלמי הללו ופירושו כדעת הרי"ף ז"ל וטעמא דידהו דלא עביד אינש דיזיף והדר יזיף ומסיק הרא"ה וכן הדין וכ"ש שאין דבריו צריכים חיזוק עכ"ל:
נמצאת לומר לדעת הרי"ף שאחריו כל ישרי לב ה' העיטור והתרומות והרא"ה והרא"ש. ורבינו ירוחם בשם הרמ"ה ורש"י לדעת הריטב"א והתוס' והריטב"א והטור והש"ע כלם כאחד סברי מרנן ז"ל דאפילו ב' שטרות יוצאים מסכום א' והם בזמן אחד גובה המלוה את שניהם אע"ג דלא כתיב בחד מנייהו לבר משטרא קדמאה דהלואה קמייתא וא"נ כתב הכי אינו אלא להרווחא דמלתא ושופרא דשטרי הוא ומעתה זו היא שקשה על מרן ז"ל בב"י דכל רז לא אניס ליה וכ"ש דברי הרי"ף והרא"ש ובעל העיטור ובעל התרומות ז"ל דשמועתייהו כמאן דמנחי ליה בכיסתיה ואע"ג דקיימי רבוותא אמלתיה דר"ן דאיירי בב' שטרות היוצאים בזה אחר זה והטור כתב אפי' אם הם ביום א' א"נ אין ראיה מדבריהם לדברי הטור מ"מ שהראיה דמייתי הרי"ף ז"ל. מפרק ג"פ ממקומו הוא מוכרע דאפילו ב' השטרות כתיבי. ביום אחד וכדכתי' ולפחות הו"ל לאתויי לדברי הני רבוותא ולעודד חניתו דמנ"ל להטור דאפי' אם הם ביום אחד ואפריין נמטייה לה' באר הגולה שציין להך דפרק ג"פ ע"ש ולא זכר שר שהיא של כת הקודמין ז"ל וטעמו של דבר לדברי הסמ"ע ז"ל הללו דעביד אינש דיזיף והדר יזיף טעמא תריצא הוא ומתורתו של הרא"ה והריטב"א ז"ל כמדובר ואפילו שהעדים החתומים בשטר אינם אותם העדים החתומים בשטר האחר ובעדים החתומים בשניהם כנדון דידן וכ"ש סופר. מתא וצו"מ. פשיטא דאעולה לא חתמי ודנדון דידן עדיפא שאינם ביום א' אלא בחדש אחד ושפיר אמרינן הא' בתחלת החדש והב' בסופו ועיין במרן הש"ענסי' מ"ג סכ"ג ולא רצה המלוה לעשות בשטר אחד כי היכי דיגבה כלם בזמן אחד דניחא ליה דלא נפגים שטריה כדאמרי' התם בפ' ג"פ ועוד כי עת לחננה כי בא מועד וכבר הניח. השטר הא' במקום מוצנע ומפני הטרדא לא. מצא לאל ידו להזמינו וכתב שטר אחר וכיוצא ואל יקחך לבך לומר דשאני.. התם דהמלוה קטעין בריא דתרי הלואות נינהו אבל בנ"ד דהיורשים אינם טוענים בריא אלא כך מצאנו בעזבון אבינו והלוה טוען בריא דאינה אלא חדא הלואה אף אתה אמור לו אין בכך כלום חדא דאנן אתינן עלה משום דסהדי אעולה לא חתמי ועוד דלא בשופטני עסקינן שיכתוב ע"ע ב' שטרות בהלואה א' ומדינא דגמרין והירוש' מוכח דשטרא מעלייא נינהו אפי' לגבות מיתמי ולטרוף מהלקוחות וזה. ברור לענ"ד.. ודין כתובת אשה נתבאר בא"הע. סי' ק' ועיין לה' כנ"הג ח"מ סי' ד"ם אות ב' בהג"הט מ"ש. בזה וכבר נתבאר. אחד כותבי זה זמן רב מצאתי להרב בית' דוד ז"ל ח"מ סי' ל' מהספר שפלפל בחכמה בענין זה ואין הפנאי מסכים עמי להשתעשע באמרותיו הקדושים: