אור ברסלב
ספר משכנות הרועים שי"ן › אות עו

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

שי"ן · אות עו

אות עה

שותפים ראובן נושה בו שמעון מנה ל מדמי סחורה שמכר לו אח"ך נאותו זה לזה להשתתף עז"הד שראובן ישום הסחורה שיש לו בחנותו המסתחר בה ומכללם המנה אשר נושה בו שמעון ושמעון שם ש"ם לו ובא לו לקרן דמי הסחורה אשר מכר לו ולפי שראובן העדיף כ"כ בהטלת כיס השות' שבחנות אחר ששמו אותה כנז' לכך נתחייב שמעון להפריש מנכסיו סך כ"וך ולהסתחר בהם לצורך השות' הנז' באופן שר"וש שותפים בעסק החנות ועסק האחר הנז' בהשואה גמורה לריוח והפכו כמ"ש בקונט' שביניהם ועמד ראובן וקנה מיני סחורות מהזולת מעין הנמכרים בחנות וקצב לו זמן לפירעון מדי שבת בשבתו כמ"ש בכת"י ולעת עתה בא עד השב'רים וילך ראובן למקום שאין היד שולטת בו מהלכות מלכים ונמוסיהם ואז עמד הגוי הממונה מהשררה יר"ה וסגר החנות ההיא ולקח המפתחות בידו עד שיבואו הנושים לדעת מה יעשה כי כן ג"כ מחוק נמוסם ובאו הב"ח לתבוע משמעון שהוא שותף עם ראובן כנז' קרבו ויאתיון לפני ב"ד יצ"ו וטענו עליו כי שם היה ושם נמצא בשעה שקנה ראובן הסחורות הללו ושהוא היה מברר סכי החשבונות של הסחורות ושמ' כחש במעניתו שלא נמצא עם ראובן בשעת הקנין ועוד הרי הסחורה שלכם עדיין היא בחנות מצויה והם השיבוהו על זה מכיון שהחנות סוגרת ומסוגרת ע"י ממונה העיר מחמת המציק ב"ב ושאינם ב"ב מה לו מהסחורות שבחנות עליך המצוה הזאת לגדל פרע הקצוב יורה המורה לצדקה שורת הדין להיכן נוטה דין אמת לאמתו ע"פי התורה ויבא שכמ"ה: זאת אשיב דורשין תחלות נחפשה ונחקורה חיקור דין אם השותפו' הלזו שרירא וקיימת לפום דינא או לא ולכשיתברר דשותפות מעליא היא נובין ונדון אם שמעון מחייב לשלומי מכיסיה לב"ח או לא ואם אמת נכון הדבר דמחייב לשלומי מכיסיה מהיכן מגבינן לב"ח אם יתן מעות בעין או מיני סחורות ע"פי שומת הבקיאים:

ראשית מאמר לכאורה נראה דהשותפות אין לה מקום לחול ולהתקיים יען לא הטיל לכיס השותפו' לא ממון ולא פירות וערבום רק מה שהיה חייב לו ראובן מדמי הסחורות וכתב המרדכי ז"ל בפרק החובל סי' ק' מעשה בראובן הלוה עשרה ליטרין לשמעון לזמן קצוב ואחר זמן אמר ראובן לשמעון אותם עשרה ליטרין שאתה חייב לי יהיו בידך למחצית שבר וכבר נתעסק בהם ונאנסו נראה דשמעון חייב באונסין כאשר בתחלה כי אין המעשה משתנה בחליפות הדברים וראיה מפרק החובל באומר קרע כסותי שבר כדי חייב ורמינן עלה לשמור ולא לקרוע ואמר רבא לא קשיא הא דאתא לידיה בתור' שמירה וכו' אלמא היכא דאתא לידיה בתורת שמירה אע"ג דהדר ביה ואמ"ל לקרוע לאו כלום הוא ובתורת שמירה קאי ה"נ בתורת מלוה קאי ולא משתנה לעיסקא וכו' עכ"ל ופסקו מור"ם ריש סי' קע"ו ע"ש ומ"ש מור"ם בסימן רצ"ב ס"ז דאם בעל הפקדון תבע פקדונו והלה מסרב דחייב ליתן לו ריוח ע"ש והוא מהמרדכי בפרק הגוזל סי' קכ"ד ע"ש אלמא דמשתנה מפקדון למחצית שכר בדיבור שאני התם כיון דבפקדון הם אצלו וברשות מרייהו קיימי ותבעם להרויח והלה מבטל כיסו של חבירו בכ"הג שידוע שמרויח בו חייב לתת לו בריוח ע"ש במרדכי ז"ל באריכות משא"כ בנ"ד שהיו המעות אצלו בתורת הלואה לא ישתנה הדבר בדיבור בעלמא וכמ"ש המרדכי בפ' החובל וכדכתי' וע"ש הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ס"ו סי' פ"א ופסקו בש"ע שם בראובן שתבע משמעון ריוח החוב שהיה לו עליו ואומר שהתנה עמו לתת ריוח החוב שהיה לו עליו ושמעון אומר שלא התנה עמו שמעון פטור שאף לדברי ראובן לא היה התנאי בשעה שנתחייב שמעון ואף אם אמר שמעון אח"ך אני נותן לך ריוח דברים בעלמא בלא קנין ויכול לחזור בו עכ"ל משמע מדבריו אפילו היכא דהוי מעיקרא בתורת חוב הא מיהא אם התנה מתחלה חייב ליתן לו ריוח ואפילו היה התנאי בלא קנין דאי בקנין מאי למימרא דהא אפילו אמר לו אח"ך נמי מהני כמ"ש מרן ז"ל שם ולפ"ד המרדכי. ז"ל לא ישתנה מההלואה למח"ש אלא דבלא"ה קשה מ"ש שלא התנה בתחלה וכו' דאי התנה בשעת הלואה היכי מצי שקיל רביתא. לכן נלע"ד דה"ק שהתנה מתחלה דעד זמן פ' יהיו בידך בתורת הלואה ואח"כ למח"ש אהא קאמר הרא"ש ז"ל דאילו היה התנאי כך חייב ליתן לו בריוח ולתא דרביתא לא עדת ביה אבל אם הלוהו סתם או שנתחייב לו מאיזה צד ובשעה שנתחייב לו לא התנה עמו שיהיו בידו למח"ש אפילו אמ"ל ליתן לו בלא קנין אינו חייב ליתן לו דאינו משתנה מחיוב לעיסקא בדיבורא בעלמא בלא קנין:

שו"ר להסמ"ע שם ס"ק ס"ה דק"ל מהך דסימן רצ"ב ותי' הבסי' פ"א מיירי בשלא הגיע זמן הפירעון עכ"ל ובתשו' הרא"ש ז"ל כתב שאמ"ל שמעון שהחוב הכתוב עליו בשטר מוכן וכו' אלמא דבהגיע הזמן של הפירעון מיירי ואם ר"ל שמה שאמר לתת לו ריוח היה כשלא הגיע זמן הפירעון מאין הרגלים לתת לו ריוח ומאן לימא לן דשרי כיון דבהלואה איתנהו לנכסי גביה ועוד קשה דבהתנה מתחלה היכי שרי ליה מריה ובדברי הרא"ש ז"ל לק"מ וכדכתי' אבל בדברי ה' סמ"ע דמיירי הרא"ש ז"ל בדלא מטא זמניה והתנה מתחלה שיתן לו ריוח ודאי דהוי רבית ועיין בהש"ך ז"ל י"ד סימן קע"ו סקל"ח ועוד לדברי הסמ"ע ז"ל דאי הוה בקנין מתחייב כיון דבלא מטא זמניה היכי מצי שקיל שכר הלואה ועוד דלשון המררכי ר"פ החובל פסיק ותני בהגיע זמן הפירעון וכן העתיקו מור"ם ז"ל בסי' ק"ח בח"מ ע"ש אלמא אפילו הגיע זמן הפירעון אינו משתנה מהלואה לעיסקא גם מה שתי' דהרא"ש ז"ל מיירי בדלא תבע מעותיו עכ"ל דעת עליון דבתבע אפילו בהלואה שרי ולא שאני לן בין פקדון להלואה וע"ש בי"ד מסעיף י"ג עד ס"ך ובהש"ך ז"ל והא דאמר גבי עדים זוממים שאמרו פ' חייב מנה ליתנו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר לא כי אלא לעשרה שנים דאומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' אע"ג דאלו עכבם הלוה לא מצי שקיל מניה כלום שאני התם דגזי' הכתוב ועיין בבית חדש ח"מ סוף סי' ל"ח ע"ש והש"ך ז"ל תירץ דשאני לן בין פקדון להלואה ורמז למ"ש בי"ד סי' קע"ז סקל"ח ע"ש ובודאי שזוהי שקשה לדברי הסמ"ע. עלה בקב"ץ דכשהיו המעות אצלו בתורת הלואה אינם מסתכנים בדיבור בעלמא להיות בידו למחצית שכר ובנ"ד לא היה הדבר ע"י קנין נראה דאין כאן מקום לקיום השות' והדר דיניה בב"ח וכד דייקנא אשכחנא דלאו מלתא היא דבנ"ד שנכת' הקונטראטא שביניהם מעשה גמור הוא וכתב הרב מוהרש"ך ז"ל בח"א סי' רי"א דהקונטראטו שעושים הסוחרים דין שטר גמור אית ליה ע"ש וכ"ש בנ"ד שכתוב בקונטראטו שיהא דינו כשטר סופרי ב"ד וכו' וכתב מוהראנ"ח ז"ל בח"א סי' קי"ח שאם כתוב בכת"י שיהא דינו כשטר הכי דיינינן ליה ע"ש והביאו הכנ"הג סי' ס"ט אות ל"ח בהגהב"י אע"פי שהש"ך בח"מ סי' ס"ט סקי"ז תנא הוא ופליג דאימור לשופ' דשטרא הוא שכתב כן ע"ע אחר המח"ר אשתמוטי הוא דקא משתמיט מניה תשובת הרשב"א ז"ל והביאה מרן הב"י ז"ל סוף סי' ע"ב מחו' מ"ד ובסוף סי' ס"א והיא ל"ו נדפס"ה בח"ג סי' ל"ז דהיכא דאיכא למילף מניה לא אמרי' דלשופרא דשטרא נכתב הכי ע"ש כ"ש בנ"ד שהם מקבלים על עצמם לחזק בדק השות' קיימו וקבלו עליהם להיות הקונט' כשטר בנאמנות ע"י סופרי ב"ד פשי' דבכ"הג לא אמרי' דלשופרא דשטרא:

איברא דאכתי לא אפרוק כיון דבעי' קנין סודר לקיים השות' והא ליכא אלא כתי' בעלמא מאן לימא לן דהכת"י מהני במקום קנין הא נמי במנהגא תלייא ואם נהגו לקיים השות' ע"י הקונט' מנהגם מנהג דאשכחן להריב"ש ז"ל סי' מ"ה ושמ"ה שכתב ואם נהגו לקיים הפשרה בלא קנין הולכין אחר המנהג ע"ש ועיין לה"המ אל בפרק יו"ד מה' מכירה מ"ש בשם הרשב"א ז"ל ובהג"מיי שם בשם ראב"ן ז"ל שע"י מסירת המפתח לקונה הסחורה המונחת באוצר קנה כך נהגו בז"הז ע"ש ועיין במרן ז"ל בב"י סימן ר"א ע"ש וכ"ש אם היה החוב כתוב בשטר או בכת"י דאין לך מעשה רב גדול מזה וגם לאח"ך כ' הקונטראטו של השותפו' דגם המרדכי ז"ל יודה דפקע מנייהו שם הלואה ואהדרו בהו להשות' וזה ברור לענ"ד ואם דל הוא:

וראיתי להרב בני יעקב בתשו' סימן י"ב שהביא דברי המרדכי ז"ל הללו ומה שהביא ראיה ממאי דאמרי' בפרק הפועלים מתנה שומר חנם להיות פטור מהשבועה דפריך עלה מתנה עמ"ש בתורה הוא ומשני אפילו תימא ר' מאיר היא שאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה וכו' דמשמע הא שעבד נפשיה לא מצי מתנה והיינו משום טעמא דהוי מתנה על מש"ב הא לאו ה"ט הוה מצי מתנה אבל אי לאו ה"ט מהני תנאה ופירושה לבתר דשעבד נפשיה ומאי ראיה מייתי מינה ואדרבא מינה תברא ותי' דכוונת ר"י להוכיח מכאן דבדברים בעלמא אינו משתנה המעשה וכו' וע"כ לא אמרי' דמצי מתנה אע"ג דשעבד נפשיה מעיקרא אלא בלשון תנאי דהוי בתחלת המעשה שפוטר עצמו מכל החיובים שנתחייב בהם בתחלה ועתה מתנה תנאים אחרים מחדש התם מהני אע"ג דשעבד נפשיה מעיקרא אבל בדברים בעלמא לא מהני וכו' ע"ש שהאריך קצת ומדבריו ז"ל משמע דהיכא דנעשו תנאים חדשים בעיקר השות' כמפורש יוצא בקונט' חשיב מעשה גמור וכדכתי' בעניו' ותירץ עוד דהכוונה היכא דשעבד נפשיה לא מצי מתנה ואם איתא דבאמירה מירה בעלמא מסתלק אפילו היכא דשעבד נפשיה כיון שאמ"ל שאינו משתעבד עוד הנה נפטר ושוב' ליהני ליה תנאי וליהוי כאלו לא שעבד נפשיה מעיקרא שהרי מהשתא מתחיל השעבוד עכ"ל ובודאי דהמק' לא סלקא דעתיה דמתני' במעיקרא אתני אבל מודה דהיכא דמתחלה התנה ש"ד ומזה מוכיח המרדכי שפיר כיון דאמ"ל להיות פטור אעקר ליה לנטירותיה בדבור בעלמא והשתא מתנה מתחלה ולע"ד הקצרה דאי מהכא ליכא למשמע מידי דהכא השומר קא מתנה להיות פטור ובהאי ודאי לאו כל כמיניה למפקע נטירותיה בדבורא בעלמא כיון דשעבד נפשיה מעיקרא אבל נדון המרדכי המלוה הוא דקא מחיל ללוה חיוב האונסין ובכ"הג ליכא למשמע מינה מהכא כלל ע"כ נראה לענ"ד תפוס לשון א':

וראיתי למוהרש"ל ז"ל במ"ש בפרק החובל סימן ע' שכתב בפשיטות דאפילו לאחר זמן הפירעון וק"ו בתוך זמנו אם א"ל שיהיו בידו למחצית שכר דאינו מסתלק מהאונסין דמה"ט נמי אם הרויח בהם אינו נותן לו כלום דא"כ נמצא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד אף לדידן ר"ל אף בלא נכסי יתומים והקדש כגון שילוה לו על יום א' ואח"ך יאמר לו יהיו לך למח"ש ומסיק שאם נתן לו מדעתו אין כאן איסור רבית כיון שלא התנה כן מתחלה ע"ש ולכאורה דבריו ז"ל הפך תשובת הרא"ש ז"ל שהביא מרן ז"ל בסי' פ"א דמעדיף כח החיוב ליתן לו הריוח במתנה מתחלה ממאי דאמ"ל אח"ך וגם דברי הסמ"ע דמוקי לה בתוך זמנו הפך דברי רבו מוהרש"ל ז"ל שכתב וק"ו אם הוא בתוך זמנו דאסור ואפילו למ"ד מוהרש"ל ז"ל אם נתן הריוח דשרי ה"ד באחר זמנו אבל בתוך זמנו לא אמרה הרב דוק ותשכח. ויש לצדד דלא התיר מוהרש"ל ז"ל לקבל ממנו אלא דהחוב בע"פ אבל אם החוב בשטר לא מפקע בכדי ויש להקביל ענין זה למ"ש בריס"י דחוב שבשטר אינו נמחל אלא בקנין וכמ"ש הטור סוף סי' י"ב:

בריש כל מרא'ין נובין ונדון אם השותף האחר חייב לשלם מה שחייב ראובן המתעסק בחנות שקנה בהקפה מהזולת וכתב להם כת"י או"ד מצי אמ"ל לאו בע"ד דידי אתון:

דע לך דהאי מלתא באשלי רברבי תליא הנה האדון הרמב"ן ז"ל סובר דבכל מה שמתחייב השותף הא' מתחייב ג"כ חבירו השותף השני ושכנגדו חלוק עליו הוא הרא"ש ז"ל כלל כ"ט ס"ג כאשר הונף וכאשר הורם בטור סי' ע"ז דס"ל דלא חל השעבוד לא על השני ולא על ממונו ע"ש ואפילו לדעת הרמב"ן ז"ל דוקא כשהשותף מודה שמה שלוה השותף הוא לצורך השותפות ואז הוא מתחייב אבל אם כפר ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשיתוף אין הודאת חבירו מזקת אותו לכלום עד שיתברר הדבר שלצורך השות' לוה מה שלוה נמצאת אומר דהרא"ש ז"ל החולק עליו ס"ל דאפילו מודה שמה שלוה הוא לצורך השות' או שיתברר הדבר אפי"ה אינו משתעבד וכן נראה מתשו' שהביא הטור שהמלוה טוען שמה שהלוה הוא לתועלת שניהם ששותפים היו בכל ממונם אלמא שהוא דבר ידוע לכל וגם השות' לא הכחישו בזה אלא שאמ"ל לא בע"ד דידי את וע"ז השיב הרא"ש ז"ל דלא חל השעבוד עליו ולא על ממונו במאמר חבירו ע"ש ומרן ז"ל בב"י הביא משם רבו מוהר"י בי רב ז"ל וז"ל כתב מורי הרב הר"י בי רב ז"ל בתשו' אף אם הרא"ש ז"ל נראה שחלק על הרמב"ן ז"ל יראה דבנדון שלפנינו יודה דדוקא כשלוה סתם לא ישתעבד חבירו על פיו מפני שאפשר לא לקחו וכו' אבל בדבר שהוא ידוע מן הענין שלצורך השות' היה אפילו הרא"ש יודה וראיה לדבר כשהביא רבינו יעקב ז"ל לשון הרמב"ם ז"ל לא אמר שאביו חלק אלא על הרמב"ן מפני שהרמב"ם ז"ל לקח או שהלוה א' מהם לשותפות שפירש להיות בו דבר הידוע לשותפות שא"א לשום אחד מהשות' להכחיש עכ"ל ולפ"ד ז"ל בדבר שהוא ידוע מן הענין שלצורך השותפות הוא לא נחלקו בו מעולם ובהכי מיירי רבינו וכמו שפירש דבריו הרב ז"ל וכי פליגי באינו ידוע מן הענין שלצורך השותפות היה אמנם מתברר עכשו שלצורך השות' היה דלהרמב"ן ז"ל משתעבד השותף הב' ולהרא"ש ז"ל אינו משתעבד ועיין לה' גבעות עולם ז"ל סי' ב"ך במה שהעתיק הענין ומעתה אתמהה על מרן ז"ל שם שפסק כהרמב"ן ז"ל משום דהרמב"ם ז"ל קאי בשיטתיה ולפ"ד הרב רבו בדינו של הרמב"ם ז"ל אפילו הרא"ש ז"ל מודה כמ"ש סמוך ונראה. גם על ה' מוהרי"ב ז"ל יש לעורר על מה שלא הביא סעד לדבריו שהרא"ש ז"ל מודה בדבר שהוא ידוע מן הענין שהוא לצורך השותפו' היה שהשני משתעבד שם בכלל ס"ט סי' יו"ד וז"ל כי דבר ברור כיון שהיו שותפים בחנות דבר ידוע הוא שכל דבר שיקנה א' מהשותפים מהדברים הנמכרים בחנות בחזקת שניהם הוא קונהו ונותנו בחנות וכו' עכ"ל משום דאיכא למימר דלאו אהאי טעמא גרידא קא מסתמיך אלא בצירוף שאר טעמי שכתב שם ואיכא למימר השתא דחדית הרב מוהרי"ב ז"ל דהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל ומדיוק דברי הטור ז"ל שלא כתב על דברי הרמב"ם ז"ל שאביו הרא"ש ז"ל לא כתב כן קם דינא דהך טעמא דכתב בכלל הנז' שכל דבר שיקנה האחד הוא בחזקת שניהם וכו' מסתייה למגמר דינא:

שוב מצאתי להטור שהביא תשו' זו בסימן קע"י סי"ט ע"ש והכנ"הג ז"ל שם אות ק"ח בהג"הט הכריח הדבר שהרא"ש ז"ל לא סמך אלא על טעם שכתב שמו בשטר ג"כ דאלת"ה תק' דברי הרא"ש ז"ל אהדדי מסי' ג' לסי' יו"ד וגם בתשובה דמרדעת שהביא הטור סי' ע"ז ע"ש ונלע"ד דע"פי מ"ש מרן ז"ל בשם רבו מוהרי"ב כחדא שריין והיו לאחדים והך דמרדעת נלע"ד דלא דמיא כלל. דהתם לענין עסק מלאכה הוא דהוו שותפי ובכ"הג לא אמרינן דנשתעבדו ב' ואדרבה הוצרך לפטור אותו מטעמא שכן דרך להניח בחנות וכו' ש"מ אי לאו האי טעמא הוה מחוייב לפי שהוא ידוע מן הענין שהוא לצורך השותפות והבן ע"ע כמה שהאריך שם גם ה' גד"ת ז"ל דף ר"א ע"א נחה דעתו מדברי הרב מוהרי"ב ז"ל והביא תשו' הרא"ש ז"ל שבסי' יו"ד אשר הובאת לך. גם אשו"ר לה' פרח מטה אהרן ז"ל סי' ל"ה שכ' על דברי מוהרי"ב ז"ל וחילוק שכתב הרב ז"ל מצאנוהו שגיא כח בדברי הרא"ש ז"ל עצמו בסימן יו"ד וכו' ואח"כ כתב שהרא"ש ז"ל חייבו מטעם אחר מצורף לזה וכו' ע"ש וכדכתי' דמהאי טעמא לא נסתייע ממנה ה' מוהרי"ב ז"ל גם ראיתי להרב אנג'יל ז"ל סימן ל"ג שדחה למ"ש הגד"ת ז"ל שהביא ראיה מהך דסימן יו"ד דעיקר טעמו משום שכתוב השטר ג"כ ע"ש יעקב אמנם תשובת המרדעת היא ישרה בעיניו וכדוקיין ע"ש גם מוהראנ"ח ז"ל ח"ב סימן נ"ו כתב מדברי הרא"ש ז"ל של המרדעת מוכח כסברת הרמב"ן עכ"ל:

והנה מרן ז"ל בש"ע פסק כסברת הרמב"ן ז"ל שאם נתברר הדבר שלצורך השות' לוה מה שלוה משתעבד השותף השני ע"ש וכ"ש אם הדבר ידוע מן הענין שלצורך השותפות היה כמ"ש בב"י בשם רבו ז"ל ומור"ם ז"ל כתב דוקא ע"י עדים הוא דחשיב נתברר הדבר בהודאת השותף ע"ש ודעת זו אינה לא כדברי הרא"ש והטור דאינהו ס"ל דאינו משתעבד במאמר ראובן ומה תוסף העדאת עדים ממה שהורה השותף עצמו וכבר האריך בזה הלבוש ז"ל ומסיק שס' הי"א היא סברא מחודשת ואינה סברת הרא"ש ז"ל ע"ש שהאריך והסמ"ע ז"ל ניחא ליה שדברי מור"ם בנויים ועומדים ע"ד מוהרי"ב ז"ל וס"ל דכשיש עדים חשיב כידוע מן הענין שהוא לצורך השות' ע"ע וה' ש"ך החזיק בדברי הלבוש לדעת הרא"ש ז"ל וסבר ס' מוהרי"ב ז"ל בפי' דברי הרמב"ם ז"ל לכוונה אחרת דר"ל שהלך בשליחותו ובצוויו ושבזה נסתלקה תמיהת מוהרש"ך ז"ל ע"ש גם הרב"ח ז"ל דעתו דמור"ם ז"ל פוסק כדעת הרא"ש ז"ל ולא נתעורר במה שעמדו הרב הלבוש והסמ"ע ז"ל ולא נרגש ז"ל במה שדקדקנו בדברי מרן הב"י דפסק כהרמב"ן משום דהרמב"ם ס"ל כוותיה ולפ"ד רבו אפילו הרא"ש ז"ל מודה לדברי הרמב"ם ז"ל ע"ש מה שתי' ומסיק לדינא כהרמב"ן כמ"ש מרן ז"ל בש"ע וכ"כ מוהראנ"ח ז"ל שם וז"ל בין חולק בין אינו חולק אין לנו אלא כפסק ה' הגדול מוהרי"ק ז"ל וגם ראיתי את הלח"ש אשר דבר ה' מוהריק"ש ז"ל בהגהותיו שם אחר שהביא מחלוקתן של הראשונים ומסיק כדעת מרן ז"ל לדינא כתב וז"ל וכל זה אינו ענין לקונה סחורות הראויות לשותפות וזקפן עליו במלוה ויש לו רשות בזה דודאי השכר לאמצע ואם יש לו רשות לקנות כפי מה שנראה לו גם ההפסד לאמצע ומתחייב חבירו אליבא דכ"ע אפילו לא היה עמו שהרי א"א להיות לו לבדו ובכלל השעבוד הם כלם ואפילו להרא"ש ז"ל כיון שיש לו רשות ובהלואה גרידא הוא שנחלקו עכ"ל ולפ"ד מ"ש הרא"ש שכל מה שיקנה א' מהשותפים מהדברים הנמכרים בחנות בחזקת שניהם הוא קונהו וכו' עכ"ל טעם זה מספיק לחודיה בלתי צירוף שאר טעמים וכן בהך דמרדעת לדעת מוהראנ"ח ז"ל והרב אנג'יל שדן דין אמת אליבא דכ"ע אבל לדעת הכנ"הג דלא סמך הרא"ש אלא על אידך טעמא שכתוב השטר ע"ש יעקב כמדובר א"כ ס"ל דהרא"ש ז"ל פליג נמי בקונה סחורות ואע"פי שהרא"ש ז"ל בשאלה נקט לקח מעות וכו' קושטא קאי דסחורות הוו כדמסיק בתשובה ומסורת בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן. אלא שראיתי להרב גו"ר ז"ל בח"מ כלל ב' סי' א' שהביא לדברי מוהריק"ש ז"ל הללו וכתב שלא נראו בדעתו ומסיק ומ"מ הואיל וכבר הורה זקן לחייב בפשיטות את השותף הב' בעסק הסחורה דיינו שנחלוק עליו לדונם כהרא"ש וכו' אבל כהרמב"ם מסתמא שהרמב"ם ז"ל יסבור לחייב השותף בעסק הסחורה וכמש"ל לעיל וכו' דכל שיש רגלים לדבר שהעסק היה לצורך השות' ש"ד דחייל השעבוד גם על השותף הב' וכו' ויש להוסיף בה נופך ולומר בזה. דכיון דכל שכשנשתתפו אדעתא לקנות סחו' וכו' הרי כל מי שנתן להם סחורה בהקפה דעתו סומכת דחל שעבודיה גם על השו' השני אע"פי שלא נמצא בשעת המקח וכו' עכ"ל והיינו נמי לדעת הרמב"ם אבל לדעת הרא"ש לפי דעתו ז"ל דאין מקום חלות השעבוד על השותף השני כל שלא נמצא בשעת המקח ומדעתו וכן מתברר מדברי ה' מוהריט"ץ ז"ל בסי' קצ"ח שחלק על דברי ה' מוהרי"ב ממ"ש הרא"ש ז"ל באותה תשובה דסי' ג' דטען המלוה והלא שניכם שותפים בממונכם וכו' הרי שהדבר מפורסם וידוע לכל שהם שותפים בכל ממונם ובכל. עסקיהם ועכ"ז לא חייב הרא"ש ז"ל את השותף הב' ע"ש. נלע"ד דבנ"ד דמעיקרא דכבר נודע לו שיש עליהם חובות לזולת מדמי הסחורות שקונים בהקפה והזולת חייב להם כמ"ש בקונטראטו שביניהם ולפי הנשמע שהמתעסק במשא ומתן בחנויות הללו צריכים לקנות בהקפה כ"כ ולא יספיק להם מה שיטילו לכיס השות' ומוכרחים במעשיהם לקנות מהזולת בהקפה א"כ אמרינן בכ"הג כאלו הרשה המתעסק בחנות לקנות בהקפה ככל אשר יכשר בעיניו ושיחול שעבוד המוכרים על שניהם וגם יש לדחות ולומר דאפילו בכ"הג הרא"ש ז"ל פליג מ"מ האמת יורה דרכו. ועוד בה לחייב השותף השני ממ"ש הכנ"הג שם בסי' ע"ז אות כ"ג בהגהב"י ז"ל בשם הרב מוהר"י לבית לוי ז"ל שלא נחלקו הגדולים הללו אלא בשותפים ששניהם מתעסק בעסקי השותפות ושם שניהם מוזכר בכל השטרות אבל אם השותף הא' לבדו נושא ונותן וכל העסק ההוא על שמו לכ"ע משתעבד השותף השני עכ"ל וחזר הרב כנ"הג ז"ל ושנאה בתשו' בס' בעי חיי ח"א סי' ן' ולהלכה פסוקה בלי שום חולק ע"ש והרב אדרת אליהו סימן טו"ב כתב ע"ז שהוא דבר נאה ומתקבל ואין להשיב כלל וכו' כדרך כל באי עולם וכו' ובכן דיינינן להו כאלו הרשו זה לזה בפירוש ליקח בהקפה וכו' ע"ש שהאריך גם הרב בחי כהונה ז"ל ח"ב סימן ל"ה כתב וז"ל והנה גם שלא מצאנו דבר זה מפורש בשאר פוסקים מ"מ לא מצאנו להפך ע"ע שכן דן את הדין ואע"פי שהרב משאת משה ז"ל ח"ב סימן ל"א הביא דברי הרב מוהר"י לבית לוי ז"ל הללו ולא נתקררה דעתו מהם לא מפני זה נדחו דבריו אחר שהרב כנ"הג ז"ל קבעם להלכה בכניסתו וגם בתשו' והרב אדרת אליהו תלה להו כיפי וקלסם והרב בתי כהונה ז"ל העיד שלא מצא בשאר פוסקים להפך מאן חשיב לבטל דבריהם ואתה דע לך שכל מה שהוצרכתי להאריך בענין זה אע"ג דאנן בדידן בתריה דמרן ז"ל גרירנא ותסגי לן כשמתברר שהסחורה הלזו היא לצורך השותפות ומה גם כי הב"ח מודה שעדיין הסחורה בעין והיא מעין הסחורות הנמכרים בחנות הלזו דודאי משתעבד השותף השני אלא שמקובלני מב"ד של כת הקודמים נו"ן שנהגו לפסוק כמור"ם ז"ל היכא שכותב וכן נ"ל להורות בעבור זה ביררתי דיעות הפוסקים אפילו לס' מור"ם ז"ל ואת"ל דאיכא מאן דפליג כמדובר האיכא דעת מרן בב"י ובש"ע ומעתה קם דינא דמשתעבד השותף השני לב"ח: איברא דתנאי היה הדבר כשיודה השותף השני שהסחורה הלזו באה ונהייתה לחנות המתעסקים בה אבל אם הוא כופר ואומר שמעולם לא נכנסה הסחורה הלזו לתוך עסק השותפות פשיטא דפטיר ועטיר כמ"ש הטור שם וכן נמי אם טוען שכבר גבו דמי הסחורה ואת"ל שקניית הסחורה היא לזמנים מוגבלים ועדיין לא ניתנה פריעה דאכתי לא מטא זמנא מצי טעין דקנוניא היא בין השותף הקונה והב"ח כמ"ש בטוש"ע סי' צ"ג ס"ו סי"ג ועיין בסמ"ע סימן ע"ז סק"ט ובהש"ך שם וא"צ להאריך בזה כי כבר ביום שעמדו לפנינו לדין השותף הב' הודה שעדיין חייבים לזולת דמי הסחורה אלא שטוען שעדיין הסחורה בעין וגם כי יש די והותר בסחורות שבחנות כדי לפרוע לכל הב"ח פעמים שלש הודה ולא בוש אלא במה שטענו עליו הב"ח שהוא היו היה ונמצא בשעת קניית הסחורות והוא היה עושה וכותב החשבון שעל סכי המכירה כזה הכחיש כי לא היה ולא נמצא אמנם בידיעת הקנייה וסדר הפרעון ידע ידיעה נאמנה ותו לא מידו:

ואחר שביררנו שהשותף השני משתעבד לבעלי הסחורה אע"פי שלא נמצא בשעת הקנין לפי דבריו מעתה באנו למחלוקת אבוה העולם ראשון לציון בדברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מה' מלוה דין ט' הגדילו התערובות שהרב התרומות שער מ"ד ח"א סי' ב' סובר כדעת רבינו דמדמה להו לשנים שנעשו ערבים לאחר דגובה הב"ח מאיזה מהן שירצה וגריס בדברי רבינו ערבין ז"ל ושנים שערבו וכו' והטור סובר כן ג"כ בדעת רבינו לפי גירסתו אמנם ה"המ ז"ל שם גריס כגירסתנו וס"ל כדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאינם אלא ערבים בעלמא וקי"ל דאין נפרעין מן הערב תחלה וכ"ה דעת בעל העיטור ומדברי הירושלמי דקאמר ערבאין ואחראין ז"לז אין הכרע דמ"ס ערבן גרידא ומ"ס ערבן קבלן כמ"ש הרב התרו' שם ולשם כתב ששאל מאת רבו הרמב"ן והורה דאינם אלא ערבין בעלמא גם בדברי הרמב"ן ז"ל יש חילוף דיעות ואין כאן מקום להאריך. ואני מצאתי תשובה להרי"ף ז"ל סי' רס"ב שאחר שהביא דברי הירושלמי הללו כתב וז"ל כלומר מה שנמצא מהשותפים גובה ממנו הכל עכ"ל ובאמת שעדין סובל האריכות אלא שאין הפנאי מסכים לא ע"ט האס'ף דעת גדולי חקרי לב זיע"א ואנן בדידן בתריה דמרן ז"ל גרירנא וכבר בש"ע שם כתב דהוו כשנים שלוו מא' עכ"ל וכבר נת' שם בשנים שלוו מאחד דדין ערב יש להם עד שלא ימצא ממה לגבות מהראשון ע"ש בהסמ"ע ז"ל:

איברא בנ"ד שהשותף יושב במקום שאין היד שולטת בו מהלכות מלכים וחק נמוסיהם פשיטא לענ"ד דחשבינן ליה כמי שאין לו כיון שאינו יכול לכפותו לגבות ממנו מנתא דידיה וכן בקדש חזיתי להרשב"ץ ז"ל בח"א סי' רע"א ע"ש ופשיטא לענ"ד דנדון הרב ז"ל אפילו בדאית ליה נכסי דאי בדלית ליה תפ"ל בלא"ה דדינא הכי הוא דוק ותשכח אלא ודאי כיון שאין היד שולטת בו ומה גם כי החנות סוגרת ומסוגרת ע"י אילי הארץ מחמת הנוגשים וכ"ש דיד הגוים באמצע מכלל הב"ח פשיטא דלא רמינן עלייהו דב"ח להוי בדינא ודיינא עם ב"ב ושאינם בני ברית להציל את עצמו ועל דידיה דערב לפרוע להם קצבתם מדי ש"בש:

ולענין אם השותף אשני דוחהו בשומא אצל המטלטלים כמ"ש בסי' ק"א ס"ט ועיין מה שנחלקו בזה הסמ"ע והט"ז והסמ"ע כ' שבפרישה הוכיח בראיות לדבריו וכעת לא זכינו לאורו יען כי חסר מההדפסה כמ"ש שם:

ודע שאם טוען שאין לו מעות בעין מחרימין עליו ואז דוחהו אצל מטלטלים כמ"ש מרן שם ס"א וע"ש בסמ"ע ואם הוא אמור שיש לו מעות כופין אותו ליתן מעות כמ"ש הבע"הת ז"ל משם תשו' לקמאי כמ"ש בטור ש"ע שם ס"ו ע"ש ואע"פי שהטוש"ע כתבה בשם י"א לא אשכחן מאן דפליג ועיין כנ"הג אות ט' בהגהב"י האמנם אלם צדק דכתב מרן שם ס"ו דהמוכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל. דאנן סהדי שלא מכר לו הלה סחורתו אדעתא שיקבל מטלטלי אלא מעות והו"ל כאלו התנה בפירוש משא"כ הלואה דלהוצאה ניתנה ע"ש בסמ"ע ואע"פי שמרן בש"ע כתב דין זה שחידש הרשב"א ז"ל והעיד שכן הורו רבותיו כמ"ש בב"י בשם י"א לאו משום דאיכא מאן דפליג עליה דלא אשכחן לא בב"י ולא בד"מ אלא כל דבר שלא נמצא לשאר פוסקים כותב כהאי לישנא כמ"ש הסמ"ע ז"ל בכמה דוכתי וכ"ש דאחשיביה וכתב בלשון י"א ולא כתב ויש מי שאומר כמו שנתבאר בדברי האחרונים שמורי"ם הם לבני ישראל. סופא. דמלתא בהא סליקנא ובהא נחיתנא דיד הב"ח על העליונה. לגבות קצבתם מעות בעין מהשות' הב' אם יסכימו עמי אחי ורעי יושבי על מדין ומני ומנייהו יתקלס עלאה בס"ד:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה