ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
שי"ן · אות עג
שותפים שמעון ולוי אחים:
הוו עשו שותפות ביניהם וכתב שטר וד"ן אח"מ באו בפנינו שמעון ולוי אחים ואמ"ל היו עלינו עדים נאמנים וקנו ממנו בקש"ם בדל"ב וכתבו בכל לשון של זכות וייפוי כח ותנו ביד כל אחד ממנו לראיה ולזכות איך אנו מודי' בפניכם הודאה גמו' כמודה בפני בד"ח שברצו"ן הטוב הטלנו לכיס כל מה שתחת ידינו הן רב הן מעט ונשתתפנו שותפות גמורה בדין שות' תפיסת הבית בלי תוס' ומגרעת וכל מה שיזמין הש"ית לחצאין ואפילו מציאה בעלמא הכל הוא לאמצע בינותינו כנז' הן עסק רב הן מעט בין בים בין ביבשה כל מה שירויחו הרי הוא ביניהם כנז' כל זה היה בפנינו וכו' וקנינו וכו' ודלא כאסמכתא ודלא כט"ד ולא יפסל כח שטר זה כ"ז שהוא קיים וכו' והיה זה בפנינו בשנת התק"ז קודם שהלך שמעון ליוורנו יע"א וכו' עכ"ל:
והנה שמעון הלך לו לעיר ליוורנו ומליוורנו הלך לעיר אחרת ונשתקע שם והיה שולח פרקמטיאות ללוי אחיו ולפי ששמעון היה מרבה בהוצאות שלח לו אגרת לוי אחיו להוכיחו על ככה כדמוכח מאגרות אשר ביניהם ועוד אירע ביניהם הקפדות ואיבה ומשטימה אתגור"י אתגו"ר ועמד שמעון ושלח מורשה ללוי אחיו להפריד חבילת השות' ולחלוק כל הנמצא אתו ושהוא ג"כ בחלקות תשית את כל אשר יש לו ואז נכנסו מתווכי השלום וחזר המורשה למקומו ועדיין מחזיקין בחברת השות' ושולחין זה לזה מיני פרקמטיאות כמשפט הראשון ויהי כי ארכו הימים הלך לוי למקום אחיו שמעון אל מקום מנוחתו ואיתן מושבו להשיא בנו עם בת אחיו וכללא הוא דלית כתובה דלא רמו בה תגרא והאי תגרא דמיא לבדקא דמיא כיון דרווח רווח ובאו על סלע אך בחלקו"ת לחלוק השות' ועמדו בפני הב"ד והוציא לוי שטר השותפות הנז' וטען שמ' ששטר זה לא נכתב כהלכתו שלא נשתתפנו אלא באותה הליכה שהלכתי לעיר ליוורנו דוקא וכבר שלחתי לך חשבונך ע"ס פרוטה אחרונה ולשון השטר הכי מוכח שכתוב והיה זה קודם שהלך לעיר ליוורנו משתמען מלוהי שאין חלות שותפות אלא באותה הליכה דוקא אע"ג דהאי פירושא דחיקא הוא בלישנא דשטרא הלא זה הדבר דכלל מסור בידינו דיד בעל השטר על התחתו' ועוד טען שמעון הלא הודעתני מראש באגרות ששלחת לי שכתבתי ע"ז ב' שטרות א"כ שניהם פסולים וממילא נתבטלה השות' ולוי השב ישיב על ראשון ראשון שהשטר מקויים בחותמיו ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' ואעולה לא חתמי ועל שני שטרות שכתבתי לך יציבא מלתא דשטרא קמיית' ארכס לי וכתבו העדים שטר אחר ואכתי מופקד ביד סופרי ב"ד ואכתי לא בא לידי עד שמצאתי שטרא קמייתא וקרע הסופר שטר המחודש ועוד השב ישיב אמריו דל שטרא מהכא השות' אכתי בדוכתא קיימא דעיקר השות' בהטלת ממון בכיס תליא ואי אתה מודה שהטלנו בכיס מה שיש אתנו בעת ההיא ועוד איך יוכחש המוחש אי זיינך עלך ספרך אגבן מלוגמא דאגרתי פרקמטיאות המשולחים ביני ובינך מה הוא ועד בשחק דהשות' עודה נמשכת וממשמשת והולכת שהמורשה בא לחלוק עמי מה שהוא אצלי ועמדתי כנגדו בפני ב"ד ויצאתי לטעון שלא לחלוק מה שהוא תחת ידי עד שיחלוק בראש מה שהוא תחת ידו כדין חלוקת תפיסת הבית ועמדתי בפני הב"ד אני והמורשה ויצאתי זכאי בדיני יען כי שמעון הוא שתבע חלוקה ופוטר מים ראשית מדון וכשנעשה השלום חזר לאיתנו. הראשון לשלוח פרקמטיאות כמשפט הא' כל זה מורה באצבע דהאי פירושא דתלי בשטרא מלי דבוקי סריקי נינהו ונשאלתי משתי הכתות לחוות דעתי דעת הדיוט פחת'ת היא לא מעלה ולא מורדת ועזר משדי אשאלה:
זאת אשיב סהדי במרומים כי אלצוני ולחצוני ב והפצירו בי עד בוש והיתה הפצירה רבה ונקיטנא רשותא מבי מלבא מדין אבא למלכא עט"ר לי לראש לציצת הזהב בשמים ראש. הרב החסיד רבי אב"א נר"ו ועמו השר הגדול הנאמר שר האלף הרב המובהק דוד מלך נגר ובר נגר ד"ן ידין עמו ימים יאריכו שניהם מליאים הם הרהיבוני סבוני גם סבבוני ומשום דלא ליקום בלאו דלא יסור דחקתי עצמי לסדר המערכה מפומייהו דרבנן וסיעת מרחמיהון מפיהם תסתיים שמעתתא ותצא דינ"א אורה זו תורה ואומר עם קנ"י אנכי הרואה טענות לוי ועקימת שפתיו ברור מללו דכיון שהשטר מקויים בב"ד אוקמי גברי אחזקתייהו ואעולה לא חתמי ועל פתגם השטר שכתבו העדים כד אמ"ל לוי דאתרכס והעולה על רוחו של שמעון דשניהם יצאו לבית השריפה לא צדק במאמרו מרו חדא דכיון דנכתב והופקד ביד סופר מתא עד דאשתכח ליה לשטרא קמייתא מה טעם דנפסל לשטרא קמא למפרע האם נדונו כדין עד זומם דאיפליגו בה אביי ורבא ודאי דלא דמיא כלל ואפילו בעד זומם גופיה הא איפסיקא הלכתא כמ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל ובנ"ד לא אמרה אדם מעולם ועוד נחזי אנן עיקרא דהאי מלתא להתלמד למקום אחר:
ברם עיקר שרשוהי מקור נפתח פרק ג"פ דף ק"ע אהא דתנן התם מי שפרע מקצת חובו ר"י אומר יחליף ר"י אומר יכתוב שובר ואתמר אמר ר"ה אין הלכה לא כר"י ולא כר"י אלא ב"ד קורעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן הא' ודוקא ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא אבל עדים שעשו שליחותם אין חוזרים ועושין שליחו' והוו בה מדרב גופיה דאמר כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה א' ופירשב"ם שאם אמר להעדים אבד שטרי חוזרין וכותבין לו שטר אחר ואפילו אבד ממנו יו"ד פעמים חוזרים וכותבים לו ע"ע מדברי רבינו נלמוד דדוקא בדאמ"ל אבד שטרי אבל בלא"ה אין חוזרים וכותבים ולקמן יתבאר בס"ד ומוקמינן להך מלתא דרב בשטר מתנה או מכר שאין בזה אחריות:
ואית לן למיקם אטעמא דאמור רבנן עדים שעשו שליחותן אין חוזרים ועושין שליחות והנה רשב"ם ז"ל כתב דאין חוש"ל אחרת מי נתן להם כח זה ע"ע מכי עבוד שליחות פקע מנייהו תורת שליחות והו"ל כשאר אינשי דעלמא ומאן יהיב להו רשותו למכתב זמנא אחריתי וכן מתבאר בפרק התקבל דף פ"ג ע"ב גבי ההיא דהוו קרו לה נפאתה אזול סהדי כתוב תפאתה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב עשו עדים שליחותם ופירש"י ז"ל וז"ל עשו עדים שליחותם לגט אחד עשאן שלוחין ועדים והרי כתבו גט א' ואינם שלוחים עוד לחזור ולכתוב גט אחר עין רואה דברים אחדים שני נביאים מתנבאים ועדיין צריכים אנו למודעי דלפום ה"ט אפילו שטר מתנה ומכר שאין בהם אחריות לא מצו למכתב נהי דלא מטייא פסידא לאחריני הא מיהא דכיון דעשו שליחותם וכתבו שטרא קמייתא ויהבו ליה למקבל או לקונה פקע מנייהו תורת שליחות ומאן איהו דאהדר להו שליחות ורשב"ם ז"ל כתב לעולם אין כח בידם של עדים לחזור ולכתוב שטר אחר לגבות מהלקוחות. וכי קאמר רב בשטר מתנה שאין בו אחריות כיון שהכל יודעים שנתן לו השדה למה לא יכתבו לו שטר מתנה להיות בידו לעדות דתיקו ארעא בידיה עכ"ל ואכתי לא אפרוק דכיון דכל עיקר מטרין לא הו"ל אלא משום דלשליחות חד שוייה ולא. הדר שוייה שליח זמנא אחריני היכי מצי למכתב שטרא אחרינא ובשלמא אי תלי טעמא משום דמטי פסידא לאחריני ושאני ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא משני שפיר היכא דלא גבי ביה מלקוחות חוזרים וכותבין וע"ש אבל מאי דיהיב טעמא דהיאך. חוזרים ועושין שליחות אחרת וכו' א"כ מ"ל שט"ח. מ"ל שטר מתנה. איברא דתו איכא למידק דבהא דקאמר רב כותבין אפילו עשרה שטרות פירשב"ם ז"ל דאבד השטר מיד הלוקח בתאד יהבו ליה ניהליה סהדי ואלו גבי גט בעי רבה למימר אפילו מיד העדים קרינן בהו עדים שע"ש ותו לא מצו למכתב גיטא אחרינא ורב נחמן נמי לא פליג עליה אלא באבד מקמי דאתא לידה משום דלאו למכתב ולאנח בכיסייהו קאמ"ל אלא כתבו ויהבו לה קאמר להו אלא מכי מטא גיטא לידה מודה ואזיל דאין חוזרין וכותבים גיטא אחרינא דכבר עשו שליחו' וכ"ת גיטא היכי משכחת לה דאתרכס לה ואכתי בעיא דלכתוב לה גיטא אחרינא דמיד דיהבו לה גיטא מתגרשה לאלתר ומאי בעייא גבי דגיטא הא ודאי לאו מילתא דאכתי בעיא גיטא בידה לאתנסבא לגברא כיון דהוחזקה בא"א והו"ל כשטר מכר ומתנה דליבעו ליה דתיקום ארעא בידייהו ה"נ בעיא גיטא בידה דמידע ידעי דפנויה היא ואמאי אין חוזרים וכותבים וכד דייקנא אשכחן. דגבי גט נמי חיישינן לדררא דממונא דדילמא כבר גבתה כתובתה וקרעו ליה לגיטא ואזלי גבי סהדי ואמ"ל גיטא אתרכיס לי וכתבי לה והדרא גביא מהבעל כתו' כאותה ששנינו הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה:
ואתה דע לך כמה שיטות נאמרו בשמועה זו ועיין במציעא דף ח"י אהא דאמרי' הטוען לאחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וע"ש בה' המאור ובהרמב"ן ז"ל בס' המלחמות וכבר עמדתי בעניי והניפותי ידי יד כהה בחמלת ה' עלי ועיין בטוש"ע א"הע סי' קנ"ג ע"ש א"כ הו"ל גט וש"ח כחדא שריין דכל היכא דאיכא למיחש ללתא דדררא דממונא שפיר קרינן בהו ע"ש ואין חוזרים וע"ש איברא דחזיתיה להרדב"ז ז"ל בראשו' סי' פ"ה שכתב משם הריטב"א ז"ל דאם נאבד הגט מיד האשה והיא רוצה ראיה להנשא אין כותבין לה גט אחר ונותנין לה אע"ג דא"ל ממ"נ אם הגט הא' פסול לא ע"ש ואם הגט הא' כשר כבר היא מגורשת ומאי פסידא איכא אפי"ה אין כותבין ונותנין לה גט אחר דכיון דכבר עשו שליחותן הו"ל עדות שקר הא למה זה דומה לעדים שראו פ' גירש את אשתו והלכו והעידו שמת בעלה או איפכא דהא עברי על לא תענה ברעך ע"ש ועל מדבר שקר תרחק עכ"ל ובאמת דהדמיון דמייתי הרב אין הדמיון עולה יפה דבעדי גט ואמר מת מכשרה לכהן או להפך אוסרה לכהן אלא דקשה לע"ד אמאי אצטריך לכל הני טצדקי ולא קייהיב טעמא בפשיטות משו' דחיישי' דפרעה לכתובה וקרעא לגיטא והדרא גבייא בהאי גיטא וכדכתי' קושטא קאי דצריך למיקם אדעתיה דהריטב"א ז"ל בהאי סוגייא ופלוגתייהו דהרב המאור והרמב"ן ורבנן דקיימי בשטתייהו ודעת הריטב"א ז"ל כמאן אזלא ועוד איכא למידק להאי טעמא דכ' ז"ל א"כ שטר מתנה ומכר נמי לא לכתיבו דקא מסהדי במאי דכבר יהיב וזבין וקאי מדבר שקר תרחק ולא יכולתי להלום ולחלק בין דין לדין:
ועדיין צריכים אנו למודעי לפום האי טעמא דאמור רבנן דעדים שע"ש אין חוזרים ועושין שליחותם משום דלחד זמנא שוינהו שלוחים ומכי עבוד שליחות פקעא מנייהו הורמנא דשליחות איכא למגמר מינה לדינא דאפילו עדי השטר גופייהו הן הן עדים שנאבד או נשרף מיד המלוה המה יביטו יראו אפי"ה אינם יכולים לחזור ולכתוב לו שטרא אחרינא והכי ריהטא סוגייא דפרק הגוזל דף צ"ח אהא דקאמר התם השורף שטרו של חבירו דפריך תלמודא ה"ד אי איכא סהדי דידעי מאי דכתיב בגויה לכתבו ליה שטרא מעליא וכו' דמשמע דלית ליה תקנתא אלא דאי איכא סהדי אחריני דידעי מ"ד בגויה מדלא פריך אי איתנהו לסהדי דשטרא ליהדרו ולכתבו ליה שטרא אחרינא וע"ש בתוס' והרא"ש ז"ל:
וראיתי במקובצת לשם שהביא משם הרשב"א ז"ל דאית דגרסי הכי ומפרשי לה דסהדי דשטרא ליתו קמי ב"ד ולימרו סהדותייהו אבל אינהו גופייהו לא מצו למכתב תו שטרא אחרינא ע"ש ונ"מ דבדוכתא דליכא ב"ד אפילו לדידן דקי"ל השורף שטרו של חבירו חייב ואיתנהו לסהדי דשטרא לא מצו למגבי' מניה אבל ה' המאירי ז"ל כתב שם משם ה"ג הפוסקים דשרא להו מרייהו לסהדי למכתב שטרא אחרינא וגבי מהלוה והשורף פטיר ועטיר והביא דעת האוסרים משום דכבר עשו שליחו' וחלק עליהם ע"ש וכן מצאתי לרשב"ם ז"ל שם דף קס"ח ע"ב אהא דאמרינן התם ת"ר הרי שבא ואמר אבד שט"ח אע"פי שאמרו עדים אנחנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כות' לו את השטר וכתב רשב"ם ז"ל אבד שטר וכו' וכגון שאין לו עדים שאבד ממנו עכ"ל עין רואה דפשיטא ליה דהיכא דאיכא סהדי דידעי דאבד השטר דסהדי גופייהו אינהו הדרי וכתבי ליה שטרא אחרונא ואע"ג דלא קי"ל דנאבד אלא על מימר סהדייא ודבר זה אין הדעת הולמתו ותו קשה ליפלוג וליתני בשטר הלואות גופייהו בד"א כשאין לו עדים שאבד ממנו אבל יש לו עדים שאבד ממנו הרי אלו כותבין ותו איכא למידק דבד"ה בשטר וכו' כתב ושמא לא אבד הראשון א"נ חזר ומצאו וטורף וחוזר וטורף עכ"ל דאי חיישינן להא א"כ אע"ג דאיכא סהדי דאבד אמאי כותבין לו הא אית לן למיחש דילמא הדר משכח ליה וטריף והדר טריף וראיתי להתוס' שם דף קע"א בד"ה כותבין וכו' דק"ל למאי דסא"ד דמיירי אפילו ביש בהו אחריות וקשה מדאמרינן לעיל אבל בשטר מק"ומ כותבין חוץ מאחריות שבו ולא ניחא להו למימר דכי היכי דפליג רב אתנאי דמתני' התם ה"נ פליג אבריי' דרב תנא הוא ופליג כמ"ש רשב"ם ז"ל שם ותי' דלעיל הכי פי' דהוא אמר אבד שט"ח וחיישינן דילמא טריף והדר טריף אבל הכא בידוע לנו שנאבד או ראינוהו שנשרף עכ"ל והכי דייק לישנא דברייתא דקתני הכי הרי שבא ואמר אבד שט"ח למימרא דהוא דקאמר הכי ולפי"ז דעת המק' דר"נ דאמר עדים שע"ש אין חוזרים וע"ש אפילו בידוע לנו שנאבד או ראינוהו שנשרף אינם חוזרים וכותבין שטרא אחרינא וכדוקיין וכי משני אידך דרב מיירי בשטר שאין בו אחריו' תו לא איצטריך למימר דאיירי בידוע לנו שנאבד או ראינוהו שנשרף אלא באומר אבד שטרי כותבין לו וכהך דת"ר הכא ואמר אבד שטרי וכו' אבל בשטרי הלואות ובידוע לנו שנאבד או שראינוהו שנשרף אם כותבים לו שטרא אחרינא או לא לא נתבאר בדבריהם להיכן דעתם נוטה אי ס"ל כדעת הרשב"א ז"ל דאסור או כדעת ה' המאירי ז"ל דס"ל דשפיר מצו למכתב כדכתי' לעיל משם המקו' בב"ק אמנם רשב"ם דמוקי להך ברייתא דאין לו עדים וכדמוכחא לישנא דברייתא וכרדייקנא וברישא קתני תנא בשטר הלואות משמע דס"ל כדעת ה' המאירי ז"ל וכן ממ"ש ושמא לא אבד ממנו דמש' הא ידוע שנאבד ממנו. כותבים לו שטר אחר וכן ממ"ש דילמא ימצא אח"ך נראה דאם לא ימצא כותבים לו וכן יש לצרף לזה דעת התוס' דממ"ש דלעיל ח"פ דהוא אמר אבד וכו' מוכח' דלמאי דמשני נמי אכתי הך פירושא קאי דבשטר הלואה ושטר מקח וממכר שיש בהן אחריות כל שלא ידענו שנאבד או שראינוהו שנשרף אין כותבין וכשאין בהם אחריות כותבין. וכדעת הרב המאירי וכדמוכחא לישנא דבריי' ומצאתי בפסקי התוס' שם סי' שס"ט כתוב לאמר אין כותבין שטר על שדה אחת אם לא שידוע שאבד הא' דין זה בגמרא עכ"ל ונראה דלא קמיירי אלא דוקא בשטר שיש בו אחריות דבאין בו אחריות כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת אלא פשיטא כשיש בו אחריות וטעמא כשאין ידוע דאבד אבל ידוע שאבד כותבין ועל שטר מק"ומ שיש בו אחריות אין כותבין דבכלהו איכא למיחש דילמא מטייא פסידא כהאי דאמר:
וחזיתיה להרא"ש ז"ל בתשו' כלל ס"ח סימן ל"א דפסיק ותני והא דאין כותבין בשטר הלואות היינו כשאין ידוע לעדים אבל כשידוע לעדים שאבד כותבין לו שטר אחר כמו בשטר מק"ומ ולא אמרינן עשו עדים שליחותן עכ"ל דעת עליון כדעת הרב המאירי ולפום דוקיין גם רשב"ם ותוס' מבעלי סברא זו ומעדותו של ה' מאירי ז"ל שגדולי פוסקי ה"ג כ"כ אלא שדברי הרב המאירי ז"ל קיימי על השורף שט"ח של חבירו דכיון דנשרף בפניהם תו ליכא למיחש דילמא הדר משכח ליה וגבי ביה זמנא אחריתי אבל לשון רשב"ם והרא"ש ז"ל דנקטו לישנא דאבד בעדים אכתי לא איפרוק דהא איכא למיחש דהדר משכח ליה וכמ"ש רשב"ם ז"ל גופיה והתוס' כתבו ביודעים שנאבד או ראינוהו שנשרף משמע מדבריהם כמות זה כן זה ובודאי דלא ראי זה כראי זה וברפ"ב דכתו' דף י"ו אהא דתניא אבדה כתובתה פריך וניחוש דילמא מפקא לה וגביא ומשני מאי אבדה באור ע"ש בפירש"י אלמא דבאבדה אכתי איכא למיחש דילמא משכחת לה ומפקא וגבייא עיין במקו' לשם לכן נלע"ד דבאומר אבד הוא דאיכא למיחש דילמא הדר משכח לשט"ח או האשה לכתובתה אבל כשידוע לעדים שנאבד היא אבידה שאינה מתבקשת עוד דומיא שראינוהו שנשרף וברייתא דפ' האשה שנתארמלה ופ' גט פשוט מיירי דטוענין כן ולא בהעדאת עדים כמ"ש רשב"ם ז"ל אבל בהעדאת עדים לא משכחת לה שיעידו שאבד אם לא ידעו בבירור גמור שאבד זכרו מן העולם ומ"ש הרא"ש ז"ל ואם ידעו העדים שנאבד כותבין היינו ידיעה ברורה שנאבד מן העולם ואפי' הוא אומר כן או היא אומרת כן אינם נאמנים דאכתי איכא למיחש דמשקרי אבל בהעדאת עדים מהני וזהו שדקדקו התוס' בדבריהם דגבי נאבד כתבו שידעו שנאבד וגבי נשרף כתבו ראינוהו שנשרף ר"ל ידעו נאמנה דנאבד לגמרי ונתברר להם דתו ליכא למיחש דילמא משכח ליה אבל גבי נשרף דאינו תלוי בידיעה נקטו לשון ראינוהו:
וחזי הוית להרא"ש ז"ל בתשו' כלל צ"ד סי' ה' דאייתי להא דת"ר הרי שבא ואמר אבד שטרי וכו' ומה שפי' רשב"ם ז"ל ועדים אין לו ודייק מניה הא אם יש לו עדים שאבד ממנו היו כותבין לו ולא חיישי' שמא ימצאנו ויגבה בו וכו' עכ"ל וכדוקיין תלי"ת והדר ק"ל מהך דכתו' כדוקיין ובאבדה באור ובעדים וכתב דרשב"ם דקדק מלשון הברייתא וכדדייקנא בעניו' ומסיק ולפי הדקדוק יש לפרש מאי אבד אבד באור ונראה שדעתו ז"ל מסכמת לדעת רשב"ם ז"ל בזה דהכא דאיכא עדי שריפה או שידעו ונתברר להם שנאבד מן העולם דומיא דנשרף חוזרין. וכותבים כמ"ש בשאלה שבכלל ס"ח וכ"כ השל"הג משם הרא"ש ז"ל דאם עדי השטר או דשריפה כותבין לו כדאיתא. בפרק גט פשוט וכדפרישית בעניו' כי היכי דלא ליסתרו דברי הרא"ש ז"ל אהדדי וסוגייא דכתובות:
ומעתה דעת רשב"ם ותוס' וה' המאירי והרא"ש כחדא שריין שכל שעדי השטר נתברר להם ברור אמתי שנאבד השטר מן העולם אבידה דלא הדרא וכ"ש אם ראוהו שנשרף חוזרין וכותבין לו שטרא אחרינא ולא אמרינן בכ"הג עדים שע"ש וכו' אבל דעת הרשב"א ז"ל הובא במקו' בד"ה. דמיירי בנשרף קמי סהדי ואפי"ה ס"ל דאינן חוזרים. וכותבים וכן מצאתי להרמ"ה ז"ל בחידושיו בפרק גט פשוט סס"י ק' דף רס"ב ע"ב בד"ה ושמעי' וכו' שכתב וז"ל אבל שטרא דאית ביה אחריות נכסי דלית להו רשותא למכתב אלא ברשותיה דעדים שעשו שליחותן אינם חוזרי' ועושין שליחותן דלחד זמנא שוינהו שלוחין לטפי לא שוינהו שלוחין וכו' ואפילו היכא דאיקרע שטרא קמא דלית ליה פסידא וכו' דלחד זמנא שוינהו שלוחין לתרי לא שוינהו שלוחין עכ"ל דעת עליון אע"פי שהעדים ראו וידעו שנקרע השטר קמא אינן חוזרים וכותבין כיון דמעיקרא לית להו רשותא למכתב אלא ברשות וכן נראה שהיא דעת הראב"ד ז"ל הובאה בשיירי המקובצת לשם וז"ל ולא והא אמר רב כותבין אפי' עשר שטרות על שדה א' פירוש אם ראו שנשרפו הראשונים וכו' אמר רב יוסף בשטר מתנה דלית בהו אחריות וכו' עכ"ל אלמא דבשטרי הלואות אע"פי שראו שנשרפו הראשונים שונים אינם חוזרין וכותבים וכדייהיב טעמא הרמ"ה ז"ל וכן יש לדקדק מדברי הרא"ם ז"ל המובא לשם דאיהו ז"ל נמי הכי ס"ל וכן מתברר מדברי הנמק"י ז"ל מדייהיב טעמא מכיון דקנו מידיה באחריות לא היה דעתו אלא לשטר אחד ולאותו שטר בלבד עשאו שליח עכ"ל וקרובים דבריו לדברי הרמ"ה ז"ל ועיין בחידושי הרמב"ן לשם:
והנה הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מה' מלוה דין יו"ד כתב לפיכך וכו' א"כ מי שיאבד לו שטר המכר ועדיו קיימין כיצד יעשה יכתוב שטר ב' וכו' בשט"ח אינו כן אע"פי שעדיו קיימין וקנו מידו וחזר בשעתו ואמר וכו' אבד או נשרף אין כותבין לו שטר ב' וכו' עכ"ל מדנקט כלישנא דבריי' דאמר ההוא שאבד או נשרף משמע בדלית ליה סהדי אלא הוא ניהו דקא' הכי וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' דכלל צ"ד א"כ דון מינה בדאיכא עדים דנשרף שפיר כותבין לו ולפום מאי דטעים משום דחיישינן דילמא פרעיה אפילו נשרף באפי סהדי דשטר אין כותבין וכן נתבאר בדבריו לקמא דאפילו נמחק בפני עדים של שטר ע"ש ולא משום דעשו שליחותן ואכתי איכא למשמע מינה דאי סהדי לא וזה ידם מידו משעה שכתב השטר עד שנשרף דתו ליכא למיחש לפירעון מצו למכתב ליה שטרא אחרינא ואלו לטעמא דיהיב הרמ"ה ז"ל אפי' בכ"הג אין כותבין וכן לטעם דכתב הנמק"י ז"ל הרי הוא כמבואר ותלמודא דנקט לטעמא דדילמא טריף והדר טריף ולא משום דחיישינן דילמא פרעיה כמ"ש הרמב"ם ז"ל משום דבעי למימר דאפילו ברשות מוכר לא כתבי דחיישינן לקנונייא ולקמן יתבאר באר היטב בס"ד:
וקול הטו"ר נשמע בסי' מ"א דנלמד מדברי אביו הרא"ש ז"ל כגון שידוע לעדים שאבד ובתשו' אחרת כתב אפילו נאבד בעדים אין כותבין לו דחיישינן שמא ימצאנו עכ"ל לאו למימרא דס"ל במלי דאבוה ז"ל דסתראי נינהו אלא ה"ק שידעו שנאבד אבידה גמורה כגון ההיא דנמחק וביאר עליה בתשו' אחרת דאפילו יש עדים שנאבד בשאר אבידה דעלמא אין כותבין דחיישי' שמא ימצאנו אלא א"כ מעידים עליו שנשרף או אבידה גמורה כגון שנקרע וכיוצא דמ"ל נאבד ע"י שריפה או ע"י מלתא אחרינא דכל דליכא למיחש לשמא הדר משכח ליה דאי חיישינן לפירעון כי נשרף נמי הוי אכתי איכא למימר דשטר פריעא הוא ומשהה ליה גביה משום פשיטי דספרא. ואחר כ"ז מצאתי לה' פרישה ז"ל שבפי' בדעת הטור ז"ל כדכתי' ושבתשובה אחרת פירש דבריו והתימה אמאי הטור לא העלה תשו' דכלל ס"ח ולפרשה ע"ד מאי דכתי' גם הרב"ח ז"ל פירש כן ות"ל שכיונתי לדעת גדולים חקרי לב ומרן ז"ל בב"י אחר שהביא דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל אפילו נמחק בפניהם ונשרף ונאבד מן העולם אין חוזרים וכותבים בשטר הלואה כמ"ש רי"ו נ"ד א"ד וטעמא טעים דכבר עשו שליחותם ע"ז כתב דאין זה דעת הרא"ש בכלל ס"ח דלדידיה היכא שנשרף בפניהם או בידוע לעדים שנאבד מן העולם חוזרים וכותבין וכדברירנא בעניותין. אמור מעתה שקטה ג"כ שאגת אריה מוהר"א ששון ז"ל סי' ס"ו וחמ'ה תמ'ה יקרא ע"ד הרא"ש ז"ל מסו' הגמרא ולא ירד לחלק בידיעת אבידת השטר בין נאבד אבידה דעלמא לנאבד מן העולם כמו שנאמר ובמאי דכתיבנא ניחא ג"כ מ"ש הטור רי"סי שפ"ו שאם יש עדים שיודעין וכו' יעשו למלוה שטר אחר דק' דעדים עצמן היכי מצו למכתב ליה שטרא אחרינא וכמו כן הקשה ה' מוהרש"ח ז"ל בספר בני שמואל ז"ל בביאורו ונדחק לפרש דר"ל ע"י ב"ד וכמו שצדד הרב מוהר"א ששון ז"ל ולפום מאי דכתי' לק"מ דכיון דנשרף ונאבד מן העולם מצו סהדי למכתב ליה שטרא אחרינא וכמ"ש הטור שם ואביו הרא"ש ז"ל וזה לך האות דהטור ז"ל קאי על עדי השטר עצמן דאי אעדים דעלמא דידעי מ"ד בגויה אכתי לא מצו למכתב אלא שיעידו על חתימת עידי השטר כמו שכ' הפוסקים ז"ל דאיתנהו במקובצת לשם:
אפס כי עז מה שראיתי לה' פרישה ובסמ"ע דפירשו בדברי הטור דר"ל העדים באים ומעידים בפני הב"ד וב"ד כותבים ודבריו הללו קרובים למ"ש בסי' מ"א וכדכתי' ונראה דשמיע ליה לרב ז"ל דהטור ז"ל לאו בעדי דשטר מיירי אלא בעדים דידעי מאי דכתיב בגויה וכלישנא דתלמודא וכנגד אביו הרא"ש ז"ל אהא כת' דע"י ב"ד ולא ביאר הקיום דקי"ל בהך חתימות שבשטר וא"הנ אי איתנהו לסהדי דשטרא וחזו ליה דנשרף מצו למכתב ליה שטרא אחרינא אלא דהטור ז"ל סרכיה דש"ס נקיט ואזיל והרמ"ה ז"ל הובא במקובצת לשם כ' מסקנא היכא דאיכא עדים דידעי מאי דכתיב בשטר וידעי דמקויים הוו כות' ליה שטרא אחרינא ולא זכר שר ע"י ב"ד דוקא. גם ה' לחם רב ז"ל סי' רכ"ח נשאל כנדון שנשאל עליו ה' מוהר"א ששון ז"ל ופירש דברי הטור דרי"סי שפ"ו כדתרגמוה סבי דע"י ב"ד קאמר אבל מה שרצה לפרש בדברי הטור דסי' מ"א שכתב ובתשו' אחרת כתב וכו' שהוא לסתור פירוש הקודם קושטא קאי דכך עלה במחשבה והדרי בי מכמה אנפי חדא דהכי הול"ל אמנם בתשובה אחרת כ' ועוד דאין זה משפט והרגל לשון כנודע והאחרון הכביד שלא נרגש הטור ז"ל מתשו' דכלל ס"ח שהביאה מרן הב"י ז"ל כמדובר והרב ז"ל נלאה ליישב ולא עלתה בידו והטור לא חלי ולא מרגיש אלו דברי בן תימ"א והרב מוהרח"ש שם דף ס"ג ע"ב כתב לישב ולחלק באופן ידיעת האבידה כדכתי' וכתב שזה דוחק וכבר נתבאר דה' פרישה והרב"ח ז"ל נחה דעתו בזה ומה שהקשה עוד מסוגייא דפ' גט פשוט וכדק"ל למוהר"ש שם ועלה על דעתו לומר דרב הוא דס"ל ולא קי"ל כוותיה ע"ש אחה"ר אין זה מתקבל ובפרק התקבל דף ס"ג שקיל וטרי תלמודא בהא דעשו עדים שליחותם נהי דר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אמרה הא מיהא לא אפליגו עליה בעיקר דינא ומודו דאכתי גיטא מעלייא הוא ותו לא מצו למכתב גיטא אחרינא דעדים שעשו שליחותן אין וכו' ותו דהרמ"ה בחידושיו ריש פרק ג"פ סי' ק"א הוכיח במישור דבהא. קי"ל כרב ע"ש בד"ה ושמעינן וכו' ושמועות הרמ"ה שגורות בפה הטור והרא"ש אביו ז"ל כנודע וא"א דפליג עליה לא הוה שתיק ולא מייתי לסברת הרמ"ה ז"ל ולפלוג עליה וה' כנ"הג ז"ל שם באות י"ט בהג"הט הסכים לחלק בין אבר לנאבד ע"ש:
איברא דאכתי איכא למידק בתשו' הרא' ש ז"ל דכלל צ"ד דמפרש לדעת רשב"ם ז"ל מאי אבד באור כדאוקמה להך ברייתא דכתו' דא"ה היכי קאמר רשב"ם ז"ל חיישינן דילמא הדר ומשכח ליה דאחר שאבד באור מהיכא תיתי דמשכח ליה וכמו שכתב ה' גד"ת ז"ל שער ז"ן ע"ש ולענ"ד לק"מ דהוא שאומר שאבד באור ואנן לא ידעינן ודילמא לא אבד כלל וא"נ אבד לא אבד באור אלא דאבד ממנו ואיכא למיחש דילמא הדר משכח ליה ודייק מינה רשב"ם דדוקא באומר הוא ואין לו עדים שאבד באור אבל אם יש עדים שאבד באור וכדברירנא כותבין ובהגה שבטור הקשה על הרא"ש ז"ל בכלל ס"ח מחדושיו דפרק גט פשוט וכדק"ל לרבוותא ז"ל ותירץ דמזמן שני קאמר ע"ע ולא הבינותי דכיון דטעמא הוי משום דעדים שעשו שליחותם וכו' מה לי מזמן א' ומ"ל מזמן ב' ובמחליף דהוא מדעת הלוה הוא וליכא מ"ד הכי וצופה הייתי לה' מש"ל ז"ל בפכ"ג מה' מלוה דין י"ב שגם הוא נתעורר בתשו' דכלל ס"ח וניחא ליה כשאין בהם אחריות: