אור ברסלב
ספר משכנות הרועים שי"ן › אות נד

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

שי"ן · אות נד

אות נג

שבועה א ספ"ק בידי בגוי שתבע מישראל שחייב לו מנה והישראל הודה בחמשים וכפר בחמשים דבכ"הג בישראל עם ישראל חייב שבועה דאורייתא כמ"ש בסי' ע"ה ופ"ז ע"ש אי דיינינן הכי בתובע גוי את ישראל או"ד שבועה דאורייתא לישראל נאמרה ולא לבני נח:

זאת אשיב מודעת זאת דבדיני ההקנאות כללא כייל הרי"ף. ז"ל דכל דבר שקניינו מן התורה ישראל וגוי שוים הם אבל דבר שקניינו מדבריהם לישראל נאמרה ולא לב"נ לא עשה כן לכל גוי וכבר רמזתי זה במע' אות ג' בדיני גוי סימן טו"ב ע"ש ומכאן הוק' לענ"ד ממ"ש רבינו בפ"ט מה' זכייה דין יו"ד ופסקו מרן ז"ל סי' רנ"ו וז"ל אבל שכ"מ שצוה ליתן. מנכסיו לגוי אין שומעין לו שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו עכ"ל דלמ"ל ה"ט:

תפ"ל דאין דבריו קיימין לגבי הגוי ולא קנה דמתנת שכ"מ מדרבנן היא ועיין ריש סי' ר"ן שנתבאר שם וכיון דמדרבנן היא לישראל לאמרה ולא לב"נ ואם נפשך לומר הא קמ"ל דאע"ג דעביד ליה:

קנין סודר וליפות כחו אפי"ה אין שומעין לו משום לתא דאיסו' אכתי לא אפרוק מחולשא דפלוגתא דרבוותא אי קנין סודר מדאורייתא או מדרבנן וכבר. רמזתי זה. במע' אות ק'י ק' כ"ו ואפשר דהא קמ"ל אע"ג דהיורשים ניחא להו לקיים דברי המת אע"ג דמדינא פטורי אפי"ה אסור לקיים דבריו א"נ כיון דטעמא דמתנת. ש"מ דהקילו בה רבנן משום תקנתא דידיה שלא תטרף דעתו עליו א"כ מ"ל ישראל מ"ל גוי כיון דבתר דידיה דשכ"מ מהדרי רבנן לשלא תטרף דעתו הילכך אי לאו משום איסורא שומעין לו אע"ג דלא הוי אלא מדרבנן דשכ"מ ניחא ליה לשיתקיימו דבריו זה נראה לע"ד כונתו ועיין לה' כנ"הג ז"ל שם בסי' רנ"ו מ"ש בזה ואינו מעניינינו ע"ש: לדאתן עלה אי מדמינן שבועות להקנאות אף אנו. נאמר. כיון דשבועת מודה מקצת דאורייתא לזה ולזה נאמרה כדבר האמור וכן יש להוכיח ממ"ש רבינו בהלכות טוען אחר שהביא החלוקות שנשבעין עליהם מן התורה אח"כ כתב ברפ"ה דאלו אין נשבעין עליהם מן התורה הקרקעות וכו' ההקדשות וכו' ע"ש ואלו נכסי גוי לא מיעט דאין נשבעין ש"מ כיון דמדאורייתא היא לא שני לן בין תובע גוי או תובע ישראל ודיני שבועות והקנאות בהדדי נינהו ויש לחקור כיון דשבועת מודה מקצת מכי הוא זה האמור בפ' שומרים גמרינן לה והיינו משום דעירוב פרשיות שנו כאן ועיין בהגוזל דקי"ז ובפ' שומרים כתיב רעהו ודרשינן מניה למעוטי הקדש וה"נ למעוטי גוי דלאו רעהו הוא וכמו שדרשו במכילתא רעהו ולא של הקדש רעהו ולא של אחרים ע"ש ור"ל של גוים דכהאי לישנא איתא בפ' כל שעה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ע"ש ורבינו בפ"ב מה' שכירות מיעט הקדש ונכסי גוי וכ' הרב המגיד ז"ל ופשוט הוא וכמבואר במכילתא עכ"ל א"כ מה"ט גופיה נמעיט נמי שבועה במודה במקצת כיון דעירוב פרשיות שנו כאן ובפ' ארבעה וה' דף ל"ח אהא דתנן התם שור של ישראל שנגח שור טל גוי פטור ושל גוי שנגח של ישראל חייב והוינן בה מה נפשך אי רעהו דוקא ומשו"ה דידן בדידהו פטור א"כ דידהו בדידן נמי נפטור מה"ט דרעהו ולא של גוי כיון דרעהו דוקא ואי רעהו לאו דוקא דידן בדידהו נמי לחייב ואיכא למידק כיון דגבי הקדש ממעטי' מרעהו דע"כ רעהו דוקא ה"נ ממעטי' גוי כי היכי דגבי שומרים ממעטי' הקדש וגוי כדאיתא התם ובמכילתא כדאמרן וכן גבי תשלומי כפל לימעוט הקדש ונכסי גוי מדכתיב רעהו כמ"ש רבינו ברפ"ב מה' גניבה ע"ש וכתב ה"ה ז"ל דזה פשוט דרעהו אמר רחמנא ע"ש:

וראיתי במקובצת לשם דק"ל בפשיטות דפשי' דרעהו דוקא מדמיעט הקדש ותי' ה"מ לענין הקדש דאינו בכלל הדיוט אבל גוי כיון דהדיוט הוא שפיר מקרי רעהו ע"ש עכ"ל ולפי"ז רעהו לאו דוקא וה"ט דלפום מאי דמצדד השתא דרעהו לאו דוקא ור"ל לגבי נכרי כיון דהדיוט מקרי שפיר רעהו מה יענה למה שדרשו במכילתא רעהו ולא הקדש ולא אחרים אלמא אע"ג דהדיוט הוא לא מקרי רעהו זאת היתה לו לה' שכתב בפ"ב דגניבה שם וכיון דאמעיט הקדש ה"נ אמעיט גוי והכי אמרי' בעלמא ופשוט הוא עכ"ל והנה. במאי דמשני תלמודא ראה ויתר התיר ממונם לישראל וכו' צ"לד או טעמא דפיטורא קייהיב דראה ויתר אהני דלא לשלם להו דמי נזק בהמתם אבל להוציא מהם דהיינו דידהו בדידן מדינא חייבים דרעהו דהכא לאו דוקא דגוי נמי כיון דהדיוט הוא שפי' מקרי רעהו או דילמא טעמא דחיובא קא יהיב אבל. דידן בדידהו פשיטא דפטור דרעהו אמר רחמנא ולא גוי ואהני האי טעמא דראה ויתר אפילו לאפוקי ממונא מנייהו ולא להפקעת ממונם גרידא ומדברי התוס' ז"ל שכ' וז"ל ומשמע דדוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם וכו' עכ"ל מוכח דס"ל דלא אהני האי טעמא דראה ויתר אלא לאפוקי חיובא מעל ישראל ולא לאפוקי וטעמא דדידהו בדידן דחייב משום דכיון דגוי בכלל הדיוט קרינן ביה רעהו ומדינא חייבים וכ"מ במקו' לשם שכ' וז"ל לעולם נכרי שפיר איתיה בכלל רעהו מיהו אתא קרא דראה ויקר ממונם לישראל עכ"ל ולפי"ז הדרא קושיין לדוכתה דלדעת התוס' והמקו' דלמסקנא דגמרא דגוי איתיה בכלל רעהו שפיר ובמכילתא ממעט מרעהו דגבי שומרים הקדש ונכרי כהדדי נינהו ונ"מ טובא דלפ"ד התוס' והמקו'. דידן בדידהו חייבים אלא משום שלא קיימו ז' מצות הותר ממונם ומעתה נובין ונדון אם האומות מקיימין ז' מצות או לא לעולם הישראל פטור ובלא"ה א"ל נמי דא"נ אמרינן רעהו דוקא ודידהו בדידן דחייב הגוי אע"ג דמרעהו מפטר משום דהיתר ממונם כיון שאין מקיימין שבע מצות לכשיקיימו צ'. מצות הדר דינא דדידהו בדידן נמי פטור דרעהו דוקא בין לחיוב בין לפטור כמו בבי הקדש ועדין נשאר לנו לברר דלמ"ד מהופיע דמשעה שהחזיר הקב"ה על האומות לקבל התורה ולא רצו לקבלה התיר ממונם א"כ אינו תלוי בקיום הז' מצות אלא דבין יקיימו הז' מצות או לא יקיימו כיון שמיאנו בקבלת התורה הותר לנו ממונם א"כ נ"מ לענין דינא בין ר' אבהו דאמר מראה ויתר לר"י דגמר לה מהופיע ולא משמע הכי מריהטא דשמעתתא ועוד כי מייתי הך דתניא דיליף מקרא דראה ויתר ואומר הופיע וקאמר עלה מאי ואומר אמאי לא משני דאי מראה ויתר הוא עד דלא מקיימים ז' מצות אבל אי מקיימי אימא לא ת"ש ואומר הופיע וכו' אלא ש"מ דלענין דינא לא נפקא לן מידו. גם ממה שלא הביא הרי"ף ז"ל אלא הך דרשא דר"א דגמר לה מראה ויתר ש"מ דהכי ס"ל דלא נפ"ל מידי לענין הלכה דאלת"ה אמאי לא פסק כר"י לגבי רבי אבהו וכ"ש דלר"י קולא לישראל דאפילו אומות מקיימי ז' מצות פטור הישראל דכבר משעת מת"ת הופיע ממונם לישראל אלא ודאי ב"ע מודו דלעולם הופקע חוב גוי לגבי ישראל בין יקיימו בין לא יקיימו ולק"מ לשיטת התוס' והמקובצת גם בהגהת הרא"ש ז"ל הועתק כדברי התוס' דדוקא שור שלנו שנגח שור שלהם ע"ש:

אמנם ראיתי להר"ן ז"ל. בפי' ההלכות שכתב דלעולם רעהו. דוקא ע"ש גם אשו"ר למוהרש"ל שהגיה כן בדברי התוס' דדוקא שור שלהם שנגח שור שלנו דרעהו דוקא ועיין בימו הגדול סימן ח' שנסתייע מדברי רבינו בפ"ב דגניבה הניתנים למעלה ולא זכר ש'ר האל"ף המכילתא ופסקה רבינו כמדובר גם התי"ט ז"ל העתיק דברי מהרש"ל ז"ל בקומתן ובצביונן ע"ש ועיין לה' ח"ה ז"ל שרצה לקיים הנוסחאות ע"ע ודעתו כדעת המקו' והג"א הנאמרים באמת ואנא זעירא אמינא דמהירושלמי מוכח כדעת הר"ן ומהרש"ל בדעת התוס' והתי"ט ז"ל דגרסי' התם שור ישראל וכו' אמ"ר ראה ויתר ממונם של גוים חזקיה אמר הופיע מהר פארן הופיע פנים כנגד או"הע ריב"ח אמר הורידן מנכסיהן ר"א בשם ר"י אמר כדיניהן אמ"ר לא לאו על הדא איתמרא אלא בהדא אתמרא דתני ר"ח שור של גוי שנגח שור של גוי חבירו אע"פי שקבל עליו לדון בדיני. ישראל. בין תם בין מועד משלם נ"ש על הדא אתאמרא ר"א בשם ר"י אמר כדיניהם ע"כ ש"מ דבדיניהם מחמרי טפי:

ולא שני להו בין תם למועד אמטו להכי אע"פי שקבלו עליהם לדון בדיני ישראל סבר ר"א דכדיניהם דיינינן להו:

אמור מעתה לסתמא דגמרא דמייתי למלתיה דר"א בשם ר"י אמתני' דהכא ע"כ דקאי אסיפא בדידהו דנגח דידן דחייב וקייהיב טעמא דכדיניהם דיינינן להו דלא דיינינן להו כדינן דמרעהו ממעטינן גוי דלאו רעהו דישראל הוא ולא אצטריכו כל הנך אמוראי למיהב טעמא אלא אסיפא דכיון דרעהו אמ"ר וה"ט דרישא דפטור אמאי בסיפא דידהו בדידן חייב וכדק"ל לתלמודא דידן אהא משנו שפיר והתימה מהמקו' והג"א שהעתיקו כן כמ"ש התוס' ולא השגיחו בדברי הירושלמי דמהיכא תיתי דנשוי פלוגתא בזה בין הבבלי והירושלמי ונלע"ד דהנך רבוותא מפרשי להירושלמי בהכי דלעולם סבר דרעהו לאו למעוטי נכרי כיון דהדיוט הוא ומשו"ה חייבים דידהו בדידן וטעמא דדידן בדידהו פטור אע"ג דגוי מקרי רעהו משו' ראה ויתר והופיע להפקיע תביעת חובו הותר לישראל ממונם אבל להוציא מהם לא ומשום דק"ל לסתמא דתלמודא מסיפא דקתני בין תם בין מועד משלם נ"ש דא"נ רעהו מקרי הא מיהא בתם אמאי משלם נ"ש דטעמא דהתיר ממונם ליתיה בהוצאת ממון אלא להחזיק מה שביד הישראל שלא לשלם לגוי אהא קאמר דר' אבהו אמר כדיניהם דאינהו ל"ש להו בין תם למועד והכי נמי דיינינן להו ואתא רבי לא ואמר דלא על הדא אתאמרה דהכא א"ל טעמא דראה ויתר והופיע ללמדך שאפילו להוציא מהם בכ"הג אלא כי אתמרא אגוי בגוי אבל לאו גוי בישראל ולד' התוס' לפ"ד מהרש"ל והתי"ט ז"ל ולדעת הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות כדאמרן מעיקרא וסיפא דמחייב לתם בנ"ש ה"ט דרעהו כתי' גבי תם וה"ק קרא רעהו הוא דאיכא לחלק בין תם למועד אבל בשאינו רעהו אין חילוק בין תם למועד דכ"הג אמרי' התם גבי הקדש עיין צפירש"י והתוס' בד"ה דא"כ וכו' ע"ש:

וראיתי לרבינו ז"ל בפ"ח מה' נ"מ דין ה' שכתב וז"ל שור של ישראל שנגח שור של גוי פטור לפי שבדיניהם אין מחייבים האדם על היזק בהמתו והרי אנו דנין להם כדיניהם וכו' עכ"ל מדהוצרך רבינו ז"ל ליתן טעם בעיקר לפטור דידן בדידהו דאנו דנין אותם כדיניהם משמע דס"ל דבדינינו חייב הישראל וע"כ משום דרעהו לאו דוקא ושפיר קרינן להו רעהו אלא דהרי אנו דנין להם כדיניהם וכדעת המקו' והג"א והתוס' לדעת הרב חי' הלכות ז"ל אלא דלפי"ז קשה טובא מ"ש עוד ושור של גוי שנגח שור של ישראל חייב משום קנס שאינם מקיימין את המצות דלמ"ל לרבינו ז"ל לאהדורי אטעמא דחיובא משום קנס תפ"ל דמדאורייתא חייבים כיון דרעהו לאו דוקא סו"ס דברי רבינו בנתינת הטעם דידן בדידהו ודידהו בדידן ק' לזווגם דעכ"פ חד מנייהו מדאורייתא אי דעתו דוקא וגוי לאו רעהו הוא למ"ל טעמא דפיטורא דידן בדידהו לפי שבדיניהם וכו' ואי רעהו לאו דוקא דידהו בדידן מדאורייתא ולמ"ל טעמא דקנס. ואם נפשך לומר דלעולם סובר רבינו דרעהו דוקא וכמ"ש בה' שכירות וה' גניבה והכא טעמא טעים אמעיט רעהו משום דכדיניהם דיינינן להו הא ליתא דגבי. שומרים. מאי טעמא מיעט נכסי גוי אטו מי שהפקיד אצל חבירו וטען הנפקד שנגנב אין מחייבין אותו שבועה בדיניהם אלא נאמן הוא בדיבורו הקל כל כמיניה ואם נאמר. דסובר רבינו דרעהו לאו דוקא ומשו"ה אצטריך לטעמא דפיטורא דכדיניתם וכו' והא דאצטריך לטעמא דדידהו בדידן אע"ג דמדאורייתא הוא כדכתי' לאו לעיקר חיוב:

התשלו' הוא דאתא אלא אחיובא דנ"ש בתם נהי דרעהו מקרי וחייב הא מיהא בתם לא מחייב אלא חצי נזק אהא קאמר:

משום קנס וכו' הרואה יראה דאין זה במשמעות דברי רבינו שכ' וז"ל ואם אין אתה מחייבם על נזקי בהמתן אין משמרין אותם ומפסידין את הבריות עכ"ל האי לישנא מוכח להדיא דאעיקרא חיובא קיימא ולא אנזק שלם בתם ועוד ק"ט. ע"ד רבינו שכתב. דבדיניהם אין מחייבים וכו' ובירוש' קאמר בהדיא דבדיניהם מחייבי טפי דאפי' לתם מחייבין נזק שלם כדבר האמור. והראב"ד ז"ל כתב ע"ד רבינו טענה זו אינה מספקת שהרי הם תופסין את המזיק ונפרעים ממנו עכ"ל ואנכי לא ידעתי מה היא דעת הראב"ד ז"ל בשיטת הירושלמי דאם הוא ז"ל מפרש כדפי' א"כ הו"ל להכחיש דברי' רבינו ז"ל דאדרבת הגוים דנין לחייב ומחייבי טפי דאפי' בתם מחייבי נזק שלם ואם יפרש כדיניהם ארישא קאי וטעמא דפיטו' קא ייהיב מלבד דכבר הוכחנו דליכא לפרושי הכי ועוד בה דא"ה אין תלונתו ז"ל על רבינו ז"ל אלא על הירושלמי ומהתימה על ה"ה ז"ל שנראה כאילו העין שלמעלה לא השגיחה בכונת הירושלמי הלזו ועיין מ"ש ה"ה ז"ל וז"ל נתינת טעם מדעתו ז"ל עכ"ל יראה שדעתו בדעת רבינו שסובר דרעהו דוקא ולא גוי ובדין הוא דדידן בדידהו פטור אלא שנתינת טעם מדעתו למיעוטא דרעהו וכבר כתבנו בעניותין דליכא למימר הכי א"כ גבי שומרים מ"ט איכא ועוד דר"ש הוא דדריש טעמא דקרא ולא קי"ל כוותיה כמ"ש בכ"מ בדברי רבינו ז"ל ועיין בה' לח"ם בפ"ג מה' מלוה ע"ש:

ותבט עיני להרב מגדל. עז ז"ל. שכתב ע"ד הראב"ד ז"ל אטו דידיה היא דרבי אבהו היא ואע"ג דר' לא פליג אדרבי אבהו סמכינן דתלמיד מובהק ותיק אצל ר"י וכו' עכ"ל וקשה לע"ד דמדרבי לא בעי למימר דהא דר"א בשם ר"י אהך דתני ר"ח אתאמרת מרת ובהך ברייתא קתני דבין תם ובין מועד חייב נ"ש ואמרי' כדיניהם ש"מ דדיניהם לחייב וכדברירנא לעיל. ע"כ נלע"ד דה' מג"ע ז"ל סובר דרבינו מפרש סוגיית הירושלמי דסתמא דגמ' ור' לא פסיקא להו היכי לידיינו דייני חצצתא להאי דינא דסתמא דגמרא סבר דבדיניהם לא מחייבי אנזקי בהמתן ומתני' דפטור אתאמרא מילתיה דר"א בשם ר"י וקי"ל דדנין להם כדיניהם ור' לא אמר כדיניהם דאדרבה מחייבי טפי דאפי' בתם מחייבי נ"ש ובו אתאמרא הא דר"א בשם ר"י אסיפא דמתני' דמיירי בחיובא דגוא דידהו בדידן בין תם בין מועד משלם נ"ש והיינו כדיניהם דמחייבי בהכי ומאי דוחקיה לאוקומי אהך בריי' נהי דסבר רעהו לאו דוקא ומדינא חייבים הא מיהא לחייב בתם נ"ש אמר ר"א בשם ר"י כדיניהם נראה דפשיטא ליה דאהני הך טעמא דראה ויתר לחייב תם במועד וכדכתי' לעיל כיון דמדאוריי' חייב כי קבלה ר' לא אהך בריי' דגוי בגוי ואה"נ טעמ' דמתני' דמחייב בתם משו' דבדיניהם ומשום דק"ל לה' מג"ע דמאן חזית למפסק כמ"ד דבדיניהם פטור בסתמא דתלמודא והאיכא ר' לא דפליג עליה. וכו' דבדיניהם מחייבי אהא משני דר"א תלמיד ותיק מובהק אצל וחזי למסמך עליה טפי משאר אמוראי אלא שאין אני מבין דברי הרב ז"ל בזה דמה יושיענו זה דר"א תלמיד מובהק וכו' אטו ר' אבהו בהדי ר' לא אלא דר' אבהו אמר לה בשם ר"י כדיניהם ואפליגו סתמא דתלמודא ור' לא אהיכא אמרה ר' אבהו סתמא דגמרא סבר אמתני' ולפיטורא ור' לא סבר אברייתא ולחיובא אבל ר' אבהו לא נחלק עם שום אדם בזה. ועו"ק בדבריו ז"ל שכתב והכי מתנייא בפרק הגוזל וכו' דמה דמות ראיה מהתם דדיניהם לפטור או לחייב נהי דכ"ע לעולם דנין לחובת הגוי ולפטור ישראל בין בדינינו בין בדיניהם אלא דפליגי בדיניהם משפט רשעים כיצד דנין אבל בהפוכי זכותא דישראל לא נחלקו אדם מעולם סו"ד דברי הרב ז"ל אינם מובנים:

וחזיתיה להרל"ם ז"ל שדעתו כדעת התוס' לפי מה שהגיה מהרש"ל ודעת הר"ן ז"ל דרעהו למעוטי גוי ולפיטורא לא צריך קרא וכדוקיין מהך דבפ"ב מהלכות גניבה א"כ דידן בדידהו מדאוריי' פטור וא"צ טעם אלא שראיתי לבעל מ"ע שהביא מהירוש' ע"ע וכמדומה שהרב לא ראה סוגיין דהירושלמי אלא מ"ש הרב מג"ע ומ"מ דדברי רבינו מכוונים עם דברי הירושלמי ופסק כסתמא דגמ' ולא חש לדר' לא ומפרש דברי הירוש' כדכ' בעניו' וסובר דרעהו דקרא דוקא ולא גוי כמ"ש בה' שכירות והלכות גניבה ותלמודא טעמא דסיפא קייהיב אבל רישא דידן בדידהו ל"צ קרא וכיון דאשכח טעמא בירוש' ולא נפקא מינה לענין דינא אמר מילתא בטעמא וה"נ דידהו בדידן אע"ג דאייתי רבינו לטעמא דראה ויתר הוסיף עוד טעם ולפי שאין משמרין בהמותיהן וכו' וכיון דלא נפ"ל מידי אין בכך כלום ורבינו ז"ל העתיק הברייתא בפרק הגוזל דקי"ב אשר הובאת לך ונראה פשוט דודאי סובר ז"ל דרעהו דוקא כדכתי' אלא דניחא ליה למיהב טעמא לתרוייהו לדעת מה להשיב להם כשפוטרין הישראל אנו אומרים כך דינינו וכשמחייבים הגוי אנו אומרים להם כך דיניכם ושלא יתמה האדם לומר איך הותר לנו לדון להם פעם בדינם פעם בדינינו לזה נתן טעם משום שהם כבהמות שהותרו לשחוט בעבור הנאת האדם ע"ע ועיין מ"ש הרע"ם ז"ל ומ"ש התי"ט ז"ל:

ואחרי כותבי את כ"ז ראיתי לה' יפה מראה ז"ל שהביא סוגיית הבבלי דמסיק רעהו דוקא מיהו דוקא לפיטורא דידן בדידהו אבל דידהו בדידן לחייבו דאיכא קרא דדברי קבלה ופי' כדיניהם ר"ל טעמא דלא דרשי' רעהו לפיטורא נמי דידהו בדידן משום דכדיניהם דיינינן להו דאינהו מחייבי ואתא ר' לא ואמר דהא דר"א בשר"י לא אתאמרא אמתני' דהכא דהא טעמא טבא איכא מראה ויתר ומהופיע אלא מהך מתני' אתאמרא ע"ע ואין זו שיטת רבינו וה' מג"ע ז"ל כמו שביררנו בעניו' בס"ד:

עלה בקב"ץ דלדעת התוס' לפ"ד רש"ל ותי"ט ורבי' גהר"ן ז"ל דרעהו דהכא נמי הכא דוקא ולא גוי א"כ שאלה הדרא בעינה ואפילו למ"ד התם דרעהו לאו:

דוקא הא גבי שומרים דתני לה במכילתא ודאי דליכא מאן הפליג וכיון דעירוב פרשיות שנו כאן הול"ל שאין נשבעין על טענת גוי שהודה לו. הישראל במקצת שבועת. התורה כיון דרעהו מיעט גוי. ושמ"ת ה"כ נימעוט ובשלמא למ"ד דטענת גנב בפיקדון לא בעינן הודאה. במקצת וכי הוא זה הכתו' בפרשת שומרים מנתקינן ליה לגמרי ושדינן ליה אפרשת אם כסף א"ל נמי דעירוב פרשיות שנו כאן היינו במלתא:

דשייכא בתרוייהו כגון מומחין דבעינן אלהים וכדאיתא בספ"ק דסנהדרין אבל. הודאה במקצת דלא שייכא תו גבי שומרים אלא אפרשת אם כסף תו ליכא למימר עירוב פרשיות ונשדי רעהו בפרשת שומרים אפ' אם כסף נמי אלא דלא קאי אלא אפ' שומרים דוקא היכא דקאי ניקום אבל למ"ד דבעינן הודאה במקצת ודין שומרים והודאות והלואות בהדדי נינהו ובכולהו בעינן הודאה במקצת ורבינו פסקה בפ"ב מה' גניבה והטוש"ע ועיין בהרל"ם בפ"ג מה' סנהדרין הדרן בעיין לדוכתה ומדברי רבינו בהלכות טוען שלא מיעט נכסי הגוי משבועת. התורה יראה דס"ל דנשבעין התורה על טענת העכו"ם וכמ"ש וכן יש להוכיח ממ"ש רבינו בפי"ד מהלכות טוען דין ו' וז"ל דעכו"ם אע"פי שאכלו כמה שנים אין אכילתו ראיה ואם לא הביא שטר תחזור השדה בלי שום שבועה שלא תיקנו שבועת היסת אלא לישראל וישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ואין אכילתו ראיה עכ"ל ממ"ש שלא תיקנו שבועת היסת אלא לישראל ש"מ דבשבועה שהיא של תורה ואינה מתקנת חכמים ישראל וגוי שוו בשיעוריהן וכדעת הרי"ף ז"ל בדיני הקנאות כמדובר והראב"ד ז"ל מודה לרבי' בחדא ופליג עליו בחדא דבבא להוציאה מיד הגוי אין נשבעין שום שבועה אבל בחלוקה ב' שמכרה לישראל פליג עליה וסובר דחייב לישבע אע"פי שבא הישראל מחמת הגוי דס"ל דלא אמרינן הרי הוא כגוי אלא לענין שאין אכילתו ראיה ונהי דבבא ישראל להוציא מיד הגוי אינו נשבע דלא תקנו היסת אלא לישראל ולא לגוי הא מיהא כשבא להוציאה מיד הישראל צריך לישבע שלא מכרו לגוי הזה שמכרה לגוי אלא שהדבר קשה דנחזי אנן מאן קטעין הישראל הבא מחמת הגוי שמא אתה מכרתו לגוי הוי טענת ספק ואין נשבעין על טענת ספק ואי שהגוי אמר לו שמכרה לו הישראל מי איכא מידי דאי טעין גוי גופיה לא משבעינן ליה וכי טעין ליה הישראל דאתי מחמתיה מזקקינן ליה לישבע והמ"מ כ' שזו מחלוקת ישנה בין רבינו להראב"ד ז"ל בטוענו ע"פי אחר ומ"מ בטוענו ע"פי גוי ליכא למימר דחשיבא טענה להשבע עליה ע"ע ומהתימה על הרל"ם ז"ל שלא הזכיר על דל שפתיו דברי המ"מ ז"ל הללו אלא שאני מתבונן בדברי המ"מ שאין דבריו ז"ל מכוונים עם דברי רבינו ז"ל דמדברי רבי' מוכח דלא אמעוט גוי משבועה אלא בשבועה דתקנו חכמים דאמרינן לישראל נאמרה ולא לבני נח וכמו שהוכחנו ואלו מדברי ה"המ שכ' עמ"ש רבינו שלא תיקנו וכו' וז"ל והדברים ברורים הם שאין טענת הגוי טענה להשביע עליה שלא מצינו בשום מקום בגמרא היסת ע"י גוי ולא שבועה אחרת משמע משום גריעותא דטענת גוי הילכך לא היסת ולא שבועה אחרת ועמ"ש עוד וז"ל לפי שאין טוען זה אלא ע"פי הגוי אשר פיהם דבר שוא ואיך נחשוב כטענת בריא וכו' עכ"ל דכיון דפיהם דבר שוא ואין טענתם טענה כ"ש שאין לחייב ע"פי טענתם שבועה דאוריי' שהיא בשם או בכינוי דהו"ל גורם להזכיר ש"ש לבטלה ודע דהראב"ד והמ"מ ז"ל נתכוונו לדבר א' דרבי' ז"ל תרתי קאמר חדא להוציאה מיד הגוי ואידך בבא להוציאה מיד הישראל שבא מחמת הגוי ומה שהזקיקם לפרש כן ולאו למימרא דחדא קאמר והלשון מורדף אין אכילת הגוי ראיה וישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כמוהו אבל בבא להוציאה מיד הגוי פשיטא וכן עלה ע"ד הרב כנ"הג ז"ל בסי' קמ"ט אות י"ו בהג"הט מכמה אנפי חדא דלא הול"ל ואם לא הביא שטר תחזור לבעלים אלא בסיומא דמילתא אחר הישראל הבא מחמת הגוי ועוד אמאי אהדר וכתב ואין אכילתו ראיה אלא ודאי דתרתי קאמר. גם מרן ז"ל בש"ע בסימן קמ"ט חילקו לב' סעיפים י"ד וט"ו ע"ש. ומדברי כלם נלמוד טפי גרע בגוי טוען מישראל דאתי מחמתיה דלהראב"ד ז"ל בבא להוציא מהישראל נשבע אע"פי דלגבי גוי אינו נשבע וכמ"ש הרל"ם ז"ל כדבר האמור מעתה ת"ם אני לא אדע מה שראיתי להכנ"הג ז"ל בסי' שפ"ח אות ל"ח בהגהב"י ליישב דעת מוהרשד"ם ז"ל שכתב דטענת גוי חשיבא כטענת בריא דלא אמרה הרב ז"ל אלא דלגבי הוא שהוא טוען בעצמו אבל בטוען ישראל על פיו לא הויא לא טענת שמא ואחר המח"ר אין זה נכון כמ"ש:

שוב מצאתי להרב עצמו במה"ק סי' ע"ה אות ס"ט בהגהב"י שכ' לחלק כמ"ש בסי' שפ"ח והדר ביה מדברי המ"מ ז"ל ע"ש ולא אסתייע ג"כ מדברי הראב"ד ז"ל כמדובר והיותר קשה שהרב ז"ל בסי' שפ"ח הביא דברי המ"מ ז"ל הללו וכתב לחלק בין כשטוען הגוי עצמו בין הישראל טוען ע"פי הגוי דקיל הוא ודברי ה"המ מכחישין זה את זה ובסי' ע"ה חזר בו מדברי המ"מ ז"ל הללו בעצמן דמעיקרא מאי ס"ל ולבסוף מאי ס"ל וצע"ד ז"ל:

ומעתה קם דינא למאי דמספק"ל דלכ"ע טענת הגוי טענת ספק חשיבא. וקי"ל דאין נשבעין על טענת ספק לא ש"ד כגון שטענו בספק במנה והודה במקצת ולא היסת בכופר הכל אמנם הראב"ד ז"ל דס"ל בטוען ע"פ אחר והודה במקצת דחייב שבועה דאורייתא כמ"ש בפ"א דטוען ומרן ז"ל סי' ע"א סכ"א הביא שתי הדיעות הללו וכפי הכלל המסור בידינו די"א וי"א הלכתא כבתרא וכ"ש שמתבאר ממה שסתם בסכ"ב וכמו שציין מור"ם ז"ל וע"ש בסמ"ע שכ"כ בפשיטות ולפמ"ש בסי' קמ"ט דאין נשבעין על טענת הגוי צ"ל דס"ל כמ"ש. הרב ז"ל בפ"ד דטוען דטענת הגוי גריעא מטענת ספק דישראל ועיין להכנ"הג סי' ע"ט בהג"הט אות ס"ט שנסתפק בטענת גוי אי חשיבא כטענת בריא או כטענת שמא דוקא וקי"ל דאין נשבעין על טענת ספק ע"ע ולא ידעתי איך העלים עין ממ"ש מרן ז"ל סי' קמ"ט סכ"א ומור"ם ז"ל סימן קע"ו סל"ו שכ' דאין נשבעין אלא חר"ס וסי' שפ"ח ס"ד ע"ש ומה שהביא מתשו' מוהר"א ששון ז"ל הוא הדבר אשר הביא מור"ם ז"ל בסי' שפ"ח שם ואמאי הרב ז"ל הרחיק את עדיו. ואתה דע לך דלפ"ד מור"ם ז"ל בסי' קע"ו דיש להחרים על טענת גוי כשאר טענת ספק דישראל ממילא בהך דסי' קמ"ט בין בבא להוציאו מיד הישראל בין בא להוציאה מיד הגוי אע"ג דאינו נשבע ע"ז כמ"ש שם מ"מ יש לו להחרים שלא מכרו לו ועיין בתשו' הררב"ז ז"ל בח"א שבשני סי' ת"ה ובס' מגיד מראשית דף י"ב וספר זכרון דברים דף ו' ובהכנ"הג ז"ל סי' שפ"ח בהגהב"י אות ל"ח:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה