אור ברסלב
ספר משכנות הרועים שי"ן › אות נא

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

שי"ן · אות נא

אות נ

שבועה קי"ל מי שמחוייב ממון לחבירו ונשבע לפורעו ביום ל' ואירע שאותו יום שלשים שבת הוא צריך לפורעו קודם אותו יום ואם לא פרעו צריך ליתן לו משכון וישומו אותו בשבת ויתנו לו בתורת פירעון כמ"ש בטוש"ע סי' ע"ג ס"ז ע"ש דעתו ז"ל אע"ג דהשתא מיהא אנוס הוא על פי הדיבר ואריה דשבת רביע עלויה הא מיהא כיון דהוי מצי לפורעו קודם שבת כי היכי דלא ליתי לידי איסור שבת לא חשיב כאנוס כדאמרינן בעלמא כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חשוב פושע ה"נ דכוותה וקרוב לזה כתב מרן ז"ל בב"י ריש סי' ר"ז משם חידושי אגודה אהך מתני' דגיטין דע"ד בראשונה היה נטמן וכו' דכל היכא דמצי לקיומי שבועתו עד לא מטא זמניה ואשתהי עד דמטא זמניה ובהאי שעתא איתניס לא חשיב כאנוס ועבר על השבועה ע"ש איברא דממ"ש מרן בב"י סי' ע"ג משם הנמק"י ז"ל בפ"ב דב"ק דמי שנתחייב לחבירו בשבועה שיתן לו מעות ביום פ' ונזכר עוד היום גדול ואמר בלבו עוד יש פנאי ושכח עד שעבר היום וכו' עכ"ל ודבר הלמד מעניינו כתב הנמק"י ז"ל שם לענין תפלה דבכ"הג לא חשיב מזיד ויש לו תשלומין ופסקו מרן בש"ע סי' ק"ח ע"ש והכא בודאי לא מיירי הרא"ש ז"ל בהזיד ולא פרע דלאו ברשיעי עסיקינן אלא בדאתניס מחמת שכחה וכיון דאנוס הוא אמאי שרינן ליה למעבד איסורא דרבנן ולא מפטר בטענת אונס וכמ"ש הנמק"י ז"ל ונראה לחלק דשאני התם דבעינן למימר דעבר אשבועתיה דכבר אשתלים זמניה משו"ה חשבי' ליה כאנוס ולא מקרי עבריינא ותלינן באונסא אבל בנדון הרא"ש ז"ל דאכתי לא עבר דכל יומא זמניה הוא אמטו להכי כל כמה דמצינן לתקוני אפילו ע"י איסורא דרבנן ולא יעבור כתיב ולעולם הוקשה לע"ד דמריה דהאי דינא הרא"ש ז"ל ואיהו ז"ל דס"ל דהנשבע לחבירו לפורעו ביום פ' ולא תבעו באותו זמן לא עבר אשבועתיה ופסקו הטור ש"ע שם וכיון דהיכא דלא תבעיה מלוה לא עבר אשבועתיה א"כ היכי. משכחת לה דישראל יתבע את אחיהו היהודי ביום השבת ולבא לידי איסור שבות דרבנן והיה נראה לו' דנדון הרא"ש ז"ל מיירי דאינו חייב לו כלום אלא דהאי גברא מדנפשי' חייב עצמו ליתן לו מנה במתנה ליום פ' ושאם עבר אותו הזמן לוקה ואינו משלם והכי דייק לישניה דהרא"ש שכתב ליתן לו וכו' וכיון דאם יעבור הזמן ולא יהיב ליה תו לית ליה תקנתא ועבר אמימרא דרחמנא דאמר לא תשא משו"ה שרו ליה רבנן למעבד כל טצדקי ואפילו איסורא דרבנן ולא ליתי לידי איסורא רבה דשבועה אלא שראיתי למרן בש"ע שכתב לפרוע ולא כתב ליתן כלשון הרא"ש ז"ל גם אשו"ר להרשב"א ז"ל סי' תשמ"א שכתב מי שנתחייב לפרוע לחבירו ובא הזמן בשבת שאפשר לומר שאם שכח ולא פרעו בע"ש שחייב לפורעו בשבת לפי שהפירעון אינו אלא איסורא דרבנן משום דמחזי כעובדין דחול ושבועה מדאורייתא עכ"ל קרי בחיל דמיירי בפירעון חובו וא"כ הדרא קו' לדוכתה היכי מצי מלוה לתבוע חובו מישראל ביום השבת ונראה דמיירי שנשבע לחבירו לפורעו בלי שידרשנו המלוה דהשתא הקולר תלוי בצואר הלוה ועיין בתשו' ה' מוהרלנ"ח ז"ל סי' קל"ז דף רל"ו סע"ד וכיון דשכח ונאנס ולא פרעו קודם השבת שרו ליה רבנן לאפוקי נפשיה מאיסור חומר שבועה שהיא מדאוריי' איברא דאכתי לא אפרוק דעד דעבדינן איסורא נימא ליה למלוה להאריך לו זמן עד אחר השבת. ומצאתי בתשו' להרשב"א ז"ל סימן תשנ"ב שכתב בפשיטו' ומיהו להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כ"כ אלא א"כ התנו בשעת השבועה עכ"ל ופסקו מרן בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סל"ח ע"ש הא מיהא אכתי נימא ליה למלוה דיימא ליה ללוה הריני כאלו התקבלתי דפשיטא דמהני כמ"ש הרשב"א ז"ל שם ומרן ז"ל בש"ע שם:

שו"ר להט"ז בח"מ שם דק"ל דלמה לא יאמר הלוה למלוה תרויח לי זמן עד יום א' בשבת ולמה יעשו איסור שבת בחנם עכ"ל מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דבאם הרויח לו זמן פטור משבועתו כנראה דאשתמיט ליה דברי הרשב"א ז"ל ומרן בש"ע כדכתי' ועיין בט"ז בי"ד סקמ"ז מה שתמה על מה שנוהגין לישבע לפרוע לזמן פלוני ובהגיע תר הפירעון מרחיב לו הזמן בלי שום התרה ע"ש הפך דבריו כאן ולע"ד נראה ללמד זכות למה שסיים הרשב"א בתשו' שם אא"כ התנו בתחלה בשעת השבועה ע"ש דכיון דנהגו כן הו"ל כאלו התנו כן בשעת השבועה ודמייא למ"ש הרא"ש ז"ל כלל ע"ח והביאו מרן ז"ל בב"י ח"מ סי' ס"ז דכיון דפשט המנהג שלא להשמיט הו"ל כאלו התנה המלוה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית עכ"ל הא נמי דכוותה ואע"ג דאיכא למימר דהמלוה יחוש לעצמו פן הלוה חיוכי מחייך ביה ותו לא יהיב ליה ולא מידי דאמ"ל כבר פטרתין ולא פש לך גבאי ולא מידי כבר נתעורר בזה מרן בב"י יו"ד סי' רכ"ח וז"ל נ"ל תיקון דבר זה שיאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"מ שאח"ך תשבע לי לפרוע ביום פ' עכ"ל וגדולה מזו כתב ה' מוהר"א ששון ז"ל סי' ר"ל דף ע"א ע"ד מרן הללו וז"ל לא דייקינן מניה דדוקא אם אמר כן בפירו' אבל בסתם לא דאה"נ אם אמר המלוה ללוה שישבע שיפרענו בזמן שהסכימו ביניהם סגי דהא הרי סתמו כפירושו ואמרינן דהוי כאלו אמר הריני כאלו התקבלתי וכו' עכ"ל אע"ג דלשון מרן בב"י לא רהיט בהכי דרב חייש לשמא ישחק בו וכו' ואם איתא לדברי הרב ז"ל תו לא מצי חייך ביה דהא עד דמשתבע ליה למפרעיה בזמנא דיסכימו עלויה הוא דמפטר משבועתיה מ"מ הואיל ומלתא הנפק מפום גברא רבא אין לנו רשות להרהר אחריה איברא דאיכא למידק דהרשב"א ז"ל בתשו' הלזו קפסיק ותני דהארכת זמן לא מפקא מחומר השבועה ואלו בסי' אלף ח"י כתב באחד שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' ועבר הזמן ולא פרעו דאפילו איכא עדים שלא האריכו כגון לא זזה ידם מתוך ידו של מלוה אפי"ה אינו מפסל דדילמא אנוס היה ולא אחרמו ליה זוזי וכו' עכ"ל ש"מ דס"ל ז"ל דאי איכא עדים א"נ דמלוה מודה דהאריך לו הזמן מהני למפטריה משבועתיה וזו ודאי הפך תשובה הלזו ובדוחק י"ל דר"ל האריך לו ע"י שאמ"ל הריני כאלו התקבלתי ומשום דלאו להכי אתשיל נקט נפשיה בקציר"י א"נ דמיירי בשהתנו כן בשעת השבועה איך שיהיה עדיין לא נתקררה דעתי במא דשרו רבנן הרשב"א והרא"ש ז"ל להתיר איסור שבותים ולא נכפייה למלוה זמן יום אחד לדעת הרא"ש ז"ל או שאר תיקונים דמהנו לתרוייהו הנאמרים באמת:

ועוד הקשה הט"ז ז"ל בח"מ שם סי' ע"ג לדברי הסמ"ע שכתב דמותר לאחרים לשום המשכון דהיכי שרינן לאחריני לשום המשכון כדי שלא יעבור הלוה על שבועתו דהא אמרי' ברפ"ק דשבת וכי אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך ע"ש ונראה דאשתמוטי הוא דקא משתמיט מניה דברי התוס' שם ובעירובין ובגיטין ובכ"ד אהא דק"ל מדאמרינן בעירובין ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא ולא לעביד ע"ה איסורא רבה ותירצו דשאני הך דהדביק פת בתנור עם חשיכה דפושע הוא אמטו להכי אין חוטאין אפילו באיסורא זוטא כי היכי דלא ליתי איהו לאיסורא רבא אבל היכא דלא פשע אמרינן שפיר ניחא ליה לחבר וכו' ומה גם דיש לחלק עוד בין פשיעה בקום עשה כגון הך דהדביק פת בתנור ובין פשיע' דאין בה מעשה אלא שהיה לו לפרוע ולא פרע גם לפי מה שתירצו התוס' שם דשאני הך דהדביק דכבר התחיל האיסור וממילא אתי לידי גמר בכל כהאי הוא דאמרינן אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה וכו' ע"ש והכא בנדון דידן אכתי לא מטא ליה איסור השבועה דכוליה יומא זמניה הוא למפרעיה וכיון דלא התחיל האיסור אמרי' ניחא ליה לחבר וכו':

איברא דמדברי הרשב"א בתשובה שהביא מרן הב"י א"ח סי' ש"ו שנשאל במי שהוציאו את בתו הגוים ביום השבת והוליכוה ומתירא פן יפחדוה ותמיד אם מותר אביה לילך אחריה להצילה ואע"פי שאפשר לבא לידי חילול שבת והשיב דאסור ודאמרינן ניחא ליה לחבר וכו' שאני התם שאמ"ל החכר לאכול שע"י יבא הע"ה לאיסורא רבה אבל כשלא בא הדבר ע"י החבר אמרינן א"א לאדם חטוא וכו' מוכח בהדייא דהרשב"א ז"ל לא ס"ל כדברי התוס' דכתי' דהתם הבת לא פשעה כלל ואפי"ה פסק לאיסור א"כ לפ"ד הדרא קושיית הט"ז ז"ל על הרשב"א ז"ל לפום מאי דשמיע ליה להסמ"ע כדבר האמור ומרן בב"י שם הביא דברי התוס' הללו והתיר בנדונו של הרשב"א ז"ל והעלה על של חנו כדעת התוס' ושלא כדעת הרשב"א ז"ל:

וראיתי להרב משפט צדק ח"ב סס"ח ס"ח דקשיא ליה על דברי הרשב"א מדאמרינן באגדה פ"ק דע"ז לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך וכו' ופירש"י שהוא היה ראוי לשלוט ביצרו אלא גזירת מלך היא ואיך אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה וכו' ע"ש. והרואה יראה דהך מלתא לא שייכא כלל בהך דאין אומרים לאדם וכו' דכי איתמר הכי איתמר אי בעי האי גברא למיתי לידי איסורא רבא ומצי לאפוקי' מהאי איסורא כי עביד אידך איסורא זוטא דסד"א דטפי יכול למעבד האי איסו' זוטא כי היכי דלא לייתי אידך לידא איסורא רבא וכו' קמ"ל דאין אומרים וכו' אבל במלתיה דדור המלך ע"ה מאי שייאטיה דאין אומרים לאדם וכו' שהוא חוטא האידנא ולכי עביד תשובה מקבלה מניה כי היכי דלגמור מניה לכל יחיד כי עבר אמימרא דרחמנא והדר ביה מובטח לו דמקבלין מניה ואין להאריך ולמאי דדייקנא מתשובת הרשב"א ז"ל שהביא מר"ן ז"ל בב"י א"ח למאי דכתיבנא ליתובי דעתיה ז"ל במאי דק"ל להרב ט"ז נראה פשו דרשב"א גופיה הדר ביה וס"ל בהנך שינויי שכ' התוס' ושכן מצאתי לו בחי' ברפ"ק דשבת שם ע"ע ומעתה מ"ש מור"ם ז"ל בא"ח סי' שכ"ח לתשו' הרשב"א ז"ל הלזו אח"המ רבה אינה משנה והרשב"א ז"ל גופיה בסו"ד באותה תשובה כתב עד שיעמיד ויברר הדבר וכבר בחי' נתברר לו להסכים עם דברי התוס' לפום מאי דכתיבנא בעניותין גם בתשו' שבמכונות שמתיר לשום משכון בשבת לא מייתבא אלא אי ס"ל כדעת התוספות וכמ"ש בחי' שם וכדכתי':

ודע דמאי דתלי זייניה לאותובי להסמ"ע מהך דאין אומרים לאדם חטוא וכו' ולא קשיא ליה על רשב"א גופיה דהוא מרה דשמעתתא דמר שרי משום דאיכא למימר ע"כ ל"ק הרשב"א דשרי אלא דאיהו גופיה ישום המלוה לפני המלוה ולא אחר דמוטב דלעביד איסורא זוטא של דבריהם כי היכי דלא ליתי לידי איסורא רבא דשבועה שהיא מדאורייתא ופשיטא ליה דבכ"הג שפיר דמי ואפילו אי חשבינן ליה ללוה פושע אע"ג דהתם לחד לישנא דהא גופה הוא דקא מבעיא ליה לרב ביבי אי התירו לו לרדות דלא ליתי לידי איסור סקילה או לא התירו ולא אפשוט מ"מ כיון דמייתי תו התם איכא דמתני לה רב ביבי אמר התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה פשיטא דהכי נקטינן וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל פ"ג מה' שבת והרא"ש שם והטור א"ח סימן רל"ד ע"ש וכ"כ התוס' במנחות דמ"ח ע"א בד"ה חטא בשבת וכו' וז"ל ואין לדמות למה שהתירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב שבת עכ"ל והיינו לפי מאי דאיכא למאן דמתני לה למלתיה דר"ב הכי וכדכתיבנא:

וחזיתיה לר"מ עט"ר מרן מלכא דקשיא ליה אמ"ש שכתבו התוס' שם יזכה כדי לאוכלן חי וכו' דמאי קשיא דדוקא נטמאו או נאבדו שרי לאוכלן קודם הקטרת האימורין ותירץ דר"ל דאומרים לו חטוא בזריקה וגם בהקטרה כדי לזכות לאכלן חי בשבת ואחר הקידה ונשיקת עפר הרצפה לא הבינותי דאטו כדי לקיים מצות אכילת קרבן יעבור על איסור מלאכה דאורייתא בהקטרת האימורין וכי אומרים לו לאדם חטוא באיסורא רבא לקיים מ"ע בשב ואל תעשה וצלע"ד ז"ל ובפיסקי תוס' שם סי' ק"ע כתב אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך כשפש"ע בד"ה חטוא וכו' עכ"ל והא מילתא לא שייכא הכא כלל דהכא החוטא לזרוק הוא הזוכה ולא בשיזכה חבירך ודבריהם הללו שייכי בפ"ק דשבת שכ"כ שם לתרץ ההיא דעירובין וכדכתי' ובה"ג מצאתי להפיסקי התוס' בפרק אמרו לו בכריתות דף ח' שכ' משם התוס' מה שאינו כתוב בתוס' עד שמצאתי להתוס' ישנים שכ"כ גם בזבחים דל"א כתבו משם התוס' מה שאינו כתוב בתוס' וכתב המש"ל ז"ל ריש פרק יו"ד מה' ק"פ שכונתם לתרץ קו' התוס' ובקונט' הקטן שושנת המלך נמוקים על הרמב"ם הארכתי בזה בס"ד:

ואתה דע לך דלפי מ"ש התוס' ושאר רבוותא ז"ל דקי"ל כהך איכא דמתני דרב ביבי אע"ג דר"י אתמוהי קמתמה וכי אומרים לאדם חטוא כדי שתזכה והיינו דלא כר"ב נראה דס"ל ז"ל דבתר דשמיע ליה תירוצא דהך מתניתין הדר סבר וקביל כי היכי דלא לסמייה להך מתני' ולימא משבשתא היא והא דאשכחן ליה לרבי יוחנן דאכתי לא ס"ל דאומרים לאדם חטוא כדי שתזכה ותהי בה אדר' אושעיה דאמ' מחללה במזיד תהי בה רבי יוחנן וכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שתזכה כדאי' במס' קידושין דף נ"ה וליכא למימר דהתם דתהי בה מקמי דשמיע ליה הך מתניתא דתנו קמיה במנחות ומכי שמעה הדר ביה ועביד כתקנתא דרבי אושעיה הא ודאי ליתא דהרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' פיסולי המוקרשין דין ח"י פסק להך דר' יוחנן ולא לדרב אושעיה ובפ"ח מהלכות תמיאן דין י"ג פסק להך מתני' ע"ש ונראה דהא דר' אושעיה לא דמיא כלל דהתם לומר שיעבור קום עשה כדי לזכות עיין פירש"י ז"ל ובחי' הרמב"ן ז"ל שבס' אוריין תליתאי ובחי' הרשב"א ז"ל שם שפי' שיעביר וימעול בקדשים לכתחלה כדי לזכות אהא תהי בה ר' יוחנן שפיר ואפילו ר"ב לא התיר אלא בשכבר הדביק כדי שלא יבא לידי איסור סקילה התירו לו למעבד איסורא זוטא ודכוותה כיון שכבר שחט ד' כבשים על שני חלות שרינן ליה לזמן שלא לשמן אע"ג דקעביד איסורא דמשני בקדשים לזכות באכילת הבשר ש"ד ואתה תחזה דעל הרשב"א ז"ל גופיה דלא הוה מצי לאותוביה הט"ז ז"ל דלא שמיע ליה מדברי הרשב"א ז"ל דהשומא נעשית ע"י אחרים אלא לדידיה דרחמנא שרי כמדובר אבל על ה' סמ"ע שפיר קשיא ליה וכבר כתיבנא מאי דנר' לע"ד ואכתי הוה מצי הט"ז ז"ל לאקשויי להרשב"א ז"ל דנהי דלגבי הנשבע שרי ליה למעבד איסו' זוטא כי היכי דלא ליתי לידי איסורא רבה דשבועה אבל המלוה דמקבל מניה המשכון בתורת פירעון הו"ל דרך מקח וממכר ואסור בשבת וכדאמרינן מרינן בפרק השואל דף קמ"ח ע"ב וכי אומרים לאדם וכו' אלא מאי אית לך למימר כדכתיבנא בשם התוספות והרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ גם על הסמ"ע לק"מ ותו דהסמ"ע ז"ל מדברי הרא"ש ז"ל גמר לה למלתיה דמסייע ליה מאי דאמרינן בשבת דף ק"ן ובפרק קמא דכתובות דף ה' דמשדכין על התינוקות:

איברא כל היכא דלגבי לוה מקרי חפצי שמים כדי לקיים שבועתו וא"א להתקיים אלא אי מקבל מניה מלוה פקע מניה איסורא דממצא חפצך כיון דלגבי לוה שפיר מקרו חפצי שמים כמ"ש הרא"ש ז"ל ולפי"ז נראה לע"ד לגבי השמאין נמי ליכא לתא דאיסורא ולא קרי' ביה אין אומרים לאדם חטוא וכו' דכיון דלגבי לוה מקרו חפצי שמים פקע מניה איסורא דממצא חפצך ורחמנא שרייה ובמקיף לקטן אפליגו בה רב הונא ורב אדא בר אהבה ור' הונא אע"ג דקטן לאו בר חיובא הוא המקי' חייב ולר' אב"א כל היכא דניקף לא מחייב מקיף נמי לא מחייב וכ' התוס' בר"פ שני נזירין ד"ה ורבא דהלכתא כרב הונא אלמא היכא דנעשה האיסור בין שניהם אע"ג דחד מנייהו לא מחייב אידך מחייב לפום מאי דקי"ל כרב הונא א"כ דון מינה לנדון הרשב"א והרא"ש ז"ל אע"ג דלגבי הלוה שרי לעשות מקח וממכר לאפוקי נפשיה מאיסור השבועה לגבי המלוה מאי איכא למימר אלא דאכתי איכא למידק דהא דדרשינן ראשו וזקנו דכתיבי גבי מצורע ונזיר דרשינן להו להתיר הקפת הראש והזקן משום דאתי עשה ודחי לא תעשה כדאיתא התם תימא תינח גבי דידהו אבל אכתי היכי מצו אחריני דמגלחי להו ובשלמא לרב אב"א דס"ל היכא דהניקף לא מחייב מקיף נמי לא מחייב אמטו להכי המצורע ונזיר דאתו עשה ודחו ללאוי מצו אחריני לגלח להו אלא לרב הונא דאמר אע"ג דניקף לא מחייב מקיף חייב מאי איכא למימר ועיין בתוס' שם בפ"ק דיבמות בד"ה אכתי אצטריך וכו' וברפ"ק דשבועות דף ג' בד"ה ועל הזקן וכו' והיה נראה לומר דכיון דאתחל הלאו מקמי העשה ואי אפשר בענין אחר חשיב במ"ד ליה קום וגלח למצורע ונזיר אלא שמדברי התוס' שם שכתבו גבי אלמנה לכ"ג דבדידה ליכא עשה ע"ש וכן ממ"ש בגיטין דמ"א בד"ה ישא אשה שכתבו דלגבי דידה ליכא עשה דלדחי ללאו ע"ש לא משמע הכי ודק"ל נהי דגבי מצורע ונזיר רבינהו קרא להקיף הראש והזקן תינח גבי דידיה אלא מקיף מאי איכא למימר וכן גבי מילה בשבת או צרעת במילה דשרינן לאחריני למול ולקוץ בהרתו כדאיתא בשבת דקל"ג בשלמא אביו מצוה דרמיא עליה היא אלא אידך היכי מחלל השבת וקץ הבהרת וכי אומרים לאדם חטוא וכו' והנראה לע"ד דלא אמרינן בכל דוכתא אין אומרים לאדם חטוא וכו' אלא במלתא דאינו מצווה ועומד למעבד לה אבל בדבר דמצווה ועומד ורמייא עליה כגון מילה בזמנה וטהרת המצורע דמצווים ועומדים לעשות רצון קוניהם אין זה בסוג אין אומ' לאדם וכו' דגבי מילה גלי רחמנא וביום השמיני דאפי' בשבת אין זה נקרא חוטא אלא משתכר ועומד וכן מילה בצרעת כיון דנדחה הלאו מקמי העשה השתא מיהא מצוה קא עביד ודכוותה טהרת המצורע ונזיר דמתעסק הוא בטהרתם לקיים העשה בכל כ"הג ה"ז זריז ונשכר וכ"ש למאי דכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א. מה' טו"צ דהכהן הוא בעצמו מגלח וכתב הרב שע"ה ז"ל בפי"ב מה' ע"ז משם הרב מוהרי"א אשכנזי ז"ל דהכי איתא בת"כ מדכתיב תהיה וכו' ע"ש אלא שאין נראה כן דעת התוס' ביבמות ובשבו' הנאמרים באמת דסא"ד למימר לגלח ע"י אשה וקטן ואת"ל קטן כהן קאמ' הא מיהא באשה מאי איכא למימר אלא ודאי טעמא כדאמרן וכ"הג במחוסר כפרה בע"פ דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וכדאי' בפרק תמיד נשחט דנ"ט ע"א דהא מחוסר כפרה הוא המקיים עשה דפסח והכהן קעבר אעשה דהשלמה וע"ש בתוס' ש"מ דכל כה"ג דמצווה ועומד לקיים מצותו ואי אפשר לה להתקיים אלא ע"י אחרים שרי להו מרייהו ובאמת אמרו במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך דאין זה מן הענין ה' יגמור בעדי לדעת אמרי בינה אכי"ר:

ולדאתן עלה בנ"ד כיון דפקע מניה איסור דממצא חפצך ומקרו חפצי שמים שרו חכימייא למלוה וללוה וכדמסייע הרא"ש ז"ל למלתיה מדהתירו לשכור התינוקות ללמדו אומנות כדאיתא בפ' שואל דף ק"ן דהתם נמי נהי דאביו מצוה קא עביד דמצות הבן על האב ללמדו אומנות כמ"ש רש"י ז"ל שם אבל האומן מאי מצוה קעביד אלא הוא הדבר אשר דברנו דכיון דלגבי אביו מקרו חפצי שמים פקע מנייהו לתא דממצא חפצך:

ואכתי נשאר לנו לברר בדברי הרשב"א ז"ל שכתב בסי' תשמ"א שם ואפשר לומר וכו' שחייב לפורעו בשבת לפי שהפירעון אינו אלא מדרבנן משום דמחזי כעובדין דחול וכו' אלא שאפשר לחוש לעשות הלכה למעשה וכתב עוד שאם נתן משכון בשבת כדי ליפטר משבועתו אינו נפטר בכך דאין המשכון אלא הבטחה בעלמא כענין שאמרו אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דנתינת המשכון בשבת כיון דהיא אינה אלא הבטחה שרי וכדמסייע למלתיה מדתנן מר"פ שואל מניח טליתו אצלו והנראה מדבריו ז"ל דחשש לעשות הלכה למעשה בפירעון אבל בנתינת המשכון לא חשש שמע מינה דבנתינת המשכון ליכא סרך איסור אי לאו דלגבי שבועה לא מקרי פירעון דאינו אלא הבטחה וברפ"ק דכתובות דף ו' אמרינן ר"ז שרא למבעל בתולתא בשבת אמ"ל והא לא כתב לה כתובה אתפיסוה מטלט' הק' הרשב"א ז"ל המובא במקובצת לשם דהיכי שרי לאתפוסי מטלטלי דהא קי"ל דאין קונין בשבת ותירץ דהכא לא אקנו לה המטלט' הקנאה גמורה אלא יחוד בעלמא כדי שתהיה דעתה סומכת בכך לפי שעה ודבר מועט. כזה שרי וכדתנן ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו וכו' והכא משום מצוה דחוקה התירו וכו' ע"ש אלמא ס"ל דבנתינת משכון אי לאו משום דהויא מצוה דחוקה הול"ל דאסור א"כ קשה מאי שנא בפירעון חשש לעשות הלכה למעשה ובנתינת המשכון לא חשש לעשות מעשה ונראה דהפירעון שהוא במעות דאיכא תרתי איסור טלטול ודרך משא ומתן דמחזי כעובדין דחול חשש לעשות מעשה אע"ג דהשבועה היא מדאורייתא אבל בנתינת המשכון דלאו הקנאה גמור' היא אי לאו דאכתי לא מפטר מהשבועה הלכה ומורין כן דלא גרע מהך דאתפסינהו מטלט' דמשום מצוה דחוקה התירו וכן גבי שמחת יו"ט התירו להניח טליתו אצלו ואע"פ שהרשב"א ז"ל במכונות התיר ג"כ לשום המשכון אפי"ה אכתי לא דמי כפירעון מעות בעין דחמיר טפי כדכתי':

וראיתי להריב"ש סימן קנ"ו שנשאל אם מותר לפדות את בנו ביום השבת וצדד למצוא פתח פתוח להתיר ולא מצא והדלת סגר אחריו ובהס'כמה. עלה לאסור איסר ע"ש וראיתי להר' בני יעקב ז"ל סוף דף ק"ד עלה ונסתפק באם נתן לכהן משכון בעד חמש סלעים אם בנו פדוי או לאו והביא משם רבו הרב מוהר"י אלפנדרי ז"ל דמדברי הריב"ש ז"ל מתשו' הלזו נראה דס"ל דלא מהני דאם איתא דמשכון מהני לימא דיש תקנה אם יתן לו משכון אלא ודאי דלא מהני עכ"ל ופשיטא אע"ג דבנתינת משכון נמי איכא צד הקנאה ובשבת אסור הא מיהא כיון דלדבר מצוה הוא שרי דלא גרע מצות פדיון בנו שהיא מצות עשה של תורה ממצות ביאה בשבת דאמור רבנן אתפסוה מטלטלי ומאם אינו מאמינו מינו מניח טליתו אצלו דמינה גמר הרשב"א ז"ל אשר הונף ואשר הורם וליכא למימר דאי הכי ליש"רי לן מר לשום המשכון ע"י שמאין וליתנו לכהן בתורת פירעון לקיים מצות פדיון בנו כמו שהתיר הרשב"א ז"ל גבי נשבע לפרוע ביום פ' ואירע אותו יום בשבת הא ודאי ליתא נהי דמצות פדיון היא ביום ל"א הא מיהא מיום ל"א והלאה כל שעתא ושעתא זמניה הוא וכיון דכן לא עבדינן איסורא רבה לשום המשכון וגם ליתנו בתורת פירעון אלא משום דזריזין מהני אי הוה מהני המשכון הוה שרינן איסורא זוטא משום דחביבא מצוה בשעתא וכהך דאתפסוה המטלטלים אבל בנשבע לפרוע ביום פ' דאם עבר אותו היום קעבר לוה אשבועה דאורייתא אמטו להכי התירו לשום המשכון וליתנו בתורת פירעון עין אע"ג דהוי איסורא טפי לאפוקי נפשיה מאיסור חומר השבועה:

וראיתי להשע"ה ז"ל בפכ"ג מה' שבת דין י"ד דף כ"א סוף ע"ב שהביא דברי רבו של הרב בני יעקב ז"ל ותמה עליו מדברי הרב ריש פ"ק דכתו' ע"ש ובמאי דכתיבנא בעניותין ומדברי הרשב"א ז"ל שם נסתלקה קו' הרב ז"ל: ואכתי פש גבן לברור במה שהתיר מרן בש"ע ע"פי סברת הרמב"ן ז"ל שכתב הב"י שם דהרא"ש נמי אזיל ומודה לשום את המשכון וליתנו לו פירעון חובו ושהרשב"א והרא"ש ז"ל אמרו דבר אחד והתימה מה' מש"ל ז"ל בפ"ה מה' שבועות סוף דין ך' שהביא תשו' הרא"ש ז"ל הלזו והגיה בה כשיתנו לו בתורת פירעון ע"ש ולא זכר שר האל"ף דכל רז לא אניס ליה דברי מרן ז"ל בב"י הנאמרים באמת ולד' הסמ"ע לפי מה שהוכיח מדברי הרא"ש ז"ל דמותר לשום אפי' ע"י אחרים כמדובר דאמאי כולי האי להחטיא אחרים תסגי ליה במה שיתן הלוה רשות למלוה שימכור המשכון ושיפרע ממנו חובו בלא רשות ב"ד ואדם בעולם דהא גבי הילך דעת הרב מוהר"י אבן מיגאס ז"ל דלא מהני משכון כמ"ש הטור ריס"י רפ"ז ואפי"ה אי אמר ליה בהאי לישנא חשיב הילך כמ"ש מרן ז"ל בב"י שם משם הריב"ש ז"ל הן אמת שהריב"ש ז"ל בסי' שצ"ז דף ש"ך ע"א כתב כן משם ה' הגדול דון איסתרוק ולא להלכה כתבה אלא למגמר מינה לנדונו דאין מכירה בלא רשות ב"ד והרב דון ז"ל בעצמו לא פסיקא ליה מלתא כולי האי אלא בדרך אפשרות כתב למלתיה ומשו"ה לא העלה דבר זה להלכה בשלחנו שם וגם מור"ם לא הגיה על מרן ז"ל בסברא זו ש"מ דס"ל דהרב ז"ל אין ולאו ורפיא בידיה ובדרך. אפשר הוא דקאמ' לה: ועוד היה נראה לחלק דאת"ל דלגבי הילך כל שאמר לו הכי חשיב שפיר הילך איכא למימר לענין שבועה דאכתי מחוסר מכירה לא חשיב פירעון למפטר נפשיה מהשבועה אלא עד שיתנו למלוה בתורת פירעון חובו אלא שראיתי למוהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' פ"א דפשיטא ליה דמהני ומדברי הריב"ש ז"ל הללו ע"ש ולע"ד אין זה דעת מרן בש"ע ומור"ם אפילו לגבי הילך וכ"ש לגבי שבועה וכדכ' בעניו' ומשו"ה לא מצא מרן מקום לפטור הנשבע משבועתו אלא ע"י שומת המשכון ונתינתו למלוה בפירעון חובו וכ"ש כי לדעתי הריב"ש גופיה לא ס"ל להך דה' דון ז"ל ומה גם דה' גופיה בדרך אפשר אמרה למלתיה:

וראיתי להרב בני יעקב ריש סי' ק"ה דקשיא ליה לדברי הריב"ש דסי' קנ"ו גבי בכור דאמאי אינו פודה בשבת ע"י שיתן לו המשכון למוכרו בלא רשות ב"ד כמ"ש גבי הילך והניחה. ביש ליישב ע"ע ואיני מבין קושיא זו דאין לך מקח וממכר יותר מזה והריב"ש ז"ל שם אסר בדבר שהוא מקח וממכר ותו שהוא ז"ל חלק על רבו מטעמא דבעינן נתינה מעלייתא כמו שהאריך שם ובכ"הג דנתינת רשות למכור מאן לימא לן דנתינה מעלייתא היא אלא כשמקבלו בפדיונו וכהך דרב כהנא וכמ"ש הריב"ש ז"ל ועוד מאי דכתיבנא כבר בעניו':

- והב"ח ז"ל חלק על דברי מרן ז"ל בב"י ובש"ע וס"ל דהרשב"א והרא"ש פלג"ן בהדייהו ושדעת הרא"ש ז"ל כל שאמ"ל תזכה בגוף המשכון נפטר מידי שבועתו והעלה לדינא כדעת הרא"ש ז"ל ע"ע ומרן בש"ע. א"הע סימן כ"ט ס"ו פסק בסתם המקדש ונתן לה משכון אינה מקודשת ובח"מ סי' ק"ץ ס"ט פסק ג"כ דהקונה בכסף ונתן לו משכון דלא קנה ובסי' ר"ד פסק דאם קנה בכסף ונתן משכון כל החוזר בו אינו במי שפרע ובסי' פ"ז ס"ג פסק דמשכון לא חשיב הילך ומור"ם ז"ל גבי קנין וגבי קידושי כסף הגיה דאם אמר לו תזכה בגוף המשכון מהני ובאידך שתק רב ולא אמר ולא מידי וגבי שבועה לא הגיה כלום כנראה דחמיר איסור שבועה מקידושין וצריך להתיישב בדבר ועיין להרב ט"ז ז"ל יו"ד סי' עק"ב סק"ט ועיין להרב בני יעקב ז"ל שם במה שהאריך. גם אשו"ר להרב מג"א ז"ל סי' ש"ו סקי"ז שחלק על פסק מרן ז"ל בש"ע בזה וע"ע לה' אליה רבה ז"ל שם סק"ך ואנו אין לנו אלא פיסקי מרן ז"ל בש"ע ועליהם אנו נסמכים ומינה אל תזוע וה' ינחנו במעגלי צדק להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו עד ביאת הגואל עד ועד בכלל אכי"ר:

ונבא שבועה. מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד ועד שלא חייבוהו ב"ד קפץ ונשבע אי מהניא ליה הך שבועה או לא עיין בחי' הרמב"ן ז"ל בפרק השולח אהא דאמרינן התם דף ל"ה אמר רב הונא ומודה רב בקופצת שדעת רש"י ז"ל הך שבועה תסגי לה והכי משמע בירושלמי דהתם אמנם דעת ר"ח לא מהנייא ולא מידי וצריכה לחזור לישבע שבועה אחרת וחיליה מהך דפ' הגוזל דק"ו דמשני ר"נ אליבא דרב דבקפץ ונשבע הויא שבועה ומסייע רמב"ן ז"ל לסברת ר"ח נמי מהירושלמי דפ' ד' שומרים והרמ"ה ז"ל בפרטיו הובא במקוב' לשם בהגוזל כתב שכן הלכה וכ"ד הרשב"א ז"ל בחידושיו שם בפרק השולח אמנם הריטב"א ז"ל כתב דדוקא בשבועת כפל דמיירי ביה. בפ' הגוזל אבל בשבועת מודה מקצת אם קפץ ונשבע תו לא משבעינן ליה ועיין מה שהארכתי לעיל במערכת אות' כ' מדיני כתובה בס"ד ועיין בתשו' מוהר"ם בר ברוך ז"ל הארוכות סי' של"ז שכתב. כדכתי' בעניותין דהא דקאמר ר"ה מודה בקופצת בנשבע ע"ד ב"ד אבל התלמוד לא חש להאריך וכו' ע"ש ועיין בב"י סי' פ"ז סל"ו מ"ש בשם רי"ו בשם ר"ת דס"ל שצריך לחזור ולישבע ע"ד ב"ד:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה