ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
קו"ף · אות מ
קנס ראובן קשר הזווג עם בת שמעון וקבע זמן לנישואין וקנס למתחרט ובהגיע תר הנערה לפ' בתולה נשאת לזמן אשר גבלו והמשדך הזה אי"ש סחור"ה ע"ג אי"ש לבנה ואת העס"ק אשר עס"ק מזולתו שנתנו לו הון רב דגברא דמעלי הוא צדק צדק ומשום יוקרא וזולא במיני הסחורות אירע לו הפסד ועלה לו בחלקו יתר על אלף גרושוש ומרוב אמונתו באהבתו ובחמלתו התנו עמו בעלי העיסקא שמחצית מה שירויח מכאן ולהבא יגבו אותו מפאת חלקו מהפסד כמדובר ואם יסכימו לבטל השותפות הרי כל החוב מחול לו והנה בעת"ה כי בא מועד פרק הכונס וכבר הכין מה שהוא צריך לחופתו כמנהג אנשי המדינה קרא עליו ערער שמעון שאינו משיא את בתו עד שיהא פרוע מסך החוב ההוא ומחיוב הקנס ההוא אמר פטיר ועטיר דאדעתא דהכי שיהא מחוייב ממון לזולתו לא חייב את עצמו שאל השואל אם שורת הדין כך היא יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב בריש כל מרא"ין צריכין אנו למודעי הא דגרסינן בפ' מי שאחזו דף ע"ג ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה וקביל עליה כל אונסא דמתיליד וכו' אדעתא דהכי לא קבל וכו' כ' ע"ז הר"ן זל בפי' ההלכות וז"ל נמצאת אמור שג' מיני אונסים הם אונס דשכיח וכו' ואפי' בממון לא הוי אונס מדהו"ל לאתנויי ולא התנה וכו' עכ"ל שמעינן מהכא דמלתא דשכיחא ועבידא לאתנויי כל כמה דלא אתני דאדעתא דהכי לא מחית נפשיה מוכחא מלתא דמפייס בהך אונסא לכי אתי. אמור מעתה חל עלינו חובת ביאו'ר אי אונסא דהפסד ממון דאתגורי אתגור ועניות הוי שכיח ובאונס דשכיח וסליק אדעתא הו"ל לאתנויי דלכי אתי לא מחייב או"ד לא שכיח ולא איבעי ליה לאתנויי וכאלו התנה בפירוש דאדעתא דעניותא לא מחייב נפשיה בקנס והעולה על הדעת לומר דהאי מלתא באשלי רברבי תליא אהא דאפליגו במס' נדרים דף ס"ד דר"א סובר דפותחין בנולד וחכמים אוסרים ואתמר עלה דטעמיה דר"א מדאשכחן רחמנא פתח למשרי בנולד דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ומיתה נולד הוא ופתח ליה רחמנא ורבנן סברי הנהו מי מייתי והאמר ר"י משום רשב"י כל מקום שנאמר נצים ונצבים וכו' אלא שירדו מנכסיהם ושיטת רש"י שכתב בשעת הנדר מתו שירדו מנכסיהם ומשה לא ידע וסיומא דתירוצא הך דאמרי' כל מקום וכו' ואנכי לא ידעתי מי הזקיקם לרבנן לאתויי מהך דאמרי' דתן ואבירם היו אותם האנשים ובפשיטות הול"ל מאי מתו שכבר מתו בשעת הנדר ויראה משום דק"ל אשר בקשו את נפשך מבע"ל למימר מאי המבקשים דמשמע דעודם חיים ומבקשים אמטו להכי מייתו מהא דאמרי' כל מקום שנאמר וכו' עכ"ל שירדו מנכסיהם דקרי להו כי מתו והם עדיין מבקשים אלא לפי שירדו מנכסיהם אין דבריהם נשמעים מיהו ר"א דגמר מיניה דפותחין בנולד מהאי קרא לא שמיע ליה האי דיוקא ואכתי איכא למידק לשיטת רש"י ז"ל שפי' שכבר מתו שירדו מנכסיהם בשעת הנדר וא"כ הו"ל נדרי טעות וא"צ התרה דהכי אמרי' התם בר"פ ד' דנדרים נדרי שגגות וכו' ואתמר עלה וא"צ שאלה לחכם ודייק מדתני תנא מותרים הם וכו'. ועוד קשה דודאי מ"ש רש"י ז"ל גבי כי מתו וכו' אהכי אשתרי כההוא חרטה וכו' למימרא דבעי שאלה לחכם טעמו ונימוקו עמו דהתם בפרק ר"א מייתי הא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מדא"ל רחמנא למשה במדין נדרתי בפני יתרו לך למדין והתר נדרך ש"מ דבעי התרה ופירש"י דיתרו הדירו למשה שלא לשוב למצרים מפני אותם האנשי' המבקשים להורגו ואמר רבי ת"ח מפר לעצמו עכ"ל הן עתה רגע אדבר בו מ"ש ואמר ר' ת"ח מפר לעצמו כעת לא מצאתיו ואדרבא איפכא שמעי' דתנן בפרק ג' דנגעים עים ואין אדם מתיר נדרי עצמו ואם נפשך לומר דמתני' בשאר בני ארם מתנייא אבלית"ח מפר לעצמו ליתא דאשכחן בגמרא התם דפ"א דדריש מלא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מפר לעצמו ורבינו בפ"ו מה' שבועות דין ג' כתב דאין אדם מתיר נדרי עצמו וכתב ע"ז מרן הכ"מ ז"ל הך מתני' דנגעים ואנכי לא ידעתי טעם רבינו שלא כתב דלישנא דברייתא דאפילו חכם אינו מפר לעצמו ואם סובר רבינו דמתני' וברייתא פלגן בהדייהו ופסק כמתני' א"כ אמאי לא השמיענו דחכם מפר לעצמו כסתם דמתני' דלא ממעט אלא שאר כל אדם וגם דעת רש"י ז"ל נמי דמתני' ובריי' נמי פליגי דתנא דמתני' סבר דדוקא שאר כל אדם אבל חכם מפר לעצמו ותנא דברייתא סבר דאפילו חכם אינו מפר לעצמו ותפס רש"י ז"ל כתנא דמתניתין דסבר חכם מפר לעצמו ניחא אלא דאמר רבי אין לו מובן ועוד דמי הכריחו לזה נדרש ללא שאלו ועוד יש לעורר דהתם דף ז' אהא דאמרינן חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו ופריך פשי' וכו' דמאי קושיא הא קמ"ל דמתני' דנגעים בשאר כל אדם דאינו מפר לעצמו אבל ת"ח מפר לעצמו ודלא כהך ברייתא איברא דהתם לאו בנדר ושבועה מיירי אלא בנדוי וכמ"ש הרא"ש ז"ל שם וע"ע בהר"ן ז"ל שם מ"ש משם הרשב"א ז"ל והיא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות ות פ"ו מה' ת"ת ע"ש ובמרן הכ"מ והא דאמרי' בפ"ק דחגיגה היתר נדרים יש להם על מה שיסמוכו דכתיב אשר נשבעתי באפי וכו' באפי נשבעתי וחזרתי כי לאו למימרא דא"צ התרה דחכם מפר לעצמו דבהדיא אמרי' בפרק הספינה רע"ה דב"ק יוצאה מה"ס ואומ' אוי לי שנשבעתי ועכשו שנשבעתי מי מפר אלא דה"ק דהוי פתח פתוח לישאל על השבועה וכן פירש"י ז"ל שם אמנם התוס' שם בד"ה ועכשו שנשבעתי וכו' לא כן ידמו אלא שהחכם מפר לעצמו ואהא ק"ל מהך דחכם אינו מפר לעצמו ע"ע ולשיטת רש"י ז"ל לק"מ אלא שדברי רש"י ז"ל סתר"אי נינהו דבנדרים קאמר דחכם מפר לעצמו ומרע"ה התיר לעצמו ובחגיגה קסבר דאין הקב"ה מפר לעצמו ודעת התוס' דק"ל מהך דחכם אינו מפר לעצמו ע"כ דס"ל דמתניתין דנגעים דקתני ואין אדם מפר לעצמו אפילו חכם נמי וכהך תנא דבריי' ואם נאמר להק' אהך ברייתא מהבת קול שאומ' מי יפר לי דוחק. שו"ר לה' מוהרש"א ז"ל באגדותיה בחגיגה ובפ' הספינה שכתב ע"ד הללו דלדעת רש"י לק"מ שמח לבי ויגל. ואני עני משתומם דגבי מרע"ה דבמדין הוה מי הוא זה ואיזה הוא אשר יתיר לו את שבועתו דאין כאן שום חד מישראל ואין כאן מקום להאריך וכעת ראיתי לה' שע"ה ז"ל בריש הלכות שבועות שעמד ע"ד רש"י הללו דסובר דחכם אינו מפר לעצמו בטו"ט ודעת ואינו מעניינינו לעמוד ע"ד ז"ל:
תבנא לדיננא כיון דשבועת מרע"ה בטעות היתה שלא ידע שכבר ירדו מנכסיהם בשעת השבועה דהו"ל נדרי שגגות דקי"ל דא"צ שאלה היכי ילפינן דאין מתירין אלא בפניו ממרע"ה והוא עצמו א"צ לאותו דבר ועלה בדעתי לומר דנהי דמשה רבינו ע"ה הודיעו הקב"ה שהנדר בטעות הא מיהא יתרו דלא ידע שכבר מתו והוא הדירו בעבורם כמ"ש רש"י ז"ל אהא דאר"א פותחין בנולד דכתיב כי מתו וגו' לפי שנדר משה ליתרו שלא לשוב למצרים מפני אותם האנשים המבקשי' את נפשו וכו' וכ"כ עוד אהא דאמרי' צריך להתירו בפני חבירו במדין נדרת שיתרו הדירו למשה שלא לשוב מצרימה מפני אותם האנשי' המבקשו' להורגו וכו' עכ"ל אמטו להכי לדידיה קא מזהר רחמ' שוב למדין והתר בפניו ומהכא גמרינן לכל הנודר בפני חבירו שצריך להתיר בפניו אלא דאכתי לא אפרוק דלא הו"ל לאזהוריה אלא שוב למדין והודיעו שהנדר בטעות שא"צ התרה מפני החשד ושפיר גמרי' לדעלמא אבל לשון והתר נדרך אינו מתיישב לפ"ז דמוכח להדיא דבעי התרה ואהא דתנן התם קונם שאני נושא בת פ' שאביה רע אמ"ל מת אביה וכו' ר"ע סבר ה"ז כנולד ואינו נולד ואין חכמים מודים לו והוינן בה מת נולד הוא ומוקי לה ר"י כבר מת קא"ל ופירש"י ז"ל בשעה שנדרת כבר מת אהכי פותחין לו שכבר מת בשעת הנדר והוי נדר בטעות וכו' עכ"ל. משמע להדיא דס"ל נמי דצריך התרה אלא דאהני ליה הך שכבר מת להיות פותחין לו ולא פירש דעת חכמים שאין מודים לו מאי קסבר והרא"ש ז"ל כתב דר"ע גזר מת כבר אטו לא מת כבר וחכמים לא גזרו הילכך נדר טעות הוא מעיקרא ואפי' התרה לא בעי עכ"ל ואהא דתנן התם דף כ"ה נדרי שגגות קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתה ולא גנבה וכו' וכתב הר"ן ז"ל בתו"ד וז"ל וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו. ולבו שוים ובטל בעצמו ומשו"ה בקונם אשתי נהנית לי בעי' שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אעפ"י שהיה דעתו בשביל כך מ"מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר וכו' עכ"ל ומעתה יש להתבונן גבי שבועת יתרו למרע"ה מי גילה רז זה שאמר יתרו למשה בפירוש בעבור אותם האנשים ואדרבא הענין מוכיח מעצמו שאין השבועה אלא כי חפץ להיות חתנו ובתו שרויים בביתו וכן נראה מלשון רש"י ז"ל בחומש בפסוק ויואל משה וכו' שהשביעו שלא לזוז ממדין דאילו בשביל אותם האנשים הי"ל להשביעו שלא ילך למצרים כלשון רש"י בגמרא וכו' ובודאי שמ"ש רש"י שהדירו יתרו מפני אותם האנשים וכו' כמדובר מה שהכריחו לפרש כן מדקאמ"ל רחמנא כי מתו כל האנשים וכו' דאם השבועה בשביל הנאת יתרו לשבת עמו מה יתן ומה יוסיף מיתת אותם האנשים להתיר שבועתו והנלע"ד דיתרו דעתו על אהבת חתנו ובתו עמו אבל כשהשביע למרע"ה נתחכם להשביעו מיראת אותם האנשים ועכ"ל שאמר לו כן בפירוש להוציא מלב מרע"ה שבעבור הנאת עצמו השביעו אלא מיראתו עליו ממבקשי נפשו וכיון שכן א"צ התרה כלל לס' חכמים דלא גזרי מת כבר אטו לא מת ואפילו לר"ע לא הוי אלא מדרבנן והיכי קמזהר רחמנא למשה לך והתר נדרך למגמר מינה לדעלמא וראיתי להגאון מהרא"ם ז"ל ע"פ וישב אל יתר חותנו ופירש"י ז"ל ליטול רשות שהרי נשבע לו עכ"ל וכתב ע"ז הגאון ז"ל מהכא מש' דבנתינת רשות די בלא התרה וכו' דכשהשביעו לא השביעו אלא שלא ילך בלא רשותו וכו' ואהא ק"ל מהך דאין מתירין אלא בפניו וממ"ש בשמות רבה משמ' שלא הלך למדין אלא לבקש התרה וכו' וכדקשיא לע"ד וכת' עוד דמההיא דכתב רש"י גבי ויואל משה וכו' משמע דבנטילת רשות די ועיין בהרשב"ץ ז"ל ח"א סי' נ"ג מ"ש בזה משם הרשב"א ז"ל וכן משמ' נמי מהא דתנן ועוד אמר ר"א פותחין בנולד וחכמים אוסרים ומפרש תלמוד וכו' ורבנן דהלכתא כוותייהו סברי הנהו רברבתא כלו' קודם שנשבע ומשה לא ידע שכבר מתו והויא שבועה בטעות וא"צ התרה משמ' שלא הלך שם ליטול רשות להתרה וכו' ואין זו שיטת הגמרא דרבנן סברי והנהו מי מייתי והאמר ר"י וכו' וסיומא דתירוצא הוא כדכתי' ומעתה גם מ"ש הגאון אח"ך אע"ג דפריך עלה והאמר ר"י וכו' ה"ן נסת"ר מחמת"ו ומאי דפשיטא ליה להרב דא"צ התרה צ"ל דסובר נמי דאמ"ל יתרו הכי בפירוש וכדכתי' א"נ מדאורייתא א"צ התרה כדבר האמור והרב ז"ל לא השגיח כלל בדברי רש"י בגמרא שכת' בפירוש דאהכי אהני לחרטה ופתחין בו ע"ע. איך שיהיה שיטת רש"י ז"ל הלזו שבשעת הנדר כבר מתו וצריך החרה זו היא שקשה ומה שהזקיקו לפרש כן שכבר מתו קודם שנשבע משום דבירדו מנכסיהם נמי אכתי נולד הוא והתוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן זכר כלם לחיי עו"הב כתבו דעניות שכיחא ולא הוי נולד ומסייעי למלתייהו מהירוש' ע"ע ואנכי שפיר אתמוהי קא מתמה דנראה דרש"י ז"ל לא ס"ל דעניות שכיחא אמטו להכי פירש שכבר מתו קודם ואמאי משוי פלוגתא בין גמרין ובין הירוש' כיון דבגמרא לא איתמר איפכא ועו"ק דאנן בדידן מוכרחין אנו לומר כדעת הירוש' דתנן התם בפרק ר"א ועוד אמר ר' מאיר פותחין במה שכתוב בתורה וכו' שמא יעני ואין אתה יכול לפרנסו וכו' דאי עניות לא שכיחא והוי נולד היכי פותחין לו שמא יעני אלא ודאי ש"מ דעניות לא הוי נולד כדעת הירוש' שוב מצאתי הירוש' הלזה הנה זה עומד אהאי מתני' דפריך ועניות לאו נולד הוא וכו' ומשני א"ר עוירא עניות שכיחא וכו' עכ"ל ועכ"ל דתלמודא דידן פשיטא ליה האי מלתא דבהכי מתרגם טעמא דרבנן דאמרי אין פותחין בנולד דמיתה חשיבא נולד אלא לשירדו מנכסיהם דהו"ל עניות פותחין בה דלא הוי נולד ואין לומר דר"מ ס"ל דעניות לא הוי נולד אבל מיתה הוי נולד ורבנן ס"ל דעניות נמי הוי נולד והא דקתני ברישא גבי אמ"ל מת האב וכו' ואין חכמים מודים לו ה"נ בסיפא ואין חכמים מודים לו אלא דסברי דעניות הוי נולד דמי הכריחו לפרש כן לאפושי פלוגתא בין רבנן ובין ר"מ ובין הבבלי להירוש' ולא פירש כפי' התוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל וכ"ש למאי דדייקנא בעניותין דאמאי הכריח למלתיה מדאמרי' דתן ואבירם הוו ובפשיטות הול"ל מאי מתו שכבר מתו עם שיש להשיב עוד דתלמודא ניחא ליה למימר דרבנן אותבוהו אמלתיה דר"א דע"כ לא מתו מדאמר ר"י וכו' א"כ אין ראיה דפותחין בנולד דמיתה ממאי דאמר אמ"ל רבנן מאי מתו שכבר מתו וכו' סו"ס שיטת רש"י ז"ל הלזו לא יכולתי להולמה:
וראיתי לרבינו ז"ל בפ"ו מה' שבועות דין י"ב שפסק כחכמים דאין פותחין בנולד ולשם דין י"א פסק להך מתניתין דשמא יעני פותחין לו וכתב מרן בכ"מ דרבינו גריס ברישא וחכמים מודים לו וה"ה נמי בבתרייתא עכ"ל ובהך דאין פותחין בנולד כתב הראב"ד ז"ל היה חלוק בין דבר המצוי לשאינו מצוי ועניות מלתא דשכיחא עכ"ל ומזה אני עני תמיה על הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' ש"א שכ' ראיתי בשם הראב"ר ז"ל דפותחין בעניות דלא הוי נולד דבעניות מצויה וכו' עכ"ל ולא זכר שר דברי הראב"ד ז"ל בהשגות הנאמרים באמת וכתב מרן הכ"מ ז"ל מדלא חילק רבינו נראה שהוא מפרש כפירש"י ז"ל שכבר מתו בשעת הנדר וכו' ע"ש ולא הבינותי זה דאם כונתו ז"ל דס"ל דעניות לא שכיחא מלבד שהוא הפך הירושלמי עו"ק דפסק דפותחין לו שמא יעני והרל"ם ז"ל תפס ע"ד מדברי הסמ"ג שאחר שהביא דברי רבינו כתב לחלק בין דבר המצוי לשאינו מצוי ע"ע ורבינו בב"י סי' רכ"ח הביא דברי הסמ"ג הללו ע"ש ונלע"ד דרש"י ז"ל מודה לענין דינא לדברי הירוש' ושכן מוכרח לומר בהך מתני' דשמא יעני אלא משום דלא אתמר בהדייא הך מלתא דעניות שכיחא ואשכחן בגמרא דגבי מת האב דמוקי לה שכבר מת בשעת הנדר ניחא ליה לפרושי במאי דאתמר בגמרין:
ותבט עיני לאבי התעודה מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' א' ארי נעשה שוא"ל במי שנתחייב לפרוע לחבירו מה שחייב לו לזמן פלוני ושאם לא יפרע לו בזמן ההוא יאסר בבשר ויין ומטה ידו ואין לאל ידו לפרוע חובו מאי תקנתיה והשיב דכיון דעניות שכיחא הו"ל לאתנויי וכיון דלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ושמא אייתי בידיה האי סוגייא דנדרים ופי' התוס' והרא"ש ז"ל וסיים וכתב ואע"פי ששיטת רש"י ז"ל וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל לפרש שכבר מתו והוי נדר בטעות מ"מ הא דאתינא למילף דעניות שכיחא ילפינן והכי איתא בירושלמי וכו' עכ"ל ולא ירדתי לסו"ד דא"ה מאי דוחקייהו דרבנן רש"י והרמב"ם ז"ל לפרש שכבר ירדו מנכסיהם בשעת השבועה ובפשיטות הול"ל דירדו מהשתא ומשום עניות שכיחא לא הוי נולד וכדתרגמוה סבי התוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל ואפשר שדעתו כדכתי' בעניותין דלענין דינא לא פליגי וכ"כ בפשיטות בחי"ד סי' מ"ט דעניות שכיחא ושכיחא וכו' בלתי זכר שום חולק ע"ש אלא שאין זה דעת מרן בכ"מ דאיהו ז"ל ק"ל על רבינו שלא חילק בין מצוי לשאינו מצוי אהא משני דמפרש כפירש"י ז"ל והבן:
גם אשו"ר להתייר הגדול ה' פני משה ז"ל בח"ב סי' ס"ה דף ק"ך שכתב וז"ל דהו"ל לאתנויי ולומר בפירוש שאם ימות יעקב או ישבר שלא תפסיד וכדאמרינן בכל המתחייבים באיזה תנאים ואירע שום אונס דהו"ל לאסוקי אדעתייהו דחייבים בתנאיהם דהו"ל לאתנויי שאם יארע אותו האונס דלהוי פטור ולא התנה משמע דאף לדעת אותו האונס נשתעבד זולת אם האונס דבר שאינו מצוי כגון הא דאמרי' בפרק מי שאחזו חזו וכו' א"כ בנ"ד נמי הו"ל לאתנויי שלא ימות או ישבר שלא תפסיד וכו' אך לחוש שמא יעני ולא יהיה לאל ידו לצאת ידי חובתו הו"ל לאסוקי אדעתיה דבעו"הר העוני הוא גלגל החוזר בעולם והוא דבר דהו"ל לאתנויי שאם יעקב יעני שיהיה ראו' חייב וכו' וכתב הר"ן ז"ל בפרק מי שאחזו וכו' ואונס דעניות נמי שכיחות טובא הוא וכדאשכחן בנדרים וכו' והביא שם הר"ן דהכי איתא בירוש' והב"י כתב דרובא דרבוותא סברי דעניות לא נולד מקרי ופותחין בו כיון דעניות מצויה וכו' ואף לרש"י ז"ל שכתב שכבר מתו בשעת הנדר שירדו מנכסיהם כבר ומרע"ה לא ידע ומרן ז"ל יחס סברא זו להרמב"ם ז"ל ע"ש לא הוי טעם פלוגתייהו משום דס"ל דעניות אינה מצויה דבהא לא פליגי אלא דבהא פליגי משום דס"ל לרש"י והרמב"ם אע"ג דעניות שכיחא טובא מ"מ מידי נולד לא נפיק לכך הוצרכו לפ' שכבר מתו דהוי נדר טעות אבל לכ"ע עניות שכיחא טובא ובמידי דשכיח טובא כבר כתבנו משם הר"ן ז"ל דהו"ל לאתנויי ומדלא התנה ש"מ אדעתא דהכי נחית לזה אשיב דאף בנדון העניות אע"ג דשכיחא טובא מ"מ אפשר דלגבי אינשי אף בכ"הג לא מסקי אדעתיהו דבקרב ימים ירד איש מנכסיו וכו' ובפרט שהיה איש אמוד בהון רב וכו' עכ"ל וצ"ע. קושטא קאי דעין של מעלה לא השגיחה בסוגיית הירוש' רק מה שהביא הר"ן ז"ל דמ"ש ז"ל דלא נפיק מדין נולד וכו' אח"הר אין לדבר זה קיום דהירוש' אמתני' דפותחין לו שמא יעני ועלה מתמה ועניות לאו נולד ומשני א"ר עוירא עניות שכיחא ולא הוי נולד וכדכתי' גם מ"ש עוד הרב ז"ל אפשר דלא מסקי אדעתייהו דבקרב ימים ירד איש מנכסיו ובפרט למי שהוא אמוד בהון רב וכו' גם זו ההלכה נעלמה ממנו האי עובדא דמייתי עלה בירושלמי בעתיר נכסי כולי האי ובפתע פתאום בא אידו ועת פקודתו ונכנסו כל נכסיו לטמיון גזירת מלך היא ע"ש ומעתה נפל העוזר וכשל העזור ואין לדברי הרב ז"ל סמך והעמדה מהגמרא וכבודו הגדול במקומו מונח ואף לפ"ד ז"ל דאע"ג דרש"י והרמב"ם ז"ל פליגי האיכא תו' והראב"ד והסמ"ג והרשב"א והרא"ש והטור דפליגי עלייהו וכ"ש שדעת הרמב"ם ז"ל אינה מבוררת אלא דהרב כ"מ ומוהרימ"ט ז"ל כתבו כן ולפי המשוער בדעתנו דאי אפשר לומר כן:
וחזי הוית להרא"ש המעוז ז"ל בתשו' כלל ח' סי' ד' שנשאל במי שהיה עשיר ושידך את בתו ונשבע ע"ד רבים לתת לנדונייתה ד' אלפים זהובים ואח"ך נתקלקלו החובות ואין ספק בידו ליתן הסך ההוא אם עובר על שבועתו והשיב דאם יש לו קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו ודאי דחייב למוכרם לקיים שבועתו אבל בית דירתו וכלי תשמישו לא ופטור משבועתו דאדעתא דללין ברחוב העיר ולמות ברעב לא נשבע ע"ע ופסקו מרן ז"ל בש"ע י"ד סימן רל"ב סי"ו ע"ש וק' לענ"ד כיון שהוא ז"ל מכת הסוברים דעניות שכיחא אפילו מאגרא רמא לבירא עמיקתא כעובדא דמייתי בירושלמי א"כ הו"ל מלתא דשכיחא ובכ"הג אמרינן דהוה ליה לאתנויי וכל כמה דלא אתני אמרינן סבר וקביל ומחית נפשיה למכור דירתו וכלי תשמישו וכ"ש בנשבע על דעת רבים ועו"ק ממ"ש שם הוא ז"ל סי' ח"י בחייט עני שקבל פרס מחבירו ללמדו אומנות ושלמשך ו' שנים יתן מחצית. הריוח לתלמיד ונמצא שאין הקומץ משביע לטפולו האשה וילדיה והשיב דחייב לקיים שבועתו ע"ש ופסקה מרן ז"ל בש"ע א"הע סי' קי"ח סי"ו ע"ש דאמאי לא אמרן אומדן דעת הוא דלא ניחא ליה שתתבזה אשתו בספוק מזונותיה ולהיות כעורב אכזרי על בניו ואם אינו חייב מן הדין כגון דאינם קטני קטנים דלא לימרו עליה ירוד ילד וכו' בני מתא שדייה כדאמרינן. בפרק נערה ע"ש וכבר נתעורר בזה הרב מוהרשד"ם ז"ל חי"ד סי' קכ"ג וניחא דשאני נדון החייט שכבר הוא יודע. בכמה משתכר וכמה צריך לפרנסת טפולו ועכ"ז. נשבע לתת לו חצי הריוח בכ"הג ליכא למימר אדעתא דהכי לא נחית דמה נתחרש לו עתה משא"ך בנשבע לתת לבתו דאומדן דעתיה דאדעתא שימכור בית דירתו לא אשתבע ע"ש וע"ק לענ"ד בתשו' הלזו שכתב. אדעתא למכור בית דירתו פטור משבועתו דבמה הוחלה השבועה מאליה ואפי' בנדרי שגגות כתבנו לעיל דהא דמותרין בלא שאלת חכם מפני שאמר בפירוש שגנבה את כיסי אבל בנשבע סתם לא ועוד דהתם נודע שבשעה שנדר לא גנבה אבל הכא נתקלקלו החובות אח"כ נהי דלא חשיב נולד משום דעניות שכיחא היינו שפותחין בו אבל בלתי שאלה איך הוחלה השבועה מאליה שכזאת וכזאת יש לעורר עמ"ש עוד הרא"ש ז"ל בריש כלל ל"ד בראובן ששידך את בתו בקנס ואירע שאחות המשודכת יצאה מהכלל והשיב דפטור מן הקנס דאדעתא דהכי להשחית את נחלתו בפגם משפחתו לא קבל ע"ש במה שהאריך ואע"פי שהרא"ש ז"ל לא הזכיר שהיה הדבר בשבועה מרן בש"ע סי' ן' ס"ד כתב וז"ל ונשבעו ע"ז ע"ש ונראה טעמו משום דבהך תשו' של הרשב"א ז"ל שהביא מרן ז"ל בב"י בקלקל המשודך כ"כ בקלקולו דפטורה מהקנס כתב ז"ל וז"ל ואפילו בשבועות ונדרים אמדי' דעתו וכדאמרינן מרינן במרובה דף פ' לא נתכוונה אלא להגון לה ע"ש אלמא דעת הרשב"א ז"ל ופסקה מרן שם דבשבועה א"כ ה"ה בנדון הרא"ש ז"ל כיון דבתר אומדן דעת אזלינן אפילו בשבועה וקנס (דמאי שנא) מנדרי שגגות דבעינן עד שיאמר כן בפירוש כמו שכתב הר"ן ז"ל ומהך דלא נתכוונה אלא להגון לה לא שמה מתייא דהתם לא חלה השבועה מעיקרא אלא על ההגון לה אבל הכא כבר חלה השבועה על המשודך הלזה וכשקלקל מעשיו השתא מיהא דאיתרע ונהי דקלקול הוי פתח מ"מ התרה מיהא בעי ועו"ק דבשלמא בהך דסי' ח' דנתול דנתקלקלו החובות שפיר פותחין בעניות כיון דשכיח אבל בהמירה אחות המשודכת כיון דכתב הרא"ש ז"ל לא אסיק אדעתייהו פגם גדול כעין זה וא"כ הו"ל נולד וקי"ל כחכמים דאין פותחין בנולד ומצאתי לרבינו הקדוש מרן הב"י ז"ל שהביא בי"ד סי' רכ"ח תשו' הרמב"ן ז"ל בסי' רע"ג שהק' כיון דהא דפותחין בנולד דשכיח משום דהוי נדר א"כ א"צ התרה דאחד מד' דברים שא"צ התרה נדרי שגגות ותי' דלא הוי נדרי טענת ממש דנדרי שגגות היינו שיש בעיקר הנדר שגגה גמו' כאומ' אשתי נהנית לי שהכתה את בני ושגנבה את כיסי ונמנ' שלא גנבה ושלא הכתה א"נ שיש אונס גמור כגון שהפסיקו נהר או חלה בנו דזה מן הסתם כמתנה בנדרו וכו' עכ"ל כנר' בדעת רבינו הרמב"ן ז"ל בגנבה את כיסי וכו' לא בעינן עד שיאמר כן בפירוש אלא כל שבדעתו היה כן סגי ושלא בדעת הר"ן ז"ל דאי. לא מאי ק"ל. מעיקרא מנדרי שגגות דתנן א"צ שאלה שאני התם שאמר בפירוש הילכך כשנמצא שלא גנבה ואיגלאי מילתא שבשעת הנדר היה טעות בידו גם מ"ש הרב ז"ל א"נ שהיה אונס גמור כגון שפסקו נהר וכו'. אין זה נדרי שגגות אלא נדרי אונסין כדתנן התם דף ז"ך אלא דהתם נאנס הנידר ולא המדיר שחלה בנו שלא היה יכול לבא אצלו לאכול או שעכבו נהר לנידר מלבא והרב ז"ל בדאיתנס מדיר מיירי ושמיע ליה כי היכי דבאיתנס נידר אמרינן שלא היה בדעתו לידור נכסיו על חבירו אם אירע אונס כזה ה"נ כו איתנס מדיר אמרינן דאדעתא דהכי לא נדר וכיון דאונס גמור הוא אפילו שאלה לא בעי דהוי כמתנה בנדרו שאם יארע לו אונס גמור כזה אין חלות לנדר ולפי"ז מצינן למימר דזוהי דעת הרא"ש בתשו' כלל ל"ד דכיון דאירע פגם גדול כזה שהמרה אחות המשודכת הו"ל כמתנה בשעת הנדר דע"מ אונס כזה לא יחול הנדר ונתחדש אח"ך הדבר דצריך שאלה ועל פי זה גם הך תשו' דכלל ח' שכתב הרא"ש ז"ל דאדעתא ללין ברחוב העיר ולמות ברעב אין כאן שבועה אלא דממ"ש הר"ן דדבר המצוי. ואסיק אדעתייהו דאינשי אבעי ליה לאתנויי ואי לא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ועניות שכיחא ושמעי' מהירוש' הוה עובדא ואפכוה לכורסייא מרומא דרקיעא עד תהומא דארעא אכתי לא אפרוק אמנם הך תשובה דכלל ל"ד שביאר דעתו הרא"ש ז"ל דהוי אונס גדול שאין דעת הישראל סובלתו הוי כנדרי אונסין שאע"פי שלא גלה דעתו בשעת השבועה וכדעת הרמב"ן ז"ל אלא דבאונס שאינו גדול כ"כ כיון שחל הנדר בשעת השבועה צריך שאלה זה נלע"ד ברור ואחרי כותבי ראיתי לה' מוהרשד"ם ז"ל חי"ד סי' ק"ד שהביא לנדונו הנך תשובות הרא"ש ז"ל הניתנים למעלה וכתב ע"ז ולכאורה הרמב"ן חלוק ע"ז וניחא ליה לחלק באונסין כדכתי' בעניותין דבר דבור על אופניו:
וגם ראיתי את הלח"ש בתשו' הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תנ"ד דפסק בפשיטות דאונס העניות אונס גמור הוא אפי' שאלה לא צריך אלא על צד היותר טוב פותחין לו בעניות ע"ש הולך ואור כדעת הרא"ש ז"ל דכלל ח' ולעת עתה מצאתי תשו' א' להרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תס"ג דפשיטא ליה דעניות שכיחא כמ"ש הראב"ד והכי איתא בירושלמי וכו' ואני תמיה על הרב דבסי' ש"א ותכ"ד ותס"ג מרגלא בפומיה יחס סברא זו להראב"ד ז"ל דוקא וכבר כתבתי להקהת הנביאים עולות בקנה אחד בסברא זו ומדבריו ג"כ נראה שדעתו כמ"ש הרב מוהרימ"ט והרב פני משה ז"ל דרש"י והרמב"ם ז"ל לא פליגי בהאי דינא דאי הוו פליגי היכי פסיק ותני כס' הראב"ד ז"ל וכ"ש שבכל ארץ מצרים מתנהגים ע"פ סברת הרמב"ם ז"ל דמאריה דאתרא הוא וזה פשוט בתשו' הרדב"ז ז"ל ועל מה שנשאל על שמעון ששידך בתו וקצב לה סך גדול וקנס ושבועה והיא גם היא נתחייבה בזה ובשבועה ומת אביה ולא הניח אחריו ברכה והחתן אינו חושש לזה והבת ממאנת לינשא בלא נדונייא וקצת מהחכמים אמרו שזה אונס גמור ופטורה מהשבועה כמ"ש הרשב"א בתשו' סימן תשע"א והרב חלק עליהם כ' ועוד מטעמא אחרינא איכא לחיובה דהו"ל לאתנרי שאם ימות אביה שלא תתחייב ואע"ג דגבי. ממונא אונסא דשכיח ולא שכיח במת או חולה אמרינן דלא הו"ל לאתנויי מ"מ עניות שכיחא ובעלי בתים יורדים מנכסיהם והו"ל לאתנויי ומנא אמינא לה ממ"ש הרא"בד ז"ל דפותחין בעניות וכו' וכ"ש בזמנים אלו שהריוח בלתי מצוי והפרנסה בדוחק גדול ובני אדם הולכים ודלים וכו' וכיון שכן הו"ל לאתנויי אם לא יהיה לה. נדונייא שתהיה פטורה וכו' עכ"ל ודבריו אלו הפך דברי הרב פני משה ז"ל החלו עולין וכבר מלתא אמורה אלא דקשה על הרדב"ז ז"ל מתשו' הרא"ש ז"ל דכלל ח' דלא הצריך שאלה והפקיע השבועה בטענת אונס וכדק' לעניותין והיא היא ס' הרדב"ז:
וכעת חזי הוית לה' משפט צדק ז"ל ח"א סימן א' שנשאל כמי שנשתדך ועשו ביניהם קנס למתחרט בקנס ושבועה וכשמוע אמו צעקה צעקה גדולה ומרה וקול יללה וגם שהיה מקללו כל ימיה אם יש צד לפטור עצמו מהקנס ובסי' ד' הביא תשו' מהרב ישראל אבא ז"ל ובדף י"ט ע"ג עמד וימודר אר"ש בנדרי שגגות ואונסין ובדף ך' ע"ב אייתי בידיה קלורית לעין דברי הריטב"א הנאמרים באמת לחלק בין הך דאין פותחין בנולד ובין נדרי אונסין ושגגות דבהך שהזמין לחבירו שיאכל אצלו ואם לא יבא יאסרו עליו נכסיו דהוי בקום עשה שיבא ויאכל אצלו ובעת קיום המעשה לבא לאכול אצלו עכבו נהר או חלה בנו נמצא עכשו בא לו האונס מלקיים המעשה בכ"הג אמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס אבל בנשבע או בנדר שלא יעשה דבר פ' הרי חלות השבועה מעכשו ואם בא לעבור על שבועתו צריך לעשות מעשה בידים וכיון שכן דינו כשאר איסורין של תורה וכו' עכ"ל והדברים עתיקים ונאים למי שאמרן פה קדוש וקרובים דברי הרב מוהרימ"ט ז"ל בחי"ד סי' מ"ט דף ר"ן ע"א לדברי הריטב"א ז"ל ואפריין נמטייה: גם אשו"ר לגדול בדורו הרב פני משה ז"ל ח"ב סי' קי"ז שהביא. תשו' הרא"ש ז"ל כלל ל"ד בסמידה אחות המשודכת דס"ל דבאומדנא כהך דפטור מהקנס ואפי' בשבועה ומשמע דאפי' התרה לא בעי והק' על זה דאפי' התרה לא מהניא דקי"ל כרבנן דאין פותחין בנולד וכדדייקנא בעניותין להרב מוהרימ"ט כמדובר וניחא ליה דהוי כתולה נדרו וכההיא שאביה רע ושהרא"ש סובר בתולה נדרו אפי' התרה לא בעי ואפילו שלא פי' בפי' שאין אחותה וכו' או שמשפחתה אין בה פגם וכיוצא אפי"ה חשבינן ליה כמאן דמפ' והאומדנא מסייעת ע"ש שהאריך בענין האומדנות ועיין בח"א סי' ד"ן מה שהאריך בפרט זה ועוד ראיתי לה' משפט צדק ז"ל בח"ב סי' ע"ט שהביא תשו' הרא"ש דכלל ח' וכלל ל"ד ותשו' הרשב"א שהביא מרן ולא הוצרך לברר אופן יושוב תשובת הרא"ש והרשב"א ז"ל כי כבר רמז מ"ש במקום אחר הלא היא כתובה על ספר ח"א כמדובר אלא שראיתי לו בח"ג סי' ב"ך דף ס"א ע"א שהביא תשובת הרשב"א ז"ל הלזו ותשו' הרא"ש ז"ל דכלל ח' והק' עליהם דקי"ל כרבנן דאין פותחין בנולד ואת"ל דהוי נולד דשכיח מ"מ התרה מיהא בעי ואיך פסקו לפטור אותו מהשבועה בכדי ע"ש ומה שלא הביא נמי תשובת הרא"ש ז"ל דכלל ל"ד דאחות המשודכת שהמירה משום שלא הזכיר הרא"ש ז"ל שהיה הענין בשבועה אלא שבח"א וח"ב אסברה ליה מתשו' ה' מוהרי"קו ז"ל ע"ש ותמיה אני איך העמיד כותל מפסיק ולא רמז למ"ש במקום אחר ואפשר משום שאינם מעיקר נדונו:
וראיתי להרב משאת משה ז"ל בחא"הע סי' ח' דף מ"ה ע"ד שהביא שני תשו' הרא"ש ז"ל שבכלל ח' הא' של החייט ושל מה שפסק לבתו ד' אלפים זהובים דסתר'אי נינהו והביא מ"ש מוהרשד"ם ז"ל בחי"ד אשר הובא לעיל והוא ז"ל תירץ דהרא"ש ז"ל שכ' השבועה קיימת לאו למימרא מטעם אומרן דעתא אלא כלפי מ"ש השואל וכו' לדבריו קאמר ודחויי קא מדחי ליה ומיהו לדינא אפי' הוא מודה דבא מדן דעתא הנה מקום להקל וכו' עכ"ל ואין זה דעת מרן ז"ל שפסקה בש"ע י"ד סי' רל"ב שחייב לקיים שבועתו ע"ש. עוד הקשה מדברי התוס' דב"ק ע"ב בד"ה דאדעתא וכו' ע"ש ועיין כמקובצת לשם מ"ש בשם הרא"ש ז"ל והרחיב בענין האומדנות בס"ד כי שם ביתו. סופא דמלתא נלע"ד מכל מאי דכתי' דבנ"ד אפילו עניות לא חשיב ולעולם דרכו של תגר חייב משום עולה ויורד ואינו נקרא עני ובכה"ג דאינו לא פגם משפחה ולא עניות גמורה לא אמרי' אדעתא דהכי לא גמר דעתיה לחיובי נפשיה ותהי האמת נהד'רת הדר'א ארעא. וכבר כתב הרב בי"ד סי' דכ"ח סקכ"ח דאין בנו כח האידנא למימר דאדעתא דהכי לא קבל אלא מ"ש הראשונים ועיין עוד לה' דבר משה ז"ל סי' ל"ה כי העלה ארוכה במי ששידך בתולה והקול נשמע שבהיותה כבת חמש שנים מעיך בה באצבע ילד א' ונשרו בתוליה ורצה לפטור את עצמו בטענה זו דאדעתא שאין לה בתולים לא חייב עצמו ופסק דאין בטענתו ממש דדוקא בפגם משפחה כגון המירה אחות המשודכת או בזנות ואין לנו לדמות עוד ע"ש וכ"ש בנ"ד דדרך הסוחרים בכך ואפילו דמבזבז נכסיו דאיכא מ"ד אפילו תוך הזמן יכול לעכב נכסי הלוה כמ"ש בטוש"ע סי' ע"ג ע"ז ה"מ במבזבז דרך פיזור בעלמא אבל אם נפסד בעסק משא ומתן לא כמ"ש רבני האחרונים שם ויתבאר עוד בס"ד במקומו ועיין בתשו' ה' משאת משה ח"ג בחא"הע סי' י"ט שכ' בפשיטות דעניות שכיחא והו"ל לאתנויי ע"ש ולע"ע האירו ברקיו תבל מופת דורנו הרב מוהרח"א נר"ו כי"ר וראיתי לו בספר חיים שאל ח"א סי' יו"ד תשו' מהרב מוהרי"ך ז"ל ובסי' י"א ינופף ידו על ה' ז"ל וכעת ראיתי להר"ב מח"א ז"ל בהל' שבועות סי' י"ב שכ' בזה: