אור ברסלב
ספר משכנות הרועים קו"ף › אות לט

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

קו"ף · אות לט

אות לח

קיום כת"י קי"ל דמקיימין את השטר אפילו שלא בפני בע"ד כדאפסי' הלכתא בפ' הגוזל בתרא דף קי"ב דאע"ג דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד פירש"י ז"ל שהיו הערים מבקשים לילך למדינת הים מביאן לב"ד ומעידין על כת"י וב"ד כותבים וכו' ע"ש והתוס' והרא"ש ז"ל הק' עליו דבכה"ג אפי' בקבלת עדות גופיה דינא הכי לכן פי' דבכל גוונא מקיימים וה"ט משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריכו ליה קיום אמטו להכי הקילו עליו לקיים אפילו שלא בפני בע"ד גם מרן ז"ל בכ"מ בפ"ג מהלכות עדות דין י"א כתב דרבינו ז"ל לא חילק וס"ל כדעת רש"י והתוס' ע"ע וכל זה לפ"ד דרש"י מוקי לה דלא משכחת לה לקיומי שלא בפני בע"ד אלא היכא שהעדים מבקשים לילך למד"ה ולענ"ד אין זה משמעות הלשון דא"כ הול"ל וכגון שהיו העדים וכו' ומצאתי במקובצת שכתב דרש"י אשמועינן דלא תימא דדוקא בקבלת עדות הקילו בהולכים למד"ה שלא יפסיד הלה מעותיו דתו לא משכח סהדי אחריני אבל חתימת העדים אם לא יקיימו הם בעצמם לא ימנע מהיות מצויים המכירים כתב ידם ע"ש. גם מרן ז"ל כב"י סי' מ"ו הליץ בעד רש"י ז"ל שלא יחלוק לענין דינא דבכולהו גווני מקיימין וה"ט דקיום שטרות דרבנן עי"ש:

והרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מרן בב"י שם כתב טעם שמקיימין שטר שלא בפני בע"ד משום שהמקיימין לא על מנה שבשטר הם מעידין אלא על חתימת העדים עכ"ל ובפ"ב דכתובות דף נ"א אפליגו רבי ורבנן דר' סבר עדי הקיום אחתימת ידייהו. מסהדי ורבנן סברי על מנה שבשטר אינהו מסהדי וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל דלר' אפילו יאמרו אמנה שבשטר אנו מעידים לא יועילו דבריהם וכן לרבנן אם יאמרו אחתימת ידייהו הם מסהדי ע"ש ואפסיקא התם הלכתא כרבנן ע"ש והענין דהתם פליגי בעדי השטר גופייהו שבאים לקיים כת"י אבל כשאחרים באים לקיים כת"י לכ"ע אחתימת מת ידייהו קא מסהדי וראיתי במקובצ' לקמא שם דף קע"ו ע"ד מהספר שכ' משם הרמ"ה ז"ל דהא דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד דוקא ע"י אחרים אבל אינהו לא דעל מנה שבשטר הם מעידים והדר דינא דלא מקבלינן עדות שלא בפני בע"ד ע"ש דעת עליון כיון דק"ל כרבנן דהיכא דעדי השטר אינהו דמקיימי שטרא כל עדותם אינה אלא על המנה שבשטר דאין קיום למנה אלא ע"י עדות אבל כשעדים אחרים מקיימין כבר העדים העידו על המנה וכמי שנחקרה אלא דהם אמרו יתקיים על ידי עדים המעידים על חתימת ידן ולפי"ז דעת רש"י ז"ל יש לנו ליחסה לסברא זו ורבותא קמ"ל דאע"ג דכבר כתבו עדותם וסא"ד דמצו לקיומי חתימת ידייהו שלא בפני בע"ד דאחתי' ידייהו קא מסהדי קמ"ל דאפי"ה חשבינן ליה דאמנה שבשטר אינהו מסהדי והדר דינא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אלא היכא במאי עסקינן שהעדים מבקשים לילך למד"ה וכסברת הרמ"ה ז"ל אלא דאכתי ק' מי הזקיקו לרש"י ז"ל לפרש דהקיום ע"י עדי השטר עצמן לימא סתמא דמקיים ע"י עדים אחרים. וסברת הרמ"ה הלזו לא מצאתי לה חבר ואדרבא מסדר הקיום שכתב הרמב"ם ז"ל והטוש"ע דנקטו לקיימו ע"י העדים החתומים בשטר ברישא משמע דעדיף טפי וכמ"ש הרב"ח ז"ל שם ועלה כתבו סתמא דמקיימין השטר של"ב בע"ד:

וחזיתי לה' פרישה ז"ל ס"ח שהק' לרבנן דאמרי אמנה שבשטר הם מסהדי איך מקיימים על ידי עדי השטר שלא בפני בע"ד ע"ש וזה באמת דעת הרמ"ה ז"ל להלכה דאין מקיימין ע"י עדי השטר שלא בפני בע"ד ותי' ס"ס הא אין מעידין עכשו דבר חדש אלא שאומר זה כתב ידי שפ' לוה מפלוני ובשעת הלואה היתה החתימה עכ"ל מריהוט דברי הרב נראה דבעינן שיהיו זוכרים העדים ענין ההלואה ואם לזה נתכוון קשה דעד כאן לא פליגי רבוותא אלא באומרים העדים אין אנו זוכרים זה הענין כלל ע"ש בש"ע אלא ר"ל כאלו הם אומרים כן ואין כאן מקום להאריך אמור מעתה שלא מצאנו סברת הרמ"ה ז"ל הלזו לשום פוסק שראתה עיני:

והשתא נחזי אנן במוציא כתב יד על יתומים קטנים או שלא בפני בע"ד אי דיינינן ליה כשאר שטרי ומקיימינן ליה או לא דשאני שטר הואיל ומדאורייתא כמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי שפיר מקילינן לקיומיה שלא בפני בע"ד אבל כתב יד לא ונראה דלפי טעמיה דהרשב"א ז"ל דעל חתימת ידן הם מעידים ל"ש בין שטר לכת"י דדא ודא חדא היא ואפי' לדעת התוס' איכא למימר נמי דלא שנא דמאן לימא לן דכת"י של אדם בהודאתו אינה כמי שנחקרה וגבי אומר לא לויתי והוציא עליו כת"י שלוה הוחזק כפרן לאותו ממון ולא מצי למימר פרעתי כמ"ש בטוש"ע סי' ע"ח והתוס' והרשב"א ל"פ לענין דינא כלל. שו"ר לה' מח"א ז"ל בה' עדות סי' טו"ב שכתב משם הריטב"א בשם רבותיו ז"ל דכתבו דכת"י של אדם חשיב כמאה עדים ומזה למד המח"א וז"ל וכיון שכן מקיימין כת"י שלא בפניו דמן התורה חתימה כמי שנחקרה דמי וכן נראה מתשו' הרשב"א ז"ל במיוחסות סי' כ"ב עכ"ל וכעת אין תשובות הרשב"א ז"ל במיוחסות מצויות אצלי הראת לדעת דעת עליון דמשוי לכת"י מן התורה כמי שנחקרה לדעת הריטב"א ז"ל ורבותיו והרשב"א ז"ל עוד נראה לע"ד דסברא זו לא נפלאת ולא רחוקה ואסברוה אשלי רברבי דגרסי' בפרק שום היתומים דף נ"ב ואם אמר תנו מנה לפ' נזקקין לנכסי יתומים קטנים ונותנים ופי' רש"י והתוס' דר"ל דתנו מנה לפ' שאני חייב לו ע"ש ואי ק"ל דמנא ידעי' שאמר כן אם לא בהעדאת עדים שאמ' והא קי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי והתוס' כתבו לכך נראה דהיכא דחייב מודה במלוה על פה נזקקין ויעידו העדים ששמעו הודאת האב וכו' ולא אמרי' אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין כיון שהדבר ברור בלי שום גמגום וכו' ע"ש:

ואגכי חזון הרביתי עין ראתה מ"ש במקו' לקמא דף קע"ה ע"ב מהספר שכ' משם הראב"ד ז"ל וז"ל והשתא ק"ל כיון שאין מקבלין עדות על יתום קטן מהיכא ידעינן שאמר קנו וכו' א"נ משכחת לה ע"י שטר צוואה שכתב בכת"י תנו כ"וך לפ' וכו' עכ"ל ומצאתי להבע"הת שער י"ד ח"א סי' י"א והרשב"א ז"ל בח"ב סי' רכ"ז שגם הם העתיקו לדברי הראב"ד ז"ל הללו ע"ע. ואיכא למידק דאכתי לא איפרוק דכי כתב כת"י מאי הוי פשיטא דאמרי' ליה קיים שטרך וחות לדינא ואי אמרינן דאין מקיימין שלא בפני בע"ד אלא שטר דוקא אבל כת"י לא הדרא קו' הרב לדוכתה מהיכן ידעי' דאמר תנו אלא ש"מ דעת קדושים שכת"י של אדם כמי שנחקרה בב"ד ושפיר מקיימין שלא בפני בע"ד ויתומים קטנים ואע"ג דהרשב"א ז"ל מוקי לה בשינויא אחרינא וכן הראב"ד ז"ל מ"מ לענין דינא לא פליגי אלא לצדודי אנפי אחריני ואין הדין משתני בחילוף התירוצים אלא במאי דמסתבר לאוקומי. ואולם לא אכחד שומא היתה בלבי בדברי הראב"ד ז"ל שכתב דמשכחת על ידי שטר צוואה שכתב בכת"י ולא קאמר בפשיטות ע"י שטר צוואה שחתמו ע"י עדים דפשיטא טפי דמקיימין שלא בפני בע"ד ואמאי טרח להמציא בכתב בכת"י וכל מעתיקי דבריו כך העתיקוהו ואם אתא לאשמועינן דכת"י נמי מתקיים אין זה מתקבל ממשפט הלשון וחוץ למקומו למגמר אגמורי אגב אורחין ובהיותי נבוך בזה מצאתי להר"ן והרא"ש ז"ל בפ' אלמנה ניזונית שכתבו משם הרמב"ן ז"ל משם הראב"ד ז"ל שכ' שהעמידה להך דאמר תנו בשכתב עדות הצוואה בשטר וע"ז הק' הרמב"ן דא"א לכתוב שטר צוואה מחיים ולא לאח"מ ע"ש ולפי"ז יפה כוין הראב"ד ז"ל שכתב שבצוואה שכ' בכת"י ולא סיימוה קמיה דהרמב"ן ז"ל א"נ דהראב"ד גופיה אהדורי אהדר ביה ממאי דק"ל להרמב"ן ז"ל וחדש בה דבר שכתב בכת"י והרמב"ן ז"ל שמע להאי ולא שמע להאי מעתה מצינו טו"ט ודעת למה שהוצרך הראב"ד ז"ל שיהיה שטר הצוואה בכת"י: וחזיתיה למרן בב"י סי' ק"י שהביא משם רבינו ירוחם שכתב דשטר הצוואה אין מקיימין אותו אלא בפני בע"ד ולא דמי לקיום שטרות דעלמא דאמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי דשטר צוואה אינו אלא לזכרון דברים בעלמא והא דאמרי' אם אמר תנו מנה לפ' נזקקין לנכסי יתומים קטנים מיירי שכתב בכת"י תנו כ"וך לפ' כל זה מדברי הראב"ד ז"ל וכו' עכ"ל ש"מ דס"ל כדעת הראב"ד ז"ל דאע"ג דאין מקיימין שטר צוואה הא מיהא בכת"י מקיימין וכל שכת' בכת"י תנו מנה לפ' מקיימין כת"י וגובין מנכסי יתומים קטנים ולא נתברר לקו"ד אי שמיע ליה לרבינו ירוחם ז"ל שכתב הראב"ד ז"ל כן בפירוש או משום דק"ל בדבריו דאמאי לא קאמר בפשיטות בשטר צוואה בעדים אלא משום דס"ל דכיון דלזכרון בעלמא הוא אין מקיימים או אפ' דתרי הראב"ד נינהו ומ"מ למאי דאתאן עלה דעת רבינו ירוחם ז"ל שהראב"ד ז"ל סובר דשטר צוואה אין מקיימין אבל כת"י מקיימין אפילו בפני יתומים קטנים:

והנה ממה שהוכחנו מדברי הרא"ש ז"ל בפרק אלמנה ניזונית שכ' משם הראב"ד ז"ל דמקבלים עדי צוואה ומקבלים עדי הקיום אפילו בפני יתומים קטנים ולא הביא מה שהק' עליו הרמב"ן ז"ל דא"א לכתוב שטר צוואה כמ"ש הר"ן ז"ל ומעתה אשור"ה נא ואראה מ"ש בתשו' כלל פ"ה סי' ט' מ"ש בתוך דבריו בנדון זה אם אין השטר מקויים אין מקיימי' אותו אלא בפני בע"ד ע"ש המלכים נועדו המה ראו כן תמהו דלימוד ערוך הוא בידינו והלכה רווחת דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד והרבה תשו' נאמרו בו והרב ב"י ז"ל הביא תשו' הר"י בן הרא"ש ז"ל וה' מוהרלנ"ח ז"ל ולא נתקררה דעתו עד שמציאה מצא לדברי רבינו ירוחם ז"ל הניתנים למעלה דלהראב"ד ז"ל אין מקיימין שטר והרא"ש ז"ל בשטר צוואה קא משתעי ע"ש קושטא קאי שדבריו ז"ל שגבו ממני דהרא"ש ז"ל קא פסיק למילתיה אשט"ח שעל המוריש שיורשו נתן מתנה לקטן ולא בשטר צוואה וכבר בא חכם הרזי"ם הכנ"הג בהגהב"י אות ך' תמ"ה תמ"ה יקרא ע"ד מרן ז"ל הללו ע"ש. נקוט מיהא לדעת מרן ז"ל הרא"ש יסבו"ר ול"ו ידע ס' הראב"ד וס"ל כוותיה דאין מקיימין עדי צוואה ולפ"ד מרן הרא"ש ז"ל סותר עצמו מהפסקים לתשו' שבפסקיו הביא דברי הראב"ד ז"ל דמוקי להך דאמר תנו כשכתב עדותיו בשטר ובודאי דאמר להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא ומקיימינן אפילו ביתומים קטנים דמיירי ביה תלמודא דערכין ואלו בתשו' פסק ותני אין מקיימין ומוקי לה מרן ז"ל בשטר צוואה ואי לא מסתפינא אמינא דגם דעת הר"י בן הרא"ש ז"ל שתירץ לדברי אביו דבכל מקום שרואה דברי אביו ז"ל מחולקים מהפסקים להתשובות הריני הולך אחר הפסקים ע"ש ואם הדברים כפשטן אין להם שחר דאנן לא מדברי הרא"ש ז"ל אהדדי מותבין אלא ממאי דאפסיקא הלכתא דמקיימין וכמו שתמה מרן ז"ל בב"י לכן נלע"ד דהר"י בן הרא"ש ז"ל מוקי לה נמי בשטר צוואה וכדאוקמה מרן ז"ל דס"ל בהראב"ד ז"ל לדעת רבינו ירוחם ז"ל ומשום דק"ל מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו שכתב בפרק אלמנה משם הראב"ד ז"ל דכתב ומקיימין שטר צוואה שלא בפני בע"ד אהא קאמר שהוא הולך אחר הפסקים אלא דבעיקר תי' זה שהולידו והחזיקו מרן ז"ל תמוה דבדברי הרא"ש ז"ל מיירי בשט"ח ולא בשטר צוואה:

ומעתה לדעת מרן ז"ל דמוקי לדעת הרא"ש ז"ל בתשו' כד' רבינו ירוחם ז"ל בדעת הראב"ד ז"ל דשטר צוואה אין מקיימין בפני יתומים קטנים עכ"ל דמוקי להך דאי אמר תנו נזקקין בשכתב בכת"י א"כ ש"מ דהרא"ש ז"ל ס"ל דמקיימינן הכת"י בפני יתומים קטנים כשאר שטרות דעלמא ושאני שטר צוואה דאינו אלא לזכרון דברים בעלמא ולפי המשוער אצלינו דגם הר"י בן הרא"ש בדעת אביו הולך ואור בסברא זו אלא דאכתי יד הדוחה נטויה לדחות דהרא"ש ז"ל מוקי להך דאומר תנו במוסר דבריו או שהב"ד מכירין כת"י דתו לא צריך לקיומי וכדמוקי לה הראב"ד גופיה לחד שינוייא וס"ל כהראב"ד ז"ל בחדא דאין מקיימין שטר צוואה מטעמא דזכרון דברים בעלמא ופליג עליה בחדא דאלו להראב"ד ז"ל כת"י נמי מקיימי' דחשי' נמי כמי שנחקרה בב"ד א"נ דעדים אחתימת ידייהו קא מסהדי ולא על מנה שבשטר ואלו להרא"ש ז"ל ס"ל כדעת התוס' דטעמא דמקיימי' השטר מטעמא דכמי שנחקרה ובכת"י לא אמרי' כמי שנחקרה אף אתה אמור לו מה לנו לחלוק השוין ולאפושי פלוגתא ביני רבוותא גדול השלום רבנן שלמא בינייהו. אמנם אלם צדק ממ"ש הטור סי' ק"י ס"ט במי שצוה ואמר תנו מנה לפ' נזקקים לנכסי יתומים קטנים וכו' ודוקא שצוה בשטר שכתב בכת"י וניכר שהוא כתב ידו וכו' וכת' מרן ז"ל שזהו לדעת הרא"ש ז"ל שאין מקבלים עדות על הקטנים אפי' בפני אפוט' כמ"ש הטור שם והדר ק"ל איך כתב שאם ניכר שהוא כת"י נזקקין הא בעי' שיהיה מקויים בחיי האב כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' שהביא הטור ע"ע ולענ"ד קל"ה כמות שהיא דס"ל כהראב"ד דמקיימין הכת"י בפני יתומים קטנים וניכר דקאמר היינו על ידי עדי הקיום אלא דמרן השתא אכתי לא אייתי לדברי רבינו ירוחם ומוקי להך תשו' דהרא"ש בשיטת הראב"ד ז"ל אמרה למלתיה אמנם לפ"ד מרן ז"ל השתא דדעת הרא"ש והטור דבכת"י אין מקיימין בפני יתומים קטנים ואהא מותיב שפיר וניחא ליה בחד מתרי אנפי שנתקיים בחיי האב א"נ שהכת"י ניכר לב"ד שאינו צריך קיום ע"ע. ואנן בריה קלה לא ידענא לכוין אמר"א במאי דמוקי לה בנתקיים בחיי האב במאי עסקינן אילימא נתקיים בחיי האב בפניו א"כ מאי דוחקיה לאוקומה בשטר שכתב בכת"י לוקמא בפשיטות בשטר צוואה בעדים דע"כ לא קאמר הראב"ד ז"ל דאין מקיימי' שטר צוואה אלא דוקא שלא בפניו ומשום זכרון דברים בעלמא הוא אבל בפניו לא ותו דהו"מ לאוקומה בעדי צוואה אע"ג דלהרא"ש ז"ל אין מקבלין עידי צוואה אפילו בפני אפוטרופוס הא מיהא לפני האב המצווה פשיטא דמקבלין ושאני אפוטרופוס דמכח יתומים קטנים קא אתי ואי עסקינן שנתקיים בחיי האב ושלא בפניו א"כ הדרא קו' לדוכתה ואם נפשך לומר לעולם שלא בפני האב מקיימין אפילו שטר צוואה דזכרון דברים בעלמא. אבל גבי יתומים קטנים אין מקיימין וטעמא רבא איכא במלתא דבשלמא גדול אפילו שלא בפניו כלפניו דמי דהא מצינן לקיומי בפניו והוי ראוי לבילה שאין הבילה מעכבת בו אבל קטן דאפילו בפניו כשלא בפניו דמי הילכך אין מקיימי' ואין מקבלין עדות אפילו לפני אפוטרופוס דמחמתיה קא אתי לדעת הרא"ש ז"ל דא ליתא שאם דעת מרן כן א"כ לקמיה כי מהדר לשנויי תשו' הרא"ש ז"ל דאמר בה שאין מקיימין השטר שלא בפני בע"ד שרטט וכתב דיתום קטן שאני אמאי מהדר תו לאשכוחי טעמא גבי יתום קטן משום דאיכא למיחש לפירעון לימא לן מר משום דאינו ראוי לבילה שאינו ראוי להעיד בפניו ומאי איריא חששא דפירעון אלא וראי ש"מ דעת מרן דגדול שלא בפניו וקטן בפניו כהדדי נינהו ואם נפשך לומר עוד לעולם בפני האב והא דלא אוקמה בשטר צוואה בעדים בפשיטות טפי משום דס"ל כהרמב"ן דפליג אהראב"ד ז"ל דא"א לכתוב שטר צוואה בין בחיים בין במות כמ"ש ה' עצמו משמו אשר הונף ואשר הורם אע"פי שהרא"ש ז"ל לא הביא משם הרמב"ן וכדכתי' ולא ניחא ליה להרא"ש והטור במאי דמשני לן מרן כמדובר אכתי לא אפרוק מחולשא לוקמה בפשיטות בעדי צוואה ונתקיים בחיי האב ובפניו ראשית מאמר הוא הדבר אשר דבר עמ"ש ודוקא בשטר שכתב בכת"י שזהו לדעת הרא"ש ז"ל דאין מקבלין עידי צוואה ר"ל דמאי דוחקיה לוקמה בפשיטות בעדי צוואה אהא משני לטעמיה דאין מקבלין עדי צוואה א"כ כי הדר ק"ל הא בעינן שיהיה מקויים בחיי האב והוצרך לשנויי שנתקיים בחיי האב א"כ שאלה בעינה הדרא דנימא מר בעדי צוואה ובנתקבלה בחיי האב ובפניו ואין כאן מקום להאריך. איך שיהיה דעת מרן הקדוש ז"ל בדעת הרא"ש ז"ל והטור כדכתי' דבכת"י אין מקיימין שלא בפני בע"ד ובפני יתומים קטנים ועכ"ל דמ"ש לתרץ דברי הרא"ש ז"ל בתשו' דס"ל כדעת רבינו ירוחם ז"ל להראב"ד ז"ל היינו לענין דאין מקיימין שטרי צוואה אבל לענין שמקיימין כת"י של אדם לא והך דאמר תנו דנזקקין לנכסי יתומים קטנים מיירי בשטר שכתב בכת"י ונתקיים בחיי האב א"נ שניכר לב"ד דלא ניחא ליה למרן לפרש מ"ש הטור וניכר שהוא כת"י שנתקיים אחרי מות האב אע"פי שהוא מפרש במ"ש ניכר פי' ע"י הקיום:

זאת תורת העולה לדעת מרן הב"י דהרא"ש והטור ס"ל דאין מקיימין הכת"י אלא בפני בע"ד ולא בפני יתומים קטנים ולא בפני אפוטרופו' אבל דעת הראב"ד וה' בע"הת והרשב"א (והריטב"א) משם רבותיו לפי מ"ש הרב מח"א ז"ל ס"ל אע"ג דשטר צוואה אין מקיימין התם היינו טעמא משום דלזכרון דברים בעלמא הוא אבל בשכתב בכת"י דליכא ה"ט שפיר מקיימין שלא בפניו ובפני יתומים קטנים וכ"ש בפני אפוטרופוס ומוציאים בכת"י מנכסיהם אם הוא בתוך הזמן או אם הודה על מטלטלין ידועים שהם של פ' וזה דעת מרן ז"ל בש"ע סי' ק"י שכתב וז"ל קטנים שהודה מורישם בכת"י וכו' ומוציאים מהן וכו' עכ"ל ולא הטיל בה תנאה שנתקיים בחיי האב או שניכר לב"ד ולקמיה שכתב מרן ז"ל ויש מ"ש וכו' כתב שיהיה ניכר לב"ד וכו' עכ"ל היינו לסברת הרא"ש והטור אבל לדידיה לא צריך להכרת ב"ד אלא שפיר מקיימין הכת"י ע"י עדים המכירים חתימת מורישם וכ"כ הסמ"ע סקח"י וסקכ"ג ע"ש אלא שראיתי להרב ז"ל בסי' ק"ח סקי"ג שהמשיך דעת המחבר לדעת הטור דבעינן שיהא הכת"י ניכר לב"ד ע"ש ובסי' ק"י המשיך דעת המחבר לדעת הרמב"ם ז"ל ואחה"ר מ"ש שם בסי' ק"ח שלא בדקדוק אלא לענין שהוא בכת"י לאפוקי שטר צוואה כמו שנאמר:

ותבט עיני לה' מוהראנ"ח ז"ל בראשונות סי' ט"ו שאול נשאל במי שמת והניח יתומים קטנים ובפנקסו כתוב לאמר שהוא חייב לאחרים אם מקיימין אותו ע"י עדים בפני יתומים קטנים להגבות למי שמחוייב לו ואחר שהאריך להסכים ס' הרא"ש והטור דס"ל דמקיימין הכת"י בפני יתומים ונזקקין לנכסיהם ומ"ש הטור שהכת"י יהיה ניכר ר"ל ע"י הקיום וכדכתי' בעניו' אלא דהדר ביה יען גדולי אחרונים לא הסכימו לפרש כן ולהם שומעין וכו' עכ"ל ובודאי דגם מרן ז"ל מפרש ע"י קיום לחד תירוצא אלא שהצריך להיות שנתקיים ע"י האב ובדף למ"ד ע"ב כתב וז"ל עלה מכל מ"ש דבכת"י מקיימין אפילו ע"י עדים וגובין בו מיתומים קטנים וכו' עכ"ל וראיתי להכנ"הג בתשו' הנדפסו' מחדש סי' ז"ן דף למ"ד ע"ג שהביא לדברי מוהראנ"ח ז"ל הללו ומפשי' דבריו נר' דמסכים והולך שאם הכת"י בתוך הזמן מקיימין חתימת יד הלוה אפילו בפני יתו' קטנים ולא חלק על הרב בעל הקונטריס אלא בחתימת יד העדים שבכת"י כי היכי דלא להוי חשיב כשטר ואפי' לאח"ז ע"ש ובסי' ע"ה חזר הר' ושנה פרקו וכתב שה' בני אהרן ז"ל טעה ג"כ וס"ל כדעת בעל הקונט' בענין חתי' העדים ושגם ה' ראש יוסף ז"ל ס"ל דמקיימין הכת"י בפני יתומים קטנים אלא שחדש בה דבר דאפילו בחתי' יד העדים שבכת"י והרב כנ"הג חלוק עליהם בזה דדוקא בחתימת יד הלוה הוא דמקיימין שלא בפניו דהוי כמי שהודה עכשו בפנינו עש"ב וכן בקדש חזיתי למוהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' קמ"ו דאיתשיל בכת"י שליחות שנתקיים בב"ד של ג' תלתא סרכין והקיום הזה של"ב בע"ד אי שפיר עבוד רבנן יען קראו עליו ערער ופשי' לו מהך דהגוזל דאפסיק הלכתא דמקיימין השטר של"ב בע"ד ואח"כ כתב וז"ל ואע"ג דהיה אפשר לחלק קצת דדוקא בקיום שטרות וכו' משום דכמי שנחקרה דמי אבל בכת"י נראה דליכא ה"ט והיה אפשר לומר דדוקא בפניו אבל של"ב לא מקיימין לא היה אפשר לומ' כן דלא לישתמיט שום פוסק דלימא חילוק זה כמ"ש שאר חילוקים ע"ש ועוד הוכיח מדברי הטור סי' ס"ט דפליג ארב שרירא ז"ל דמפליג בין קיום שטרות לקיום הכת"י בענין לקיים החתימה משני שטרות ומב' כתובות ואין לחלק בקיומן ועוד בה מדברי הרשב"א ז"ל שכתב דעדי הקיום לא על מנה שבשטר הם מעידין אלא על חתי' יד העדים ע"ש:

גם אשו"ר לה' תורת חיים ז"ל בח"א סי' ל"ב ארי נעשה שוא"ל בקיום פנקס בפני יתומים קטנים ועלה בדעתו הרחבה לחלק בין שטר לכת"י דאם אמרו בשטר דמקיימין שלא בפני בע"ד התם ה"ט דמדאוריי' עדות הכתובה בשטר כמי שנחקרה בב"ד דמי לא כן בכת"י וכמו שרצה לחלק ה' מוהרשד"ם ז"ל אלא שה' מוהרשד"ם ז"ל נראה בעיניו שחילוק זה הוא קל על פני המים ממ"ש והיה אפשר לחלק קצת והדר ביה מוהרח"ש ז"ל והסכים שאין לחלק בכך ונסתייע מדברי הראב"ד והרב בע"הת והרשב"א ורבינו ירוחם ז"ל וכדכתיבנא בעניו' עלץ לבי ויגל ועוד לו מדברי הטור ובע"הת ז"ל שחלקו על רב שרירא וכמ"ש מוהרשר"ם סי' ב':

עלה בקב"ץ דעת קדושים אמוראי נינהו הראב"ד ובע"הת והרשב"א והריטב"א ורבותיו לדעת ה' מח"א ומוהראנ"ח והרב תורת חיים ומוהרשד"ם ותלתא סרכין דעבוד מעשה רב וה' בני אהרן וה' ראש יוסף וה' כנ"הג ומר"ן ז"ל דאנן בתריה גרירנא כלם כאחד עונים ואומרים דמקיימין כת"י הלוה שלא בפניו ובפני יתומים קטנים וגובין מנכסיהם אם הוא בתוך זמנו ואע"פי שהרב"ח סי' ק"י והש"ך שם ובסי' מ"ו סק"י ס"ל דאין מקיימין הכת"י ע"ע עין רואה רבו כמו רבו האומרים לקיים ואעפ"י שעלה על דעתם לחלק בין שטר לכת"י כמ"ש הם ז"ל וכמו שהסכים הש"ך דעת הסמ"ע בזה על מה שכתב בסי' ל"ה סק"ט ע"ע אהמ"ר לא שמה מתייא ורב המרחק דהתם מיירי להעיד הבן על כת"י אביו שמחוייב לזולתו דהשתא אפומיה מפקי' ממונא דהו"ל כמו שמעיד הבן על האב שהוא חייב לפ' מנה והתורה אמרה לא יומתו אבות על בנים וכו' ע"ש ולפ"ד ז"ל נמצא הסמ"ע ז"ל סותר עצמו והרב"ח ז"ל קרי בחיל דמוהרש"ך ז"ל ס"ל דמקיימין הכת"י ע"ש וכבר כתבנו דלדעת הסמ"ע והרמב"ם והמחבר ז"ל ס"ל דמקיימין הכת"י וכיון שדעתו יפה היכי ניחא ליה דהרב הסמ"ע ז"ל תבריה לגזיזיה:

שו"ר לה' בית דוד ז"ל ח"מ סי' ח"י דף כ"ו שעל מבוכה זו ישב והשג השיג על הש"ך ז"ל בקושיין וזו הלכה העלה הרשות נתונה לקיים הכת"י ע"י עדים שלא בפני בע"ד ובפני יתומים קטנים וכדעת מרן והסמ"ע ומהרשד"ם ז"ל ע"ע ועד אחרן הרב בית אברהם בסי' מ"ו עלה בהסכמ"ה ולהורות נתן דמקיימין הכת"י של"ב בע"ד ודלא כהש"ך עש"ב:

ואני עני ואביון זה חזיתי ואספרה לג' עמודי הוראה עט"ר רבי אב"א ועמו השר ה' ד"ן ידין ומורי גם הוא ה' חק נתן זכר כלם לחיי עד שישבו לקיים כת"י של"ב בע"ד ויען שמורי ה' ז"ל והרב ר"ן קרובים היו הוצרכו להושיב עמהם דיין אחר ודנתי לפניהם בקרקע מדברי הרש"ך ז"ל הנאמרים באמת ויענו אותי ויאמרו הלא ידעת שאנחנו מתלמידיו של אברהם אבינו הוא הרב ר' אברהם טייב זיע"א גדול אדונינו אשר יצק מים על ידי שני צנתרות הזהב קדישי עליונים גדולי הדור כמוהר"א הכהן ז"ל ומוהר"ץ צרפתי ז"ל וכך היה נוהג לקיים הכת"י שלא בפני בע"ד וגם ה' ש"ך מודה שאם נהגו לקיים הכת"י שלא בפני בע"ד מנהגם מנהג והעידו בגודלן כי פעמים רבות נתקיים הכת"י בפניהם וכך עשו גם הם נו"ן ואנן יד עניי אנן עשינו מעשה על ידינו יד כהה במי שהוציא כת"י לוה שמת והניח יתומים קטנים ואשרנוהי וקיימנוהי בהעדאת עדים והיה בתוך זמנו והגבינו למלוה מנכסי יתומים על פי העדאת ג' נאמנים שמורי"ם לכל בני ישראל ולע"ע נתחוורו הדברים כשמלה עפ"י התורה יפה דנו יפה הורו ב"ד הצדק חלקם בחיים כי"ר ועיין בתשו' ה' אנג'יל סי' כ"ו דף מ"א ע"א וע"ב:

שוב נזדמן לידי כרג"ע נראה לי תשו' המיוחסות וראיתי לו שנשאל בכת"י הלוה שבא לגבות במקום שיש על הלוה עוד מלוה בשטר וכתב ע"ז וז"ל ועוד דאפשר לומר וקרוב בעיני דאפי' בחתי' ידו אין אנו חוששין לומר נזדייף וכו' דקיום שטרות דרבנן ומדאורייתא לא צריך וכו' ומאי שנא חתי' ידו וכו' ומ"ש מב' אנשים וכו' ואפילו יחלוק בעל הדין בין חתי' ידו לשטר בעדים מ"מ כבר ירד זה לבתים קודם שיבאו אליו בעלי המשכונות וכו' עכ"ל מוכח דעת עליון דאין דעתו לחלק בין חתי' ידו לשטר בעדים דבכולהו אמרינן כמי שנחקרה ומדאורייתא לא בעי קיום אלא מדרבנן אלא שאם הבע"ד רוצה לחלוק בנ"ד כבר ירד וכו' וממה שהוכחנו ג"כ שזו היא דעת הרשב"א ז"ל והיו לאחדים:

והנה בעת"ה נגה אור ס' משחא דרבותא לתלת סרכין כחדא שריין ומורינו הרב מוהרש"א זיע"א בסי' ק"ח סי"ו דאין ולאו ורפיא בידיה ע"ש ואנו אין לנו אלא מה שקבלנו מאבותינו הקדושים וכ"ש שהסכמת רוב האחרונים כן וכמו שנתבאר:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה