אור ברסלב

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

קו"ף

צד"י

אות א

קבלת עדות. קי"ל דאין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד כמ"ש בטוש"ע סי' כ"ח ע"ש. ראובן נושה בשמעון סך מה בלי שום ראיה ושמ' חלה את חליו כבד מאד וראובן חש בראשו אולי בא עד קצו ואינו יכול לגבות את חובו יען כי שמעון יש לו בנים קטני קטנים ע"כ הכניס עמו שני אנשים ואמ"ל מה אתה אומר בסכום שקנית בו סחורה פ' מסך כ"וך ויען ויאמר לו שמעון שלך ואין לי עמך כלום רק שכ"וך שקנה מהסחורה הנז' מונחים הם אצלך חזר ראובן ואמר לשמעון והסחורה פ' וענהו גם הסחור' האחרת היא קנויה ממעותך ואין לי בה כלום גם שאל ראובן לשמעון הסחורה האחרת המונחת תחת יד איש פ' מה אתה אומר ויען ויאמר גם היא שלך ואין לי בה שום זכות ובא לפני לקבל עדותן בחברת עוד ב' מהב"ד יצ"ו אם מקבלים עדות זה או לא ושכמ"ה:

זאת אשיב הטור בסי' ק"י אייתי פלוגתא אי מקבלים עדי צוואה ע"ש אלא דמיירי התם בקב"ע בפני האפוטרופוס אבל בדליכא אפוטרו' איכא למימר דכ"ע אין מקבלים אלא שראיתי למרן ז"ל בב"י סי' כ"ח שהביא משם מ"ך בשיטה א' דצוואת אביהם מקבלים עדות על הקטני' דאלמוה רבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו עכ"ל והק' הרב החבי"ב ז"ל באות נ"א דהטור בסי' ק"י כ' לסברא זו בשם הרמב"ן והרא"ש והר"ן ז"ל ותי' לחד תירוצא דדבריהם הם לפני האפוטרופוס ומה"ש מ"ך בדליכא אפוטרופוס מקבלים עדי צוואה עכ"ל אלא דכ"ז איננו שוה לי דהתם בעדי צוואה דוקא דאיכא נמי טעמא דאלמוה רבנן כדי וכו' אבל בנ"ד דע"י שאלה ששאל לו המלוה כמה אתה חייב לי אין זה בסוג צוואה אלא בסוג הודאה ונתבאר בטור ש"ע ריש סי' ק"ח דבהודה אביהם לפני מותו גובים מיתומים קטנים ומסיים בה והוא שנתקבל העדות בחיי אביהם שאל"כ אין מקבלים עדות בפני קטן עכ"ל ומרן ז"ל בש"ע שם כ' בס"ג ובהודה תוך זמן צריך שנתקבל העדות בחיי אביהם וכו' וכתב הסמ"ע ז"ל דכשצוה אביהם הרי הדבר ידוע מפי מקבלי הצוואה שעדין חייב וכו' דבכה"ג שהדבר מבורר מקבלים עדות אפי' בפני הקטן וכו' עכ"ל ונשאר לנו לברר איך מקבלים אפילו בחיי האב לפי מ"ש הטור בשם ריב"א ז"ל בסימן כ"ח דאם היה הנתבע חולה אין מקבלין וכו' דמזלו גרם וכ' משם הראב"ד ז"ל דאפי' לקבלו ולהניחו ברשות ב"ד אין שומעין לו ע"ש אם לא שהב"ד קבלו העדות בפני החולה:

(ע"כ נמצא כתוב וחבל ע"ד):

אות ב

קבלת עדות. קי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד מיהו אם משכחת לה דהשתא העדים כשרים ולאחר זמן יהיו פסולים באיזה צד מקבלין שלא בפני בע"ד מור"ם ז"ל בספר המפה סימן ק"ם ס"י ע"ש ונ"ל דדוקא בכה"ג דכשיבא המערער ודאי יהיו פסולין אבל לחוש לו שמא למחר יהיה קרובו בקורבת הפסולת או שמא ירשיע לא וברור ועיין לעיל אות יו"ד מדין יתומים סי' וע"ע בפרט דין זה דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד בתשו' הרב כרם שלמה ז"ל בח"המ סי' ג' ובתשו' מזהרח"ש סי' י"ט והרב תורת חסד ז"ל סי' קמ"ח והר"ב עדות ביהוסף ז"ל ריש סי' ע"ג והרב נאמן שמואל סי' פ"ו האריך:

אות ג

קבלת עדות. ק"ל אין מקבלין עדות בפני יתומים קטנים כמ"ש בסי' כ"ח וק"ח וק"י ע"ש ונ"ל דאם הניח יתומים גדולים וקטנים והוזקקו לקבל העדות לגבות מהיתומים גדולים אפי"ה לגבי יתומים קטנים לא חשיבא קבלה שוב מצאתי שכן היא דעת ה' מוהר"ם אלשיך ז"ל סימן קכ"ו ע"ש שהוכיח בראיות הראויות אליו ובטל את העוררין:

אות ד

קב"ע אין מקבלין עדות שלא לפני בע"ד ובעדות קידושין נמי דינא הכי כיון דנ"מ לענין ממון שאם מת מתחייב במנה ומאתים וכיוצא וכן לענין בושת שאם רוצה לגרשה שהרי נפסלת לכהן ומצאתי להרדב"ז ז"ל בחדשות בח"א סי' ע' שפסק דמקבלין ומוהרשד"ם ז"ל חא"הע סי' ז"ך האריך בזה ע"ש ועיין לעיל במע' אות ד' מדין דרישה וחקירה סי' בס"ד מה שרמזתי מזה ע"ש:

אות ה

קב"ע אם מקבלים עדי צוואה כבר כתבתי בזה הענין ונאבד ממני ולעת עתה ראתה עיני להר"ב בית דוד ז"ל בסי' ל"ד שעמד בזה ע"ש:

אות ו

קבורה המלוה יכול לעכב מלקבור את המת עד שיפרעו לו את חובו כשאינו מבני משפחת הלוה עיין במור"ם ז"ל סי' ק"ז ס"ב ועיין בהסמ"ע וש"ך ובאר היטב ז"ל מ"ש בזה ועיין להרב כנ"הג סי' צ"ז אות כ"ג בהגהב"י ועיין לה' בני אהרן ז"ל סימן. נ"א מ"ש משם המנהג וע"ע למהריק"ש ז"ל בהגהותיו מ"ש משם הרדב"ז ז"ל והוא הפך ממ"ש הרדב"ז ז"ל בתשובות החדשות סימן של"ח ועיין בה' פרי האדמה ז"ל דף ג"ן וד"ז ח"א ובתשו' הרשב"ש ז"ל סי' רט"ו וה' חות יאיר ז"ל סוף סי' קל"ט מה' בני חיי סי' ק"ז מ"ש בזה ואנן בדידן לא עבדינן הך עובדא אפילו בכל הנך גווני דמוקמי לה הרבנים הללו כך קבלתי מדייני קשישאי זיע"א וטעמא יהבו למלתא שלא ליתן פתחון פה לפלילים לדון אותנו בכ"הג ח"ו דבדיניהם אין דנים כן ובעו"הר עמא דארעא אזלא ומדלדלא ומחוייבים לעכו"ם ואם רואין אותנו דנין כן כ"ש שיש לאל ידם לדון כן ואפילו בדליכא חד מהנך גווני דמוקמו לה הרבנים ז"ל דילפי מקלקלתא ולא מתקנתא זה דרכם כסל למו ולפעמים שיעמוד גברא אלמא מהאומות לעכב עומדים כנגדו לפלילים ומוחין בידו והרשות נתונה לקוברה ומהאי טעמא הם אמרו ז"ל דאין דנין אסידור בע"ח כאשר משפט כתוב בגמרא ופוסקים ז"ל ומרן ז"ל בסי' צ"ז ע"ש משום דבדיניהם אין דנין כן ואין פותחין בפניהם פתח של אורה כמדובר:

אות ז

קבורת הבעל מכתובת אשתו. ראובן סמוך על שלחן אביו ושוכן בבית אחת מבתי החצר של אביו ופגעה מד"הר בבן ועמד האב והוציא הוצאות לצורך תכריכין וקבורה כמנהג אנשי המדינות והכל הוא בהקפה מהזולת עד אשר ימכור מעזבון בנו והאלמנה ממאנת ומעכבת על ידו העיזה פניה ותאמר לו שלא למכור שום דבר עד אשר נגבה כתובתי יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה: זאת אשיב דבר האדון הרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף ק"ג ובמיוחסות סימן ס"ד והרא"ש ז"ל כלל ט"ו סי' ג' וריש כלל נ' פתחו לזכות האלמנה דלא מצינו חיוב על האלמנה בקבורת בעלה ואישה חייב בקבורתה תחת כתובתה ושנינו בתוס' אשה וב"ח גובין והוא יקבר מן הצדקה ע"ע ועל סמך זה כת' הרדב"ז ז"ל סי' של"ח בחדשות שנשאל בכיוצא בנ"ד בבן שמת בחיי אביו והבן סמוך על שלחן אביו שאינה חייבת בקבורתו וכתב ז"ל שהראשונים נו"ן פסקו כן ואמת יהגה חכו כדכתי' אמנם ראיתי להריב"ש ז"ל סי' ק"ד דף ג"ן ע"ב שכתב דאם קדמה האלמנה ותפסה המטלטלים כדי כתובתה אין מוציאין מידה אבל אם קדמו היורשים והוציאו וקברוהו ממה שבידם מנכסי המת שישלימו להאלמנה מה שחסר מסך כתובתה זה לא שמענו עכ"ל והנה במיוחסות לא זיכה את האלמנה מפני שכתו' מטלטלי אג"מק אלא דאיכא למימר מפני שהיה תפוס מחיים ונ"מ שאם אין כתוב בכתו' מטלטלי טלי אג"מק ותפס היורש והוציא בקבורתו אינו חייב לשלם כמ"ש הריב"ש ז"ל. ובתשו' סי' אלף ק"ג שנשאל לחייב את האלמנה לקבור אותו משלה שהיורשים לא היו תפוסים בנכסי המת יפה הורה דאינה חייבת לקבור אותו מנכסי כתובתה וכן מבואר בתשו' הרא"ש ז"ל כלל ט"ז משם הרמ"ה ז"ל דאשה שגבתה כתובתה אין לחייבה לקבור בעלה ע"ש דמיירי שתפסה כבר וגבתה וכן צריך לפרש דבריו שבריש כלל נ' ע"ש. אמור מעתה שדברי הרדב"ז ז"ל בתשו' דברי יחיד הם אם לא שנאמר שמנהג עירו לכתוב מטלטלי אג"מק וכדעת הרשב"א ז"ל במיוחסות והריב"ש ז"ל מיירי כשאין כות' ואין בדידן אתרא שאין כותבין שעבד לה מטלטלי אג"מק מודעת. זאת:

ותבט עיני לה' תורת חסד סי' צ"ב שהביא משם רב אחד שרצה לחלק דאפילו תפסו היורשים אם לא מכרו כבר ופרעו לצורך קבורה והתכריכין כי לא תועיל להם שום דבר תפיסתם אפי' לדעת הרי"בש דהוא ז"ל מיירי בהוציאו ממה שיש תחת ידם כבר וכ"כ הרב כרם שלמה ז"ל חא"הע סי' ל"ח ע"ש אמנם הרב תורת חסד ז"ל כתב בסו"ד דאין לזוז מדברי הריב"ש ומרן ז"ל בש"ע סי' קי"ח סי"ז כתב אלמנה שגבתה כתובתה אין מוציאין מידה לקבור' בעלה ע"ש וכבר זה מוסכם אפי' לדעת הריב"ש ז"ל כיון דכבר זכתה וגבתה ומור"ם ז"ל ביאר עליה תשו' הריב"ש ז"ל דאם קדמו לה היורשים אינה מוציאם מידם ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ וכתב ה' נח"ץ ז"ל ומטי בה משמיה דרביה אמרה דכל שלא תפסה יכולין לכתחלה ליטול מנכסיו לצורך קבורתו ושכן עמא דבר ע"ש ותבט עיני לה' ד"ן ז"ל נשאל ע"ז והביא מתשו' הרדב"ז ז"ל דפסיק ותני שקוברים אותו בתחלה ממה שהניח והשאר נוטלים ש א והב"ח כיון שעל דעת כן נשאת לו ודלא כהריב"ש ז"ל וכו' ר"ל שחילק בין קדמה ותפסה היא או קדמו היורשים ותפסו ושכתב מהריק"ש ז"ל שנהגו בדברי הרדב"ז ז"ל וע"ע מה שהאריך ולפי"ז דברי הרדב"ז ז"ל סתרא"י נינהו ועיין לה' כרם שלמה ז"ל שם גם הרב כנ"הג בסי' קי"ח אות כ"ח בהגהב"י אות כ"ח כתב משם הרדב"ז ז"ל ח"א סי' קנ"ב שאם קברו את המת במלבושיו חייבים לשלם מדין מזיק שעבודו של חבירו ע"ש ואני עני חפשתי בתשו' הרב ח"א ולא מצאתי ומהכא מוכח דמנהג עירו הוא ז"ל כותבין בכתו' מטלטלי טלי אג"מק מדקרי לה מזיק שעבודו של חבירו ואלו הרדב"ז ז"ל בתשובה האחרת שהביא הרב ד"ן ז"ל קרי בחיל שעל דעת כן נשאת לו ולכתחלה קוברין אותו מנכסיו הן אמת שדבריו בתשו' קשה דמה יענה הרב ביום שידובר בו התוספתא שהביאו הראשונים דקתני והוא יקבר מהקופה ועוד על מה שהביא הכנ"הג בשם ריא"ז ז"ל אשר הובא בספר של"הג ז"ל דאזיל ומודה בס' הרדב"ז ז"ל שהביא הרב ד"ן ז"ל קשה מהתוספ' קו' הלזו וע"ע לה' בית דוד ז"ל חא"הע סי' פ"א מהספר ומה שהאריך (בדברי) הריב"ש ז"ל והיד אהרן ז"ל שם בהגב"י אות כ"ח ואנן בדידן אשה בכל אלה לא מצאתי שערערה על קבורת בעלה לעולם א"כ אמרינן סברו וקבלו שע"ד כן נישאו להם לבעלים ועל ענין עסקי הכתובה עיין לה' ד"ן חא"הע סי' ז' ולהרב אדמת קדש ז"ל סי' ל"ה. ועט"ר ה' חק נתן ז"ל זיע"א היה מוחה ביד הקרובים שלא להרבות בהוצאות. וגם ביד הגזברים של חברת גמילות חסדים שאין ליטול כל כך מהיורשים דמי אחוזת קבר כמנהג ונתקבלו דבריו לא כן עתה בעו"קר:

אות ח

קבורה עיר שיש בה ב' ל קהילות ולכל א' מהם בית מועד לכל חי ועמדו אנשי קהל א' וקנו עוד קרקע ולא רצו להשתתף עמהם אנשי הקהל האחרת ועמד אחד מבני הקהל האחר וקנה מהממונים מקום קבורה. לו ולבניו פ' ופ' ולבני בניו פ' ופ' וכו' ומתה אשת הקונה שלא היתה בכלל הנז' בשטר הקנייה וכן מתה אשת בנה וקברום שם ולע"ע מת א מבני בניו ורוצה לקוברו שם וטוענים הקהל כי כבר. נשלם החשבון שהיו בתנאי המכירה ואעפ"י שהבנים עדיין בחיים הרי קברו במקומם נשים ועוד טענו לבטל המכר שלא נעשה ברשות כל הקהל דבר זה נחלקו בו אבות העולם הרב המבי"ט ז"ל בח"ב סי' כ"ח כתב יפה כח הקונים שמה שקברו מה שאינם מחוייבים הו"ל כגרים ועוד נ"ל דבני בנים עד דור רביעי וראיה מירידת יעקב אע"ה למצרים דכתיב בניו ובני בניו אתו וכתיב ובני פרץ חצרון וחמול והם דור רביעי ע"ש. ומרן הקדוש ז"ל בתשו' שבספר אבקת רוכל בסי' קי"ג וקי"ד הביא תשובת ב' רבנים והוא ז"ל השיב ע"ד ובסי' קט"ו הביא תשו' מוהר"י צייאח ז"ל והסכמת הרדב"ז ז"ל ורבנים אשכנזים ובסי' קי"ו השיב מוהר"י צייאח ז"ל ובסי' קי"ז חזר מרן ז"ל לבאר ולפרש שיחותיו ברור מללו שהדין עם הקהל ישצ"ו עש"ב ועיין בתשו' הרב המבי"ט ז"ל ח"ב סי' כ"ח:

ומזה יש ללמוד למתחייב לפרנס את חבירו שכתב פ' ופ' ובניו ובני בניו והזמין לו אחר במקום אחד מהם וכן לענין דור ד' וצ"ע בדור חמישי לדעת ה' המבי"ט ז"ל כיון דאיפלוג דרא כולי האי לא קרינן ביה בני בניו ובדור רביעי הוא דאשכחן ראיה מיעקב אע"ה ותו לא או"ד לא שנא כיון דאפקתיה מבני בניו עד דור ד' ה"נ דור ה' וצריך להתיישב בדבר וכעת אין הפנאי מסכים ועיין בטוש"ע א"ח סי' רי"ח מ"ש גדולי האחרונים לפי גי' התוס' והרמב"ם ז"ל:

אות ט

קניה כל דבר שקנייתו מן התורה אחד ישראל ואחד גוי במשמע תורה א' לזה ולזה נאמרה אבל דבר שקנייתו אינו אלא מדרבנן לישראל נאמרה ולא לאו"הע נאמרה כ"כ הריטב"א ז"ל והביאו הרב"י ז"ל סי' ס"ו מחו' י"ו ע"ש וכן נראה דעת התוס' ז"ל בגיטין די"ג בד"ה מעמד שלשתן קנה אלא שהרא"ש ז"ל מסיים בה וטעמא טעים משום דהוי כהלכתא בלא טעמא משמע דאי לאו האי טעמא אפי' מלתא דרבנן אפילו לגוי נאמרה והרב בע"הת ז"ל בשער כ"ח ח"ב סי' א' הביא משם הרי"ף ז"ל בתשו' ותקנתא דרבנן היא בין לישראל ובין לגוי ומביאו הטור בסי' קכ"ו והיא ל'ו נדפס'ה בתשו' הרי"ף ז"ל סי' רל"ח ועיין לעיל באות ג' מ"ש בס"ד ועיין בתשו' ה' המבי"ט ז"ל ח"ב סי' קכ"ב ע"ש:

אות י

קנין אין אדם מקנה דבר שלב"ל כמ"ש בסימן ר"ט ורי"א ועיין בקודושין דף כ"ג אהא דאמרינן התם אין קנין לעבד בלא רבו ומ"ש הריטב"א ז"ל בחידושיו לשם ע"ש:

אות יא

קנין דברים. הנוטל קנין שלא למכור או למשכן בית פ' קנין דברים הוא מוהר"ם מלובלין ז"ל סי ק"ח כנ"הג חח"המ סימן ר"ג בהג"הט אות כ"ג אבל אם פירש מעכשו כשאמכרנה לא אמכור אלא לך או בשקבל הקונה לכשיהיו לך מעות אמכור לך מעכשו קנה ועיין בטוש"ע סימן ר"ו ועיין בתשו' המבי"ט ז"ל ח"ב סי' קצ"ב:

אות יב

קנין הקונה חפץ מחבירו ונתן הדמים ל ועדיין לא משך המוכר אם מותר להשתמש במעות ועיין לה' הלק"ט. ח"א סימן קס"ט שהשיב כיון דשארית ישראל לא. יעשו עולה שפיר דמי ופליאה דעת ממני מה זו שאלה שהרי כבר כ' הרי"ף ז"ל פרק הזהב והרמב"ם ז"ל. פ"ז מה' מכירה והטור ס"סי קצ"ח דשרי ומשו"ה חייב באחריותן ועיין בפירש"י ז"ל בפ' הזהב דף נ"ח ועיין לה' מח"א ז"ל בה' ענין מעות סי' י"א ועיין להמש"ל ז"ל:

אות יג

קנין ושבועה. עובדא הכי הוה ראובן נלב"ע וחל"ש וברא וברתא לא שבק ועמדו בני אחיו כי להם משפט הירושה לקבול נגד אלמנת דודם להגבות לה כתובתה ולזכות בשאר עזבון דודם והאלמנה מיאנה בכתף סוררת כי רוצה היא ליזון מנכסי בעלה עד שתתבע כתובתה כתנאי ב"ד ואז עמדו אנשים של צורה ופשרו ביניהם לשום כל העזבון מקרקעי ומטלטלי ותטול מריש כל נכסי סכי כתובתה והשאר יחלוקו מחצה ליורשים ומחצה להאלמנה והשביעוה שבועת אלמנה כדחזי ונמצא בשומת כל העזבון סך אלף ומאתיים ונטלה היא סך כתובתה שהם תש"ס גרושוש ונשאר ת"ם גרושוש אך בחלוקו"ת ובשטר הפשר כתו' לאמר שהכל נעשה בקש"מ ושבועה חמורה כראוי ע"ד המב"ה ועל דעת הנשבעים באמת ליישר ולקיים כל הכתוב אחת לאחת והנה בעת"ה אחר עבור מקץ שבע שנים עמדה האלמנה לינשא והוגד ליורשים מפי אשה אחת שבשעה שנשבעה שבועת האלמנה העלימה חפצים קרוב לסך ק"ס גרושו"ש וכשבאה בפני א' מהב"ד נר"ו הודית שכך למדוה מכיון שהיא אינה חייבת לתת ליורשים באותו זמן אלא עד שתתבע כתובתה והוייא כליא קרנא ואחד מהאחים היורשים נלב"ע וחל"ש והניח בן יונק משדי אמו יורה המורה לצדקה היכי לדיינו דייני להאי דינא ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב על כיוצא בזה שאול נשאל ה' דרכי נועם ז"ל בח"מ סי' י"ו דף ר"ב ע"ב במעשה שבא לפניו והשיב דאנן סהדי דניחא ליה לאינש למשקל פורתא האידנא מלמשקל טפי בתר עידן ועידנין וכדאמרי אינשי טבא צנא מקרא והאריך בראיות ע"ע ואעפ"י שיד הדוחה נטויה להשיב מ"מ הרואה יראה דעיקר מטרין לא הוו ליה להרב ז"ל אלא מאומדן דעתא כמבו' בדבריו ז"ל אלא שבנדונו ז"ל לא השביעוה לאלמנה אמטו להכי איכא אומדנא דמוכחא דגמרו ומחלו לה אבל בנ"ד דקפדי עד שישביעוה לא אלימא טפי האומדנא ואיכא למימר בכ"הג דקנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר כנז' אלא שהלב מהסם בנ"ד דאיכא שבועה חמורה ע"ד המב"ה וכו' ליישר ולקיים כל הכתוב א' לאחת וכבר ידעת מאי דאפליגו רבווחא בהא ולד' ה' מוהריב"ל ז"ל לומר דקנין אין כאן שבועה אין כאן ומרבוותא הבאים אחריו חלקו עליו בזה ועיין להרב כנ"הג ז"ל סי' בהגהב"י אות נ' ואות נ"א וסי' ר"ז בהגהב"י מאות ר"ו ובסי' ר"ט מאות ט"ו בהגב' ותשו' הרמתה ח"א ס"סי א' וע"ג וע"ח וקל"ו וקע"ט וח"ב סי' ע"ד תמצית דבריו ז"ל דסוגייא דעלמא אזלא דלא כמהריב"ל ז"ל ועיין להרב לב שמח ז"ל ח"מ סימן ח"י והרב פרח מט"א ח"א שי' קכ"א וח"ב סי' י"ב וק"ל והרב בני משה א' י"ג מוהרח"ש ז"ל ח"ג סי' כ"ו משפטים ישרים נאמן שמואל סימן ק"ב מוהר"ש גאון ז"ל. סי' ט' כרם שלמה ז"ל ח"מ סי ר"ג ה' משאת משה ז"ל ח"מ סי' כ"ו הרב דבר משה ז"ל ח"א י"ד סוף סי' ל"ח ה' בית דוד ז"ל ח"מ סימן קמ"ג הרב מש"ל ז"ל בפי"ח מה' מכירה דין י"ו קרית מלך רב דף קצ"ו כהונת עולם סי' ז' וח' ומקרוב נדפס ס' טל אורות להרב מוהר"י בן ג'ויא ז"ל אגב אסיפא דספרא מרי טב עמד וימודד אר"ש בענין זה וע"ע ואז עמדנו ופשרנו ביניהם במה שהוא תועלת. ליתומים וע"ע להרשב"ש ז"ל. סי' תקכ"ב ע"ש:

אות יד

קביעות זמן לשוכר:

שמעון ולוי אחים ירשו ממורישם ב' בתים והשכירו לראו' בית אחת מהב' והדר בה אח"ז ובעוד שלא חלקו עמד שמעון וקבע זמן ב"ד לראובן השוכר שלא מדעת לוי אחיו ובתוך הזמן עמדו האחים ועשו חלוקה בבתים ההם ונפל בגורלו של שמעון הבית המושכרת ביד ראובן בחלקו והוא הוא שקבע זמן לשוכר ולכשהגיע הזמן אשר גבלו תבע מהשוכר להריק לו הבית ויצא ועמד השואל ושאל אם שומעין לו דהא מטא זמניה דהשתא מיהא הך ביתא דידיה הוא או"ד אזלינן בתר שעת קביעות הזמן וההיא שעתא לית ליה זבייה אלא בחציה יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב הן אמת כי מתורתו של הרב מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' תי"א למדנו דהשותף רשאי להשכיר בית שיש לו בשותפות עם הזולת אפילו שלא מדעתו כיון דהיא קיימא לאגרא ואסברה למלתיה מדקי"ל סחורה שיש לה זמן ידוע למכירתה דרשאי השותף למכור בהגיע תור מכירתה אפילו שלא מדעת חבירו כמ"ש בטוש"ע סימן קע"ו סט"ו וה"נ הבית כל שעתא זמניה הוא למיגר ע"ע אבל להריק הבית שלא מדעת חבירו נראה דאינו רשאי דחובה היא לו דמי יימר דמזדקק ליה שוכר ואין חבין לאדם שלא בפניו אלא דבנ"ד דאחר החלוקה נפל בגורלו הך ביתא הוא דאיכא לספוקי ומצאתי להרא"ש המעוז ז"ל בכלל צ"ט סי' ג' כי שאול נשאל בחצר של שני שותפין ולראובן חצר א' מצד א' סמוך לה וטען על אחד מהשותפים שקנה ממנו שאם יעלה בחלקו אותו צד שבצד חצירו שיוכל לפתוח חלונות לאותו צד ולא ימחא בידו והכי הוה דכשחלקו עלה בגורלו של המוכר אותו צד והשיב הרא"ש ז"ל כיון שעדין לא חלקו אעפ"י דכשחלקו עלתה לו בגורלו אין בו מועיל דקי"ל האחים שחלקו לקוחות הם דאין ברירה וכמי שהחליפו זה עם זה דמי ופנים חדשות באו לכאן ועוד דדמי לשדה זו לכשאקחנה תהיה קנויה לך דלא קנה ע"ש נשמעינה מן הדא דכל עוד שלא חלקו אין במעשה הא' כלום אעפ"י דכשחלקו עלתה לו בגורלו מהנך תרי טעמי שכתב הרא"ש ז"ל ה"נ דכוותה בנ"ד כיון דבנ"ד היכא דקבע ליה זמנא לא הוה כולא ביתא דידיה אע"ג דהשתא מיהא בתר חלוקה דידיה הוא לא אהני ליה האי קביעות דפנים חדשות באו לכאן ולא אמרינן איגלאי מלתא למפרע דדידיה הוא ואע"ג דבתשו' הרשב"א ז"ל ח"ב סי' ר"א נראה דפליג אתשו' הרא"ש ז"ל הלזו כבר כתב' לקמן בעניו' במע' אות שי"ן מדין שכירות דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי גם ה' משאת משה ז"ל ח"א י"ד סי' טו"ב דף. ע' ע"א הסכים דהרשב"א והרא"ש ז"ל בחדא שריין ואת"ל דפליגי לדידן לא נפק"ל מידי דאנן בתריה דמרן ז"ל בש"ע גרירי והוא ז"ל בסי' קנ"ד סי"ז פסק לתשובת הרא"ש ז"ל הלזו ומינה לא תזוע:

וראיתי לה' מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' רפ"ו שכתב בתו"ד עוד נשאל ממני הגע עצמך שבית זה שהשוכר דר בו ואחד מהאחים אמ"ל שיצא מהבית ואח"ך נפל לו בגורלו אם תעלה אמירתו או לא והשיב הרב ז"ל דלא עלתה לו אמירתו וכרכר כמה. ברבורין וירד לחלק בדין הברירה היכא דחב לאחרים בשאינו חב ולא זכר שר האל"ף תשובת הרא"ש ז"ל הנצבת עמך והביאה הטור סי' קנ"ד:

ואולם נשאר לנו לברר דבנדון הרב מוהרשד"ם מיירי בשאין השות' מסכימי' עמו בקביעו' הזמן שקבע וגלו דעתייהו דלא ניחא להו כמבואר שם אבל בנ"ד אם טוען שמעון דאחיו שמע ושתק או אם אחיו מודה לדבריו היכי לדיינו דייני להאי דינא כי הך שתיקה מהניא או"ל. אמת אגיד כי בכיוצא בזה איכא פלוגתא דרבנן בתראי נו"ן דעמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה בה' שותפים מא' מהשות' ששינה המנהג ושמע חבירו ונתרצה ה"ז פטור שדעת הרב מוהריב"ל ז"ל בס"א כלל ה' דף ע"א דפירוש נתרצה ר"ל שאמר רוצה אני וה"נ שמיע ליה להסמ"ע ז"ל סי' קע"ו סקל"ד אבל דעת הרב מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' רי"ט בכמה דוכתי בתשו' וה' מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ס"ד דבכ"הג אמרי' שתיקה כהודאה דמיא וע"ש בהכנ"הג בהג"הט אות פ"ב וזו הלכה העלה זרע אברהם ז"ל ח"מ סי' ח"י ודישרן סמכין עלוהי תלתא דמרחמי ה' מוהרי"ך וה' מוהר"ם חיון וה' מוהר"י קונקי זצ"ל כדעת הרב מוהרשד"ם והרב מוהראנ"ח ז"ל וא"נ דדעת מוהריב"ל והסמ"ע ז"ל דבעינן עד שיאמר רוצה אני אי טעין שמעון כשקבע זמן השוכר והודיע לאחיו השותף ונתרצה במלא פום והשוכר מכחיש בזה מי הוא הנק' מוחזק מי אמרינן השוכר הוא דקאים גו ביתא או המשכיר מאריה דביתא ומדברי הטוש"ע סי' שי"ב סט"ז ושי"ז ס"ב נראה פשוט דהמשכיר הוא הנק' מוחזק וכבר הארכתי בזה בס"ד במ"א וא"כ נשבע משכיר ויוצא השוכר לאלתר אלא דבנ"ד אם טוען השוכר טענת בריא ששמע אין המשכיר יכול לטעון טענת בריא שלא שמע או שלא הסכים במעשיו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והשותף לאו בר עדות הוא כי אנשים אחים הם ואין עליו אלא חרם סתם ואכתי פש גבן לברורי אם היו השותף והשוכר מודים ששמע ושתק א"כ תלויה בפלוגתא דרבנן כדכתי' מי הוא הנק' מוחזק לומר קי"ל כסברת פ' הפוסק ואשכחנא דהאי מלתא נמי באשלי רברבי תלייא ועיין להכנ"הג סי' ק"ם בהג"הט אות י"ד והרב דבר משה ז"ל ח"ב סי' ס' וה' עדות ביהוסף ז"ל סי' ל"ה ונ"א ותשו' הכנ"הג ז"ל סי' ר"ו וה' מש"ל ז"ל בפ"ז מה' שכירות דין ב' שהסכימו דפלוגתא דרבוותא השוכר הוא הנק' מוחזק ע"ע ואח"ז רב נדפסו תשו' הרב כנ"הג ובח"ב שבראשון סי' רי"ח שעמד בשותף שהשכיר שלא מדעת חבירו או ששמע חבירו ושתק ע"ש ותלי"ת שכיונתי לרוב דבריו ז"ל עלץ לבי ויגל:

אות טו

קביעות זמן לשוכר. קי"ל המשכיר בית לחבירו אינו יכול להוציאו עד שיודיענו בימות הגשמים מהחג' חג הפסח ובימות החמה שלשים יום ובכרכים י"ב חדש כמ"ש בטור ש"ע סי' שי"ב ס"ה ע"ש ואנן בדידן בהאי מלתא דיינינן פה מתא יע"א כדין כרכים ולא זו אף זו שאפילו בשנה מעוברת קובעים לעולם שנה א' תמימה ואין זה משורת הדין דכל מקום שאמרו חכמים י"ב חדש ותלו הזמן בחדשים אין חדש העיבור בכלל וכאותה ששנינו נותנין לבתולה י"ב חדש ומינקת חבירו כ"ד חדש וכן כל כיוצא בזה וה"ל דכוותה שכך נהגו הב"ד של כת הקודמין נ"ון ואנן יתמי בתרייהו גרירי: וחדשות אני מגיד בראובן שהשכיר ביתו לשמעון ודר בה ואח"ז תבעו להריק לו את הבית באמור אליו שכבר עבר הזמן שקצבתי לך ושמעון אומ' לא שמעתי בלתי היום. שוב בא מעשה שהודה השוכר שקבע לו זמן אלא שהמשכיר אומר לזמן שנה א' וכבר מלאו ימיו והשוכר או' לא כי אלא שנתים ימים קבעת לי' ועדיין לא שלמו עמד השואל ושאל מי הוא הנקרא מוחזק מאריה דביתא. דאפילו לדברי השוכר במשלם שניא אלין מפקנא אית ליה והדרא ארעא למארה או"ד בתר השתא אזלינן והשתא מיהא שוכר הוא דקאים בה ועד השתא בחזקתיה קיימא ואיכא למ"ד דלכל מילי אמרינן שכירות ליומיה ממכר הוא יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב לא נפלאת היא ולא רחוקה סוגיא בדוכתה בסו"פ השואל דק"ג א"ר אמר רב נחמן האי מאן דאוגיר ליה לחבריה ביתא לעשר שנין וכתב ליה שטרא וא"ל נקיטת ה' שנין מהימן ופירש"י ז"ל וכתב ליה משכיר לשוכר שטר שהשכיר לו לעשר שנים ולא נכתב בשטר זמן ולאח"ז בא לפני ב"ד ואמ"ל שכבר דר בה ה' שנים וזה אמר לא דרתי אלא ג' שנים מהימן הבע"ה דקרקע בחזקת בעלים על כל דבר ספק הבא לפנינו עכ"ל. וכן דעת הרי"ף ז"ל ממ"ש וכתב ליה שטר וליכא זמן בשטר וכו' עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' שכירות דין י"ד וז"ל המשכיר בית לחבירו בשטר לעשר שנים ואין בו זמן השוכר אומר לא עבר מזמן השטר אלא שנה א' והמשכיר אומר כבר עברו ושלמו ושכנת עשר שנים על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה נשבע המשכיר היסת ויצא מן הבית עכ"ל וכתב ה"המ ז"ל מימרא דר"נ עכ"ל ולא הוצרך לפרש שהוא כפירש"י ל כיון שכן מפורש בהלכות ורבי' ז"ל סרכיה נקיט ואזיל והג"מיי כתב וכפירש"י ז"ל ויש מפרשים בע"א ע"ש וכן פירוש הרא"ש ז"ל ונמשך אחריו הטור ז"ל סי' שי"ז ס"ב ומרן ז"ל בש"ע שם דמשמע להו ז"ל דאי כפיר"ח ז"ל שכתבו התו' שהשכירו' ביד המשכיר וא"ל השוכר הא נקיטת אגר ביתא דחמש שנים שעברו והמשכיר כופר ואר"ן דמהימן השוכר דכיון דאכלה כבר ולא אמרינן בכה"ג קרקע בחזקת בעלים עומדת א"כ דפריך התם בפרק המקבל דף ק"ו הלכתא אהלכתא אמאן דקאמר פירות בחזקת אוכליהן קיימי והא קי"ל ברב נחמן דקאמר קרקע בחזקת בעלים עומדת ליהדר ולטעמיך קשיא דר"ן אדר"ן דאיהו דאמר מהימן השוכר אלמא פירות בחזקת אוכליהם והא איהו גופיה קאמר קרקע בחזקת בעלים עומדת אלא מאי אית לך למימר דשאני לן בין מלתא דעבידא לאגלויי דאתו עדי שטר כדפיר"שי שם אלא ש"מ דמילתיה דרב נחמן לאו באכילת פירות שאכל כבר מיירי אלא להחזיק כגוף הקרקע לדור בה עוד ועוד לפירוש התוס' מאי ארייא דנקט רב נחמן ואמ"ל נקיטת חמש שנין דאכתי פש חמש שנין לימא סתמא לסוף א"ל נקיטת אגרך מאי נ"מ לאשמועינן דאתא לסוף ה' שנים אבל לשיטת רבוותא טובא קמ"ל דאע"ג דשמעינן ליה לר"ן דאמר דבחדש העיבור דמשכיר דקרקע בחזקת בעליה עומדת הו"א דוקא דינא דחדש העיבור הוא גמר זמן שכירותו דהמשכיר לשנה ולסוף השנה רוצה השוכר לזכות בחדש העיבור ולצאת התם הוא. דקאמר ר"ן קרקע בחזקת בעלים עומדת אבל היכא דאכתי לא מטא זמניה ופשו ליה ה' שנין דקיימא ברשותיה מדעתיה דמשכיר הו"א בכי האי מודה ר"ן דקאמר בחזקת שוכר קיימא אהא קמ"ל ר"ן דאפי' בכה"ג נמי אמר"ן קרקע בחזקת בעלים עומדת ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל כשהעתיק מימרא דר"ן כתב ושכנת עשר שנים שמא לא חש לבאר זה:

איברא דיש מהדיוק בדברי רבינו ז"ל אחר שהעתיק דינא דגמרא זה שכ' לעיל דין ב' המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה וכו' הרי חדש העיבור של משכיר שהקרקע בחזקת בעלים וכו' ובע"ה שאמר מר לזמן זה השכרתי והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המשכיר היסת ויצא מן הבית עכ"ל והיינו דינא דר"ן דאמר בתר הכי ואדרבא אידך דאע"ג דנקט שטרא בידיה וס"ד דהמקשה דאי חשביה כשט"ח ומהימני' לשוכר אבל בהך חלוקה דמיירי בלא שטר' אין כל חדש. גם על הטור יש לעורר דבסימן שי"ז פסק למלתיה דר"ן וכפירוש רש"י כמדובר ובסי' שי"ב שט"ו העתיק משם הרמב"ם ז"ל חלוקה זו ומרן ז"ל העתיק דברי ה"המ ז"ל באומרו ראה זה חדש ומגרעות נתן מדין האמור בסי' שי"ז דמיירי בשטר וכדכתי'. גם מרן הש"ע נמשך אחר לשון הטור ואנכי לא ידעתי:

וראיתי להפרישה שם בסי' שי"ב שכתב וכתב הרמב"ם וכו' אע"ג שהוא מודה שלא קצב לו זמן ויכול להוציאו אימת שירצה מ"מ נפיק ליה מניה כשהוא באמצע זמן השוכרים צריך להודיעו קודם שלשים יום עכ"ל ור"ל בימות החמה אבל בימות הגשמי' מהחג עד הפסח כמבואר שם. גם ה' ב"ח ז"ל פי' כן בדברי הרמב"ם ז"ל וכ"ה בסמ"ע בקיצור אלא דאכתי לא אפרוק מחולשא דלפי מ"ש הרמב"ם ז"ל והטור דמלתיה דר"ן דתבע ליה במשלם זמניה ופסקו דיוציא אותו מן הבית אלמא דס"ל דמוציאו לאלתר בלא קביעות זמן והרב פרישה בסי' שי"ז נרגש בדברי הרמב"ם והטור הללו כדוקיין ולא תירץ כלום כמדומה דלא נחה דעתו במ"ש בסי' שי"ב ממאי דכתיבנא בעניותין: ותבט עיני לה' גד"ת ז"ל שער ס"ח ח"א סימן ז' שנתעורר בדברי רבינו ז"ל הללו מרישיה לסיפיה דאדרב' האי חידושא גרע טפי דבתחלה הודיענו שאעפ"י שכבר דר השוכר אהני היות קרקע בחזקת בעליה עומדת והכא פסק דאהניא חזקתו מכאן ולהבא שלא ידור עוד בבית ע"ש ולפי מאי דכתי' משמיה דה' פרישה והרב"ח ז"ל הכא נמי חידושא קמ"ל דאע"ג דהשוכר אית ליה חזקה מתקנת ב"ד בחמה מפני החמה וכו' הוא דמשתבע שוכר ודר בה כל זמן שתקנו הב"ד אהא קמ"ל דעדיפא חזקת קרקע בחזקת בעליה עומד ולאפוקיה לאלתר:

גם אשו"ר להכנ"הג ז"ל שם סימן שי"ב אות מ' בהג"הט עמד וימודד אר"ש בדברי הרמב"ם ז"ל במה שנתעורר הרב גד"ת ז"ל ובמה שנתעוררנו בעניו' ומה שתירץ לא נמלט מהדוחק דמאין הרגלים לאסוקי אדעתין דהשוכר הדר בבית דליהוי מוחזק אם לא כדכתיבנא:

לדאתן עלה דדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם והטור ומרן ז"ל בש"ע כפום מאי דשמיע להו ז"ל בפירוש מלתיה דרב נחמן היכא דהמשכיר אומר שכבר אשתלים קסטיה דשוכר מהימן ומשתבע היסת ולימא לשוכר קום פוק מאי בעית בהאי ארעא אע"פי שהתוס' הסכימו לפיר"ח ז"ל וכן הראב"ד ז"ל הובא במקובצת שם וה' המאור והריטב"א לשם ובנמק"י ז"ל הא מיהא לענין דינא מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי דמידי הוא טעמא אלא משום דקרקע בחז"ב קיימא וה"ט אהני ליה לכל חד מהנך אנפי ומשמעות הוא דאיכא בינייהו למסבר קראי ובהג"א ז"ל שם כתב על דברי הרא"ש ז"ל דשמיע ליה כפירש"י ז"ל דה"ט אם השוכר וכו' והוא פי' ר"ח ז"ל וכ"כ הגה"מיי על דעת הרמב"ם ז"ל:

וכעת ראיתי להרב תומת ישרים ז"ל סימן ס"ב שנשאל במשכיר שטוען על השוכר שכבר הודיעו שיצא מן הבית בזמן שקבעו הבית דין איש איש ממקומו והשוכר כחש בו מי אמרי' קרקע בחזקת בעלים עומדת והמשכיר נאמן בשבועה או"ד שהתראת הי"ב חדש אינה מעין שכירות הקרקע אלא דבר חוץ מהשכירות כיון דמדינא מחייב המשכיר להמתין י"ב חדש א"כ הוא בא לבטל זכות השוכר עליו להביא ראיה עכ"ל ושערי תשובה ל'ו ננעלו בזה ולפום מאי דכתיבנא בעניותינו משם ה' פרישה ז"ל דסי' שי"ב שפירש דברי הרמב"ם ז"ל אפשוט בעייא דאפילו המשכיר טוען נגד זמן הב"ד שומעין לו והיינו הא דקמ"ל הרמב"ם ז"ל כמדובר ועיין בתשו' ה' כנ"הג ז"ל סי' קנ"ג דף קמ"ח דכתב דאפי' היכא דלא מצי לסלוקי לשוכר דאכתי לא מטא זמניה אמרי' קרקע בחזקת בעלים עומדת וכדכתיבנא בעניותינו וממילא קם דינא בספקו של ה' תומת ישרים דישבע המשכיר היסת ומפקנא אית ליה:

אות טז

קביעות זמן. ראובן לוה משמעון מנה וקבע לו זמן לפרוע לו חובו לכשימכור סחורה פ' שיש לו ביריד פ' ובא זמן היריד ולא נמכרה והמלוה טען כיון דכבר עבר זמן היריד מ"ל נמכרה או לא נמכרה והלוה משיב דבמכירת הסחורה תליא מלתא עיין להרב כרם שלמה ז"ל ח"מ סי' ט' שדן לחייב את הלוה ע"ש ונלע"ד דאין מקום לספק זה אלא כשלא נמצא קונה לאותה סחורה כלל אבל אם נמצא קונה אלא כדאיבעי ליה למיהב בדמיה לא יהיב פשיטא דחייב לקיים מצות פרעון:

אות יז

קביעות זמן. מי שנתחייב לחבירו מנה ולא מצאה ידו כסף ישיב לבעליו ונתרצה הב"ח לגבות חובו לזמנים ושאם יעבור א' מהזמנים ולא פרע לו קצבת הזמן ההוא מחוייב לפרוע לו כל מה שנשאר אצלו בב"א הדין עם המלוה וליכא משום ליתא דאסמכתא דבלא"ה הוא מחוייב לפרוע לו בב"א וכן מצאתי למהריב"ל ז"ל ח"א סימן ק"א ע"ש:

אות יח

קנס ראובן נשתדך עם בת שמעון ותנאי היה הדבר להביא לה מוהר סך כ"וך וקנס למתחרט כפי סך המוהר והקול נשמע קול דממה דקה יחד יתלחשו כי חולה היא בחולי הנק' פראנס"י ולא האמין להם יעצוהו רעיוניו לייחד הדבור עם קרובותיה ויענוה זאת העצה היעוצה לשלוח המוהר והתכשיט ע"י אמו ויתברר הדבר האמת הוא או לא והכי הוה ונסתכלה במקום הנגלה ולא מצאה בה שום דופי כי עדיין היה החולי שרוי בקרבה ולא נודע איו ואז יצאה צהלה ושמחה ולמקצת ירחין יצאו אבעבועות ונראו בעליל רח"ל. עמד השואל ושאל אם חוזר וזוכה במוהר והתכשיט אשר שגר לה דמום גדול וחולי מדבק הוא ואדעתא דהכי לא מחית אינש נפשיה לספקא יורה המורה לצדקה שורת הדין ל להיכן נוטה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב דבר פשוט הוא דלא אמרינן נסתחפה שדהו אלא משנתקדשה דשדה דידיה היא ומזלו גרם אבל לא במשודכת דאכתי לאו שדה דידיה הוא כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ל"ד סי' א' וכתבו מרן ז"ל בב"י סי' ט"ל ע"ש ופשיטא דחולי הנז' חולי מתדבק הוא ומוקצה מחמת מיאוס ואין לך מום גדול מזה וכבר מרן ז"ל שם תמ'ה תמ'ה יקרא על הרשב"ש ז"ל שכתב צרעת לא הוי מום ויישב דבריו דלא כתב כן הרב ז"ל אלא לפי דברי השואל שתלה הדבר בטומאת צרעת אהא שפיר אהדר ליה דהאידנא כ"ע טמאי מתים נינהו ע"ש וכתבו הרב חל"ם והרב ב"ש ז"ל סי' קי"ז סקי"ב עמ"ש מור"ם ז"ל שם טען על אשתו שהיא מצורעת הוי מום וז"ל לאו דוקא מהנהו ד' מראות נגעים הכתובים בתורה אלא ה"ה שחין וכיוצא בזה מה שהעולם מחזקים למום ולא הוי מום עובר דאפשר דכל שהיתה מצורעת אף שנתרפאת קודם אירוסין הוי מום דיש לחוש שמא תחזור ודמי למ"ש לא ישא אשה ממשפחת מצורעים וכשהיתה צרעת בגופה אפשר דיש לחוש אפילו בפעם א' וכו' וצריך לתתיישב בדבר אם פטור בלא קנס כשמברר על משודכת שלו שהיה לה בילדותה חסרון הנז"ל עכ"ל והיינו בנתרפאת כבר אלא דיש לחוש לשמא יחזור וכבר בא בידינו מעשה כהאי גוונא ושאלנו את פי הרופאים בקיאין ומומחין ויאמרו כל שהוא ראוי להיות חוזר בעמוד והחזיר קאי וכך אזן ששמעה על מי שנתרפא ולאחר זמן רב חזר לסורו רח"ל גם נודע דחולי זה לא דיינינן ליה דינא דיש לה מרחץ בעיר וכ"ש דאינו ניכר ואחרון הכביד דבמשודכת לא דייקי ובדקי כמו שהעלה ה' בית יהודה ז"ל בחא"הע סי' א' ע"ש מכל הני מלי נראה לע"ד דאם כנים הדברים כמו שנאמרו בעלי"ה ניתנו לחזרה ולהשבון המוהר והתכשיט ולית דין צריך בשש אם יסכימו עמי אחי ורעי יושבי על מדין ומני ומנייהו תסתיים שמעתתא ויתקלס עלאה הלא כ"ד זעיר שם החותם בסדר לדרש את ה' משנת אז רא"ה ויספר"ה לפר"ק ושלום על דייני ישראל אכי"ר:

אות יט

קידושין שאלה ראובן קידש אשה ונתן לה שני גרושוש ואמ"ל שלא יתקיימו הקידושין אלא עד שישלם לה סך חמשה ועשרים גרושוש ועל דעת כן קבלה הב' גרושוש של הקידושין ואם לא ישלים לה הסך הנז' לערב של מחרתו הקידושין בטלים והיו בלא היו ולא קבלה עד שפירשו הדברים כשמלה באר היטב שע"מ כן קבלה אם הקידושין הללו קיימין או לא יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב כיון שבאנו לידי מדה זו א"כ הוי תנאה ובעי' משפטי התנאים. הראשון תנאי כפול דהיינו אם תשלים ליה כ"ה גרושוש אני מקבלת ב' גרושוש אלו בתורת קידושין מידך ואם לא תשלים לי כ"ה גרושוש אין קבלת השני גרושוש אלו לשם קידושין ויהיו לשם פקדון אצלי. השני שיהיה תנאי קודם למעשה דהיינו אם תשלים לי תשלום סך כ"ה גרושוש אז קבלתי שני גרושוש אלו לשם קידושין וכו' ולא שיאמר לה הרי את מקודשת לי בב' גרושוש אלו בתנאי שאשלים לך כ"ה גרושוש דא"ה המעשה קיים והתנאי בטל וה"נ דבעינן הן קודם ללאו אם תשלים לי וכו' כמ"ש בטו' ש"ע א"הע והב"י והלבוש בסי' ל"ח ע"ש אמור מעתה מ"ש הטור שם ואם לא אמר לה ע"מ אלא אמ"ל אם אתן לך מנה בתוך שלשים יום תהיה מקודשת לי בדינר זה אין הקדושין חלין אלא משעה שנתן לה לפיכך אם קדשה אחר קודם שיתקיים התנאי מקודשת לשני עכ"ל הדבר קשה כיון דלא כפליה לתנאה התנאי בטל והמעשה קיים. גם במ"ש עוד דאם אמר לה ע"מ שאתן לך מנה כשקיים התנאי יחולו הקידושין למפרע אע"פי שלא אמר מעכשו שכל האומר ע"מ כאומר מעכשו דמי עכ"ל דהכא פשיטא לה' ז"ל דבאומר ע"מ תו לא צריך למשפטי התנאים ולעיל מינה אייתי פלוגתא דרבוותא בהא ומרן בש"ע שם נמשך אחריו ועכ"ל דה"נ קאמר דלמ"ד צריך משפטי התנאים אפילו במעכשו צ"ל דקיים וכן הנך דאמר לה אם אתן לך תוך שלשים יום וכו' ואולם אנן בדידן בתריה דמרן ז"ל גרירי והוא ז"ל סתם לן כמ"ד דבאומר מעכשו אין צריך משפטי התנאים מיהו בהך דשלשים יום צ"ל כדכתי':

שו"ר להרב תורת חסד ז"ל סי' ק' שעמד ע"ז ומסיק דמ"ש בדין הקידו' במחלוקת היא שנויה ודנין בה כדין הספקות ואם לא אמר לשון על מנת אלא ע"ת אין שם דין תנאי כלל והיא מקודשת אעפ"י שלא קיים התנאי וכן ביאר זה שם הלבוש ס"ב:

אות כ

קידושין המקדש את האשה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי אלא הרי את מקודשת סתם וקבלה מידו והיו עסוקין באותו ענין עיין בטוש"ע ובב"י ר"סי ז"ך ובח"מ והב"י שם ובתשו' ה' אדמת קדש חא"ה דצ"ד והעולה מדבריהם דגט מיהא בעייא:

אות כא

קידושין ראובן קדש את רחל בפני שני עדים שאחד מהם נשוי לאחות המתקדשת. ואתה דע לך דבקרובי אשתו אי הוי פסולייהו מדאורייתא או מדרבנן הנה הרמב"ם ז"ל רפ"ג מהלכות עדות כתב שכל הקרובים מן האם או מדרך אישות כולן פסולות מדבריהם ע"ש וכבר ידעת דכל מילתא דילפינן לה באחד מי"ג מדות או מדרשה קורא אותה מדבריהם או מדברי סופרים כמ"ש בשרשיו וה"המ והכ"מ ז"ל בריש הלכות אישות גבי קידושי כסף ומרן בש"ע ס"סי מ"ב פסק דצריכה גט וכ"כ ה' תומת ישרים ז"ל סי' כ"ג והרב ברכי יוסף סי' מ"ה והרב דברי אמת בקונטריס סי' כ"ו והרב שמחת יו"ט סי' מ"א ועיין לה' כנ"הג ז"ל שם אות ל"ח בהג"הט מ"ש משם תשו' הגאונים ז"ל ומאי דכתיבנא בעניותין לעיל במערכת אות א' מדין אשת כהן ובמע' עי"ן מדיני עדות בס"ד:

אות כב

קידושין מה שנוהגים לחזור ולקדש מי שקדש ע"י שליח נ"ל משום דמצוה בו יותר מבשלוחו מיהו רוב העולם אין נוהגין כן עכ"ל ה' מוהר"ם בר ברוך ז"ל בתשו' הארוכות סי' תל"ב ולא נתבאר בדבריו ז"ל אם בשעה שקדשה הבעל עצמו צריך לברך ברכת אירוסין כיון דהשתא מיהא קא עביד מצוה או"ד כיון דכבר היא מקודשת וכל הברכות בעינן עובר לעשייתן וכיון דכן מאי דהוה הוה והוייא לה ברכה לבטלה:

וראיתי להריב"ש בתשו' סי' ת"ח שנשאל על מה שנוהגים לקדש ע"י שליח ובשעת החופה חוזרים ומקדשין על ידי עצמם וחוזרים גם כן לברך ברכת אירוסין ורוב החכמים מלמדים אותם שלא לברך כל עיקר והשיב הרב ז"ל שהחכמים יפה הם עושים ומסיק ובודאי שבנדון זה לחזור ולקדש אין כאן מצוה כלל כי לא אמרו אלא שמתחלה מצוה לקדשה בו יותר מבשלוחו אבל לאחר שנתקדשה על ידי שלוחה מעתה כבר היא מקודשת גמורה וכו' ע"ש ועמ"ש וחוזרים ג"כ לברך ברכת אירוסין וכו' מוכח דבשקדשה השליח כבר ברך ברכת אירוסין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אישות דין המקדש בין ע"י עצמו בין ע"י שליחו מברך וכו' וע"ז יפה הורו החכמים שלא לחזור ולברך אע"ג דהשתא מיהא קא עביד מצוה לקדש בו דהך מצוה אינה אלא בתחלת הקידושין כמ"ש הרב ז"ל אבל אם לא בירך השליח לא נתברר בדברי הרב ז"ל ממ"ש הוא ז"ל מאחר שנתקדשה ע"י שלוחו מעתה היא מקודשת גמורה ומה מקום לברכה אחר קיום המצוה אבל ראיתי להרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' ע"ד שהאריך בזה ומסיק דאם לא בירך השליח צריך לברך ודומה למי שנתעטף בטלית ולא ברך או לבש תפילין ולא ברך דכל שעודם עליו מברך עליהם וה"נ כל שלא גמר המצוה בנישואין וחופה עדיין בידו לברך אבל אם כבר ברך השליח אינו חוזר ומברך ע"ש ויש להסכים לזה דעת הריב"ש ז"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן:

ואתה דע לך דכל ימי הייתי מצטער על מה שנוהגים פה מתא יע"א כשמברך החכם ברכת אירוסין ונישואין בניגון כשמזכיר את השם כל העומדים שם עונים ברוך הוא וב"ש אלהינו מלך העולם בניגון ותסמר שערת בשרי בהזכירם שם אלהינו לבטלה דפשיטא ופשיטא מאי דאמור רבנן כל המזכיר ש"ש לבטלה וכו' לא סוף דבר אמרו שם בן ארבע אלא ה"ה לכל ז' שמות שאינם נמחקים ולעולם מנעתי חכי מלהזכיר ולמחות ביד אחרים לא מצינא דכבר נהגו מימי עולם וכשנים קדמוניות וכעת מצאתי און לי תשו' הריב"ש ז"ל הלזו שכתב בסוף דבריו אבל מה שמונעים מלהזכיר מלכות בזה איני מבין טעמם שאין המלכות ש"ש ואפשר לברך בלשון הזה ברוך אתה ה' מלך העולם א"קדש על העריות וכו' עכ"ל מדהשמיט ז"ל מלת אלהינו אתה למד דהויא בכלל ש"ש לבטלה והאיכא סהדא רבא ז"ל אי לזאת השומע יחדל ועליו תבא ברכת טוב. שוב ראיתי לה' מש"ל ז"ל בפ"א מהלכות ברכות ועיין להרב כנ"הג ז"ל ולהרב יד אהרן ז"ל בטור א"הע סי' ל"ד ע"ש דינים מחודשים בענין ברכת אירוסין ונישואין:

אות כג

קידושין על דבר העדויות שנתקבלו בב"ד ודי"ן כמותב תלתא הוינא יתבי אנן ב"ד דחתימי לתתא כד אתו קודמנא תרי סהדי מהימני ה"ר יוסף צרפתי אלפייטן וה"ר דוד זיתון המכונה בדוד וקמו על רגליהון ואחר האיום והגיזום כדחזי העידו בפנינו בתורת עדות גמורה איך ביום שבת קדש פרשת זכור שקורין בו מי כמוך כאנו קאעדין פי צ'אר שלמה לוצאטו פי' בית לחתן יוסף סולימא אלדי הווא חתן מעא בנת שלמה לוצאטו יצ"ו והאדך שבת כאן שבת לברכה מתאע לחתן הנז' וכאנו קאעדין מעאה פלבית הנז' אלפיטנים ויוסף כאריליו אטביב וולדו כיף כאנו קאעדין אלכולייא כלט עליהום שלמה אובו אלכלה הנז' וקעד מעהום ובעד קאם יוסף כאריליו הנז' ואכ'ד מן אלבותשא די מאחייא רום אלדי פ' סעודה ומלא כאם מנהא ועטאה לשלמה הנז' וקאלו כו'ד האד אלכאס מאחייא מן ענדי קידושין עלא בנתך לוולדי וכדא שלמה הנז' מן יד כאריליג הנז' ושרבו וקאל דוד מן בעד מא שרבו קאל שלמה הנז' לכאריליו הנז' בסי"טו ותבווסו פ'י בעצ'אום בעץ' אמא צרפתי הנז' קאל מא יתפ'כרסי עלא אלכלמא אדי זהו מה שהעידו בפנינו בתורת עדות גמורה ביום ג' ח"י לחדש מנחם יה"ל שנת התק"ס וחמש ליצירה ואנו ב"ד מודיעים שיום הנישואין של ה"ר יוסף סולימא החתן הנז' היה בד' בשבת עשרה ימים לחדש אדר ש' התק"ן ושבע ליצירה כמש"וח בשטר הכתובה של החתן הנז' וקיים:

פ' דיין פ' דיין פ' דיין ולפי המשוער כי בנו של כאריליו הנז' באותו פרק היה כבר שמונה ותשע שנים ועמד השואל ושאל אם חוששין לקידושין הללו או לא יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב ראשית מאמר על דבר בע"ה ב המזמין לאכול ולשתות יין שהשמחה במעונו ועורך לפניהם שלחן מלא דשן בשרא שמינא וחמר חדת ועתיק כפרים עם נרדים והמסובין ששים ושמחים כשמחה בקציר ובתוך הסעודה עמד אחד מהמסובין ושגר כוס יין וקידש בו את בת רעהו אי הוו קידושין או לא דבר זה מתורת משה למדנו שכתב בהגהה סי' כ"ח סי"ז שהיא מקודשת עש"ב ופשוטן של דברים נראין דברי רבינו ז"ל דמקודשת גמורה קאמר אע"ג דמור"ם ז"ל קאי על מ"ש מרן ז"ל בש"ע דהמקדש בדבר שאין בע"ה מקפיד עליו דמספק דוקא ומור"ם ז"ל אייתי למלתיה עלה ולכאורה דבר הלמד מעניינו נלע"ד דלא ראי זה כראי זה דגבי אורח מקודשת גמורה קאמר ולא מבעייא לדעת מוהראנ"ח ז"ל בכ"י שהביא ה' כנ"הג שם בהג"הט אות ע"ו והרשב"ץ ז"ל שהביא הרב מח"א ז"ל בהלכות גזילה סי' ד' וכמדומה שה' ז"ל הוא ניהו שהראה תשובה לה' מש"ל ז"ל בפ"ה מה' אישות דין ח' וכ"כ מוהר"ש צרור ז"ל בח"ב מחוט המשולש משם הרשב"ץ ז"ל והפרישה דסברי רבנן כדעת רבינו דפסק דאינן אלא קידושי ספק ה"ט דמיירי בדבר שאינו שו"פ דבעי' דלא קפדי עליה וליכא לתא דגזל אלא משום דחיישי' שמא שו"פ במידי הלכך מקודשת מספק וכמו שנתבאר בדברי רבינו שם בפ"ד אלא דלדעתם ז"ל אין כאן מקומו בפ"ה דמיירי בדין מקדש בגזל וכמ"ש הרב המגיה ז"ל שם ולפ"ד ז"ל היכא שהדבר ההוא שו"פ אם אין דרך בעלי בתים להקפיד מקודשת גמורה ולא חיישינן דילמא האי בע"ה מקפיד ולשון רבינו ז"ל מוכיח שכתב סתם דאין הבע"ה מקפיד משמע דכל אפיא שוין וכמ"ש ה' המגיה שם וא"כ בנ"ד שקדש בכוס של מים שרופים דשוה כמה פרוטות ודאי דהויא מקודשת קידושין גמורים ומורם ז"ל שכתב ע"ז דין האורח לא נקט תמרה ואגוז דעל הרוב אינם שוים פרוטה אלא סתם להורות נתן דבשו"פ מיירי ומקודשת קידושין גמורים אלא אפי' לדעת הרל"ם והב"ח והט"ז וב"ש ז"ל דס"ל דמיירי אפילו בשו"פ ואינה מקודשת אלא מספק משום לתא דגזל והטעם משום דילמא בע"ה קפדנא הוא והמשוער אצלי שזו היא ג"כ דעת ה' המבי"ט ז"ל ח"א סי' י"ד שהביא הרב כנ"הג שם והרב בנו בראשו' סי' ק"ן ומוהר"י אדרבי ז"ל סי' יו"ד ע"ע תלתא סרכין הללו ס"ל דטעמא דרבינו משום דילמא האי גברא קפדנא איהו אמטו להכי גם בשו"פ אינה מקודשת אלא מספק אלא בדידעינן בודאי שאינו מקפיד כגון שהוא קרובו וכמ"ש מוהר"י אדרבי ז"ל שם דמקודשת בודאי וכל דלא ידעינן בודאי שאינו מקפיד אפילו בשו"פ אינם אלא קדושי ספק ואומר אני עני דע"כ לא פליגי רבוותא אלא במי שנטל איזה דבר שלא מדעת בעלים הילכך אפי' דשו"פ חיישינן דילמא האי בע"ה מן המקפידין אמטו להכי לא הוו אלא ספק קידושין אבל בנ"ד שהבע"ה ביום שמחת לבו הביא את האנשים הביתה וטבוח טבח והכין ומזמין אורחים הרבה להרבות את השמחה ובעין יפה הוא מערך את השלחן וערך אותו מכל מאכל אשר יאכל ויין משתיהם כ"ע לא קפדי אם יתן איש אל רעהו איזה דבר מהמסודר וערוך על השלחן כיון דמדעתיה קא יהיב וכן מבואר בדברי הרשב"ץ ז"ל ח"ג סי' צ"ה ובנו ז"ל סי' תקפ"ג ונכדו ח"ב מספר יכין ובעז סי' א' וכן מצאתי לה' מוהרח"ש ז"ל חא"הע סי' י"ג שכ"כ בפשיטות וכן מתבאר מדברי מוהרימ"ט ז"ל שם וע"ע לה' מוהרח"ש ז"ל סימן ל"א דף קנ"ח ע"א שכתב כן ומדבריו אתה למד שהוא ג"כ ס"ל בדעת רבינו כדעת הרל"ם ז"ל דוק ותשכח ודלא כהט"ז ז"ל הובא בבית שמואל דס"ל דאינם אלא קידושי ספק ומאי דק"ל ז"ל ממ"ש מרן ז"ל בא"ח כבר תרגמוה רבנן סבי נינהו ז"ל וכ"כ רבינו יונה ז"ל בפרק אלו דברים והביאו מרן ז"ל בב"י א"ח סימן קס"ט ועיין בה' מג"א ז"ל שם ובמוהרש"ל ז"ל ביש"ש בפ' נ"ה סי' ך' ע"ש ואין לדקדק מדברי מור"ם ז"ל דדוקא במה שמבורר לחלק האורח לבדו אבל אם מזומן לפני אורחים הרבה אין לו רשות לזכות בו לעצמו ולקדש בו את האשה דלמאי ניחוש הן לו יהי דהו"ל שותפים במזומן אצל כל האורחים אין כאן טענת מאן פליג לך כיון דכולהו חמרא ומכלא כהדדי נינהו והו"ל כזוזי דשותף חולק שלא מדעת חבירו דזוזי כמאן דפליגן דמו כדאיתא בפ' הרבית וכ"כ רבינו שם ופסקו מרן ז"ל בש"ע שם באם היתה סחורה משותפת ביניהם ע"ש ומה גם דשיחת כל הפוסקים הרשב"ץ ובנו ונכדו ז"ל וכן בקדש חזיתי להרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תי"ד דכתב סתמא שנטל כוס א' מהמזומן לפניהם וזה נלע"ד פשוט כביעתא בכותחא ואין לפקפק דדילמא בכוס זה קאמר ובאנו לצלע המחלוקת או בו או במה שבתוכו או בו ובמה שבתוכו עיין להרשב"ש ז"ל שם והרצב"ש בנו בספר יכין ובעז שם מכמה טעמי חדא כיון דאמ"ל כוד הד אלכאס מאחייא יורה יורה דלא נתכוון אלא על מה שבתוכו דוקא ועוד כיון דעיקר הכוס הוא של בע"ה נהי דמדעתיה קא יהיב להו היינו אכילה ושתיה קבל עליה אבל על הכוסות ודאי כ"ע קפדי ולא עלה על לב האורח לקדש בדבר שאין הבע"הב מזמין לפני האורחים לאכול ולהאכיל כגון כלי תשמישי סעודה ועיין בתשו' הרדב"ז ז"ל בסי' קי"ד גם הרשב"ש ז"ל שם כתב דאין הכוונה אלא על היין שהם מסובין לאכול ולשתות:

איברא דאכתי פש גבן לברורי בנ"ד שהאורח נתן הכוס מהיין המזומן לבע"ה בעד קידושי בתו מי אמרינן כיון דרשאי ליתן מהמזומן למי שירצה מ"ל האב הבע"ה מ"ל אחר או"ד אנן סהדי דכל מאי דמשתייר מהמזומן לקמייהו דאורחים לבע"ה מהדר אשתכח דאכתי אית ליה זכותא בגווה דסעודה נהי דאי בעי אורח אכיל ושתי לית מאן דימחא בידיה הא מיהא כל כמה דלא אכיל אשתכח דלא נפיק מרשותא דמריה א"כ במה קדש את בת בע"ה כיון דמדידיה קא יהיב ליה איברא דאיכא פלוגתא דרבוותא באורח המיסב בסעודה אצל בע"ה מאימתי זוכה האורח דאיכא מאן דאמר דמדאגבה קנייה וקמא ליה ברשו' אפילו לקדש בו את האשה והרשב"ש ז"ל מהדעת הלזו כמ"ש שם בתשו' ואיכא מ"ד עד שיתן לתוך פיו ואבי התעודה מהרימ"ט ז"ל בראשונות סי' ק"ן מהסברא הלזו וכבר כתבנו בעניו' במ"א בס"ד א"כ מידי פלוגתא לא נפקא דלמ"ד עד שיתן לתוך פיו דוקא ס"ל דאכתי ברשות מארה קמא קיימא ויכול בע"ה לקאש במה שמזומן בפני האורחים כמ"ש הכנ"הג בשם מוהרימ"ט ז"ל שוב מצאתי להכנ"הג ז"ל שם שנסתפק בזה וכתב שה' מקור ברוך עלה ונסתפק בהאי מלתא וצרפו לספק אחר להפקיע הקידושין למ"ד בהדי ספיקי מבטלין הקידושין ע"ש ולקמן יתבאר בס"ד:

ומעתה אבא נבא חקור דבור כי כפי הנשמע כי בעת שקדש האב הילדה הלזו לבנו הוא כבר תשע כבר עשר אי חלו הנך קידושין או לא. דורשין תחלות אם באנו להאריך בשי' הגאונים ז"ל בפירוש השמועה וסברתם בפסק ההלכה ולהציג מערכות אלקים חיים מערכה מול מערכה כגון דא צריכא רבא ברם נקיטנא נפשאי בקצירי קצי"ר אמיץ לא עלתה ארוכה:

ראשית מאמר אהא דגרסינן בפרק הא"מ דמ"ה הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי צפא דבבל שקל חד מנייהו כסא דחמרא ויהיב ליה לחבריה ואמ"ל ברתך לברי וקאמרי דאפילו לרב ושמואל דקאמרי בקטנה שקבלה קידושין שלא מדעת אביה חיישינן שמא נתרצה האב אבל שמא נתרצה הבן לא חיישינן וטעמא דמלתא ע"ש בפירש"י ז"ל ולמיחש נמי דילמא הבן שווייה שליח לאבוה לא חיישינן דלא חציף אינש למשוי לאבוי שליח לקדש לו אשה ופריך ודילמא ארצויי ארצייה קמיה ומשני דבפירוש אמר רבינא דלא ס"ל להא דרב ושמואל ע"כ ופשיטא דכל האי עובדא מיירי בבן גדול דמצי הוא למשוי שליח אלא משו' דלא חציף למשויי שליח ואי ארצויי ארצי קמיה אבוה דניחא ליה בהך אתתא או ששמענו שנתרצה מצי אבוה למהוי ליה שליח כיון דזכות הוא לו ע"ש בפירש"י ז"ל אבל בבן קטן דלאו בר שליחות הוא לא למשוי שליח לאחריני ולא למהוי איהו שליח לאחרינא פשיטא דאין כאן חלות הקידושין דאין שליחות לקטן ומלתא ברירא היא:

אפס כי עז מה שראיתי להגאון מוהר"י קולון ז"ל שורש למ"ד דף ל"ג ע"א שכתב על אודות בן י"א שנה שקדש לו אביו אשה בטבעת ופסק הר"י בר"י דצריכה גט משום דזכין' לאדם שלא בפניו ועוד כיון שהגדיל ולא מיחה מאן לימא לן דלא. רצה ושרבינו קלונימוס איש רומי ולשב"ש ז"ל חולקים עליו ע"ע והאמת שלא נאמר טעמא דזכין לאדם וכו' אלא כשגלה דעת הבן קודם דאז חשיב זכות כמו שמבואר במפרשי השמועה והיינו בגדול דבר שליחות ולא בקטן דלאו בר שליחות ויותר מאלה יש תמיהות בסברא זו וכבר מרן ז"ל בב"י סי' מ"ג כתב ע"ד הללו שדברים תמוהים הם ע"ש ובתשו' סי' ז' דף ז' ע"א אחר שהקיף הסברא זו כתנור של עכנאי כתב וז"ל הילכך ליתא להאי תשובה כלל ואפשר שאיזה תלמיד טועה כתבה ותלה עצמו באילן גדול ר"י ן' ר"י ואינו ר"י ן' ר"י המפורסם וח"ו מלטעות אפי' קטן מקטני תלמידיו וכו' ואף על פי שמוהריק"ו ז"ל הביא תשובה זו של הר"י בר ר"י לאו כיפי תלה לה ולא הביאה אלא ללמוד ממנה בקידושי קטנה וכו' ואפשר לומר עוד שבעל תשובה זו יהיה מה שיהיה לאו מדינא קאמר אלא לאותו מקום שאירע בו עובדא שהיו ע"ה הורה כן כדי שלא יזלזלו באיסור א"א והכי דייק לישניה שכתב שלא יהיו בנות. ישראל הפקר ואין לפקפק באיסור וכו' עכ"ל מרן הקדוש ז"ל גם מוהר"י ן' צייאח ז"ל שם דף ה' אחר שפסק דאין בקידושי האב לבנו הקטן ממש ואפילו נתרצה אח"ך אין בו מועיל בראיות ברורות ראויות אליו הביא תשו' מוהריק"ו ז"ל הלזו ותמה עליו וכתב ונוכל לומר דדעת ר"י בר ר"י דקטן בר י"א שנה יש לו דין שליחות ותמה עליו מרן שם דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ע"ש אמנם לענין דינא כתב מוהר"י ן' צייאח ז"ל וז"ל ולכן אין לנו להצריכה גט ולפוסלה לכהונה אלא משום רווחא דמלתא וכן אם קדשה בכוס של יין שאינו מתקיים עד שיגדיל דהא לשתיה עומד ושתאו בפנינו בזה ודאי יש לנו לסמוך ע"ד רבים הגדולים גאונים ורבנים ראשונים אשר הוכיחו סברתם בראיות ברורות והוכחות נכוחות וחולקים על הגאון איש ריב"י יצחק בר יהודה בסברא זו ואין לנו לזוז מדבריהם כי מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים עכ"ל הרב ומרן הב"י תפס עליו דהאיכא הרמ"ה והר"ן ז"ל דס"ל דאפילו נתאכלו המעות הוו קידו' עכ"ל ולדידן דגרירנא. בתריה דמרן ז"ל דסבר לה מר דאפילו בקטנה לא חיישי' לשמא נתרצה האב כמ"ש בסי' ל"ז וכדעת הנך רברבתא אשר הובאו בית יוסף ז"ל כ"ש בקטן וכן מצאתי להרב מוהרשד"ם ז"ל בחא"הע סי' ה' אחר שהשיג על סברת ר"י. בר יהודה הלזו וכתב שהדבר מתמיה ואין בו ממש ועוד אני אומר שאם באנו לחוש לכל הסברות הנמצאים בקונטריסים כמעט לא הנחתה בת לאברהם אע"ה וכתב עוד ומ"מ אחר שמוהריק"ו ז"ל שהוא רב גדול ומפורסם הביא הסברא הזאת ראוי לחוש קצת לדבריו ונראה בעיני דבנ"ד אין לחוש אחר שרוב הפוסקים המובהקים אשר מפיהם אנו חיים לא הזכירו רמז מזה אלא אדרבא מצאנו ראינו שאפילו בקטנה וכו' כתב הרי"ף ז"ל דכלהו רבוותא קמאי רב אחא משבחא ורבינו האיי גאון דחו להא דרב ושמואל וכו' וכן הרמב"ם וכו' וכ"ש בקטן שקדש לו אביו אשה דפשיטא דלא חיישינן דאותה סברא דחזיה היא מכל גדולי עולם ראשונים ואחרונים דלא חיישינן לומר שמא כשגדל ארצויי ארצי וכו' וכ"ש באב שקדש אשה לבן דאיתמר בפי' בגמרא דליכא למיחש כלל וכו' והדברים ק"ו ומה כשהבן גדול שבאותה שעה יכול לקדש אפ"ה אם קדשה האב בלא גלוי דעתו אפילו נתרצה אח"ך לא הוו קידושין בקטן דלא שייך ביה קידושין בההיא שעתא על אחת כמה וכמה דלא הוו קידושין כלל ואין לחוש ולהחמיר בזה וכן נראה שלא היה מוהריק"ו חושש לדברי ר"י הנז' לענין הדין גבי קטן וכדמשמע קצת מדבריו וכו' משמע דכיון דפליגי עליה הרבנים הנז' הלכה כוותייהו וכו' וזו היא כוונתו מעיקרא ולרווחא דמלתא אני או' דאפילו לדעת ר"י בר יהודה בנ"ד מודה דליכא למיחש כלל דע"כ לא לא קאמר התם אלא משום דהוו הקידושין בטבעת וכשנתגדל הבן איכא למימר דבשנתרצה הוו הקידושין בעין אבל בנ"ד בכוס של יין וכו' מודה ר"י דלא הוו קידושין כלל וכו' עכ"ל עין רואה כמה הפליג לדחות סברת ר"י בר יהודה ועל צד הדוחק אוקמה כסברת הג"המ דבעינן שיהיו הקידושין קיימין בשעה שהגדיל הבן ושה' מוהריק"ו ז"ל פליג עלה וס"ל דהלכה כר' קלונימוס והרשב"ש ז"ל דפליגי ושהיא דחויה מכל גדולי ישראל:

גם אשו"ר למוהר"ש צרור בס' חוט המשולש ח"ב סי' י"ב שנשאל על כיוצא בזה ובסו"ד כתב וז"ל ועוד נלע"ד טעם אחר להתר הבת הזאת והוא פתח כפתחו של אולם וכו' אין כאן בית מיחוש כלל לפי שבן שמעון כפי מה שהוגד לי בעת ההיא היה כבן ח' שנים ואם הדברים כנים שהבן היה קטן אין קידושי אביו כלל וכו' וא"ת אם הקטן עצמו קדש דקי"ל אין מעשה קטן כלום אבל בנדון זה שאביו קדש לו אפשר לומר שיש ממשות במעשיו גם זה נראה פשוט דלאו מידי הוא דאי משום שליחות אין קטן עושה שליח וכו' וא"כ מאחר שבן שמעון זה היה קטן בעת ההיא ולא בא לכלל איש אין במעשה אביו כלום עכ"ל ואח"ך הביא מ"ש מרן הב"י ז"ל בשם מוהרי"קו ז"ל ומה שתמה עליו וגם הביא דברי מוהרשד"ם ז"ל הנאמרים באמת ומה שהרבה לתמוה עליו ומה שהליץ בעדו לחלק בין אם קידש בדבר המתקיים לאחר שהגדיל הבן לדבר שאינו מתקיים כגון כוס של יין וסיים ומסיק וא"כ זכינו לדון בנ"ד וכו' אין הקידושין בעולם ולכל הני טעמי נראה לע"ד הדבר פשוט שבת ראו' מותרת להתקדש לכל מי שתרצה כמש"ל וכו' עכ"ל והסכים עמו רבו הר"ן ז"ל ע"ש:

וחמו'תי ראיתי אור בתשובת הרב יכין ובעז ז"ל בח"ב סי' א' שהשי' על נדון וז"ל הטעם הב' כי האיש רשאי לקבל קידושי בתו וכו' נמצינו למדין לפי"ז בנדון שלפנינו שהקידושין הא' הם בטלים ואין להם על מה שיסמוכו וזה דרך נקיה וקלה כדי לבטלם וכו' עד ולענין מ"ש שהבן אחר שהגדיל נתרצה בקידושי אביו וחששתם לזה דע כי רצון אינו מועיל לקיים הקידושין וכו' ולא שייך הכא אפי' חד טעמא מהנהו טעמי אם תיתי עלה מתורת שליחות הבן קטן ואינו בר שליחות ואי מטעם ארצויי ארצי הרי הבן קטן ואין לו רצון הלכך בנדון הזה אין חוששין למה שנתרצה הבן אחר שהגדיל וכו' עכ"ל. גם ה' מוהרש"ך ז"ל ח"א סי' צ"ג רצה לחלק ולומר אע"ג דאין קידושי קטן כלום ה"ד כשהקטן עצמו הוא המקדש אבל בקידש ע"י גדול ואחר שהגדיל נתרצה יש מקום חלות קידושין ורצה ליחס סברא זו להר"י בר יהודה שהביא מוהרי"קו ז"ל וחזר ודחה סברא זו ובתוך דבריו כתב ואפילו אם נתרצה הקטן בעודו קטן וגלה דעתו דניחא ליה בהאי אתתא מלתא דפשיטא היא דניחותא דקטן ורצויו לאו מלתא היא ומסיק וז"ל באופן שדברי הרב הם תמוהים ואין לחוש להם בלי ספק והיא סברא דחויה שלא מצינו לה רמז בתלמוד ולא בספרי הגאונים וע"כ אומר דאדרבא יראה לי בלי ספק דגריע טפי כשנעשו הקידושין ע"י גדול כנ"ד מכשנעשו ע"י קטן וכו' עכ"ל גם הרב משפטי שמואל סי' קי"ו דקל"ז הביא דברי מוהרי"קו הללו והקיפם בתשו' ערוכות לך נא ראה וע"ע בדף קע"ה ע"ד שכתב שנעשה מעשה בהסכמת רב אחד אשכנזי להתיר ע"ש. גם הרב משפט צדק ח"א ריש סי' ס"ה הביאו תשו' מוהרי"קו ז"ל הלזו והסכים למה שדחאוה ה' מוהרש"ך ורבי' בצלאל ז"ל בסי' ד' ע"ש שכ' דגם לדעת הר"י בר יהודה אינה מקודשת אלא מדרבנן ע"ש וגם ראיתי את הלח"ש שכתב ה' לחם רב סי' כ"ה שס' הר"י בן ר"י תמוהה היא ואפילו לפי סברתו אינם אלא קידושי דרבנן וכיון דפליגי רבנן עליה בספיקא דרבנן מתירין לכתחלה וכ"ש אנן בדינן דבתריה דמרן ז"ל גרירנא ובביתו המלאה והרחבה ובתשו' הרמתה דחאה בשתי ידים ועיין לה' כנ"הג סי' מ"ג אות י"א בהגהב"י וכ"ש בנ"ד דאיכא עוד ריעותא אחריתי במה שקידש מהיין של בע"ה וכמש"ל משם הכנ"הג משם ה' מקור ברוך דספקא דדינא הוא ומצטרף לספק אחר כמש"ל ועיין בתשו' הרב בית יהודה ז"ל ח"א בחא"הע סי' כ"ו שפסק כן בפשיטות ועוד בה ריעותא אחריתי בלשון המקדש שאמר כ'וד אד אלכאס די מאחייא קידושין עלא בנסך ואשכחן להרשב"ץ ח"א סי' כ"ג שכתב וז"ל האשה הזאת אינה מקודשת כלל מכמה טעמים הא' וכו' וה"נ וכו' שכשאמר לו קידושין על בתך אין מוכיח בדברים אלו שהאשה הוא מקדש ודומה לזה למי שנתן לחבירו דינר לקנות קרקע ואמ"ל המקבל כסף זה על קרקע וכו' ע"ש שהאריך והרשב"ש בנו ז"ל הביא דברי תשובה זו והמשל והדמיון וגמגם בה דלשון עלא בנתך בשביל בנתך ולישנא מעלייא הוא ובסימן תקפ"ג בד"ה אמנם וכו' כתב שלשון מה' דאומר בשביל שאינם קידושין ע"ש והר"ש בנו לשם בס' יכין ובעז הביא דברי זקנו הרשב"ץ ז"ל בשם המפרשים להלכה והסכים דלא הוו קידושין כלל ע"ש אי לזאת נלע"ד דבנ"ד מכמה טעמי חריצי הילדה הזאת שרייא לאתנסבא למאן דתצבי ודברי אלה להלכה ולמעשה אם יסכימו עמי אחי ורעי השומר אמת ישמרם אכי"ר. שוב מצאתי שהתשובה שהביא מוהרי"קו ז"ל בשם הר"ן בן מכיר ז"ל הלא היא כתובה על ספר הישר הפרדס לרש"י ז"ל דף קכ"א ע"ד ושהרשב"ש ורבי' קולונימוס חולקי' עליו בזה ולזה הסכימה דעת רש"י ז"ל:

ודין פתקא דשדר לי חביבי ה' המערך ערך השלחן אח כת"ר בענין קטן שקדש לו אביו אשה אכתוב לכת"ר מה שרשום אצלי בקיצור דמרן ושאר אחרונים תמהו על תשובת ר"י בר"י ודחו אותה מהלכה וכתב מרן בתשובה שאיזה תלמיד טועה כתבה ותלה עצמו באילן גדול ועוד אפשר דלא מדינא קאמר אלא במקום שהיו ע"ה הורה כן ע"ש ואני מצאתי תשובה זו בס' הפרדס לרש"י ז"ל דף כ"א ע"ג ודף כ"ב וכן מצאתי לראב"ן ז"ל דף קמ"ט ע"ג שהביא תשו' זו וכתב עלה ואעפ"י שאין משיבין את הארי לאחר מיתה וכו' הרי דראב"ן ז"ל העיד דגאון הזא היולדה ומחזיקה ולא תלמיד טועה ושם מוכח בבירור דאפילו בעודו קטן הוו קידושין מדינא ע"ש ראייתו והא דאמרינן נתרצה הבן לא אמרינן ה"ד בגדול שקדש לו אביו שלא מדעתו ולא בקטן ע"ש וכן ראיתי למהר"י באסאן בתשו' סי' למ"ד יישב כן דעתו ע"ש מלתא בטעמא וגם בס' הפרדס הביא מעשה דהשאלתות דמיירי בקדש האב אשה לקטן בבשר משמע דאפילו בדבר שאינו מתקיים עד שיגדיל כמו בשר לדעת ר"י הוי מקודשת וגם השאלתות משמע דהכי ס"ל לפי מה שתמה רש"י ז"ל שם דאם היתה קטנה אפילו קידשה גדול יכולה למאן וא"כ קשה אמאי הוצרך לטעמא שלא קבלה הבשר לשם קידושין ובלא"ה אינם קידושין כיון שהנער קטן בן י"א שנה אלא משמע דס"ל כדעת ר"י דקידושי האב לבנו קטן הוו קידושין וכבר כתב הרב שמחת יו"ט ז"ל סי' ע"ה דכלל מסור בידינו מפי ספרים ומפי סופרים דלענין איסור ערוה לכתחלה יש לחוש לכל הסברות ואף אנו שקבלנו הוראת מרן הב"י ז"ל לענין איסור וממון אבל באיסור ערוה מחמרינן ככל הסברות לכתחלה כשאין עגון בדבר ובנ"ד בנקל כופין אותו לגרש וכו' ע"ש וא"כ בנ"ד מי יקל ראשו נגד הגאון באיסור ערוה וכ"ש דנראה דגם השאלתות ס"ל הכי כמ"ש ולע"ד אלו ראה מרן ז"ל עדות ראב"ן ז"ל וס' הפרדס דתשו' זו של גאון שחילק בין גדול לקטן וגם השאלתות דס"ל הכי לא היה מקל לכתחלה בלא גט כמ"ש מרן גבי פיסולי אישות דחשש לדעת הרמב"ם לכתחלה ע"ש וגם קצת אחרונים מוהראנ"ח ומהר"י באסאן ז"ל חששו להך תשו' באיסור א"א ע"ש ומה שצירף כת"ר בנ"ד דברי הרשב"ץ ז"ל דכשאמר לו קידושין על בתך אינו כלום הרי מוהרח"ש סי' י"ג לא סמך על טעם זה דהרשב"א והרא"ש והריב"ש נראה דלא ס"ל הכי גם מהרב"א סי' י"ט חולק בזה וכתב דגם הרשב"ץ ז"ל לא אמרה אלא בנ"ד ונמשך אחריו ה' משפט צדק ז"ל ח"ב סי' ע"ד ע"ש ומידי פלוגתא לא נפקי ומה שנסתפק הרב מקור ברוך וה' כנ"הג ז"ל רואה אני דהרדב"ז סי' תי"ד ומהרח"ש סי' ל"א דנ"ד שקדש לבת בעל הסעודה ואפי"ה דס"ל דהוו קידושין ולא שבקינן פשיטותא דהררב"ז ז"ל ומוהרח"ש ז"ל משום ספקו של ה' מקור ברוך ז"ל והרב שמחת יו"ט ז"ל דף מ"ד ע"ג הסכים עם הרב עדות דבס"ס דפלוגתא דרבוותא לא שרינן לכתחלה בלא גט עש"ב אם כן נראה לע"ד אם אפשר בגט מהיות טוב כופין אותו לגרש אבל אם אי אפשר שריא להנשא במקום עיגון בלא בלא גט זה כתבתי לכת"ר בקיצור נמרץ ובע"ה אתראה עמו ושו"ש:

ע"ה יצחק טייב יצ"ו זו תשובתי להרב נר"ו אחד"שו כת"ר אנהרינהו לעינין דתשובת הר"י בר יהודה ודישרן סמכן עלוהי בס' הפרדס וראב"ן ז"ל ולא שלטו מאורות עיני מרן הב"י ולא תלמיד טועה כתבה כי מאיש לוקחה זאת מיהו ודאי לענין דינא דהרשב"ש ורבינו קלונימוס ז"ל וראב"ן ז"ל פליגי עלה ורבנן סבוראי מרן ומהר"י צייאח ומוהרשד"ם ומוהרי"מט וה' משפטי שמואל וה' לחם רב וה' משפט צדק ומוהר"ש צרור ויותר מאלו מקהו בה אקהתא ועושי' מוקפת חומה מכל צדדיה ומגדולי אחרוני זמנינו מוהר"י עייאש ז"ל פשיטא ליה כביעתא בכותחא דלא למיחש לה וממ"ש הטור ומרן בסי' קמ"א סי"ח דאם הנער רך בשנים בודקין אותו לגט גדולי המחברים מוהרש"ל ומוהרימ"ט והרב"ח והחל"ם והב"ש ז"ל וזולתם המה ראו כן תמהו ולא אוקמוה בקידש לו אביו וכדעת ר"י בר יהודה משום דס"ל דסברא זו דחויה היא וכמ"ש הפוסקים הנאמרים באמת וה' מש"ל ז"ל בפ"ו מה' גירושין כתב וסבור הייתי לומר דס"ל כדעת הר"י בר יהודה ע"ש ולענ"ד א"א לומר כן בדעת מרן ז"ל שהוא ז"ל דחה סברא זו בב' ידים וגם בדעת הטור א"א לומר כן דא"ה הו"ל לבאר בהלכות קידושין דין זה לחוש לסברא זו להצריכה גט מיהא אלא ודאי דלא חש לה כל עיקר וע"ע במוהרי"מט ז"ל שם בחא"הע סי' מ"א שהביא הך דפרק מ"ש ע"ש וכבר כתבנו משם מוהרשד"ם ז"ל וז"ל ועוד אני אומר שאם באנו לחוש לכל הסברות הנמצאות בקונדריסים כמעט לא הנחת בת לאברהם אע"ה ע"ש ותו בנ"ד דאיכא תו ספיקא אחריתי שהכוס הוא של בע"ה וכמו שנסתפקו בזה ה' מקור ברוך וה' כנ"הג ז"ל אע"פי שהוא ז"ל ציין לתשובת מהרח"ש משום דס"ל ז"ל דבכ"הג לא אמרי' לא שבקינן פשיטותא דהני רבנן כיון דאינהו ז"ל לא נחתי להאי ספיקא כלל ואל תתמה על החפץ אי לא סא"ד למיחת להאי ספיקא זו הוא דרכה של תורה אם במטבע לשון על בתך כבר מלתא אמורה ואיכא מ"ד דאפי' לדעת ר"י בר"י בעינן שיקדש בדבר המתקיימת לאחר שהגדיל ולא במידי דאכילה ומידי פלוגתא לא נפקא ומיום שנחרב בית המקדש אין בידינו הלכה ברורה מפני היד שנשתלחה ורבו הדיעות אי לזאת יפה לנו וכשר הדבר להיותנו נוטים אחרי הרבים קמאי ובתראי ואדוני יודע כי האנשים האלה קשים לרצות ודי בזה ותשו' כת"ר מהרה תצמח הלא כה דברי נאמן אהבתך בלב שלם ונפש חפצה:

ע"ה עוזיאל אלחאייך ס"ט אח"ך נתראינו פנים אל פנים בועד הרבנים חבירינו יושבי על מדין ישצ"ו והסכמנו לפוטרה בלא גט כלל ונשאת והלכה והית' לאיש אחר וה' אלהים אמת יעמידנו על דבר אמת שלא נכשל בדבר הלכה משפטי ה' אמת אכי"ר:

ומ"ש לעיל שכתוב אצלי במקום אחר הנה זאת מצאנו אמרתי זהו מקומו לחבר את האהל להיות אחד:

אות כד

קידושין מכאן מודעא רבא שמנהג פשוט פה מתא יע"א שהקרואים לסעודת חתן או לשאר שמחות כי יקרה שאחד מהקרואים לוקח כוס יין או שכר מהמובא על השלחן ומשגרו לחבירו המזומן עמו ואמ"ל בזה תהיה מקוד' בתך פ' לבני פ' ונתרצה וקבלו מידו דיינינן לה כמקוד' גמורה ואין פוצה פה ומצפצף. כעת תרתי בלבי לדעת שורש דבר זה איה מקום כבודו והלכה זו על מה אדניה הטבעו עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ:

ואומר עם קנ"י את זו אגיד מ"ש מרן הב"י ז"ל בא"ח סי' קס"ט בשם ר"י ז"ל בפרק אלו דברים אהא דלא יתן פרוסה לשמש וכו' דדוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולים לתת ז"לז וכו' שמאחר שהוא נותן אותם אינו מקפיד במה שנותנים אלו לאלו וכו' עכ"ל ופסקו מור"ם ז"ל שם ואין להקשות מהא דתנן בחולין דף ל"ד אורחים הנכנסים אצל בע"ה אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו אא"כ נטלו רשות מבע"הב וכו' ופסקו הטור שם סי' ק"ע דשאני התם שבנו אינו מהמסובין בסעודה ומשום מעשה שהיה דמייתי התם בגמרא וראיתי לה' מג"א ז"ל שם סקכ"ג שכתב שרבינו יונה ז"ל מיירי בהניח לחם הרבה על השלחן ע"ע ומאי דנראה לע"ד כתבתי והוא גופיה בסי' קס"ט סק"ד כתב בפשיטות על דברי רבינו יונה ז"ל דלאחר חר שלא זימן אסור ואם דעתו ז"ל לומר דבהניח לפניהם לחם הרבה רשאי ליתן אפי' לאחר צריך ערב:

וחזיתיה להרשב"ץ בח"ג סי' צ"ג שנשאל על רזא דנא והשיב דקידושין גמורים הם ומייתי מסברא דנפשיה וכדברי רבינו יונה הניתנים למעלה ולא זכר שר והדר ק"ל מהך דחולין כדכתי' ותי' ז"ל דשאני התם משום מעשה שהיה ועוד חידש בה דבר שאע"פי שאמר אינו רשאי מ"מ אם נתנו לא הוי גזל אע"פי שלא נטל רשות ע"ע הרי הוברר לך שדעת הרב ז"ל דכיון דנתן לאחד מהמסובין דמיירי ביה הרב ז"ל וצ"לד דילמא בע"הב מקפיד וא"נ שתיק ולא אמר ולא מידי דלמא משום כסופא כדאמר בהא"מ ואע"ג דאמר בפירוש לא הויא מקודשת דמשום כסופא הוא דקאמר גם אשו"ר להרב"ח ז"ל שם שכתב בפשיטות שיכולים המסובין ליתן ז"לז ומייתי דברי רבינו יונה ז"ל ועוד קשה לדברי הרשב"ץ ז"ל דדילמא האי דקתני אינו רשאי משום דנותן לבנו דלית ביה לתא דגזל אבל לאחר אה"נ דהוי גזל וצע"ד: וראיתי למור"ם ז"ל בא"הע סי' כ"ח סי"ז שכתב משם הגהות אלפאסי אורח שיושב אצל בע"ה ונטל חלקו וקדש בו מקודשת עכ"ל וכ"ה הלשון בד"מ והכונה כיון שבע"הב בירר לו חלקו זכה בו ודידיה הוי ושפיר מצי לקדש בו את האשה אבל אם האורח אוכל בסעודה עם בע"ה ואין חלקו מבורר פשי' דאינו יכול ליטול מהמזומן לפניהם וליתן לאחר ולקדש בו וזה ודאי שלא כדעת הרשב"ץ ז"ל במ"ש דנהי דאינו רשאי אבל אם עבר ונתן אין בו משום גזל ואפשר דבכ"הג שאינו מבורר חלק האורח הוייא ס' מקודשת דדילמא דכיון דכבר מונח על השלחן ואי בעי אורח אוכל ה"כ מצי ליתן ולקדש ולקמן יתבאר בס"ד:

וראיתי להרב"ש ז"ל שם סקמ"ו דק"ל מהך דאורחים אינם רשאין ליתן ותי' ז"ל דדוקא בבנו אבל לקדש בו אשה רשאי וכן ליתן ז"לז וכ"כ הרב"ח ז"ל שם עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דאי משום מעשה שהיה בבנו היה אדרבא איכא למימר כ"ש לאחר דשמא אין לבע"הב יותר כדאיתא התם בגמרא ועיקר קושייתו ז"ל מתורצת במאי דכתיבנא דשאני חלק המבורר לאורח ומצאתי למוהרש"ל ז"ל בימו הגדול בפרק גיד הנשה סי' ך' שכתב בפשי' דהא דקתני לבנו לריבותא נקטיה דאע"ג דמסתמא ניחא ליה אפי"ה משום מעשה שהיה אמר שאינו רשאי אפילו לבנו וכ"ש לאחר דאינו יכול ליתן ע"ע והא דלא ניחא ליה לשנויי דהא דנקט בנו משום דבעי למתני אינו רשאי אלא אסור ומשום גזל מוכח קצת דס"ל למוהרש"ל ז"ל כהרשב"ץ ז"ל ועדיין יש לדחות לדאתן עלה לפי מאי דכתיבנא דלא מיירי הגהות אלפאסי אלא במכיר חלקו שוב מצאתי להבאר היטב סקל"ד שכתב כן ואע"פי שבא"ח סימן קנ"ו סקט"ו הדר ביה ע"ש כיון דלא אשכח במוהרש"ל ז"ל מ"ש מ"מ האמת יורה דרכו: איברא דאי קשיא על מור"ם ז"ל שפסק לדברי הגהות אלפסי הא קשיא דבהשוכר את הפועלים דצ"ב אבעיא לן פועל משל עצמו הוא אוכל או משל שמים למאי נ"מ דאמר תנו לבני ואשתי דא"א משל עצמו הוא אוכל יהבינן להו ואי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זיכה רחמנא לבנו ולאשתו לא זיכה לו ופירש"י ז"ל משל עצמו התורה הוסיפה בשכירותו וכיון שכן כי היכי דמצי למיתב שכירותו לאחריני ה"נ אכילתו כיון דבכלל שכירותו היא אלא אי אמרת משל שמים מתורת ג"ח וצדקה וכל זמן דלא אתא לידיה לא זכה ליה למיהב לאשתו ובניו ע"ע והיינו דקאמר דא"ל תנו לאשתי וכו' דמוכח דמקמי דאתא לידיה קאמר ובהכי הוא דאשכח תלמודא למימר נפקותא אבל אם כבר אתא לידיה פשיטא ליה לתלמודא דמצי יהיב וכן דעת רש"י ז"ל דכל היכא דמטא לידיה דידיה הוי ומצי למיהב:

אמנם התוס' ז"ל ס"ל שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל ואין בו כח ליתן כלום ע"ע וכן דעת תלמידי הרי"ף ז"ל שהובא במקובצת לשם משמע להדיא דאע"ג דמטא לידיה אכתי לא זכה ביה למיהב לאחריני ואסיקנא בפלוגתא דתנא דידן סבר משל שמים הוא אוכל ותנא ברא סבר דמשל עצמו הוא אוכל ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כתנא דידן דמשל שמים הוא אוכל והטור ח"המ סימן של"ז סי"ו כתב בפשיטות שלא זכתה לו תורה אלא מה שיאכל הוא וכו' וזה ודאי כדעת התוס' ותלמידי הרי"ף ז"ל ואח"ך כתב וי"א אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ובניו שכבר זכה הוא בעצמו וכו' עכ"ל ומרן הב"י קבע בדברי הי"א ולא הראה מקומו ולפי האמור היא דעת רש"י ז"ל כמדובר והטור ז"ל חלק על סברא זו ומרן הש"ע שם סי"ו העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וז"ל פועל שאמר תן לאשתי מה שהיה לי לאכול או שאמר הריני נוטל מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני אין שומעין לו אע"פי וכו' עכ"ל דעתו ז"ל דלא שני לן בין מטא לידיה או לא מטא דבכלהו אין שומעין לו אעפ"י שברר חלקו ומור"ם ז"ל לא כתב כלום ש"מ דאזיל ומורה כוותיה דמרן ז"ל מעתה זו היא שק' דע"כ דעת הגהות אלפאסי כדעת רש"י ז"ל דבמטא לידיה זכה ומצי למיתב לאחריני וה"ה לקדש בו את האשה ה"נ באורח דמ"ש וכיון דרבוותא פליגי על רש"י ז"ל כמבואר ומרן ז"ל בש"ע כוותייהו ומור"ם בש"ע אזיל ומורה הכי איך כתב דין זה בפשיטות ויראה דס"ל דאורח שאני כיון דמדעתיה דבע"הב קאכיל מסתמא מוותר ליה בכל מאי דעביד אבל פועל כיון דלאו מדעתיה קאכיל אלא משום זכות דזכו ליה רחמנא בע"כ דבע"הב לא ניחא ליה וראיתי לאבי התעודה מוהרימ"ט ז"ל בראשונות סי' ק"ן עלה ונסתפק במי שהיה מזומן בסעודה אצל חבירו ולקח תפוח א' וקדש בו את האשה אם מקודשת והדר פשטה מהאי דתנן בפ"ז דדמאי דפריך בירוש' ולית ביה משום גזל ומשני דרוצה בע"ה בנחת רוח של זה שהזמינו ובודאי משום שא"א לו לאורח לאכול בלא הפרשה ע"ע משמ' מדבריו ז"ל שבע"הב ידע שאינו מאמינו ומפריש לאכול ונתת רוח היא לו שיאכל המזומן אצלו ולשם מייתי בירושלמי דר"י ור"י בר"י היו זורקין זה לזה ומאבדין את האוכל אלא לפי שהלשינו לו שלא היו מאמינים אותו היה מעיין וק' מאי מקשה בירושלמי ולא נח"ר הוא לו דמאי קושיא כיון דלדעת הבע"הב שהוא נאמן ומצי אכלי מהיכא תיתי שיהיה לו נח"ר לאבד האוכלים אלא עכ"ל דבלאו ה"ט נמי ניחא ליה לבע"הב אפי' לאבד וכ"ש לקדש בו את האשה ונראה דקושיית הש"ס על ר' ור"י כיון דחזו דבע"הב קא מעיין בהו ש"מ שאין לו נח"ר אלא במה שיאכלו ומשום דאינהו ידעי דמשום חשד הוא דהוה מעיין ואה"נ דיש לו נח"ר אפי' לאבד ומעתה תם אני לא אדע מה ראיה מייתי הרב ז"ל דודאי שיש רשות דאפילו לאבר נח"ר לבע"הב וכן הוא מבואר בלשון הר"ש ז"ל:

עוד הביא ראיה מדתנן התם פועל שאינו מאמין לבע"הב נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות וכו' וחושך גרוגרת אחת רשבג"א לא יחשוך מפני שהוא ממעט במלאכתו של בע"ה ר"י אומר לא יחשוך מפני שהוא תנאי ב"ד ומדברי כלם נלמוד שיש באותה גרוגרת של תרומה משום גזל ולהכי קאמר תנא קמא שחושך גרוגרת א' כנגדה מאכילתו ורשב"ג דאמר לא יחשיך יהיב טעמא משום שהוא ממעט במלאכתו של בע"הב כלו' וכו' אחולי אחיל גבי כדי שיאכל ויעשה מלאכתו ור' יוסי תלי טעמא בתנאי וכו' שתהא תרומה משל בע"ה וכו' ע"ע ולא הבינותי זה דתק"ל אהך דמזמין דאמרי' נח"ר היא לו ור' ור"י עבוד עובדא וזורקים ז"לז ואם לפ"ד נמי משום דלא מצי אכיל בלא"ה אחולי אחיל גביה אלא ודאי נראה ברור דהמזמן את האורח דמדעתיה קא יהיב ליה ומניח לפניו דעתו גומרת שיעשה מה שיכשר בעיניו האורח אבל פועל שהוא אוכל בע"כ של בע"הב והפועל מדנפשיה שקיל כדי שביעה אמטו להכי אינו מוותר אצלו ואינו נותן לו אלא מה שמוטל עליו ליתן והשתא דאתית להכי אם הראיה שהביא מפ' הפועלים הנצבת עמך שדן בדעתו הרב ז"ל דאדרבא פועל עדיף מאורח כיון דבע"כ קא יהיב ליה מן החיוב ובהכי מיתב דעתיה ז"ל רחימו דנפשין בר אוריין ובר אבהן הרב מוהרח"א נר"ו מייתי לפשיטות מדברי התוס' שכתבו שלא זכתה לו תורה אלא מה שלועס ואוכל והלא סברת רש"י ז"ל עומדת מנגד דס"ל מכי מטא לידיה זיכה לו הכתוב ופירש הרב נר"ו דפועל דמשולחן גבוה קא זכי עדיף מאורח דמדעתיה דבע"הב קא אכיל אי בעי יהיב ליה ואי בעי לא יהיב ליה ואפי"ה דעת התוס' לא זיכה לו הכתוב אלא במה שלועס ואוכל וכ"ש אורח דמדעתיה דבע"ה וא"כ אין להוכיח מסברת רש"י ז"ל דסבר מכי מטא לידיה ותילף מינה לאורח דפשיטא דשאני פועל דעדיף ואתי כמדובר ודפח"ח. אמנם לפום מאי דכתיבנא בעניותין אדרבא כלפי לייא דפועל גרע טפי מאורח כיון דלאו מדעתיה קא יהיב ליה אלא גודא רבא שדי עלויה ואזדא לה ראיית הרב ז"ל:

ואם כנים אנחנו בכונת הירושלמי מעתה מ"ש מור"ם זל שנטל מחלקו לאו דוקא חלק מבורר אלא ממה שהונח לפניהם קרוי חלקו. שוב מצאתי לעיקר שורש הדברים בסוף פ"ב דקידושין משם ריא"ז ז"ל שכתב ונר' בעיני דבע"ה המזמין אורחים לשלחנו ולקח א' מהם וקדש את האשה מקודשת שאין בע"הב מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במנותיהם עכ"ל ופשיטא ליה דהאשה שקדשה אינה מהמזומנין בסעודה של בע"הב ואפי"ה מקודשת וטעמא טעים מפני שאינו מקפיד במה שיעשו כל חפציהם במנותיהם איברא דאכתי איכא למיחש כמ"ש בעניו' ר"ל שבירר להם חלקם או"ד כל מה שהניח לפניהם קרוי מנותיהם איברא דמור"ם ז"ל הביא בדבריו במברר חלקם והיינו שכתב ונטל חלקו ר"ל שהוא מבורר ולפיכך שינה הלשון והוצרך לכתוב כן כי היכי דלא תקשי הך דפרק ג' שאכלו דאינו רשאי ליתן אפי' לבנו כ"ש לאחרים כמו שברירנא ודלא כהירושלמי לפי מה ששיערנו ואפי' לפי שיטת הירוש' איכא למימר דטפי ניחא ליה לבע"הב שיאבדו האוכלין דרך בדיחות האורחים ממה שיתנו למי שלא הזמין הוא בעצמו וראיתי לה' מוהרימ"ט ז"ל שהביא גם הוא הגהת אלפאסי ז"ל עלה ונסתפק בכונתו ע"ע ואנכי לא ידעתי דלפ"ד ז"ל דפועל ואורח כהדדי נינהו א"כ א"נ במברר חלקו מיירי ריא"ז ז"ל אכתי אמאי מקודשת הא בעי' עד שילעוס ובפועל כתב הרמב"ם ז"ל אמר תנו לבני ממה שנטלתי לאכילתי אין שומעין לו והביאו הרב ז"ל לעיל וע"ק לפי מה שצדד לומר דבמנותיהם לאו דוקא וק"ל הך דפרק גיד הנשה וכדכתב הרב ז"ל גופיה לעיל דבנו אמרי' וכ"ש אחר דאסור ע"ש:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה