אור ברסלב

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

צד"י

פ"א

אות א

צוואה שאלה שמעון ולוי אחים שותפים בכל מכל כל ומת שמעון והניח אחריו ד' בנים יצחק אליהו שלמה שמואל והיה לוי מתעסק בכל אשר היה עושה בחיי אחיו והן בעון פגעה מדת הדין גם בלוי והוכה ביום ד' מדבר הוות רח"ל וקרא לסופר וכתב שטר צוואה ודין נוסחיה אעח"מ וכו' וכך צוה לנו בצואת שכ"מ שאם ח"ו יארע העדר ממנו מזה החולי אשר הוא שוכב בו עתה אז יהיו מעתה ה"ר פ' ופ' ופ' אפוטרופוסים ושלטנים על כל נכסי עזבוני ועל נכסי עזבון אחיו המנוח ה"ר פ' כדי שיעמדו ויקבצו כל נכסי העזבון הנז' בין שיש להם פה העירה או בעיר אחרת ומינה אותם מינוי גמור ועוד צוה שהאפוט' הנז' נאמנים על העזבון הנז' נאמנות גמורה על כל אשר יאמרו על העזבון הנז' ופטר אותם פיטור גמור ושכל מה שיעשו בנכסי עזבונו ועזבון אחיו בין לתקוני בין לעוותי הכל עשוי ולית מאן דימחא בידייהו כלל. וגם צוה שאם ח"ו יארע ממנו העדר מחולי זה אז יתנו מנכסי עזבונו סך ק"ק גרושוש לאחיו ה"ר פ' יצ"ו והשאר יהיה לבני אחיו כל הנז' צוה בפנינו אעח"מ בצוואת שכ"מ כד קציר ורמי בערסיה ומ"ש וח' ביום ה' ד' לחדש תמוז שנת התקנ"ז:

פ' ער פ' עד. ויש לחקור ולעמוד על פרטי צואה זו הא' שלא נזכר בשטר צוואה דמית מגו מרעיה וכיון דכן הוי חיישינן שמא נתרפא מאותו חולי ובטלה הצוואה הנז' ואח"כ חלה את חליו אשר מת בו:

גם את השני שאליהו הראשון מד' אחים הנז' מת בחיי הנותן בליל ו' והנותן מת לעתות ערב שבת קדש א"כ נמצאת אומר חלקו של אליהו שעדיין לא זכה בו כי לא נתן להם אלא אחר שאירע העדר ממנו א"כ הדרא מתנה למרה ולכי מיית יחזרו הנכסים ליורשיו וזוכה אחיו של הנותן במחצית חלקו של אליהו שעדיין לא זכה בו או דילמא אחיו של אליהו זוכים בחלקו:

גם את הג' כי לפי הנשמע שהבן שלמה בשעת המתנה היה כבר בן חמש שנים ומחצה והבן הד' שמואל כבר ב' שנים ומחצה ה"נ זכו במתנה זו או לא כיון שלא זכה להם ע"י אחר:

ואת רב"ע דלא כתיב בהאי צואה כתבוה בברא וקי"ל דחוששין לה למתנת' טמירתא. גם לפי הנשמע מעדי הצוואה שאחר שסיים דבריו המצווה אמ"ל הסופר מה הועילו מעשן שנתת הנכסים לבני אחיך הנפטר ועכשו אם יארע העדר ממנו אשתך אשר אהבת כנפשך תפול לפני אחיך לקיים מצות יבום בעירום ובחוסר כל כי סלקת אותו בק"ק גרושוש ואז ישב משתומם אדהכי והכי נכנס אחיו לבקרו וכיון שראה אותו עמד ולא ענה עוד וישבו לפניו קרוב לחצי שעה ואין דובר דבר ידים מוכיחות הויין דניחא ליה בהעלם והסתר דבר המתנה ועוד בה יתר דקדוקי סופר ומתוך התשו' יתבאר הכל בס"ד:

זאת אשיב על דבר שאינו כתוב ואתפטר מגו מרעיה דאיכא למיחש דילמא נתרפא בו מאותו חולי וחזר בו מהצוואה הלזו והיורשים מוחזקים בנכסים שהם אין צריכים ראיה אלא מדין תורתנו הקדושה שתתעלה ועל מקבלי המתנה להביא ראיה לזכות במתנה זו ואע"פי שגם מקבלי המתנה יורשים ג"כ נינהו הא מיהא בחלק העודף על חלקם אינם זוכים בו אלא מכח שטר מתנה זו והו"ל כשאר מקבלי מתנה ועליהם להביא ראיה ועיין מה שהארכתי בפרט זה באות יו"ד ס"ז:

והנה בעיקרא דהאי מילתא אפליגו אמוראי בפרק מ"ש דקנ"ג דרבא אמר והרי מת והרי קברו מוכיח עליו והעמידהו על חזקתו שמתוך אותו חולי מת וקנה המקבל ואביי אותביה מספינה שאע"פ שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וכו' חולים שרובן לחיים לכ"ש ואתמר עלה דשמעתא כרבא אזלא כר"ן וכו' וכתב רשב"ם ז"ל דרבא לא הדר ביה וקי"ל כוותיה דשמעתא אליבא דר"ן קיימא דקי"ל כוותיה דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא גם התוס' לחד תירוצא ס"ל דלהכי נקט תלמודא דאזלא כר"ן ולא קאמר דאזלא כר"מ משום דר"ן דיינא הוא וכו' ע"ש למימרא דר"ה בריה דרב יהושע ה"נ ס"ל ולאלומיה שמעתתיה דרבא אוקמה כר"ן אע"פ דאתיא כר"מ למפסק הלכתא כוותיה גם הרב העיטור ז"ל דף צ"ח רע"ג כתב דבעל המתיבת' פוסק כרבא ע"ש וכן דעת ראבי"ה וראבי"ה ובעל ס' חפץ כמ"ש הג"מיי בספ"ח מה' זכייה ע"ש אמנם רבינו האיי גאון ז"ל הובא בתשו' הרשב"א ז"ל כ"י משמו אשר הובא בספר כנ"הג סי' רנ"א בהג"הט אות י"ט ע"ש שהאריך בראיות אלא שהוא ז"ל גריס רבא באל"ף אמנם העיטור והרא"ש ז"ל הוכיחו דרבה בה"א גרסינן ודע שמצאתי בשיירי שיטה מקובצת הנדפסת אגב אסיפה בשיטת הרמ"ה ז"ל שכתב משם הרא"ש דס"ל דהלכתא כרבא ע"ש וצ"ל דט"ס וצ"ל הרא"ם ז"ל ולפי"ז נראה דיפה כוון מרן ז"ל בס' בד"ה ע"ש וצ"ע בדברי הטור ז"ל ומ"ש הגה"מיי דריא"ז פוסק כרבא ע"ש וכ"מ להשל"הג ז"ל בשם ריא"ז ז"א ע"ש:

וראיתי להרמ"ה ז"ל שם בס"סי קל"ג שכתב וז"ל ודוקא דלא אתחזק דמת מגו מרעיה אבל היכא דאתחזק דמת מגו מרעיה מהשתא מוקמי' ליה אחזקתיה ולא חיישי' שמא עמד בנתים כיון דאתחזק גבי אינשי דמת מגו מרעיה איתרע ליה רובא דרוב חולים לחיים לגבי דהאי וכו' עכ"ל. גם אשו"ר להרב נ"י ז"ל שכתב ומ"מ יכולים העדים לסמוך על רפואתו ע"פי נשים ועבדים המשמשים אותו ואין צריכים לעמוד עמו שלא לזוז מביתו אלא כיון ששואלים לבני ביתו ובני אדם הרגילים עמו והם אומ' הכביד פ' הכביד פ' ונפטר מתוך כך הרי הוא בחזקת שמת מאותו חולי וכו' עכ"ל וכתב הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ב סי' קכ"ז על שטר צואה שאין כתוב בו ומגו מרעיה אתפטר ושאל השואל אם העדים קיימים ואומרים בריא לנו דמגו מרעיה אתפטר אם יעשו שטר ע"ז כיון שלא עשו שליחות והסכים עמו הרשב"א ז"ל כוותיה ומטעמיה ועוד בה דהו"ל שטר מתנה שכותבים אפילו עשרה או מכר שלא באחריות ע"ש ואע"פי שכת"י יוצא ממקום אחר אפי"ה יכולים לחזור ולכתוב אע"ג דעי"ז מגרע גרעי לכח היורש כיון דתשלום שליחותייהו קעבדי ואינם סותרים מ"ש בשטר הצוואה סתמא דאינו אלא כמפרש ע"ש מה שהאריך בזה הרב הנמק"י ז"ל שם בטוב טעם ודעתי ובנ"ד ידים מוכיחות הויין דביום חמישי סמוך לחצי היום צוה ובעש"ק יצאה נשמתו גם העדים ברור להם דמגו מרעיה אתפטר לבית עלמיה ואין כאן בית מיחוש אע"פי שהם הרחיקו ממנו ולא קרב זה אל זה מאותה שעה שכתבו הצוואה כמשפט החולי מדבר באופל רח"ל ולא שזפתו עין ואם ירצו העדים לכתוב עוד שטר מזה ידם נטויה כדכתיב' משם הרשב"א והשואל והנמק"י ז"ל ועיין בש"ות יכין ובעז ח"א סימן ל"ב דפסיק ותני דהמתנה בטלה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ע"ש וא"המ מרבנותו שלא ירד לחלק אם העדים מצויים לשאול אותם כמו שסיים הרמב"ם ז"ל גם לא הזכיר על דל שפתיו דברי הנמק"י ז"ל ואתמהה דכגון דא היה לו לבאר מכל מאי דכתיבנא והדין נוטה והלכה רווחת דמתנה וצוואה זו אין בה ריעותא שלא נכתב בה ומגו מרעיה אתפטר ויכולים עוד העדים לכתוב כדכתיב' וע"ע במרן הב"י ס"סי כ"ט ע"ש ולעיל אות מ"ם סי' קמ"ה בס"ד:

ועל דברת מקבלי המתנה בני אחיו שיצחק ואליהו גדולים יותר מבני י"ג שנה ושלמה בן חמש שנים ומחצה בשעת נתינת המתנה ושמואל כבן שתי שנים ומחצה ובבריא לא מהני זכייה לקטן אלא במזכה לו ע"י אחר ובנ"ד לא זכה לו ע"י אחר ומתנת שכ"מ היא אי מהניא או לא:

הנה דבר זה מתורתו של ה' מוהרימ"ט ז"ל בח' ח"המ ס"סי צ"ו למדנו ב' שיש מי שרוצה לומר דאפילו במזכה לו ע"י אחר מהני אבל בלא זיכה לו ע"י אחר כיון דליתיה בבריא ליתיה בשכ"מ ואע"ג דדברי שכ"מ ככת"ומ דמו ה"מ היכא דההקנאה מעלייא היא אלא דבציר לה כתי' ומסירה אבל בנ"ד דאין כאן הקנאה מדינא לא מעלה ולא מוריד היותו שכ"מ והכנ"הג ז"ל סי' רכ"ג בהגהב"י אות פ"א כ' דתרי קולי לא עבדינן ע"ש ולענ"ד כן יש להוכיח מדברי התוס' פ"ק דמציעא די"ב בד"ה אא"ב וכו' שכתבו וז"ל דמדרבנן אין סברא שיתקנו שתי זכיות וכו' עכ"ל וצ"ל ודמות ראיה לזה ממאי דאמרינן גבי שבועה דבשבועת היסת לא מפכינן דעיקר שבועת היסת דרב נחמן ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע"ש ד' ה':

ומעתה נובין ונדון משפט הנער ומעשהו אי בר זכייה לנפשיה או לא אלא ע"י אחרים ובפ' התקבל דס"ה אמר רב ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זכה לעצמו ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין בכמה שנים אלא דתלוי בהבחנת הקטן ואילו גבי הפעוטו' דקתני מקחם מקח וכו' אתמר עלה ועד כמה כבר שש כבר שבע כבר עשר כל חד לפום חורפיה כדאיתא בהנזקין אלמא דתלי בשנים וחריפותי' שוב מצאתי להתוס' שם אהא דתני התם קטנה היודעת לשמור את גיטה מתגרשת ואיזו היא היודעת וכו' אסיקנא שיודעת להבחין בין גיטה לד"א כתבו התו' וז"ל היינו הפעוטות כבר שש כבר עשר כל חד לפום חורפיה וכנגדם בקטנה מתגרשת והשתא אי שיעוריה דר"י דאמר חפץ ומחזירו לאחר שעה קודם לשיעורא דפעוטות הוה סברת ר"י איפכא מדר"ח עכ"ל והקושי בדבריהם מורגש דלא הו"ל למקבע מלתייהו אלא אהא דאמרי' אגוז וזורקו וכו' דמיירי בהבחנת החפץ הצריך לבלתי נצרך דכוותה צרור וזורקו וכו' ולוקמה בפעוטות דוקא דאלת"ה סברת ר"ח ור"י הפכיים ומה להם אצל גיטין ליזלו בתר זכיות וכבר נתעורר בזה הרב חי' הלכות ז"ל ע"ע ועמ"ש התוס' ז"ל דפעוטות כנגדן בקטנה מתגרשת זו היא גירסת רש"י ז"ל לקמן במלתיה דרבא דצרור וזורקו וכו' כנגדם בקטנה מתקדשת למיאון וכנגדם מתגרשת ועיין בדברי ה' המאור ז"ל בסוגיין וביבמות פ' ב"ש אהא דאמרינן התם דף ק"ז ע"ש רחב"א כל קטנה שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן והתם אפסיקא הלכתא כוותיה ע"ש ומרן בש"ע א"הע סי' קמ"א ס"ו כתב בפירוש דהבחנת הגט הוי כמו הבחנת אגוז מצרור ע"ש שהוא נמשך אחר גירסת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל כמו שנתבאר בפ"ד מה' אישות ובפ"ב מה' גירושין ופי"א ע"ש דהאי שיעורא בציר מפעוטות. מיהו ראיתי בהרא"ש ז"ל שכתב דשיעור הפעוטות היינו שיעור דלעיל שיודעת לשמור את גיטה עכ"ל וק' דהתם אוקימנא לה בהבחנה דומיא דצרור וכדכתיבנא שו"ר לה' המאור ז"ל שכ"כ בפ"י ועיין להכנ"הג ז"ל סי' ע"א בהג"הט אות ס"ה ובהגהב"י אות ל"ג וגם הנ"י חולק בזה ויחיד הוא בדבר ע"ש:

אמור מעתה שלמה חי אע"ג דלא הו"ל אלא ד' שנים ומחצה מצי זכי לנפשיה וכיון דדברי שכ"מ בכתובים וכמסורים דמו ש"ד. איברא דאכתי באשלי רברבי תלייא דאי האי דאמרינן זוכה לעצמו מדאורייתא לחיי דלא בציר ליה אלא מסירה והא הו"ל דברי שכ"מ ככת"ומ דמו בשאר מקבלי מתנות דעלמא אבל אי זכייתו לא הוייא אלא מדרבנן הא אמרינן דתרי זכיות לא עבדינן וכבר ראיתי לה' המגיד ז"ל ברפכ"ט מהלכות מכירה מ"ש בזה ויש קצת גמגום בדבריו וזכורני שהרב מח"א ז"ל בה' זכייה עמד בדבריו ז"ל ומרן הש"ע בא"ח סי' תרנ"ח ס"ו העתיק לשון הרמב"ם ז"ל שבפ"ח מה' לולב שהוכיח מדבריו הרב ז"ל שם דס"ל לרבינו כמ"ד דזכיית קטן מדאורייתא ע"ש ומעתה ש"ד מצו זכי לנפשיה שלמה חי מדאוריי' ולא מתקנתא דרבנן:

והנה התוס' שם בהתקבל בד"ה שאני וכו' הקשו מדתנן. מציאת חש"ו אין בהם משום גזל אלא מפני דרכי שלום ואפילו לר"י א"א מדרבנן ותירצו דדעת אחרת מקנה אותם שאני עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' שם וכ"כ ה' המגיד ז"ל בפ' יו"ד מהלכות זכייה והר"ן ז"ל בפירוש ההלכות שם ובהכי אתנח להו ז"ל הא דאמרינן בקידושין איש זוכה ואין קטן זוכה ע"ש ובפסחים דף צ"א בד"ה איש וכו' ג"כ כתבו כן ונסתייעו מדמסקי' בפ"ק דמציעא דף י"א דהיכא דדעת אחרת מקנה לא בעי' עומד בצד שדהו ה"נ דכוותה ע"ש: עוד הקשו התוספות בהתקבל מדתנן בפ' ב"ש דזכין לקטן ע"י אחר והא איהו גופיה מצי זכי ותירצו בקטן בציר מהאי שיעורא דצרור מיירי מתניתין ע"ש ולפי"ז צ"ל דקטן דגבי מציאה מיירי בהגיע כבר לשיעור צרור אלא משום דליכא דעת אחרת מקנה אותו אע"ג דתני ליה תנא בהדי חרש ושוטה מיהו גבי מציאת קטן לאביו מפני שמריצה אצלו כדאיתא בפ"ק דמציעא דף י"ב ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ה היינו מבן שש ומעלה ע"ש ופירושו מוכרח מהסוגיא בין לשמואל בין לרחב"א ודוק. והא דלא ניחא להתוס' וסיעתם לאוקי מתני' דמציאת חש"ו בקטן דבציר משיעורא דצרור וכדאוקימנא למתני' דפרק מ"ש משום דאי מיירי בבציר משיעורא דצרור לא מצי למימר ר"י דיש בו משום גזל דדבריהם ולא מפני ד"ש איכא וכן מצאתי בירושלמי עלה ההיא אגוז ומשליכו צרור ונוטלו המוצא בידו כמוצא באשפה צרור וזורקו אגוז ונוטלו גזילה גזל מפני דרכי שלום. ועוד תי' ז"ל דבקנין חליפין אינו מבחין עכ"ל ור"ל דדוקא דבר הנמסר להם מיד אבל דבר שאינו נמסר לידו אלא דזוכה בו ע"י קנין אינו זוכה לעצמו ע"י עצמו אלא ע"י אחר וביותר מבואר הדבר בדברי הר"ן ז"ל ע"ש ואחריהם נמשך מרן בש"ע שם סי' רמ"ג ע"ש ואע"ג דהתוס' מוקמי לה לחד תירוצא דמיירי בקטן טפי כדכתיבנא וכן כ' הר"ן ז"ל בשם אחרים ע"ש. ולע"ד דלענין דינא ל"פ תרי שינויי אלא דאוקים מתני' במאי דמסתבר טפי אמור מעתה בהלואות ושט"ח שעל העכו"ם דמעיקר הדין פלוגתא דרבוותא אי מהני בהו כת"ומ או לא ואפילו למ"ד דמהני בהו כתיבה ומסי' ה"מ היכא שהשטר או הכתיבה כשר בדינינו אבל אם הוא פסול בדינינו אעפ"י שכשר בדיניהם אינו נקנה בכת"ומ כמ"ש בש"ע סי' ס"ז ס"ו ועיין בסמ"ע סקי"ב א"כ כל שנמצא כתיבה של המצווה על העכו"ם ואינם עילים בדינינו לגבות בהם לא מהני בהו אפילו כת"ומ א"כ לא זכו בהם מקבלי המתנה גדולים וקטנים:

ותבט עיני להכנ"הג בסי' ס"ז בהגהב"י אות ק"ו שכתב עמ"ש רבינו דעת הרמב"ם כתב בתשו' שאם היה המקבל קטן לא זכה בהם וכו' עכ"ל וצריך לבאר באיזה קטן קאמר דאי דבציר מצרור תפ"ל דלאו בר זכייה כלל אלא ודאי דקטן דבר זכייה ואפי"ה בשטרו' לא קנה ולא נתן טעם לדבר כיון דדברי שכ"מ ככת וכמ דמו הו"ל כאילו נמסר השטר לידו ועלה בדעתי לומר דכיון דקי"ל כמ"ש התו' והר"ן ז"ל דבזכיית קטן צריך שיהיה תחת ידו ומה שנותן לו השטר אין גופו ממון הילכך לא קנה עד שמצאתי תשובת כנ"הג מתשו' הרב בס' בעי חיי ח"ב הנק' בשם עץ הדר סי' קפ"ו שנשאל בשכ"מ שנותן לבן בתו שטר חוב שיש לו על חתנו ונלב"ע והיורשים טוענים דלא זכה חנוך בשטר זה וכתב ע"ז בסוף התשובה וז"ל עוד יש להסתפק בנ"ד שמא קטן זה הגיע לעונת צרור וזורקו וכו' ואיך שיהיה כשהגיע לעונת הפעוטות וא"צ זכייה ע"י אחר זכה הא ליתא שלא אמר וכו' אלא במטלטלים והגיעו לידו אבל בהקנאה אחריתי לא וכו'. ובנ"ד שלא הגיעו המעות או השטר ליד הקטן לא קנאו וכתב דבנ"ד אפי' לדברי הר"ן ז"ל זכה חנוך המקבל כיון דשכ"מ הוא ודברי שכ"מ ככת"ומ דמו והרי הוא כמי שמסר לו המעות או השטר לא היא כיון דטעם הר"ן ז"ל דקטן ליתיה בשאר הקנאות ולא קנה עד שיבאו לידו וא"כ אפי' בשכ"מ המזכה לקטן הדין כן שאם לא באו לידו אינו זוכה דתרי קולי לא עבדינן שיתקנו חכמים שיהיו זוכים ושיהיו דברי שכ"מ ככת"ומ דמו עכ"ל מפורש יוצא כדכתי' בעניו' וק"ל: ועוד ההקפות שביד העכו"ם בלתי שט"ח אם זכו מ קבלי המתנה הגדולים מרן הב"י ז"ל בסימן רי"ג הביא משם הרא"ם ז"ל דלא מקנו במתנת שכ"מ וטעמא טעים משום דלא סמכא דעתיה ומרן ז"ל תמה עליו דמאי איכפת לן בסמיכת דעתו ע"ש והפרישה והב"ח ז"ל פירשו דהכוונה דלא סמכא דעת הנותן ע"ש ובשלחנו לא העלהו אלא סתמא קאמר ומשמע דלא שני ליה בין מלוה שביד ישראל לבין מלוה שביד עכו"ם וכדעתו בב"י ומור"ם ז"ל כתב דעת רא"ם ז"ל בשם י"א ע"ש ס"ך מיהו לפי מה שנתבאר בש"ע סי' קפ"ו סכ"ב דיש מי שחולק וס"ל דבלוה גוי ואמר ישראל לגוי מנה שיש לי בידך תנהו לישראל פ' לא קנה דלא עדיף מעמד ג' מזכייה וקי"ל דאין זכייה לגוי ע"ש בהסמ"ע ובש"ך וכך דנים פה מתא יע"א וכן קבלתי מפי עליון הוא הרא"ש הרב נר"ו מוהרש"א הי"ו יזיי"א נמצאת אומר דליתיה בבריא וכיון דליתיה בבריא ליתיה בשכ"מ:

ועל דבר חלק אליהו אם זוכים בו אחיו או"ד חוזר חלקו לנותן והרי הוא בחזקת כל היורשים ובפרק יש נוחלין דף קל"ו אהא דתנן הנותן נכסיו לבניו לאחר מותו דהיינו ארעא מהיום ופירי לאח"מ אפליגו ר"י ור"ל במכר הבן בחיי האב דר"י סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ולא קנה לוקח ור"ל סבר לאו כקנין הגוף דמי וקנה לוקח ואותביה ר"י מדתניא נכסי לך ואחריך לפ' ואחריך לפ' וכו' ומת שני בחיי ראשון יחזרו הנכסים ליורשי א' ואם איתא ליורשי נותן מבע"ל ומשני אחריך שאני ועיין בפירוש רשב"ם ז"ל באורך ולשם כתב וז"ל ואפילו מת הבן בחיי האב יורשים עומדים במקומו לירש מתנתו שמשעה שכתב לו האב הגוף קנה לה לגמרי ואותו זכות מנחילו ליורשיו. גם הטור בסי' נז"ר כתב וז"ל ואפילו מת הבן בחיי האב יורשיו עומדים במקומו לירש מתנתו וכ' מרן הב"י ז"ל שכ"כ רשב"ם ז"ל וכו' עכ"ל והיינו בשכבר זכה הבן בגוף בעודה חי משעת כתי' אבל בשלא יזכה המקבל אלא לאחר מיתת הנותן פשיטא דאין לו זכות לירש כדי להורישו וכל שכן דבעיקר דינו של רשב"ם ז"ל לאו ב"ע מודו דאשכחן להרמ"ה ז"ל בשיטתו לשם סי' קע"ט דפליג בהא וס"ל דיחזרו ליורשי האב עש"ב. מ"מ בנ"ד נר' לע"ד פשוט דכל אפייא שוין ובהדייא אמרינן שם בפרק יש נוחלין ד' קל"ב בכותב תלתא לברתא ותלתא לברתא ותלתא לאנתתיה ושכבת ברתא חדא דהדר האב וירית לברתיה ותגבי כתובה מניה ע"ש ואין לומר דשאני נדון דידן שאנן סהדי שכונת השכ"מ לסלק מעליו אחיו כדי שלא יירש ואמדינן דעתיה דאי הוה שמיע ליה דמת הוה הדר ויהיב להו לשאר בני אחיו גם חלק אליהו וקי"ל כרשב"ן דאזלינן בתר אומדן דעת הנותן כמו שנתבאר ברי"סי קמ"ו ע"ש הא ודאי לא שמה מתייא שכבר מסר לנו כלל גדול הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ע"ד ס"ו והביאה הט"ז סס"י פר"א וז"ל דכל היכא דאזלינן בתר אומדנא אנן מבטלין האי מעשה שעשה ונשאר הענין כמו שהיה בתחלה כמו ששמע שמת בנו אנן אמדינן ליה דאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותב נכסיו לאחרים הילכך כשבא בנו יירש ובאומדן דעתא אנו מבטלין ונשארו הנכסים בחזקתם אבל בנדון זה אף כי ידוע שכונתו להבריח האח לא עשו דבר שיש בו הברחה ובדברים שבלב לא מעקרא נחלה דאורייתא עכ"ל ותשו' זו פסקה מהר"ם ז"ל והלבוש והסמ"ע העתיקו דברי הרא"ש והטור ע"ש ה"נ בנ"ד אע"ג דאנן סהדי דכוונת הנותן לסלק את אחיו החי מ"מ כיון שלא עשה דבר אחר שמת אליהו שיש בו הברחה נשאר חלק אליהו לנותן ואחיו החי יורש חלקו עם בני אחיו דדברים שבלב אין בהם מועיל לעקור נחלה דאורייתא דבמאי דאפליגו רבוותא באומר תטול אשתי כאחד מן הבנים וכו' ונתמעטו מן הבנים בחיי האב אם נוטלת כשעת אמירה ותטול חלק קטן או תטול כשעת חלוקה חלק גדול דלרשב"ם והרא"ש וכ"ד הרמ"ה לשיטתו לשם בפרק יש נוחלין דף קכ"ח סי' ק"ך ע"ש ס"ל דנוטלת חלק גדול כשעת חלוקה אמנם הראב"ד מסתפק בדבר כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"א והרמב"ן ז"ל כמ"ש בשיטתו לשם שאחר שהביא דברי רשב"ם ז"ל כתב וצ"ע וכן מצאתי במקובצת והוסיף לומר שאף רבי' יונה והרשב"א מספק"ל מלתא גם הנמק"י ז"ל כ"כ עוד משם הרא"ה ז"ל ומרן ז"ל בא"הע סי' ק"ח פסק כרשב"ם והרא"ש והטור ז"ל דאזלינן בתר שעת חלוקה בין לשתטול חלק קטן או לשתטול חלק גדול ובנ"ד נימא הכי דאזלינן בתר שעת חלוקה וכבר מת אליהו ויזכו בכל נכסי אחיו הנשארים לא דמיא כלל דהתם היינו טעמא משום דכל דעתו להשוותה כאחד מן הבנים דהכי קאמר לה חלק כחלק תטול עם בני אמטו להכי סברי מרנן דכך ס"ל אם נתמעטו או נתרבו כללות כוונתו ההשואה וכן מתבאר מדברי הרמ"ה בשיטתו לשם ע"ש אבל הכא לא תלה מתנתו באחרים אלא דלדידיה קיהיב וכיון שמת חזרו הנכסים אצל הנותן וע"ע במקו' במ"ד לדף קפ"ו בד"ה ושמעינן מהכא דש"מ שאמר תנו לפ' מנה ומת מקבל בחיי נותן אין נותנין ליורשיו דכיון דלא זכה בהם מקבל בחייו דאין מתנת שכ"מ אלא עד לאחר מיתה אין יורשיו עומדים במקומו לזכות במתנה שלא זכה בה וכו' עכ"ל וזה פשוט כדכתיבנא: וז"ל מור"ם ז"ל בסי' רמ"ח ס"ז אמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי והיה לו בשעת המתנה בת אחת ואח"ך נולדו לו בנים יש או' דזכתה בהם הבת שלא היתה כוונתו אלא על היורשים שהיו לו בשעת המתנה כנ"ל עכ"ל ואי האי מלתא שייכא בהך דתטול אשתי הו"ל האי דינא למוד ערוך הוא בידינו דאמר רבא ובעי' הבאים לאחר מכאן אלא ודאי דלא שייכי אהדדי וכדכתי' בעניו' ומה שנמצא בתשו' מהריק"ש ז"ל הנדפס ח' סי' א' בענין וואק'ף אדרי'ן דבמתה אחת מהבנות תזכה אחותה בחלקה ולא ההקדש מהך דבן לוי שמכר לישראל שדהו וכו' מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו עיין בתרא דס"ג ע"א ולא אשתמיט בגמרא או א' מהפוסקים לאשמועינן שאם מת אחד מהבנים בחייו שיחזור חלקו ללוקח ובעניו' לא הבנתי דהבנים אינם זוכים במעשר ששייר מקומו המוכר לעצמו אלא אחרי מותו א"כ מאין הרגלים לומר שאם מת א' מהבנים הנמצאים שעדיין לא היתה להם שעת הכשר במעשר לומר שיחזור חלקו ללוקח והרב ז"ל נדונו היה שיזכה המקדיש הוא ובניו כל ימי חייהם ויד כלם שוה משו"ה יש פנים לומר דאי מת זוכים בחלקו ההקדש ולא אחיהם ע"ש אינו ענין לנדונו כלל דהתם כשהקדישו ושייר הפירות לו ולבנותיו כל ימי חייהם אמרי' ודאי כל עוד שישאר מהזרע הן רב למעט לא יזכה ההקדש וכמו שהוכיח הרב ז"ל מהענין זה לשו' עד שיפרש אבל הכא בנ"ד שהוא נותן מתנה ממונו לאחרים ואינו נקנה אלא לאחר מיתה פשיטא כשמת א' מהמקבלים שיחזור חלקו לנותן וכשמת הנותן יחזור ליורשיו וכדכתי' בעניו' גם אין לחלק בין אם כלל כל המקבלים יחד ומת אחד מהם למפריש ובא פ' ופ' דאין לנו לחדש סברות וחילוקים מדעתנו למעקר נחלה דאוריית' צא ולמד ממ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' והביאו הטור בא"הע סי' קי"ח במנהג מולינא שחולקים עזבון המת יורשיו והאשה כשאין שם שיעור שתי:

כתובות ומת הבן ולא גלה דעתו ועמדו הבנות במקומו ויצא שט"ח על אביהם ורוצה לגבות ממחצית העזבון הנוגע לזרע כמנהג והשיב הרא"ש ז"ל אע"ג דאומדן דעת שהבן רוצה לחלק ולא לוותר מ"מ כיון דלא גלה דעתו נעמיד הדבר על דין תורתנו הקדושה עש"ב הרי קמן דאין לך אומדן דעת יותר מזה אפי"ה כיון דלא אמר בפירוש נעמיד הדבר על דין תורתינו הקדושה וע"ע במ"ש ה' המגיד ז"ל בפ"ב מהלכות זכייה גבי מעשה דסבתא דאיתא בפרק י"ן דקכ"ז ודוק ומצאתי למוהרשד"ם ז"ל בסי' קל"א שכתב דלא זכה בן הבת כיון שמתה הבת בחיי אמו ע"ש:

עת לדבר דבר בעט"ו בהאי תפקדתא דלא כתיב בה כתבוהא בשוקא וכו' אני טרם אחל"ה לדבר אציגה נא לפניך הא דגרסינן בפ' חזקת דף מ' אמר"י אמר ר"י האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה וכו' ופירשב"ם ז"ל דשמא נתנה לאחר כבר ולה"ט צ"לד במי שקנה או ירש איזה דבר ובעת ובעונה ההיא נתנה בסתר דהשתא ליכא למיחש למידי אם זכה המקבל עוד כתב או לעשות מודעא לחברתה נתכוון כדלקמן עכ"ל ואע"ג דמסקינן דלא הוייא מודעא לחברתה דמתנתא טמירתא כמאן דליתא הוייא מ"מ דעת. הנותן בסתר לכך נתכוון שיהיה אבל לענין דינא קושטא קאי דלא אהני ליה מודעא זו ולא מידי והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' זכייה נתן טעם שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים. שיחזור וימכרנה אחר שיתן עכ"ל ולה"ט יש מקום לדון במי שנתן מתנה מסותרת ולא זזה יד העדים מידו עד שמת שהמתנה קיימת ויש להתיישב בזה והראב"ד ז"ל נתן טעם שיאבד ממון המקבל דמסתמא לא נתן לו מתנה זו אלא שכבר קבל הנאה ממנו והוא רוצה להערים שלא תועיל כך פירוש הר"מ ז"ל ולא הבינותי זה דאדרבא מה"ט הול"ל דזכה המקבל ולא אהני לרמאה רמאותיה ודברי ה' מגדל עוז ז"ל בזה באין מבין וה' לח"ם ז"ל פירש בכוונת הראב"ד ז"ל בקרוב לשיטת רשב"ם ז"ל ונכון הוא וע"ע ובשיטת הרמ"ה ז"ל הנדפס מחדש כתב דטעם רבינו ז"ל וסייע מהאי פירושא מדהויא מודעא לחברתה ואע"ג דאדחייא לאו לגמרי אדחייא ע"ש באורך ועוד בה שהמקבל לחצו ואלצו לנותן עד שכתב ליה האי מתנתא ודעתיה למהדר ביה וכי היכי דלא ליקרו ליה אינשי מהדרנא טמר ליה למתנתא ע"ש:

ובפירוש מתנתא טמירתא איכא תרי לישני דרב יוסף לחד לישנא דאמר להו לסהדי אטמרו וכתבו לו ולאידך לישנא דלא אמ"ל כתבו בשוקא וחתמוהו בברא ואיכא בינייהו דאמ"ל סתמא כתבו ולא אמר להו אטמרו ולא כתבו בשוקא וכו' דלל"ק קנה המקבל ולל"ב לא קנה עד דאמ"ל כתבו בשוקא ומכע"ל סתמא מאי כל"ק וקנה או"ד כל"ב ולא קנה ואפליגו בה דרב אמר לא חיישינן ור"א חיישינן והלכתא חיישינן ע"כ. ופירש"י ז"ל לא חיישינן דאינה טמירתא אלא כשרה ור"ל כל"ק דר"י דלא הוייא מתנתא טמירתא עד דאמר להו זילו אטמרו ור"א דאמר חיישינן פירוש דלא מגבינן בה אלא חיישינן וספק הוא והיכא דקיימא ארעא תיקום והלכתא חיישינן דלא מגבינן בה עכ"ל ור"ל לכתחלה ואי מגבי לא מהדרינן ומעתה אתמהה במה שראיתי לה' המגיד ז"ל שם שהשוה דעת רשב"ם ז"ל לדעת ר"ח ז"ל ודעמיה מיה דחוששים ופסולה ע"ש איברא דבפירוש רש"י אשר בהלכות לא כתב אלא דלא מגבינן בה דוקא ואפשר שכך היה גורס ה' המגיד בפירשב"ם והנה רבינו ז"ל שם השוה מתנת שכ"מ למתנת בריא שצריכה להיות גלויה ומפור' ואם אמר כתבו בסתר לא אמר כלום וע"ז כתב ז"ל לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב ואמ"ל פ' הנותן שבו בשוקים וכו' חוששין לה שמא מתנה מסותרת ולא זכה המקבל עכ"ל וה"המ ז"ל אחר שהביא מחלוקת אבו' העולם בפי' והלכתא חיישינן הביא סעד לסברת ר"ח ורבינו ז"ל דר"ל פסולה לגמרי דאינהו קיימי אמלתיה דר"י דאמר לא מגבינן בה ע"ש ומסיק וז"ל ודברי המחבר עיקר דודאי סתמא ה"ה כמתנתא טמירתא וכן נראה סעד לזה וכן בדין השכ"מ וכו' עכ"ל ודברי הגאון שהביא הרי"ף ז"ל שם דאין רגילות בצוואות למיחש לסתמא וכו' היינו במצוה לאח"מ דלא כסתם שכ"מ כמבואר בדברי ההלכות ורבינו ברפ"ט שם וכמ"ש ה"המ ז"ל שם ושם אבל בשכ"מ חיישי' לסתמא וכן מתבאר עוד מדברי הגאון ז"ל המובא בהלכות ורבינו פ"ט שם כתב דש"מ שאמר לא תגלו מתנה זו עד לאחר מיתה מתנתו קיימת ואינה מתנה מסותרת שבעת שהקנה שהוא לאחר מותו הרי אמר גלו אותה עכ"ל אלמא דלא מתקיימא אלא משום דאמ"ל לאחר מיתה גלו אותה ולא בסתמא דבכ"הג כמאן דמפרש דמי:

וראיתי להרל"ם ז"ל שדעתו לומר דפסק רבינו כמ"ד חוששין ר"ל ספקא הוי ומה"ט נקט קרקע שאין בו תפיסה ומזה נמשך וכתב לפיכך דהיינו דמעיקרא מיירי באמ"ל תסתרו וכו' עכ"ל ואח"הר כי כל כהאי הו"ל לפרושי דבמטלטלין היכא דתפס לא מפקינן מניה ולא להטמינה ברמ"ז וכדעת ה"ה זל דכתב משום דבתחלה הזכיר בריא וש"מ ובש"מ כתב רבינו בפ"ט אע"ג דלא אמר בשוקא מהני וכו' עכ"ל ואיני מבין דבריו ז"ל דהתם במצווה מחמת מיתה הוא דקאמר ומדברי הגאון וכדכתי' וכן כ' ה"ה ז"ל דבמצוה מחמת מיתה היקלו בו וכו' וכדתניא בגיטין דף צ"ז ומתבאר בדברי רבינו בפ"ח דין כ"ג ע"ש אבל ממ"ש רבינו בפ"ט מדין מתנת שכ"מ משמע איפכא וכדוקיין ועלה בדעתי לומר דמ"ש הרל"ם ז"ל דחולה היינו שכ"מ וכו' ר"ל שכ"מ המצוה מח"מ וכד' הגאון ז"ל אלא דממה שסיים אח"כ וכתב ומ"ש רבינו ולפיכך וכו' איירי בבריא דוקא עכ"ל לא משמע הכי דלא הול"ל אלא בשכ"מ סתמא דוקא ור"ל ולאפוקי מצוה מח"מ וצע"ד. ואחז"ר ראיתי להרב משאת משה ז"ל חלק ח"המ סי' ה' דף ה' סוף ע"ג וד' שדעתו נוטה למאי דדייקנא בדברי הגאון והרמב"ם ז"ל ות"ל וממ"ש הטור והרא"ש ז"ל דהאידנא לא כתבינן בשטר כתבוהו בשוקא וכו' משום דנהיגי למכתב בכל שטרי המתנה הכי הילכך כשמצווה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו שיכתבוהו כמנהג הסופרים הילכך הוי כאלו אמר כתבוהו בשוקא וכו' עכ"ל והקושי מורגש וכמו שכבר נתעורר מרנא הב"י ז"ל ופירש בשני אופנים הפן הא' דכי נפיק שטר מתנה לקמן ולא כתיב ביה כתבוהו בשוקא וכו' לא חיישינן ליה למפסלה משום דנהיגי למכתב בכל שטרי ומסתמא כשמצווה סתם דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים וזה הפירוש מכוון בלשון הטור כמ"ש מרן ז"ל והפירוש הב' שהשטר כתוב בו כתבו בשוקא וכו' מיהו הנותן לא צוה ע"ז שיכתב בשוקא וכו' רק הסופר כ"כ מעצמו ואין אנו חוששין למה שלא: צוהו לכתוב כיון דרגילים לכתוב כן בכל השטרות מסתמא שדעת הנותן שיכתוב לו כמנהג הסופרים ושכ"ד התוס' ז"ל ע"ש אמור מעתה דלהאי פירושא צריך שיהיה כתוב בשטר המתנה כתבוהו בשוקא וכו' אלא שלא צוה הנותן ומרן ז"ל נטה דעתו לפי' זה ממ"ש התוס' ע"ש וכ"כ בש"ע שם ס"ה דהא דלא חיישינן ר"ל לנותן שלא אמר בפירוש לסופר כתוב וכו' ומיהו הסמ"ע ז"ל נטה לפירוש הא' כמו שהאריך בפ"וד ע"ש גם הרב"ח ז"ל אלא דאין ראייה משום דהרב ז"ל נחית לפרש דברי הטור וכבר מרן העיד דהטור אינו סובל רק פירוש א' כמדובר אמנם הרב פ"וד כך דעתו וכמו שביאר שם וכבר בא חכם אבי התעודה ה' כנ"הג בהגהב"י אות י"ג העריך מערכה מול מערכה מלכים מדיינים שהרב משפטי שמואל ומוהריב"ע ומוהר"ם די ביטון וה' מוהרימ"ט ז"ל דקיימי בשיטה אחת לתפוס העיקר פי' ב' וכמסקנת מרן ז"ל ושכנגדם חלוק עליהם ה' משפט צדק ומוהרש"ח ושאר רבוותא ז"ל גם מרן ז"ל בש"ע סי' ס"א אזיל ומורה כתי' שני שכתב שאם המנהג לכתוב כתבוהו בשוקי כל מי שמצוה לכתוב הסופר סתם דעתו שיכתוב וכו' עכ"ל והנה כל טצדקי דעבד הרב פ"וד ז"ל לקיים פירוש א' הוא שבזמן התלמוד היו כותבים כתבוהו בברא וכו' ומזה נשתרבב המנהג שכותבים אפילו שלא צוה הנותן ואח"כ נשתרבב ביותר עד שלא היו כותבי' כתבוהו בברא וכו' ג"כ וכיון דבכל השטרות אין כותבים אין חוששין ע"ש ואנן בדידן כל השטרות של מתנה כותבים בהם כתבוהו בשוקא וכו' וכשלא נמצא כתוב מפקפקין בה מלהכשירה וזה ברור האמנם בשטרי מתנות ש"מ מסופקני בהם אם המנהג לכתוב בהם כתבוהו בשוקא או לא איברא דצריך ערב גדול דבכ"הג חיישינן כיון שרגילים לכתוב וכו' כיון דהוי דבר פרטי וצ"ע לדינא לדעתו ז"ל דאנן בדידן דגרירנא בתריה דמרן ז"ל כבר נתבאר דעתו כדכתיבנא ונהי דלא חיישינן לצוואת הנותן לסופר הא מיהא בעינן שכשיוצא השטר לפנינו נמצא כתוב בו כתבוהו בשוקא ולא אמרי' אע"ג דלא נכתב כנכתב דמי ועיין בתשו' מהר"י קצבי ז"ל מה שפלפל בחכמה בסי' פ"ג ובתשו' הרב דרכי נועם ז"ל סי' י"ב ובתשו' משאת משה ח"ב סי' ה' ע"ש: איברא דאכתי פש גבן לברורי שהוא צוה בתוך ג' ימים לחליו ולד' הרא"ש ז"ל שהביא הטור ז"ל משמו בסי' ר"ן דכל ג' ימים הראשו' יש לו דין שכ"מ ומכאן ואילך יש לו דין מצוה מחמת מיתה וכו' ושהרמב"ם לא חילק בין תוך ג' ימים בין לאחר ג' ימים ע"ש ומהתימא על רבינו שדברי הרא"ש ז"ל הם דברי הירושלמי במסכת פאה כמו שהביא מרן הב"י ז"ל שם ואיך יחלוק רבינו על הש"ס ערוך ואנן בעניו' אשכחן להירושלמי דפאה בגיטין פרק התקבל אהא דתנן ר"ש שזורי אומר אף המסוכן איתמר עלה בירוש' תני אף החולה וכו' מה בין מסוכן לחולה חולה כדרך כל הארץ מסוכן כל שקפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו מיד והרחוקים לאחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים אצלו מיד והנה רבינו ז"ל פ"ט מהלכות זכייה הביא דין שקפץ עליו החולי שנק' מצוה מחמת מיתה אמנם בש"מ לא חילק בין תוך ג' ימים לאחר ג' ימים והנלע"ד דס"ל לרבינו ז"ל דלא מפליג בהכי הירושלמי אלא למאן דתני אף החולה וס"ל דלאחר ג' ימים חשיב מצוה מח"מ ודינו כיוצא בקולר? אבל למאן דתני אף המסוכן ס"ל דדוקא בקפץ עליו חליו הוא דחשיב מצוה מחמת מיתה אבל כשהוא חולה כדרך כל הארץ אף דהוי לאחר ג' ימים לא הוי דומיא דיוצא בקולר אלא כשאר שכ"מ דעלמא ולדעת הרא"ש ז"ל נראה דס"ל דמאן דתני אף החולה במלתיה דר"ש שזורי נמי לא פליג אמאן דתני מסוכן לענין דינא כלל אלא דלמאן דתני מסוכן משמע ליה דהאי לישנא בקפץ עליו חליו מיירי ומאן דתני אף החולה מוקי לה בחולי שהכל נכנסין אצלו דהיינו לאחר. ג' ימים דהוי נמי כמסוכן ומצוה מחמת מיתה מיקרי ומיהו בהכביד עליו חליו מדבר הוות רח"ל וחולה זה קופץ ונקפץ וגם שמינה אפוטרופוס על נכסי עזבונו וגם מה שאמר אם ימות מחולי זה אשר הוא שוכב בו וכו' יורה יורה דהו"ל כמצוה מחמת מיתה אלא שראיתי לה' משאת משה ז"ל בח"ב סי' ה' דף כ"ב עלה ונסתפק אי חשיב מצוה מח"מ קפץ עליו חליו מדבר באופל רח"ל ומסיק ז"ל דהוי כשאר שכ"מ ע"ש וגם אני ראיתי שטרות כתוב בהם כתבוהו בברא וחתמו' בשוקא וכו' מסופרי דווקני ז"ל:

ועל דבר הכתוב שמינה אפוטרו' גם על נכסי עזבון אחיו נ"ע אי איישר חיליה או לא שלא מצאנו מינוי אפוטרופוס שלא אביהם או הב"ד הדודאי"ם נתנו ריח ואין בם מועיל וכ"ש להאמינם וכו' וכבר כ' הכנ"הג ז"ל סי' ר"ץ בהג"הט אות ט' משם מוהר"ם ז"ל סי' מ"ב דאפי' אבי אביהם לאו כל כמיניה לאוקומי אפוטרופוס אנכדיו ע"ש וק"ו לאחי אביהם מי שם פה לאדם למנות על עזבון אביהם אפוט' דודאי להאי מלתא כאינשי דעלמא הוא: ומעתה נבין ונדון כיון דלגבי האי מלתא לא קיימא שטרא דצוואה מי אמרי' כיון דבעדות א' היא בטלה בטלה מקצתה בטלה כלה או"ר כל חדא וחדא תיקום אדוכתה והיה הנשאר ראוי לעלות על שלחן מלכים רבנן נינהו וזכו המקבלים:

זאת אשיב הלא זה הדבר מפורש יוצא בפרק אלמנה ניזונית אהא דתנן התם כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה וכו' ולאחרון יפה מנה ודינר של אחרון בטל ושל כלם ממכרם קיים ואיתמר עלה בירושלמי עד כדון כשמכרה להן בד' שטרות מכרה להם בשטר אחד תפלוגתא דר"י ורשב"ל דאיתפליגון כתב נכסיו לב' בני אדם כאחד והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה וכו' ר"י אמר מאחר שהוא פסול לזה פסול לזה ורשב"ל אמר פסולים לזה וכשרים לזה אמר ר' לעזר מתני' מסייעא ליה לר' יוחנן מה השנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אף הג' וכו' חד אמר יאות אמר ר' לעזר וחרנא אמר לא אמר ר' לעזר יאות מאן דאמר יאות אמר ר' לעזר נעשית עדות אחד מאיש אחד ומאן דאמר לא יאות אמר ר' לעזר נעשית בשני כתי עדים כשרים לזה ופסולים לזה ע"כ:

והנה הא דמדמה תלמודא הך דמכרה בשטר א' ד' שדות לד' בני אדם כא' ולאחרון בטל המקח מאחר שיפה עוד דינר ואין הפיסול מצד העדים כלל להך דכתב לב' כאחד וקרובים העדים לאחד מהם דהפיסול בגוף העדי' אע"ג דלגבי אידך כשרים העדות קיימת כיון דבחד עדות היא דאם בטלה מקצתה בטלה כולה ש"מ דשמיע ליה לתלמודא דר"י ל"ש ליה בין חד גופא לתרי ובין הפיסול מכח העדים לפיסול מצד המוכר כיון שמכר לאחרון בפחות דינר בטל כל שליחות דמכר וכלן בטילין ור"ל אפילו בעדות אחת על מתנה לב' כא' הו"ל כשני כתי עדים וכשרין לזה ופסולין לזה ואצ"ל במכירת ד' שדות לד' כאחד בשטר אחד דודאי כב' כתי עדים חשבינן להו וברפ"ק דגיטין מייתי בירוש' דאבעייא להו כתב כל נכסיו לעבדו דאת אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עביד בגט הוא ועררו בטל או כמתנה הוא ועררו קיים וייבא כהדא כתב כל נכסיו לב' בני אדם כאחד כשרים לזה ופסולים לזה וכו' ר"י אמר פסול לזה ולזה ורשב"ל אמר כשרים לזה ופסולין לזה אמר ר' אלעזר מתני' מסייעא ליה לר"י וכו' ע"ש והתו' דכתו' הביאו דעת הירו' לדמויי נמי חד גופא בתרי ענייני דהא מתנה והא גיטא לב' כאחד בענין א' ולר"י בעי' עד שיצא מן הכח ש הפועל כוונת הנותן או המוכר וכשנמצא דבר א' מעכב מצד הדין של המכר או של המתנה בין שהוא מצד העדים בין שהוא מצד המוכר לר"י שקולים הם ובגמרין ספ"ק דמכות אהא דאמרינן התם אילעא וטוביה קריביה דערבא הוה סבר ר"פ למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו וכו' מהכא משמע דר"פ לא ס"ל כר"י דהירוש' דלר"י כיון דקרוב לערב הו"ל ככתב לב' בני אדם כא' דס"ל פסול לזה ולזה אלא כר"ל ורב הונא בריה דרב יהושע נמי לא מהדר ליה לר"פ אלא משום דאי לית ליה נכסי ללוה בתר ערבא אזיל מלוה ע"ש הא לא"ה וכגון הך דר"י ס"ל דכשר ואם נאמר דמיירי במלוה ע"פ לא מוכחא כלל דבע"פ מודה ר' יוחנן דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכמו שנכתב בב' שטרות מכר הב' שדות דאחרון בטל והשאר קיימין אלא שראיתי להר"ן ז"ל בפירוש ההלכות שכתב ומלוה בתר ערבא אזיל והו"ל כאילו נכתב השטר על המלוה ועל הערב וכו' עכ"ל ועוד דאפילו בעדות ע"פ כיון דכולה חדא עדות היא שזה לוה וזה ערב נראה דלכ"ע עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ואם נפשך לומר דר"ל ס"ל דבכ"הג נמי אמרינן כשרים לזה ופסולין לזה נקוט מיהא פלגא דרב פפא ור"ה לא ס"ל כר"י האמנם לפי מאי דפי' הראב"ד ז"ל שהביא הר"ן דהלוה והערב מודים בהלואה או שיש עדים אחרים ע"ז אלא שטוען הלוה שפרעו ואילעא וטוביה העידו שהודה בפניהם היום שלא פרעו משו"ה סבר ר"פ דהני רחיקין מלוה דקא מסהדו עליה דלא פרע שפיר מקבלים עדות ואין כאן דמוי להך מלתא דר"י דודאי פשי' דאי לאו מטעמא דמלוה בתר ערבא אזיל הוה מקבלינן סהדותיהו וכדכתי' וכמדומה לע"ד שזהו מה שהכריחו להראב"ד ז"ל לפרש כן ולא ניחא ליה לפ' כפירש"י ז"ל: שו"ר להרב המאור ז"ל שהביא פי' הראב"ד ז"ל וכתב ע"ז דמה שדחקו להראב"ד ז"ל לפרש שטענותיהם שוות בעיקר ההלואה והערבות אלא שמוחלקים בפירעון שהודה בפני אילעא וטוביה שעדין לא פרעו וכו' וכמדומה לי שדחקו להרב ז"ל בפירוש זה שלא רצה להעמידה כשטענותיהם בעיק' ההלואה משום דהא קי"ל דפלגינן דבורא ופשיטא לי דבכ"הג שנאמנים כדרבא דאמר פ' בא על אשתי מצטרפין להורגו ולא להורגה עכ"ל ופירש"י ז"ל בסנהדרין דף יו"ד והיינו דפלגינן דבורא דהא חד דיבורא הוא ולגבי האי מהימן ולא מהימן לגבי האי עכ"ל ה"נ חד דבורא הוא דזה לוה וזה ערב ומהימן לגבי לוה ולא לגבי ערב ואנכי לא ידעתי דודאי כך עלתה על דעתו של רב פפא אלא דר"ה בריה דר"י פליג עליה דמלוה בתר ערבא אזיל ונמצאת העדות נמשכת גם אל הערב ולא שייך בהא פלגינן דבורא דערב ולוה כחד גופא הוו וכיון דלגבי ערב לא מהימני ה"נ גבי לוה:

והרב המאור ז"ל כתב ע"ד הראב"ד ז"ל הללו ואנן לא מסתבר לן הכי דע"כ לא קאמר רבא דפלגינן דבוריה אלא בתרי גופי אבל בחד גופא פלוגתא דרב מרי ורב זביד בפרק י"ן דקל"ד בבעל שאמר גרשתי את אשתי וכו' עכ"ל והענין דרב יוסף סבר דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה והדר מייתי מימרא דרבי יוחנן דאמר אינו נאמן והדר רמו לה אאידך דאמר רבי יוחנן נאמן ומשני כי קאמר נאמן להבא כיון דיש בידו לגרשה ודקאמר אינו נאמן למפרע הואיל ואין בידו לגרשה למפרע ואבעייא להו בעל שאמר גרשתי למפרע מהו דלהימניה להבא מי פלגינן דבורא או לא פלגי' דבו' ואפליג ר' מרי ור"ז ח"א פלגינן וח"א לא פלגינן ופריך למ"ד לא פלגינן מאי שנא מדרבא דאמר איש פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ומשני בתרי גופי בועל ואשה פלגינן אבל בחד גופא דהיינו אשה ל"פ למפרע ולהבא אבל למ"ד התם אפילו בלמפרע ולהבא דהוו חד גופא ופלגינן ה"נ בעדים דערב ולוה פלגי' ומהימני לגבי לוה ולא לגבי ערב משו"ה פירש הראב"ד ז"ל דמיירי כשטוע' על הפירעון ולא על עיקר ההלואה דמאן לימא לן דרב פפא ס"ל כמ"ד חד גופא לא פלגינן וכתב ע"ז הרב המאור ז"ל דאפילו למ"ד התם פלגינן דבו' כגון אמר למפרע ליהמניה בלהבא שהם ב' זמנים אבל בזמן א' וגוף א' ליכא מ"ד הילכך כיון דערב במקום לוה קאי דאי לית ליה אזיל לוה בתר ערב והדר ערב עליה דלוה דתרוייהו כגוף אחד דמו ובזמן א' חלה העדות על שניהם וכו' עכ"ל ויראה דלא קיימא מלתא אלא לרב הונא דאמ"ל לר"פ מלוה בתר ערבא אזיל דחשבינן להו כחד גופא אבל לר"פ דסבר לאכשורינהו גבי לוה עכ"ל דלא ס"ל הכי אלא דהו"ל תרי גופי ופלגינן דבורא ואפילו ר"פ ור"ה בהא פליגי:

והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות כתב ע"ד הרב המאור ז"ל שאין זה כוונת הראב"ד ז"ל שעדיין הדבר ק' אמאי לא פלגי' דבורא וליהמניה גבי לוה שהוא חייב לו ולא גבי ערב כדס' דר"פ למימר וכו' עכ"ל ולא הבינותי זה דלהראב"ד ז"ל דמפרש לה במודים בהלואה וערבות ומחולקים בפירעון פשיטא דר"פ ס"ל דפלגינן דבורא אלא דר"ה אתי עלה משום מלוה בתר ערבא אזיל ועיין בש"ע סי' נ"א ודברי הראב"ד ז"ל הלא הם בס' תמים דעים סי' רל"ו וע' בפרח מט"א ח"ב סי' נ"ט:

אות ב

צוה לחתום. מה שנמצא בקצת שטרות פ' צוה לחתום את פ' וכתב שמו החותם בעד חבירו אין בו מועיל וכמ"ש הרשב"א ז"ל ח"ב סי' קי"א והובאה בקיצור במרן הב"י ז"ל בסי' מ"ה מחו' ב' בשם הרשב"ץ ז"ל ח"א סי' קכ"ח באורך קצת ובקבלו עליהם חתימת סופר בעבור זה שאינו יודע לחתום מהני מנהגא מידי דהוה נאמן עלי אבא וכו' דסי' כ"ב ע"ש ואם יש הכחשה בקבלה אין מוציאין מיד הנתבע וכן בשטר חזקה הנכ' כדת וכהלכה ובא רעהו והוציא שטר מוקדם על החצר ההוא מחתימת צוה לחתום ראובן אני שמעון דלאו סופר מתא ונחלקו הב"ד איכא מ"ד דהכי נהוג להכשיר והוי כקבלו ונאמן עלי אבא וכו' ואיכא מ"ד דלהד"ם נראה דכיון דהלה מוחזק בשטר כדחזי אין להפקיע ממנו חזקתו כיון דמדינא שטרא דהאיך חספא בעלמא והתקנה תליא בפלוגתא וכן מתבאר מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ג סי' ת"ג ע"ש ומדברי הרא"ש ז"ל בתשו' כלל נ"ה סי' ז' והובאה בטור א"הע סי' קי"ח ע"ש ומה גם דהרשב"ש ז"ל בתשו' סי' תקס"ה כתב דבר נידוי הוא מכ"ש דהמקרע לעדים הנייר דאעפ"י שחותמים הם בעצמם וכ"ש הכא בנ"ד ול"ש דחתם אני פ' צוני פ' לחתו' בעדו ל"ש חתם שמו של העד וכתב ע"ז צוה לחתום כמו שמתבאר מדברי הרב ז"ל שם ובתשו' הרשב"ץ ז"ל ח"א סי' קכ"ח. ואפילו באתרא דקבלו עליהם סופר לחתום דוקא כשחותם שמו ושצוהו פלוני אבל כשכותב שם העד צוה לחתום לא מהני כלל וכן מתבאר מדברי הרשב"א ז"ל שם וע"ע בתשו' הרדב"ז ז"ל ח"ב שבשני סי' תק"ץ ועיין בתשו' ה' מוהרימ"ט ז"ל בח"המ סימן צ"ו:

ואתה דע לך שאם הסופר עצמו הוא העד בשטר וחותם בעד חבירו נראה פשוט דלא מהני דנמצא כל עדות השטר ע"פ עדותו וכן מתבאר מדין הקיום דהעד אינו מעיד על חתימת חבירו הוא ואחר דנמצא שלשה רבעי ממון יוצאים על פיו עיין בסימן מ"ו. שוב נדפסו תשו' הרב כנ"הג הנק' ס' בעי חיי סי' מ"ז וראיתי לו שהאריך בזה ועיין בתשו' הרב תורת חסד סי' ק"ם ובתשו' הרשב"א ח"ד הנדפס מחדש סי' קצ"ט במה שחותם חב"ק ר"ל חתימת במסירת קולמוס ע"ש שהוא לשון הש"ע סי' מ"ה ס"ה לקוח מרבינו ירוחם ז"ל משם הרשב"א עיין במרן הב"י ז"ל שם:

אות ג

צוואה שכ"מ שהיה לו בכור וב' פשוטים וצוה שיחלקו בשוה יען כי בחייו הפסיד הבכור מממון אביו ואם ערער יטלו הפשוטים כ"וך יתרים צוואה זו קיימת הרשב"ץ ז"ל ח"ג סי' קע"ז ומיירי שאמר כן בתוך כדי דיבור ע"ש:

אות ד

צוואה מי שכתב שטר צוואה לאשתו וכתב והבתים תשכון בהם כל ימי חייה מי אמרינן מיעוט רבים שנים ולא תזכה אלא בב' בתים דוקא או"ד על כל הבתים צוה כתב מהרח"ש סי' י"ט כיון דבלשון ה"א הידיעה קאמר ועל כלהו קאמר:

אות ה

צוואה שכ"מ שצוה בשעת מיתתי שקבל מראובן הקרן ונשאר עדין בידו הריוח וכ"ז היה בוער ראובן והוא שותק אין שתיקה זו מחייבתו ולא כהודאה דמייא מהרש"ך ז"ל ח"ג סימן צ"ח הכנ"הג סי' קל"ח בהג"הט אות י"ט ועיין בסי' ר"ן ועיין כנ"הג סי' ל"ב בהגהב"י אות נ"ז:

אות ו

צוואה נשאלתי על דין עסק שטר צוואה ודי"ן א"ע כשהיה פ' על ערש דוי הוא ואשתו ובניו ובת אחיו בחולי המגפה ב"מ) ולא יכול שום אדם ליכנס אצלם אפילו מקרוביהם (מחמת שזה החולי הוא חולי המתדבק ב"מ) אלא פ' שהיה שוכן אתו בבית הוא ואשתו ובניו משרתים אותם לילה ויום בכל מיני שירות ואמ"ל החולה שיבקשו שנים או ג' משרתים בערך שכירות שיהיה כי המשא כבד עליהם והשיב פלוני שא"צ שאנו משרתים כבן לאב ואז אמ"ל החולה הנז' אם נחיה אני וביתי תראה מה אנו עושים עמך מטוב כאשר עושים האנשים הטובים ומבקשים מהקב"ה שירפאנו ואלו הדברים אמ"ל החולה הנז' והיה זה הענין כשהיה מיושב בדעתו ושאלנו אותו על הן הן ועל לאו לאו והשיב אותנו דברים מיושבים ואח"ז אמר שמעוני אתם עדים איך פ' ואשתו יש להם חוב אצלי סך כ"וך ויען האיש פ' ויאמר לא כי אלא אני חייב לך שכירות הבית ויענהו החולה הנז' אני נתתי לך מחילה עולמית על השכירות שאתה חייב לי ומלבד שמחלתי בשכירות וזולתי נתתי סך כ"וך מתנה גמורה מתנת עלמין וכו'. ואמר לנו החולה הנז' שטר מתנה זו כתבוה בברא וכו' והיה זה הענין ביום שבת קודש וביום א' חזרנו ושאלנו אותו ואמרנו לו אתה רוצה במה שאמרת על פ' על ענין המתנה או לאו ויען החולה הנז' ויאמר אני רוצה נתתי לו מאתמול ולא מהיום והבה נתפוס לכם בקנין לחזק הענין וקנה בידינו בקש"מ בדל"ב והיה זה ז"פ וכו ושו"ק עכ"ל השטר הצוואה. ושאל השואל אם השטר הזה עשוי כתקנו וזכה המקבל או לא ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב בריש כל מראי"ן אתנהלה לאטי במ"ש נתת לי כו"ך וכו' אעפ"י שלא הזכיר המקבל ידים מוכיחות הויין ועוד במ"ש ק' פרחים שכבר נודע מ"ש הטור משם הרמ"ה ז"ל בסי' רנ"ג סי' ל"ד דלא קנין אלא באגב וכתב הרב"י ז"ל ע"ז והם דברים נכונים בטעמם ע"ש. גם מה שאמר נתפוס לכם בקנין כדי לחזק הענין דבלא קנין לא מהניא מידי כיון דהויא מתנה במקצת דדינה כמתנת בריא דאינה נקנית אלא בקנין כמו שנתבאר בסי': ועוד יש לעורר שבשעת הצוואה ומ"ש כתבוה בברא וכו' והיה נותן כל זה היה ביום שב"ק וביום א' לא נאמרו אלא ראשי פרקים שכך א"ל רצונך במה שאמרת על פ' וכו' ואמ"ל נתתי מאתמול ולא הסכים לא סכום ולא משפט המקיים את המתנה:

ועוד יש לעורר במ"ש וקנו מידינו דקי"ל בכליו של קונה לא בכליו של מקנה כמ"ש בסי' קנ"ה ועוד שאין כתוב בה מעכשו ועוד שלא נכתב בה שמת מאותו חולי וא"כ על המקבל להביא ראיה שמת מאותו חולי ולא נעתק מחולי אל חולי כמ"ש בסי' ר"ן:

לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דעד ג' ימים מקרי שכ"מ ומכאן ואילך דינו כמצוה מחמת מיתה וא"כ אפילו במנה מנכסיו קנה כמבואר בסימן רנ"ג סח"י ע"ש ואעפ"י שמצוה מחמת מיתה לא בעי קנין אפילו בנותן מקצת הרי כתוב שלחזק הענין אמר הנותן וכיון שכן קנה כמבואר בסי' ר"ן ס"ט ע"ש וא"כ אפילו בכליו של מקנה קנה כיון דלאו לעיקר המתנה אצטריך קנין דאנן מושלף איש נעלו ילפינן והתם בעיקר הקנין לא נגמר אלא ע"י שליפת הנעל אבל הכא כיון דליפות כחו בעלמ אמרי' דמהני כנלע"ד:

ואיירה"י שנראה דדעת הרא"ש ז"ל יחידית כמ"ש / הב"י ז"ל הגם דמלשון הסמ"ע ז"ל בסימן ר"ן ס"ק י"ט תפס במושלם דעת הרא"ש ז"ל שהביא מור"ם ז"ל מ"מ נראה דהרמב"ם ז"ל פליג בהא ומה"ט לא העלהו על שלחנו הא מיהא בקפץ עליו החולי לכ"ע מקרי מצוה מחמת מיתה ובנ"ד שהיה חולה מדבר הוות אין לך קפץ עליו החולי יותר מזה ודוגמא לזה לקהת נביאים אחרונים אמדוה למת פתאום לענין שבועת אלמנה וכמ"ש מוהרשד"ם ז"ל חא"הע סימן קל"ב והרב דרכי נועם ז"ל חלק א"הע סי' ר"ה והרב פרח מט"א ז"ל ח"ב סי' ס"ה וסי' עי"ן ועיין להרב הר"י לבית הלוי ז"ל סי' י"ט שכתב דרובם למיתה והחיים יודעים שימותו והאריך שם וא"כ ודאי דקנה המתנה המקבל מאחר שהנותן דיינינן ליה כמצוה מחמת מיתה כמדובר: ואולם לבי מהסם בה דכתיב בשטר הצוואה והאי שטרא כתבוה בברא וכו' דמאי אצטריך לכולי האי כיון דדיינינן ליה כמצוה מח"מ הלא נתבאר בסי' רמ"ב דבמצוה מחמת מיתה לא צריך למימר הכי וליפות כחו לא קאמר אלא למחר ועל הקנין. ע"כ נמ"ך וחבל ע"ד):

אות ז

צוואה ראובן חשקה נפשו לעלות לא"י ת"ו וחילק נכסיו כפי אשר נדבה רוחו אותו ולפי שהיו לו בנים נשואים ובלתי נשואים ריבה לב' בנים הבלתי נשואים וכל הממון מוטל ביד האחים הנשואים ועלה האיש ההוא מעירו לשכון כבוד בארצנו ויתיישב ויען כי א' מבניו הבלתי נשואים לא היה שם בשעה שחילק נכסיו על כן שלח אליו בכתב מפורש סדר הצוואה מה שהוסיף בחלקו על יתר אחיו הנשואים מנא אמון עא הלא היא כתובה ביום ז"ך לחדש אלול ואמ"ל שכבר הוא רוצה לירד בספינה ההולכת ליפו בער"ה וסדר הצוואה היא לא נעשית בעדים ושטר וקנין רק בע"פ וגם האחים הנשואים אזלי ומודו בכל דברי האגרת ששלח לבנו מא"י ת"ו אלא שטוענים דילמא אהדורי הדר ביה בעודינו חי בנא אמון יע"א ועוד טוענים שקודם מותו הקדיש ת"ק זהובים וא"כ חזר בו מהמתנה:

ראשית מאמר אהא דתנן בגיטין דף ס"ה בראשונה היו אומרים וכו' חזרו לומר אף המפרש בשיירא ובגמרא אר"ה היו אומרים היוצא בקולר ואומ' כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו גיטו כמתנתו וכו' ומה גיטו אעפ"י שלא פירש כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מניה ע"כ ועיקר מילתיה דר"ה אהך דפ' מי שאחזו ש"מ הרי זה גיטך וכו' דאיתא התם דף ע"ב ע"א וסובר תלמודא דה"ה ליוצא בקולר דחד טעמא אמנם במפרש ויוצא בשיירא לא אשכחן דמדכר לה תלמודא וכתב הרי"ף ז"ל למימרא דהכי הלכתא דתניא במתניתין כולהו כש"מ דמצוה מח"מ נינהו וכן הלכתא גם בפרק מ"ש במ"ד לדף קמ"ד כ"כ גם אשו"ר לה' העיטור בדף צ"ח ע"א שפסק דהמפרש ויוצא בשיירא נמי לענין מתנה כש"מ דמצוה מח"מ ע"ש. וכן מצאתי להרמ"ה בבתרא במ"ד לדף קמ"ו סי' פ' ע"ש ואי ק' בשלמא יוצא בקולר ומסוכן כיון דבהילי כ"כ אין ספק בידם לברר דעתם ולומר תנו אלא ביוצא מדעתו ורצונו מ"ט העמידו דבריו בלי שום קנין ומצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לגיטין שם שתי' שזהו חידושו של ר"ה שעשאום כמסוכנים וכמצוים מחיים כדי שלא תטרף דעתם עליהם עכ"ל לפי"ז מ"ש הרב המגיד ז"ל אחר דברי רבינו יונה ז"ל וכן הסכים הרשב"א ז"ל יש לומר דאדעת רבינו קאי וזה ודאי שלא כדברי מרן הב"י ז"ל סי' ר"ן סי"ג משם ה"המ ז"ל דהרשב"א ז"ל כרבי' יונה ז"ל ס"ל ע"ע. מיהו הר"ן ז"ל כתב שהרשב"א ז"ל סובר כדעת רבו ז"ל ואתמהא ממאי דכתי' גם הריטב"א בחידושיו לגיטין הק' מאי דק"ל להתוס' והרשב"א ז"ל ותי' וז"ל דמפרש ויוצא קמ"ל דהוו בכלל הנך ע"ש ומצאתי במרדכי בפ' מ"ש סי' תרכ"א שהביא דברי הרי"ף ז"ל הנאמרים באמת ואח"כ כתב וז"ל כתב הר"ח הא דקחשיב הכא מסוכן כמצווה מח"מ לאו באומר בפירוש וי וכו' אלא טעמא דאומדנא וכו' וראיה מפרק התקבל גניבא וכו' ומשני שאני גניבא דמצוה מח"מ וכ"פ ר"מ וכן הסכימו כל גדולי אשכנז וצרפת וכו' עכ"ל פשטן של דברים שהראייה שמביא מגניבא למימר דגניבא אע"ג דבריא הזה כיון דאומדן דעת שהיוצא בקולר בן מות הוא אע"ג דלא אמר ולא מידי דינו כמצוה מח"מ:

אמנם ראיתי בחידושי אנשי שם שכתב משם מהרי"ל מפראג דקאי אסברת הרי"ף ז"ל דהני אחריני נמי הכי הוו עכ"ל ולפ"ד צדק במ"ש וכן פסק הר"מ שכבר כתבנו דר"מ פסק כדעת הרי"ף ז"ל אבל אי קאי על סברת ר"ח אין כאן הוכחה מדברי ר"מ ואדרבא נראה שצריך שיראה דעתו שנוטה למות כמ"ש שם וכתב ה"המ ז"ל מהך עובדא דאחתיה וכו' דאמר וי וכו' ע"ש ומעתה יש לנו להבין דברי התוס' שהק' שם בגיטין דמה הוצרך לאשמועינן ר"ה וכו' ר"ל סתמא דתלמודא דדייק ממלתיה ועיין לה' חי' הלכות ז"ל פשיטא דמתנת שכ"מ ומצוה מח"מ לא בעיא קנין ותי' דאצטריך וכו' ואפילו יוצא בקולר וכו' נראה דמשום דתלמודא עליה קאי שוב התבוננתי בחי' הרשב"א ז"ל שכ"כ בפירוש וסיים וכן תי' התוס' עכ"ל האמנם מלשון פיסקי התוספות סי' רמ"ז לא משמע הכי שלא כ' אלא היוצא בקולר דוקא ע"ש והר"ן ז"ל שם בגיטין ובמקובצת לבתרא שם והרא"ש ז"ל הביאו דעת רבינו יונה ז"ל והרא"ש ז"ל הסכים לדעתו והרשב"א ז"ל לפום מ"ד הר"ן ומרן ז"ל והר"ן ז"ל הסכים לדעת הרי"ף ז"ל והטור סתמו כדעת אביו הרא"ש ז"ל: אמור מעתה הרי"ף והרמב"ם והתוס' וה' העיטור והרמ"ה והרמב"ן והרשב"א ז"ל לפום מאי דכתי' וגדולי אשכנז וצרפת כמ"ש המרדכי למאי דמשמ' ליה למהרי"ל מפראג וה' המגיד והר"ן והריטב"א ז"ל כולהו ס"ל דמפרש ויוצא דינם כמתנת שכ"מ וזהו מסקנת מרן הב"י ובש"ע שם:

עתה אקום לברר אי בכל מפרש ויוצא קאמרי ואפילו בדעתו לחזור ובהא דפליג רבינו יונה ודעמיה ז"ל או"ד באין דעתו לחזור דומיא דיוצא בקולר ומסוכן דאין בדעתם להנצל ובהא נמי קאמר רבי' יונה ז"ל דבעי קנין בשאר הבריאים:

וראיתי להר"ן ז"ל שכתב וז"ל אבל הר"י ז"ל כתב דלא הוי כמצוה מח"מ אלא יוצא בקולר ומסוכן אבל מפרש ויוצא בשיירא כיון שדעתם לחזור שהרי מדעת הם הולכים לסחורה לא מקנו באמירה וכו' עכ"ל וז"ל הרא"ש בפרק מ"ש שם אבל מפרש ויוצא מדעתם יצאו ודעתם לחזור וכו' וכ"ד הר"י ז"ל עכ"ל גם במקובצת לשם כתב וז"ל הרי סתמן של היוצאים בשיירא לסחורה דעתן לחזור וכו' עכ"ל מפורש דהמפרש בים ויוצא בשיירא דאינו הולך להסתחר אלא ליקבר אפי' רבינו יונה ז"ל ודעמיה מודו דהוי כמצוה מח"מ א"כ בנ"ד שעלה לא"י שת"ו שודאי שלא להסתחר רק לזכות ליקבר בארץ כי האיש זקן הוא דודאי ליכא מאן דפליג דרבריו קיימים בלי שום קנין ומדברי ה"ה ז"ל לא משמע הכי דהוא ז"ל יהיב טעמא דהרר"י ז"ל שאין מיתתן סמוכה ע"ע א"כ מ"ל ירד להשתקע או להסתחר ולקמן יתבאר בס"ד: איברא שראיתי להנמק"י ז"ל בפ' מ"ש שכתב וז"ל אלא ודאי אשמועינן ר"ה טפי וכו' דאפילו במפרש בים ויוצא בשיירא כבריאים נינהו לב"ד שדעתן לחזור שהרי עם סחורותיהם הם הולכים ומתוך דברי הרר"י ז"ל למדתי דהרבה מהם הולכים להשתקע שם ומשו"ה יהבי דאפשר דמספקי אם ישתקע שם ולפיכך כשלא נשתהו וחזרו חוזרים במתנתם אפילו במתנה במקצת ובקנין חוזר כדין כל המצוה מח"מ וכדכ' עכ"ל ולפי דברי הרי"ף והרר"י ז"ל אמר דבר א' וזה שלא כדברי הרא"ש והר"ן וה"ה והמקו' כדכתי'. וגם ראיתי את הלח"ש שכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו לגיטין שם במ"ד לדף ע"ב אחר שהביא ד' החולקים על הרי"ף ז"ל וז"ל וכדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליו ודאי דהמפרש כמסוכן ויוצא לדרך כיוצא בקולר שהם קרובים למיתה ואינם חוזרים ומצוים לביתם עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דגם הרי"ף ז"ל לא אמרה אלא כשאין דעתו לחזור וממילא אתה למד דרבינו יונה ז"ל אפי' בכ"הג פליג ובדעתו לחזור כ"ע לא פליגי גם נראה מדבריו ז"ל שאם מתחלה ירד להשתקע אע"ג דלא אתדר ליה וחזר למקומו אינו חוזר במתנתו וליתא דאפילו ירד להשתקע אם חזר בו חוזר ולפיכך וכו' שכתב הנמק"י ז"ל ארישא דמילתא קאי דהרבה מהם הולכים להשתקע וכו' ודוק ומעתה חל עלינו חובת ביאו"ר במפרש ויוצא אם יש קצבה מתי יחשב מפרש בים אם הוא דוקא בעת נסיעתו ממש דוקא דומייא דיוצא בקולר או"ד משעה ששבר הספינה או השיירא ועסוק בהכנת המהלך דרך ים או יבשה:

וראיתי להכנ"הג סי' נ"ר בהגהב"י אות ן' שכתב משם מוהרש"ך ז"ל וז"ל דאפי' לדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל היינו שבאותה שעה שמפרש ליה ויוצא בשיירא צוה מה שצוה אבל אם מה שצוה היה קודם שפירש בים או יצא בשיירא אין לו דין מצוה מח"מ עכ"ל והמתברר אצלי לאו דוקא בשעה שמפרש קאמר אלא כשגמר בדעתו לעקור דירתו ולדרוך בציות ולרכוב אניות מקרי שעתו והאמת כי תשו' מהרש"ך ז"ל לא ראיתיו עד הנה אך ראיתי בס' באר היטב סקי"ג שהביא דברי מוהרש"ך ז"ל הללו בתוספת קצת ממה שהביא הכנ"הג היינו באותה שעה שמפרש בים וכו' צוה מה שצוה דומיא זו דיוצא בקולר או מסוכן אבל אם מה שצוה היה קצת ימים קודם שפירש בים אין בזה דין מצוה מח"מ אלא דין מתנת בריא וכו' עכ"ל הדברים מוכיחים כמו שצדדתי בעניותין מיהו בנ"ד נלע"ד דלא נ"מ מידי כיון שמנא אמון בהיותו חד כרעא אארעא וחד כרעא א מברא חזר וסידר צוואתו ומתבאר מתוך הכתב ההוא שג"כ עשה חריצוח והשתדלות לקיים הצוואה פעם ושתים ושלש ודאי ליכא מאן דפליג ועוד דבנ"ד מאן לימא לן דהוות הצוואה קודם דילמא בו ביום ועוד מקצת ימים שכתב הרב דבר שאין לו שיעור ואעפ"י שהיורשים מוחזקים מ"מ האמת יורה דרכו:

אתאן לרישא דבאין דעתו לחזור במחלוקת היא שנויה אם הרי"ף ורבינו יונה ז"ל נחלקו בה או לא דלדעת הר"ן והרא"ש ז"ל ובמקו' דלא אמרה הרר"י ז"ל אלא בהולך להסתחר ודעתו לחזור דהוי כמצוה מח"מ אבל כשירד להשתקע מודה לו להרי"ף ז"ל אבל מדברי הרמב"ן והנמק"י ז"ל נראה דבהא הוא דפליגי אבל המפרש ויוצא להסתחר אפילו הרי"ף ז"ל מודה לו להרר"י ז"ל דלא הוי כמצוה מחמת מיתה א"כ בנ"ד שהלך לקבורה ולא לסחורה וכו' א"נ דהרר"י ז"ל בהא נמי פליג לא קי"ל כוותיה נגד כל הנך רבוותא דכתיבנא וכמ"ש מרן ז"ל בשלחנו וכיון שכן קם דינא דאעפ"י ושאין בה שטר מקיימין דבריו ואין צריך קנין כמ"ש מרן בש"ע שם בדין מצוה מחמת מיתה ע"ש:

ומעתה אבוא נבא למה שטוענים היורשים שמא חזר ובטל את הצוואה שודאי שיוכל לחזור בו כמבואר שם בטוש"ע אם מפני ספק מוציאין מידי הצוואה או לאידך גיסא שהוכחנו בחזקת היורשים ומקבלי המתנה מחמת הצוואה באים להוציא מחזקת היורשים הילכך מצי אמ"ל דילמא אהדורי אהדר ביה בא"י ת"ו ודע דבפ' מ"ש דקמ"ח אמר ר"ן ש"מ שכתב כל נכסיו וכו' אם עמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ע"כ והקושיא מבוארת דאדרבא העמד הנכסים בחזקת מרייהו הנותן ונימא דאין לו נכסים אחרים עד שיביאו המקבלים ראיה שיש לו נכסים אחרים וכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו לשם שהראב"ד ז"ל הקשה כן וניחא ליה כיון דאמר שדה פ' ופ' ולא אמר כל נכסי מוכחא מלתא דאית ליה נכסים אחרים וזה הטעם אינו אלא לנותן נכסיו לאחד בפרט אבל האומר שדה פ' לפ' ושדה פ' לפ' במחלק ואין לו נכסים אחרים לא עכ"ל נמצאת אומר לדעת הראב"ד ז"ל ג' חלוקות הן בנותן לאחד ומפרט שדה פ' ופ' כיון דהמקבל א' הוא ומפרט ולא אמ"ל כל נכסי ש"מ דיש לו נכסים אחרים במדינה אחרת אם עמד חוזר ובנותן לכמה בני אדם כיון דצריך לפרט כל א' וא' מה יקבל אם עמד חוזר באחרון ולא חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת דמה היה לו לומר והיינו אידך דרב נחמן דמייתי תלמודא מקמי הכי ובנותן כל נכסיו לא' נמי כיון דאמר לישנא מעליא לשון כולל ואינו פורט לא חיישינן שמא יש לו נכסים אחרים במד"ה כיון דהנותן מוחזק בנכסיו על המקבל להביא ראיה שיש לו ולפ"ד ז"ל ה"ה דהוה מצי תלמודא לאוקי מתני' במחלק וכאידך דרב נחמן והוי לישנא דאחרים דקתני בדוקא אלא דלא משמע לישנא דמתניתין דקתני לא שייר אין מתנתו קיימת וקושטא הוא דא' א' קנח ואינה בטלה אלא לגבי האחרון. ודע שיש לי לגמגם בדברי הראב"ד ז"ל שכתב וז"ל דכיון דאמר שדה פ' ופ' וכו' עכ"ל דמיירי במחלק מדקאמר ש"מ וכו' לאחרים דמשמע לרבים א"כ הדרא קושיא לדוכתה והרב ז"ל קבע בעיקר דברי רב נחמן אלא צ"ל דתלמודא בלא"ה מותיב ליה שפיר ממתני' ובמאי דמשני למתניתין ניחא נמי הך:

וראיתי להרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף נ"ח דאייתי לדברי הראב"ד ז"ל בסגנון אחר וז"ל ש"מ וכו' פירש הראב"ד ז"ל דוקא במחלק נכסיו ואמר כ"וך לפ' ופ' ולאחרון אמר נכסי לפ' ומדלא קאמר ושאר כל נכסי משמע שכוונתו היתה לתת לו הנכסים הידועים לנו ויש לו נכסים אחרים וכו' עכ"ל ור"ל היינו דמשני תלמודא באומר כל נכסי ר"ל אפי' תימא דמתני' ור"ן במפרט ומחלק מיירי כדמשמע לישנא דאחרים אלא דמתני' מיירי באומר לאחרון כל נכסי הילכך לא מחזקינן דאית ליה נכסי במקומות אחרות ור"ן מיירי כשלא אמר לאחרון כל נכסי אלא נכסי:

וחזיתיה להגאון הרב מש"ל ז"ל בפ"ח מה' זכייה ומתנה דין ך' שהביא דברי הרשב"א ז"ל הללו והק' עליו כדמותביה ממתני' אמאי לא משני דמתני' מיירי בשאמר שדה וכרם ומטלטלין לפ' ופ' ופ' דהשתא לא שייך לומר שהי"ל לומר לאחרון שאר כל נכסי כיון דבחדא מחתא מחתינהו עכ"ל ובפשיטות הוה מצי לאקשויי דמתני' בדאמר ושאר כל נכסי ולא דכלהו בחדא מחתא וכבר כתבתי במאי דנלע"ד בזה דהראב"ד ז"ל אמסקנא קאי ומה שתי' וכ' דהכי דייק מתני' דתני שכ"מ שכתב כל נכסיו דמשמע דאמר בפירוש כל נכסיו עכ"ל צ"ע דגם במילתיה דרב נחמן איתא כל נכסיו ומוקמי' לה באומר נכסי ולא כל נכסי:

והרמב"ם ז"ל כתב וז"ל ש"מ וכו' ה"ז כמתנה במקצת ואם קנו מידו אינו חוזר וחוששין שמא נשארו לו נכסים אחרים במד"ה וכו' עכ"ל וכתב ה' המגי"ד ז"ל שאם לא היה קנין יכול לחזור בו ממה נפשך ע"ש ובמקו' לשם הק' מאי דקשיא ליה להראב"ד ז"ל דאדרבא אוקי ממונא בחזקת הנותן ותי' כיון דאיכא קנין ליכא לאורועי אלא באומדנא דמוכח ע"ש שיש בדבריו טעות הניכר ולפ"ד ז"ל אפשר שלזה נתכוון רבינו ז"ל ובתשו' הרשב"א ז"ל הלזו כתב עוד משם הראב"ד ז"ל וז"ל עוי"ל דכיון דהכא בשקנו מידו היא דאי כשלא קנו מידו אדרבא כל שאתה אומר שיש לו נכסים אחרים לא מבעיא אם עמד אפילו מת אין מתנתו כלום וכו' עכ"ל וכמו כן כתב הרא"ש ז"ל שם ע"ע וז"ל הרמ"ה ז"ל שם סי' צ"א וז"ל ברם צריך את למידע דכל היכא דאמרינן בהאי עניינא אם עמד אינו חוזר מחמת חששא דיש לו נכסים במ"א כמש"מ לכ"ע דבעיא קנין בין כשמת בין כשעמד ואי לא קנו מניה אע"ג דמת לא קנה דהשתא לאפוקי ממונא מחזקת מאריה חיישינן שמא יש לו נכסים במ"א לאפוקי ממונא מחזקת נותן לא כ"ש עכ"ל ודעת הה"מ ז"ל לא כן היא אלא שאם מת זכה המקבל ואין היורשים יכולים להוציא מידם שיאמר ה"ז מתנת ש"מ במקצת דבעיא קנין שלא אמר חיישינן אלא לתועלת המקבלים עכ"ל ולא הבינותי מה הלשון אומר ואין היורשים יכולים להוציא מידם וכו' דאי מיירי שכבר קבלו מה שנתן להם דהו"ל מוחזקים בנכסים הילכך אין מוציאין דליכא למיחש שיש לו במ"א אמנם בעמד אע"ג דמוחזקים מוציאין מידם ממ"נ כמדובר א"כ מאי פריך הש"ס ממתני' לימא ליה מתני' מיירי בשלא קבלו כלום הילכך מספקא דשמא יש לו במ"א לא מפקינן ועוד דא"ה אמאי אצטריך ליה להרב המגיד ז"ל לומר שלא אמר חיישינן אלא לתועלת המקבלים דהאי מלתא אתמהא דיד המקבל ע"הת כיון שהוא בא להוציא ולא הול"ל אלא כיון דהוא מוחזק ואם סבור הרב ז"ל דאפילו באינו מוחזק זכה אפילו בלא קנין דלא חשי' וכו' א"כ חלוקים עליו חביריו הראב"ד והרשב"א ז"ל והרמ"ה והרא"ש ז"ל:

אמור מעתה בנ"ד בחששא זו שטוענים היורשים שמא חזר במתנה זו במחלוקת היא שנויה דלדעת ה"המ ז"ל דלא אמרי' חיישינן אלא לתועלת המקבלים הכא אי חיישינן הוי פסידא דמקבלים ולדעת הנך רבוותא דוקא היכא דהוייא בקנין ואי לא לא חיישינן דאוקי ממונא בחזקת הנותן א"כ שפיר חיישינן שמא חזר בו והו"ל אחים הנשואים יורשים והאחים שאינם נשואים מקבלים המתנה בחלק העודף ומצו למימר האחים הגדולים לקטנים הרי כל נכסי האב בחזקתנו ואתם באים לזכות בחלק המותר מכח הצוואה א"ד אהדורי אהדר ביה כיון דלית בה קנין וכיון דרובא פליגי אס' ה"המ ז"ל מנין לנו הרגלים להוציא מחזקתם:

ואתה דע לך דבנותן מתנה לחבירו מהיום ולאח"מ ולאחר זמן מת הנותן וטענו היורשים כי נכסים הללו קנאם אחר שכ' לך המתנה ואין לך זכות בהם והמקבל אומר כי כבר היו לו בשעת המתנה כתב הבע"הת ז"ל שער מ"ג ח"ד סי' י"ג שהורו הגאונים שהכל בחזקת מקבלי המתנה וכ"כ הרשב"א ז"ל בשניות סוף סי' ל"ו ומשם הגאונים אבל הטור בסי' קי"ב פסק דבחזקת יורשים נכסי קיימי עד שיביאו ראיה ע"ש ומרן בש"ע ס"סי ר"ן פסק כדעת דגאונים ז"ל ובסימן קי"ב הביא דעת הגאונים בי"א בתרא דס"ל כוותיה ע"פי הכלל המסור בידינו ולא תק' מסו' סי' ס' ס"ו דהתם בטוען בריא וכמ"ש הסמ"ע ז"ל ע"ש ואע"ג דהרשב"א ז"ל בראשונות סי' תתקנ"ח פסק דבכל ספק שבשטר המתנה יד בעל השטר על התחתונה כיון דבא להוציא מיד המוחזק וכתב מרן הב"י ז"ל בסי' רמ"ו וזה פשו' וכתבה בש"ע שם ס"ה ע"ש הא לא דמייא דהתם עיקר הספק הוא אם נתכוון למתנה או לעשות אפוט' ואין כאן מתנה כלל משו"ה פסק הרשב"א ז"ל דאין להוציא מיד המוחזק משא"ך באידך דהמתנה קיימת אלא שטוענים שמא אח"כ קנאם בזה יפה כח המקבל וכיוצא בזה כתב ה' מהרלנ"ח בראשונות סי' ע"ו בענין אי נדרש לפניו או לפני פניו וכו' וז"ל ונראה דיד מקבל המתנה ע"הע דבשלמא אם היה הספק נופל על זכות המתנה מעיקרא י"ל דנכסים בחזקת יורשים קיימי אבל כיון שהמתנה מפורשת שהוא זוכה ומספק אתה בא לבטלה מצד התנאי עליו להביא ראיה וכו' עכ"ל ובנ"ד דהיורשים מודים בצוואה וגם מנא אמון שלח אליהם לאמר סדר הצוואה בכללותיה ופרטי פרטיה ועכשו הם באים מכח ספק שמא חזר בו בעלותו ההרה ת"ו עליהם להביא ראייה ואעפ"י שה' כנ"הג סי' רמ"ו בהגהב"י אות ע"ד ובסי' ר"ן אות קט"ו האריך בפרט זה ואיכא מ"ד דהרשב"א ז"ל שבח"ב משמייהו דהגאונים קאמר לה וליה לא ס"ל אלא דיד המקבל ע"הת עש"ב אנן בדידן לא נ"מ מידי דאנן בתריה דמרן ז"ל גרירנא וכבר נתבאר דעתו לזכות למקבל והיינו ע"פי החילוק הנז' וגם הרב כנ"הג חילק כן ונסתייע מתשו' מהראנ"ח ז"ל הלזו ועיין מה שהארכתי בפרט זה לעיל באות מ' מדין מתנה סי' בס"ד:

עתה באתי לבאר משפט ההקדש שהקדיש בא"י ת"ו בעודנו חי אי מקרי חזרה או לא ואי חל ההקדש או לא והנה בחזרה בכל המתנה קי"ל דייתיקי מבטל דייתיקי כדאיתא בפרק מ"ש דקל"ה אמנם בחזרה במקצת אבעיא לן התם דקמ"ח והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה ועיין לה' בתי כהונה ז"ל חלק בית דין סי' ך' ומשאת משה חח"מ סי' א':

אות ח

צוואה ראובן צוה בצוואת שכ"מ שכל מה שיש לו מקרקעי ומטלטלי הוא מניח לבתו רחל אי זכתה במתנה זו או לא:

תשובה לא זכתה דלשון מניח הוא גרוע ועוד דלא עשאה אלא אפוטרופא וכל מה שדוחקים לאוקומי ירושה דאורייתא שפיר דמי ה' ראש יוסף ז"ל בתשובה סי' ב' באריכות:

אות ט

צוואה שטר צוואה ודין מקצת נוסחיה. אנו עדים ח"מ מעידים בתורת ע"ג איך שנכנסנו אצל האשה פ' ומצאנוה חולה מוטלת על ערש דוי ודברנו עמה ומצאנוה בדעת מיושבת להשיב על הן הן ועל לאו לאו ודברים מכוונים בפיה כבני אדם הבריאים ואז צותה בפנינו ח"מ וכך אמ"ל הוו עלי עדים וכת"וח כל לשון זכות ויפוי כח בכל אופן המועיל ותנו ביד אחותי להיות בידה לראיה ולזכות איך שנתתי לזרע היוצא מבני פ' בין המצויים ובין העתידים לבא וכו' חלק החצר פ' שירשתי מאבי. וזכיתי להם החזקה הנז' ע"י בני הנז' מתנה וכו' מתנה מסולקת וכו' מתנה מפורס' וכו' כתבוה בברא וחתמוה בשוקא וכו' ומע"ומ ילכו מקבלי המתנה ויחזיקו בחזקת חצר הנז' ע"י אביהם הנז' וכו' וקנינו מיד האשה הנז' לאלומי בקש"ם וכו' ביום פ' ש' וקיים. פ' עד פ' עד. והבן הנז' חייב לזולת סך שקדמו לזמן המתנה וכתובת אשה ושאלו לדעת אם שטר המחנה שריר וקיים ואין להם פה להשיב או"ד בטילה ומבוטלת היא וזוכה בחלק החצר בתורת ירושה מאמו וגובין ממנו ב"ח וכן בגירש את אשתו או מת אי גובה כתו' יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב ראשית ביקור"י קו"ל לנו יש לדעת מ"ש ואז צותה מח"מ וכו' מאן קאמר לה כי עדין לא התחילה לסדר דבריה אלא שאח"ך העידו וז"ל כך אמ"ל הוו עלי עדים וכו' ובסדר צוואתה לא נזכר היותה מצוה מחמת מיתה או שהית' מתאוננת על ענין המיתה אלא ש"מ שהעדים מלבם הוציאו מלים ומה ראו על ככה וכבר כתבו הפוסקים ז"ל שלעולם אין לפרש ולא להוסיף בכונת המצווה רק שיעתיקו דבריו כאשר יבטא בשפתיו הבט ימין וראה תשו' גדולי ישראל שכותבים הלשון כמות שהוא ללועזים בלעז איש ואיש בלשונו ואם אמת היה הדבר שכך אמ"ל הי"ל לכתוב וכך א"ל הוו עלי עדים שאני מצווה מח"מ וכו' כמו שהובא כן בתשו' הגאונים והרבנים ז"ל ואם באמת שראו אותה מתאוננת וכיוצא הו"ל לפרש ולא למסתם סתומי ונ"מ טובא לענין דינא בין מתנת שכ"מ למצוה מח"מ כמ"ש בפ' מ"ש והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' וטוש"ע סי' ר"ן ע"ש. מאן דקמן לנ"ד דודאי שלא נתנה במתנה אלא חלק החצר שנפל לה בתורת ירושה מאביה ובודאי דחשיבא מתנה במקצת שהרי שיירה מטלטלין את הלבוש ושמושי ערסא דלאו בערטילאי עסקינן ואי דיינינן לה כמתנת שכ"מ א"כ צריכה קנין ובלא קנין לא מהניא כלום כמ"ש רבינו שם דין י"ד ומרן בש"ע ס"ד שם ע"ש ובנ"ד כתוב לאמר וקנינו מיד האשה הנז' לאלומי וכו' דשמעת מינה דס"ל דלעיקר המתנה לא בעייא קנין. ואין זה ענין למ"ש ה"המ ז"ל שם דין ך' וז"ל ומ"מ נראה דאף בלא קנין אם מת זכו וכו' ע"ש דשאני התם דמיירי שהדבר תלוי שהן כל הנכסים שיש לו וכו' ע"ש אבל בנ"ד שייחדה מה שנתנה שאין בלשון שום משמעות שיהיו כל נכסיה א"כ הו"ל מתנה במקצת ולא סגיא בלא קנין ומאי לאלומי דקאמרי ועוד מרי ועוד נראה לע"ד דגרע טפי האי לישנא דאית בה ולאלומי ממה שלא נכתב בה קנין כלל ואיכא למימר במש"מ שנתן נכסיו שהדבר גלוי שהן כל נכסיו וכתוב בשטר המתנה וקנינו ממנו לאלומי לא מהני דמדינא קנין בעי אע"ג דכי לא נכתב ס"ל לה"המ ז"ל דאם מת הנותן זכה המקבל מודה הוא דאי כתוב וקנינו לאלומי דלא מהני כנלע"ד:

תבנא לדיננא כיון דפשיטא דמתנה במקצת היא וכדברירנא ומדינא בעייא קנין ואם לאו אינה כלום וא"כ מאי דקאמרי סהדי וקנינא לאלומי בדותא היא כמי שלא קנו מידו ולא זכה המקבל כמדובר אבל אי דייני' ליה כמצווה מח"מ קושטא קאי דלא בעינן קנין אפילו במתנה במקצת כמ"ש רבינו ז"ל שם דין כ"ג ובש"ע שם ס"ז ע"ש אמטו להכי כתבו וקנינו לאלומי אלא שעדין הלב מהסם דפשטן של דברים מוכיחים שהעדים מאליהן ומעצמן הסכימה דעתן לחזק שטר מתנה הלזו יתר שאת ולכן נטלו מידה בקנין ולאלומי והשכל גומר שאין הדעת יודעת מאי אולמיה ואדרבא המשוער אצלה שאין קיום והעמדה לדבריה אלא ע"י קנין דלאו ב"ע דינא גמירי דמתנת שכ"מ אינה צריכה קנין ואדרבה מגרעות נתן אלא שהעולה על רוחה דלא סגי בלא"ה כשאר הקנאות דעלמא ודאמרינן במיפה את כחו דהיינו שהמצוה יאמר לעדים וקנו ממני ליפות כח המקבל וכן משמע מפי' רשב"ם ז"ל פרק מ"ש דף קנ"ב ע"א בד"ה והלכתא וכו' שכתב וז"ל דליפוי כח של מקבל מתנה צוה לכתוב עכ"ל אלמא צריך המצוה שיאמר כן ולא מפיהן של עדים אנו חיים שוב מצאתי הדבר יוצא מפי הרצב"ש ז"ל בס' יכין ובועז ח"ב סי' ל"ז ותורף דבריו לבטל המתנה וז"ל לכן מתנה זו כיון שלא אמרה להם קנו מוסף על המתנה בטילה היא וכו' וגם היא לא אמרה לעדים קנו ממני מוסיף על המתנה וכן יראה מלשון השטר שכ' בו וכדי לייפות כח הצוואה זו קנינו מידה של מיימונ' ולא בא בשטר אמרה לנו קנו ממני מוסיף על המתנה. נמצא מטעם זה מתנה זו היא בטלה עכ"ל:

איברא דמודינא דאי איתנהו לסהדי קמן ונשיילינהו היכי הוה עובדא ואמרו דהיא אמרה להו דמצוה מח"מ היא ואמרה לנו לקנות ממנה לאלומי נלע"ד דמהימני אע"ג דקי"ל עדים החותמים על השטר כמו שהעידו ומסרו עדותן בפני ב"ד דמי וכיון שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים שאני הכא דפרושי הוא דקא מפרשי לסהדותייהו ושפיר מצו למימר מימר הכי קאמרינן וכמ"ש הר"ן ז"ל בתשובה סי' מ"ו הובאה בב"י וש"ע סי' כ"ט ע"ש ואשכחן לר"ן דר"ר בר"י דשיילינהו לסהדי היכי עובדא וא"ל דהות מתאנחא דמייתא ולא תחמי לאחוהא ואמר ר"ן א"כ הו"ל הך אתתא מצוה מח"מ ואפי' במקצת אם עמד חוזר ע"ש אלא דאיכא למימר דשאני התם דאכתי לא מסרו עדות לב"ד ולא כתבו בשטרא עדות משא"כ בנ"ד מ"מ קושטא קאי אי דינא יתיב דמהימני וכדכ' בעניו' וכן מצאתי להרשב"ץ האחרון ז"ל בחוט המשולש טור הא' סי' נ"ז ומתשובת הריב"ש ז"ל סי' קס"ח ע"ש גם אשו"ר לה' מוהר"ש צרור ז"ל שם בטור ב' סימן ב' דף מ"ב ע"ג ומתשובת הריב"ש ע"ש. מעתה קם דינא אי איתנהו לסהדי קמן ואמרה דהאשה הלזו לא אמרה ולא מידי אלא מדנפשייהו עבוד היכי דסא"ד דהרשות נתונה והיד כותבת ולא הזכירה ענין מיתה ולא לאלומי פשיטא לענ"ד דמתנה זו מגן שויא ולא זכו מקבלי המתנה והבן הוא היורש ויד האשה וב"ח פשוטה לגבות ממנתא דידהו כדת של תורה אלא היכא דליתנהו לסהדי קמן דלשיילינהו א"נ דאיתנהו קמן ואעקר מנייהו מלתא מאי הוי עלה דהאי תפקדתא מי אמרינן כיון דהני סהדי זוגא דרבנן נינהו וחזקת חבר שאינו יוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואמרינן הכי הוה כדבעי למעבד עבדו איברא דאשכחן פלוגתא דתנאי בפרק יש נוחלין דף קל"ח לגבי בית דין ואיכא מ"ד דחיישינן לב"ד טועין ואע"ג דאפסיקא הלכתא דלב"ד טועין לא חיישינן ע"ש כבר כתב הרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף קמ"ט דאנן סהדי דרוב הדיינים שיושבין עכשו בדין אינם בקיאין עש"ב אם בדיינים אמרה הרשב"א ז"ל ק"ו לשאר רבנן דלא רמייא עלייהו מלתא פשיטא דלא דייקי וכדאמרי' התם ב"ד בתר עדים דייקי ע"ש בפירוש רשב"ם ז"ל ואהא דאמרי' חזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול כתב הריב"ש ז"ל סי' שע"א דלא אמרינן אלא בעדים הידועים ומוחזקים כמו סופרי הדיינים שהיו רגילין לכתוב השטרות בזמן חכמי התלמוד והם בקיאין ברוב הדינים וכו' ע"ש ובמערכת אות ב' מדין ב"ד יעו"ש שהארכתי בס"ד:

ומצאתי לה' מוהר"י בן מיגאס המובא בשיירי המקו' לבתרא ואיתנהו אגב סיפא בחי' הרמ"ה לבתרא בדף ט"ו סוף ע"א שכתב וז"ל הילכך אי כתבו עדים וקנינא מניה מוסיף על מתנתא א"נ כתיבנא ליה מוסיף על מתנתא דא אמרינן מדכתבי ליה הכי מכלל דאתברר להו דליפות כחו הוא דאיכוון בהאי שטרא א"נ בההוא קנין וכגון דאמ"ל כתבו וכו' עכ"ל דעת שפתיו ז"ל ברור מללו דמחזקי להו לסהדי דהכי אמר לון המצוה ושלא כדעת הרשב"א אשר הונף ואשר הורם וצריך להתיישב בדבר להוציא מחזקת יורשים שהם א"צ ראיה ומדאורייתא זכיין:

ואשוב אתפלא עוד במ"ש עוד ותנו ביד אחותי פ' להיות בידה לראיה ולזכות איך שנתתי לזרע היוצא מבני וכו' דמי שמע כזאת שהמתנה לזרע בנה והזכות שבשטר הם לזכות אחותה והענין ממקומו מוכרע שהנותנת הלזו מידע ידעה כי בנה נושים בו הזולת ולשמא ילחצוהו הב"ח ומקרעו ליה לשטר המתנ' ומגבה להם חלק החצר שזוכה בו מאמו לכן נתחכמו מו לו חכמת נשים להיות השטר ביד אחותה ולא תעשנה ידיו תושיה גם בזה לא כוונו שמוע לכתוב שטר המתנה כהלכתו וכמשפטו ואח"כ כתבו שבכלל צוואתה שיהיה השטר מופקד אצל אחותה או זולתה ונ"מ בנ"ד דלא מטא שטרא לזוכה בחיי הנותן ובאנו למחלוקת אבות העולם נו"ן ודעת ר"ח והרי"ף והרמב"ם לדעת הנמק"י ושאר רבוותא ז"ל לא קנה ודעת ר"ת והרמב"ן והרשב"א והרמב"ם לדעת המ"מ ז"ל בפי"ט מהלכות זכייה דין כ"ד וכ"ד הריב"ש ז"ל סימן קס"א דקנה ועיין במרן בב"י סס"י ט"ל שכתב דר"ח ז"ל יחידאי לגבי כל הנך רבוותא עכ"ל ועיין בה' כנ"הג שם אות פ"ב בהגהב"י ואע"ג דבנ"ד כתוב קנין כיון דכתב לאלומי רואין אותו כמי שאינו וא"כ הו"ל כמי שלא קנו מידו ולכ"ע בעינן עד דמטא שטרא ליד המקבל או למי שזיכה לו ע"י אלא שעדיין יש לצדד בנ"ד שאמר כתבו ותנו ביד אחותי דחשיב כאלו זכתה לה השטר להיותו מופקד אצלה לזכות מקבלי המתנה ועיין לה' כנ"הג סי' ד"ן אות ע"ו ע"ז ע"ח ולקמן יתבאר בס"ד ועיין בתשו' הרב לב שמח ז"ל בח"המ סי' כ"ב מה שהאריך בזה ע"ש:

עתה אקום יאמר העבד לדעת כי אני מסתפק במ"ש עוד איך שנתתי לזרע היוצא מבני פ' בין המצויים בין העתידים לבא וכו' דפשיטא דהעתידים לבא לאו בני זכייה נינהו ואפילו במעוברת כתב הנ"י דלא מהני אא"כ הוכר עוברה ועיין במערכת אות ע' מדין עובר מ"ש בזה ובהוכר העובר נמי לא אמרן אלא באב המזכה לעובר דידיה אבל באם המזכה לעובר דידה לא קנה כמ"ש ה' המבי"ט ז"ל ח"א סי' של"ט הן אמת דה' פני משה ז"ל ח"א סי' צ"א חלוק היה ועיין לעיל מערכת אות ד' מדין דעתו של אדם ע"ש דאפילו למ"ד אמו נמי מזכה לעובר ה"מ אב או אם לעובר דידהו אבל לעובר דבן הבן פליגי בה רבנן עיין כנ"הג סי' ר"י אות ח"י בהג"הט ודעת מור"ם ז"ל שם דלא קנה ע"ש ובנ"ד דאינה מעוברת אף אב דאמר לדביתהו נכסי לבני די יהוו לי מינך לא קנו כדאיתא בפרק מ"ש דף קמ"ב ע"ב וכ"ש במת הנותן ולא נולד המקבל אמור מעתה דהו"ל כקני את וחמור דקי"ל קנה מחצה והו"ל הך מחצה ליורש:

איברא דאכתי איכא לברורי במ"ש לזרע היוצא מבני וכו' דהיינו ר"ל דעתיד לצאת כמו היוצא השדה ות"א דיפיק דהיינו זרע העתיד לצאת מבנה והדר קאמר בין המצויים בין העתידים לבא והוא סותר הקודם והו"ל חזרה וחזרה בכולא א"נ כמ"ד יקנו המצויים בזרע שעתיד לבא וכגון דא לא קנה כלל דהו"ל כקני בחמור דאמרינן התם לא קנה ע"ש. וטוש"ע שם ואת"ל דפירוש היוצא דקאמר הכא ר"ל שכבר יצא ושעתיד לצאת והיינו דמפרש ואזיל בין המצויים בין העת"ל א"כ באנו למחלוקת ה"המ ז"ל בפי"ו מהלכות אישות כתב ע"כ לא פליגי דקני את וחמור בב' עניינים חלוקים אבל אם כלל שתיהם בבת א' דכ"ע לא קנה ועיין שם בהרא"ש והר"ן ז"ל ושיטה לא נודעה שם מחברה לקידושין פרק הא"מ וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' לשם וכ"כ משמו הרב מוהרימ"ט ז"ל ח"מ סי' נ"ב מיהו אנן ברידן בתריה דמרן גרירן וכבר בח' א"הע סי' מ"א פסק כמ"ד לא שני לן וסוגייא דקידושין אדחייא ועיין במערכת אות ק' מדין קני את וחמור בס"ד ונמצא כתוב בזכרונות מה' מוהר"ם די בוטון ז"ל בתשו' סימן מ"ה נשאל ע"ד פתגם וכעת אינינו פה עמדי ומי יתן ידעתי ואמצאנו הן היום קם דינא דזכה היורש במחצה כמו שפסק מרן בש"ע שם סוף סי' ר"י ע"ש ועיין בתשו' ה' פרח מט"א ז"ל ח"ב סי' טו"ב ותשובת הרב תורת חסד ז"ל דף ל"ד: ואולם זו היא שקשה מה שכתב עוד ומעתה ומעכשו ילכו מקבלי המתנה ויחזיקו בחזקת החצר ע"י אביהם הנז' וכו' ולפי"ז הו"ל מתנת בריא ולא סגיא בלא קנין כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' זכייה דין י"ח ומשם בש"ע שם סי' ר"ן ס"ט ופי' מור"ם דאפילו לא שמענו מפי הנותן רק שבא השטר בפנינו כתוב בו מעכשו ולא אמרינן ט"ס והסופר מדעת עצמו כ"כ ע"ש בסמ"ע סקכ"ו אלא שמרן ז"ל בתשובה שבס' אבקת רוכל סי' פ"ג ס"ל דתלינן בט"ס ומור"ם חולק עליו ומהר"ם מפדווא ז"ל הסכים לר' מור"ם ז"ל ע"ש בסמ"ע סקכ"ז גם אשו"ר להרצב"ש ז"ל בספר יכין ובועז ח"א סי' קי"ו שכתב דשטר מתנת שכ"מ שכתוב בו מעכשו בלא קנין וביטל המתנה והעיד שכך דן הרב אביו הרשב"ש ז"ל סי' שמ"ט ע"ש זאת אומרת דהרשב"ש ובנו הרצב"ש ומור"ם מפדווא ז"ל ארבעה ראשי בתי אבות כחדא שריין לבטל המתנה שכתוב בה מעכשו ואין כתוב בה קנין וכ"ד מוהריב"ל ז"ל בס"א סי' ס"ב והוכיח כן מדברי הרמב"ם והנמק"י ז"ל ולא קיים שטר המתנה ההוא אלא משום דנפק דק ואשכח בשפולי שטרא כל הדברים הנ"ל אמר וצוה ר"ש הנז' בהיותו מצוה מח"מ וכו' ושהכל הולך אחר התחתון וכו' ע"ש ונדון הרב ז"ל בשטר צוואה הבא לפניו ולא בשמעו מפי המצווה ובעיקר דינא דמתנת שכ"מ שכתוב בה מעכשו דאינה כלום ושהר' מוהריב"ל ז"ל הוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל דהכי ס"ל קרא עליו ערער הרב מוהרש"ך ז"ל בח"ב סי' ק"ח שלא כ"כ אלא לענין שאם עמד אינו חוזר אבל לענין קיום המתנה אפשר שאעפ"י שכתוב מעכשו ובלא קנין המתנה קיימת ע"ש וא"המ אין זה מתקבל דלענין החזרה דיינינן ליה כמתנת בריא ולענין קיום המתנה דיינינן ליה כמתנת ש"מ וכבר תמה עליו מוהרח"ש ז"ל בח"ב סי' ג' סי"א ע"ש ומה שהביא משם הרמב"ן ז"ל בחי' לבתרא שכ"כ בפירוש ע"ש הוא הדבר אשר דבר הרשב"ש ז"ל משמו ומ"ש הרמב"ם ז"ל ט"ס וצ"ל הרמב"ן ז"ל וממקומו מוכרע ומאי דשמיע ליה לה' מוהריב"ל ז"ל מדברי הרמב"ם ז"ל ה"נ שמיע ליה להרצב"ש ז"ל בספר יכין ובועז ע"ש והכין יש להוכיח מדברי הרב מוהר"י אבן מיגאס ז"ל בתשו' סי' צ"ו ע"ש ולא שבקי' פשיטותא של כל הני אשלי רברבי משום פקפוקה של ה' מוהרש"ך ז"ל גם הרב מוהרשד"ם ז"ל סי' שי"ו דייק הכי וכדברי ה' מוהריב"ל ז"ל ע"ש ומיירי בשטר צוואה אשר נשאל עליו וכ"כ הרב מוהר"י אדרבי ז"ל סי' פ"ד ע"ש וע"ע לה' תורת חסד סי' רל"א ע"ש ועד אחרן ה' משאת משה ז"ל ח"מ סי' ב' האריך בדברים המצודקים:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה