אור ברסלב

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

פ"א

עי"ן

אות א

פאטור ראובן שלח מיני סחורות לשמ' הדר בפראנקייא למוכרם ולהלבישם בסחורות אחרות אשר יודיענו וכן עשה אלא שנשאר אצלו איזה סך ולראובן נזדמנה לו דרך ללכת אל עיר מושב שמעון ועודנו בלאזריטו בא אצלו שמעון ועד שלא תבעו ראובן מה שחייב לו הודיעו שיש מין סחורה פ' בעד סך כ"וכ אם יש את נפשך לקנות והשיב לו עשה והצליח והלך לו ואח"כ אמר לו כבר נגמר הענין ואחר ימים אמ"ל שלא רצה למכור הכל אלא בבת אחת ואח"כ אמ"ל אם תרצה לקנות מקונה אחר מקצתו מוטב אלא שצריך להוסיף בשומתו ויען ראובן ויאמר כטוב בעיניך עשה וקנה לו כנגד מה שהוא חייב לו והותיר והנה בעת"ה בהגלות נגלות בעיניו מפי מגידי אמת כי באותו השיעור שאמ"ל מתחלה קנאו לעצמו וממנו מכר לו שאל השואל כיון שהוא חייב לו כבר ואמ"ל שילך בשליחותו לקנות לו אותה הסחורה והלך וקנאה לעצמו ממה שהוא חייב לו אי אהנו מעשיו או לא יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

תשובה הנה מרן ז"ל בב"י סי' קפ"ג הביא תשו' להרשב"א ז"ל והיא ל"ו נדפס"ה בח"ג סי' קל"ב בראובן שהיה לו מעות ביד שמעון ואמ"ל שיקנה לו קרקע פ' וקנאו לו ונתן דינר ביד המוכר ואח"כ מכרו שמעון ללוי שלא מדעת ראובן ועכשו אומר לו ראובן שאני רוצה לזכות באותו מקח שקנה שמעון בעבורי אם המקום מקום שקונין קנין גמור בנתינת אותו דינר הדין עם ראובן וכו' עכ"ל ובנדון הרב השליח שבידו מעות המשלח עדיין לא נתן דמי המקח לא משל עצמו ולא משל המשלח אלא דינר א' שנוהגים לקנות בו ופסיק ותני דזכה המשלח דמסתמא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ודע שכל מה שכתב מרן הש"ע שם הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלי וכו' כתב מור"ם ז"ל תשובת הרשב"א ז"ל הלזו ע"ע. למדנו מדבריו דלא שני לן בין נתן לו מעות לקנות לו או כיון שהיה לו מעות אצלו כבר למימרא דדא ודא חדא היא והנה לא נתבאר בדברי הרשב"א ז"ל באותן המעות שהיו לו לראובן ביד שמעון באיזה אופן היו בידו אי בתורת מלוה דאית ליה או בתורת פקדון איתנהו בידיה דא"ל כיון דמלוה להוצאה ניתנה קמו ליה ברשותיה והשתא ראובן לא יהיב ליה מידי לשמעון למקני ליה אות' קרקע כ"הג א"ל דלא קנה משלח ואפי' אמ"ל שמעון קניתיו לך לא קנה כמ"ש רבינו ירוחם ז"ל הביאה מרן הב"י שם אלא דהתם מיירי דלא הוה לשליח ממונו של משלח הא מיהא כל דהו"ל הנך זוזי דראובן לגבי שמעון במלוה ורשו לא קנה המשלח אבל אי הוו הנך זוזי דאית ליה לראובן גבי שמעון פקדון נינהו הו"ל הנך זוזי ברשות מרייהו קיימי וכמאן דיהיב ליה דמי ואיכא למימר דאפילו איתנהו גביה בתורת מלוה כל כמה דמטי זמניה חשיבי להאי מלתא כפקדון בידיה ומצאתי לה' מוהריב"ל ז"ל בח"ג סי' קי"א שנשאל במי שמכר לחבירו מין סחורה להוליכה למ"ה ודמי אותה סחורה ילבשם שם בסחורה פ' ולשולחה ליד המוכר והקונה הנז' לא קיים תנאו אלא שהיה עושה סחורה בפרתו של חבירו עמד השואל ושאל אם זכה המוכר בעל דמי הסחורה במה שהרויח הקונה ההוא והרב ז"ל הביא פלוגתא דרבוותא בקנה במעות המשלח אחר שזקפם ע"ע דיש מן המורים שהורו שזכה לעצמו ושהרמב"ם וסיעתו ס"ל דזכה המשלח וכתב וז"ל איברא דיש לחלק ולומר שאני התם שבאו המעות לידו בתורת שליחות לקנות אותה הסחורה משו"ה לא בעי הדר אבל בההוא עובדא באו לידו בתורת מלוה עכ"ל ולפ"ד ז"ל אי שמיע ליה הך תשובת הרשב"א ז"ל וכתבה מרן ז"ל שצ"ל דמוקי לה שבאו לידו בתורת פיקדון ולא בתורת הלואה והדבר. קשה דהיה לו לפרש ולא לסתום וזו הלכה העלה וז"ל ואחר שכתבתי זה אני מודיע לשואל שדעתי וסברתי דבהלבשה הראשונה לא שנא אם הלבישה במה שהתנה עם ראובן לא שנא שכל הריוח הוא של היתומים ואפילו שזקפם עליו במלוה ובשאר ההלבשו' יש להסתפק וכו' עכ"ל והכנ"הג שם בהג"הט אות י"ג העתיק דברי ה' מוהריב"ל הללו אלא דמ"ש הרב דאפילו שנה בשליחותו הכל למשלח כתב עלה דה' מוהרש"ך ז"ל משם של"הג ז"ל דפליג בהא ע"ש ולשם באות י"א העתיק מ"ש מוהריב"ל לחלק בין היכא דאתו לידיה בתורת שליחות לקנות לו להיכא דאתו לידיה בתורת הלואה ע"ש ולא ידעתי למאי הלכתא קבעה הרב להלכה כאן דמהריב"ל ז"ל בהס'כמה עלה לחייב את הקונה ולזכות בו המשלח ולא כתב כן אלא בדרך שיש לחלק בכך ומה גם דפשטן של דברים המוכיחין מדברי הרשב"א ז"ל דלא שני לן מדסתם לן סתומי אלא דפסיק ותני דזכה ראובן. ואתה דע לך דבנ"ד שהמעות הללו שביד שמעון אינם בתורת מלוה גביה אלא כפקדון דמו וכן מצאתי לה' המבי"ט בח"ג סי' קע"ה ע"ש וכיון דאתו לגביה בתורת פקדון ואמ"ל לקנות לו סחורה פ' חשיב כמי שנתן לו מעות לקנות לו דמי ומרן בש"ע שם פסק כדעת הרמב"ם ז"ל וסיעת מרחמוהי שאפילו זקפן עליו השליח במלוה זכה המשלח ע"ש ועד אחרן דהמשלח הוא מוחזק במה שהותיר בדמי הסחורה שמכר לו על מה שהיה אצלו כמבואר בשאלה מאן ספין מאן רקיע למרמייה ליה מן ידיה וכלל גדול אמרו בד"מ המע"ה ומעתה קם דינא שאם יברר ראובן שאותה הסחורה שאמ"ל לקנותה לו שהשליח הלך וקנאה ומכרה לו ביותר ממה שקנאה לא אהני לרמאה רמאותיה ולא אהנו מעשיו:

וכעת מצאתי להרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' רכ"ט שנשאל בשותפין שחלקו ונשאר אצל א' מהשותפין שארית ממון חבירו ונשא ונתן בהם עם שאר ממונו ותבע השותף האחר חלקו ממה שהרויח בעסקיו שיטול הריוח שיעור מה שיעלה לו בחלק ממנו ופסק הרב ז"ל דהדין עמו והביא דעת דיש מהמורים והרמב"ם דפליג עלייהו ע"ש וק"ו הדברים ודוק ותשכח ומ"ש הרב דזוכה בחלקו בריוח כפי שיעור מעותיו לא ביאר הרב ז"ל אם צריך ליטול שכר טרחו מחלק השותף חבירו ונר' שדעת הרב ז"ל כיון דמתעסק בממונו וממון חבירו אמרינן מגו דטרח אדידיה טרח נמי בדחבריה אע"ג דאין חבירו מתעסק עמו כלל וכדעת הסמ"ג וכמ"ש מור"ם בי"ד סי' קע"ז ס"ג ע"ש וכן מ"ש הרב מוהריב"ל ז"ל דבהלבשה הראשונה כל הריוח הוא ליתומים אי בעית אימא כדאמרן כיון דמעורבין נכסיו עם נכסי היתומים ומתעסק בהן יחד אמטו להכי אין צריך להעלות לו שכר טרחו ואיבעית אימא כל לגבי יתומים כ"הג ליכא לתא דהאי איסורא אמנם על מ"ש מור"ם ז"ל ח"מ סי' רצ"ב דאם תבע הלה את פקדונו והלה מסרב חייב ליתן לו את הריוח קשה שהי"ל לפרש אחר שיטול שכר טרחו ואע"פ שהוא דבר מועט כיון דמעות הן וכ"הג אמרי' גבי אשה שהשביחה בנכסי היתומים ואינה ניזונת מהם דהשבח ליורשים ונוטלת שכר טרחתה ואם הנכסים הם מעות נוטלת דבר מועט בשכר טרחא כמ"ש בטוש"ע א"ה סי' צ"ה אלא דלגבי אחים כשהשבח לאמצע א"צ ליתן להם שכר טרחם משום דאחים מסתמא מחלי אהדדי כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' מ"ש אהך מתני' דהניח בנים גדולים דקמ"ד ע"ש וכ"כ הרמ"ה ז"ל בחי' לשם סי' ד' דר"ט ריש ע"ג ע"ש ומבואר בדבריהם שהגדולים שנתעסקו בחלקם וחלק אחיהם כמו שדקדק הרמ"ה ז"ל שם ברישא דמתני' ע"ש ומבואר שם דבשות' דלאו אחי נינהו חייבים ליתן שכר טרחם ולפי מ"ש מור"ם ז"ל שם בי"ד דהשותף א"צ ליטול שכר טרחו וא"כ למה לי טעמא דאחים מחלי ובשותפין דלאו אחי חייבים ליתן ש"ט ונ"ל דשאני התם דמדנפשייהו שקלי לנכסי דאבוהון וא"כ הו"ל כיורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות הילכך כשאר שותפין דלאו אחי שמין להם ובאחי אמרי' דמחלי אהדדי אבל בשותפין דמדעתם נשתתפו ע"מ שאחד מהם לבדו הוא מתעסק בכ"הג אין צריך ליתן שכר טרחו וליישב דברי מור"ם דסי' רצ"ב כי לא פורש שצריך ליתן לו שכר טרחו איכא למימר דה"ק יטול הריוח בעל הפקדון אחר שיטול הנפקד שכר טרחו ולא הוצרך לבאר זה דלאו להכי איתשיל וסמך על מה שנתבאר בי"ד כי שם ביתו וע"ע במה שעמדתי ע"ד מור"ם ז"ל הללו במערכת אות שי"ן מדיני שותפין ע"ש ומ"ש המרדכי ס"פ הגוזל דאפילו בפקדון כל שלא תבעו אין צריך ליתן לו הריוח ע"ש כבר אוקמיה הסמ"ע בסי' רצ"ב סק"ך בדאמר בפני עדים דלעצמו הוא מרויח ע"ש ובה' כנ"הג שם בהג"הט אות כ"ו ע"ש ודומה לזה קי"ל באחין שהשביחו בנכסי אביהן שאם אמר בפני עדים ראו מה שהניח לנו אבא והרי אנו עושין ואוכלין הרי כל השבח לעצמן אע"פ שנתעסקו גם בנכסי חלק האחין כמ"ש בטוש"ע ריש סי' רפ"ז ע"ש ומ"ש מרן בש"ע סי' קפ"ג בדעת הרמב"ם דאפי' זקפם ע"ע לא זכה השליח ע"ש שאני התם כיון דאמ"ל המשלח לקנות לו במעותיו קרקע או מטלטלי הוי כמאן דתבעיה דמי שנתבאר בסי' רצ"ב שם שהריוח לבעל המעות והחונן לאדם דעת יחוננו מאתו עין רואה ואזן שומעת להבין אמרי בינה בחכמה ובתבונה ובדעת ויראת ה' היא אוצרו עד מקום שהיד מגעת אכי"ר:

אות ב

פאטור ראובן מתושבי עיר ארגי"ל יע"א בא להסתחר פה מתא יע"א ועמדו אנשים סוחרים מתושבי מתא ארגי"ל יע"א ושלחו לראובן פרקמטיאות ומעות בעין והרשוהו למכור הסחורות ודמים אשר שלחו לקנות להם ליטראס די קמביו מסוחרי פה מתא לגבות הליטרא בעיר ליוורנו כמנהג התגרים ועמד ראובן וקנה ליטרא מסוחר אדומי בעד סך ד' אלפים רוזא לערך הק' רוזא בסך רס"ז וחצי ממטבע פה העירה והכתיבם בפנקס אדומי בשם שמעון ולוי ולאחד עבור ג' ימים קנה עוד מישראל סוחר סך ד' אלפים ושלש מאות רוזא בעד סך תקע"ט ממטבע פה מתא והכתי' כנז' ועוד קנה מהאדומי הנז' ב' אלפים וג' מאות לשם שמעון ולשם לוי ב' אלפים וכך וכתבו בפנקס הסוחר הישראל וכשנזדמן לו לגלות אזן סוחרי ארג'יל נראה בדעתו כי הדברים ק' לשא' יזכה בקנייתו בזול והא' ביוקר ודן בדעתו להשוות מהך הקניה בהשואה גמורה וכך כתב להם כן דהוי חזרת הליטרא של האדומי מליוורנו פרוטיסתאדא ועמדו בעלי הליטרא לגבות מהערל שנטל וקבל הממון מיד הקונים ולא נמצא אתו לשלם כל החוב והלואי שיזכו במחצית הדמים והנה שמעון ולוי הוגד הוגד להם כי קניית הליטרא מהאדומי היא בסך רס"ז וחצי כמדובר וכיון שהוסיף בשומתה הו"ל כשליח ששינה משליחותו שנתבטלה שליחותו אי נמי דהו"ל כקנאה לעצמו וזכותו וחזר ומכרה להם יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה וראובן משיב כי בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת שלא להטיל קנאה בין ההקנאות:

זאת אשיב מודעת זאת פרטי דינים שוש בתורת השליחות בעובר על דעת משלחו ומוסיף כגון זבין לי ליתכא וזבן כורא כורא וזבין ליתכא ונתבאר בדברי רבינו בפ"א מה' שלוחין והש"ע סי' קפ"ב ויש עוד נושא אחר נקרא משנה מדעת משלחו דמעשיו בטלים אפילו בדברים שאין דרך הבעלים להקפיד עליהם כגון נתאנה פחות משתות דבבעלים אמרינן מסתמא מחל ואילו בשליח חוזר במקח וכתב מהר"י קולון ז"ל שורש דברים הללו בטוב טעם ודעת ומרן הב"י סי' קפ"ג הביא דבריו בדרך קצרה ובשלחנו סי' קפ"ח ס"ה קא פסיק ותני כל היכא שהשליח משנה מדעת המשלח בטלה השליחות מכל וכל עכ"ל איברא דיש מקום לחלק דלא נאמרו דברים הללו אלא כשהנזק בא מחמת שינוי דעת בעלים אבל אם בא הנזק מחמת דבר אחר לית לן בה ואע"ג דדמי לתחלתו בפשיעה וסופו באונס מ"מ לענין שליחות אית לן למימר דלא בטלה שליחות בכ"הג וכבר עמדו ע"ז רבנן סבוראי הלא זה הדבר מפורש יוצא בכנ"הג סי' קפ"ב בהגה"בי מאות ז"ך ע"ע והרב ש"ך ז"ל סי' קפ"ג סק"ט כתב בפשיטות משם הרב המבי"ט ז"ל דדוקא יוקרא וזולא אבל אונס אחר על המשלח ע"ע ואני מצאתי למוהריק"ש ז"ל בתשו' הנדפסות מקרוב סי' מ"ה שנשאל בראובן ששלח חביות של קאפאראס לשמעון למוכרם ולשלוח לו ראזוס בספינה א' והשליח שינה ושלח לו ליטרא די קמב"יו על ארגז אחד בספינה א' ונטבעה הספינה ומשיב השליח מ"ל ראזוס מ"ל ארגז דאין הנזק מחמת השינוי והשיב הרב לחייב השליח ע"ש אמנם הרב מהר"ח ז"ל פטר השליח בטענתו היא מוצאת בתשו' ה' מוהריט"ץ ז"ל סי' קכ"ט והרב מוהריק"ש חולק עליו וכתב שכ"ד הריב"ש ז"ל ע"ש גם אשו"ר לה' מש"ל ז"ל בריש ה' שלוחין שהביא תשו' מרן הב"י ז"ל שדחה כל ראיות הרב המבי"ט ז"ל ע"ש ועיין לה' דרכי נועם ז"ל סי' ר"א ע"ש ולה' משאת משה ז"ל ח"ב סי' ס"ד וח"ג סי' י"ג ולה' נחפה בכסף ז"ל חח"מ סי' ח"י ולה' דבר משה ח"ב סי' ט"ז ע"ש ולה' תורת חסד סי' ק"ס ולה' אורח לצדיק ח"מ סי' ה' ע"ע ותשו' הכנ"הג ז"ל החדשות בח"א ס"ב ק"ד וקט"ו ע"ש ולה' דברי יוסף ז"ל סי' מ"ה ולה' מים רבים ח"מ סי' ך' ואילך ובתשו' הרב קול אליהו הנדפס מחדש סי' ר"ב מח' ח"מ ע"ש וכנ"הג סימן קפ"ג אות ל"ג בהגה"בי ועלה בדעתי להאריך בפרט זה אלא שנראה לע"ד דבנ"ד לא שמא מתייא דין שליח ששנה בשליחות כלל דהתם השינוי והתמורה בקיום השליחות עצמו כמו שיתבאר מדין הגמ' עצמה וממה שנשאלו עליו הרבני' העליו' למעלה ז"ל אבל בנ"ד שהמשלח סתמא קאמר ליה תקנה לי ליטראת ובשעת הקנייה בתום לבבו קנה לזכות שמעון ולוי וכתב בפנקס האדומי לשמם בסכום שקנה בלי תוספת ומגרעת ולאחר שגמר שליחותו כדהו"ל למעבד להם עבד אם חזר והוסיף בסכום מה יתן ומה יוסיף לענין ביטול השליחות למפרע ולא מבעיא בנ"ד שהשליח נותן אמתלא לדבריו על מה עשה ככה שודאי פטיר ועטי' אלא אפילו את"ל שבמרד עשה הדבר הזה כדי לזכות לעצמו הפרש הסכום אין זה בכלל משנה כיון דבשעת הקניה עשה שליחותו על קו האמת והיושר ולאחר מעשה אמרינן שניא דא בשנותו את טעמו כנלע"ד לענ"ד הקצרה. ובדין נושא ונותן באמונה דאין לו אונאה אם נמצא שהוסיף בטלה אמונתו כמ"ש הרשד"ם ז"ל בתשו' ופשוט הוא כמ"ש הרב כנ"הג סי' רכ"ז ואפי"ה המקח קיים ועיין בתשו' מוהר"ש צרור ז"ל שבתשו' התשב"ץ ח"ד סי' י"א באורך:

אות ג

פאטור דיני ופרטי הפאטוריס עיין כנ"הג ח"מ סי' קפ"ה בהג"הטו אות ד' וה' וכ"ב ומוהר"ם גאלאנטי ז"ל. סי' ע"ז ע"ח ומוהריט"ץ ז"ל סי' מ"ז וסי' שפ"ו בהג"הט אות ל"ד ואות ע' וסי' רצ"א בהג"הט אות ל"ח ואות מ"ח:

אות ד

פאטור הפאטוריס אינם רשאין להשתמש במעות בעלי הסחורה וכ"ש במעות ששלחו להם לקנות סחורות כנ"הג חח"מ סי' רצ"ב בהג"הט אות ב' משם המבי"ט ז"ל ח"ג סי' ק"ע וע"ש בגוף התשובה:

אות ה

פאטור ראובן שלח לשמעון סחורות בתורת פאטוריס למכור ולגבות ולהלביש כדרך הפאטוריס ושיקח שכרו. כמנהג והשיבו שמעון בכתב כי הוא מוחל לו על שכרו ואח"ך חזר בו הדין עמו ואין בזה משום מחוסרי אמנה ועיין בה' מוהרשד"ם ז"ל סי' שפ"ד ועיין כנ"הג סי' קכ"א בהג"הט אות ל':

אות ו

פאטור ראובן פאטור של שמעון ולוי ושלח שמעון לראובן שיעשה לו סיגורטא בעד הסחורה שרוצה לשלוח לו ולוי שלח עם שמעון סחורתו בספינ' א' וראובן הפאטור טעה במקום שיעשה הסיגורטא בשם שמעון שצוה. לו עשה בשם לוי שלא צוה לו לעשות הסיגורטא ונשברה הספינה או נטבעה וכיוצא ונתחייב הסיגורדור לשלם דמי הסחורות ההם עכשו טוען לוי שזה זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ושמעון אומר את"ל שלוי זכאי בדינו ראובן חייב לשלם לי שזו פשיעה וראובן טוען דלא זכה לוי מעולם דע"כ לא אמרינן דזכין לאדם שלא בפניו אלא במתכוין לזכות לו אבל הכא הוא לא נתכוון אלא לקיים מצות המצווה ונתחלף לו אחד עם אחד ועוד לא אמרינן זכין לאדם וכו' אלא כשהיא זכות גמורה אבל הכא שמפסיד שכר הסיגורטא לא מקרי זכות גמורה ועיין בהרב מחנה אפרים ז"ל הלכות זכייה סי' ו' ובה' שלוחין סי' י"א ועיין לה' בית דוד דף מ"ז ומה שהק' על רש"י עיין במהרש"א ז"ל ועיין להכנ"הג ז"ל בסי' קפ"ב בהג"הט אות ע' וע"א:

אות ז

פאטור שאמר למשלחו שמכר סחורתו בהקפה ולקח משכון ואח"ך בא עד א' ואמר שנעשית המכירה בתנאי שיתן לו ערב בטוח והשיב הפאטור כן היה בשעת המכירה אבל בשעת לקיחת הסחורה לא רצה ליתן ערב ונתן משכון אין כאן סתירה שיכול לתרץ מ"ש שלא היה בערבות הוא בשעת לקיחת הסחורה הרב לחם רב ז"ל סי' צ"ד עיין כנסת הגדולה סי' ע"ט בהג"הט אות ל"ח:

אות ח

פאטור הפאטוריס שומרי שכר הם עיין כנ"הג סי' רצ"א וסי' ש"ג בהג"הט אות ו' ועיין להרב גו"ר ז"ל בח"מ כלל א' ועיין להרב כרם שלמה ז"ל בחח"מ סי' פ"א מ"ש בזה באורך:

אות ט

פאטור ראובן יש לו חוב אצל יהודה ושלח לשמ' ולוי לגבות את חובו מיהודה וגבה לוי מקצת ושמעון מקצת ונשבר לוי שמעון פטור משם ה' מהרש"ך ז"ל כנ"הג סי' ע"ז בהג"הט אות א' ולא דמי לשנים שלוו דהתם נשתעבדו למלוה כאחד כמ"ש בסי' ע"ז ועיין מ"ש כנ"הג סי' ע"ז בהג"הט אות א' משם הרב מוהרש"ך ז"ל:

אות י

פאטור ראובן דר בעיר א' והיה פאטור של שמעון שהיה בעיר אחרת ונתפשרו שכל הסחור' שיקנה ראובן וישלחה לשמעון יקח כ"וך למאה בשביל טרחו ונשבעו להתנהג בנאמנות גמורה וכראות ראובן ששמעון היה מוכר הסחורות בפחות משוויים היה כותב לשמעון ערכי הסחורות הערך האמתי אם הודה אח"כ שהיה מעלה לו הערכים או שנודע ע"פי עדים אע"פ שנותן אמתלא לדבריו שהיה עושה כן בשביל שלא ימכור שמעון בפחות משוויין הכל תלוי בראות עיני הב"ד אי אינש מעליא הוא נאמן ואם לאו נעשה חשוד על הגזל עיין כנ"הג סי' צ"ב בהג"הט אות ב' וע"ע עליו בסי' פ' בהג"הט אות ה':

אות יא

פאטור ראובן פאטור שמעון ושלח לו בלי חסרון ונזק כלל ואח"כ כתב לו שחסר כלי השק אינו נאמן לומר טעיתי מוהרי"ט ז"ל חח"מ סי' פ"ו כנ"הג סי' ע"ט בהג"הט אות יו"ד:

אות יב

פאטור ראובן שלח לשמעון פאטור שלו סחורה וצוה עליו שלא למוכרה והניחה בפונדק ולאחז"ר בא ראובן לעיר שמעון ומכר סחורתו הוא בעצמו אין לו לשלם לפאטור כלל כנ"הג סי' של"ה בהגב"י אות י"ב ונ"ל דמ"מ שמין לו שכר טרחו במה שנתעסק לקבלה ולשומרה בפונדק כפי שומת הבקיאין ואינו עליה אלא שומר חנם אע"פ שהפאטוריס שומרי שכר הן כמש"ל:

אות יג

פאטור ראובן שאמר לשמעון שיקנה סחורות ללוי והוציא שמעון כתב מיהודה שהוא שלח לו שיקנה סחורות ללוי ושיתן לו ה' למאה בעד פאטוריאה ושתק ראובן חייב ליתן לו מה שהראה לו דבכ"הג אמרי' שתיקה כהודאה דמיא מהרש"ך ז"ל ח"א סי' פ"א וע"ע שם שמעיר בפרט דאמרי' לפעמים דלאו כהודאה דמיא:

אות יד

פאטור ראובן פאטור שמעון והלך מעירו והניח לוי לקבל הסחורו' העתידים לבא לא מקרי שומר שמסר לשומר דאכתי לא אתו לידיה בתור' שמירה דליהוי עלייהו שומר כנ"הג סי' רצ"א בהג"הט אות קמ"ח בשם מהראד"ב ז"ל סימן ופ"א:

אות טו

פאטור אמר הפאטור לראובן שיקבל הסחורות וישלחם ביד שמעון וראובן שלחם ביד יהודה הוי שומר שמסר לשומר וחייב כנ"הג שם בשם הראד"ב ז"ל וצריך לראות עיקר התשובה יען נסתפקתי אם החיוב על הפאטו' או על ראובן שקבל הסחורות עד לכתי לתונס לחטו"ל:

אות טז

פאטור הפאטוריאס שבויניצייא שקודם הגעת הסחורות לידם מניחים אותם בלא זאריטו ומניחים שומרים עליהם שכל השולחי' לידם על דעת כן הם שולחים ואם פשעו השומרים פטור הפאטור מלשלם ולאו דוקא פשעו השומרים אלא אפילו אם גנבו הם בעצמם פטור מלשלם ואפילו אם ימצא הדבר ולא יהיה לשומרים לשלם לא יפרעו הפאטוריס כנ"הג סי' רצ"א בהגהב"י אות מ"ג ומ"ד ומ"ה:

אות יז

פאטור ראובן היושב באיזמיר פאטור של שמעון היושב בתונס שלח לו סחורה וצוה עליו למוכרה במדודים ואם לא מצא שימכור במדודים שיקנה לו סחורה משם וראובן הפאטור לא כן עשה אלא קנה לו סחורה מעיר אחרת והפסיד בה שמעון וטוען על הפאטור כיון ששינה מדעת משלחו בטלה שליחותו וקמה לו הסחורה ברשותו והפחת הוא לבדו שלם ישלם כמ"ש ה' מוהריק"ו ז"ל ופסקו מרן ז"ל בש"ע סוף סי' קפ"ג והפאטור טוען כיון שלא אמר בלשון שלילה שלא תקנה אלא משם הוי ליה כמורה מקום הדין עמו הרב כנ"הג ז"ל בתשו' שבס' בעי חיי סימן קט"ו שדבר זה מוסכם מכל התגרים בני ברית ושאינם בני ברית ע"ש:

אות יח

פאטור ראובן שלח סחורות לשמעון הדר בערי פראנקיאה והיה נותן לו שנים למאה שכך התנו מתחלה וכתבו שטר ע"ז וכשהוזלה הסחור' בפחות שליש משוויה שלח לראובן לאמר לו שאיני מתפייס אלא בג' למאה וראובן שלח לו הסחורה בסתם ולא הודיעו מאומה ועכשו טוען ראובן כי נכון לבו בטוח על התנאי הראשון ושמעון טוען כי אדעתא דידי טרחתי ולע"ד יש לדמות דין זה למ"ש בש"ע בסי' אר"ך וכיון שראובן שלח לו הסחורות אמרי' מסתמא סבר וקביל אלא שמור"ם ז"ל כתב שם דאם יש קציצה מתחלה דמסתמא ע"ד קציצה א' משך וכתב הסמ"ע ז"ל רבותא קמ"ל אפילו אם חזר בו המוכר בנתים אפי"ה אלימא מלתא דקציצה ע"ש אלא שמדברי הריטב"א ז"ל שהובא במקובצת למציעא במ"ד לדף ע"ז נראה דלא ס"ל הכי ע"ש והנה בעת"ה נראה בעלזל ספר הבהיר יוסיף אומץ בחתימת סי' ק"ה למופת דורנו ה' מוהרח"א זיע"א ואראה אותו אות הוא בצבא הנה זה עומד על פתגם רזא דנא ע"ש:

אות יט

פאטור ראובן שלח לשמעון הדר בעיר אזמיר סחורות שימכרם בעירו כפעם בפעם ולפי שראובן הוצרך לילך לאיזמיר וירא ראובן כי עדיין לא נמכרו קצת סחורות באוצר שמעון עמד ונטלם ממנו ולמקצת ירחין מכרם כרצונו ושמעון תבע שכר הפאטורה מאחר שכבר טרח בה להביאה מהספינה ולהכניסה ברשותו וראובן מסרב דאינה נקראת אלא ע"ש הגומרה ועיקר שכר הפאטורה על המכירה עיין להגאון האחרון מוהרימ"ט ז"ל בחח"מ סי' ק"י ובה' כנ"הג ז"ל סי' קפ"ד בהג"הט אות ד' ותשו' הרב שציין שם היא ל"ו נדפס"ה בס' בעי חיי. סי' ק"ד וכעת השמש יצא על הארץ ספר יוסיף אומץ עמד על זה ע"ע ובכל זה וכיוצא בו המנהג עיקר והכל כמנהג המדינה:

אות כ

פוגם שטרו קי"ל המוציא שט"ח על חבירו ואמ"ל הלוה פרעתיך כ"וך והמלוה אומר לא פרעת לי כ"א כ"וך דאם אין נאמנות בשטר נעשה פוגם שטרו במה שהודה שקבל ואינו גובה אלא בשבועת המשנה כמ"ש בטוש"ע סי' פ"ד ע"ש ואילו דלוה לא טעין אשתבע לי ואמרי' בגמרא דאמרינן ללוה זיל שלים ואי אמר ישבע לי אזי משביעין אותו וכמ"ש בטוש"ע סי' פ"ב שנא דא בפוגם שטרו דאע"ג דלא טעין לוה אנן אמרינן למלוה אשתבע כמ"ש בסי' פ"ב ופ"ד ע"ש ובסי' פ"ב נתבאר אם המלוה ת"ח אין משביעין אותו ולא מגבינן ליה דאם תפס זכה ע"ש ולא נתב' דין גבי הפוג' שטרו בת"ח היכי לידיינו דייני דאיכא למימר כיון דמדינא דמתני' רמו עליה שבועה בפוגם לא פלוג רבנן בין ת"ח לשאר אינש דעלמא או"ד כיון דאחמור רבנן על ת"ח שלא יגבה ממון שע"י שבועה א"כ מ"ל שבועה שע"י טענת הלוה לשלא ע"י טענת הלוה:

שו"ר להרב לח"מ ז"ל בפי"ד מהלכות מלוה דין ב' שעמד ותלאה בסלע המחלוקת שהרב ז"ל דקדק בדברי רבינו כפולים וסותרים ואם הדברים כפשטן כמ"ש בדין ב' טען הלוה ואמר ישבע לי וכו' שלא פרעתי לו אלא כ"וך דמשמע אפי' בפוגם שטרו בעינן שיאמר הלוה ישבע לי וזה אינו דבגמ' דשבועות דמ"א אמרינן בהדיא מה בין זה לפוגם שטרו א"ל התם אע"ג דלא טעין איהו טענינן ליה אנן וכו' והפך דברי עצמו שכתב בדין ואומרים לו כשיתבע השבע ואח"כ תטול וכו' שר"ל הב"ד אע"פ שלא טען הלוה וזה פשוט ה' מש"ל ז"ל ע"ע ולתרץ זה כתב הלח"מ ז"ל דמה שחזר וכתב דין פוגם לסמכיה לדין אם היה המלוה ת"ח ללמד דעת דבדין פוגם נמי אם היה ת"ח אין נזקקין לשבועתו וכתב ז"ל שאין נראה כן מדברי הטור שבסי' פ"ב הביא דין הת"ח בכופר בכל ובסי' פ"ד גבי דין פוגם לא ביאר דין הת"ח ע"ע ולפ"ד גם הרב בע"הת שבשער א"ך ח"א הביא דין ת"ח גבי פרעתיך כולו ובח"ד דאייתי לדין פוגם לא כתב דין ת"ח ע"ע ולע"ד דמרן אינו סובר כן כדעת רבינו ז"ל חדא דלא שביק הרמב"ם ז"ל ופוסק כהטור ז"ל ואם שדעתו שגם בע"הת ז"ל סובר כן וכדכתיבנא הא מיהא הו"ל לכתוב סברת הרמב"ם ז"ל בשם י"א אלא ודאי דס"ל דלא פליגי שו"ר למהר"ש צרור ז"ל בחוט המשולש ח"ב סי' ה' דף מ"ז ע"ג שדקדק בדברי רבינו כמו שדייק הרל"ם ז"ל ותירץ מה שתירץ הרל"ם ז"ל ג"כ ושוינהו בפלוגתא ע"ש שהאריך ואיכא למידק א"כ כי קאמר בגמרא התם מה בין זה לפוגם שטרו אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו ת"ח דבפוגם משביעינן ליה משא"כ בשאר חוב ולענין דינא אם תמצא לומר דהרמב"ם ז"ל חלוק בדבר כיון דבע"הת והרא"ש והטור ז"ל ס"ל דבפוגם. לא מסקי' להשבע להת"ח הכי נקטינן וכ"ש אם נאמר שזו היא דעת הרמב"ם ז"ל לפ"ד מרן בש"ע:

ואכתי נשאר לנו לברר לפי מ"ש מור"ם ז"ל בי"ד סי' רמ"ב ושל"ד דהאידנא לית לן דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא ע"ש מאי דעתיה ז"ל בהאי דינא ועמ"ש מרן בש"ע בח"מ ריש סי' ט"ו להקדים דין ת"ח ולהפך בזכותו כתב הסמ"ע דאין דין ת"ח בזמנינו זה עכ"ל ועיין מ"ש הרב ש"ך ז"ל שם ובסו' סי' א' ועיין מ"ש מור"ם בסוף סי' רס"ב דכל ת"ח בחזקת שאינו משנה בדבורו וכו' כתב הסמ"ע ז"ל סקמ"ו צ"ע אם דין ת"ח נוהג בזמן הזה ע"ש מה שהאריך והב"ח סי' ט"ו שם כתב בפשיטות דדין זה נוהג בת"ח בז"הז ע"ש וכ"ד הרב מאמר קדישין ז"ל בסי' א' וט"ו ורס"ב והביא משם הרב שבות יעקב ז"ל שסובר כן וכמ"ש הש"ך ז"ל בסי' א' משם מוהרימ"ט ז"ל ע"ע וכעת ראיתי למופת דורינו ה' מוהרח"א ז"ל בברכי יוסף ח"מ סימן ט"ו ס"ג שהאריך בזה כמדתו לכל רוח מבינתו ע"ע:

אות כא

פוגם קי"ל פוגם שטרו אינו גובה אלא בשבועה ואע"ג דלא טעין לוה אשתבע לי אנן טענינן ליה משא"כ בטוען שלא פרע כלום אי טעין לוה אישתבע לי. משבעינן ליה ואי לא טעין אנן לא טעני' ליה אלא אמרי' ליה זיל שלים כמ"ש בטוש"ע סי' פ"ד ופ"ב ע"ש וכתב מרן הב"י ז"ל מחו' ב' משם בע"הת ז"ל דגרסינן בירושלמי שאם פגמו בנו לא ישבע שתקנה שהתקינו בו התקינו בבנו לא התקינו עכ"ל דברי בע"הת שם סי' ו' על מה שהתקינו הגאונים שבועה חמורה כעין של תורה על הלוה שטוען שאין לו מה לפרוע דהיכא דמת הלוה והמלוה טוען על היורשים שהניח להם אביהם ממון והם אומרים שלא הניח להם כלום אם נשבעים שבועה חמורה שהיתה מוטלת על אביהם אילו טען כן ע"ז כתב שיש מן המורים אומרים דק"ו הוא דאם אביהם שלא נפטר על ידי שבועה מעיקר החוב אלא שטוען דהשתא מיהא לית ליה מגרמיה כלום ולכי הוו ליה נכסי חייב לשלומי אפי"ה משבעינן ליה שבועה חמורה מתקנת הגאונים דלכי משתבעי יורשים דלית להון מאבוהין כלל דלא שבק ולא מידי פטירי ועטורי ופקע חובייהו לגמרי. אינו דין שנחמיר עליהם בשבועה חמורה וע"ז השיב הבע"הת ז"ל דהאי סברא ליתא וכיון דשבועה זו תקנה דבתראי היא לא תקנוה אלא על הלוה עצמו ולמאי דתקון רבנן תקון למאי דלא תקון לא תקון וכדגרסי' בירוש' גבי פוגם שטרו שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו בבנו לא התקינו וכו' עכ"ל וצ"לד אם הכונה שבני המלוה אמרי שלא פרע לאבינו אלא כ"וך והלוה אומר כי פרעו כולו או"ד הלוה טוען שפרע להם הכל והיורשים אומרים שלא פרע להם אלא מקצת ועלה קאמר דבבנו לא התקינו ולע"ד אין זה מתקבל דכיון דירשו השטר כמות שהוא וטוען לוה שפרע להם והם מודים במקצת אמאי לא דיינינן להו כדין כל פוגם שטרו דאינהו גופייהו הוו בעלי השטר והודו במקצת אבל אם לא גבו כלל אלא שהלוה טוען שפרע לאביהם הכל והם אומרים ששמעו מאביהם שלא גבה אלא כ"וך דבכ"הג אביהם חייב שבועה מן התורה והיורשים פטורים דבבנו לא התקינו ואחז"ר ראיתי להש"ך ז"ל סק"א שקרא ערער ע"ז דבטען הלוה פשעתי ליורשים והם מודים במקצת כיון דטעמא דרמו שבועה רבנן על המלוה משום דגוביינא לא דייק מ"ל הוא מ"ל בנו והביא לשון הירושלמי שהוא בפרק הכותב משנה ז' דמיירי בפגמו אביו ומת וכן הוא בגמרין בפרק כל הנשבעין דף מ"ח ע"ב הפוגם את שטרו ומת יורשיו נשבעין ונוטלין ע"ש והוא מכוון ללשון הירושלמי תני יורש שפגם אביו שטר חובו הבן גובה שלא בשבועה בזה יפה כח הבן מכח האב שהבן גובה שלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה ע"ש ויפה דן ויפה הורה כי ש"ך ישמרו דעת ותורה וכו':

אות כב

פוגם קי"ל דפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה ואע"ג דלוה לא טעין אנן טענינן ליה וה"מ בשעבר זמנו אבל בתוך זמנו כיון דקי"ל כמ"ד חזקה לא פרע אינש גו זמניה גובה שלא בשבועה אלא דאי טעין לוה אשתבע לי כיון דאיתרע להאי חזקה דהא חזינן דפרעיה אמטו להכי משביעי' ליה כמ"ש בטוש"ע סי' פ"ד ס"ב ע"ש וה"המ ז"ל כתב ע"ד רבינו ז"ל וז"ל אבל אני חוכך בדין פוגם שטרו דהא איבטלה לה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו שהרי פרע והלה מודה במקצת וצ"ע עכ"ל ומ"ש הרל"ם ז"ל שכ"כ בשם רבינו וכו' ט"ס וצ"ל רבינו האיי ז"ל והק' הרב לסברא זו אמאי לא קא' בגמרא איכא בין פוגם לשאינו פוגם כשטען שפרע בתוך זמנו מקצת שאינו גובה אלא בשבועה וכשאינו פוגם גובה בלא שבועה דלא איבטלה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ע"ש וכן הק' הט"ז ז"ל ע"ע וקושיא זו לדעת מרן ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דבסי' ע"ח כתב על סברת הרי"ף והר"י בן מיגאס ז"ל דסברי מרנן שגם מהלוה גובה בלא שבועה שגם הרמב"ם ז"ל סובר כן והכי נקטינן ע"ש וע"כ אפילו בטוען הלוה בריא ואין חילוק בין יתומים שטענתם שמא ללוה גופיה שטוען בריא ושלא כדעת הרא"ש ז"ל דמחלק בכך ע"ש בטור ובסמ"ע סקי"ג ע"ש ואילו גבי פוגם שטרו פסק מרן ז"ל דאם טען שפרעו תוך זמנו ומודה מקצת דגובה בלא שבועה היינו שאין ב"ד משביעין אותו בלא טענת הלוה אבל אם טען הלוה ישבע לי משביעין אותו א"כ אמאי לא קאמר איכא בין פוגם לשאינו פוגם בתוך זמנו וטען הלוה אשתבע לי דבפוגם שומעין לו ובשאינו פוגם אין שומעין לו כמדובר ובעיקר קושית הרל"ם זו היא שקשה ג"כ לדעת המ"מ ז"ל שהצ"ע לדעת רבינו ונטתה דעתו ז"ל לומר דאינו גובה אלא בשבועה וכדעת רבינו האיי ז"ל שהביא הטור נלע"ד דהמ"מ לא ק"ל כלל דאמר לך דא"א לומר דאיכא בינייהו דפרע גו זמניה דאיכא חזקה דלא פרע וכו' דמרא דהך שמעתא ר"פ ור"פ ס"ל כמ"ד עביד אינש דפרע גו זמניה כדאיתא התם בר"פ השותפין ע"ש כיוצא בדבר אתה מוצא ברפי"ב מה' מלוה עמ"ש רבינו דאין נפרעין בלא שבועה מיתומים קטנים אפילו היה כתוב בו כל תנאי שבעולם כתב הראב"ד ז"ל דהכי מוכח מגמרא דערכין דלא מוקי לה בשטר שיש בו נאמנות וכתב ע"ז המ"מ ז"ל אינה ראייה משום דלא שכיחא דמ"הט נמי לא אוקמוה כשמתנה ומת וכו' והק' הרל"ם ז"ל ואכתי לוקמה במת תוך זמנו דליכא למימר לא שכיחא ע"ש ולפי המשוער לא ק"מ דהתם אמלתיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע קיימינן ואינהו ס"ל כמ"ד עביד אינש דפרע גו זמניה כדאי' התם וכבר הארכתי במ"א בס"ד:

אות כג

פוגם שטרו. קי"ל דבפוגם שטרו אינו גובה אלא בשבועה ודוקא בפוגם לאחר זמן המוגבל לפירעון החוב אבל בתוך זמנו לא ולא אמרינן כיון דפרעיה גו זמניה פקעא לה הך חזקה דלא עביד אינש דפרע גו זמניה אלא אכתי קי"ל הך חזקה כמ"ש בטוש"ע ריש סי' פ"ד ועיין מרן בש"ע ס"ב אא"כ טען הלוה ישבע לי והסמ"ע ז"ל תמה עליו דמנ"ל למרן דין זה להזקיקו שבועה כי טעין לוה ישבע לי והש"ך ז"ל כתב ע"ד מרן ז"ל ולא נהירא ועוד הק' עליו דא"ה אין נפרעין מיתומים קטנים דילמא הוה טעין אבוהון ישבע לי דכל מה דהוה מצי אבוהון למטען אנן טענינן להו ליתמי עכ"ל ויש לחלק בין האב שטוען בריא להיתומים שהב"ד טוענין עליהם מספק ועיין בסמ"ע סי' ע"ח סק"ב ושם במור"ם ס"ב הביא פלוגתא ועיין בסמ"ע וש"ך ז"ל שם מ"מ לדינא נראה פשוט דביתומים לא טענינן להו בשמא להזקיקו למלוה להשבע וכן העלה הרב קרית מלך רב ח"ב סי' ע"ב דף מ"ט וכן ראוי להורות כיון שדברי מרן ז"ל חלוקים עליו ב"ד של כהנים הסמ"ע והש"ך ז"ל:

אות כד

פוגם שטרו. קי"ל דהמוציא שט"ח על חבירו ואמ"ל הלוה כ"וך פרעתיך והמלוה אומר לא פרעתני אלא כ"וך הו"ל פוגם שטרו ואינו גובה אלא בשבועה אע"ג דלוה לא טעין אישתבע לי ב"ד אומרים לו אשתבע וטול ולא זו בלבד אלא אע"ג שהפירעון שמודה בו המלוה היה ע"י עדים או שכתב לו המלוה שובר אעפ"כ אינו גובה השאר אלא בשבועה ולא אמרינן אם איתא דפרעיה טפי הו"ל למפרעיה קמי סהדי או לכתוב שובר כמשפט הראשון דא דאמרינן ההיא זמנא אתרמויי אתרמו ליה סהדי לכתוב שובר והשתא לא אתרמו ליה סהדי והדרינן לכללין דפרענא דייק וגביינא לא דייק כמ"ש בפרק הכותב דף פ"ז ובטוש"ע סי' פ"ד ע"ש ואע"פ שמדברי הרא"ש ז"ל בסי' טו"ב שם יורה דדוקא כשפוגם בע"פ ואין הפירעון בשטר וכו' עכ"ל היינו שכתוב בעצמות השט"ח אבל כל שנכתב חוץ מהשט"ח הוא הנק' שובר ודאי דחשיב פוגם שטרו מהך טעמא דאיתרמי ליה וכן מוכח בסוף דבריו מהראייה שהביא דע"כ לא מבעיא ליה אלא בעדים דאיכא למימר איתרמי ליה וכו' עכ"ל ומה"ט נמי לא שנא עדים לא שנא שובר אע"ג דיש לחלק בשלמא גבי עדים מצינן למימר דהכי איתרמו ליה ולא טרח ולא מידי אבל בכתי' השובר דטריחא ליה מלתא הו"א דלא ניחא ליה למפרעיה ולמסמך אהימנותיה דמלוה האמנם ראיתי להרב בע"הת שער א"ך ח"א סי' ג' אחר שהביא סוגיית הגמרא שכתב וז"ל ומסתברא דה"ה אם פרע מקצתו ע"י שובר שנפרע בשבועה על השאר דאמרינן אתרמי ופרע אידך בלא שובר והראייה בזה מדאמרי' בפרק גט פשוט האי מאן דנקט שטרא בר מאה זוזי לא לישווייה בר חמשים חמשים עבוד רבנן מלתא דניחא ליה למלוה וכיחא ליה ללוה דניחא ליה ללוה כי היכי דלפגום שטריה עכ"ל דבמאי דניחא ליה למלוה הוא דכשיכתוב לו שובר על החמשים נמצא הלוה דואג פן יאבד ממנו השובר וממילא יזרז עצמו לגדל פרע כל החוב וניחא ג"כ ללוה דכשיכתוב לו שובר נפגם שטרו אלמא דע"י כתי' השובר ג"כ חשיב פוגם שטרו והא דלא מייתי ראייה מאידך דמייתי התם בגמרא דמאן דנקיט תרי בר חמשים חמשים לא לשויינהו בחד דלא ניחא ליה למלוה דלפגום שטריה וכו' דאם איתא דע"י שובר לא חשיב פוגם שטרו אמאי לא משוינן להו בחד בר מאה וכי יפרע ליה חמשים יכתוב שובר ולא חשיב פוגם שטרו דמימר אמר מלוה דילמא בשעתא דפרע לי לא אתרמי לי שעתא למכתב שובר ונמצא פוגם שטרו הלכך לא עבדינן ליה חד בר מאה שלא מדעתיה אבל אה"נ אי כתב ליה שובר לא חשיב פוגם שטרו אבל מהך דחד בר מאה לא לישווייה תרי בר חמשים דהמלוה לא יקבל מהלוה עד שיכתוב לו שובר א"כ במאי ניחא ליה ללוה דליפגום שטרו דמלוה אלא ש"מ דע"י שובר חשיב נמי פוגם שטרו וכן מצאתי להרמ"ה ז"ל בחידושיו לשם סי' ק"י וסי' קי"ב שכתב וז"ל ניחא ליה למלוה כי היכי דלא לפגום שטריה דאי יהיב ליה חמשים וכו' ואי הוי חד שטרא כי יהיב ליה מקצת מחייב לקבולי מניה בע"כ ולמכתב ליה תברא אההוא מקצת ואשתכח דקא מפגים שטריה בע"כ וכו' עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו שהוא סובר כדעת בע"הת והטור:

וראיתי לאבי התעודה מוהרימ"ט ז"ל בח"המ סי' קפ"ג שנסתפק בדין השובר אי פוגם השטר וצדד בפי' השמועה דקאמר אתרמויי אתרמי ר"ל דאתרמי שהיו עדים מצויים שם שלא בהזמנה משא"כ בשובר דדייק עד שיקח שובר וכו' עכ"ל ולפ"ד רש"י ז"ל חולק על הבע"הת ז"ל ודעמיה שכתב וז"ל או"ד לאו משום דדייק אלא אתרמויי אתרמי דהוו עדים התם בההוא זמנא עכ"ל מדקאמר אתרמי דהוו עדים התם משמ' להדיא דשלא בהזמנת הלוה אלא במקרה בעלמא ובמקו' לשם הביא תרי לישני דרש"י ז"ל וז"ל אתרמויי אתרמי ליה האי דפרע ברישא בעדים לאו משום דאיהו הוה דייק לפרוע בעדים אלא אתרמויי אתרמי דבאנפי סהדי פרע ופלג נמי אידך פלגא שלא בעדים ואינו נפרע אלא בשבועה לישנא אחרינא אתרמויי אתרמי ופרע שלא בעדים עכ"ל נראה שהחילוק בין תרי לישני הוא בפי' אתרמויי אתרמי אי קאי אפירעון קמא דפרעי בסהדי או אפירעון שני דפרעיה בלא סהדי ונ"מ דלפי לישנא אחרינא אע"ג דכשפרע לו פ"א הזמין הלוה עדים או עד שכתב לו שובר המלוה אכתי איכא למיחש דילמא בפעם ב' אתרמי דלא פרעיה בעדים ולא לקח שובר ואינו נפרע אלא בשבועה אבל לל"ק דאתרמויי אתרמי קאי אפירעון קמא דאתרמי ליה דפרע באנפי סהדי ולא הזמין אותם הלוה ואם כתב הלוה שובר מהמלוה אמרי' דדייק שלא לפרוע אלא בשובר ונפרע שלא בשבו' נמצאת אומר דלפירש"י ז"ל שלפנינו מוכח דס"ל שלא כדעת בע"הת ז"ל כמו שצדד ה' מוהרימ"ט ז"ל שו"ר להרב כנ"הג ז"ל שם אות א' שכתב וז"ל יפה כתב מוהרש"ף ז"ל וכו' שרש"י והרא"ש ז"ל בתשובה דביני שיטי חולקין ע"ז וכו' עכ"ל שמהראיה שהביא הרא"ש ז"ל מוכח דל"ש עדים ל"ש שובר וכבר כתי' מאי דנלע"ד הקצרה:

עוד צדד הרב מוהרימ"ט ז"ל ואפשר נמי אתרמויי אתרמי ליה עדים בנקל לפיכך הזמינם לכך אבל בזמנא תניינא לא מצאם מזומנים ולא איכפת ליה למטרח למכנפינהו וה"ט נמי שייך בשובר דאתרמי ליה קולמוס וכו' עכ"ל ומהתימה על הרב ז"ל שלא השגיח בפירש"י כלל:

גם אשו"ר להרב נתיבות משפט כרג'ע נראה לי בדף רצ"ז ע"ג שהוכיח מדברי רש"י ז"ל שכתב דהוו עדים התם דהיינו שנמצאו שם בלא הזמנת הלוה א"כ בשובר דליכא למימר הכי חזר הדין וכו' עש"ב וכדעת מוהרש"ף ז"ל שהביא הכנ"הג משם ה' מורה צדק כמדובר ולענין דינא הרי נתברר שדעת הרמ"ה ובע"הת והטור ומרן ז"ל בש"ע והר' מוהרימ"ט ז"ל שאף ע"י שובר חשיב כפוגם שטרו ואינו גובה מהלוה אלא בשבועה:

אות כה

פוגם שטרו. אע"ג דקי"ל הפוגם שטרו אע"ג דכתב לו שובר אינו גובה אלא בשבו' הא מיהא כשכתוב הפירעון ביני שיטי דהשט"ח לא חשיב כפוגם שטרו כמו שנתבאר בטוש"ע סי' פ"ד משם תשובת הרא"ש ז"ל שכתב בכלל ס"ה סי' ה' וכלל ס"ח בסי' טו"ב שנהגו לכתוב הפירעון ביני שיטי וע"ז כתב ועוד אני אומר דאפילו בשטר שאין בו נאמנות אם הפירעון כתוב ביני שיטי אין זה נקרא פ"ש עכ"ל ואיכא למידק מהא דאפליגו ר"י ור"י בפ' ג"פ דף ק"ע במי שפרע מקצת דר"י סבר יחליף ור"י סבר יכתוב לו שובר ואמ"ל ר"י נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים ולמה לי כולי האי טצדקי יכתוב הפרעון ביני שיטי דבנקל ימצא מי שיכתוב כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' שם ובשלמא למ"ד יכתוב לו שובר לק"מ דאיהו סבר דעבדינן מלתא דניחא למלוה כדי דהלוה צריך לשומרו מן העכברים וע"ז יכוף עצמו למהר פרעון השאר דמ"הט נמי ס"ל דלא יחליף דאם יחליף אינו מזדרז לפרוע השטר כי לבו בטוח וה"נ אם יכתוב ביני שיטי אע"ג דאיהו נפגם הא מיהא אינו מזדרז כ"כ לפרוע השאר וכדאמרינן התם גבי מאן דנקט חד שטרא דלא לשוייה בתרי בר חמשים חמשים ע"ש בפירשב"ם ז"ל אלא למ"ד יחליף בין ע"י עדים בין ע"י ב"ד אמאי לא תסגי ליה בכתי' הפירעון ביני שיטי שוב ראיתי להרמ"ה ז"ל בחי' לשם סי' י"ד דק"ל בין לר"י ובין לר"י דיכתוב ביני שיטי שטרא דאי מחיק ליה מיפסל ליה שטרא דאמרינן דילמא תנאה הוה ביה וכו' ותי' לא תק"ל לר"י דה"ט דיחליף כי היכי דלא לפגום שטריה ולר"י נמי כדי לכוף לפורעו עכ"ל מפורש יוצא שדעת הרמ"ה ז"ל דבכתי' פרעון נמי ביני שיטי חשיב כפוגם שטרו שלא כדעת הרא"ש ז"ל גם ראיתי לה' מש"ל ז"ל ריש פי"ד מהלכות מלוה שהביא תשו' הרא"ש ז"ל הלזו וכתב עלה ומדברי בע"הת ז"ל שער כ"א ח"ד נראה שחולק ע"ז וס"ל דאפילו יש ללוה שובר בפירעון קרינן ליה פוגם ומהראיה שהביא שם נר' דאין לחלק בין פירעון שביני שיטי לשובר שביד הלוה ע"ש עכ"ל דממה שהוכיח בע"הת ז"ל דע"י שובר נמי חשיב פוגם שטרו מדקאמר מר דניחא ליה ללוה דליפגום שטריה דמלוה ואם איתא שע"י שובר לא חשיב פו"שט הא מכי כתב ליה שובר לא חשיב פו"שט ה"ה והוא הטעם בכתי' ביני שיטי דאם אינו פוגם שטרו ע"י פירעון ביני שיטי אכתי מי ניחא ליה ללוה ולא שוינן להו בתרי שטרי בר חמשים ולפ"ד יש לתמוה על הטור ומרן בש"ע דפסקו כס' בע"הת ז"ל דאף ע"י שובר חשיב פו"שט וסמוך ונראה פסקו לדברי הרא"ש ז"ל ולפי דברי המש"ל ז"ל פלג"ן בהדייהו וכן בקודש חזיתיה להרב נתיבות משפט ז"ל שכתב שהבע"הת ז"ל חולק על דעת הרא"ש ז"ל ותמה על הטור ע"ש גם ממ"ש שם הרמ"ה ז"ל סי' קי"ב גבי מאן דנקיט תרי שטרי ואמר לשוינהו חד בר מאה דלא שמעינן ליה משום דניחא ליה ללוה דליפגום שטריה דאם איתא דע"י שובר לא חשיב פוגם שטרו אמאי לא שמעינן ליה כיון דמצי למכתב ליה תברא אלא ש"מ דע"י שובר חשיב נמי פוגם שטרו ע"ש ה"ה נמי בכתי' ביני שיטי אם איתא דלא חשיב פו'שט אמאי לא עבדינן בחד בר מאה ויכתוב הפירעון ביני שיטי דתו לא מפגם אלא ש"מ דשובר וביני שיטי כחדא שריין ומהתימא על הטור והרא"ש (ומרן) כמדובר וחזי הוית לה' מוהרימ"ט ז"ל שם שכתב ואין להוכיח ממאי דאמרינן בפרק ג"פ גבי שני שטרי בר חמשים ואמר שוינהו ניהלי בר מאה לא עבדינן עבוד רבנן מלתא דניחא ליה למלוה כי היכי דלא לפגום שטריה וא"א דכתי' לא מקרי פוגם שטרו והרי בידו שלא יפגום אלא יתן כתיבה הא לאו מלתא היא דירא שמא יעכב מלפרוע לו גם לא ימצא הכנה לכתוב כמו דאייתי ליה וכו' עכ"ל ולפ"ד ז"ל גם הראיה שהביא בע"הת משטרא דבר מאה לא לשווייה בתרי בר ן' משום דניחא ליה ללוה דלפגום שטריה אינה ראיה נהי דאי כתי' ליה שובר לא מקרי פו"שט הא מיהא מימר אמר לוה מי יימר דההיא שעתא אתרמויי אתרמי ליה הכנה לכתוב שובר וכ"ש אי פרענא ליה ב"הש וכמ"ש הר' מוהרימ"ט ז"ל ומדברי בע"הת ז"ל נראה דמעיקרא מסתברא ליה הכי דל"ש בין עדים בין שובר דבתרוייהו איכא למימר דילמא לא דייק ואתרמויי אתרמו ליה עדים או שובר והדר מייתי תו ראייה והטור ס"ל כוותיה לענין דינא דשובר ועדים כי הדדי נינהו מסברא ולא סמך על הראיה דאיכא למשדי בה נרגא ולענין ביני שיטי דנקל הוא כמ"ש הרא"ש ז"ל ואפילו ב"הש אינו מתעכב כ"כ כמו כתיבת שובר לכן פסק כסברת הרא"ש המעוז ז"ל הלא אב ואחריו נמשך מרן ז"ל בש"ע וחידושי הרמ"ה ז"ל לא נראו בזמן מרן ז"ל דקרי בחיל שם בסי' י"ד דגם ביני שיטי חשיב פו"שט:

אות כו

פוגם שטרו. קי"ל דהפוגם שטרו אינו גובה אלא בשבועה ואם כתו' הפירעון ביני שיטי השט"ח לא מקרי פו"שט כמו שנתבאר בטוש"ע סי' פ"ד ס"ג ע"ש וכתב הרב"ח ז"ל דלפי מנהגנו עתה שאנו כותבין הפירעון לאחורי השטר ה"נ דלא חשיב פוגם שטרו גם הרב מוהריק"ש ז"ל בהגהותיו לשם כ' בפשיטות דה"ה לכתו' מאחורי השטר עכ"ל גם הש"ך שם סק"ד כתב בפשי' ואין חילוק בין נכתב הפירעון ב"ש או אחורי השטר או בקצתו אחר חיתום השטר אע"ג דמצי גייז ליה וכו' עכ"ל והכנ"הג שם כתב לדברי הרב"ח ז"ל הניתנים למעלה להלכה פסוקה בלי שום חולק ע"ש. אמנם בסי' ק"ח אות צ' בהגב"י הביא משם תשו' ה' המבי"ט ז"ל ח"ב סי' קמ"ט דס"ל דכתי' מאחוריו חשי' פוגם שטרו כמו שובר ואינו גובה אלא בשבועה ושהב"ח ז"ל חולק בזה ע"ש. ותשו' ה' המבי"ט ז"ל כעת אינם מצויים אצלי לחזות בנועם שיח סוד דבריו דכל עיקר טעמו של הרא"ש ז"ל הוא משום דבנקל ימצא מי שכותב לו א"כ מ"ל ביני שיטי מ"ל מאחורי השטר אלא שהרא"ש ז"ל דבר כמו שנהגו בימים ההם וכמ"ש הב"ח ז"ל גם הרב משפט צדק ז"ל הנדפס מחדש פסיק ותני תנא דבכתי' מאחורי השטר לא מקרי פוגם שטרו ע"ש וזו הלכה העלה ה' דבר משה בח"כ סי' צ"ה וכן בקדש חזיתי לה' פרי האדמה שנזדמן לידי לפי שעה שכתב בפי"ד מה' מלוה כן ע"ש ובפרק השואל דק"ג ע"א אמרי' איבעי ליה למכתביה אגביה א"נ למכתב עלה תברא וכו' ועיין במקו' לשם ובסוף פ"ק דמציעא אהא דתנן ואם יש עמו סמפון יעשה מה שבסמפון פירש"י ז"ל דהיינו שובר וכ' התוס' שם בד"ה סמפון שיש עליו עדים וכו' דכשהוא ביד הלוה קרי ליה שובר וכשהוא ביד המלוה קרי ליה סמפון ע"ש ומייתי עלה בגמרא גופא וכו' סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות כשר ופי' רש"י ז"ל דכשהוא כתוב בשט"ח אחר החתימה וכו' וכת' שם במקו' ואפי' כתוב בכתב יד לוה בלא שום עדים ע"ש ומצאתי בתשו' הר"י בן מיגאס ז"ל בתשו' סי' קמ"ז שכ' וז"ל סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות קיים ודנים בו בין שכתוב בשטר או מאחוריו ל"ש היה בכתב יד המלוה ל"ש בכתב אחר וכו' ע"ש שהאריך קושטא קאי דלאו לענין פו"שט קאי מתניתין ותלמודא אלא לענין קיום הסמפון הא מיהא ש"מ דרגילין היו לכתוב הפרעון מאחורי השטר וקאמר הרב ז"ל ל"ש כתב מלוה או אחר וכדאמר התם איבעי ליה למכתביה אגביה אלמא דרגילים היו לכתוב אחורי השטר לפי"ז הרא"ש ז"ל שכ' שנהגו לכתוב ביני שיטי הוא מנהג מחודש ועכשו שנהגו לכתוב מאחורי השטר הוא שחזרו למנהג הקדום ולא הו"ל למרן ז"ל להעתיק ביני שינוי:

גם על ה' המבי"ט ז"ל יש לעורר עד שאראה אותו בספרו היקר. וראיתי למרן הש"ע ז"ל סי' ז"ן שכתב שמותר להשהות שטר של מנה אע"פ שאינו חייב לו אלא חמשים והוא שיכתוב שובר על גבו ממה שגבה או שיכתוב שובר בפ"ע וימסירנו ללוה עכ"ל אלמא דמנהג היה לכתוב ע"ג השטר מאחוריו. ומכאן נראה שהבחירה ביד המלוה רצה לכתוב מאחוריו אע"ג דהשתא לא הוי פוגם שטרו אין הלוה יכול לכופו לכתוב לו שובר כי היכי דלפגום שטריה רצה לכתוב לו אע"ג דהשתא הא מפגים לשטריה הא מיהא אית ליה צד הנאה במה שיכוף עצמו הלוה לפרוע הכל גם הסמ"ע ז"ל סי' פ"ב סקט"ז כמ"ש מור"ם דהו"ל לכתוב שובר כתב הוא ז"ל פי' הן לכתוב לו שובר ממש או להחליף השטר או לכתוב הפירעון ע"ג השטר עכ"ל מדדייק למכתב או לאחורי השטר אחר חלוקה דיחליף נראה דתרוייהו כי הדדי נינהו דאין השטר נקרא פגום מדלא נקט סדרא דמתני' רי"א יחליף רי"א יכתוב לו שובר ואח"כ יכתוב מנהג שכותב ע"ג השטר אלא ש"מ דבשובר דפוגם שטרו נקט ברישא והדר תני יחליף דלא מפגים שטרא ודכוותה בכותב ע"ג שטר אע"ג דהתם לאו בהכי מיירי הא מיהא הרב ז"ל דייק טפי בלישניה גם הש"ך ז"ל סי' ד"ן סק"ו כתב בפשיטות דאם אפשר לכתוב הפירעון ע"ג השטר או ביני שיטי יכתוב ואין המלוה יכול לעכב עכ"ל כיון שהנתבע אמ' להביא ראיה על הפירעון הנשאר ע"ש. הא למדת דכיילינהו בחדא הכתי' ע"ג השטר וביני דלא פליג הרב א"א אלא בשובר:

דחיישי' דילמא מרכס ע"ש. שוב מצאתי להסמ"ע ז"ל ריש סי' ג"ן שכתב וז"ל ואף שיכתוב לו המלוה שובר מ"מ מקרי פגום אם לא שכתוב פירעון ע"ג השטר גופו עכ"ל. דעת שפתיו כמו שדייקנו מדבריו ר"סי פ"ב ת"ל עלה בקב"ץ קם דינא דל"ש בין כתב הפרעון בשטר בין שכתב מאחורי השטר לא מקרי פוגם. שטרו שהב"ד אומרים לו. השבע וטול אלא הרי הוא נסאר שט"ח דאמרינן ליה ללוה זיל שלים ואי טעין לוה אשתבע לי שומעין לו. ואינו גובה אלא בשבועה וכ"כ הסמ"ע ז"ל שם סק"ט ע"ש:

ולענין אם מת הלוה והניח. יתומים קטנים אם טוענין הב"ד מאי דמצי אבוהון למטען ונ"מ אם מת אח"כ מלוה דקי"ל דאין אדם מש"ל לע"ד דבפוגם שטרו נמי אמרינן אין אדם מש"ל וכבר הארכתי לעיל במערכת אות א' סי'. בדין אין אדם מוריש ש"ל בס"ד:

אות כז

פוגם שטרו. הא דקי"ל אם כתוב הפירעון ביני שיטי או מאחורי השטר דאינו נקרא פוגם שטרו אינו אלא שבכל פעם שפורע לו כותב לו הפירעון אבל אם אינו כותב בכל פעם רק שיקבל ממנו פרוטרוט וכשיעלה לחשבון כ"וך אזי כותב כללות סך הפירעון בכ"הג פו"שט מקרי ה' משפט צדק בח"ג סי' ל"ו ודברי טעם הם:

אות כח

פוגם כת"י קי"ל דפוגם שטרו אינו גובה אלא בשבועה ואם הפירעון כתוב ביני שיטי גובה שלא בשבועה כמ"ש בטוש"ע סי' פ"ד ס"ג ע"ש ואם החוב בכת"י דלדעת מרן ז"ל דנאמן הלוה לומר פרעתי כמ"ש בסי' ס"ט אי פרע מקצת וכתב הפירעון ביני שיטי מי אמרי' אם איתא דפרע ליה טפי הו"ל למכתב הך פרעונא נמי ביני שיטי או"ד כיון דבכת"י דינא הוא דנאמן לומר פרעתי מסתמיך ואזיל אעיקרא דדינא דכת"י דעת:

ה' מוהר"א ישראל ז"ל דנאמן הלוה ומופת דורנו ה' מוהרח"א ז"ל בס' חיים. שאל ח"א סי' ע"ב אות ב' מסתפק בדבר ל ע"ע:

אות כט

פוגם שטרו. דקי"ל דהפוגם שטרו אינו גובה אלא בשבועה ואפילו איהו לא טעין ב"ד אומרים לו השבע וטול ואם מת המלוה עד שלא נשבע כתב מרן ז"ל בש"ע סוף סי' פ"ד דאין יורשיו גובין כלום ע"ש ודבריו מתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ד והביאה מרן ז"ל בב"י ע"ע ואילו בסי' ק"ח סי"ד פסק מרן בש"ע וז"ל זה שאמרנו בדין זה אין אדם מוריש שבועה לבניו אין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא הרי הפוגם את שטרו ומת אע"פ שאינו גובה אלא בשבועת הרי בניו נשבעים שלא פקדנו אבא וכו' וגובין שאר השטר וכו' עכ"ל וכבר עמדו בזה רבני אשכנז הרב הלבוש והסמ"ע והש"ך ז"ל ויתר להקת הנביאים נו"ן ע"כ אמרתי אלקטה נא באמרי"ם לדעת מאי נ"מ לענין דינא בין תי' הרבנים הללו אלהים יעזור לי אכי"ר: הרב. הלבוש ז"ל בסי' פ"ד תירץ דהיכא דמת לוה בתוך הזמן כיון שאינו מחוייב שבועה אלא עד דטעין לוה אשתבע לי וכיון דקילא היא לא אחמור על היורשים שלא לגבותו מהלוה הילכך גובין מהלוה אבל אם מת אחר. זמן דמחייב. שבועה מדינא דמתני' דהפוגם שטרו אינו גובה אלא בשבועה אע"ג דלא טעין איהו דחמירא כולי האי אם מת הלוה אין יורשיו גובים דאין אדם מש"ל וע"ע לה' ז"ל מ"ש בסי' ק"ח ס"ד ואני עני לא יכולתי להלום דבר זה דבגמרא אמרי' דרב ושמואל ס"ל דאין אדם מש"ל ובבא לגבות יתומים מיתומים דקתני במתני' דדוקא במת מלוה ברישא ור"א פלוג עליה ומוקי למתני' בכל ענין ולא אמרינן אין אדם מש"ל ומסיק דבעו למעקרא להא דר"וש הילכך הבו דלא לוסיף עלה כגון פוגם דעבדינן ביה כר"א ואדם מש"ל ולא כר"וש דאמ' בכ"הג נמי אין אמש"ל והיאך נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש דהפו"שט לאחר זמנו דעבדינן כר"וש דבעו למעקרה ויותר מאלה יש להתפלא. בדבריו ז"ל וכבר האריך הסמ"ע סי' ק"ח סק"ל ויתבאר לקמן בס"ד. איך שיהיה דעת עליון הרב ז"ל דבפוגם שטרו ועבר הזמן ומת המלוה אין יורשיו גובין אותו ממון כיון דרמיא עליה דאבוהון שבועה שלא בטענה:

והרב סמ"ע ז"ל שם סי' פ"ד סקט"ו הביא משם רבינו ירוחם ז"ל נכ"ו. ח"ג לחלק בעיקר דינא בין עמד בדין ונתחייב שבועה בין לא עמד בדין דכשעמד בדין אמרי' אין אדם מש"ל ע"ש ולא הבינותי דבריו כיון דפוגם שטרו ומן הלקוחות וע"א מעיד שהוא פרוע והבא ליפרע שלא בפני הלוה שבועה רמיא עלייהו אע"ג דלא טענו אשתבע לן ומאי אולמיה דעמד בדין ללא עמד. ועו"ק לי דהתם בפרק כל הנשבעין מייתי לה דעמד בדין וכו' ואמר עלה אם איתא דלר"וש איתא ואי ליתא ליתא אלא דר' אמי הוא דסבר למימר הכי ורב נחמן אהדר ליה אי איתא לדרב ושמואל אפי' לא עמד בדין ואי ליתא לדר"וש אפילו עמד בדין ואין ספר רבי' אאך ירוחם ז"ל כעת אצלי:

אות ל

פוגם שטרו. הא דקי"ל דפוגם שטרו צריך שבועה ואפילו מדקדק המלוה בחשבונו לצרף אפילו פחות משוה פרוטה כמ"ש בטוש"ע סי' פ"ד והיינו אפילו בעדים דליכא למימר אערומי קמערים דקושטא קאמר ולאמת מת דבריו האחרים דבעי למימר בשקר כדאיתא בגמרא דשבועות ומרן דנקט האי דינא קאי נמי אמ"ש אפילו בעדים וכן מצאתי בתשו' להכנ"הג הנדפסות מחדש סי' קי"ג בח' ח"המ ע"ש בטו"ט ודעת:

אות לא

פועל קי"ל דפועל ידו כיד בע"הב ואם הגביה מציאה זכה בה הב"הב ואע"ג דהוה ליה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואע"ג דתפיסה ע"י שליח לא מהנייא במקום שחב לאחרים ולדעת התוס' בפ"ק דמציעא די"א אע"ג דשוייה שליח ועמ"ש לקמן במערכת אות ק' סי' ט' אבל פועל עדיף דהו"ל כידו של בע"הב ע"ש במציעא ולשם דף י"ב אהא דתנן מציאת עבדיו העברים וכו' ובטוש"ע סי' ע"ד ע"ש ומעתה יש לנו לברר הא דגרסי' בפרק חזקת דף ג"ן אמר רב נחמן וכו' הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד דלתות קנה מ"ט קמא לבני בעלמא הוא דאפיך מריהטא דסוגיא משמע דלבני נמי מנכסי גר נינהו מדקאמר קמא לבני. בעלמא הוא דאפיך דלית בהו שום זכייה אלא דהוא מסדר סדר המערכה דלבני ועוד דאי הוו לבני דבונה במאי פקע זכותיה מנייהו דלקנינהו מעמיד הדלתות ואשכחנא דהאי מלתא באשלי רברבי תלייא דרב"א ז"ל במקו' לשם אייתי בידיה סברת ריב"ם ז"ל דהני לבני דבונה נינהו אלא דכבר נפקו ליה מרשותו ונעשו בכלל נכסי הגר ע"ש שהאריך. אמנם בחי' הרמ"ה ז"ל שם סי' רכ"ה מצאתי לו שכתב דדוקא בלבני הגר כיון שלא נתכוון לזכות בלבנים אלא דאגבהנהו לצורך בניינא ואיהו לא העמיד הדלתות מ"ה לבני נמי לא קנה בהגבהתן אבל אם הלבנים משל הבונה לא גרע מיורד לתוך שדה של חבירו ובנאו שלא ברשות שאם אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו הילכך לא קנה קמא ובתרא נמי לא קנה דלכשיטול עציו ואבניו ממילא הדלתות נעקרים וע"ע |במה שהאריך: והטור ז"ל סי' רע"ה הביא הרבה דעות בזה שדעת רבינו ישעיה ז"ל שהעצים והאבנים בין אם הם שלו או של גר וקנאם כבר בהגבהה חייב השני ליתנם לו וכיון שהא' לא קנה קרקע הו"ל כיורד לתוך חרבת חבירו שלא ברשות ובנאה שלא ברשות ע"כ ואנכי לא ידעתי דמאריה דדינא דבונה פלטרין רב נחמן ואיהו דאמר בפ' השואל דק"א היורד לתוך חרבתו של חבירו ובנאה אם אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו ע"ש וא"כ שפיר קאמר הרמ"ה ז"ל דב' לא קנה דדלתות כמאן דמעקרי דמיין כיון שיוכל הא' ליטול עציו ואבניו ואע"ג דהרשב"א ז"ל ס"ל דכל שקדם בעל החרבה ואמר לבונה אני אתן לך הדמים של בנין דתו לא מצי למימר עצי ואבני אני נוטל כמ"ש במקו' לשם והמ"מ ז"ל בפ"י מה' גזילה דין ח' והנמק"י ומרן הב"י לשם ונימא דדעת רבינו ישעיה ז"ל כן ומ"ש חייב ליתנם לו אדמים קאי ור"ל בקדם ואמר כן עדין הדבר קשה דלא כתב הרשב"א ז"ל הכי אלא גבי חרבתו של חבירו דכבר שלו היא מ"מ כיון שזה ירד לבנות שלא ברשות סבר לה מר דאם קדם ואמר דמים אני נותן לך שומעין לו אבל בבונה בנכסי הגר דהפקרא נינהו אלא דלא גמר לנטירותיה ובא זה והעמיד דלתות לאו כל כמיניה לומר אני אתן לך את הדמים ואפי' קדם ואמר אין שומעין לו ונלע"ד ליישב דס"ל לרבינו ישעיה ז"ל דכיון דמצי מפייס לבונה ליטול הדמים וקמו ליה כנתלים לדידיה וא"נ לא מפייס בהא שעתא מועטת עד דאתי בונה ותבע עציו ואבניו וקם בדינא ודייני תקנו ליה רבנן זכיה בגוייהו דליהוי העמדת הדלתות גמר נטירות' וזכה בקרקע זהו מה שנלע"ד ליישב ולא ראיתי לא' מהמחברים שנתעורר בזה:

עוד כתב הטור ז"ל שדעת הרא"ש ז"ל דלא משכחת לה דינא דגמרא אלא דבונה מלבנים על ידי פועלים אבל בבונה מלבנים ע"י כיון דקנה אותם בהגבהה וכ"ש בלבנים דידיה הואיל ומצי למימר עצי ואבני אני נוטל ב' לא קנה ע"ש והיינו כדעת הרמ"ה. בחדא וכדעת רבינו ישעיה בחדא ואני תמיה כיון דס"ל להרא"ש ז"ל דבבונה ע"י עצמו קנה הלבנים בהגבהה א"כ אי בונה ע"י פועלים נמי אמאי לא קני דהא אשכחן לרב נחמן גופיה דאמר פועל ידו כיד בע"הב ועדיף משלוחו כדאמרינן בפ"ק. דמציעא דף ט' ר"ן ור"ח דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו ואותבוה מדתניא פועל בזמן שאמ"ל בע"הב עשה מלאכה עמי היום מציאתו לבע"הב ומשני שאני פועל דידו כיד רבו אלמא אע"ג דשליח לא מהני פועל זוכה לבע"הב דידו כידו וכי היכי דבמציאה אע"פ שמצאה דרך פעולתו קנאה בע"הב ה"נ פועלים בהגבהתם ע"י פעולתם יזכה בע"הב ואנכי הרואה דהרא"ש ז"ל קא יהיב טעמא למלתיה דע"י פועלים לא קנו שהם לא כוונו לקנות עכ"ל דמאי קאמר אי ר"ל שלא כוונו לזכות לעצמן כגון דא' צריכא רבא דמשמע דאם כוונו לקנות לעצמם זכו בהם ור"נ לטעמיה דאמר התם דאע"ג דאמ"ל חבירו תנה לי. ולא. אמר תחלה אני זכיתי בה לעצמי אפי"ה קנה לעצמו וס"ל תחילה דקתני סיפא לגלויי רישא כדאיתא התם מיהו הדרא קושיא דמודה רב נחמן בפועל דקנה ואי ר"ל שאם לא כוונו לקנות לבע"הב צריך שיכוין לזכות לבע"הב וכל כמה דלא איכוון להקנותו לא קני בע"הב הן אמת דמדברי רש"י ז"ל שם אהא דקתני סיפא ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום פירש"י. ז"ל דא"כ המגביה מציאה לחבירו ל"ק כיון דיהבה ליה. קנייה בהגבהה ממ"נ או קנייה קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו הא יהבה ניהליה במתנה ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין להקנות הו"ל הפקר עד דמטא לידא דהאי וכו' עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו אי קנייה קמא דלא נתכוון להקנות לחבירו וכו' אלמא דמסתמא לא זכה לו אלא שיש בדברי רש"י ז"ל מהדיוק דמעיקרא כתב דקניה קמא במה שלא נתכוון להקנות לחבירו משמע דחבירו לא קנה עד שיתכוין להקנות לו. אבל לדידיה מסתמא קני ליה והדר קאמר ואי לא קניה קמא משום דלא היה מתכוין לקנות משו"ה הויא לה הפקרא וכו' ע"ש אלמא בסתמא לא קנה המגביה לעצמו אלא עד דפריש ואי לא פריש אכתי הויא הפקרא ותו דרש"י ז"ל גבי הא דאתמר עלה דלר"ן תחילה דסיפא לגלויי רישא וכו' לא פירש"י ז"ל דקנייה קמא ובמתנה יהבה ניהליה אלא דגלי אדעתיה דמהפקרא לדידיה אגבהה ע"ע ולדעת הטור בסי' רס"ט שהמגביה יאמר בפירוש אני מגביה לפ' א"כ לרב נחמן דאמר ל"ק ס"ל אפילו בדאמר מצי הדר ביה כל כמה שלא מסרה לחבירו וכו' זו לא נמצאת:

לשום פוסק ולא ידעתי מי הכריחו להסמ"ע ז"ל ליחס סברא זו למרן ז"ל והש"ך ז"ל חלוק בזה מס' שאר פוסקים ובסוף הס' הביא קו' התיו"ט ז"ל ועיין למורנו ה' זרע יצחק ז"ל ולפי"ז יראה דהרא"ש ז"ל הכי ס"ל דפועלים לא כוונו להקנות שלא אמרו בפירוש כן ועוד יש לעורר בדברי רש"י ז"ל במ"ש ואי ל"ק קמא כיון דלא מתכוין לקנות הוי הפקר וכו' כיון שכבר הגביהה ונטלה בידו קנה דאמרי' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וחצירו גופא משום יד אתרבאי וכיון דחצר קונה לו שלא מדעתו ה"ה ידו וביבמות דנ"ב אמרינן דבעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו לא קנה משו' שלא נתכוון משמע להדייא דלזכות בעי כונה ומעתה קשה על רבינו ישעיה והרא"ש ז"ל דסברי דבהגבהה לחוד קני ולא משכחת לה דינא דבונה פלטרין אלא ע"י פועלים כמ"ש הרא"ש ז"ל והו"ל לו' בפשיטות אפילו בנה על ידי עצמו שלא נתכוון לזכות הא ודאי לאו מילתא דודאי דאדעתא לזכות הוא דבנה ועוד שאני עודר בנכסי הגר דלא נקיט מדעם בידיה דנימא ידו קונה לו אפי' שלא מדעתו כדין חצר אבל הכא הלבנים מטו לידיה וידו קונה לו שלא מדעתו כדאמרן אלא דדעת הרמ"ה ז"ל נהי דשלא מדעתו קנאה לו ידו הכא דלא איכוון לקנות אלא ע"י בנין לא זכתה לו ידו במה שלא נתכוון הוא לזכות וזה ברור לע"ד. אחר כ"ז מצאתי לתוס' שם בפ' חזקת דף נ"ד בד"ה אדעתא וכו' שכתבו בפשיטות דבעינן עד שיתכוין לזכות ע"ש דבהנך עובדי דפשח בדיקלא דאי אדעתא דחיותא ל"ק דיקלא וכן מאן דזכי זכייה אדעתא דציבי לא קנה ארעא וטעמא דל"ק משום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דפשח מחד גיסא ובזכייה הוא דשקיל לרברבי ושביק לזוטרי מוכיח שלא נתכוון לזכות בדיקלא וארעא דמעשיו מוכיחים על כוונתו אבל בסתמא דליכא הוכחה להפך אמרינן דקנה. וכתב עוד דבפ' הפרה אמרינן דבהחזיק בשטרו' של גר וכו' והענין דהתם ל סבא מר"ן המחזיק בשטרותיו של גר וכו' ופירש"י ז"ל שטרות של גר ששעבד לו ישראל אחר קרקעותיו מהו לקנות את השטר עכ"ל ויראה דודאי מכי מיית גר פקע ליה לשעבודא דגר מקרקע ובחזקת מרא קיימא וכדאמרינן התם משכונו של ישראל ביד גר ובא אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו ויהיב טעמא דמכי מיית גר פקע ליה לשעבודא וקם ליה ברשותא דמאריה אלא דהכי קא מבעיא ליה מאן דמחזיק בשטרא מסתמא אין דעתו לזכות בנייר דלאו כל כמיניה להחזיק בו מהפקר אלא שדעתו לקנות על ידו קרקע המשועבד והא לא החזיק ר"ל ואיגלאי דטעה בדין דאין לו זכייה בקרקע כמדובר אבל לאו למימרא דאי החזיק קנה אלא דר"ל דמדינא אין לו להחזיק הילכך שטרא נמי לא קנה דלא יהיב:

דעתיה מעיקרא אלא על הקרקע ולראייה על הקרקע אבל לא נתכוון לקנות את הנייר מצד עצמו ואי קדם אחר והחזיק בה לצור ע"פ צלוחיתו קנה ב' וראיתי לרב"א במקו' לשם שהקשה על פירש"י ז"ל מדקאמר הא לא החזיק דכי. אחזוק נמי לא קנה דפקע שעבודיה וכדוקיין ופי' דבשטר מכר מיירי ושטרא נמי לא קנה וכל מי שהחזיק בקרקע מוציא השטר מידו ע"ע. ונראה דרש"י ז"ל לא פירש הכי משום דהעיקר חסר מן הספר דכך הול"ל ובא אחר והחזיק בקרקע כדאמר התם גבי משכונו של ישראל ביד גר ובא אחר והחזיק בו וכו' אבל האי לישנא דהא לא החזיק ר"ל מן הדין לא זכה להחזיק ורש"י ז"ל שפירש דאתא אחר והחזיק בשטר כן צריך לפרש דארעא למרא הדרא ומאי נפק"ל בשטר הילכך צריך לומר אם בא אחר ותפס ולפי' הרא"ם ז"ל נמי צ"ל דטעה. בדעתו וסבור כשם שהקרקע נקנה בשטר ה"נ המחזיק בשטר אדהכי והכי קדם אחר והחזיק בה ועיין במוהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה ויש"ש סי' ח"י:

ורבינו ז"ל בפ"א מה' זכייה דין ט' מפ"ל כדעת הרא"ם והרשב"א ז"ל דבשטר קרקע של גר כדי לקנות הקרקע ה"ז לא קנה אלא השטר בלבד דוק' לצעפ"ץ עכ"ל והיינו כדכתי' דהמחזיק בשטר טועה בדעתו כסבור שע"י השטר זוכה בקרקע ולא עלתה בידו אלא לזכות בשטר כדתי' ועיין להלח"ם ז"ל דהק' דהבעיא לא אפשיטא אלא על מאי דמתמה עלויה דמאי מספק"ל למימר דאדעתא דשטרא החזיק וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך אהדר ליה משום דלצור משו"ה קא מבע"ל וכל מ"ש הרל"ם ז"ל בשיטת רש"י ורבינו ז"ל כבר בעניו' כתבנו מאי. דנלע"ד. אמנם מה שהק' על רש"י ז"ל דמהיכא פשיטא ליה יראה בדוחק דמשמע ליה דכל כהאי. לישנא אמור רבנן בכפילא למימר דקושטא הכי הוא דכוותה בפ' הספינה דע"ו לצור והכי הלכתא:

וראיתי להש"ך ז"ל סי' רס"ג. סק"ג שכתב דרבינו ז"ל קשיתיה דמאי קא מבע"ל אם זכה בשטר דודאי זכה דאמרי' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא ודאי דר"י סבא לא ס"ל הא דריב"ח דממילא זכה בשטר משום חצירו ותלמודא דפריך אמלתיה דרבא גבי משכונו של גר ביד ישראל וכו' מדריב"ח ולא פריך הכא משום דרבא אשכחן ליה דסבר כריב"ח כדאיתא בפ' השואל ע"ע ואחהמ"ר לשון רבינו אינו סובל דמשום חצירו זכה בשטר ועוד דהתם רבה ובהשואל רבא ורמו מלתיה דרבא אהדדי ע"ש ועיקר קו' הרש"ך ז"ל היינו מאי דק"ל להתוס' ז"ל בפ' חזקת דידו. משום חצירו אתרבאי וחצרו קונה לו שלא מדעתו ותירצו דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם היא בחצירו ואם היה יודע היה. רוצה לקנות אבל אם יודע ולא מתכוין לקנות קנה עכ"ל לפ"ד ז"ל ביודע גרע טפי דבעינן עד שיתכוין לקנות ובפ"ק דמציעא דף י"א אהא דתנן התם ראה אותם רצין אחר המציאה וכו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וכו' ועוד דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלמא אע"ג דלא אמר קני וכו' עכ"ל ולפ"ד דחזקת דריב"ח מיירי בדלא ידע אבל בידע בעינן שיכוין לקנות מאי ראייה מייתו ואם נאמר שהכונה דא"צ אמירה אלא במתכוין לחוד סגי ונאמן לו' אני נתכוונתי לזכות ניחא ולפי מאי דאוקימנא התם דריב"ח מיירי דוקא בחצר המשתמרת א"כ מתני' דמיירי בשדה לא קנה עד שיתכוין לקנות א"כ מה הוכיחו התוס' מדריב"ח דמיירי בחצר המשתמ' אלא עכ"ל דהתוס' דמקשה דלא סא"ד לחלק בין חצר המשתמרת לשדה אמאי לא הוק"ל אמלתיה דריב"ח דאמר חצירו של אדם קונה לו של"ם ממתני' דאמר זכתה לי שדי דמשמע עד שיתכוין לזכות אלא עכ"ל דפשיטא ליה דאמר זכתה לי לאו דוקא ומ"ש אח"ך בד"ה אמר וכו' דק"ל אמאי מותיב אמלתא דרבא דאמר משכונו של גר ביד ישראל וכו' מדריב"ח ליפרוך ליה ממתני' ותי' משום דמתני' הוי משום דנתכוון לזכות דאמר זכתה לי לכך פריך מדריב"ח עכ"ל לאו למימרא דקושטא הוא דמתני' דוקא בנתכוון לזכות דא"ה אדמותיב ליה מדריב"ח לסייעיה ממתני' ולותביה לריב"ח אלא ר"ל דלא סגי ליה לאותביה ממתניתין דאיכא למימר באומר זכתה לי ומדריב"ח נשמע דלאו דוקא אם היה מאריך טרחא לכך פריך מדריב"ח וע"כ מתני' לאו דוקא וכן מצאתי למוהרש"א ז"ל אלא דלענ"ד נראה דלא כתבו התוס' אבל אם יודע ולא נתכוון לקנות לא קנה אלא היכא דהוי כמי שנתכוון שלא לזכות כיון דדעתיה אארעא דומיא דפשח בדיקלא מחד גיסא וזכי זכייה דשבק לזוטרי ושקל לרברבי שמעשיו מוכיחין שכוון שלא לזכות:

והנה בעת"ה חזי הוית לאבי התעודה הרב הגדול מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ק"ן דמייתי לנדונו שהמקדש נטל תפוח וכסבור שקנהו והרי הוא שלו ויכול לקדש בה אשה ונמצא שאינה שלו דלא קנה וכההיא דיבמות בעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו דלא קנה לפי שלא נתכוון לזכות בכך ומיהו י"ל דידו עדיף מעודר דאשכחן חצירו של אדם קונה לו של"ם וכו' ואמרי' בפ"ק דמציעא דחצר משום יד אתרבאי וכו' וכיון דחצירו קונה לו שלא מדעתו וכו' כ"ש ידו והכי משמע בס"פ הנזקין דס"א גבי לקח ונתן ביד ה"ז גזל גמור וכתבו התוס' וכו' עכ"ל ואני טרם אחל"ה לדבר ארדה נא ואראה גופן של דברים אהא דתנן התם עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום תני עלה אם לקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור פירש"י ז"ל אם לקט ונתן. ע"ג קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא עכ"ל משמע מפי' דמלקט בידו א' לאחת ואח"כ נותנם ע"ג קרקע בכ"הג הוא דחשיב גזל גמור וכן מטין דברי רבינו ז"ל בפ"ו מה' גזילה דין י"ג שכתב וז"ל ואם העני מקבץ בידו בראש הזית ומשליך לארץ ה"ז. גזל גמור שהרי הגיעו ליד הזוכה בהם עכ"ל משמע דלא חשיב גזל גמור אלא דמטו לידיה דרך קבוץ ולא דרך לקיטה והתוס' ז"ל כתבו נראה דאצטריך לאשמועינן דתולשן בידו ומפילן אעפ"י שלא וכו' ולא אחז בהם אלא כדי להפילן עכ"ל משטחיות דבריהם נראה דחלוקים בעיסתן אסברת רש"י ורבינו ז"ל דלרש"י ורבינו מתני' דקתני מפני דרכי שלום דוקא מיירי בתולשן ביד ומשליכן לארץ ומתניתא במלקט ע"י על יד ולדעת התוס' ס"ל דמתני' דקתני מפני דר"ש כשלא באו לידו כלל אלא שמכה באילן והזתים נופלים ומצאתי בירושלמי שם דתני עלה הדא דאת אמ' בארעא אבל בלוקח ביד זכתה לו ידו ופירש הרב שדה יהושע ז"ל דמתני' דקתני מפני דר"ש דוקא מיירי במנקף ואינם ואינם נוגעים בידו כלל כגון שע"י מקלות או ד"א אבל. הלוקח ומפיל לארץ אע"פי שלא נתעכבו בידו ולא נתכוון לקנות דאי לא פשיטא כדכתב הר"ן ז"ל עכ"ל ובחי' הרשב"א ז"ל לשם כתב לאו נטל ונתן ביד במתכוין לזכות קאמר ואעפ"כ יש בו משום גזל גמור והכי איתא בגמרא דבני מערבא וכו' עכ"ל מהא שמעינן דדעת הרשב"א אע"פי שלא נתכוון לקנות אשמועינן תנא דקנה העני והוי גזל גמור בלא מתכוין דאי במתכוין מאי למימרא והשתא לפום מאי דכתבית יהבית אנא נפשאי דדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דהא דקתני מתני' ואמר זכתה לי שדי וכו' דלאו דוקא דאמר וכו' דלא אתא לאפוקי אלא אמירה אבל כוונה מיהא בעי לא תק"ל דהכא קאמר דאשמועינן מועינן תנא אע"ג דאינו מתכוין דאיכא למימר דידו שאני דעדיפא זכייתה כמדובר ועוד דהתם בשדה דגריעא קנייתה כדאיתא התם ומעתה אתנח לן דמאי דק"ל לדעת הרמ"ה ז"ל דס"ל דבהגבהה לא קנה דלא נתכוון דמה יענה לההיא דמנקף דאשמועינן תנא דאע"ג דלא נתכוון לזכות מכי מטו לידיה זכה בהם זכייה גמורה והנוטלם גזל גמור בידו ואת"ל דסובר הרמ"ה ז"ל כדעת רש"י ורבינו ז"ל דכל שהוא דרך לקיטה לא חשיב זכייה אלא עד שיתקבצו בידו כדכתי' אכתי לא אפרוק דמאן לימא לן דבהגבהה לצורך בנין לא חשיב אלא כדרך לקיטה אלא נראה דשאני עני דמשעה שעלה לראש הזית כל מעייניו לזכות בשכחה כמה שיזדמן לידו אלא שכן דרך המלקט להפיל לארץ ושוב נוטלו בבת אחת אבל בהבונה לא נתכוון לקנות הלבנים אלא עד שיהיו בנויים בכותל ואיהו לא' גמר נטירותא ולפיכך לא קנה ואין להוכיח לפ"ז דעת הרמ"ה ז"ל בהך דהמנקף אי ס"ל כרש"י ורבינו ז"ל או כדעת התוס' ז"ל וכדכתיבנא והדברים מוכיחים בדקדוק דבריו ז"ל כדברירנא והך דעודר לא שמה מתייא דלא מתורת יד הוא זוכה אלא בחזקה והא לא אכוין לקנות כיון דסבור דארעא דידיה ובדידיה הוא עודר והדברים ברורים לע"ד ומרן הש"ע ז"ל תפס לשון הטור ז"ל שנוטה דעתו ז"ל לדעת הרשב"א ור"ח ז"ל ועיין בסמ"ע ובס' באר הגולה":

וחזיתיה להרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות גבי הך דעודר דמדמי לה לחולץ ליבמתו והדר וקדשה לשם יבום ופריך התם לא קא מכוין למקני הכא מכוין למקני וכו' שכתב וז"ל נ"ל וכו' אבל דבר פשוט הוא שאין קנין. שלא לדעת לא שנא במטלטלי ל"ש בקרקעות ואותה שאמרו בפרק המניח דף כ"ט לוקמה למעלה מג' אפילו לא נתכוון לזכות בה משום מפקיר נזקיו נגעו בה וכך פירש"י ז"ל ואין לי להאריך והתוס' משתבשין בזה עכ"ל והענין דהתם דאמר דר"א סבר המפקיר נזקיו חייב ורמו מדר"א ההופך את הגלל בר"ה והוזק בהן אחר חייב ואמר ר"א ל"ש אלא שנתכוון לזכות בהם אבל לא נתכוון לזכות בהם פטור ואוקמה רב אשי כשהפכה פחות משלש דלאו הגבהה אלא עד שיתכוין ומאי דוחקיה דרב אשי לאוקומה כגון שהפכה לפחות משלש וטעמא כי נתכוון לזכות בה הא אין מתכוין לזכות בה לא לוקמה למעלה מג' ואע"פי שלא נתכוון לזכות בה חייב ע"כ ופירש"י דאם נתכוון לזכות אפילו בפחות מג' קנה דאיכא למ"ד דהבטה בהפקר קניא עכ"ל והתם בסוגיא דשלהי מציעא אוקים ר"ן למתניתין דאין שומעין לו דקש ותבן דהפקר וכששכרו בע"ה ללקט דבהגבהה דפועל דידו כיד בע"הב זכה בו בע"הב ושכרו עליו הילכך אין. שומעין לו וברייתא בשכרו להביט ולשמו' דאכתי בעל הבית לא זכה מ"ה כי אמ"ל טול בשכרך שומעין לו ולפ"ז כ"ע אית להו דבהבטה בהפקר לא קנה מדלא אוקי למתני' וברייתא בהבטה בהפקר קא מפלגי ורבא לחד לישנא כ"ע הבטה בהפקר קנה ולאידך לישנא לכ"ע הבטה לא קניא א"כ לא אתיא אלא לחד לישנא דרבא ועוד דרבא קא מהדר בהמניח מתני' קשיתיה מאי ארייא הפך ליתני הגביה וכו' ש"מ דרבא נמי קאי כוותיה במק' ומאי דוחקיה וכו' והיכי מצי אתי ללישנא בתרא דס"ל לכ"ע הבטה ל"ק ועוד ק"ט בדברי התוס' שם בהמניח:

דנקטו בפשיטו' דהבטה בהפקר קניא כאילו הוא דבר מוסכם בלי חולק ונראה' פשוט דכוונתם ז"ל. כיון דאיכא למ"ד דהבטה בהפקר קניא א"כ אפילו למ"ד ל"ק בהגבהה פחות משלש כ"ע מודו דמהניא כיון דסו"ס קעביד מעשה פורתא:

וראיתי במקו' לשם במציעא שהק' משם הרשב"א ז"ל אהא דמייתי התם שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן וכו' דקסבר הבטה בהפקר קניא והלא איהו אינו מתכוין לקנות לעצמו אלא לצורך הצבור וכו' עכ"ל אין לנו ריח מכאן דס"ל דבעי כוונה לזכות ותק"ל ממ"ש בחי' לגיטין גבי המנקף כדכתיבנא לעיל דהכא שאני כיון דמתכוין לקנות לצבור כאלו פירש דלא ניחא ליה לקנות ובהא ליכא מ"ד דקני ואין כאן מקו"ל:

והנה התוס' בהמניח כתבו דאין להוכיח מכאן דכי מתכוין לקנות סגי ליה בפחות מג' דשאני קנין הפקר דהקילו בקנייתו דהא אפילו בהבטה קני ר"ל למ"ד א"כ בדין הוא דבהגבהה דקעביד מעשה תסגי ליה בפחות מג' אבל בשאר הקנאות איכא למימר דלבעי ג' לאפוקי מדין לבוד כמו שיתבאר במקומו בס"ד א"נ אפילו את"ל דדין זכיית הפקר ודין שאר הקנאות שקולים הם הך דהופך בגלל מיירי שהפכה ברגליו של' הופך דאז כליו קונים לו ואע"ג דאין כליו של אדם קונות לו אלא בסמטא או ברשות של שניהם כמ"ש בסי' ר' התם שאני דמיד מוכר קא קני ואין לו רשות להניח אלא ברשות מוכר אבל בהפקר כליו קונים לו דרשאי. להניח בר"ה ולהתחייב בנזקין כמ"ש במקומו בס"ד.. כ' עוד א"נ כשהפכם ביד דאז סגי בפחות מג' ועיין בתוס' בפרק הגוזל דצ"ח בד"ה וה"מ וכו' ובפ"ק דמציעא דנ"ו ע"א בד"ה הואיל ויכול וכו' יע"ש ולהאי שינויא ק' כיון דמטו לידיה לא בעי. כוונה כהך דמנקף דאשמועינן תנא אע"ג דלא מטו לידיה אלא דרך נפילה אפי"ה זכה בהם זכייה גמורה כמ"ש התוספות בהנזקין הניתנים למעלה והק' ר"א ל"ש אלא שנתכוון לזכות בהם וכו' כיון דבידו אע"ג דלא נתכוון קנה וצ"ל דשאני מנקף בראש הזית דכל עצמו לא בא אלא לזכות בשכחה משו"ה מכי מטו לידיה זכה בהם אבל ההופך הגלל בר"ה כי לא נתכוון לזכות לא חשבי' ליה ממונו להתחייב בנזקיו דהו"ל חופר בור בר"הר דפטור אבל כי מכוין לזכות קם ליה ברשותיה וקנהו להתחייב בנזקיו וכן מתברר מפירש"י ז"ל וכ"ה דעת התוס' כדכתי' ולפי"ז מ"ש הרמב"ן ז"ל וההוס' משתבשין בזה לא ידעתי טעמו ואתה דע לך דלפי מה שהעלנו בזה בדברי התוס' דהמניח דהופך בגלל חלוק ממנקף נתיישבו דברי הרב מוהרימ"ט ז"ל דאייתו סמא בידיה מדברי התוס' דהמנקף כדכתי' בעניו':

והדר ק"ל להרב ז"ל מהך דפרק הפרה דהמחזיק בשטרותיו של גר וכו' ע"ש וכאילו עין של מעלה לא שלטה בדברי התוס' דפ' חזקת שנתעוררו בקושיא זו כמו שהרחבנו הביאור למעלה והרב עצמו בסו"ד הביא סוגיא זו וכמו שיתבאר בס"ד:

שו"ר להמש"ל ז"ל בפ"ה מה' זכייה דין ט' שציין לדברי התוס' דחזקת והנזקין וסוגיית פ' המניח ולתשו' ה' מוהרימ"ט ז"ל הנאמר באמת וקצר במקום שהי"ל להאריך דהך דהנזקין מסייעא ליה למוהרימ"ט ז"ל והך דחזקת ודהמניח הויין תיובתיה ומה יענה ה' ז"ל בהך דהנזקין ושוב מצאתי לו בפי"ז מה' גזילה דין ח"י שפירש שיחותיו והתימא מהרב המגיה שלא גלה רז זה כמנהגו הטוב ומה שפירש הרב ז"ל בדברי התוס' דהנזקין ודאי שלא כדברי הרשב"א ז"ל בחי' לשם והר"ן ז"ל כמו שהעליתי והירושלמי מסייע להו כדבר האמור גם מה שהכריח מסוגייא דהמניח דאי לפ"ד ה' ז"ל דידו קונה לו שלא מדעתו וכו' עכ"ל מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דהך דהופך מיירי דהפך בידו כבר כתבתי זה משם התוס' לחד מאנפי ואין לדקדק מכאן דהגבהה פחות מג' סגי במתכוין לקנות ודוק:

ועדיין נשאר לנו מקום לברר הא דתנן בשלהי המקבל מי שהיה כתלו סמוך לגינת חבירו ונפל הכותל לתוך הגנה ואמ"ל בעל הגנה פנה אבניך ואמ"ל הגיעוך אין שומעין לו ואם אמר לו אתן לך את יציאותך אין שומעין לו. ופריך עלה בגמרא טעמא דפנינהו הא לא פנינהו לא והאמר ריב"ח חצרו של אדם קונה שלא מדעתו וכו' ואיכא למידק מאי פריך והא אוקמי' למלתיה דריב"ח בחצר המשתמרת דוקא כדאיתא התם בפ"ק דף י"א אבל בחצר שאי' משתמרת בעינן שיהיה עומד בצד שדהו ולדעת רבינו ז"ל בעי נמי שיאמר זכתה לי שדי כמ"ש בפי"ז מה' גזילה וכמ"ש הרב המ"מ ז"ל שם ורבינו ז"ל כתב דהגנה כחצר שאינה משתמרת היא ע"ש אמטו להכי שפיר קתני דלא קנה עד שיפנה אותם וראיתי להתוס' ז"ל שם שכתבו דבלא ריב"ח הוה א"ש דאין קונה לו אלא בעומד בצד שדהו הילכך אי לא פנינהו לא קנה דכשאמ"ל הגיעוך לא היה עומד בצד שדהו ע"ש דהתוס' אזלי לשיטתייהו דלא בעינן שיאמר ג"כ זכתה לי שדי כדכתי' לעיל משו"ה באינו עומד שם הוא דלא קנה אבל אם היה עומד שם אעפ"י שלא אמר זכתה לי שדי קנה ולהכי פריך מדריב"ח דלא בעינן עומד א"כ. עכ"ל דס"ל להתוס' דהגנה כחצר המשתמרת היא ושלא כדעת רבינו ז"ל אבל לדעת רבינו ז"ל קשה דמאי פריך מדריב"ח דלא אמר למלתיה אלא בחצר המשתמרת דוקא וראיתי לרבינו ז"ל בפ"ח מהלכות שכנים דין ח' וז"ל מי שהיה כתלו וכו' אבל אם לא פנה לא קנה שלא אמר לו אלא לדחותו עכ"ל. משמע הא לא"ה קנה ואמאי אינו יכול לחזור כיון דבעינן עומד בצד שדהו ואומר זכתה לי שדי ואין לומר דמתני' מיירי בגנה המשתמרת דמהיכא פשיטא ליה להמק' למימר דמתני' מיירי בגנה המשתמרת ולותיב מנה לריב"ח אדרבא מדתלי הקנאה בדפנינהו למימרא דבלא פנינהו לא קנה ש"מ דמיירי בגנה שאינה משתמרת כשאר כל הגנות כמ"ש רבינו ז"ל דהגנה כחצר שאינה משתמרת ועוד דהי"ל לרבינו ז"ל לבאר זה כי היכי דלא נטעי לענין דינא כיון דאיהו ז"ל כללא כייל דהגנה אינה משתמרת ועו"ק לענ"ד בפשטא דשמעתא דמאי קא פריך לריב"ח דע"כ לא קאמר ריב"ח אלא במציאה והפקר שאין דעת אחרת מקנה אותו אבל הכא דבמתנה נתן בעל הכותל לבעל הגנה אפילו בחצר שאינה משתמרת לא בעינן עומד בצדה כדאיתא התם בפ"ק א"כ הדרא קו' לדוכתה על התוס' דא"נ לא היה עומד שם כשאמ"ל הגיעוך קנה כיון דאיכא דעת אחרת מקנה אותו ואם נפשך לומר דהכא לאו אליבא דרב פפא דמפליג התם בהכי אנן קיימין אלא אליבא דר"א דמשני התם דר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם וכו' ולית ליה הא דרב פפא וכמו שית' בס"ד סו"ד לר"פ גופיה תק"ל טעמא דפנינהו הא לא"ה לא קנה אמאי נהי דמצינן למימר דכי אמ"ל הגיעוך לא היה עומד שם הא מיהא כיון דדעת אחרת מקנה אותו קנה אע"פ שאינה משתמ' כמדובר:

וראיתי להתוס' שם בפ"ק בד"ה וכי ר"ג וכו' דק"ל והלא חצר ר"ג ששם התבואה חצר המשתמרת היא משו"ה לא בעינן עומד בצדו ותי' ז"ל נהי דלר"ג משתמרת היא מ"מ לדידהו מיהא אינה משתמרת כיון שמעורבת שם תבואתו ע"ש ויראה דר"פ דמפליג בין מציאה למתנה משום דדעת אחרת מקנה אותו ולא בעינן עומד בצדו היינו דוקא כשמשתמרת מיהא לזכותן אבל כשאינה משתמרת כלל מודה ר"פ דבעי' עומד בצדו וס"ל דגנה אינה משתמרת כמ"ש רבינו ז"ל משו"ה לא קנה בעל הגנה אלא בדפנינהו דוקא וכשאמ"ל הגיעוך לא היה עומד שם והכא מיירי באינו עומד שם אבל לריב"ח דס"ל דבמשתמרת לא בעי' עומד קשה ולפי"ז עכ"ל דהמק' חשיב לגנה כחצר המשתמרת ואנכי הרואה דרבינו ז"ל כשיטת רבו הרי"ף ז"ל אמרה דלא קי"ל כר"פ ומציאה והפקר ומכירה ומתנה כהדדי נינהו כמ"ש בדבריו בפ"ד מה' זכייה וכמ"ש ה"המ ז"ל משם הרמב"ן ז"ל ע"ש וכיון דהוא ז"ל ס"ל דגנה כחצר שאינה משתמרת א"כ מאי פריך הש"ס מדריב"ח דמיירי דוקא בחצר המשתמרת ויתבאר בסמוך איה"ב. ועדיין יש מקום חיקור דין מ"ט לא קנה אלא עד דפנינהו כיון שהאבנים הם ברשות בעל הגנה ולשם נפלו מכי אמ"ל הגיעוך קנה דמ"ש ממקח וממכר דאמרו בפרק הספינה דף פ"ה שאם הפירות היו ברשות לוקח וקבל הלוקח לקנותם שניהם אינם יכולים לחזור בהם וע"כ לא פליגי רבוותא אלא בחצר שאינה משתמרת אלא למוכר אבל במשתמרת ללוקח כ"ע מודו דקנה כמ"ש בטוש"ע סי' ר' באריכות ע"ש ובשלמא לדעת רבינו ז"ל דסובר דהגנה אינה משתמרת משו"ה לא קנה אלא עד שיפנה אבל לדעת התוס' ז"ל דאוקי' בעניו' דס"ל דהגנה כחצר המשתמרת היא הן לו יהו אלא דאינה משתמרת אלא למקבל המתנה לחוד לכ"ע קנה:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה