ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
קו"ף · אות כד
קידושין מכאן מודעא רבא שמנהג פשוט פה מתא יע"א שהקרואים לסעודת חתן או לשאר שמחות כי יקרה שאחד מהקרואים לוקח כוס יין או שכר מהמובא על השלחן ומשגרו לחבירו המזומן עמו ואמ"ל בזה תהיה מקוד' בתך פ' לבני פ' ונתרצה וקבלו מידו דיינינן לה כמקוד' גמורה ואין פוצה פה ומצפצף. כעת תרתי בלבי לדעת שורש דבר זה איה מקום כבודו והלכה זו על מה אדניה הטבעו עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ:
ואומר עם קנ"י את זו אגיד מ"ש מרן הב"י ז"ל בא"ח סי' קס"ט בשם ר"י ז"ל בפרק אלו דברים אהא דלא יתן פרוסה לשמש וכו' דדוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולים לתת ז"לז וכו' שמאחר שהוא נותן אותם אינו מקפיד במה שנותנים אלו לאלו וכו' עכ"ל ופסקו מור"ם ז"ל שם ואין להקשות מהא דתנן בחולין דף ל"ד אורחים הנכנסים אצל בע"ה אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו אא"כ נטלו רשות מבע"הב וכו' ופסקו הטור שם סי' ק"ע דשאני התם שבנו אינו מהמסובין בסעודה ומשום מעשה שהיה דמייתי התם בגמרא וראיתי לה' מג"א ז"ל שם סקכ"ג שכתב שרבינו יונה ז"ל מיירי בהניח לחם הרבה על השלחן ע"ע ומאי דנראה לע"ד כתבתי והוא גופיה בסי' קס"ט סק"ד כתב בפשיטות על דברי רבינו יונה ז"ל דלאחר חר שלא זימן אסור ואם דעתו ז"ל לומר דבהניח לפניהם לחם הרבה רשאי ליתן אפי' לאחר צריך ערב:
וחזיתיה להרשב"ץ בח"ג סי' צ"ג שנשאל על רזא דנא והשיב דקידושין גמורים הם ומייתי מסברא דנפשיה וכדברי רבינו יונה הניתנים למעלה ולא זכר שר והדר ק"ל מהך דחולין כדכתי' ותי' ז"ל דשאני התם משום מעשה שהיה ועוד חידש בה דבר שאע"פי שאמר אינו רשאי מ"מ אם נתנו לא הוי גזל אע"פי שלא נטל רשות ע"ע הרי הוברר לך שדעת הרב ז"ל דכיון דנתן לאחד מהמסובין דמיירי ביה הרב ז"ל וצ"לד דילמא בע"הב מקפיד וא"נ שתיק ולא אמר ולא מידי דלמא משום כסופא כדאמר בהא"מ ואע"ג דאמר בפירוש לא הויא מקודשת דמשום כסופא הוא דקאמר גם אשו"ר להרב"ח ז"ל שם שכתב בפשיטות שיכולים המסובין ליתן ז"לז ומייתי דברי רבינו יונה ז"ל ועוד קשה לדברי הרשב"ץ ז"ל דדילמא האי דקתני אינו רשאי משום דנותן לבנו דלית ביה לתא דגזל אבל לאחר אה"נ דהוי גזל וצע"ד: וראיתי למור"ם ז"ל בא"הע סי' כ"ח סי"ז שכתב משם הגהות אלפאסי אורח שיושב אצל בע"ה ונטל חלקו וקדש בו מקודשת עכ"ל וכ"ה הלשון בד"מ והכונה כיון שבע"הב בירר לו חלקו זכה בו ודידיה הוי ושפיר מצי לקדש בו את האשה אבל אם האורח אוכל בסעודה עם בע"ה ואין חלקו מבורר פשי' דאינו יכול ליטול מהמזומן לפניהם וליתן לאחר ולקדש בו וזה ודאי שלא כדעת הרשב"ץ ז"ל במ"ש דנהי דאינו רשאי אבל אם עבר ונתן אין בו משום גזל ואפשר דבכ"הג שאינו מבורר חלק האורח הוייא ס' מקודשת דדילמא דכיון דכבר מונח על השלחן ואי בעי אורח אוכל ה"כ מצי ליתן ולקדש ולקמן יתבאר בס"ד:
וראיתי להרב"ש ז"ל שם סקמ"ו דק"ל מהך דאורחים אינם רשאין ליתן ותי' ז"ל דדוקא בבנו אבל לקדש בו אשה רשאי וכן ליתן ז"לז וכ"כ הרב"ח ז"ל שם עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דאי משום מעשה שהיה בבנו היה אדרבא איכא למימר כ"ש לאחר דשמא אין לבע"הב יותר כדאיתא התם בגמרא ועיקר קושייתו ז"ל מתורצת במאי דכתיבנא דשאני חלק המבורר לאורח ומצאתי למוהרש"ל ז"ל בימו הגדול בפרק גיד הנשה סי' ך' שכתב בפשי' דהא דקתני לבנו לריבותא נקטיה דאע"ג דמסתמא ניחא ליה אפי"ה משום מעשה שהיה אמר שאינו רשאי אפילו לבנו וכ"ש לאחר דאינו יכול ליתן ע"ע והא דלא ניחא ליה לשנויי דהא דנקט בנו משום דבעי למתני אינו רשאי אלא אסור ומשום גזל מוכח קצת דס"ל למוהרש"ל ז"ל כהרשב"ץ ז"ל ועדיין יש לדחות לדאתן עלה לפי מאי דכתיבנא דלא מיירי הגהות אלפאסי אלא במכיר חלקו שוב מצאתי להבאר היטב סקל"ד שכתב כן ואע"פי שבא"ח סימן קנ"ו סקט"ו הדר ביה ע"ש כיון דלא אשכח במוהרש"ל ז"ל מ"ש מ"מ האמת יורה דרכו: איברא דאי קשיא על מור"ם ז"ל שפסק לדברי הגהות אלפסי הא קשיא דבהשוכר את הפועלים דצ"ב אבעיא לן פועל משל עצמו הוא אוכל או משל שמים למאי נ"מ דאמר תנו לבני ואשתי דא"א משל עצמו הוא אוכל יהבינן להו ואי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זיכה רחמנא לבנו ולאשתו לא זיכה לו ופירש"י ז"ל משל עצמו התורה הוסיפה בשכירותו וכיון שכן כי היכי דמצי למיתב שכירותו לאחריני ה"נ אכילתו כיון דבכלל שכירותו היא אלא אי אמרת משל שמים מתורת ג"ח וצדקה וכל זמן דלא אתא לידיה לא זכה ליה למיהב לאשתו ובניו ע"ע והיינו דקאמר דא"ל תנו לאשתי וכו' דמוכח דמקמי דאתא לידיה קאמר ובהכי הוא דאשכח תלמודא למימר נפקותא אבל אם כבר אתא לידיה פשיטא ליה לתלמודא דמצי יהיב וכן דעת רש"י ז"ל דכל היכא דמטא לידיה דידיה הוי ומצי למיהב:
אמנם התוס' ז"ל ס"ל שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל ואין בו כח ליתן כלום ע"ע וכן דעת תלמידי הרי"ף ז"ל שהובא במקובצת לשם משמע להדיא דאע"ג דמטא לידיה אכתי לא זכה ביה למיהב לאחריני ואסיקנא בפלוגתא דתנא דידן סבר משל שמים הוא אוכל ותנא ברא סבר דמשל עצמו הוא אוכל ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כתנא דידן דמשל שמים הוא אוכל והטור ח"המ סימן של"ז סי"ו כתב בפשיטות שלא זכתה לו תורה אלא מה שיאכל הוא וכו' וזה ודאי כדעת התוס' ותלמידי הרי"ף ז"ל ואח"ך כתב וי"א אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ובניו שכבר זכה הוא בעצמו וכו' עכ"ל ומרן הב"י קבע בדברי הי"א ולא הראה מקומו ולפי האמור היא דעת רש"י ז"ל כמדובר והטור ז"ל חלק על סברא זו ומרן הש"ע שם סי"ו העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וז"ל פועל שאמר תן לאשתי מה שהיה לי לאכול או שאמר הריני נוטל מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני אין שומעין לו אע"פי וכו' עכ"ל דעתו ז"ל דלא שני לן בין מטא לידיה או לא מטא דבכלהו אין שומעין לו אעפ"י שברר חלקו ומור"ם ז"ל לא כתב כלום ש"מ דאזיל ומורה כוותיה דמרן ז"ל מעתה זו היא שק' דע"כ דעת הגהות אלפאסי כדעת רש"י ז"ל דבמטא לידיה זכה ומצי למיתב לאחריני וה"ה לקדש בו את האשה ה"נ באורח דמ"ש וכיון דרבוותא פליגי על רש"י ז"ל כמבואר ומרן ז"ל בש"ע כוותייהו ומור"ם בש"ע אזיל ומורה הכי איך כתב דין זה בפשיטות ויראה דס"ל דאורח שאני כיון דמדעתיה דבע"הב קאכיל מסתמא מוותר ליה בכל מאי דעביד אבל פועל כיון דלאו מדעתיה קאכיל אלא משום זכות דזכו ליה רחמנא בע"כ דבע"הב לא ניחא ליה וראיתי לאבי התעודה מוהרימ"ט ז"ל בראשונות סי' ק"ן עלה ונסתפק במי שהיה מזומן בסעודה אצל חבירו ולקח תפוח א' וקדש בו את האשה אם מקודשת והדר פשטה מהאי דתנן בפ"ז דדמאי דפריך בירוש' ולית ביה משום גזל ומשני דרוצה בע"ה בנחת רוח של זה שהזמינו ובודאי משום שא"א לו לאורח לאכול בלא הפרשה ע"ע משמ' מדבריו ז"ל שבע"הב ידע שאינו מאמינו ומפריש לאכול ונתת רוח היא לו שיאכל המזומן אצלו ולשם מייתי בירושלמי דר"י ור"י בר"י היו זורקין זה לזה ומאבדין את האוכל אלא לפי שהלשינו לו שלא היו מאמינים אותו היה מעיין וק' מאי מקשה בירושלמי ולא נח"ר הוא לו דמאי קושיא כיון דלדעת הבע"הב שהוא נאמן ומצי אכלי מהיכא תיתי שיהיה לו נח"ר לאבד האוכלים אלא עכ"ל דבלאו ה"ט נמי ניחא ליה לבע"הב אפי' לאבד וכ"ש לקדש בו את האשה ונראה דקושיית הש"ס על ר' ור"י כיון דחזו דבע"הב קא מעיין בהו ש"מ שאין לו נח"ר אלא במה שיאכלו ומשום דאינהו ידעי דמשום חשד הוא דהוה מעיין ואה"נ דיש לו נח"ר אפי' לאבד ומעתה תם אני לא אדע מה ראיה מייתי הרב ז"ל דודאי שיש רשות דאפילו לאבר נח"ר לבע"הב וכן הוא מבואר בלשון הר"ש ז"ל:
עוד הביא ראיה מדתנן התם פועל שאינו מאמין לבע"הב נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות וכו' וחושך גרוגרת אחת רשבג"א לא יחשוך מפני שהוא ממעט במלאכתו של בע"ה ר"י אומר לא יחשוך מפני שהוא תנאי ב"ד ומדברי כלם נלמוד שיש באותה גרוגרת של תרומה משום גזל ולהכי קאמר תנא קמא שחושך גרוגרת א' כנגדה מאכילתו ורשב"ג דאמר לא יחשיך יהיב טעמא משום שהוא ממעט במלאכתו של בע"הב כלו' וכו' אחולי אחיל גבי כדי שיאכל ויעשה מלאכתו ור' יוסי תלי טעמא בתנאי וכו' שתהא תרומה משל בע"ה וכו' ע"ע ולא הבינותי זה דתק"ל אהך דמזמין דאמרי' נח"ר היא לו ור' ור"י עבוד עובדא וזורקים ז"לז ואם לפ"ד נמי משום דלא מצי אכיל בלא"ה אחולי אחיל גביה אלא ודאי נראה ברור דהמזמן את האורח דמדעתיה קא יהיב ליה ומניח לפניו דעתו גומרת שיעשה מה שיכשר בעיניו האורח אבל פועל שהוא אוכל בע"כ של בע"הב והפועל מדנפשיה שקיל כדי שביעה אמטו להכי אינו מוותר אצלו ואינו נותן לו אלא מה שמוטל עליו ליתן והשתא דאתית להכי אם הראיה שהביא מפ' הפועלים הנצבת עמך שדן בדעתו הרב ז"ל דאדרבא פועל עדיף מאורח כיון דבע"כ קא יהיב ליה מן החיוב ובהכי מיתב דעתיה ז"ל רחימו דנפשין בר אוריין ובר אבהן הרב מוהרח"א נר"ו מייתי לפשיטות מדברי התוס' שכתבו שלא זכתה לו תורה אלא מה שלועס ואוכל והלא סברת רש"י ז"ל עומדת מנגד דס"ל מכי מטא לידיה זיכה לו הכתוב ופירש הרב נר"ו דפועל דמשולחן גבוה קא זכי עדיף מאורח דמדעתיה דבע"הב קא אכיל אי בעי יהיב ליה ואי בעי לא יהיב ליה ואפי"ה דעת התוס' לא זיכה לו הכתוב אלא במה שלועס ואוכל וכ"ש אורח דמדעתיה דבע"ה וא"כ אין להוכיח מסברת רש"י ז"ל דסבר מכי מטא לידיה ותילף מינה לאורח דפשיטא דשאני פועל דעדיף ואתי כמדובר ודפח"ח. אמנם לפום מאי דכתיבנא בעניותין אדרבא כלפי לייא דפועל גרע טפי מאורח כיון דלאו מדעתיה קא יהיב ליה אלא גודא רבא שדי עלויה ואזדא לה ראיית הרב ז"ל:
ואם כנים אנחנו בכונת הירושלמי מעתה מ"ש מור"ם זל שנטל מחלקו לאו דוקא חלק מבורר אלא ממה שהונח לפניהם קרוי חלקו. שוב מצאתי לעיקר שורש הדברים בסוף פ"ב דקידושין משם ריא"ז ז"ל שכתב ונר' בעיני דבע"ה המזמין אורחים לשלחנו ולקח א' מהם וקדש את האשה מקודשת שאין בע"הב מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במנותיהם עכ"ל ופשיטא ליה דהאשה שקדשה אינה מהמזומנין בסעודה של בע"הב ואפי"ה מקודשת וטעמא טעים מפני שאינו מקפיד במה שיעשו כל חפציהם במנותיהם איברא דאכתי איכא למיחש כמ"ש בעניו' ר"ל שבירר להם חלקם או"ד כל מה שהניח לפניהם קרוי מנותיהם איברא דמור"ם ז"ל הביא בדבריו במברר חלקם והיינו שכתב ונטל חלקו ר"ל שהוא מבורר ולפיכך שינה הלשון והוצרך לכתוב כן כי היכי דלא תקשי הך דפרק ג' שאכלו דאינו רשאי ליתן אפי' לבנו כ"ש לאחרים כמו שברירנא ודלא כהירושלמי לפי מה ששיערנו ואפי' לפי שיטת הירוש' איכא למימר דטפי ניחא ליה לבע"הב שיאבדו האוכלין דרך בדיחות האורחים ממה שיתנו למי שלא הזמין הוא בעצמו וראיתי לה' מוהרימ"ט ז"ל שהביא גם הוא הגהת אלפאסי ז"ל עלה ונסתפק בכונתו ע"ע ואנכי לא ידעתי דלפ"ד ז"ל דפועל ואורח כהדדי נינהו א"כ א"נ במברר חלקו מיירי ריא"ז ז"ל אכתי אמאי מקודשת הא בעי' עד שילעוס ובפועל כתב הרמב"ם ז"ל אמר תנו לבני ממה שנטלתי לאכילתי אין שומעין לו והביאו הרב ז"ל לעיל וע"ק לפי מה שצדד לומר דבמנותיהם לאו דוקא וק"ל הך דפרק גיד הנשה וכדכתב הרב ז"ל גופיה לעיל דבנו אמרי' וכ"ש אחר דאסור ע"ש:
גם צריך לחקור דבתחלת דברי הרב מוהרימ"ט ז"ל שכתב וז"ל עוררתני להסתכל בדין התפוח שנטל מעל השלחן ונתן לחבירו עכ"ל מש' מדבריו שאף חבירו היה מיסב עמו בסעודה וא"כ הך דדמאי לא שמה מתייא דהנך למיתב לאחריני דלאו מבני הסעודה קא יהבי:
ש בירושלמי רפ"ג אהא דתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' ר"ן הוה מאכיל פועליו דמאי דייק דרבנן ס"ל דהפועלים אינו רשאי ליתן לפניהם עד שיתקן אלמא דבע"הב משלו מתקן ורמי מדתנן פועל שאינו מאמין לבע"ה מתקן משלו לרבנן ומשני דהך דפועל באוכל עם המנויין והכא באוכל מן האבוס והענין הוא כי הדמאי אינו רשאי לפרוע ממנו חובתו אבל אם נותן בתורת צדקה וגמילות חסדים שרי ליה מאריה הילכך כשאוכל הפועל מאבוס שדרך להאכיל בו הפועלים הו"ל חובתו ומוטל על הבע"ה לעשר אלא שהפועל אינו מאמינו משו"ה מעשר משלו אבל כשהוא אוכל עם המנויין אז הוי בתורת ג"ח ואינו מצד חובתו ופטור מן המעשר ע"כ ואנכי לא ידעתי מאי ק"ל נהי דסברי מרנן דאינו מאכיל את פועליו דמאי עד שיתקן הא מיהא הפועל אינו מאמינו ולכך מתקן משלו דה"ל קתני התם המזמין את חבירו לאכול והוא אינו מאמינו וכו' ועו"ק כיון דמתנ' דפועל על כרחין במאכיל עם המנויין דא"צ בע"הב לעשר כיון דבתורת ג"ח הוא דקא יהיב ליה אמאי קתני שאינו מאמינו אפילו במאמינו נמי דינא הכי דהמזמין את חבירו נמי כיון דבתורת ג"ח קא יהיב ליה פטור מלעשר ואם המזומן רוצה להפריש מדת חסידות היא ואמאי תני באינו מאמינו שו"ר בירושלמי עלה דמתני' דמאכילין ילין את העניים דמאי דתני עלה וצריך להודיע וכו' ע"ש א"כ כשלא הודיעו ע"כ שכבר תיקן הבע"ה והם לא הימנוהו שהוא מתוקן ועדיין הקושיא ראשונה במקומה עומדת וראיתי בירוש' עלה דהפועל דקאמר ר"א בשם ר"ה עשו אותו שאינו מאמינו לבע"ה וכתב מהר"א ליב ז"ל אף בחבר היה יכול למתני דהא מותר להאכיל פועליו דמאי דרך צדקה והיינו כשאוכל עם המנויין כדמוקי לה לעיל בפ"ג ע"כ ותלי"ת: