ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
פ"א · אות עה
פריעת ב"ח. קי"ל פריעת ב"ח מצוה וכופין את הלוה לפרוע חובו כמ"ש בטוש"ע סי' צ"ז. נתתי את לבי לעמוד על שרשן של דברים להבין אמרי בינה רישא דכל רישין הא דא דאמרינן בפ' הכותב דף פ"ו א"ל רב כהנא לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה וכו' והנה לדעת עיקר שורש מצוה זו מאין חולבה רש"י ז"ל שם כתב מדכתי' הן צדק שיהא הן שלך ולאו שלך צדק כדאיתא בב"מ עכ"ל והתם פליגי בה דאיכא מ"ד לנ"ון באמונה בדברים דהוי מחוסר אמנה ואיכא מ"ד שלא יהא אחד בפה ואחד בלב אבל לפריעת חוב ליכא מאן דדריש לה הכי:
ומצאתי במקובצת בכתו' שם שכתב שהתוס' הקשו על רש"י דהתם דרשינן שלא יהא א' בפה וא' בלב והכא פיו ולבו שוין שלא לפרוע וכו' ע"ש ואומר אי מהא לא ארייא דאימור ר"פ ס"ל כר"י התם דר"י התם דדריש למחוסר אמנה ומנה לאמתתה דבריו לפרוע לבעל חוב את חובו. ומשם רבי' יונה ור"י מקורביל והרא"ה ז"ל כתב מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה ע"ש הדבר קשה דחשיב בה"ג מ"ע להלקותו עד שתצא נפשו ואני מצאתי להרמב"ם ברפ"א מה' גזילה דין ד' שכתב איזהו עושק זה הלוקח ממון האדם וכו' כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה וכו' והוא חובעו ואינו יכול להוציא ממנו וכו' על זה נאמר לא העשוק וכו' עכ"ל גם הרב החינוך מצוה רל"ו האריך לבאר שהמעכב ממון חבירו שבדרך הלואה ודוחהו בלך ושוב או באלמות הוא בכלל לאו דלא תעשוק ע"ש ע"כ באה המצוה והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק והרי היא מ"ע מן התורה משו"ה מכין אותו לקיימה:
וכעת זכיתי ומצאתי להרדב"ז ז"ל בחדשות סימן תר"י שכתב בפשיטות מדברי הרמב"ם ז"ל וכדכתי' ולא ראה ספר החינוך שגם הוא ז"ל האריך בזה כמדובר:
ולענין היתומים בפריעת חוב אביהם אי איתנהו נמי במ"ע דפריעת חוב אביהם כיון דבמקום אבוהון קיימי או לא נראה פשוט דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה ה"נ גבי יתמי דמארה דההיא שמעתתא רב פפא ריש פ' שום היתומים אהא דאמר ר"ן מרישא לא הוה מזקיקנא לנכסי יתמי מ"ט משום דאמר ר"פ דפריעת ב"ח מצוה וקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו שמעת מינה דבגדולים דבני מעבד מצוה נינהו נזקקין לנכסיהם משום דפריעת ב"ח מצוה כי היכי דהוה אבוהון מחייב ואהא דאמרינן בפ' מי שהיה נשוי דף צ"א ההוא גברא דהוו מסקו ביה מאה זוזי ושבק חד קטינא דארעא דהוה שויא חמשים זוזי אתא ב"ח קא טריף לה אזול יתמי יהבו ליה חמשים זוזי הדר קא טריף לה אתו לקמיה דאביי אמ"ל מצוה על היתומים חובת אבוהון הנך חמשים זוזי מצוה עבדיתו השתא כי טריף וכו' אבל אי לא פרעוה מנפשייהו לא מחייבי' להו וכדמסיק דאי אמ"ל הני חמשים זוזי דארעא סלוקי סליקוה וטעמא דלא מחייבינן להו לפרוע חובת אביהם כדמחייבינן לאבוהון נראה משום דאבוהון איהו דשקיל לזוזי דמלוה ואיתיה בעשה להשיב ממון הבעלים כדנפק"ל מקראי למר כדאית ליה ולמר כדא"ל אבל יתומים כיון דמדידהו לא יהבי ליתנהו בהאי עשה אלא משום כבוד א"וא וכתב רש"י ז"ל דאין זה מצוה מפורשת אלא מדרבנן ע"ש אבל אי שבק להו אבוהון נכסי פשיטא ודאי דמחייבי להו בי דינא לפרוע חובת אביהם אלא דביתומים קטנים אין נזקקין כדיהבי טעמא אמוראי התם בפ' שום הדיינים אמנם התוס' התם דפ"ו בד"ה פריעת ב"ח וכו' כתבו אפי' בדליכא אח"מ מצוה על היתומים והא דאין כופין משום דמצות כבוד א"וא מצוה שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד של מטה מוזהרין עליה והק' על רש"י ז"ל דס"ל דמצות דרבנן לא כייפי' מדאמרי' מצוה לקיים דברי המת ובהשולח אמרינן דכופין את היורשים ע"ש אע"ג דאוקמוה התוס' שלהי פ' מציאת האשה דהא דמצוה לקיים דברי המת מיירי כשהושלשו ביד שליש ע"ש וכיון דאכתי נכסי דמיתנא קיימי בהא ודאי דכופין את היורשין לקיים דברי המת אבל לפרוע חובת אביהם מנכסי דידהו לא הוי אלא משום לתא דמצות כבוד א"וא ס"ל לרש"י ז"ל דלא הוי אלא מדרבנן וא"ת ולדידהו מי ניחא כיון דמצות כיבוד א"וא מצוה שמתן שכרה בצדה אמאי כופין את היורשים לקיים דברי המת הא ליתא דמצוה לקיים דברי המת לאו משום כבוד א"וא נגעו בה אלא מצוה דרבנן היא מצוה באפי נפשה ועיקר קושייתם במאי דכללא כייל רש"י ז"ל דמצות דרבנן לא כייפינן דהא אשכחן דמצוה לקיים דברי המת דמצוה דרבנן וכופין עליה: וראיתי לרב"א ז"ל במקו' שם גבי ההוא דשבק חד קטינא דארעא שכ' משם רש"י ז"ל במהדורא קמא ומשום הנך זוזי דלא מכרחינן להו אי לא בעו למעבד מצוה והא דאמרינן בפרק הכותב דעל מ"ע מכין אותו עד וכו' ר"פ אמרה לההיא גבי בע"ח. גופיה ומשום פירכא דפריך ליה רב כהנא אשתמיט נפשיה ומדמה פריעת חוב לסוכה ולולב ולאו מילתא היא עכ"ל ואני עני דבריו ז"ל אינם מובנים לי דמעיקרא ירד ברשות לחלק דהא דאמר רב פפא כופין וכו' ההיא גבי בע"ח גופיה אבל לגבי יורשים לא קאמר ר"פ והדר קאמר משום פירכא דפרכי' רב כהנא אשתמיט נפשיה וכו' ולאו מלתא היא נראין הדברים דאפי' גבי בע"ח גופיה ס"ל לר"פ דלא כייפינן דלא דמייא מצות פריעת ב"ח לסוכה ולולב אלא דלא שתמוטי נפשיה מפרכיה דר"כ הוא דאמר כן ותו דר"כ גופיה אתשולי הוא דקא מתשיל ליה ואי ס"ל לר"פ דאין כופין לימא ליה דאין כופין והתוס' הוק"ל מה זו שאלה ותי' בחד תירוצא דלמאי דקרי ליה מצוה פשיטא דכופין והדר ליה תניתוה דמצוה וכופין ע"ש. ובמקו' שם כ' משם רש"י ז"ל במהדורא קמא אמר לא בעינא מאי כיון דמצוה היא מי כייפינן ליה ומחתינן לב"ח בנכסיו וכו' ולוה נמי כיון דמצוה היא ואדידיה רמיא כייפינן ליה ומחתינן לב"ח אנכסיה עכ"ל הני שיטי"ן רהוטי רהוט דר"פ קושטא קאמר ולא משום לאשתמוטי ואי לא מסתפינא אמינא דט"ס וצ"ל וי"מ משום פירכא וכו' ועלה קאמר רש"י ז"ל ולאו מילתא היא אלא דר"פ דינא קאמר:
וכתב עוד שם במקובצת בשם תר"י ז"ל וז"ל פי' דבבבא בתרא נחלקו רבא ור"פ רבא אמר כי השעבוד שיש למלוה על הלוה הוא מן התורה הילכך המת וכו' א"נ גו זמניה קי"ל דלא פרע אנש גו זמניה עכ"ל. הנה מ"ש בבבא בתרא נחלקו רבא ור"פ ליתא כל עיקר איברא דהתוס' ריש פרק הנזקין דף ן' בד"ה כיון דדיניה וכו' הוכיחו מסוגיא דהתם דרבא ס"ל דשעבודא דאורייתא ע"ש. וכ"מ להרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל בחי' למס' קידושין במ"ד לדף י"ג שהוכיחו כן מהך דפ' הנזקין כדברי התוס' אבל מ"ש הרשב"א ז"ל שם להוכיח עוד ממאי דאסקינן בשלהי ג"פ דרבא שעבודא דאורייתא ס"ל מדקאמר רבא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותו מהם ור"ן נמי הכי ס"ל עכ"ל לא אשכחן בפ' ג"פ דאיתא להאי מלתא דכ' הרב ומימרא זו איתא בכמה דוכתי בגמרא ובפ' י"נ דקכ"ד אמרה ר"ן משמיה דרבא בר אבוה ע"ש איברא דבפרק מי שהיה נשוי דף צ"ב אהא דאמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא ב"ח דראובן וקטריף לה משמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אבא שבק לן מטלטלי גבן ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אמר רבא אי פקח אידך מגבי להו ארעא והדר גבי לה מנייהו וכו' והיינו משום דשעבודא דאורייתא ע"ש פירש"י. ומאי דק"ל להרשב"א ז"ל מדאמרינן ספ"ק דערכין דף ו' דכ"ע מלוה אינה גובה מן היורשים וכו' ושמא גרסינן רבה וכו' ע"ש דודאי רבה ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא וכדאיתא התם שלהי ג"פ ע"ש ובנוסחי דידן כתוב רבה אלא דאורחיה דתלמודא למנקט מלתיה דרבה מקמי דרב יוסף והתם בערכין איפכא מתנייא ומשו"ה כתב הרשב"א ושמא ומאי דדייקנא על תלמידי רבינו יונה ז"ל שכתבו בבבא בתרא נחלקו רבא ור"פ נראה דט"ס וצ"ל בפרק שום הדיינים דהתם ר"פ יהיב טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום פריעת ב"ח מצוה וקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו ורבא אמר משום שובר והוכיח הרשב"א ז"ל מהא נמי דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא ור"פ ס"ל שעבודא לאו דאוריית' ויתבאר עוד לקמן אבל מ"ש תר"י ז"ל דמת גו זמניה וקי"ל דלא פרע אנש גו זמניה אתמהא דרבא ס"ל דעביד אנש דפרע גו זמניה וכדאיתא ברפ"ק דב"ב דף ה' ע"ש ונראה דהא דנקטו דמת גו זמניה וקי"ל וכו' היינו לדידן דקי"ל הכי כר"ש דנ"מ לענין דינא ולא אליבא דרבא קאמר ומאי דפשיטא להו לתר"י ז"ל דר"פ ס"ל דשעבודא לאו דאוריית' קושטא קאי דהכי משתמען מלוהי דהא ר"י ור"ל דאמרי שעבודא דאוריית' ס"ל גובין מהיורשים ומלקוחות ורב ושמואל דסברי להו דלאו דאורייתא סברי דאין גובין לא מהיורשים ולא מהלקוחות א"כ ר"פ דאמר אין גובין מהלקוחות ע"כ משום דס"ל לאו דאורייתא והא דגובה מהיורשים משום תקנת לווין נגעו בה אמנם מדינא אינו גובה וכדרב ושמואל וה"נ איכא למשמע מדקאמר פריעת ב"ח מצוה ואי ס"ל שעבודא דאורייתא מאי שיאטיה דמצוה הכא כיון דמדאורייתא משתעבדי נכסי הלוה למלוה ולקמן יתבאר עוד בס"ד:
איברא דאשכחן לרבוותא דמקהו אקהתא ורמו דר"פ אדר"פ דאשכחן בפ"ק דקידושין דף י"ג קאמר ר"פ מלוה ע"פ גובה מן היורשים דשעבודא דאורייתא ועל מבוכה זו ישבו גאוני עולם:
והרי"ף ז"ל שלהי פרק ג"פ תפס לעיקר סוגיית קידושין הלזו דס"ל לר"פ דשעבודא דאורייתא והדר ק"ל מדידיה אדידיה ותירץ דעיקר טעמא דגובה מהיורשים היינו משום דשעבודא דאורייתא והא דקא יהיב טעמא הכא בג"פ שלא תנעול דלת דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא ולא עבוד רבנן תקנה כדעבוד גבי לקוחות ע"ש ואע"ג דלא דמו לקוחות ליורשים דלקוחות מטי להו פסידא בממונא דידהו משא"כ יורשים דלאו מידי חסרינהו המלוה דמנתא דידיה הוא דקא שקיל מ"מ אשכחן לרבנן במלי טובא דהקילו לגבי יורשים כאותה ששנינו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וקי"ל נמי דטוענין ליורש ותנן נמי הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה וכיוצא אהא קאמר דמשום נעילת דלת לא עבוד רבנן תקנתא ואוקמוהא אדאורייתא והרמב"ן ז"ל בחי' בפרק ג"פ כתב ודברי רבינו הגדול בכאן אינם מחוורים עכ"ל ולא גלה סודו מ"ט ואפשר דדייק כדוקיין וכבר כתבנו מאי דנלע"ד תדע דא"נ סבר ר"פ שעבודא לאו דאורייתא ובדין הוא דאינה גובה מן היורשים וכדס"ל לרב ושמואל אלא דמשום תקנת לוה אמרינן דגובה אבל לקוחות דליכא ה"ט אוקמוה אדאורייתא ולמה ליה לר"פ למיהב טעמא משום פסידא דלקוחות כיון דכדיניה דיינינן ליה ובהא א"ל דלא תימא כיון דמשום תקנת לוה אמרינן גובה מן היורשים א"כ מה"ט גופיה מגבי' גם מהלקוחות דחיישינן לנעילת דלת דמצי מלוה לאשתמיט שלא להלוות משום דילמא לוה מזבין נכסיה ולא מצי טריף אהא קאמר שפיר דלא עבדינן תקנתא אלא למגבי מהיורשים דלא מפסדי מדידהו אבל היכא דמטיא פסידא לאחריני לא עבדינן תקנתא ומוקמינן לה אדאורייתא:
שו"ר להרמב"ן ז"ל בחי' שבספר אוריין תליתאי התם בפ"ק דקידושין שביאר שיחותיו מה"ט לא הספיק תי' הרי"ף ז"ל וכדכתי' בעניו' ועוד הק' עליו מדאמר ר"פ גופיה פריעת בע"ח מצוה ואמ"ל רב כהנא לדידך אי אמר לא בעינא כלומר דאמרת דפלגינת גבי יתמי ואמרת פריעת ב"ח ליתיה משום שעבוד נכסים אלא מצוה וכו' ע"ש גם הרשב"א ז"ל שם הביא קושיא זו משם הראב"ד ז"ל ע"ש מאי דפשיטא להו ז"ל דר"פ דקאמר מצוה ע"כ דס"ל דשעבודא לאו אדאורייתא אחה"ר לענ"ד אינו מוכרח דהתם ר"פ שום היתומים אר"ן מרישא לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתומים וכו' ואתמר עלה מ"ט לא אמר ר"פ פריעת בע"ח מצוה וכו' ואשכחן ליה לר"ן דסבר דשעבודא דאורייתא מדאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה מהם וכדאיתא בפ' יש נוחלין דף קכ"ד והרשב"א ז"ל גופיה סמוך ונראה הוכיח דמאן דס"ל הכי היינו משום דס"ל דשעבודא דאורייתא וא"כ איך אתי ר"פ ויהיב טעמא למלתיה דר"נ במאי דנשמע מניה דסבר דשעבודא לאו דאורייתא אלא ודאי דא"כ ס"ל דשעבודא דאורייתא קרי ליה מצוה דנ"מ גבי יתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו דאין נזקקין לנכסיהם ועוד בה דאי אמר לא בעינא מכין אותו עד שתצא נפשו והרי"ף ז"ל בפרק הכותב העתיק למלתיה דר"פ ומאי דא"ל רב כהנא. והרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות מלוה דין ד' פסק כמ"ד שעבודא דאורייתא ושם דין ח' כתב דמצוה לפרוע וכו' ובספי"ח ויתבאר לקמן בס"ד ועיין לתוס' שם בפ' הכותב בד"ה אי אמר לא ניחא לי וכו' ע"ש:
והתוס' בפרק גט פשוט שם כתבו בד"ה גובה מן היורשים וכו' משם ה"ר אליהו דהא דפסיק ר"פ התם דשעבודא דאורייתא היינו לענין קרבן וכו' ע"ש ובקידושין כתבו משם ר"ח ז"ל. והרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' ג"פ סימן קמ"ח תהי בה דא"ה ר"פ הלכתא למשיחא קפסיק ותני ועוד הק' עליו הרמב"ן והרשב"א דא"כ לא הו"ל לר"פ למנקט מלתיה בלשון כולל ע"ש והתוס' דקדקו בזה וכתבו דאיירי התם לעיל במשנה וכו' ור"ל והו"ל סתמו כפירושו: ובשיטה לא נודע שם מחברה בקידושין כ' שהגאון רי"ץ ז"ל תי' דהא דקאמר דשעבודא דאורייתא ה"ק משום נעילת דלת אלמוה כמו שעבודא דאורייתא ע"ש וה"ט דנעילת דלת לא אדכר התם בקידושין אלא בפ' ג"פ ובקידושין סתם סתומי משום שעבודא ודע שהגאון הרי"ץ ז"ל שכתב ה' ז"ל וכן מ"ש עוד משם הרי"ץ דשעבודא דאורייתא אינו הרי"ף בעל ההלכות דהרי"ף בעל ההלכות פסק דשעבודא לאו דאורייתא ובשלהי ג"פ מפרש מלתיה דרב פפא באנפא אחריתי וכדכתי':
וראיתי לרב"א ז"ל בשיירי מקוב' לשם שכתב משם הר"י בן מיגאס ז"ל דר"פ ס"ל דבמלוה בשטר איכא שעבודא דאורייתא ובמלוה ע"פ ליכא שעבודא דאורייתא ובאמת סברא זו דלא כמאן דמ"ד התם שעבודא דאורייתא ס"ל א' מלוה בשטר ו ואחד מלוה ע"פ ומ"ד שעבודא לאו דאורייתא ס"ל אפי' בשטר אינו גובה ע"ש והנה ראיתי לרש"י ז"ל שם בקידושין בד"ה לאו דאורייתא שכתב אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב ליה נכסיו אחראין לך ומשתעבדי וכו' עכ"ל ובד"ה אינו גובה וכו' כתב וז"ל אבל מלוה בשטר הוא עצמו שיעבדו דכתב כל נכסים דאית ליה אחראין לשטרא דנן עכ"ל מדברי רבינו למדנו אפילו לשמואל דאמר שעבודא לאו דאורייתא הא מיהא היכא דכתב ליה שעבוד ואחריות על נכסיו משתעבדי אבל בשטר גרידא דלא כתי' ביה שעבוד אחריות נכסים דינו כמלוה ע"פ ומדאורייתא לא משתעבד ודנקטו רב ושמואל דמלוה ע"פ אינו גובה דשעבודא לאו דאורייתא לאו למימרא דבשטר הוי מדאורייתא בכל גוונא אלא דוקא בדכתיב שעבוד נכסים אלא דנקט מלוה ע"פ משום שהיא מלתא פסיקתא אבל בשטר איכא דהוי דאורייתא ואיכא דהוי לאו דאורייתא ולפי"ז רבא דאמר התם בפ' ג"פ ד"ת א' מלוה בשטר וא' מלוה בע"פ אינו גובה אלא מנכסים ב"ח מ"ט שעבודא לאו דאוריית' במ"ע אילימא בדכתב ליה שעבוד אחריות אנכסיה אמאי לא טריף הא אשתעבידו ליה נכסיה אלא עכ"ל דמיירי בשטר מלוה בעלמא דלא כתיב אחריות נכסים ודכוותה עולא דאמר גובה מנכסי' משועבדי' פשיטא דאפילו לא כתיב ביה אחריות נכסים דלא גרע ממלוה ע"פ איברא במאי דקעביד תלמודא צריכותא התם בקידושין דאי איתמר בהך קאמר שמואל משום מלוה הכתובה היא בתורה וכו' דא"נ כתוב בתורה מאי הוי מי כתיב שעבוד אחריות נכסים ונראה דה"ק דהוה אמינא דמלוה הכתוב' בתורה לימא טפי וכמאן דכתיב בה אח"נ דמייא: וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שם שגם הוא חידש דבר זה בדעתו הרחבה ונסתייע מדברי רש"י ז"ל הנאמרים באמת אלא דק"ל דכי לא כתיב נמי נעשה כמי שנכתב דקי"ל אחריות ט"ס ע"ש ועיין בפ' השולח דל"ז גבי שטר שיש בו אחריות נכסים ובהתוס' ובמאי דכתיבנא בעניו' לעיל מערכת אות א' מדיני אחריות סי' ומדיני אפותיקי סי' בס"ד:
תבנא לדיננא במצות פריעת חוב מהיתומים שדעת רש"י ז"ל אמאי דלא שבק אבוהון מידי אלא מדידהו יהבי א"נ לדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ושבק אבוהון דיתמי מטלטלי דה"נ חשיב כמאן דמדידהו קא יהבי כיון דב"ח לא מצי למגבא מנייהו ולא רמיא על יתומים אלא מצות כבוד או"א דהיא מדרבנן אמטו להכי אי פרעוה לב"ח מדידהו או מהנך מטלטלי דשבק אבוהון מצוה קעבדי אלא אי אמרי לא בעינא למעבד מצוה כיון דלא הויא אלא מדרבנן לא כייפינן להו והך דמצוה לקיים דברי המת דכייפינן להו כבר תי' לה דמנכסי דמיתנא נינהו ולא מדידהו. ודע דהתוס' התם בפ' הכותב כתבו אפילו בדליכא אחריות נכסים מצוה על היתומים גדולים לפרוע חובת אביהם משום מצוה כבוד א"וא אלא דאין ב"ד מוזהרין עליה כיון דמתן שכרה בצדה והנה מ"ש ז"ל דהיינו מקרקעי היינו לדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח משו"ה לא כייפינן ליתמי דכיון דמצות כבוד א"וא הוא דקעביד ומתן שכרה בצדה אבל בתר דתקנו חז"ל דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח הוו הנך מטלטלי דשבק להון אבוהון כמי שהניח להם אחריות נכסים דמדינא גבי ב"ח ופשיטא דכייפינן להו וגבי קטינא דארעא א"נ דשבק להון אבוהון מטלטלי לא כייפינן להו כיון דמדינא לא משתעבדי דהו"ל הנך זוזי דיתמי נינהו ולא רמיא עלייהו מצות כבוד א"וא:
והרמב"ם ז"ל בפי"א דין ח' כתב מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם מן המטלטלים שהניח ואם לא רצה היורש ליתן אין כופין אותו וכו' עכ"ל נראה דהיינו לדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכדכתיבנא ומדברי רבינו למדנו דאם לא הניח להם אביהם אפילו מטלטלי אין כאן מצות כבוד א"וא לפרוע מנכסי דידהו ובספי"ח ביאר ז"ל דהך עובדא דקטינא דארעא דאמ"ל מצוה עבדיתו מיירי דהנך זוזי דפרעו יתמי לב"ח מדמי מטלטלי דשבק אבוהון אבל בדלא שבק ליכא מ"ע דכבוד א"וא וכ"כ הרב המגיד ז"ל ונראה דהיינו לדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח הא מיהא כיון דמטלט' דשבק אבוהון נינהו. איכא מ"ע דכבוד א"וא ולפי"ז מ"ש ה' המגיד ז"ל שם דבהניח מטלטלי כופין אתמהה אי איירי מדינא דגמרא דכיון דלא משתעבדי עבדי אמאי כופין דא"כ עקרת מאי דאמור רבנן לא משתעבדי ואי בתר תקנת הגאונים ז"ל דמשתעבדי מי איכא מ"ד דאין כופין מ"ל נכסים שיש להם אחריות מ"ל נכסים שאין להם אחריות וכ"כ הרב המגיד אבל הרשב"א ז"ל כתב וכו':
וחזיתיה להר"ן ז"ל בפרק הכותב גבי פריעת בע"ח מצוה שכתב משם רבינו חננאל וכן הדין ביתומים שירשו מטלטלי דקי"ל דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם וכתב עליו וז"ל אי להכותם קאמר לא נהירא דלקמן גבי קטינא דארעא משמע דלא כייפינהו אביי וכו' הילכך נראה דכי אמרינן מצוה על היתומים מצוה דרבנן קאמר ולא כייפינן ע"ש ולא ירדתי לסו"ד דהתם גבי קטינא דארעא דאזול יתמי ופרעו מנכסי דידהו כמ"ש רש"י משו"ה לא כייפינהו ורבינו חננאל במטלטלי דשבק אבוהון קאי ומאן לימא לן דר"ח ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל קאי דמוקי לה בירשו מטלטלי מאבוהון דילמא בשיטת רש"י ז"ל ותוספות קאי ואפילו לפ"ד הרמב"ם ז"ל היינו לפום דינא דגמ' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אבל בתר תקנת הגאונים ז"ל דאפילו במטלטלין כייפינן להו ור"ח לפום האידנא קאמ' אלא דלא ניח' ליה להר"ן ז"ל למימר הכי בדעת ר"ח ז"ל דא"ה מאי קמ"ל דפשיטא שלאחר תקנת הגאונים ז"ל נכסים שיש להם אחריות ונכסים שאין להם אחריות כחדא שריין אמנם מדברי רש"י ז"ל במהדורא קמא שהביא במקו' גבי הך קטינא דארעא נראה דמיירי בהניח להם אביהם מטלטלין ממ"ש א"נ דכי אמרינן מצוה על היתומים וכו' ה"מ אם יש מטלטלין דאבוהון וכו' ע"ש מכלל דעד השתא בדשבק אבוהון מטלטלי מוקי לה גם הריטב"א ז"ל הובא שם כתב ע"ד ר"ח ז"ל כמ"ש הר"ן ז"ל ואכתי אין הכרע בדבר דאימור דר"ח ז"ל מוקי לה כפירוש קמא דרש"י ז"ל ואני מצאתי במרדכי פ' הכותב שהביא דברי ר"ח ז"ל וכתב שכן דעת הרא"ם וריב"ק והקשה עליהם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ותי' דה"מ ביתומים קטנים וההיא דקטינא דארעא ביתומים קטנים ולא הבינותי דהא קאמר אזול יתמי פרעוה וכו' אתו לקמיה דאביי וכו' אמ"ל מצוה עבדיתו וכו' אלמא גדולים הוו ועוד דאי בקטנים איך קאמר ליה מצוה עבדיתו והא קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו מיהו בהא איכא למימר דאביי ס"ל כר"ה בריה דרב יהושע דפליג בהא אדר"פ כדאיתא בר"פ שום היתומים וטעמא טעים דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דחיישינן לצררי ומסיק התם דלדידיה כשחייב מודה א"נ דשמתוהו ומת בנדויו נזקקין הא מיהא מטלטלין דיתומים קטנים לא משתעבדי ושפיר קאמר להו מצוה עבדיתו דקטנים בני מעבד מצוה ובגדולים כייפינן אפילו במטלטלין אלא דאכתי לא אפרוק דריהטא דשמעתא דגדו' הוו וכדכתי': שוב מצאתי עוד במרדכי פרק מ"ש נשוי סי' רל"ה שכתב דאביי אית ליה דר"ה בריה דרב יהושע ע"ש שהאריך קצת ואכתי לא אפרוק מחולשא כדדייקנן ומדברי כל הנך רבוותא עין רואה דר"ח דינא דגמרא קאמר ולא מתקנת הגאוני' כדדייקנא שפיר וכדתרגמוה מוה סבי דמיירי ביתומים גדו' דבמטלטלי דאבוהון משתעבדי לב"ח:
הדרי בי לדעת הרשב"א ז"ל שכתב ה"המ דבהניח מטלטלין כופין את היורשים אפשר דקאי בשיטת ר"ח ז"ל לפום רבנן ז"ל דביתומים גדולים מטלטלי משתעבדי לב"ח:
ותבט עיני למרן ז"ל בב"י סי' ק"ז שהביא תשובת הרשב"א ז"ל שכתב דבהניח להם אביהן מטלטלין כופין את היתומים אפילו בשוטים כשהם גדולים דבני מעבד מצוה נינהו וכו' ושאין לאחרים עליהם חוב דטפי עדיף מצוה דידהו לפרוע חובת עצמם וכו' עכ"ל ובודאי דלפום דינא דגמרא קאמר דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח דאי בתר תקנת הגאונים מטלטלי נמי משתעבדי לב"ח והיכי מצו לפרוע חובת עצמם והרשב"א גופיה הוא מכת הסוברים דשעבודא דאורייתא כמ"ש בחי' לקידו' דף י"ג ע"ש אלא דס"ל כדעת ר"ח ז"ל דביתומים גדולים מצוה וכופין אותם לפרוע חובת אבוהון במטלטלי דשבק להון ומ"ש כשישנן כאן ואפשר לכופן בגוף אבל אם אינם כאן אין יורדים לנכסיהם וכו' עכ"ל אי ס"ל ז"ל כדעת ר"ח ז"ל דמטלטלי דשבק אבוהון משתעבדי לב"ח (כדליתנהו) לקמן מאי הוי והא קי"ל כרב נחמן דאמר ב"ד יורדין לנכסיו ונתבאר בטוש"ע סי' ק"ו ע"ש ומנ"ל להרשב"א ז"ל לחלק דכייפינן להו בשוטים וכדליתנהו קמן לא נחתינן לנכסייהו כשאר ב"ח דעלמא דמ"ש. ומ"ש עוד והיינו נמי דתנן בפרק הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים ויש לו פקדון או מלוה וכו' ינתן ליורשים ולא אמרי' מצוה על היתומי' לפרוע חובת אביהם עכ"ל אע"ג דלא ברשותייהו הוו קיימי דמ"הט סבר ר"ט ינתנו לכושל שבהם למר לב"ח ולמר לכתובת אשה אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח הא מיהא סבר ר"ט דה"מ היכא דהוו ברשותייהו אבל הני כיון דלא ברשותייהו קיימי ינתנו לבע"ח או לכתובת אשה כדאוקמוה בעלי תריסין רש"י והרי"ף ורבינו יהונתן ז"ל הובאו במקובצת שם ושאר רבוותא ור"עק אפי' בכ"הג סבר ינתנו ליורשים והב"ח והאשה יצאו נקיים מנכסיהם ע"ש בפירש"י ז"ל ש"מ דלא נחתינן לנכסייהו אע"ג דאי הוו הנך יורשים גדולים וכייפינן להו בשוטים מ"מ למיחת לנכסייהו לא נחתינן אלא ינתנו ליורשים והב"ד כייפי להו בשוטים לקיים מצות פריעת ב"ח:
וכתב עוד והיינו דאמרינן בפרק מ"ש נשוי דף צ"א אמר רבה בר חמא וכו' ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי אלמא אפילו חוב שעל שמעון רואין אותו כמטלטלי דיתמי ומפקינן מניה ויהבינן להו וכ"ש דלא כייפינן להו לפרוע חובת אביהם עכ"ל דעת עליון דמלתיה (דרב"ח) מיירי ביתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו משו"ה לא כייפינן להו וכ"ש דלא נחתינן לנכסייהו הא מיהא מיכף כייפינן להו אפילו בשוטים כדמסיים ז"ל אבל הני דפרק הכותב ומ"ש נשוי חדא מהני תלת אנפי דאמרן ובגדולים איתנהו הכא דאפשר למכפינהו וכו' במטלטלי דשבק אבוהון ומפקינן מנייהו בשוטים וכו' עכ"ל והנה מאי דמוקי הרשב"א ז"ל דמלתיה דרב"ח ביתומים קטנים אחד הרואה דלא רהטא בהכי מדקאמרי ליה מטלטלי שבק אבונא גבך אלמא אינהו גופייהו דקא משתעו בדינא ודיינא:
וצופה הייתי להטור ז"ל ר"סי ק"ז שכתב מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם וכופין אותם בכך כמו שכופין את אביהם ובסי' צ"ז סכ"ט כתב שפריעת ב"ח מצוה היא וכופין אותה עד שתצא נפשו כדי לקיימה עכ"ל והכנ"הג שם כתב ובסי' רע"ח ס"י כתב בשם הרשב"א דאין כופין בשוטים אלא בהורדת נכסים ומשמע דהכי ס"ל עכ"ל דברי הר"י הלוי והרשב"א ז"ל הללו הובאו במקו' בפרק יש נוחלין למ"ד לדף קכ"ד שכתב הר"י הלוי דאם אמר היורש איני רוצה להטפל בנכסים אלא הרי הם לפניכם אין שומעין לו אלא כופין אותו להטפל בהם ולמכור אותם ולגבותם וכתב ע"ד הרשב"א ז"ל ואני תמיה מנין לו וכי כופין בשוטים מי שאינו רוצה להטפל בנכסי אביו לפרוע אלא אם רצה אומר לב"ד איני רוצה להטפל שומו לו והורידוהו לדידן דקי"ל שעבודא דאורייתא ואפשר דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה שכופין אותו כשאמר לא בעינן למעבד מצוה אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדת נכסים עכ"ל ומרוצת הדברים מוכיחין דלמאי דס"ל להר"י הלוי דכופין היורש להטפל בנכסי אביו מתמה שפיר וכי כופין וכו' אלא אומר לב"ד שומו לו והורידוהו דשעבודא דאורייתא והו"ל נכסי המלוה וע"ז כתב ואפשר למ"ד פריעת ב"ח מצוה עיקר המצוה פריעה ממש משו"ה כופין אותו להטפל ולמכור ולהגבותו לקיים מצות פריעת ב"ח אבל לדידן כיון דאמר הרי הנכסים לפניכם אין כופין אותו על אגבויי אלא בהורדה לנכסים תסגי ליה ובזה נסתלקה קושיית הכנ"הג ע"ד הרשב"א ז"ל מדידיה אדידיה למה שאמר כופין אותו בשוטים היינו היכא דמסרב מלפרוע כסף ושוה כסף וכדתי' ומה שהק' עוד הכנ"הג דכל הפוסקים פסקו דפריעת ב"ח מצוה וכו' ונלע"ד דמ"ש ולדידן אין כופין לא קאי אבר פלוגתיה דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה אלא לפום מאי דמתרץ לסברת הר"י הלוי דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה ר"ל עד דמטפל ומייתי זוזי לב"ח ושזוהי עיקר מצות פריעת הב"ח אהא קאמר ולא היא דלדידן בהורדת נכסים דקאמר לב"ד שומו והבו לב"ח חשיב שפיר קיים מצות פריעת ב"ח והרב ז"ל האריך ופלפל בתשובת הרשב"א ז"ל הלזו ומסיק ואולי אילו היה בידינו תשו' הרשב"א כדמותן וכצלמן היו מתבררין דבריו עכ"ל הן היום משמיא מיהב יהבי עשו את אשר אין זוכה כזוכה נראה בעליל והארץ האירה תשובו' הרשב"א ז"ל ח"ג וד' ומצאתי לו בח"ד סי' קנ"ב שכתב אכתוב לך מה שאמרו בפרק הכותב פריעת ב"ח מצוה וכו' וכתב ר"ח ז"ל וכן דין היתומים שירשו מטלטלין וכו' וכן כתבו רבותינו הצרפתים דמצוה על היתומים וכופין אותם וכן נראה מדברי הריב"ם ז"ל וכדבריהם נ"ל דהוכיח מאותה דס"פ מ"ש וכו' אלמא אגבויי מגבינן בע"כ וכו' עכ"ל זו היא הראיה שהביא מרן ז"ל משם תשובת הרשב"א ז"ל בקיצור ואנכי לא ידעתי אם כונתו ז"ל בראיה זו למימרא דכייפינן ליורשים לפרוע חובת אביהם והלא ממקומו מוכרע מדקאמר ר"פ פריעת ב"ח מצוה וקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו ומשו"ה אין ב"ד נזקקין לנכסיהם הא בגדולים דבני מעבד מצוה נינהו כייפינן דפשיטא כי קאמרינן נזקקין להם היינו הב"ד והב"ד נפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו ור"פ גופיה הוא דאמר מכין אותו וכו' כמ"ש בפרק הכותב אם כונתו ז"ל בראייה זו דאפי' ממטלטלי דשבק נמי אבוהון מכף כייפינן להו וכדעת ר"ח ז"ל מאן פסקה להך מתני' דפ' מ"ש בדשבק מטלטלי מתנייא דילמא במקרקעי מתנייא ואדרבא פשטא דשמעתא מוכחא דבמקרקעי קיימא ומ"ש ז"ל וכ"כ רבותינו הצרפתים עין רואה דבתוס' שם בפרק הכותב ובפרק מ"ש דף קנ"ו כתבו דמתני' מיירי בשהניח להם אביהם אחריות נכסים ולא מטלטלים אלא ודאי דלא קאי הרשב"א ז"ל אלא לעניין דמיכף כייפינן דוקא וכדמייתי בתר הכי מהך דר"וש וכן מתבאר ממ"ש עוד וי"א דאין כופין אלא מצוה ומהך דקטינא דארעא ע"ש ולבי מהסם בה דהתם אזול יתמי ופרעוה לב"ח מנכסי דידהו דאפי' ר"ח מודה דלא כייפינן אלא בהניח מטלטלין ואי ס"ל דהך עובדא דקטינא מיירי בדשבק אבוהון מטלטלין כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכדכתי' א"כ ע"כ דהרשב"א ז"ל בכפיית מטלטלי קא קאמר ומאי מייתי מהך דפרק מ"ש דמיירי במקרקעי וכדדייקנא:
וכתב הרב ועוד נ"ל ראיה ברורה ממתניתין דפרק הכותב וכו' ועוד מדאמרינן בפ' מי שהיה נשוי וכו' עכ"ל והם ראיות שהביא מרן ז"ל איברא דמ"ש עוד ועוד מדאמר ר"ן גבו מעות אין לו ת"ם אני לא אדע דהשתא לענין הבכור ליטול פי שנים דרבה סבר גבו קרקע יש לו דבחיי האב כבר נשתעבד לו וקרינן ביה בכל אשר ימצא לו גבו מעות אין לו דהלא ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק ור"ן סבר איפכא ע"ש בפירש"י ז"ל ולא גבי ב"ח פלוגתייהו ונראה דמינה שמעינן דרבה ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכדאמרינן התם בשלהי פרק ג"פ ומינה דאין ב"ח דאבוהון גובה מהם ולרב נחמן דאמר איפכא גבו קרקע אין לו דההוא ארעא לא קרינן בה בכל אשר ימצא לו ממילא נמי דב"ח לא גבי מינה ואע"ג דר"כ ס"ל דשעבודא דאורייתא כדברירנא לעיל הא מיהא גבי ראוי מודה דלא חל שעבוד עלויה אבל גבו מעות כיון דמעות הלוהו ומעות אגבייה מחזי כמאן דברשותיה קיימי והבכור נוטל פ"ש וממילא בע"ח גובה מהם דשעבודא דאורייתא: ומ"ש עוד ז"ל עוד הסכימו הראשונים מנכסי עצמם ליכא אפילו מצוה ואף מלשון ר"ח ז"ל שכתבתי נראה כן עכ"ל אם דעתו ז"ל דלר"ח ז"ל דבמטלטלי דשבק אבוהון כייפינן להו אין להוכיח דבדליכא שבק מטלטלין אפי' מצוה ליכא דאיכא למימר בדשבק כופין בדלא שבק מצוה מיהא איכא וכדעת רש"י והתוס' הניתנים למעלה והוא ז"ל הכריע דלסברת האומרים דליכא מצוה בדשבק אבוהון מהך דפרק מ"ש דיורשי האב אומרים הבן מת תחלה ואוקמוה שמצוה לפרוע חובת אבוהון ואי אפילו מנכסי דידהו איכא מצוה כי מת הבן בראשונה מאי הוי בין כך ובין כך מצוה עליהם לפרוע חובת אביהם ע"ש ונראה דבלא"ה איכא למימר דלמאן דס"ל דליכא מצוה מוקי להא דקתני יורשי האב שמ' ולוי אחי דראובן כמ"ש רשב"ם ז"ל לחד פירושא במתניתין אלא דקשה לענ"ד דא"ה היכי מצו לאוקומי משום מצוה על היתומים וכו' כיון דאחיו נינהו לא רמיא עלייהו לפרוע חובת אחיהם ונראה דה"ק דאי מיהא לא תפשוט דמתניתין ביורשי האב מאי נינהו חנוך ופלוא בני ראובן דמצוה עליהם לפרוע חובת אביהם אלא שאני חוכך בעיקר הראייה נהי דאיכא מצוה היינו היכא דמדנפשייהו בעו למעבד אבל הכא דלא גלו דעתייהו דלא בעו למעבד מצוה וטעני דהבן מת ברישא ופטירי מדינא והדר ק"ל ז"ל מהך עובדא דקטינא דארעא דפשטא. דעובדא בדלא שבק אלא הך קטינא דארעא ותו לא מידי ובהס'כמה עלה וז"ל וכדי ליישב כל הדברים ולהטיל שלום בין השמועות אני אומר שהדין הזה לצדדין דאיכא פעמים שכופין מטלטלין דאב ופעמים אפי' מטלטלים שלהם ואני אפרש בשלא הניח האב מטלטלים מצוה בלבד בלא כפייה והיינו קטינא שלא הניח האב מטלטלים כלל ולפיכך מצוה בלבד ומשום כבוד האב שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם והיינו נמי הך דפ' מ"ש דאילו מת הבן ראשון ולא ירשו ממנו כלום אין כופין אותם לפרוע דבדיני כפייה היא מתנייא עכ"ל וכ"ש לפי מאי דכתיבנא בעניו' דהיורשים. צווחו ככרוכיא דלא ניחא להו מת הבן א':
וכתב עוד. אבל כשהניח מטלטלין מצוה על היתומים וכופין אותם והיינו דר"נ דאוקי למתניתין דמצוה על היתומים לפרוע שאילו מת האב לא היו כופין אותם לפרוע ולכתובה ולב"ח עכ"ל כבר כתי' להשיב על ראיה זו דבהניח להם קרקע מתנייא וכמ"ש התוס' שם דבהניח להם אחריות. נכסים ע"ש ואת"ל. סתמא מתנייא ואפילו בהניח מטלטלין נמי כופין היתומים א"ל דע"כ לא קאמר הכי רב נחמן אלא דלא תפשוט בעיין דהקנה וקנה והוריש משתעבד אהא ק"ל דמהא לא תפשוט דלעולם בעלמא בהקנה וקנה והוריש לא משתעבד והכא משום מצוה אבל בתר דמסקינן דאקני וקנה והוריש משתעבד א"כ אם מת האב ברישא ב"ח גובה מדינא מנכסי ראובן שירש מאביו שנשתעבד לו וא"ל דמשום מצוה גרידא לא כייפינן מטלטלי דשבק אבוהון אלא דלישנא דתלמודא מוכח דדינא הכי ובעי' לאוקומי מתני' דמהאי טעמא הוא דאי מיית האב ברישא הו"מ הב"ח לגבות את חובו בכפיית הב"ד וכן נמי דפשיטא לן דיורש משתעבד וה"ט דמתניתין מ"מ דינא יתיב משנה ראשונה לא זזה ממקומה גבי פריעת בע"ח מהיתומים:
עוד יש לי כרכורי דאי יורשי האב דמתניתין בחנוך ופלוא מיירי א"כ ע"כ טעמא דמצוה לפרוע חובת אביהם מינה לא תזוע ואין להאריך:
ומ"ש עוד דמתני' דפ' הכותב ופ' מ"ש נשוי וההיא דגבו מעות בדינא ממש קמיירי כלומר שיורדים לנכסיהם וכו' תמצית הדברים כל היכא דהוי חיובא מדינא מיחת נחתינן לנכסייהו אבל היכא דלא הוי חיובא. מדינא אלא לקיים מצוה דהוי חובת גברא מיכף כייפינן להו לקיומי מצוה אבל מיחת לנכסייהו לא נחתי' ונפקא מינה אלא דנפק"מ מקום קטנים או למיחת לנכסייהו עכ"ל דהכי דהוי מדינא איתיה בקטנים ולמיחת לנכסייהו: ומ"ש עוד תדע דהנהו דפ' הכותב פליגי ר"ט ור"עק אתיא לאשמועינן דר"ט סבר דמדינא ינתנו לכושל שבהם. ור"עק סבר ליורשים הא במצות יתומים לא מיירי כלל עכ"ל דר"ט דאמר ינתנו לכושל היינו דנחתינן לנכסייהו ומפקי' מלוה ונפקד ולמיהב לכתו' ולב"ח ע"כ דהוי מדינא ור"עק סבר דמדינא (לא) נחתינן לנכסייהו אלא דינתנו ליורשים ואה"נ דמשום מצות פריעת חובת אביהם היכא דהוו גדולים ואיתנהו קמן כייפינן להו אלא דמתניתין דינא מתנייא ולא מצות יתומים כלל ואע"ג דבהניח מטלטלין אין יורדים לנכסיהם ה"מ היכא דהוו ברשותייהו דיתמי אבל הני דלא הוו ברשותייהו אלא ברשות הלוה או הנפקד בכ"הג סבר ר"ט נחתינן לנכסייהו: וכתב עוד וההיא דמי שהיה נשוי. דכוותייהו היא בדינא ממש וכ"מ להרשב"א ז"ל בח"ג סי' קי"ד דסרכיה נקט בסברא זו ע"ש ואהא דתנן בפ' כל הגט דף ל' המלוה מעות את הכהן להיות מפריש מחלקו וכו' מת צריך ליטול רשות מהיורשים פירש"י ז"ל לעיל ליטול רשות מהם לפי שאין חוב זה מוטל עליהם לפרוע יטול מהם רשות אם רוצים שנתקבלם חוב זה בשבילם יעכב מעשרות עצמו עכ"ל ולא ידעתי שכו"ל במאי עסקינן אי בדשבק להון ארעא נטילת רשות למה לי כיון דארעא לב"ח משתעבדא ואלא בדלא שבק א"כ משמע דבנטילת רשות מהני לאפטוריה לבע"ה ממעשרות ומינה סיפא דקתני אם הלוום בפני ב"ד אין צריך ליטול רשות מן היורשים ופירש"י ז"ל דיש כח לב"ד להטיל חוב זה על כל הכהונה לפי שתקנתם היא שימצאו מעות להלואה עכ"ל והיינו כראב"י דמייתי תלמודא התם המלוה מעות את הכהן וכו' בב"ד ומתו מפריש עליהם בחזקת אותו השבט פירש"י ז"ל שיקריב להם באותו השבט ראוי ליורשים וכל לויים זוכים במעשרות לפיכך יעכב זה את המעשרות בשביל הקרוב להם בלויה עכ"ל דה"נ דבלא שבק אבוהון ארעא אלא דכשלא בפני ב"ד צריך נטילת רשות אבל בפני ב"ד כח ב"ד יפה שא"צ נטילת רשות ואכתי איכא למימר דמתני' אפילו בדשבק אבוהון ארעא והא דבעי נטילת רשות משום דמצו יורשים לסלוקי לבע"ח בזוזי ומ"ש רש"י ז"ל דאין חוב זה מוטל עליהם לפרוע ר"ל חוב זה של מעשרות אינו מוטל עליהם ליתן המעשרות אלא סלוקי מסלקין ליה בזוזי דמי ארעא וסיפא נמי בדשבק אלא משום דכח ב"ד יפה דלא אמרינן דמצו לסלוקי בע"ה בזוזי אלא דזכה במעשרות ונטילת רשות דיורשים והלואה בפני ב"ד כחדא שריין ויש עוד לברר אי הלואה זו מלוה בשטר או מלוה ע"פ ויראה דתליא בפלוגתא דאמוראי דלמאן דאמר שעבודא דאורייתא ס"ל דמלוה ע"פ גובה מהיורשים ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אינה גובה מהיורשים כדכתיבנא לעיל אלא דאי אמרינן אפי' בדלא שבק אבוהון ארעא מהני נטילת רשות להפקיע חובת המעשרות מב"הב ה"נ מלוה ע"פ אע"ג דאינה גובה מהיורשים אפי"ה מהני נטילת רשות אם רוצים היורשים ועדין ה'ן ספק בידי סיפא דקתני ואם הלוום בפני ב"ד אין צריך ליטול רשות אי במלוה ע"פ נמי יפה כח ב"ד להפקיע חובת המעשרות מבע"ה ואת"ל אידי ואידי חד שיעורא ורשות יורשים והלואה בפני ב"ד אכתי איכא לספוקי בדלא שבק אבוהון כלל דלית גבייהו דיורשים אלא מצות כבוד א"וא ולדעת התוס' בפ' מ"שמ דקנ"ו בד"ה מצוה וכו' שכ' דאפילו למ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים אע"ג דמצוה לפרוע מדידהו מ"מ אין כופין ע"ש כיון דהויא מצוה דאורייתא אלא שאין ב"ד מוזהרין עליה א"ל דמהני רשות היורשים אבל בהלואה בב"ד מי נימא כיון דב"ד גופייהו אין כופין עליה לא אלים כח הב"ד לפקוע חובת המעשרות מבע"ה ואיכא למימר נמי דמהני כיון דמדאורייתא היא אבל לדעת רש"י ז"ל בפרק מי שהיה נשוי דלא הויא אלא מצוה דרבנן יש להסתפק אי מהני נטילת רשות היורשים לאפטורי לבע"ה מחובת המעשרות ובמלוה ע"פ אפי' למ"ד אינו גובה מן היורשי' הא מיהא כיון דבשטר מיהא גביא בנטילת רשות עשוהו כמלוה בשטר ובדשבק מטלטלי נמי אע"ג דמדינא מטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי הא מיהא נכסי דאבוהון נינהו ואחשבנהו כארעא אבל היכא דלא שבק כלל ומדידהו בעו למיהב איכא למימר דלא אלים רשות היורשים לאפטורי לבע"ה מחובת המעשרות אלא מדאמר ראב"י בחזקת השבט משמע בכל גוונא מהני הלוהו בפני' הב"ד ועדין צריך להתיישב בדבר:
ובגמרא נהי דצריך ליטול רשות תנא רבי אומר יורשים שירשו ומי איכא יורשים דלא ירשי אלא אר"י יורשים שירשו קרקע ולא שירשו כספים ופירש"י. ז"ל שירשו קרקע שעליהן מוטלת המצוה לפרוע חובת אביהם עכ"ל מ"ט דר"י סבר שעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ גובה מן היורשים כדאיתא בשלהי גט פשוט וצריך נטילת רשות כי היכי דלא לסלוקי בזוזי וכדכתי' ומ"ש ז"ל שעליהם מוטל מצוה לפרוע ר"ל מצוה על היתומים. לפרוע חובת אביהם בהניח להם אחריות נכסים וכמ"ש התוס' בפ' מ"ש דף קנ"ו וכדכתי' לעיל והנה מאי דאר"י אבל כספים לא' משמע דאפילו נטילת רשות לא מהנייא וזה הפך פשטן של דברים המוכחין כפירש"י ז"ל שכת' במתני' מפני שאין חוב זה מוטל עליהם לפרוע יטול מהם רשות אם רוצים וכו' קרי בחיל דאע"ג דלא רמיא חיובא עלייהו מהנייא להו רשות היורשים לאפטורי לבע"ה ולפי מאי דכתיבנא בעניו' בפירש"י דמיירי בדשבק להון ארעא אלא דכח ב"ד יפה דא"צ נטילת רשות ומריהטת לישנא דרש"י מוכח דרבי ארישא קאי דוק ותשכח ולקמן יתבאר עוד בס"ד:
והתוס' כתבו דל"מ קאי ארישא וה"פ הא דצריך ליטול רשות ה"מ בירשו קרקע דא"כ צ"ל דבלא ירשו קרקע א"צ ליטול רשות הא ודאי ליתא דאדרבא כיון דלא ירשו ואין עליהם לפרוע חובת אביהם כ"ש דצריך ליטול רשות ולפום מאי דכתיבנא בדעת רש"י דהא קמ"ל דבירשו קרקע צריך ליטול רשות ומהני לפטורי הבע"ה מחובת המעשרות אבל בלא ירשו לא מהני נטילת רשות דה"נ בהניח כספים לא מהני נטילת רשות וכדכתיבנא:
ואחר כותבי זה מצאתי להרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שכתב אם מת צריך ליטול רשות מהיורשים שירשו ממנו הקרקע והגיע שעבוד החוב לפי שאם אולי לא ירצו בזה אלא יפרעו מה שעל אביהם מן החוב אחר שיתברר ויקחו מתנותיהם עכ"ל דעת עליון דרבי ארישא קאי וטעם נטילת רשות כדכתי' בעניו' שמח לבי ויגל גילה אחר גילה ורבינו לא גלה דעתו בסיפא ונלע"ד כדכתי' א"נ ה"ק א"צ ליטול רשות הא מיהא אי אתו יורשים ואמרו בעינן לסלוקי לבע"ה בזוזי שומעין להם שאמרו כהלכה ולא הוצרך רבי' לפרש אם החוב בשטר או בע"פ דהוא ז"ל מכת הסוברים כמ"ד שעבודא דאורייתא כמ"ש בפי"א מהלכות מלוה דין ד' וכדכתיבנא לעיל:
וכדו חמו'תי ראיתי או"ר להרב המאור ז"ל דפירש דרבי אסיפא קאי וכד' התוס' וטעמא טעים דבפני ב"ד כמלוה בשטר דמיא וגבינן מן היורשים עכ"ל ולענ"ד קשה דאי נמי חשיב כמלוה ע"פ שפיר גביא מן היורשים דרבי ס"ל שעבודא דאורייתא דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה עיין פירשב"ם ז"ל דקע"א ע"ב בד"ה ומשני לטעמיה וכו' ור"י נמי הכי ס"ל וכדכתיבנא וכתב עוד וההיא דתניא ראב"י אומר וכו' פירוש ואע"ג דלא הוו יורשים כגון שהיו לו בני אחיות. והם אינם לא כהנים ולא לויים וההיא אפליגא אמתני' והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות תמה עליו דאפי' מלוה ע"פ גבייא דהו"ל בתוך זמנו דלא עביד אינש דפרע גו זמניה כדאמרי' בפרק השותפין עכ"ל התם בר"פ השותפין ר"ל הוא דאמר הכי ואביי ורבא פליגי עליה אלא דאפסיקאן הלכתא התם כר"ל ואני תמיה דמ"ט דרב הרחיק את עדיו ולא ממאי דס"ל לר"י מלוה ע"פ גובה מן היורשים כדוקיין ומסיק ז"ל אלא ודאי ארישא קאי ואעפ"כ צריך ליטול רשות שמא יחזרו בהם ע"ש אבל מניה גופיה לא חיישינן דלא הדר ביה דלא מחזקינן ליה מהדרנא הוא הילכך מפרישין עליו בחזקת שעמד בדבריו וא"צ ליטול רשות ממנו כ"כ בחי' שם:
וכתב עוד ז"ל אבל כשירשו מטלטלי אפי' נתנו רשות אינו רשאי שהחוב כבר אבד שעבוד ואין מפרישין על האבוד ע"ש וזה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מעשר דין ז' ע"ש וכתב ה' מוהר"י קורקוס ומרן ז"ל בכ"מ שכן כ' הרמב"ן והרשב"א ז"ל ע"ש והרדב"ז ז"ל בספר יקר תפארת קצר במקום שאמרו להאריך וע"ע בחי' הריטב"א ז"ל שם שכתב כדעת הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל וכן מצאתי להבע"הת שער כ"ו ח"ג:
איברא דאכתי איכא למיקם עלה דמלתא לדעת ר"ח דבהניח מטלטלין נמי גובה מן היורשים ולדעת הרשב"א ז"ל דכופין היתומים לפרו' מהמטלט' שהניח אביהם אפילו בשוטים ה"ק ר"י אבל בירשו כספים אפילו רשות לא מהנייא דאין מוטל על היורשים לפרוע חובת אביהם מהמטלטלים שהניח אחריו ואפי'. למאי דמשני המרדכי דהא דאמרינן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ה"מ ביתומים קטנים הרי הוא כמבואר לעיל הכא ודא לא מצי' לאוקו' מתני' ביתומים קטנים דא"ה רשות דידהו מאי מהנייא:
ותחז בציון עיני להרשב"א ז"ל בחי' לשם שהביא דברי בעל המאור ז"ל ומה שתפס עליו הרמב"ן ז"ל והק' עוד דאי מדינא כשלא הניח אלא מלא מחט אמאי גובה מלא קרדום דמצו יורשים למימר דמלא מחט יהבינן לך אלא ודאי ארישא דמתני' קאי והכי קאמר אי איכא יורשים שירשו קרקע מצו יהבי ליה רשות להפריש וכו' אבל כשלא ירשו קרקע אעפ"י שנתנו לו רשות אינו מפריש וגובה שכבר אבד ואין מפרישין על האבוד וכו' וכ"ש יורשים שירשו מטלטלים שאפילו נתנו לו רשות אינו רשאי וכו' ע"ש מפורש יוצא בדבריו ז"ל כיון דלאו מדינא אלא מתקנתא להיות מפריש על חלקם דוקא בהניח להם קרקע ואפילו מלא מחט כיון דמצי לגבות כההיא דקטינא שפיר מצי מפריש אבל במטלטלים הו"ל כמפריש על האבוד ואינו ענין לפריעת ב"ח וכמו שהאריך ז"ל:
שוב מצאתי לו בח"ג בסי' מ"ד שאול נשאל מרבני דורו ז"ל והוו בה לדידיה דסבר לה מר דבהניח מטלטלין כופין היתומים לפרוע חובת אביהם מהך דפרק כל הגט וכדדייקנא בעניותין והשיב להם עפ"י מדותיו ומה שפירש בשמועה כמדובר עש"ב:
ודע שה' בע"הת שער י"ד ח"ד סי' ב' הביא תשובה אחת להר"ז הלוי בשם תשו' להר"ם בר יוסף ז"ל דס"ל דהא דקי"ל דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם בדאית ליה נכסים ונחלה כקטינא דארעא דאביי וכו' וה' גדו"ת ז"ל הק' דהכא סתם לן כסברת הר"ם בר יוסף ז"ל ובשער ס"א כתב מתו צריך ליטול רשות ופסק דאין חייבים ואפילו מצוה ליכא כי לא שבק להו ע"ש ומדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו נחה שקטה אר"ש כמו שנאמר כמדובר: ובצפייתינו צפינו בהג"א דפ' הכותב שכתב בשם מוהרי"ח ז"ל וז"ל מיהו היכא דלא הניח להם אביהם כלום וכו' אבל מצוה איכא משום כבוד א"וא מיהו איכא למ"ד שאינו חייב בכבוד אביו רק משל אביו אבל משלו אפילו מצוה ליכא וכן קי"ל בספ"ק דקידושין עכ"ל ולדעת רש"י ז"ל פרק מ"ש נשוי דלא הוייא אלא מצוה דרבנן ל"ק דהבעיא היא בעיקר מצות כבוד א"וא מדאוריי' אבל אה"נ דמדרבנן מצוה קעביד אבל לדעת התוס' בפרק מי שהיה שכתבו דאפילו למ"ד מלוה ע"פ גובה מהיורשים כי פרעיה לבע"ח מצוה קעביד פשוטן של דברים מוכיחים דמדאורייתא היא והא דלא כייפינן עלה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה כמ"ש בפרק הכותב ק' ותו דאיכא מאן דאמר התם בקידושין דף ל"א קתני מכבדו במותו כיצד וכו' דאמאי לא קתני כיצד הרי שהיה עליו חוב לאחרים ולא הניח כלום לדעת רש"י ז"ל ומטלטלין לשאר הפוסקים דחייבין לפרוע חובת אביהם והנה לדעת הרב מוהרי"ח ז"ל אביי בקטינא דארעא דאמר להו מצוה עבדיתו לדעת רש"י אתי כמ"ד משל בן ודן את הדין למעבד עובדא ור"י נמי דאמר דאפילו לא הניח להם אלא מלא מחט גובה מלא קרדום כקטינא דאביי ה"נ ס"ל אלא דיש לחלק קצת והתוס' שם בקידושין כתבו נראה דהלכה כמ"ד משל אב ע"ש ולעיקר הקושיא עין רואה שכבר הרשב"ש ז"ל בתשו' ח"ד אשר הובאת לך ראה והתקין טעם לשבח כדי שלא יקרא אביהם לוה רשע ולא ישלם ע"ש וכ"הג כתבו התוס' שם בכתו' אהא דק"ל ז"ל מדאמרינן הניח להם פרה וכו' ותירץ דהתם הוי קלון האב ע"ש אלמא נהי בכבוד אינו אלא משל אב מ"מ בקלון שלא יקרא רשע מצוה קעביד:
ועלה מן האר"ש דבשבק להון אבוהון ארעא לדינא דגמרא נמי אי מלוה בשטר ויתומים גדולים או מלוה על פה ובאחד מג' דרכים גובה מן היורשים וכייפינן להו ונחתינן לנכסייהו ובדלא שבק להו אלא מטלטלי מדינא דגמרא לא משתעבדי לב"ח אלא לדעת ר"ח והרא"ם והריב"ק ז"ל דגובה מן המטלטלין ביתומים גדולים כדעבוד רבנן כדשנו בפרקייהו ודעת הרשב"א ודעמיה ז"ל דמיכף כייף להו נמי אפילו בשוטים אלא משום מצות כבוד א"וא דהויא מצוה שמתן שכרה בצדה דאין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ואפי' למ"ד משל אב שנייא דא דלא מקרי אבוהון לוה רשע ולא ישלם ובדלא שבק כלל דעת רובא דרבוותא דאפילו מצוה ליכא אמנם דעת רש"י גבי קטינא דאביי ודעת הרז"ה ז"ל והר"ם בן יוסף ז"ל שהביא ה' בע"הת ז"ל אע"ג דלא מחייבי מדינא הא מיהא מצוה איכא דלא ליקרי אבוהון וכו': והשתא מיהא דתקוני הגאונים ז"ל דמטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לב"ח ויהבינן להו דינא דמקרקעי למכפינהו ולמיחת לנכסייהו ולמגבי מאי דמסקי באבוהון מיהו בדלא שבק כלל אכתי בפלוגתא דרבוותא קיימא וכדכתי' והנה למאן דס"ל דהיכא דלא שבק אבוהון כלל אפילו מצוה ליכא מוקמי לעובדא דקטינא דארעא דאביי דאמ"ל מצוה עבדיתו בדשבק להון מטלטלי מיירי וכדתרגמה הרמב"ם ז"ל ספי"ח מה' מלוה ע"ש:
והטור שם סי' ק"ז סי"ח העתיק הך עובדא דקטינא כלה כמות שהיא דמשמע אפילו בדלא הניח כלל זכה הב"ח בהך חמשים זוזי וה"ט כדאמ"ל אביי מצוה עבדיתו וזוהי שקשה דהוא ז"ל בריס"י פסיק ותני דבלא ירשו כלום אפילו מצוה ליכא ואי מיירי בדשבק להו מטלטלי וכדעת הרמב"ם ז"ל הו"ל לפרש דמתקנת הגאונים גובין מדינא ותו לא מהניא להו אם פירשו ואמרו אנו נותנים בשביל הקרקע ומרן בב"י הביא דעות המפרשים בסלע המחלוקת ע"ש ואכתי הו"ל לפרש דמיירי בהניח מטלטלין דנ"מ טובא לענין דינא דלבתר תקנת הגאונים יגבו המטלטלין והמקרקעי כמדובר:
ושו"ר למרן ז"ל בספר בד"ה שעמ"ש בב"י ופשוט הוא כתב מאחר שפסקנו בתחלת סי' ש"י כדברי האומ' לא תניח להם אביהם כלום אפילו מצוה ליכא האי דינא. ליתיה לדידן אחר תקנת הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי דאם לא הניח להם מטלטלי אינו יכול לחזור ולטורפה מהם כיון דליכא למימר הני חמשים מצוה עבדיתו ואם הניח להם מעיקרא הו"ל לגבות כדי חובו מהמטלטלים ומהקרקעי ומהתימה על רבינו שכתב בתחילת דין זה שאם לא ירשו מאביהם כלום אפילו מצוה ליכא למה כתב דין זה כיון שאחר תקנת הגאונים ליתיה עכ"ל והלשון יש בו מהדיוק דמעיקרא פשיטא ליה דמיירי בשלא הניח להם אביהם כלום ואהא ק"ל ממ"ש בתחלת הסי' דבכ"הג אפילו מצוה ליכא והדר קאמר והאידנא ליתיה לדידן אחר תקנת הגאונים ולתקנת הגאונים בהניח מטלטלין היא והדר קאמר דאם לא תניח להם מטלטלים אינו יכול לחזור וכו' ואח"כ כתב והניח להם אביהם והכנ"הג בסי' הנז' בהגה"בי הביא הלשון מתוקן ומובן מעצמו דמרן אצדודי קא מצדד במאי עסקינן אם בלא הניח או הניח ושבין כך ובין כך ק' על הטור:
וראיתי להרב הפרישה ז"ל שיחס דעת הטור כדעת הרמב"ם ז"ל דמיירי בהניח מטלטלין ותמה עליו דסתם דבריו ולא כתב לאחר תקנת הגאונים ז"ל גובה מן הדין ע"ש ועל מ"ש הטור שם סי"א והנמשך פרטי דינים מדינא דגמרא נינהו קרא ערער בס' בד"ה שם ע"ש ומ"ש עוד ה' הפרישה דאיכא נ"מ גם בז"הז אם אין ידוע שלא הניח להם אביהם מטלטלי והב"ח טוען שהניח להם מטלטלין שאם נתנו סתמא החמשים דיכול הב"ח לומר ממה שירשו נתנו לי וצ"ע עכ"ל. אהמ"ר אין זה מתקבל דאי מיירי בטוענו שמא אלא דמסתמא ממה שירשו נתנו אין זה מופת חותך להזקיקם שבועה דלא הויא אלא טענת שמא וכמ"ש ריס"י זה בשם תשו' הרי"ף ז"ל ואי בטוענו בריא אפילו שאין משפט הלשון מורה כן לא רמיא עלייהו אלא שבועה וכמ"ש הרי"ף שם ואי משום אתפוסי חמשים זוזי אדרבא אינהו תפושים בהך קטינא דארעא:
וראיתי להרב תפארת שמואל ז"ל בנמוקיו שגם הוא דרך בדרך הקודש לה' הפרישה ז"ל בהניח מטלטלי מיירי וכדינא דגמרא וכתב עוד א"נ נפקא מינה לדעת הגאונים במכר מטלטלין דמצוה מיהא איכא עכ"ל ור"ל דקי"ל דאחר תקנת הגאונים ז"ל דב"ח גובה ממטלטלים שהניח להם אביהם אם עמדו היורשים ומכרום אינם חייבים לשלם כמ"ש שם סי' ק"ו ושאם עמדו היורשים ופרעו לב"ח בסתם מצי למהדר ולמטרף הך קטינא דארעא דמסתמא בשביל חובת אביהם הוא דאגבוה לב"ח:
והרב האורו"ת ז"ל בתומים סק"י המציא ג"כ נפקותא בדרך רחוקה ע"ש והנה בעת"ה נדפס מחדש חדש ממש ספר כתיבה לאחד מרבני אשכנז וראיתי לו בחידושיו שם גבי הך קטינא דאביי שכתב עוד נפקותא אחרת והוא שאם נאבדו המטלטלין לאחר שפרעו משלהם שאין היורשים לומר שהמעות נתנו בעד הקטינא והמטלטלי שהניח הרי נאבדו וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בדין זה שהיתומים סילקו לב"ח במטלטלי עצמם משמע דס"ל דאם נתנו משלהם המעות. אע"ג דהניח להם אביהם מטלטלים יכולים לומר שנתנו בעד הקרקע עכ"ל אהמ"ר מלשון הרמב"ם שכת' מן המטלטלין משמע שלא נתנו לו המטלטלים טלים עצמם הלא המאה הבאה מן המלטלטלין ועוד לפ"ד ז"ל דעובדא דקטינא הכי הוה א"כ הכי הול"ל אבל אם נתנו משלהם יכולים לומר שנתנו בעד הקרקע:
וכתב עוד ז"ל אפילו אחר תקנת הגאונים אם נאבדו אלו המטלטלין כיון שסילקו במעות שלהם יכולים לומר שנתנו בעד הקרקע ע"ש כל זה כתב הרב ז"ל לפי שיטתו וכבר כתיבנא מאי דנראה לע"ד הקצרה ועיין לה' נאמן שמואל ז"ל סי' פ"ו ולהרב מח"א ז"ל בה' גביית חוב סי' ט' ואין להאריך עוד כי החולשא גברה קוה קויתי ה' ישלח דברו ויחלימני כי"ר: