אור ברסלב
ספר משכנות הרועים מ"ם › אות שז

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

מ"ם · אות שז

אות שו

מתנה ראובן היו לו בנים ולאיזה סיבה כתב לאשתו מקרקעי מתנת בריא ובקש"מ וכל מאי דמתקרי נכסי ולא שייר לעצמו כלום ויהי אח"מ הבעל עמדה האשה ונתנה קרקע חצר לא' מבניה ובשטר מתנה חתום האב"ד של העיר תמ"ך ובשטר מתנת האשה לבנה חתום בו ג"כ האב"ד שנתמנה אחר העדר האב"ד הא' ז"ל וירד הבן מקבל המתנה לתוך החצר ההיא וסתר ובנה. ככל אות נפשו כאדם העושה בשלו עד דור ג' מזקינם הנותן אז קמו וערערו על עיקר מתנת זקינם לוקנתם באומרם אליו מתנה זו בטילה ומבוטלת וממילא מתנת. זקינתם לבנה ג"כ בטילה וב"ד שבעירם פלג"ן בהדייהו פלג מורין כן ופלג מורין כן נמנו וגמרו לשלוח יד שלחו מתם לי לשמי לחוות להם דעתי קל"ה כמות שהיא להיכן נוטה אנא נפשאי קושטא בסובלי חלאים מתנינן. גופא בתר רישא כמו תלאי"ם ועוד. אחרת היתה ועת צרה היא צרה ומצוקה צוק"ה ע"ג צוק"ה שחמת"ה מרובה מפני היד שנשתלחה ויך את הכפתור הראש המעוז ציץ נזר הקדש משיח אלהים הוא הדר היושב על המשפט ושפט בצדק דינא דמלכותא הלכתא גברוותא בראש כל אדם הרב החסיד ונצדק קדש מוהר"ש אלפאסי זצוק"ל הנה מתת"ו שלשלמה נחשכו עיניהן של ישראל ורוחות מספרו' זו לזו אוי לנו כי פנה ועיני ישראל מעלין את המדומ"ע בק' ואחד אין די באר ושמעתתא בעיא צילותא האמנם אלם צדק הכתוב קבעו לחובה הדבר יצא מפי סופרי רבנן נינהו ישצ"ו אז אמרתי הנה באתי אשנה פרק זה ואסדר המערכה משמא דגמרא לבא לפרק נגמר הדין וזה החלי וה' אלהים יעזור לי. כי הוא מנת כוסי וחבלי. צורי וגואלי. אכי"ר:

זאת אשיב אני טרם אחל"ה לדבר דבר בעט"ו מה שנוגע לענין דינא אמרתי אספרה ספירת האומ"ר במימר קדישין בגופא דשמעתא עיקר שורשוהי מקור נפתח בכמה דוכתי בגמרא ובספ"ק דגיטין די"ד איתא התם אמר מר זוטרא תלת מילי עבוד רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא מנייהו הא דאמרינן אמר שמואל הכותב נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ופיר"שי ז"ל כאילו קבלה ממרע"ה הלכה מסיני דא"צ לתת טעם ולא עשאה אלא אפוטרו'. ואע"פ שכתב בלשון מתנה לא קנתה ואין טעם בדבר אלא כך תקנו והפקר ב"ד הפקר וזהו לשון רשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין דף קל"א דברי נבואה הם לפי שאנחנו מניחין מה שכתוב בשטר שנתן לה ולילך אחר אומדן דעת הנותן וכו' ע"ש וע"ע בתשו' הגאונים ז"ל שבספר שערי צדק ש"ג מחלק הד' סי' כ"ט ריש דף ן' ולקמן יתבאר בס"ד. וחזי' לרבוותא דמקהו אקהתא בהאי הלכתא דאמרי' אמר שמואל ורמו ליה מדידיה אדידיה דר"י הוא דאמר משמיה דשמואל הלכה כריב"ב דבנותן לבן בין הבנים דבריו קיימין והתם והכא מיירי בש"מ מדבעי רבא בתרוייהו בבריא היאך והרי"ף ז"ל כתב בשם רבנן לתרץ דריב"ל מיירי באומר כלישנא דמתניתין ושמואל מיירי בכותב כדנקט בלישניה והלכתא בלא טעמא היא ודרב הונא דאמר הכותב כל נכסיו וכו' וקא מהדרו להו לימא הלכה כריב"ב מיירי באחין וכ"כ הרי"ף בתשו' סי' י"ב דדוקא בכתב לו בשטר אבל אומר החזיקי בנכסים ע"ש ורשב"ם ז"ל לא נתקררה דעתו בזה ולא שאני ליה לחלק בין אומר לכותב ובתרוייהו לא עשאה אלא אפוטרופא אלא דריב"ב איירי בדאמר לה בלשון ירושה ושמואל בכות' לשון מתנה או אומר דכל שהוא לשון ירושה בין באמירה בין בכתיבה קנה ובלשון מתנה בין בכתיבה בין באמירה לא עשאה אלא אפוטרופא ודרב הונא בלשון מתנה ובין כתב ובין אמר ע"ע גבי הא דאמרינן לעיל הלכה כריב"ב:

וראיתי. להר"י מטראני בס' המכריע סימן ז"ך דאייתי לדברי הרי"ף ז"ל ולדברי רשב"ם ז"ל בצביונם ובקומתן והוא ז"ל לא נחה דעתו לחלק בין אומר לכותב או בין לשון ירושה ללשון מתנה שאילו היה חילוק בין אומר לכותב או מלשון מתנה ללשון ירושה הוה מחלקו התלמוד אלא מדאמר סתמא משמע דאין חילוק ביניהם ע"ש ונראה דטעמו משום דבהא דבעי רבא התם בבריא היאך ובעי למפשט מדקתני הכותב נכסיו לאשתו ויצא עליו שט"ח תקרע כתובתה וכו' אי בש"מ הא אמרת דלא עשאה אלא אפוטרופא וכו' ומאי קושיא דלעולם בש"מ ומאי כותב דקתני היינו באומר כאותה ששנינו בר"פ הכותב דקתני הכותב לאשתו ורמינן עלה ומותבינן מאי כותב אומר ולרשב"ם ז"ל נמי אמאי לא משני בדכתב בלשון ירושה ואי מהא לא איריא דבכותב לאשתו לא מצי למכתב בלשון ירושה דאפי' ריב"ב מודה דאם אמר על מי שראוי ליורשו פ' ירשני במקום שיש לו בת לא אמר כלום אלא צריך לאוקומה כדאוקמוה התם ולהרי"ף נמי ניחא טפי לאוקומה כפשט' בהכותב כדרב עוירא ורבינא מלאפוקה מפשטה והרב ז"ל כתב לתרץ דהתם מיירי כגון דשייר מידי ואע"ג דאמר ר"ה הכותב כל נכסיו ל"ד אלא מיירי בדשייר פורתא ומשום דלא עסיק התם בהאי דינא משום הכי לא דק ואי ק"ל אמאי לא מוקי הך ברייתא כר"י הנחתום בדשייר פורתא והא דכתב כל נכסיו לא דק לא היא דלישנא דמתניתא לחוד ולישנא דמימרא לחוד ועוד דקתני רישא כתב למחצה לשליש ולרביע והדר תני כתב כל נכסיו ש"מ דהאי כל דייקא. ונראה משום דלרבינא ור"ע תרוייהו משום דרבא אמרי למלתייהו ורבא הוא דבעי בבריא היאך משו"ה לא בעי תלמוד' למפשט מהך ברייתא ושפיר מהדר ליה ממילתיה דרבא גופיה למימרא דרבא שפיר שמיע ליה הך ברייתא אלא דלא מצי למפשט מינה בבריא דא"ל בש"מ ובהנך גווני דרבינא ורב עוירא דא"ל משמיה איברא דאי קשיא הא קשיא ע"ד התוס' בפ' מ"ש דק"ן אהא דאמר רבא אמר ר"נ חמשה עד שיכתוב כל הנכסים דק"ל ז"ל דאמאי לא חשיב נמי הך דתניא כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שט"ח ר"א תקרע כתובתה וכו' וכל נכסיו קאמר התם ותי' דכלהו נכסי לאו דוקא שא"צ אלא יותר מכתובתה עכ"ל איברא דק"ל בדבריהם דא"ה מאי פיסקא למחצה לשליש ולרביע דלא תליא מלתא אלא בכותב לה יותר מכתובתה ולקמן יתבאר והתם רבא קאמר לה משמיה דר"ן וכיון דשמיע ליה לרבא דכל נכסיו לאו דוקא אלא דכל שהוא יותר מכתובתה קרי ליה כל נכסיו ומדרבא קאמר לה משמיה דר"ן ש"מ דהכי ס"ל א"כ מאי בעי למפשט מינה בעיא דרבא בבריא היאך כיון דמיירי בדשייר ושמואל דאמר לא עשאה אלא אפוטרופא מיירי בדלא שייר כלל כדאי' התם בפ' מ"ש ונראה דניחא ליה לתלמודא לשנויי ממלתיה דרבא גופיה טפי ממלתיה דאמר רבא משמיה דר"ן ותו דהך שנויא אתי מדיוקא דלא חשיב ליה בהדי הך חמשה ועוד דא"ל לעולם כל נכסי דוקא והא דלא חשיב לה משו' דבפלוגתא לא קמיירי כמו שתי' התוס' עוד שם:

שו"ר להרב המאור שיצא לדון בדבר חדש דהא דאמר שמואל לא עשאה אלא אפוטרופא דוקא ביורשים קטנים אבל ביורשים גדולים אפוטרו' לדיקנני לא מוקמינן אבל קטנים בני מעבד להו אפוט' נינהו וקשיתיה דר"י הנחתום אמאי לא מוקי לה ביורשים גדולים ובש"מ וניחא ליה ז"ל דאורחיה דתלמודא לשנויי במאי דאיתא בגמרא טפי מלשנויי במאי דלא איתמר בגמרא ע"ש ומינה איכא למימר לדעת הרי"ף ז"ל נמי כיון דאשכח תלמודא לאוקומה בדרב עוירא ורבינא דאתמר בגמ' יותר מלאוקומה בכותב היינו אומ' גם אש'ור להרמב"ן בחי' שם אמלתיה דשמואל דאתי מאי דקשו בה רבוותא ומאי דמשנו ר"ח והרי"ף ורשב"ם ז"ל ואחר שפלפל בחכמה כ' משם הר"י בן מיגאס ז"ל דריב"ב מיירי במפרש דבריו דלשם מתנה אכוין ודשמואל בדלא פי' דבריו והוו בה מהך דר"י הנחתום ומשני בה שפיר כדברי הרב המאור ז"ל והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' זכייה העתיק מימרא דשמואל ובפ"ו מה' נחלות כתב לחלק בין כותב לאומר כד' ההלכות כמ"ש ה"המ ז"ל וע"ע בעיטור ז"ל בה' מתנת ש"מ דצ"ה באורך והרא"ש ז"ל הביא כל דברי הגאונים הנאמרים באמת ודעתו קרובה אצל רשב"ם ז"ל וכ"כ בטור סי' רמ"ו ולקמן יתבאר בס"ד ובנדון דפליגי ריב"ב ורבנן ובעי בגמרא בבריא היאך לריב"ב דש"מ בר אורותי הוא אבל בבריא מודה לרבנן או"ד אפי' בבריא אמרה למלתיה ופליג לרבנן אפי' בבריא ובעו למפשטה מדא"ל ר"ן לרבי שניתם משנתכם כריב"ב אלמא אפי' בבריא אמר ריב"ב ושקיל וטרי למפשט בעין ולא אפשוט והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' זכיה כתב דאם אמר כן בבריא לא אמר כלום וכ' ה"המ ז"ל בעיא דלא אפשיטא וכ"כ רב האיי גאון ז"ל וההלכות דלא עבדי בה עובדא ומפני זה כתב דאין דבריו קיימין עכ"ל ואכתי לא אפרוק מחולשא דא"נ לא איפשוט לא הו"ל לרבינו ז"ל להחליט ולומר דאין דבריו קיימין ולא הו"ל למכתב אלא ה"ז ספק ונ"מ להיכא דתפס הבן לא מפקינן מיניה דאורחיה דרבינו למכתב בכל בעיא דלא אפשוט דספיקא דממונא ובשלמא לדעת הרי"ף ז"ל ניחא דכבר השריש לנו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפ' כיצד הרגל גבי עלתה לראש הגג שדעת הרי"ף ז"ל דכל הבעיי דסלקי בתיקו כותבן הרי"ף ז"ל כאילו נפשטו לפטור הנתבע ויפקח עינו ויראה החולק עז ע"ש שהאריך אבל על רז"ל ק' ושהפיל שן עבדו וסימא את עינו שכתב דיוצא בשנו ונותן לו דמי עינו תמהו עליו דבעיא דלא אפשיטא ואיך מוציאין מידו אלא שכבר ביאר דבריו בפ"ז מה' חובל דאם תפש העבד אין מוציאין מידו ובהכי מיירי בה' עבדים ע"ש:

ומצאתי להרמ"ה בחי' בפי"ן סי' קל"ז דקצ"ו דס"ל דאבעיין אפשוט דאפי' בבריא נמי אמר ריב"ב ואע"ג דאפסיקא הלכתא כוותיה ה"מ בש"מ אבל בבריא לא קי"ל כוותיה אלא כרבנן והאריך להוכיח ולהכריח סברא זו מסוגיית הגמרא ע"ש ולע"ד קשה כיון דשמואל דאמר הלכה כריב"ב בש"מ דוקא קאמר ומר ניהו הוא דאמר הכותב נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופו' ע"כ דבש"מ מיירי דבבריא לא ס"ל כוותיה אלא כרבנן דלא אמר כלום א"כ מאי קמבעיא ליה תו לרבא בבריא היאך כיון דקי"ל בבריא כרבנן דלא אמר כלום דל מהכא טעמא דאפוטרופוס בלא"ה לא קנה וכ"ת אליבא דריב"ב קא מבע"ל הא ליתא חדא דמאי נ"מ למבעי אליבא דלא כהלכתא ועוד בה דהרמ"ה ז"ל שם סי' קל"א גבי בעיא דרבא כתב ולא אפשוט ועבדינן בה וכו' ע"ש ' והרל"ם בה' נחלות פ"ו חי' כיון דמספקא לן אי פליג ריב"ב ארבנן אפי' בבריא או לא ולא אפשיטא לא מפשינן פלוגתא ועבדינן כרבנן ואמרי' דמודה ריב"ב וה' מוהר"י לבית הלוי סי' ק"ז עמד בחקירה הזאת דאמאי לא כתב אם תפש לא מפקינן מניה כהך דהקנה קרקע לא' ומטלטלין לא' שכתב שאם תפס הלוקח לא מפקינן מניה ותי' דיש לחלק דהתם שאני שיצאו מרשות המוכר והספק אם דינא דאגב מהני כשהקנה קרקע לא' ומטלטלי לא' אמנם בזה הס' הוא אם נתכוון לשם מתנה או לא משו"ה אם תפס מפקינן מניה ועדין צ"ע ע"ש. וצריך חיקור דין בדברי רבינו ז"ל דברוב המקומות כתב אם תפס אין מוציאין מידו אי איתיה להאי חילוק שכתב ה' ז"ל ולדעת הרל"ם ז"ל ק' בהך דבעי רבא גבי הכותב לבנו או לאשתו לא עשאן אלא אפוטרופא בבריא היאך ולא איפשוט ורבינו החליט דבין בבריא ובין ש"מ לא קנו דאמאי לא כת' ואם תפסו לא מפקינן מנייהו כשאר בעיות דלא נפשטו אבל לדעת מוהר"י הלוי ז"ל ניחא כיון דהספק בזה אם נתכוון למתנה או לא משו"ה אפילו תפסו מוציאין מידן ותו כיון דלדעתו ז"ל דרבינו סובר דבבריא כיון דמספקא לן אי פליג נמי ריב"ב או לא ועבדינן כרבנן דאפילו אמר פ' בני יירשני לא אמר כלום ונ"ל דרבא מספק"ל בדעת ריב"ב אי ריב"ב מודה לרבנן או לא ורבא קמבעיא ליה לשמואל דאמר הכי בריב"ב דאפי' בבריא דבריו קיימין ובכותב קאמר שמואל דלא עשאו אלא אפוט' אי אמרה שמואל אפילו בבריא אף ע"ג דליכא טעמא כי היכי דלשתמעון מלוהי או לא ובבעיא דרבא קמייתא עבדינן בה כרבנן ואפי' בשייר אין דבריו קיימין ואפילו באומר ובכותב אפילו לריב"ב היכא דלא שייר אמרי דלאפוט' הוא דאכוין ואפי' בבריא דא"ל דלריב"ב אפילו בבריא קאמר וא"ל נמי דבריא לא מוקים אפוט' דלשתמעון מלוהי משו"ה לא קנה ואפי' תפס מוציאין מידו והרי"ף ז"ל כתב בעי רבא בבריא היאך ולא אפשוט ועבדי' לקולא דלא עשאה אלא אפוט' כבר כתבתי מה שהעיד הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דדעת הרי"ף ז"ל בכל בעיי דלא אפשוט כותב בפשיטות כאילו נפשטו לפטור הנתבע ומ"מ הכא איכא למימר דס"ל כדעת רבינו לפום מאי דכתי' לעיל:

ואולם חזות קשה הוגד לי בדברי הרב הגה"מיי דעל מ"ש בין בריא בין ש"מ לא עשאה אלא אפוט' כתב וצ"ע דרבא בעי לה התם בבריא היאך עכ"ל ובמאי דבעי רבא בבריא היאך אמר ריב"ב דכתב רבי' שם דאין דבריו קיימין וחזר ושנאה בפ"ו מה' נחלות לשם כ' הגה"מיי בעיא דרבא התם בבריא היאך וסלקא בתיקו והשת' דלא אפשוט לן אי אמר ריב"ב או לא הילכך מספק"ל ומי שתפס תפס וכ"כ רבי"א ז"ל עכ"ל. והא דאמרינן התם ב המחלק נכסיו לבניו וכ' לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתו' בעי רבא בבריא היאך ולא אפשוט ורבינו ז"ל בפ"ו מה' זכייה כתב דבין בבריא בין ש"מ איבדה כתובתה וכ' הגה"מיי צ"ע דקאי בתיקו ונראה לומר משום דכל תיקו לקולא והמע"ה כדפי' בס' הנזקין סי' ו' הילכך עליה להביא ראיה עכ"ל והני קראי קשיין אהדדי דמ"ט דרב דבחדא עמד ולא ענה עוד והצ"ע ובאידך צווח ולבסוף שתק ובאידך פשוטה לפניה ולאחריה ואשר אני אחזה דעת עליון דשניין דא מן דא ולא ראי זה כראי זה דהתם בכותב כל נכסיו לבנו או לאשתו דאמר שמואל דלא עשאה אלא אפוטרופא עין רואה דשטרא מעליא וכדבעי ליה למעבד עבד כדת של תורה נקטי בידייהו ואתו רבנן ובצרי וגורעין ומוסיפין ודורשין ודברו דברי נבואה והתקון רבנן מאומדן דעתא לאורועי האי שטרא דמתנתא ונהגו בה מנהג הפקר ב"ד כמ"ש רש"י ורשב"ם הנה הנם בראש אמי"ר משו"ה ס"ל ז"ל דכל כהאי אי איתרמי לן בכ"הג נמי תקון רבנן או לא מסתברא דאדרבא אית לן למיזל בתר עיקרא דדינא ונסמייה לתקנתא ונימא דכפי האי לא תקון רבנן והעמד הדבר על חזקתו וכדאמרי' בשבועות דמ"ח גבי אין אדם מוריש שבו' לבניו דבעו למגמר מינה לפוגם שטרו ואיתמ' עלה הבו דלא להוסיף עלה ע"ש. גם הרא"ש המעוז בתשו' ריש סי' ג' והביאו הטור אה"ע סי' קי"ח סל"א בענין תקנת מולינא בגביית כתובה פ' דכל ספק הנופל בתקנה תדחה התקנה מפני הדין ונעמיד הדבר על הדין ע"ש. גם הגאון מוהרא"ם ז"ל בתשו' ח"א סי' טו"ב כתב שהוכיח מהתלמוד ומהפוסקי' דהיכא שהאחד מוחזק מצד הדין והלה מוחזק מצד התקנה מי שהוא מוחזק מצד הדין הוא הנק' מוחזק ואחריו נמשך משך תור"ה הרב מוהריק"ש ז"ל בס' אהלי יעקב סימן נ' ע"ש ה"נ כיון דנקטי שטרא בידייהו ומאומדן דעתא דרבנן עבוד הלכתא בלא טעמא דלא עשאן אלא אפוטרו' מטעם הפקר ב"ד מ"מ נהי דהפקר ב"ד הפקר מדאורייתא הוא כדאמרינן בפ' השולח דל"ז מ"מ ה"מ במאי דאפקירו בפירושא אתמר ולא מכללא אבל במאי דמספק"ל אי נהגו בהאי הפקר או לא אית לן למיזל בתר דינא לאחזוקי שטרא טפי מתקנתא והיינו דק"ל להג"מיי גבי דלא עשאן אלא אפוטרופא דכתב רבי' דאפילו בבריא דרבא בעי לה התם וכיון דלא אפשוט הול"ל דבבריא קנה לאוקומי שטרא דמתנתא אחזקתיה:

שוב מצאתי לה מקום שדעת הר"ן ז"ל למפסק דבבריא קנה שכן כתב בעיין דלא איפשוט וכיון שכן מסתברא דקנה קנין גמור דכיון דהלכתא בלא טעמא היא לא נקטי' מינה אלא מאי דפי' בהדיא עכ"ל הוא הדבר אשר דברנו בעניו' תלי"ת ובהך דהכותב קרקע. כל שהוא לאשתו דאמרינן אומדן דעתא הוא דכיון ששתקה אמרינן בההיא הנאה דאחשבה בהדי בני מחלה כתו' והא דלא מני לה בהדי הנך תלת מילי דהוו כהלכתא בלא טעמא משום דאיכא טעמא דשתקה ולא מחתה בו כשהפקיע שעבוד כתובתה במה שנותן לבניו ועוד דלא חשיב אלא במלי דאמוראי וכיון דלא הוי אלא מאומדן דעתא אם כן בבריא דמבעיא ליה לרבא בבריא. היאך הוה ליה לרב לפסוק דבבריא לא מחלה כתובתה וכדעת שאר רבוותא דפסקו דמוקמינן לשטר כתובה אחזקתיה עד דמייתי ראיה דמחלה אהא משני הגה"מי משום דבשאר תיקו דממונא עבדינן לקולא דהמוציא מע"ה והכא גבי כתובת אשה דאינה אלא מדרבנן דקי"ל כרבנן כדאיתא בפרק שני דייני גזירות דף ק"י וכדאמרינן עלה הכא מקולי כתובה שנו כאן הילכך עליה להביא ראיה שלא מחלה. ובכותב לבן בין הבנים דמבעיא ליה לרבא דבבריא היאך דדעת ריב"ב דקי"ל כוותיה פסק רבינו דבבריא דבריו קיימים על זה כתב הגה"מיי בפשיטות דאי תפיס תפיס דכך היא המדה בכל בעיי דלא איפשוט אלא דלשון רבינו לא רהיט בהכי דכתב אין דבריו קיימין דמשמע דאפילו תפס מפקינן מניה וזה דעת הרל"ם והר"י לבית הלוי ז"ל בדעת רבי' כדכתיבנא וכן היא דעת הנ"י שכתב דאי תפס מפקינן מניה דלאו דידיה שקל הילכך בבריא עבדינן כרבנן דאינו יכול להעביר הנחלה וכו' עכ"ל משתמע. מלוהי ז"ל דס"ל כדעת הרל"ם ז"ל בדעת רבינו דכיון דהא דמבעיא לן אי ריב"ב מודה לרבנן בבריא או"ד אפילו בבריא פליג השתא דלא אפשוט נקטינן כרבנן ואינו יכול להעביר הנחלה: איברא דלא מן השם הוא זה אלא דהנ"י לשיטתיה אזיל דס"ל בעלמא דכל בעיי דלא אפשוט אפי' תפס מפקינן מניה ואתה תחזה ל"ו עלתה ארוכ"ה בריש פ' שנים אוחזין גבי תקפה א' בפנינו ע"ש ומ"ש ועבדינן כרבנן לאו מטעמא דכתיבנא אלא דקושטא קאמר א"נ משום דכ' הוא ז"ל שדעת רבינו האיי גאון ז"ל ור"ש בדעת הרי"ף ז"ל נהי דפסיקא ליה בדעת הרי"ף דהכי ס"ל בכל בעיי כדכתי' משם הרמב"ן ז"ל אבל בדעת רבינו האיי גאון ור"ש דלא פסיקא ליה אי ס"ל הכי או לא משו"ה אצטריך להך טעמא:

וצופה הייתי להכנ"הג שם להכנ"הג שם אות ו' שכתב משם ה' מורה צדק שכתב משם הריטב"א ז"ל דמסתבר ליה כדברי האומרים דכיון דיש לו שטר מתנה הרי הוא מוחזק במתנה ועל היורשים להביא ראיה שלא נתכוון אלא לאפוטרו' כיון דלא נתבאר בתלמוד וכן נראה דעת הגה"מיי עכ"ל אם הדברים כפשטן אינם אלא מן המתמיהין דאפילו בשט"ח ברור קי"ל יד בע"הש ע"הת דה' כב"ה דאמרי שטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי וס"פ השואל אמרינן האי מאן דאגר ביתא לחבריה וכתיב ליה שטר ואמ"ל הא קבלת עשר שנין והלה אומר חמש דינא הוא קרקע בחזקת בעליה עומדת וע"ש בפירש"י ז"ל ותוס' ולא חשבינן לשוכר מוחזק משום דנקט שטרא בידיה וכן בכתב למעלה ספל ולמטה קפ"ל ובכתוב בו שית מאה וזוזא אמרינן שית מאה אסתירי וחד זוזא כדאי' בפ' גט פשוט ובטוש"ע סי' ע"ב מיהו בהני איכא למימר דהנתבע טוען בריא אבל הכא דברים המסורים ללב דמי יימר דנתכוון לאפוטרו' ובמשכיר לשנה דינר לחדש דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון ואמר ר"נ קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו בא בסוף החדש כדאי' התם סו"פ השואל ופירש"י ז"ל שזה הספק לא בא עכשו וכו' ע"ש ועיין בהש"ך סי' שי"ב סקי"ד וסי' שי"ז והנלע"ד דדעת האומרים והסכמת הריטב"א ז"ל לאו כללא כיילי דכל דאיכא בין הנותן והמקבל דין ודברים דבעל השטר מקרי מוחזק על הנותן אלא דוקא בהאי דינא דהוי הלכתא בלא טעמא וכדכתי' בעניו' ושכן מצאתי להר"ן ויחסתי ס' זו להגה"מיי וזה דעת הרב מורה צדק ז"ל ג"כ דהכי שמיע ליה בדעת ההג"מיי ממאי דדייקנא והכנ"הג השיא דעת הגה"מיי לדעת ה' מוהר"י הלוי ואותביה מהגהה אחרת ואחה"ר אותה הגהה לא קיימא אהך דהכותב לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא א"ה מאי שייטא דמחילה דמאי מחילה שייכא גבה אלא אהך דהמחלק נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא וכדכתי' ומה שהגיה הרב תיבת עליה שהיא ברפא וצריך להיות עליהם ע"ש לפ"ד ז"ל צריך להגיה דמחלה במקום שלא מחלה זה פשוט והנראה לע"ד כתבתי:

ועלה מן האר"ש לענין דינא לדעת הרב מורה צדק וגם לפי מ"ש בעניו' שדעת הריטב"א והגה"מיי כדעת האומרים דבבריא לאו לאפוטרו' אכוין ואע"ג דלא תפיס מחזקינן ליה בנכסי ולדעת הרמב"ם לפי מ"ש הרל"ם והרב מוהר"י לבית הלוי נהי דלא מחזקינן ליה בנכסי' מיהו אי תפס לא מפקינן מניה ואנן בדידן דגרירי בתר מרן בש"ע צ"ע לדינא אי תפס בבריא מהו דלא גלה ר"ז לא בכ"מ ולא בב"י ואני איני בקי במנהג עירכם כיצד דנין שאם דנין ע"פי דגל הקי"ל ודאי אם תפש לא מפקינן מניה דמצי למימר קי"ל כדעת האומרים והריטב"א והגה"מיי לפמ"ש הרב מורה צדק דאפילו לכתחלה מחזקינן ליה בנכסי ושכן דעת הר"ן ז"ל כדכתי' וכ"ש אם תפס דמאן רמי ליה מידיה ואם מנהגם לדון ע"פי מרן בש"ע בהא צ"ע ולקמן יתבאר בעה"י:

והנה בעת"ה עת לדבר בכותב לאשתו או לבנו וקנו מידו מי אמרינן דמלתא יתירתא דעבד לאפוקה למתנתא בטענת אפוט' ולאוקומי שטרא דמתנתא אחזקתיה למזכי בנכסי או דילמא לא שנא חזי הוית לרבי' הגדול הרי"ף ז"ל בתשו' דאיתשל קמיה על רזא דנא וז"ל שאלה על הכותב נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרו' והעמדנוה דוקא בכותב וכו' כגון שטר בלא קנין או"ד אפי' קנו ממנו לא עשאה אלא אפוטרופא תשובה הכותב כל נכסיו לאשתו בין בקנין בין שלא בקנין לא עשאה אלא אפוטרו' עכ"ל וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ו מה' זכייה הכותב נכסיו לאשתו אעפ"י שקנו מידו לא עשאה אלא אפוטרופא וכו' עכ"ל איברא דאיכא למידק בדברי רבינו דאמאי נטריה עד הכא ולא כתבו לעיל גבי הכותב כל נכסיו לבנו דאפילו בקנו מידו דקדים אמרה ואי משום דעיקר מלתיה דשמואל כי איתמר גבי הכותב לאשתו אתמר וניחא ליה למנקט חידושא בעיקר מימריה דשמואל אכתי עליה אני דן דאמאי לא קבע מלתיה דשמואל ברישא ולאשמועי' ביה דאפילו קנו מידו לא עשאה אלא אפוטרופא גם בדברי ה"ה ז"ל יש מההדגש דעל מ"ש רבינו הכותב כל נכסיו לבנו וכו' כתב ז"ל ויש מי שכתב שאם קנו מידו קנה דאין קנין לאפוטרופוס עכ"ל דמאי דעתיה דרב דאי אתא לאשמועי' דאיכא מאן דפליג עליה דרבינו וס"ל דאם קנו מידו קנו א"כ הו"ל למכתב הכי גבי כותב לאשתו ולימא ומ"ש רבינו ואפילו קנו מידו וכו' יש מי שכתב דאם קנו מידו קנה ולא לכתוב גבי בנו דלא כתב שם רבינו דאפילו קנו מידו לא קנה והנראה כפי קוצר דעתי דרבינו ז"ל שאני ליה לענין דינא בין כותב לאשתו לכותב לבנו דגבי כותב לבנו כיון דבר ירושה הוא והתורה נתנה רשות לאב להנחיל למי שירצה לבן בין הבנים או לבת בין הבנות אע"ג דאיכא אומדנא ואמרי' דלאפוטרו' הוא דאכוין מכי חזינן דעבד מלתא יתירתא לאקנויי מניה בקנין דחינן האומדנא ומוקמינן למתנתא דהא איכא קצת ירושה דאורייתא ומפקעינן לתקנתא דרבנן אבל גבי כותב לאשתו דלאו בת ירושה היא אלמוה רבנן לתקנתייהו למיזל בתר אומדנא ולמימר דלאפוטרו' הוא דאכוון לאוקומי נחלה דאורייתא משו"ה ס"ל ז"ל דאפי' קנו מידו אכתי איכא למימר דלאפוטרו' הוא דאכוון ויש להסכים נמי לזה דעת הרי"ף ז"ל דכי אתשיל בכותב לאשתו הוא דאתשיל דאע"ג דריהטא טא דלישנא לא משמע הכי וה"ה ז"ל גברא דשפיר חזי דרבינו לא גלה רז זה גבי הכותב לבנו אלא גבי הכותב לאשתו לא פסיקא ליה להיכן דעתו של רבינו ז"ל נוטה ואהא כתב גבי כותב לבניו דיש מי שכתב וכו' וטעמא טעים דאין קנין לאפוטרופוס דמה"ט ליכא לפלוגי בין כותב לאשתו לכותב לבנו ונראה דהא דמשמע להו להרי"ף והרמב"ם ז"ל דאפילו קנה מידו לא עשאה אלא אפוטרו' היינו מהך דר"י הנחתום דלוקמה בש"מ והב"ע בשקנו מידו אלא לאו ש"מ אפילו בקנו מידו נמי לאפוט' הוא דאכוון וס"ל ז"ל היכא דאיתמר גבי כתב לאשתו הוא דאתמר אבל גבי בנו לא ומטעמא דכתיבנא בעניו':

ומצאתי און לי לחלוק זה דמ"ש הר"י בן מיגאס ז"ל לתרץ מילתיה דשמואל דק"ל לרבוותא ותי' וז"ל אך בחלקות דריב"ב מיירי בדפירש ושמואל בדלא פירש ותמהו עליו מהך דר"י הנחתום דאמאי לא מוקי לה בש"מ וכדפירש וניחא להו ז"ל דהתם בכותב לאשתו קתני לה ובאשתו אפי' בדפירש לא עשאה אלא אפוטרו' אבל בבנו אי פריש הואיל וחבתו של האב אצל בנו יעשה כפירושו א"ד ז"ל ולענ"ד טפי הול"ל מטעמא דכתי' דבבנו איכא קצת נחלה משא"כ בכותב לאשתו הן אמת דטעמא דכ' הם ז"ל איתיה בגמרא בהא דקי"ל המזכה לעובר לא קנה ואפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שב"ל מודה הוא דאין אדם מקנה למי שאינו בעולם אבל המזכה לעובר דידיה קנה מ"ט דעתו של אדם קרובה אצל בנו כדאמרינן בפרק מ"ש דקכ"ו ע"ש וניחא להו למי' שנויא מטעמ' דאתמר בגמ' ותו דהדברי' ק"ו ומה התם דמדינא לא זכה דאין אדם מקנה למי שאינו בעולם אפי"ה אהני הך טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו לעשות מי שאינו זוכה כזוכה הכא דמדינא מתנתא מעליא היא ואתו רבנן ותקנו דלא תהוי מתנה אלא אפוטרו' פי' דלא זכינן זכותא דפירש דבריו דלמתנה אכוון משום חיבתו של האב אצל בנו אינו דין שיעשו הזוכה כזוכה:

איברא דהרמב"ן ז"ל בחי' שם גבי הכותב כל נכסיו לאשתו וכו' אייתי לדברי האומר לחלק בין כותב לאשתו וכדכתי' וכת' ע"ז ודברי הבאי הם ע"ש ואין משיבין את הארי החי דנלע"ד מתרי טעמי דכתבו הם ז"ל וכדכתי' מלי דקשוט נינהו ויש ליחסם להרי"ף והרמב"ם ז"ל כמדובר ואע"ג דאיכא למדחי ולומר דמ"ש רבינו גבי אשתו ולא גבי בנו אע"ג דנקטיה ברישא חדא משום דסרכיה דרבינו הרי"ף ז"ל נקיט והרי"ף ז"ל גבי כותב לאשתו אמרה ועוד דהאי דינא גמר ליה מהך דר"י הנחתום דלא מוקי לה כשקנו מידו וכדכתיבנא והתם בנותן לאשתו מתנה וכו' היש מי שכתב שהביא הרב המגיד ז"ל דאם קנו מידו קנו משנו להך דר"י הנחתום כדמשנו לה הרז"ה והרמב"ן ז"ל דניחא ליה לתלמודא לשנויי במאי דאותביה בגמרא מ"מ מאי דכתיבנא בעניו' בדיוק דברי רבינו הוא הנכון ומה גם דאורחייהו דרבוותא לחלק בהכי:

וחזיתיה לרב"א ז"ל במקובצת דאייתי משמיה דר"י ז"ל דכתב לס' מי שכ' שהביא הרב המגיד ז"ל בשם איכא מאן דאמר ותהי עלה מהך דר"י הנחתום כקושיין ע"ש וכבר כתי' מאי דנלע"ד שוב מצאתי עוד במקו' שם שהביא משם הרשב"א ז"ל שכתב משם הראב"ד ז"ל דבקנין זכה מקבל המתנה וק' עליו מהך דר"י הנחתום והרשב"א ז"ל תי' דבריו כמ"ש הרב המאור והרמב"ן ז"ל הנאמרים באמת וידוע דרבינו יונה מר ניהו אחד מרבותיו דהרשב"א ז"ל גם אשו"ר להריטב"א ז"ל בחי' לגיטין שם שכתב דבקנין זכה המקבל מתנה ע"ש ועל הרוב הוא הרא"ה ז"ל וגם הרשב"א הוא מרבותיו ובתשו' סי' תתקנ"ח פסק דבקנין מהני ושכ"כ הראב"ד בפירושו ומסיק הדברים הם ברורים בעיני עכ"ל אפס כי ע"ז דבסי' אלף מ"ח תבר לגזיזיה וכ' דאפילו קנו מידו לא מעלה ולא מוריד ע"ש ומרן הב"י ז"ל שם העתיק דסי' תתקנ"ח והעלם עין שלמעלה מאידך דסי' אלף מ"ח ונראה דס"ל דלאו הרשב"א חתים עלה וכיוצא בזה כתב מרן ז"ל כמה זמני דבסי' תתקנ"ח מייתי לה משם הראב"ד ושהדברים ברורים בעיניו ומה גם לדידן דאנהרינהו לעיינון רב"א ז"ל במקו' דתני תנא מתניתא דהרשב"א ז"ל ומאי דשקיל וטרי בדברי הראב"ד ז"ל וצ"ל דתשו' של סי' אלף מ"ח לאו מתורתו של הרשב"א ז"ל אלא מפוסק אחר היא וכדאמרינן בכל דוכתי בגמרא ועיין להכנ"הג שם ואם כנים אנחנו לחלק בין הנשואין וכדעת רי"א שהביא הרמב"ן ז"ל הא ודאי אחד הוא דבסי' תתקנ"ח דמיירי בכותב לבנו ס"ל כהראב"ד ז"ל ובסי' אלף מ"ח דמיירי בכותב לאשתו ס"ל כדעת רבי' יונה ואע"פ שלשונו במקובצת ובתשו' לא רהיט בהכי מ"מ דחקינן ומוקמינן בהכי כי היכי דלא נסתרו תרי תשובו' אהדדי ועלה מן האר"ש דהראב"ד והרשב"א והריטב"א ורבו סברי מרנן דבקנין קנו:

ברם פש גבן לברורי כיון דמתנת שכ"מ בכל נכסיו היא אדרבא כי הויא בקנין ס"ל לשמואל דבטלה ומבוטלת היא דלא גמר להקנות אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה כדאיתא בפרק מ"ש דקנ"ג ומארא דשמעתא הכא ר"י משמיה דשמואל ולפ"ד הני רבוותא קשיא דשמואל אדשמואל איברא דהתם רמו דשמואל אאידך דשמואל דאמר קנה ומשנו התם דקנה במיפה כחו וס"ל לרבוותא ז"ל דכי היכי דקנין ביפוי כח משוי להקנאה הקנאה מעליא ה"נ בכותב לא' מבניו אע"ג דבמתנה בעלמא אמרי' דלא עשאו אלא אפוטרו' היכא דאקני ליה ביפוי כח אמרי' דגלי דעתיה דלמתנה גמו' הוא דאכוון דאלת"ה קנין ביפוי כח מאי בעי הכא כיון דלאפוטרופוס הוא דאכוון:

אלא דאי ק' הא קשיא מהו בעי רבא בבריא היאך דמאי קמבעיא ליה כיון דבבריא לא מצי לאקנויי אלא בקנין פשיטא כיון דאיכא קנין דקנה ונראה דדעתם ז"ל בשלמא גבי שכ"מ דבדבוריה קא עביד מעשה וכי איכפל וטרח והקנה לו בקנין ביפוי כח מוכחא מלתא ואגלויי דעתיה דלמתנה גמו' אכוון אבל בבריא דלא תסגי ליה לאקנויי בלא קנין מאן מוכח דלשם מתנה אכוון והדרינן לדינא דשמואל דלא עשאו אלא אפוטרופוס אלא דקא מבעיא ליה דהא קאי איהו וזה נלע"ד פשוט וקול הטו"ר נשמע כתב הר' יונה איכא מ"ד בכותב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופוס דוקא שלא כתב לו בקנין אבל כתב לו בקנין קנה דכותב דוקא אמר ונראה דאיירי במיפה כחו דאמר תנו כל נכסי לפ' ואף כתובו ואפי"ה לא קנה עכ"ל:

ואיני מבין דבריו דהא איכא מ"ד כתב כיון שיפה כחו בקנין ואתא למימר דנקט הכותב למימרא דאף במיפה כחו דאמר תנו ואף כתובו לא קנה אכתי בקנין לא קאמר ותימא דדעת האי איכא מ"ד יפוי כח לכתיב ל"ע אלא יפוי כח דקנין מהני וכדאמרי' בעלמא אלימא מלתא דקנין ומרן ז"ל בב"י דר"ל כיון דיפוי כח דכתיבה לא מהני ה"ה יפוי כח דקנין ע"ש והילך לשון רבינו יונה ז"ל המובא במקו' דף ע"ד ע"ג ואם כתב כל נכסיו לאשתו או לבניו וכתב קנין בשטר איכא מ"ד קנייה גמורה היא כיון דיפה כוחו בשטר דכותב דוקא קאמרינן ולא נהירא לי דהכותב נכסיו סתמא קאמר לא שנא בקנין לא שנא בלא קנין דהא קאמרינן שהוא מיפה כחה בדרך הקנאה דלשתמען מליה מהאי טעמא נמי אפילו בקנין ראיה לדבר דהוי תלמודא וכו' ודחיק ומוקי לה לרבינא וכו' ולא מוקי לה בשטר אקנייתא כי היכי דמוקי לה בעלמא וכו' אלא ש"מ אע"ג דקנו מניה נמי לא עשאה אלא אפוט' וכו' עכ"ל ומאי דפשיטא ליה ז"ל דהא קאמרינן שהוא מיפה כחה בדרך הקנאה וכו' הא דשמיע ליה הכי דשמואל במיפה כחה קאמר היינו מדסיים ואזיל ונראה בעיני דשמועה זו צריכים אנו להעמידה במיפה כחה ואמר תנו נכסי לאשתי וגם כתובו וכו' עכ"ל עש"ב דעת שפתיו ברור מללו דהשמועה ע"כ להעמידה במיפה כחה ואפי"ה לא ומינה גמר נמי להיכא דקנו מניה ומסייע למלתיה מדלא מוקי לה הך דר' יהודה הנחתום בשקנו מידו ויפה כוין מרן ז"ל שכתב שאפי' יפה כחה וכו' הדר דינא למאי דכתיבנא לתי' תשובות הרשב"א עפ"י מאי דכתיבנא בדעת הרמב"ם ז"ל דבכותב לאשתו אע"פ שקנו מידו לא עשאה אלא אפוטרו' ומהך דר"י הנחתום אבל בבנו אי קנו מידו קנה הבן אב"א מטעמא דכתבו היא משום דדעתו של אב קרובה אצל בנו אב"א מטעמא דכתיבנא בעניותין משום לאוקומי מקצת ירושה וכדו חזית להרשב"א ז"ל במיוחסות סי' ט"ל דאתשל קמיה במי שנתן נכסיו לאשתו וקנו מידו והשיב פלוגתא דרבוותא ולדעת האומרים דבקנו מידו קנתה לזה דעתו נוטה והך דר"י הנחתום תריץ יתיב כמ"ש במקו' ובסי' ע"א חזר ונשאל על דין עסק והשיב דר"ח והרי"ף דבריהם דברי קבלה מאבותיהם דשני להו בין אומר לכותב ובכותב לא עשאה אלא אפוטרו' אפילו בקנין ומייפה כחה דאל"ה אין שטר לאח"מ וכדכתי' בעניו' תלי"ת עוד כתב דמתנת בריא דאינה אלא בקנין ואפי"ה לא קנה וכבר כתי' מה שנלע"ד בזה עוד הביא ראיה מהך דר"י הנחתום ומסיק אלא שמע מינה דל"ש ולזה דעתי נוטה עכ"ל ואתמה'ה דבשלמא מהך דסי' תתקנ"ח לא קשיא דאיכא למימר דהתם כדכתי' דהתם בכותב לבנו והכא בכות' לאשתו אבל הך דסי' ט"ל דמיירי נמי באשתו מאי א"ל ואע"פ שיש לחלק דהתם מיירי דבקנו מניה ובירר דבריו ונתן לה רשות לעשות בה חפצה בהא אפי' אשתו זכתה מ"מ הרואה יראה דבעיקר הדבר דאם קנו מידו דקנתה כתב לזה דעתי נוטה ובסו"ד כתב וכ"ש שבירר דבריו ונתן לה רשות ועוד בה שאחר שכתב ולזה דעתי נוטה הדר ק"ל מהך דר"י הנחתום אמאי לא מוקי לה בשקנו מידו אלמא דעת עליון כל שקנו מידו לחוד תסגי לן לאפוקה מאפוטרו' וזכתה זכייה גמורה במתנתה ומדברי מרן הב"י א"הע סי' ק"ז נראה שרצה לתרץ תשו' המיוחסות להדדי דמאי דכתב לזה דעתי נוטה לא קאי על מה שקנו מידו דבהא לא השוה דעתו לדעתם אלא דקאי אמאי שכת' דכשבירר דבריו דקנתה אבל בקנו מידו לא קנתה כמ"ש בסי' ע"א וז"ל מרן ז"ל שם ומ"ש דכל היכא דמוכיח וכו' כ"כ הרמב"ן והר"ן ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל וכ' בתשו' להרמב"ן ז"ל סי' ט"ל אע"פי שיש חולקים בדבר לזה דעתי נוטה וכו' קרי בחיל דשמיע ליה למרן ז"ל דקאי היכא דאיכא הוכחה בשטר ומברר דבריו דלמתנה אכוין וכתב מרן ז"ל עוד שם וכתב ה"ה ז"ל דאם קנו מידו קנה ורבינו בח"מ הביא דעת רבינו יונה בזה וכבר כתבתי תשובת הרשב"א סי' אלף מ"ח ועיין תשו' הרמב"ן סי' ע"א עכ"ל דוק ותשכח כרכתי' שזוהי דעת מרן ז"ל:

איברא דאכתי לדידיה לא אפרוק תשו' תתקנ"ח דודאי הך תשובה מתורתו של הרשב"א ז"ל כמ"ש מרן ז"ל בהקדמתו ועד אחרן דבמקו' העתיק דבריו בחי' לשם שחלק על רבינו יונה ז"ל ותלה כיפי לסברת הראב"ד ז"ל כדכתיבנא לעיל ואם אמת נכון הדבר אשר דברנו לחלק בין כותב לאשתו לכותב לבנו יש לייחס סברא זו גם למרן ז"ל ומשו"ה הך תשו' דסימן תתקנ"ח דמיירי בכותב לבנו העתיקה בח"מ סי' רמ"ו ופסקה בש"ע ס"ד וגבי כותב לאשתו רמז לתשו' אלף מ"ח דמיירי בכותב לאשתו משום דק"ל הך תשו' דסי' ט"ל דמיירי נמי בכותב לאשתו וכ' עלה ולזה דעתי נוטה דמשמע טפי דקאי אמאי דסליק מניה אמטו להכי בחכמה יסד אר"ש ואהדריה אלפני פניו דקאי בברר דבריו וגבי דין הקנין כתב דברי ה"ה ז"ל ומסיק וכבר כתבתי תשו' הרשב"א סי' אלף מ"ח דהתם בכותב לאשתו איירי ורמז בעין בתשו' המיוחסות סי' ע"א והשתא באו תשובות הרשב"א ז"ל אשר שזפתם עין של מעלה מרן זל כחדא שריין והיו לאחדים ולדרכו דרך הקדש סדר בשלחנו הטהור דגבי כותב לבנו כתב דע"י קנין זכה הבן במתנה וגבי כותב לאשתו פסק בא"הע דאפילו קנו מידו לא זכתה והדברים ברורים אך נשאר לנו לדקדק בדברי מרן ז"ל בש"ע גבי בנו אחר שפסק בס"ד כסתם משנה דבקנין קנה בס"ז פסע לו לאחוריו ועמד ותלאה בפלוגתא ומחלוקת שנויה והסמ"ע ז"ל לחלק יצא בין קנין שבשטר דבהא הוא דפליגי רבוותא אבל בקנו מידו אפי' רבי' יונה מודה דקנה ע"ש מלבד שהוא ז"ל העיד שאין טעם לחלק בכך עוד בה לעת מצא דברי רבינו יונה ז"ל בצביונן וקומתן ומאי דמסייע למלתיה מדלא מוקי להך דר"י הנחתום בדקנו מידו כהנך דאוקי להו בשטרי אקנייתא מוכח להדיא דס"ל לרבי' יונה ז"ל דאפי' בדקנו מניה לא אכוין אלא לאפוטרו' דאם איתא הדרא קו' לדוכתה דאמאי לא מוקי לה בדקנו מניה ומ"ש הב"ח שם ס"ח דהב"י הפך הקערה ורבינו יונה מודה דבקנין קנה ע"ש כבר כ' דברים כהוייתן בשם רבינו יונה ז"ל ואין להאריך עתה באתי עת לעסו"ק האי עיסקא במאי דכתיבנא בהאי שטרא דמתנתא שהקנה לאשתו מטלטלי אגב מקרקעי ואשכחן להרשב"א ז"ל בתשו' סי' תתקנ"ח שכתב מ"מ נ"ל ברור שקנו כל הנכסים מתנה וכו' שהרי כ' להם מטלטלי אג"מק אלא ודאי נתבאר שבירר הוא דבריו ושלא נתכוון לאפוטרו' אלא למתנה גמורה עכ"ל דבר זה יסודתו בהררי קדש ה' מוהר"י בן מיגאס ז"ל דכתב לתרוצי מלתיה דשמואל דאמר לא עשאה אלא אפוט' מדאפסי' הלכתא כריב"ב ולהכי מוקי לה כשלא בירר דבריו דלשם מתנה אכוין אבל אם בירר דבריו קנה והיינו דריב"ב ומינה גמר הרשב"א ז"ל דבכותב מטלטלי אג"מק נתבאר מדבריו שלא נתכוון לאפוטרו' אלא למתנה גמורה הוא דאכוין אמור מעתה באנו למחלוקת דלד' הי"א שהביא הרמב"ן ז"ל דל"ק ה' מוהר"י בן מיגאס ז"ל דבבירר דבריו קנה אלא דוקא בכותב לבנו אבל בכותב לאשתו אפי' בירר דבריו דלאו לאפוטרו' אלא למתנה לא קנתה ולא עשאה אלא אפוטרופא א"כ אי חשבינן לכותב מטלטלי אג"מק כבירר דבריו לא קנתה דבאשתו לא עשאה אלא אפוטרו' אבל לדעת הרמב"ן ז"ל דשמיע ליה בדעת רשב"ם ז"ל דלא שנא ובתרוייהו אם בירר דבריו קנו ה"נ בנ"ד זכתה ומדברי הרשב"א ז"ל הללו לא מוכח מידי כמאן ס"ל דהוא ז"ל מיירי בכותב לבנו ואעיקרא דדינא סברת ה' מוהר"י בן מיגאס ז"ל נראה דבאשלי רברבי תליא דכל עיקר מטרין לא הו"ל לחלק בין הנושאין אלא משום דקשו רבוותא מהך דקי"ל כריב"ב וחזינן דר"ח ורבו הרי"ף ז"ל משנו לה באנפי אחריתי דריב"ב באומר ושמואל בכותב וכ' העיטור והרשב"א ז"ל שם דדבריהם דברי קבלה ובקיאין בלישנא טפי מינן א"כ מנ"ל לחדש דבר מעתה חלוקא דרבנן ז"ל בין מברר דבריו לשאינו מברר דבריו והרמב"ם ז"ל שבק שמעתא דרביה ועבד כרביה דרביה הוא הרי"ף ז"ל וכן בקדש חזיתי להרמ"ה ז"ל בתשו' הנדפסות מחדש סי' רמ"ד הגם שאול בכותב כל נכסיו מטלטלי אג"מק וזו הלכה העלה דלא קנתה כלל ע"ש והרמ"ה ז"ל בחידושיו לשם סי' קמ"ב כתב כתי' קו' רבנן ז"ל דברי רשב"ם ז"ל דשאני ליה בין לשון ירושה ללשון מתנה וכתב זו היא סברת רבנן בתראי וחזינן למקצת רבוותא קמאי וכו' הוא שנוייא דר"ח והרי"ף והרמב"ם ז"ל הניתנים למעלה וכ' ומסתייעא הדין סברא מדלא אוקי הך דר"י הנחתום בדלא כתב לה בלשון מתנה וכדוקיין וכבר כתיב' דמצו לשנויי כמ"ש הרז"ה והרמב"ן ז"ל נקוט מיהא דלדידיה דהרמ"ה ז"ל דס"ל כדעת רבוותא קאמר יפה הורה יפה דן דקנין מטלטלי אג"מ חשיב כמברר דבריו דלשם מתנה אכוין מיהו כל דכתב אמרינן דלא עשאה אלא אפוטרופא וכמו שהאריך בחידושיו שם וכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל כתב להדיא דאפילו קנו מידו לא עשאה אלא אפוטרו' א"כ מטלטלי אג"מק מ"הת דמהני דלמתנה אכוין ומעתה מרן ז"ל בש"ע שפסק לחלק בין כותב לאומר כדתרגמוה סבי ז"ל מנ"ל למימר דאם קנו מידו או הקנה לו אגב קרקע דקנה דמ"ד הכי הוא דאמר כה' מוהר"י אב"ם ז"ל ליתובי דעתיה דשמואל אבל לרבנן ז"ל דמשנו לה שפיר מנא תימרא דס"ל כמהר"י אב"ם ז"ל בהא. שבתי וראה להרמב"ן ז"ל בחי' לשם שכתב והוי יודע שאפילו לדברי כל המפרשים ז"ל הדין דין אמת והכל מודים דאי פריש יעשה וכו' וכ"מ בתשו' לרבינו האיי גאון ז"ל וכו' ע"ש אבל למגמר מינה להיכא דקנו מידו או בהקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי שחשיבה הוברר דבריו דאין זה במשמע לשי' תשובת הגאון ולא דברי הרמב"ן ז"ל ומיהו גברא רבה הרשב"א ז"ל אמרה מי יבא אחרי המלך:

איברא עדין צריכים אנו למודעי תשו' הרשב"א ז"ל הלזו במאי עסקינן אילימא בשכ"מ וקאמר שהרי כתב להם מטלטלי אג"מק וכו' אלא למתנה גמורה עכ"ל והא שמעינן ליה להרשב"א ז"ל סי' תתפ"ב דאמר דמטלטלין לא קנה דהקנה לו מטלטלי אג"מק דידיה דנותן דאין המקבל זוכה במתנת הקרקע אלא מכי שכיב נותן ובקנין אגב בעי' דאיתנהו בחדא מחתה ובשלמא למאי דכתי' שהקנין מועיל דלמתנה אכוון ניחא דמיירי בש"מ וא"צ קנין לאפוטרופוס ש"מ דלמתנה הוא דאיכוון. וכיון שלא קנה אמטלטלין הו"ל הנך מטלטלי שיור וקי"ל בדשייר אפי' מטלטלי טלי חשיב שיור והו"ל לשם מתנה גמורה כמ"ש הרשב"ש ז"ל סי' קע"ד דכיון שלא קנתה החובות בכלל המתנה נעשו שיור והמתנה קיימת ואי במתנת בריא קאמר א"כ מברר דבריו דקאמר והא מתנת מטלטלי אג"מק לא סגיא בלא קנין ודעת הרב מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ע"ז דיקנו מניה הקנאת קרקע ברישא והדר הקנאת מטלטלי אגב מקרקעי ומרן בב"י סי' רמ"ו העתיק תשו' דסי' תתקנ"ח ובסי' ר"ן מחודשים העתיק דסי' תתפ"ב גם על הרב מור"ם קשה דבסי' רמ"ו דכתב מרן ז"ל דבהקנה מטלטלי אג"מק קנה לא הגיה כלום ובסי' ר"ן סי"ז קבעה להלכ' הך דסי' תתפ"ב דבהקנה מטלטלי אג"מק לא קנה וה"מ סתראי נינהו:

ומריש הוה אמינא דבסי' תתקנ"ח הכותב כל נכסיו לג' בניו דאיכא למימר דלאפוטרו' הוא דאכוון אמ' אם איתא דלהכי אכוון ולגרועי למתנתא לשתוק ויפה היתה לו שתיקה. ומה לו אצל הקנאת מטלטלי אג"מק דאי לאורועי למתנתא דמטלטלין אדרבא השתא קמה וגם נצבה במקרקעי דלאח"מ קני המקרקעי כפירושו כמ"ש סי' תתפ"ב אלא ש"מ דלמתנה גמורה הוא דאכוון ואפקה מחששת אפוטרופוס וכיון דלהכי הוא דאתא זכו אהא דמטלטלין ולא נתכוון להקנות כלום אלא לגלויי דעתיה דלמתנה גמורה אכוון משא"כ הך דסי' תתקנ"ח דמיירי בעיקר ההקנאה אגב דוק ותשכח:

איברא דחמותי ראיתי אור בתשו' הרב משאת משה ז"ל ח"מ סי' ח' דל"ד ע"ד דאייתי בידיה תשו' הרשב"א ז"ל הלזו וכתב דהרא"ש ז"ל בתשו' כלל ע"ה סי' ב' פליג עליה וצדד לקרב את הדיעות ולא זכר שר האל"ף תשו' הרשב"א ז"ל גופיה דסי' תתקנ"ח והתימה על מרן בש"ע דבס"סי רמ"ח פסק לתשו' הרא"ש ז"ל וברי רמ"ו פסק תשו' הרשב"א ז"ל סי' תתקנ"ח נמצאת אומר דהשתא מיהא דאשכחן להרמ"ה דס"ל דהקנאת מטלטלי אג"מק לא מפקא מאפוטרו' וכדכתיבנא גם בנדון הרשב"ש ז"ל הוא בכותב בשטר דקנו מניה בקש"ם ומטלטלי אג"מק ומצדד אצדודי לקיים המתנה מכמה צדי צדדים ולא העלה על דל שפתיו שהמתנה בקש"ם ואג"מק ש"מ דלא ס"ל כהרשב"א ז"ל ומצינו חבר טוב להרמ"ה ז"ל ואם נפשך לו' דס"ל להרשב"ש ז"ל כדעת הי"א שכתב הרמב"ן ז"ל דגבי אשתו אפילו במברר דבריו דלמתנה גמורה אכוון לא מהני לה ולא מידי ולא עשאה אלא אפוטרו' ונדון הרשב"ש ז"ל בכותב לאשתו הוא אין זה מתקבל דכל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום ותו דהוא ז"ל אזיל ומורה כשמעתא דזקנו הרמב"ן ז"ל ובאותה תשובה עצמה הסכים לדברי זקנו הרמב"ן ז"ל בחי' בפ' י"נ ע"ש אמנם מרן דבש"ע סי' רמ"ו פסק תשו' הרשב"א ז"ל דסי' תתקנ"ח איך פסק לתשו' הרא"ש ז"ל דכלל ע"ה סי' ב' דבס"סי רמ"ח ובב"י סי' ר"ן הביא תשו' הרשב"א דסי' תתפ"ב זוהי שקשה והתימה שלא נתעוררו בזה נושאי כליו גדולים חקרי לב ז"ל וכמו שתמה על זה ה' משאת משה ז"ל שם ואחר עבור זמן מה השמש יצא על הארץ והארץ האירה בספר הבהיר משחא דרבותא ובסי' ר"ן סי"ז עורר חניתו על זה והצריך להתיישב בדבר הזה:

ומעתה כיון דמרן ז"ל בא"הע גבי כותב לאשתו העלים עין דע"י הקנאת מטלטלי אג"מק זכו במתנה כמ"ש בח"מ סי' רמ"ו גבי הכותב לבנו ומה גם אחרי ראותינו להרמ"ה והרשב"ש ז"ל דס"ל דלא זכתה מאן חשי' לאפוקי ממונא מחזקת היורשים וכבר כתבו הפוסקים דכל פלוגתא דרבוותא לא מפקינן חזקת היורשים וכ"ש לפי מה ששיערנו בעניו' בדעת מרן ז"ל דס"ל לחלק בין כותב לבנו לכותב לאשתו א"כ בנ"ד לא זכתה כלל אלא שכעת מצאתי למרן ז"ל בתשו' שבספר אבקת רוכל סי' ע' שהביא דברי הי"א שהביא הרמב"ן ז"ל וכתב מ"ש הרמב"ן ע"ז שהם דברי הבאי ע"ש מ"מ או' אני עני דאילו ראה מרן ז"ל דברי הרמ"ה והרשב"ש ז"ל הנותנים למעלה לא הוה דחי תרי מקמי חד הוא הרשב"א ז"ל ואנן בדידן בהגלות נגלות דבריהם ז"ל עלייהו סומכים וממונא לא מפקי' מחזקת היורשים שהם מוחזקים חזקה מעליא מדין תורתנו הקדושה ולא ראיתי להאריך ואם יש את נפשכם ללמוד על כל הפרטים הלא כל האר"ש רחבת ידים בס' הכנ"הג ז"ל והרב תורת חסד סי' רכ"ט והרב עדות ביעקב ז"ל סי' כ"ו וע"א והרב פרח מט"א ז"ל ח"א סי' ט"ל ועיין עוד להרב מוהר"ש גאון ז"ל בספר משפטים ישרים בסי' ל"ד:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה